שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
ב · סימן ט
א:
ביאור דין משמשת במוך (ביבמות יב ע"ב):
א) ג' נשים משמשות במוך וכו' עיין רש"י ותוס' בשם ר"ת, ולכאורה משמעות דורשין איכא בינייהו ואין הבדל ביניהם לדינא, דרש"י ז"ל דמשמע ליה דפשט משמשות במוך הוא שמנחת המוך קודם תשמיש דזה ודאי אסור משום מטיל על העצים ועל האבנים וע"כ הוכרח לפרש משמשות מותרות דבשאר נשים כה"ג אסור, אבל לר"ת משמע ליה דהאי משמשות במוך הוא אחר תשמיש דזה ודאי מותר אף בשאר נשים דאין מצוות על השחתת זרע ע"כ מפרש משמשות במוך היינו דחייבות לשמש באופן זה אבל שאר כל הנשים מותרות ואין חייבות:
אמנם מדברי התוס' כתובות (לט.) משמע שר"ת ז"ל הבין דכוונת רש"י ז"ל שהפירוש משמשות במוך הוא אחר תשמיש ואעפ"כ פירש משמשות היינו מותרות ומוכח מזה דבשאר נשים גם כה"ג אסורות, אלא שר"י ז"ל מקיים פירש"י ומפרש בכוונתו דהיינו קודם תשמיש:
ב) ולכאורה לפי מה שהבין ר"ת בכוונת רש"י ז"ל דגם לאחר תשמיש אסור ליתן מוך משום דאשה מצווה בהשחתת זרע ואעפ"כ ג' נשים מותרות משום סכנה א"כ ה"נ היה יכול לפרש אף קודם תשמיש שתהא מותרת לשמש במוך ג' נשים דמה לי קודם או אח"כ הוא דתרווייהו אסורים ומ"מ משום סכנה מתיר ר"מ, א"כ כיון הדין קודם תשמיש שאע"פ שאסור מ"מ משום חשש סכנה מותר, כיון דבשניהם איכא משום השחתת זרע ומשום סכנה מותר:
ונראה דר"ת ז"ל ס"ל דמשום סכנה לא שייך להתיר כלל להניח מוך קודם תשמיש דיותר הי' לנו לומר דלא תשמש כלל ולא תבוא לידי סכנה, והאיך נתיר לשמש באיסור טוב יותר שלא לשמש כלל, וע"כ ס"ל לר"ת בכוונת רש"י דדוקא אחר תשמיש אף דאסור משום השחתת זרע לרש"י ז"ל מ"מ מותרת לתת מוך משום דחשש סכנה דוחה כל איסורים שבתורה, והר"ז דומה למה שכתב הרמב"ן ז"ל הובא בר"ן פ' ר"א דמילה דהיכא דאישתפוך חמימי קודם המילה מותר למול את הילד ואף שאין מכשירי מילה דוחין את השבת מ"מ הא בשעה שמל הא מילה עצמה דוחה שבת וכשמל שפיר מל ולאחר המילה הא הוי סכנה לילד ומותר להחם חמין בשבת משום דפקוח נפש דוחה שבת, יעו"ש, ועיין כתובות (ג ע"ב) ולידרוש להו דאונס שרי ודו"ק ואכ"מ, וה"נ הכא שבשעה שמשמש שפיר משמש כאורחיה ואחר תשמיש שפיר מותר להניח מוך לשאוב את הזרע משום דאז פקוח נפש דוחה כל איסורים שבתורה ודוחה ג"כ איסור דהשחתת זרע, משא"כ לשמש לכתחלה בהשחתת זרע זה ודאי אסור, דמוטב דלא תשמש כלל ולא תהי' סכנה כלל, זה לענ"ד כוונת ר"ת בשיטת רש"י דג' נשים מותרות לשמש במוך דוקא אחר תשמיש אבל לא קודם תשמיש:
ג) אמנם עדיין יש לומר אף לפי מה שהבין ר"י ז"ל בכתובות דגם כוונת רש"י ז"ל הוא במוך קודם תשמיש וג' נשים מותרות משום חשש סכנה, מ"מ מדברי תוס' כאן נראה דר"ת ס"ל דקודם תשמיש ודאי אסור אף בג' נשים, והיינו דס"ל אף דאיכא חשש סכנה אסור מ"מ קודם תשמיש, או משום דלשיטת ר"ת ז"ל דלאחר תשמיש ליכא איסורא כלל ע"כ טוב יותר שתשמש במוך אחר תשמיש דאז לא עביד איסורא משא"כ קודם דאיכא איסורא וחשש סכנה הא מצי לתקן אחר תשמיש, משא"כ לדעת רש"י ז"ל דס"ל דגם לאחר תשמיש איכא איסורא עלה משום השחתת זרע ואעפ"כ מותר משום סכנה ה"נ מותר קודם תשמיש דמאי שנא, או דס"ל לר"ת אף אם הנחת המוך אחר התשמיש לא היתה תקנה בדוקה דאפשר דלאחר תשמיש לא יקלוט המוך את הזרע יפה יפה ותשוב ותתעבר, מ"מ משום זה לא הותרה לשמש קודם תשמיש במוך משום חשש סכנה, דמוטב יותר שלא תשמש כלל ולא תבוא לידי סכנה, ולא הותר לו לשמש באיסור כיון שאם לא ישמש לא תבוא לידי סכנה אין כאן פקוח נפש שידחה איסור שבתורה:
אמנם סברא זו דלא תשמש כלל יש לדחות, דכיון דאיכא מצות עונה שהיא דאורייתא א"כ מצוה זו דוחה איסור דהשחתת זרע וע"כ כיון דבלא מוך איכא חשש סכנה ואם לא תשמש כלל הא עבר על מצות עונה א"כ יש לומר דמותר לשמש במוך אף קודם תשמיש משום דאתי מצות עונה ודחי איסור דהשחתת זרע:
ד) אבל לענ"ד זה תלוי בביאור מאי דאמרינן בכתובות (מ.) דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כיון דאם אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל ולפ"ז יש לומר ה"נ במצות עונה כיון דאם אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל דכל עיקר העשה תלוי רק ברצונה ובתאוותה כשמתאווה לו א"כ י"ל דכה"ג לא דחי לאיסור דהשחתת זרע, וע"כ שפיר ס"ל לר"ת דקודם תשמיש ודאי אסור דמוטב שלא ישמש עמה כלל:
אבל אם נפרש כמו שכתבו התוס' ישנים שם דעיקר סברת הגמ' דלא דחי עשה דולו תהי' וכו' הוא משום דלגבה דידה ליכא עשה הלכך אין לה לעבור בלאו שהיא מוזהרת כמותו משום עשה דידיה, יעו"ש, א"כ כאן לפי מה דס"ל לר"ת ז"ל דאשה אינה מצווה על השחתת זרע א"כ נהי דלגבה ליכא עשה דעונה דאילו אמרה לא בעינא ליתא לעשה, אבל מ"מ כיון שהיא אינה מצווה על השחתת זרע ואין כאן איסור עליה ועיקר האיסור הוא לגבי דידיה ועליו הא איכא עשה דעונה וע"כ מותר משום דאתי מצות עונה ודחי לאיסור דהשחתת זרע, ומותר שפיר לשמש במוך גם קודם תשמיש, ור"ת דס"ל דאסור קודם תשמיש הוא משום דלא ס"ל בהא דאילו אמרה לא בעינא כפירוש התוס' ישנים: ה) אולם לענ"ד נראה דבמצות עונה לא ניתן להאמר סברא זו דאילו אמרה לא בעינא דהא עיקר מאי דאמרינן דאילו אמרה לא בעינא ליתא לעשה הוא משום שיכולה למחול זכותה שנתנה לה תורה עליו שמוכרח לקחתה לו לאשה תחת אשר ענה אותה ומשום זה ג"כ אמרינן בב"מ (ל.) מי דחינן איסורא מקמי ממונא והיא ג"כ משום דממון ניתן למחילה, ואילו אמר לא בעינא ליתא לעשה דהשבת אבדה כמו שכתב השמ"ק שם, ולפ"ז יש לומר דזה לא שייך במצות עונה כיון דהוא צער הגוף דלא ניתן למחילה כמו שכתב רש"י ז"ל בב"מ (נא.) דהא דאמר ר"י בדבר שבממון תנאו קיים היינו בשאר כסות אבל בעונה דהוא צער הגוף אי אפשר למחול, וע"כ יש לומר ג"כ דלא שייך בעונה סברא דאילו אמרה לא בעינא משום דעונה לא ניתן למחילה, א"כ מצוותה שפיר דחי לאיסור דהשחתת זרע:
ו) והנה היש"ש כאן הפריז להקל בענין זה ואחז את החבל בשני ראשין כי תפס לעיקר בפירוש הא דמשמשות במוך כדעת רש"י כפי מה שהבינה ר"י בכתובות היינו קודם תשמיש וכמו שהביא הר"י ראי' מריש נדה, ומ"מ בפירוש דמשמשות תפס במושלם כשיטת ר"ת ז"ל דמשמשות היינו חייבות ושאר כל הנשים מותרות לשמש במוך אף קודם תשמיש משום דליכא כה"ג משום השחתת זרע דכאורחיה משמש ומידי דהוי אעקרה ואיילונית והכי באמת נראה פשטות קושית ר"ת ז"ל לפי מה שהביאו התוס' בכתובות דלר"ת מותר בכל גווני וליכא משום השחתת זרע כלל אף בהנחת המוך קודם תשמיש, יעו"ש ביש"ש שתפס כן להלכה:
ולכאורה נראה קצת ראי' לזה דאף במנחת מוך קודם תשמיש ג"כ אין כאן משום השחתת זרע משום מטיל על העצים ועל האבנים, דלקמן (ד' לד ע"ב) איתא כל כ"ד חודש דש מבפנים וזורה מבחוץ דברי ר"א אמרו לו הללו אינו אלא כמעשי ער ואונן וכו' יעו"ש, והנה ודאי גם ר"א ס"ל דאסור להשחית זרע דהא ר"א אומר בנדה (יג.) דהאוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם אלמא דהוא מחמיר עוד יותר בענין דהשחתת זרע מרבנן, ואעפ"כ ס"ל לר"א כאן דדש מבפנים וזורה מבחוץ, וע"כ צ"ל דס"ל דמשום חשש סכנת היונק מתיר לשמש באופן זה וא"כ אם נפרש ונתפוס במושלם דהאי משמשות במוך הוא קודם תשמיש וכפירוש ר"י בכוונת רש"י וכמו שתופס כן לעיקר היש"ש א"כ תקשי אם איתא דיש במשמשת במוך משום השחתת זרע דהוי כמטיל על העצים ועל האבנים א"כ למאי הוצרך ר"מ לומר שתשמש במוך ואמאי לא התיר בפשיטות כר' אליעזר דדש מבפנים וזורה מבחוץ כיון דגם במשמשת במוך איכא משום השחתת זרע כמטיל על העצים ועל האבנים ואעפ"כ התיר משום סכנה א"כ כמו כן יתיר דש מבפנים וזורה מבחוץ דמאי שנא, אלא ודאי דמוך ליכא משום השחתת זרע כלל ואינו כמטיל על העצים ועל האבנים וע"כ דבר זה מותר אף בשאר נשים וכדעת היש"ש, והפירוש משמשות היינו חייבות אבל להיות זורה מבחוץ זה ודאי ס"ל לר"מ דאסור משום דהוי מעשה ער ואונן ולא הותר כה"ג וכדעת חכמים דאמרו לו, ודעת ר"א דמתיר בזורה מבחוץ אף דאפשר לשמש במוך קודם תשמיש דבזה ליכא איסורא יש לומר דס"ל דכה"ג ג"כ איכא חשש סכנה פן תתעבר שמא לא תשים את המוך יפה יפה ותבוא לידי עיבור וע"כ התיר משום חשש סכנה:
ז) ומרווחנא בזה לפי דברינו דאף אם נאמר לדחות דר"מ ס"ל דבזורה מבחוץ הוי משחית זרע לבטלה ממש ומעשה ער ואונן ע"כ לא הותר בכה"ג דזה חמור טפי, וע"כ כוון דאפשר לשמש במוך דלא נראה כל כך כמשחית לבטלה בהדיא וע"כ לא התיר בזורה מבחוץ, מ"מ מדר"א נשמע לרבנן, לאו אמר ר"א דמשום חשש סכנה מותר לשמש בזורה מבחוץ ולא אמרינן דלא ישמש כלל עמה כיון דעושה איסור השחתת זרע גמור כה"ג, אלא ודאי משום מצוה דעונה שרי לעבור על איסור דהשחתת זרע א"כ ה"נ לר"מ דמתיר לשמש במוך אף דאיכא איסור משום השחתת זרע מ"מ לא אמרינן משום זה דלא תשמש כלל, וכמו שכתבנו לעיל דמצות עונה דחי לאיסור דהשחתת זרע:
ח) אמנם כד נעיין בהא מילתא נראה דאין ראי' מדברי ר"א לדידן דמותר לעבור על איסור דהשחתת זרע כדי לקיים מצות עונה, דבאמת מצות עונה לא נאמרה בתורה בלשון עשה רק נאמרה בלשון לאו שארה כסותה ועונתה לא יגרע דהיינו דלא ימנע ממנה העונה בעונתה, ולפ"ז כיון שאינה עשה לא שייך לדון בזה משום עשה דוחה ל"ת, ורק בשמונע ממנה העונה הוא עובר בלאו דלא יגרע, ולפ"ז יש לומר דאין עבירה דוחה עבירה ואין הלאו דלא יגרע דוחה להאיסור דהשחתת זרע, אבל בדבר זה מצינו מחלוקת שנויה בזבחים (פ ע"ב) בין ר' אליעזר ורבי יהושע בניתנין מתן ארבע שנתערבו בניתנין מתן אחת דר"א ס"ל דינתנו במתן ד' דאם לא יתן יעבור על בל תגרע וע"כ מוטב יותר לעבור בקום ועשה על לאו דבל תוסיף כדי שלא יעבור על בל תגרע ויקיים ג"כ מצוה דניתנין במתן ד' ור"י ס"ל דשב ואל תעשה עדיף וע"כ אל יעבור בקום ועשה על לאו דבל תוסיף, יעו"ש. ולפ"ז יש לומר דגם כאן ר"א לשיטתיה דס"ל דמותר לעבור בידים על לאו כדי לקיים מצוה משום דמכח זה אינו עובר על לאו אחר, וה"נ במצות עונה ס"ל לר"א דמותר לקיים מצות עונה כדי שלא יעבור על לאו דלא יגרע ולעבור בידים על איסור השחתת זרע, ואף דשם הוא עביד מצוה ג"כ כדמחלק הגמ' בעירובין (ק.) יעו"ש, יש לומר דה"נ מלבד הלאו דלא יגרע יש כאן מצוה בקיום מצות עונה כדאמרינן בחולין (קמא.) דגדול השלום וכו' לענין ציפורי מצורע יעו"ש. ומה"ט חשבינן לה בפסחים (עב ע"ב) טועה בדבר מצוה, ויעוין בר"ן נדרים (טו ע"ב) יעוש"ה ואיכא ג"כ משום ופקדת נוך וכו' וע"כ שפיר ס"ל לר"א דמותר לעבור בידים על איסור דהשחתת זרע כדי שלא יעבור על לאו דלא יגרע, אבל לדידן דקימ"ל כר"י דשב ואל תעשה עדיף א"כ באמת משום מצות עונה לא הי' מותר לעבור על איסור דהשחתת זרע וזהו טעמם דאמרו לו, מעתה שבה ראייתנו למקומה דמוכח מדברי ר"מ דמותר לשמש במוך בג' נשים קודם תשמיש כפי פירוש ר"י ע"כ דליכא משום השחתת זרע כלל קודם תשמיש דאל"כ לא הוי מותר לשמש עמה גם בג' נשים דאין איסור דהשחתת זרע ניתר משום עבירת לאו דלא יגרע דעונה, ואלא ע"כ דאין כאן השחתת זרע כלל גם בשאר נשים וא"כ הא דמשמשות במוך הפירוש חייבות וכמו שתפס לעיקר היש"ש: ט) אבל כ"ז אם נפרש כפירוש רש"י דמשמשות במוך הוא קודם תשמיש שפיר מוכח כנ"ל דאין כאן איסור השחתת זרע כלל, אבל לפי דעת ר"ת דהפירוש במשמשות במוך הוא אחר תשמיש יש לומר באמת דהיינו טעמא דס"ל דקודם תשמיש אסור אף בג' נשים ולא מתירין משום חשש סכנה, משום דבאופן כזה מוטב שלא תשמש כלל ולא תבוא לידי סכנה דאין עבירת לא יגרע דוחה לאיסור דהשחתת זרע וכמו שנתבאר, ולפי פירוש זה דמשמשות במוך הוא אחר תשמיש יש לומר ג"כ דבמוך כה"ג איכא איסור בשאר נשים משום דנשים ג"כ מצוות על השחתת זרע וכמו שהבין ר"ת ז"ל בכוונת רש"י בכתובות שם ואעפ"כ ג' נשים מותרות, ואף דאין לאו דוחה לאו שאני הכא באחר תשמיש כשמשמש בהיתר וכאורחיה משמש ולא עביד איסור כלל ולאחר תשמיש שפיר מותרת לשאוב את הזרע במוך משום חשש סכנה דדוחה כל האיסורים שבתורה ואין לומר דלא ישמש עמה כלל דזה אינו כיון דכשמשמש כאורחיה משמש א"כ כעת הוא מקיים מצות עונה ולאחר מכאן ידחה פקוח נפש איסור השחתת זרע וכמו שכתב הרמב"ן במילה, אבל שאר נשים דלית בהו חשש סכנה אסורות ג"כ במוך אחר תשמיש:
העולה מדברינו דאם נפרש משמשות במוך הוא קודם תשמיש, אז שפיר יש לחזק דעת רש"ל ביש"ש דגם שאר נשים מותרות בהנחת מוך קודם תשמיש וכמו שנתבאר לעיל דאל"כ הי' אסור במקום סכנה ג"כ, אבל אם נפרש דהאי משמשות במוך הוא אחר תשמיש אז יש לומר ג"כ דשאר נשים אסורות גם כה"ג ואין ראי' מג' נשים:
ב:
א) והנה הנמוק"י כאן הקשה על פירש"י דמשמשות במוך היינו מותרות א"כ כי אמרינן פחות מכאן משמשת כדרכה היינו דאסורה לשמש במוך, ואמאי כיון שאינה מתעברת כל עיקר אין כאן השחתת זרע, והגרע"א ז"ל בתשובותיו סי' ע"א תמה על הנמו"י דדבריו צריכין ביאור דממנ"פ אם ס"ל בכוונת רש"י דהוי כמשמש על העצים והאבנים ממילא ליתא לקושיא כלל דמה בכך דאינה ראוי' להתעבר מ"מ הוי כמשמש על העצים ועל האבנים דלאו דרך תשמיש הוא וכו' ולזה העלה בכוונת הנמו"י דס"ל באמת דאין כאן משום משמש על העצים ועל האבנים והאיסור לא על הבעל דעל הבעל ליכא איסורא משום דמ"מ הוי דרך תשמיש אלא דהאיסור הוא משום לתא דידה דשימת מוך שם הוי השחתת זרע אף דמכינה ומנחת שם קודם תשמיש מ"מ מיקרי השחתת זרע והיא מצווה על השחתת זרע דידה או דהבעל וכדמשמע לשון רש"י בכתובות משום דמשחיתות זרע משמע דהאיסור בגדולות הוא משום הנשים דמשחיתות זרע, ולזה הקשה הנמו"י דהשחתת זרע שייך בזרע שראוי להתעבר ממנו אבל קודם הזמן הזה דאינה ראויה להתעבר לא שייך השחתת זרע ולפ"ז העלה לשיטת רש"י דהיא מצווה על השחתת זרע גם במוך אחר תשמיש אסורה והנמו"י לא סתר רק בקטנה, אבל בגדולה דראויה להתעבר יש כאן משום השחתת זרע, ומכש"כ לפ"ז דשימת מוך אחר תשמיש אסור משום דמשחתת זרע והעלה שכן שיטת הרמב"ן הרא"ה והריטב"א, ועפ"ז מסיק להחמיר גם במוך אחר תשמיש דאסור: ב) ולענ"ד נראה לפרש קושית הנמוק"י והראשונים על רש"י ז"ל בדרך אחר בהקדם דברי תוס' בנדה (יג.) שהביאו שיטת ר"ת דנשים כיון דאין מצוות על פרי' ורבי' אינן מצוות על השחתת זרע, ולאו בנות הרגשה נינהו היינו לאו בנות איסור הרגשה נינהו, והקשו לפיר"ת קשה לרי"ו ב"ב דעל שניהם הוא אומר פרו ורבו, ועוד נהי נמי דלא הופקדו על פו"ר, להשחית זרע הוקשו לאיש לכל עונשין שבתורה, ותרצו דהנשים לעולם מזריעות בפנים ושם הוא דרך להזריע אבל אנשים מזריעים מבחוץ ואין דרך להזריע שם, עכ"ל, הנה התוס' יישבו שיטת ר"ת ז"ל אבל לא דבריו ז"ל, דהוא קאתי עלה מכח שאין מצוות על פו"ר, ולפי דברי התוס' למאי הוצרך ר"ת לסברא זו משום דלא מיפקדי תיפוק ליה דלא שייך גבייהו השחתת זרע דלעולם מזריעות בפנים: ג) ונראה לי בביאור דברי התוס' והוא דודאי איסור הו"ז לבטלה אינו תלוי במצות פו"ר כלל רק זהו איסור גמור מן התורה כמו דילפינן שם ע"ב מקרא דלא תנאף ועוד מכמה כתובים יעו"ש, אלמא דאין איסור זה מקורו מכח מצות פו"ר אלא איסור אחר הוא ונשים ג"כ היו מצוות על זה. אולם דין זה דלא תנאף היא בהוצאת הזרע מגופו לבטלה שלא בדרך תשמיש, אולם בהשחתת הזרע אחר שיצא מגופו ונכנס ברחם האשה אם מותר להשחית הזרע מגוף האשה כדי שלא תתעבר זהו תלוי במצות פו"ר, דמאן דמצווה על פו"ר הוא אסור ג"כ להשחית זרע מרחם האשה משום דע"י זה לא תתעבר ועובר על מצות פו"ר, אבל אם נשים אין מצוות על מצות פו"ר ג"כ אין מצוות להשחית זרע שלהם או של הבעל כיון דאין מצוות א"כ אף שלא תתעבר מ"מ אינה עוברת בעשה כיון שאינה מצווה על זה:
ובזה נבוא לבאר דברי התוס' שהקשו שפיר דנהי דאשה אינה מצווה על פו"ר, היינו דוקא בהזרע שכבר באה ברחמה אינה מצווה על השחתתו דזה נובע ממצות פו"ר, אבל מ"מ קשה איך אמרינן דלאו בנות איסור הרגשה נינהו וע"כ כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת, הא בזה היא מוציאה מגופה ממש זרע לבטלה, ואיך כתב ר"ת משום דאין מצוות על פו"ר אינן בנות איסור הרגשה אף אם היו מרגישות, הא בזה איש ואשה שוין דעל הוצאת זרע לבטלה מהגוף שזה נלמד מקרא דלא תנאף או משאר מקומות ואינו כלל מטעם מ"ע דפו"ר ובזה הוקשו הנשים לכל עונשין שבתורה, וע"ז תרצו דבלא"ה משום איסור הוצאת ז"ל מהגוף לא שייך באשה משום שהיא מזרעת בפנים ושם דרכה להזריע וע"כ שפיר אמרינן כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת משום דאין כאן לאו אצלה כלל:
ד) אולם כ"ז בבדיקת ידה דלא שייך שם עיבור דאף אם לא עשתה מעשה הבדיקה לא היתה מתעברת ואין כאן איסור רק משום לא תנאף ובזה באשה לא שייך זה, וגם אם נאמר דמ"מ אחרי שמזריע בפנים מ"מ הזרע הולך לבטלה לזה כתב ר"ת דלאו בנות איסור הרגשה נינהו דאחרי שנזרע בגוף שוב אין איסור על השחתתו אלא משום פו"ר ונשים אין מצוות ע"ז. וזהו ביאור דברי ר"ת לאו בנות איסור הרגשה נינהו והבן, אבל במשמשת במוך דאם לא היתה משימה את המוך באותו מקום היתה מתעברת מבעלה ועתה בהכניסה את המוך אינה מתעברת היה שייך לומר בזה דאסור מטעם פו"ר דע"י שמשימה מוך לא תתעבר ועוברת על מ"ע דפו"ר, לזה כתב ר"ת דנשים אינן מצוות על פו"ר וע"כ גם בשמוציאה זרעה לבטלה באופן שלא תתעבר אין כאן איסור כלל אצלה וגם על השחתת זרע הבעל אינה מצווה כיון שאינה במצות פו"ר:
ונחזי אנן דאף אם נאמר דאין האשה מצווה על השחתת הזרע שלה או של הבעל אבל האיש ודאי מצווה על השחתת זרעו אף שבא הוצאת זרעו מן הגוף באופן המותר, ואחרי שהוציא זרעו ברחם האשה אף אם האשה מותרת לתת מוך לשאוב הזרע משום שאינה מצווה ע"ז, אבל האיש ודאי אסור לתת מוך ברחם האשה ולשאוב את הזרע שהוציא ברחם האשה, כיון שהיא מצווה על פו"ר אסור לו להשחית זרעו אף בענין שבא הוצאתו מן הגוף כדרכו דרך תשמיש, ואסור לו אח"כ להוציא זרעו מרחמה, וזה ברור: ה) ומעתה נבוא לביאור דברי הנמו"י בקושיתו על רש"י אמאי פחות מכאן אסורה לשמש הא אינה ראויה להתעבר, והיינו דס"ל דמשום לתא דבעל שמוציא זרעו לבטלה מן הגוף והוי כמטיל על העצים ועל האבנים בזה ודאי אין כאן, כיון דמ"מ הוא דרך תשמיש וכמו שכתב הגרע"א ז"ל באמת בכוונתו, אבל מ"מ יש כאן איסור ג"כ משום לתא דבעל, דע"י שהוא מטיל על המוך הר"ז כמו שהוציא הבעל בידים את הזרע הראוי להתעבר מרחם האשה והשליכו לחוץ דבזה ג"כ אסור משום לתא דפו"ר, דזרע שבא ברחם האשה שראויה להתעבר אסור להשחית, אבל הכל מצד איסור הבעל, וע"כ שפיר הקשה הנמו"י דזה תינח באשה גדולה שראויה להתעבר אבל בקטנה שאינה ראויה להתעבר א"כ גם על הבעל אין איסור להשחית זרעו שברחמה כיון דבלא"ה יהי' לבטלה ולא תתעבר ממנו, א"כ אמאי אסורה בשימת מוך קודם תשמיש כיון דאין כאן איסור מצד הבעל כלל: מעתה לפי דברינו בהבנת דברי הנמו"י אזדא לה ראיית הגרע"א ז"ל דדן מכח כש"כ כיון דאסורה בשימת מוך קודם תשמיש מכש"כ דאסורה לשים מוך אחר תשמיש כיון דהאיסור הוא עליה משום השחתת זרעה או זרע הבעל, אבל לפמש"כ אין ראי' כלל מקושית הנמו"י דהאיסור הוא משום לתא דידה, ואדרבה האיסור הוא הכל משום לתא דידיה שבשימת מוך קודם התשמיש הוא מוציא בידים את הזרע מרחמה על העצים ועל האבנים, אבל כל זה קודם תשמיש שהוא עושה האיסור הזה, אבל לאחר תשמיש שהוא לא הוציא כלל וממעשיו לא גרם ולא מידי ואח"כ היא עושה ומוציאה את הזרע, היא ודאי מותרת כיון שאינה מצווה על השחתת זרעה וזרע הבעל כיון שאינה במצות פו"ר וכמו שביארנו לעיל:
ו) והנה הגרע"א שם בתשובתו הביא חבל ראשונים הרמב"ן הרא"ה והריטב"א ז"ל המובאים בשמ"ק כתובות (לט) כולם מתנבאים בסיגנון אחד כהנמו"י ומקשים קושיתו, וע"כ הוכיח מזה דשיטתם היא ג"כ דס"ל דאשה מצווה על השחתת זרע, וא"כ מכש"כ דאסורה בשימת מוך אחרי תשמיש, אולם לפמש"כ אין ראי' כלל מדברי כולם די"ל כנ"ל בכוונת הנמו"י:
ועיינתי בשמ"ק דבריהם ז"ל בפנים וראיתי דמדברי הרמב"ן והרא"ה ז"ל אין הכרח כלל לפרש קושיתם כפי הכוונה שהליט הגרע"א ז"ל בדבריהם, ויש לפרש כמו שכתבתי בביאור דבריהם, אולם מדברי הריטב"א ז"ל נראה שם בהדיא דכוונתו הוא שהיא מצווה על השחתת זרעה משום לתא דידה, מ"מ אין הכרח דס"ל להריטב"א לדינא כן, דלא כתב כן אלא לפי שיטת רש"י יעו"ש בדבריו ותמצא, ורש"י ז"ל ודאי ס"ל דהאיסור הוא משום לתא דידה כמו שנראה מדבריו בכתובות, דמשוה"ט מותרות משום סכנה ואינן כמשחיתות זרע, אלמא דהאיסור היא עליהם שמשחיתות זרען, וע"כ שפיר כתב כן הריטב"א לפי דעת רש"י אבל לדינא יש לומר דס"ל באמת דהכל הוא מצד הבעל וכמו שכתבתי:
ומה שכתב שם הרמב"ן ז"ל וז"ל, "ואיכא דקשיא ליה דכולהו נשי נמי מותרות דלא מיפקדי אפו"ר, ולדידי לא קשיא הא דמ"מ זרע גברייהו אסור להן להשחית וכו"', אין הכוונה משום לתא דידה, אבל הכוונה ג"כ דאסורה לתת מוך קודם תשמיש, דע"י זה משחית הבעל את הזרע שלו וא"כ היא גורמת לו לעשות איסור להשחתת זרעו ע"כ אסורה בשימת מוך דעוברת על לפ"ע, אבל כ"ז קודם תשמיש אבל לאחר תשמיש ודאי מותר לדברי הכל, והדבר מוכרח מצד עצמו כיון דס"ל דהיא אינה מצווה על השחתת הזרע א"כ במה ישונה דין זרע הבעל כיון שאינה באיסור זה, מ"ש זרעה שלה או של הבעל, א"ו דעיקר האיסור הוא מצד לפ"ע, א"כ אין זה אלא קודם תשמיש אבל לא אח"כ וכנ"ל:
ודברי הרא"ש ז"ל המובאים בשמ"ק שם מראים ומוכיחים כן, דמקודם כתב דמ"מ אסור להם להשחית זרע האיש, ומיד אח"כ כתב דבשימת מוך אחר תשמיש אין כאן צד איסור יעו"ש, וזה פלא כיון שאסור להם להשחית זרע האיש א"כ איך מותרת בשימת מוך אחר תשמיש כיון שהוא משחתת זרע האיש, אלא ודאי דעיקר האיסור הוא מצד שגורמת להבעל שישחית זרעו ואסורה בזה משום לפ"ע וזה ג"כ כוונת דברי הרמב"ן ז"ל וע"כ מותרת היא בשימת מוך אחר תשמיש וכנ"ל:
ז) ולפי דרכנו יש לומר עוד, דגם ר"ת דס"ל דקודם תשמיש אסור גם בג' נשים משום דהוי כמטיל על העצים ועל האבנים ג"כ כוונתו הוא משום דע"י שהוא משמש על המוך הוא מוציא את הזרע שראוי להתעבר מרחם האשה וגורם בזה לעקור מצות פו"ר, אבל אין כאן איסור מצד הוצאת זרע לבטלה כיון שהוא דרך תשמיש ומזריע בפנים אין כאן איסור משום זה, והר"ז כמו באשה דלא אסורה בבדיקה משום שמזרעת בפנים במקום שדרכה להזריע כמו שכ' בתוס' דנדה שהבאתי לעיל, וה"נ באיש כיון שהוא מזריע בפנים אין כאן איסור משום הוצאת זרע מן הגוף לבטלה ורק משום ביטול ועיקור מצות פו"ר נגעו בה, וכדעת הראשונים ז"ל שהבאתי, ואין כאן מחלוקת ביניהם: ולפ"ז אזדא לה ראייתי שהבאתי לעיל לחזק דעת היש"ש, דגם בשאר נשים אין איסור בשימת מוך קודם תשמיש, דאל"כ אמאי לא מתיר ר"מ כר"א בזורה מבחוץ, כיון דבשימת מוך קודם תשמיש איכא משום השחתת זרע ואעפ"כ מתיר ר"מ משום סכנה ה"נ יתיר בזורה מבחוץ, אבל לפמש"כ דלדברי הכל בשימת מוך קודם תשמיש אין כאן איסור משום הוצאת זרע מן הגוף לבטלה, ורק משום גררא דמ"ע דפו"ר נגעו בה א"כ שפיר מתיר ר"מ דוקא בשימת מוך. משום דאין כאן איסור דלא תנאף רק משום גררא דפו"ר וע"כ מותר משום סכנה, משא"כ בזורה מבחוץ דבזה איכא משום לא תנאף משום דהוי מוציא זרע מן הגוף לבטלה ממש, בזה לא התיר ר"מ משום סכנה, דמוטב שלא ישמש עמה כלל, וכמו שבארתי לעיל:
היוצא מדברינו דיש לומר דלדברי הכל מותר בשימת מוך אחר תשמיש, דאין האשה מצווה על השחתת זרע, זולת מדברי רש"י ז"ל כתובות וכפי שהבין הריטב"א דעתו ז"ל, משמע דאיכא איסור על האשה משום השחתת זרע ולא משום לתא דבעל ולדידיה באמת יהי' אסור במוך אחר תשמיש ג"כ:
ח) אבל לענין דינא נראה דבמוך אחר תשמיש מותר אף בשאר נשים, וכדעת ר"ת, דליכא כלל איסור על האשה משום השחתת זרע, דגם רש"י ז"ל חזר בו, דבנדה (מה.) שגם שם הובאה ברייתא זו דג' נשים פירש"י כפיר"ת ז"ל שכתב בד"ה משמשות במוך וז"ל, תקנתן הוי לשמש במוך כדי שלא יתעברו יעו"ש, הרי שכתב לפרש הא דמשמשות במוך בתורת תקנה ולא בדרך היתר, והיינו כפירוש ר"ת ז"ל, וכן כתב עוד שם פחות מכאן "אינה צריכה לשמש במוך דודאי לא תתעבר", הרי מבואר מדבריו דפירש משמשת כדרכה היינו אינה צריכה ולא פירש אסורה, א"כ מבואר דס"ל כר"ת ז"ל, וא"כ לדינא נראה דמותרת לשמש במוך אחר תשמיש לדברי הכל, ותמיהני על האחרונים ז"ל שלא העירו מדברי רש"י אלו שמפרש כאן כר"ת ז"ל, ובאמת גם מלבד קושית הנמו"י והראשונים ז"ל איך אפשר לומר פחות מכאן דמשמשת כדרכה היינו דאסורה, הא קטנה היא וקטנה אינה ראויה להתעבר, מלבד קושיא זו יש להקשות עוד, אם נימא דהכוונה הוא משמשת כדרכה היינו אסורה לשמש גם במוך אחר תשמיש, הא קטנה היא וקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, וא"כ אמאי אסורה במוך אחר תשמיש, אלא ודאי דהפירוש משמשות במוך הוא חייבות, ופחות מכאן משמשת כדרכה היינו אינה צריכה וכפי' ר"ת, או כדעת ר"י דמשמשות במוך הוא קודם תשמיש, וע"כ ג"כ אתי שפיר דפחות מכאן דמשמשת כדרכה, ואף אם נימא דהאיסור הוא משום לתא דידה והיא הא קטנה היא, מ"מ אסור קודם תשמיש משום דחשיב ספי לה בידים, דזה אסור גם בקטן כדאיתא לקמן, כיון דע"י שמושו עמה היא מפסדת זרעו או זרעה:
ט) ועיין לקמן (סט ע"ב) בזנות לא חששו ובתוד"ה בזנות כתבו דבשוטה אף דנשאת לו מתהפכת ואינה רוצה להתעבר ממנו לפי שיראה שלא תוכל לסובלו, יעו"ש, ואטו ברשיעי עסקינן שתתהפך כדי שלא תתעבר, אלא ודאי דבאמת אין איסור על האשה משום השחתת זרע, ואין לומר דהתוס' לשיטתייהו דס"ל כר"ת, זה אינו הא דבר זה מוכרח שם בסוגיא, דמשוה"ט הנבעלת לשוטה ע"י נשואין מותרת באכילת תרומה, אלמא ע"כ הטעם משום שמתהפכת, וע"כ דבר זה מותר וכדעת ר"ת:
ובתשובת מוהרי"ט סי' צ"ח, בנידון איש שבא על שפחת חבירו ונתעברה ממנו אם חייב לשלם את הפחת, וכתב דלא ברי הזיקא והוי גרמא, מטעם שהיתה יכולה להתהפך כדי שלא תתעבר, ואם נימא דאשה מצווה על השחתת זרע א"כ מאי זו טענה שהי' לה להתהפך דהא אסור לעשות כן משום השחתת זרע, ושפחה הא מצווה על זה דלה לה מאשה, ואולי נאמר דבישראל הבא על השפחה כיון דולדה כמותה ואין הולד מתיחס אחריו ואינו מקיים מצות פו"ר בבן שיש לו מן השפחה, א"כ אין כאן איסור משום השחתת זרע הבעל, כיון דבלא"ה לא שייך בדידה מצות פו"ר, והרי זה כמו קטנה שאינה ראויה להתעבר שמותר להשחית זרע. והבן:
אולם לענ"ד נראה ראי' ברורה לדעת ר"ת, דהפירוש הוא במשמשות במוך חייבות, ואין איסור כלל במשמשות במוך לר"ת כדאית ליה עכ"פ אחר תשמיש, מהא דלקמן (מב.) דרצה הש"ס לומר דמשו"ה לא ישא מעוברת חבירו שמא תעשה עוברת סנדל, ומקשה אי הכי דידיה נמי אי למ"ד במוך במוך ואי למ"ד מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו ה"נ אי למ"ד במוך במוך אי למ"ד מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו, יעו"ש, ואם איתא דבשאר נשים אסור אלא דבג' נשים התירו משום חשש סכנה א"כ מאי קושיא ה"נ למ"ד במוך במוך, איך הוא מותר לישא אשה לכתחלה שיהי' צריך להשחית זרעו, והר"ז כמו שנושא אשה האסורה לו כיון שא"א לו לשמש עמה בענין אחר, ודוקא באשתו מכבר התירו משום מצות עונה, אבל לקחת אשה לכתחילה לשמש עמה באופן האסור איך יהי' מותר, אתמהה, אלא ודאי דאין כאן איסור כלל משום השחתת זרע, ואם נפרש דהאי משמשות במוך הוא קודם תשמיש, א"כ יהי' מוכח מכאן כדעת רש"ל דגם קודם תשמיש אין איסור גם בשאר נשים, ולענ"ד צע"ג איך יפרנסו האוסרים לשמש במוך סוגי' זו דמשמע בהדיא דמותר לכתחילה אשה לשמש באופן הזה ואם הי' בזה איסור לא הי' מותר לישא כזו וצע"ג:
ג:
א) והנה הגרע"א ז"ל בתשובתו בנידון השאלה באשה קשת לידה ותמיד בעת לידתה היא בצער גדול ומסוכנת, החמיר לדינא גם בהנחת מוך אחר תשמיש, והיינו לפי שיטתו דרוב הפוסקים ס"ל דאשה מצווה על השחתת זרע וע"כ אסורה ג"כ במוך אחר תשמיש, ואף דודאי אשה זו שהיא מקשה לילד ותמיד היא בחזקת סכנה בשעת לידתה, לא גריעה מג' נשים דמשמשות במוך משום חשש סכנה, נראה דהיינו טעמו, כיון דרבנן פליגי על ר"מ וס"ל דאחת זו ואחת זו משמשת כדרכה, א"כ הלכה כחכמים דאף במקום חשש סכנה לא התירו לשמש במוך משום דס"ל מן השמים ירחמו וא"כ ה"נ באשה מקשה לילד ג"כ אסורה לשמש במוך ומן השמים ירחמו, וכן נראה שם מדבריו דלרבנן אינו מותר לשמש במוך רק בבת י"א משום שאינה מתעברת, וע"כ כיון שאינה ראויה להתעבר אין כאן משום השחתת זרע, אבל בשאר נשים הפירוש משמשת כדרכה היינו אסורה לשמש במוך: ולענ"ד דבריו תמוהין, אחרי שכל יסוד איסורו בהנחת מוך אחר תשמיש הוא, משום שתמך יתדותיו על דברי הראשונים הרמב"ן הרא"ה והריטב"א ז"ל, איך לא ראה בדברים שהקשו לפירוש רש"י ז"ל עוד דמפרש דמשמשות במוך היינו דמותרות לשמש, א"כ רבנן דאמרו משמשת כדרכה היינו שאסורות לשמש במוך משום שמן השמים ירחמו, והא אמאי כיון שיש סכנה בדבר, וכי משום שומר פתאים ה' תהי' אסורה לשמור עצמה מחשש סכנה ותכניס עצמה במקום סכנה, יעו"ש שכן הקשה שם הרא"ה והריטב"א ז"ל וכן הקשה עוד הריטב"א ז"ל בחדושיו ליבמות וגם הרמב"ן ויתר הראשונים ז"ל שהקשו ז"ל לרבנן אמאי אסורה כיון דאמרו מן השמים ירחמו והיינו דלא מיעברא א"כ אמאי אסור לשמש במוך כיון שאינו ראוי להתעבר, א"כ הכ"נ באשה קשת לידה ממנ"פ תהי' מותרת דאם מיעברא הוי סכנה ואם לא מיעברא תו לא הוי ראוי להתעבר ואין כאן השחתת זרע, דרבנן ג"כ מודו דהיכא דאיכא חשש סכנה עבדינן כר"מ אלא דס"ל דמן השמים ירחמו ולא מיעברא וא"כ ממנ"פ מותרת ומשו"ה נדנדו כולם מפירוש רש"י ופירושו משמשות במוך היינו חייבות כפר"ת ז"ל, וחכמים אומרים משמשת כדרכה היינו שהרשות בידם לשמש בלא מוך אם ירצו שמן השמים ירחמו, הרי מבואר מדבריהם בהדיא שגם לרבנן אין איסור כלל, דודאי כיון דאיכא חשש סכנה לא היו אוסרים לשמש בזה האופן ותכניס עצמה בסכנה, רק ס"ל להיפך דאין החיוב לשמש דוקא במוך והרשות בידה לשמש כדרכה, ואין כאן משום ונשמרתם לנפשותיכם דמן השמים ירחמו, אבל לאסור על נפשה לשמש בכה"ג בג' נשים ודאי לכו"ע מותר, וא"כ ודאי באשה שהיא מקשה לילד ותמיד בחזקת סכנה לא גרעה מג' נשים אלו דמותרות לשמש במוך ולר"מ ג"כ חייבות: ב) ודבר אמת הי' בפיו של החכם השואל שהביא ראי' משאלת הגמ' ריש נדה משמשת במוך מאי איכא למימר דמשמע דמותרת לשמש, דדוחק לומר דמיירי בעברה ושמשה, ואין צריך ג"כ לדוחק הגרע"א ז"ל שרצה להעמיד שאלת הגמ' בקטנה שהוחזקה לראות או באיילונית וכיוצא בה, שכל זה דוחק ואינו במשמע, אלא ודאי דלכו"ע ג' נשים מותרות לשמש, וכמו שכתבו כל הראשונים ז"ל, וז"ב:
ומה שהביא עוד הגרע"א ז"ל ראי' לאסור מנדה (מב ע"ב), ורבא אקרא קאי כי כתיב ורחצו במים בשאינה מתהפכת, ואמאי דחיק בקרא בגוונא רחוקה כזה ולא בפשוטו, שהפליטה הזרע במוך או שכבדה ביתה בחמין כדאיתא בפ"ח דמקואות דבכבדה ביתה וירדה וטבלה מהני, אע"כ משום דאסור לעשות כן ודאי לא כתב קרא יעו"ש, ותמה אקרא על רבינו הגרע"א ז"ל איך לא שם לבו להסוגיא דשם דשקיל וטרי איך למצוא אופן שתהי' טמאה מחמת משמשת ולא מחמת פולטת ובכבדה ביתה בחמין או בהפליטה טמאה ממילא מחמת פולטת, א"כ תיפוק ליה משום פולטת וכקושית הגמ' שם, ועוד יותר תמוה שהלא התוס' שם על אתר הרגישו מהא דפ"ח דמקואות ותרצו כנ"ל, ואיך אישתמיטתיה להגאון ז"ל על אתר כל זה:
ג) ועוד דבר חדש הייתי אומר, אף אם נפרש דברי חכמים כדעת רש"י, דמשמשת כדרכה היינו שאסורה לשמש במוך, מ"מ בעיקר הדין אם הלכה כחכמים דברייתא זו, יש עוד לעיין בזה, דיש לומר עוד דדבר זה אם נשים מצוות על השחתת זרע תלוי בדין זה אם יש דין סירוס בנקבות, ומצינו פלוגתא בזה בתוספתא פ"ד דמכות בין ת"ק ור"י דר"י ס"ל דאין דין סירוס בנקבות וחכמים ס"ל דיש דין סירוס בנקבות. והרמב"ם ז"ל פט"ז מה' א"ב הי"א פסק כר"י דאין דין סירוס בנקבות ויעו"ש בהה"מ דפסק כר"י משום דכן משמע בש"ס דילן שבת פ' שמונה שרצים, דבאשה אין דין סירוס, דמשו"ה מותרת לשתות כוס של עיקרין יעו"ש:
ולפ"ז אומר אני דגם דין זה דהשחתת זרע באשה תלוי ג"כ בדין סירוס, דלמ"ד דיש דין סירוס באשה ומצווין על השחתת כלי הזרע שלה, כמו כן מצווה על השחתת הזרע כמו על כלי הזרע, משא"כ למ"ד דליכא דין סירוס בנקבות ואין איסור על השחתת כלי הזרע שלה, אלמא דלא הקפידה תורה על התעקרות האשה ובטול אברי הזרע, א"כ יש לומר לכאורה דמכש"כ שאין איסור בהשחתת הזרע שלה, וכמו שתלה ר"ת ג"כ דין השחתת זרע במ"ע דפו"ר:
וממילא אני אומר כיון דאשה מותרת להשחית זרע שלה משום שאינה בדין סירוס, כך היא מותרת להשחית ג"כ זרע של הבעל, אף דאשה ודאי אסורה לסרס את הזכר אף שאינה בעצמה דין זה מ"מ נראה לי דלענין השחתת זרע הבעל שברחמה אין כאן איסור עליה, ואפרש דברי:
ד) הנה זה ודאי מבואר מדברי הראשונים ז"ל שהבאתי, שכל שאין הזרע של הבעל ראוי להתעבר ממנו שוב אין בו איסור השחתת זרע, משום דבלא"ה אין ראוי להתעבר ממנו, ולפ"ז כיון דאשה מותרת להשחית זרע שלה, דבזה ליכא עליה איסור משום שאינה בדין סירוס, וכמו שנתבאר, ממילא אם משחית זרע שלה שוב אין זרע הבעל ראוי להתעבר ממנו כלל, דמבלעדי זרע האשה אין הולד נוצר ונולד וזה וזה גורם ליצירת הולד, וכיון שמותרת לקלקל זרע שלה שוב אין זרע הבעל מעלה ומוריד ואינה יכולה להתעבר כלל, ושוב הוי זרע הבעל לבד זרע שאינו ראוי להתעבר ממנו ומותרת להשחיתו, משא"כ בבעל ודאי אסור להשחית זרע שלו, אף שג"כ יש לומר כנ"ל כיון שמותר להשחית זרע האשה, דהא אין הנקבה בסירוס. וגם האיש מותר לסרס את הנקבה, שוב אין זרעו שלו ראוי להתעבר ומותר להשחית זרעו, זה אינו, כיון דהאיש מצווה על מצו"ע דפו"ר א"כ מחוייב הוא להשתדל לבלי להשחית גם זרע האשה כדי שעל ידי צירוף שניהם תתעבר ותלד כיון שמצווה ע"ז וכמו שמצווה ליקח אשה, משא"כ באשה שאינה במצו"ע זו א"כ אינה מחוייבת בקיום ובשמירת הזרע ובהשתדלות לבוא לידי עיבור, וע"כ אין מוטל עליה לשמור זרע הבעל שיבוא לידי עיבור ומותרת להשחית זרע שלה כיון שאינה בדין השחתת כלי הזרע שלה, וממילא כיון שזרעה תוכל לאבד ולהשחית שוב הוי זרע הבעל אינו ראוי להתעבר והוי כמיא בעלמא ומותרת בהשחתתו: ועפ"ז יש לומר דברייתא זו דג' נשים מחלוקת ר"מ וחכמים, אף אם נפרש כפירוש רש"י דהמחלוקת הוא אם מותרת לשמש במוך או לא, אין זה אלא למ"ד דישנן בדין סירוס, אבל למאן דס"ל דאינן בדין סירוס, ממילא כל הנשים מותרות בהשחתת זרע כמו שנתבאר, וע"כ מאחר שקימ"ל באמת שאין דין סירוס בנקבות, כמו שפסק הרמב"ם ז"ל וכן נפסק בש"ע אה"ע סי' ה', וא"כ כל הנשים מותרות בהשחתת זרע כנ"ל, ועפ"ז ניחא נמי מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל והש"ע דין זה דמשמשות במוך ולא הביא כלל דלפמש"כ דעיקר מחלוקת זו הוא דוקא למ"ד דישנן בדין סירוס משא"כ לדידן דקימ"ל דאינן בדין סירוס שוב כל הנשים מותרות וע"כ השמיטו דין זה: ה) אחרי כתבי כ"ז מצאתי להרשב"א ז"ל בחדושיו ר"פ כל היד, ע"מ שכתב ר"ת דנשים לאו בנות הרגשה נינהו היינו לאו בנות איסור הרגשה נינהו, משום שאינן מצוות על השחתת זרע, הביא שהרמב"ן ז"ל הקשה עליו אע"פ שאינן מצוות על פו"ר מ"מ אסורות הן על השחתת זרע והכל לקו ע"ז במבול, ואע"פ שאין בהם דין סירוס ומותרות הן להשחית כלי הזרע, אבל אין מותרות להשחית הזרע, ועוד אילו היו בנות הרגשה לא סגי דלאו משובחות וכו' אלא ודאי דוקא משום דלאו בנות הרגשה נינהו, עכ"ל הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל, שמחתי למצוא שגם הרמב"ן ז"ל הרגיש לתלות דין זה בדין סירוס, אלא דעל כ"ז צידד לומר דאף מאן דס"ל דמותרות בסירוס מ"מ אסורות בהשחתת זרע, אבל זה ודאי למ"ד דישנן בדין סירוס ג"כ אסורות בהשחתת זרע ושפיר יש לומר כנ"ל דברייתא זו דג' נשים היא אליבא מאן דס"ל דישנן בדין סירוס, אבל לדידן יש לומר דאינן ג"כ בדין השחתת זרע, אולם הרמב"ן ז"ל חולק בדבר וס"ל דהשחתת זרע לכו"ע אסור:
ו) ולכאורה דברי הרמב"ן ז"ל אלו, שכאן נחלק על ר"ת ז"ל וס"ל בפשיטות דאשה אסורה בהשחתת זרע שלה, ומדברי הרמב"ן ז"ל שהביא בשמ"ק בכתובות נראה דמסכים ג"כ לדעה זו, דאשה כיון שאינה מצווה על פו"ר אינה מצווה על השחתת זרע שלה, אלא שכתב דמ"מ אסורה בהשחתת זרע האיש. אבל זרעה שלה פשיטא ליה דמותרת, ונמצאו דבריו ז"ל סותרין את עצמן:
אבל מזה מסתייע סברתי שכתבתי לעיל לחלק הענינים דתרי גווני השחתת זרע איכא, דהוצאת זרע מן הגוף לבטלה שזה נלמד מקרא דלא תנאף ושאר דוכתי, בזה באמת אין לחלק בין איש לאשה ותרווייהו שוין בזה, ורק בהשחתת הזרע מרחם האשה שכבר יצא מן הגוף דבר זה תלוי במ"ע דפו"ר דאיש מצווה על זה משא"כ אשה, ולפ"ז אין סתירה בדברי הרמב"ן ז"ל, דבמשמשות במוך כיון דדרך תשמיש איש ואשה הוא אין כאן משום הוצאת זרע מן הגוף לבטלה, רק עיקר האיסור הוא משום דע"י שימוש במוך הזרע אינו בא לידי עיבור, וזה שפיר תלוי במצוה דפו"ר ואשה שאינה מצווה ע"ז אין כאן עליה איסור משום השחתת זרע דמשום לא תנאף לית כאן דדרך תשמיש הוא ומשום שאין הזרע בא לידי עיבור ליכא כאן משום שאינה מצווה על פו"ר וע"ז ליכא כאן איסור רק משום השחתת זרע הבעל וכפי שכתבתי לעיל היינו משום שגורמת להבעל שישחית זרעו ועוברת על לפ"ע משום שהוא מצווה על פו"ר, משא"כ ביד המרבה לבדוק דשם מיירי במרגשת בעצמה בלא תשמיש ואם היא מרגשת היא מוציאה זרע מגופה לבטלה ממש בלא תשמיש עם איש בזה ס"ל להרמב"ן ז"ל דאיש ואשה שווין משום דכאן הוא משום לתא דלא תאנף, והשותה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, וע"כ שפיר נחלק הרמב"ן ז"ל על ר"ת ז"ל בזה, אלא דר"ת ס"ל בזה כתירוץ תוס' בנדה שהבאתי לעיל דאשה כיון שמזרעת בפנים במקום ההזרעה אין בה משום לא תנאף ולא שייך בה איסור זה, והרמב"ן ז"ל לא ניחא ליה בזה ע"כ הקשה עליו כנ"ל, ואין כאן רומיא וסתירה בדבריו ז"ל:
ז) והנה לפי דרכנו דדבר זה דהשחתת זרע באשה תלוי בדין סירוס בנקבות יש באמת ליישב שיטת רש"י ז"ל בהא דמשמשות במוך מכל הקושיות שהקשו הראשונים ז"ל עליו, ונאמר דאליבא דהאמת לדינא לא נחלקו כלל:
כבר הראיתי לדעת דרש"י ז"ל עצמו בנדה מפרש כר"ת, דהאי משמשות במוך הוא בתורת תקנה וחיוב ולא בדרך היתר, ולעיל כתבתי דמזה מוכח דרש"י חזר לפרש כר"ת ז"ל, אולם כעת נראה דאין כאן סתירה בדבריו, דודאי גם רש"י ז"ל מודה כדעת ר"ת ז"ל דהפירוש משמשות במוך הוא חייבות, אולם אעפ"כ פירש ביבמות וכתובות דמותרות לשמש דתרווייהו אמת, דאי לאו דהי' כאן סכנה היו אסורות במוך לר"מ ועתה שהתיר ר"מ משום סכנה ממילא חייבות ג"כ כדי לשמור עצמן מן הסכנה דלא ס"ל מן השמים ירחמו וע"כ אין להם לסמוך ע"ז וחייבות לפקח על נפשותם שלא תבאנה לידי סכנה כמצות פקוח נפש, ומה שהכריח לרש"י ז"ל לומר דבלאו סכנה היו אסורות הוא משום דלפי מה שהבאנו לעיל תוספתא פ"ד דמכות מחלוקת בין ת"ק ור' יהודא דת"ק ס"ל דיש דין סירוס בנקבות, וידוע דת"ק דר"י הוא ר"מ בכל הש"ס כדאיתא בכמה דוכתי ולדידיה באמת נשים מצוות על השחתת זרע כיון דס"ל שיש בהן דין סירוס, א"כ שפיר כתב רש"י ז"ל דמותרות משום דלר"מ קיימינן ולר"מ בשאר נשים באמת אסורות וע"כ רק כאן התיר משום סכנה וממילא חייבות ג"כ לשמש במוך כדי לשמור עצמן מן הסכנה ושפיר פירש בנדה שהוא בתורת תקנה כי באמת כן הדין לר"מ:
ולפ"ז מה דס"ל לרבנן אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה גם לשיטת רש"י ז"ל הכוונה אינה צריכה לשמש במוך. דחכמים דר"מ הוא ר"י ור"י ס"ל דאין הנקבות בסירוס ולדידיה ליכא איסור בהשחתת זרע באשה. ומה שהוצרך רש"י ז"ל לכתוב מותרות אינו אלא לר"מ לשיטתיה דלדידיה באמת בלא סכנה היו אסורות ומיושב ממילא קושית הראשונים ז"ל עליו דאיך יתכן דחכמים יאסרו עליה לשמש במוך ותהי' מוכרחת להכניס עצמה במקום סכנה משום שמן השמים ירחמו, ולפי מש"כ באמת גם לדעת רש"י ז"ל לחכמים ז"ל ליכא איסור והפירוש משמשות כדרכה היינו אינן צריכות לשמש במוך, ובאמת על דברי חכמים לא פירש רש"י ז"ל מידי שאסורות לשמש במוך ומזה מוכח דבדברי חכמים הכוונה אינן צריכות לשמש במוך, וכמו שנתבאר: ח) ומה שכתב רש"י ז"ל בנדה שם פחות מכאן אינה צריכה אף דזה מדברי ר"מ ולר"מ הא באמת אסורה לרש"י ז"ל, זו לק"מ דפחות מכאן גם לר"מ מותרת כיון דקטנה היא ואינה ראוי' להתעבר אין כאן משום השחתת זרע כלל וכמו שכתבו הראשונים ז"ל, ושפיר כתב רש"י ז"ל ע"ז אינה צריכה, ובהא דמשמשת כדרכה יהי' באמת הפירוש מתחלף דביתר על כן וכו' הפירוש אסורה ובפחות מכאן וכו' הכוונה שאינה צריכה, וכמו שכתב הריטב"א בחדושיו:
ומרווחנא מכל זה ליישב ג"כ קושית הגרע"א ז"ל בתשובה הסמוכה שם לשיטת רש"י ז"ל דאשה מצווה על השחתת זרע א"כ לר"י דס"ל דבר שאין מתכוון אסור יקשה מכל בדיקה שלאחר תשמיש הא מפסדת הזרע ואף בלא מתכוון מ"מ לר"י אסור, ולפי מש"כ ניחא דר"י דס"ל דנשים אינן בדין סירוס ממילא לדידיה נשים אינן אסורות בהשחתת זרע וא"ש, ועיין שם בדבריו ז"ל שכתב דר"י ס"ל כרבנן דריב"ב דנשים אינן מצוות על פו"ר ולא כתב שום הוכחה לזה ובאמת כן מבואר בתוס' קדושין (לה.) ד"ה משום יעו"ש:
ד:
א) וע"פ יסוד דברינו אלה נרויח עוד ליישב שיטת הר"ש הזקן בתוס' יבמות (מב.) שמתיר מינקת חבירו גרושה להנשא משום דלא משתעבדא להניק ור"ת ז"ל חולק עליו והביא ראי' לאסור גם גרושה, דהא לפי מאי דהוי בעי למימר דטעמא משום סנדל או דיחסא לא הי' חילוק בין אלמנה לגרושה וה"ה להאי טעמא דסתם מעוברת למניקה קיימא דאינו חוזר בו אלא מן הטעם, יעו"ש, והנה מקודם נבין כוונת ר"ת בקושיתו דלפום ריהטא אין לה כל מובן דודאי לפי חילוקי הטעמים והסברות ישתנה הדין, וכבר עמד בזה בפנ"י כתובות (ס ע"ב) ועיין מש"כ בזה וכבר דחה הגרע"א ז"ל בתשובה סי' צ"ו דאין לשון התוס' סובל פירושו שם, וע"כ לומר דכוונת קושית ר"ת מתפרשת באופן זה, דלפי מאי דס"ד הטעם משום סנדל או דיחסא ע"כ גם גרושה בכלל דגם בה שייך טעם הנ"ל ומוכח לפ"ז דבלשון מינקת חבירו נכלל גם כן גרושה אף שאינה משתעבדה להניק מ"מ נקראת מינקת חברו משום דסתם אשה מניקה את בנה אף בגרושה, לפ"ז אף דלפי המסקנא דמפרש הטעם דסתם מעוברת למניקה קיימא, מ"מ הדין דין אחד דגם גרושה אסורה דהא מינקת חבירו נקראת והר"ז בכלל האיסור דלא ישא אדם מינקת חבירו. זה תוכן כוונת ר"ת בקושיתו וקרוב לזה הבינה הגרע"א ז"ל בתשובתו שם יעוש"ה:
ב) וביישוב כל זה נאמר הנה לעיל עמדנו בצ"ע לדעת רש"י ז"ל דס"ל דשאר נשים אסורות לשמש במוך איך יפרנס הא דמקשה לקמן מ"ב למאי דמפרש הטעם דמעוברת לא ישא משום סנדל ה"נ למ"ד במוך כיון דבאמת אסור לשמש במוך משום השחתת זרע ורק באשתו התירו משום מצות עונה, א"כ איך משום זה יתירו לו לכתחילה לקחת אשה ע"מ לשמש במוך והר"ז כמו שנושא לכתחילה אשה האסורה לו, אולם כעת שזכינו לדין זה דגם לרש"י ז"ל לדידן דקימ"ל דאין הנקבות בסירוס אשה אינה מצווה על השחתת זרע, ומה שהוצרך רש"י ז"ל לפרש מותרות אינו אלא אליבא דר"מ לשיטתו דלדידיה באמת נשים אסורות בהשחתת זרע, לפ"ז קושית הגמ' למ"ד במוך במוך מתבארת היטב, היינו דבדין זה דלא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו כו"ע מודים וגם חכמים דר"מ ס"ל דאסור כדאיתא שם אלא ס"ל דיוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס, אבל בזה כל אפיא שוין דמעוברת ומינקת חבירו אסורה, א"כ אין הטעם הזה משום סנדל עולה יפה לדידן דקימ"ל דמותר באמת לשמש במוך גם בשאר נשים דליכא איסור משום השחתת זרע א"כ למ"ד במוך במוך, והיינו אף אם תאמר דלית לן למימר מן השמים ירחמו ובהא דמשמשת במוך ס"ל כר"מ א"כ ה"נ תשמש במוך, דבזה דאשה אסורה בהשחתת זרע לא קימ"ל כר"מ וא"כ תשמש במוך להדיא, ולמ"ד מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו, וע"כ מסיק הטעם משום סתם מעוברת למניקה קיימא, וא"כ אין צריך לטעם הזה רק לדידן דקימ"ל דאשה אינה אסורה בהשחתת זרע או דס"ל מן השמים ירחמו לזה ודאי ע"כ הטעם משום דלמניקה קיימא, אבל לר"מ דס"ל באמת דמעוברת ומניקה משמשות במוך דוקא וס"ל ג"כ דאשה אסורה בהשחתת זרע, א"כ לדידיה הטעם פשוט במעוברת חבירו ומינקת חבירו לא ישא משום שמא תעשה עוברה סנדל או תגמול את בנה, ותקנת מוך אי אפשר דלא התירו אלא באשתו אבל לישא אשה לשמש בזה האופן הא אסור וע"כ ממילא אסור במעוברת חבירו ומינקת חבירו:
נמצא לדברינו לר"מ מעוברת חבירו ומינקת חבירו אסורה מפני הטעם דתעשה עוברה סנדל ותגמול את בנה לפ"ז לר"מ ליכא חילוק בין אלמנה לגרושה כיון דלדידיה אסור לשמש במוך א"כ יש כאן סכנת סנדל ותגמול את בנה ואין חילוק בין אלמנה לגרושה: ג) ובזה ניחא נמי דבתשובות משכנות יעקב חאה"ע סי' ה' הוכיח מלשונות רש"י ז"ל בגמ' דגם דעת רש"י ז"ל כשיטת הר"ש הזקן דדוקא אלמנה ולא גרושה, ובאמת מלשון רש"י ז"ל בסוטה (כה.) ד"ה מעוברת מבואר להדיא דגם גרושה אסורה וכדעת ר"ת, אבל לפמש"כ נכון דשם בסוטה פרש"י אליבא דר"מ דמתניתין שם קאי אליבא דר"מ, ולר"מ באמת אין חילוק בין אלמנה לגרושה:
ומעתה מיושב ג"כ קושית ר"ת ז"ל כיון דבכלל מעוברת ומינקת חבירו גם גרושה לפי הס"ד א"כ ממילא לפי המסקנא נקראת כן, ולפמש"כ ניחא דהא הא דלא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו הוא מדברי ר"מ כדאיתא שם ולר"מ באמת אין חילוק בין אלמנה וגרושה אבל לדידן דקימ"ל הטעם משום סתם מעוברת למניקה קיימא שפיר יש לחלק בין אלמנה וגרושה וכדעת הר"ש:
ד) ובזה נאמר דרש"י ור"ת ז"ל כל אחד לשיטתם בזה, דרש"י ז"ל דס"ל לפמש"כ לעיל דלר"מ אשה אסורה בהשחתת זרע א"כ לדידיה באמת הטעם דמעוברת חבירו ומינקת חבירו דאסורה משום דתעשה עוברה סנדל ע"כ אין חילוק בין אלמנה וגרושה, לדידיה שפיר יש לומר דלדידן דלא קיימ"ל כן אלא הטעם הוא משום דסתם מעוברת למניקה, א"כ אין זה אלא באלמנה אבל לא בגרושה, וכמו שהוכיח במישור בשו"ת משכנות יעקב דכן היא דעת רש"י ז"ל כדעת הר"ש, ולא קשה מידי מכל הוכחות ר"ת מכל הסוגיא וכמו שנתבאר, אבל לר"ת דס"ל דאשה מותרת לשמש במוך לדברי הכל וגם אליבא דר"מ, דמכח זה הוכיח שיטתו שם דמשמשות במוך הוא חייבות, א"כ לדידיה אין חילוק בין ר"מ לרבנן דגם לר"מ אין עולה הטעם דתעשה עוברה סנדל למסקנא, א"כ שפיר הוכיח מכח זה דאין חילוק גם לדידן בין אלמנה וגרושה, והדברים לענ"ד נכונים מאוד: ה) ועפ"ז מיושב עוד קושית הרמב"ן ז"ל בסוגיא דלעיל אמאי טרח הגמ' למצוא טעם לאיסור הבחנה, ואמאי לא בפשוטו כיון דמעוברת אסורה להנשא ממילא אסור לישא תוך ג' שמא מעוברת היא, ויעויין בחדושי הרשב"א, והנוב"י מה"ק חאה"ע סי' י"ח הוכיח מזה כדעת הר"ש דגרושה מותרת להנשא וע"כ בעי טעמא אמאי אסורה גרושה להנשא תוך ג', דמטעם שמא מעוברת ליכא דבאמת גרושה מעוברת מותרת להנשא, אולם לפי דרכנו יש לומר דאכתי צריך טעם לר"מ דס"ל הטעם דאסור במעוברת ומינקת משום שמא תעשה עוברה סנדל ולישא ע"מ לשמש במוך אסור א"כ אין זה אלא במעוברת ודאית וידועה דבזה הצורך לשמש במוך אבל בשאר נשים לר"מ אין משמשות במוך, דאל"כ כל הנשים ישמשו במוך דילמא מעוברות הן, אלא ודאי דהא דמשמשות במוך אינו אלא במעוברת ודאית א"כ תוך ג' שפיר מותר לישא אותה כיון דמותר לשמש עמה כדרכה, ואם אפי' תמצא לאחר מכאן מעוברת אז באמת יהי' מותר לשמש במוך כמו באשתו כיון דבשעה שנשאה בהיתר נשאה ומשמש עמה כדרכה ומתניתין דשאר כל הנשים דעליה הוא דמפרש גמרא טעם הבחנה כר"מ אתיא דאסר בכל הנשים כדאיתא שם, וע"כ שפיר שואל לר"מ אין הטעם הבחנה משום חשש דילמא תמצא מעוברת ומעוברת אסורה להנשא וכמו שנתבאר, ובודאי לר"מ דהטעם דלא ישא מעוברת חבירו הוא מטעם שמא תעשה עוברה סנדל שוב לית ליה טעם רבנן משום דסתם מעוברת למניקה קיימא דאין צורך עוד לו בטעם זה, ועוד כיון דלר"מ מעוברת ומינקת צריכות וחייבות לשמש במוך אף לדעת רש"י כמו שהוכחתי מלשונו מנדה, א"כ לדידיה בלא"ה אזדא ליה החשש דילמא איעברא ומיעכר חלבה, דודאי כיון שמשמשת במוך שוב חשש רחוק הוא דתתעבר וממילא לדידיה משום הא ליכא גזירה, אלא ודאי דלר"מ עיקר הטעם משום הא גופא דאסור לשמש במוך לכתחלה כמו שנתבאר א"כ לדידיה שפיר אין חילוק בין גרושה לאלמנה וכמו שנתבאר, וזה נכון, ובאמת הטעם דאמר בגמ' דאיסור מינקת הוא משום דאשה בושה לבוא לבי"ד והורגת את בנה אפשר לומר דר"מ לשיטתיה לא ס"ל כן, דר"מ ס"ל בגיטין (מה ע"ב) אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד יעו"ש, והא ודאי דר"מ ס"ל דאדם מקפיד על בזיון אשתו אלא ודאי דס"ל דהליכתה אצל ב"ד אין זה בזיון אצלה ואינו מקפיד על זה א"כ בלא"ה לא ס"ל לר"מ סברת הגמ' אשה בושה לבוא לב"ד כיון דאין זה בזיון אצל ר"מ, וא"כ ע"כ לר"מ אין זה הטעם אלא ודאי לר"מ הטעם כמו שכתבתי משום דאתי לשמש במוך וזה אסור אצלו לכתחילה לישא אשה כזו ואין זה אלא במעוברת ממש אבל תוך ג' אין צריך לשמש במוך א"כ אין כאן גזירה, ודו"ק בדברים אלה:
ו) והנה לעיל כתבתי בשם המשכנות יעקב שהוכיח ששיטת רש"י ז"ל כדעת הר"ש להתיר גרושה מינקת להנשא, ואמרתי לכאורה להביא ראי' לזה דרש"י לשיטתו מוכרח לסבור כן, דלעיל (יב ע"ב) מקשינן מכלל דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה א"כ מצינו חמותו ממאנת וכו' וקשיא לי בזה דרש"י ז"ל ריש מכילתא (ב.) ד"ה חמותו כתב כגון שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים, והריב"ש בתשובה סי' שע"ד כתב הא דלא פירש"י ז"ל כפשוטו שהיתה בת אחיו הוא משום דרש"י ז"ל לשיטתו לקמן (צה ע"ב) דחמותו לאחר מיתה ליכא כרת א"כ ע"כ איירי כאן בשבתה חי' עדנה דאל"כ לא היתה פוטרת צרתה כיון שאינה מחייבי כריתות, כיון שבתה חי' אם היתה בת אחיו לא הי' כאן דין ייבום, וע"כ פירש"י דהבת אשתו של זה היא מבעל אחר, יעו"ש בריב"ש, וזה מוכרח לשיטת רש"י ז"ל:
ולפ"ז קשה לי איך מקשה א"כ מצינו חמותו ממאנת דלפי מה שנתבאר ע"כ איירי כאן כשנשאת חמותו מקודם לאחר וילדה אותה הבת ואח"כ נשאת לאחיו, ולעיל (י.) אמרינן דאי לא קתני וכתבו התוס' שם דגם דאי דרבנן לא קתני, א"כ איך אפשר למצוא חמותו ממאנת הא במשך שנת י"ב אי אפשר לה להנשא לאחר דמינקת היא של בעלה הראשון, וע"כ צריך לומר דדעת רש"י כדעת הר"ש הזקן דגרושה מותרת ומשכחת לה שפיר בגרושה, ואף דבלא"ה צריכה היא להמתין ג' חדשים דהבחנה משעה שנתגרשה, א"כ תשעה ירחי לידה וג' חדשים דהבחנה הרי י"ב חודש וא"כ אזל ליה כל שנת י"ב וגדולה היא ואינה יכולה למאן עוד, זו אינה קשה, חדא דלדעת הר"ש שמתיר גרושה מינקת ה"נ גרושה מעוברת כמו שכתב הרא"ש ז"ל בפ' החולץ, ואף לפי מה שכתב הנוב"י מהד"ק חאה"ע סי' י"ח דגם הר"ש אינו מתיר אלא גרושה מינקת אבל לא גרושה מעוברת מ"מ שפיר משכחת לה בהיתר כגון שילדה לשבעה, ושלשה חדשים דהבחנה הרי עשרה חדשים, ועדיין היא בשנת י"ב ותוכל למאן, אבל לדעת ר"ת דאוסר גם בגרושה א"כ לא משכחת לה חמותו ממאנת, ומוכח מזה דדעת רש"י כדעת הר"ש הזקן ור"ת דאוסר גם בגרושה הוא משום דס"ל כתוס' לקמן (צה ע"ב) דחמותו לאחר מיתה היא בכרת, ולדידהו אין צריך לדחוק דחמותו דמתניתין איירי שנשאת מקודם לאחר:
ז) מיהו עדיין קשה מאי מקשה א"כ מצינו וכו' הא התוס' לעיל (ב ע"ב) ד"ה א"א כתבו דלא אמרינן בפלוגתא לא קמיירי אלא במניינא דט"ו נשים אבל כולה מתניתין איירי שפיר בפלוגתא א"כ לוקמי כר"מ ולר"מ הא כתבתי לעיל לדידיה באמת אין חילוק בין גרושה לאלמנה א"כ שפיר לא מצינו חמותו ממאנת, אבל באמת זו לא קשה כלל דאל"כ יקשה ג"כ לדעת ר"ת ולרוב הפוסקים דס"ל דמאי דקאמר ר"מ משמשות במוך הוא חייבות לשמש א"כ מאי מקשה א"כ מצינו חמותו ממאנת הא לר"מ דמחוייבות לשמש במוך לא תתעבר כלל כיון דמשמשות במוך ואי דמשכחת לה בשעברה ושמשה בלא מוך ונתעברה הא דאי לא קתני, וע"כ צריך לומר דהגמ' רצה לאוקמי מתניתין גם אליבא דחכמים דר"מ וזה מוכח מהא דקאמר בסמוך שם דאפי' לר"י דאמר עד שירבה השחור וכו' וכתבו התוס' משום דבעי לאוקמי מתניתין כר"י דלא מצינו חמותו ממאנת קאמר הכי עכ"ל התוס' וכיון דבעי לאוקמי אליבא דכו"ע א"כ שפיר מקשה א"כ מצינו דלחכמים שפיר מצינו חמותו ממאנת ולק"מ:
זאת תורת העולה מדברינו דבמוך אחר תשמיש ודאי מותר לדברי הכל, וגם בשאר נשים העושה כן לא הפסידה, מאחר לפ"מ שהעליתי רוב הפוסקים ס"ל כן וגם לפמש"כ גם רש"י ז"ל ס"ל לדינא כן, אבל בג' נשים או שאר אשה מסוכנת בלידה לענ"ד לית דין ולית דיין דמותרת במוך אחר תשמיש, וגם קודם תשמיש מותרת לענ"ד וכמו שהבאתי לעיל דרבנן לא פליגי כלל בזה ואסור ויש לסמוך בזה על דברי הראשונים ז"ל שכולם הסכימו כן ובפרט לפי מה שהעליתי גם דעת רש"י ז"ל כן:
ה:
א) אמנם דברים אלה שכתבנו לדון דמאן דס"ל דהנקבות בסירוס ממילא נשים מצוות על השחתת זרע, לא יתכנו לכאורה לפמש"כ במקום אחר ליישב דברי רש"י ז"ל בע"ז (יא.) מאי דאמרינן שם, ובהמה טהורה לא והתניא עיקור שיש בו טריפות אסור ושאין בו טריפה מותר תרגמה ר"פ בעגלה המושכת בקרון, ורש"י ז"ל פירש דעיקור שיש בו טריפה אסור הוא מטעם שאסור לגרום טריפות בידים, והתוס' בד"ה עיקור תמהו עליו וכי קדשים הם שיהי' אסור לגרום להם טריפות, ואי משום בל תשחית א"כ היכי מוכח מהכא דאיירי בבהמה טהורה אפי' בבהמה טמאה ג"כ איכא משום בל תשחית יעו"ש: ולענ"ד נראה ליישב ולמצוא טעם לדברי רש"י ז"ל שכתב דאסור לגרום טריפות בידים לבהמה, והוא ע"פ מאי דאיתא (שבת קי ע"ב) לירקונא תרין בשיכרא ומיעקר, ומי שרי והתניא מנין לסירוס באדם שהוא אסור וכו' ה"מ היכי דקא מיכוון הכא מעצמו הוא דאמר רי"ו הרוצה שיסרס תרנגול יטול כרבלתו ומסתרס מאליו והאמר רב אשי רמות רוחא הוא דנקיט ליה אלא בסריס וכו' יעו"ש, הנה מתבאר מסוגיא דאסור לעשות איזה ענין באדם ובבהמה שעל ידו מסתרס מאליו אף שאינו מכוון לסרסו, ובתרנגול הי' אסור ליטול כרבלתו אי לאו משום דרמות רוחא הוא דנקיט ליה וראוי הוא באמת להוליד אלא משום שהוא מתאבל על תפארתו שניטלה ממנו אינו זקוק לאשתו, יעו"ש ברש"י:
ולפ"ז אומר אני לפי מאי דקימ"ל (חולין נח.) טריפה אינה יולדת, משום דבטריפה חלוש כח הלידה ואינו ראוי להזריע זרע, לפ"ז היינו טעמא דרש"י ז"ל שאסור לגרום טריפות בידים משום דעל ידו הבהמה מסתרסת וניטל ממנה כח ההולדה, ויש בזה משום גררא דסירוס כמו בנוטל כרבלתו של תרנגול אף שאינו עושה מעשה באיברי הזרע מ"מ הי' אסור אם לא הי' ראוי להוליד משום זה א"כ הוא הדין והוא הטעם בעושה אותו טריפה אף שלא במקום ההולדה מ"מ אסור משום גררא דסירוס, ועיין יבמות (עט ע"ב) אין לך אשה שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה אחת קודם מיתתו יעו"ש מבואר דהא דכחו מוכחש ע"י יסורי מיתה חשוב סריסות, ואף דר"א ס"ל שם דלאו סריסות הוא רק כחישותא הוא דאתחילה ביה, מ"מ הא לדידן דקימ"ל כר"ע שם מוכח דזה ג"כ חשוב סריסות א"כ ממילא ה"ה לטריפה ומכש"כ הוא ודו"ק:
ב) והנה הפר"ח הסתפק בזכר טריפה אי מוליד או לא והאחרונים תפסו באמת דזכר טריפה מוליד עיין שעה"מ תשו' רע"א סי' ר"ד ואב"מ בתשובה סי' ח' ושו"ת עמודי אור סי' מ"ט שכתב דמסתברא ודאי דזכר מוליד, יעוש"ה, ולפ"ז ברייתא זו דעיקור שיש בה טריפה אסור לפמש"כ הטעם משום דהוי סירוס משום דטריפה אינה יולדת ע"כ בנקבה איירי דבזכר כיון שמוליד ליכא איסור דאין כאן סירוס וכן מוכח מלשון הברייתא עיקור שיש בה טריפה וכו' המכשר פרסותיה וכו' משמע דבנקבה איירי וכמו דמסיק ר"פ בעגלה המושכת בקרון, ולפ"ז ע"כ לומר דברייתא זו ס"ל דיש דין סירוס בנקבות וע"כ אסור לגרום בהם טריפות בידים:
והנה בתו"כ פ' אמור על קרא דובארצכם לא תעשו דמיניה ילפינן איסור סירוס איתא, אין לי אלא טהורין טמאין וחי' ועוף מניין תלמוד לומר בארצכם לא תעשו כל שבארצכם יעו"ש וזהו כמו דאמרינן בש"ס חגיגה (יב ע"ב) מהו לסרוסי כלבא וכו' והיינו משום דבעניינא דקרבן כתיב ע"כ יש לומר דדוקא בטהורין ולא בטמאין איכא איסור ויעו"ש ברש"י ותוס' דהאיבעיא היא משום דגם מחירו אסור למזבח, עוד שם בתו"כ מניין שגם הנקבות בסירוס תלמוד לומר כי משחתם בהם מום בם יעו"ש: ג) ולפ"ז יש מקום לומר כיון דדין סירוס בנקבות לא ילפינן מקרא דבארצכם כל שבארצכם דמיניה מרבינן גם טמאין, ועיקר דין סירוס בנקבות הוא מקרא דמשחתם בהם מום בם שלא נאמר אלא בבהמה טהורה בלבד דבטמאין לא שייך מום, א"כ ודאי אין דין סירוס בנקבות אלא בבהמה טמאה דנתרבו מקרא דמשחתם בהם אבל בהמה טמאה באמת אין איסור סירוס בנקבות כלל:
ומזה ממילא נפקא לן דבבהמה טמאה מותר לגרום טריפות בידים כיון דכל עיקר דין זה הוא משום גררא דסירוס א"כ אין זה אלא בבהמה טהורה דיש דין סירוס אף בנקבה שבה אבל בטמאה דאין בה דין סירוס בנקבה ודאי מותר לגרום טריפות בידים, ושפיר לפ"ז דייק הגמ' כאן דבבהמה טהורה איירי מדאסור שיש בו טריפה דע"כ משום סירוס הוא וזה אינו אלא בטהורה, ומיושבים שפיר דברי רש"י ז"ל:
ד) מעתה לפמש"כ דאף מאן דאמר דיש דין סירוס בנקבות אין זה אלא בבהמה טהורה בלבד, א"כ אין מקום למה שכתבתי לעיל לדון דמה שכתב רש"י ז"ל דנשים אסורות בהשחתת זרע הוא למ"ד דיש דין סירוס בנקבות. דלפי המתבאר מדבריו באשה בלא"ה ליכא דין סירוס לכו"ע דאין דין סירוס בנקבות אלא בבהמה טהורה לבד ולא בבהמה טמאה א"כ מכש"כ באשה דליתא לדין זה כלל:
אמנם אף שדבר זה נאה ומתקבל ביישוב דברי רש"י ז"ל מ"מ אין זה נכון ולא ניתן להאמר דבתוספתא סופ"ד דמכות שהבאתי לעיל מבואר להדיא דלמאן דאית ליה דיש דין סירוס בנקבות אף בבהמה טמאה חי' ועוף ואדם הדין כן, דז"ל התוספתא, המסרס את האדם ואת הבהמה את החי' ואת העוף בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות הר"ז חייב, ע"כ, מתבאר בהדיא דאיסור סירוס בנקבות בכל המינים הוא, וליתא להנ"ל ותבנא למילתא קמייתא דשפיר כתבתי לעיל דמאן דס"ל דיש איסור סירוס בנקבות נשים ג"כ מחוייבות על השחתת זרע, וכנ"ל:
ה) ומדברי התוספתא אלו ג"כ יש להתפלא על מש"כ הגר"א ז"ל באה"ע סי' ה' דמש"כ הרמב"ם דבנקבות פטור אבל אסור הוא משום דמפרש מחלוקת הת"ק ור"י בתו"כ בדין סירוס בנקבות הוא דת"ק מרבה ממשחתם בהם לאיסור סירוס גם בנקבות ור"י ס"ל דאין דין סירוס בנקבות היינו דליכא כלל דין סירוס בנקבות דאף איסור ליכא, והרמב"ם ז"ל שפסק דאסור הוא משום דפסק כת"ק דאיכא איסור ממשחתם אבל לא למלקות, יעו"ש, אבל מתוספתא זו מוכח בהדיא דת"ק דר"י מחייב ג"כ מלקות כמו שמוכיח לשונו הר"ז חייב, ואדרבה ר"י דס"ל דמסרס את הנקבות פטור משמע דפטור אבל אסור, א"כ הרמב"ם ז"ל שפסק כן ע"כ כר"י היא ולא כת"ק וכמו שכתב הה"מ משום דסתמא דגמ' בפ' שמונה שרצים מוכחת דהדין בזה כר"י, ועל דברי הגר"א אלו העירני חכם אחד: ו:
א) אולם מה שכתב עוד הגאון רע"א ז"ל להביא ראי' לכאורה להיפך דמותרת בהשחתת זרע מהא דכתובות (עב.) ע"מ שתהא ממלאה ונופצת ומפרש לה הטור כגון שהיפר לה ע"מ כן ולכאורה לאביי גיטין (פד.) ע"מ שתאכלי בשר חזיר דהוי תנאי שא"א לקיימו ותנאי בטל ומעשה קיים וא"כ הכא אם איתא שיש איסור בדבר לא הי' חל התנאי וההפרה קיימת ואמאי יוציא ויעו"ש מש"כ ע"ז ולכאורה יש לדחות זה לפמש"כ השמ"ק בנזיר דלא בעינן דיני תנאים רק במעשה אבל לא בדיבור לבד וכן כתב הפנ"י כתובות נ"ו משום דאתי דבור ומבטל דבור ולפ"ז יש לומר דנהי דלאביי לא מהני תנאי לעבור ע"ד איסור היינו דוקא בגט דהוי מעשה והמעשה קיים אולם בהפרה דהוי דבור גרידא אתי דבור ומבטל דבור אף אם התנאי אינו ממשפטי התנאים, אולם יש לומר דהא דלא בעינן משפטי התנאים בדבור גרידא דוקא תנאים דעלמא דילפינן מבני גד וב"ר כמו שכ' התוס' בכתובות דאי לאו קרא הוי מעשה קיים ותנאי בטל וע"כ כל היכי דליכא משפטי התנאים שוב קיימינן על הסברא דמעשה קיים אבל בדבור אתי דבור ומבטל דבור אולם בתנאי שא"א לקיימו דשם הטעם משום דהוי כמפליגו בדברים כמו דאיתא בגיטין וע"מ שתאכלי בשר חזיר הוא משום דא"א לקיימו כדמוכח בגיטין שם א"כ כיון דאמרינן דהוי כמפליגו בדברים א"כ אף בדבור גרידא לא אמרינן אתי תנאי ומבטל להדבור וע"כ ההפרה קיימת בתנאי כזה ואפשר שזה דעת הרב ז"ל וע"כ הוכיח מכח ראי' זו:
ב) ומה שהוכיח שם הגרע"א מדברי הריב"ש בכתובות הובא בשמ"ק שם דיש איסור משום השחתת זרע על האשה לענ"ד אין ראי' דהריב"ש אוסר גם בלאחר תשמיש דיש לומר דמה שכתב הריב"ש שיש איסור בדבר אינו מפרש כרש"י ממלאה ונופצת היינו אחר תשמיש דבזה באמת ליכא איסורא וכמו שנתבאר לעיל אולם י"ל דהריב"ש מפרש כמו שכתב הרי"ף שם ממלאה ונופצת היינו שמתהפכת בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר והוא כמו דאיתא בנדה מ"ב כאן במתהפכת ופרש"י ז"ל ד"ה מתהפכת בשעת תשמיש ואין הזרע נקלט ביחד הלכך פולטת והולכת מעט מעט יעו"ש אלמא דמתהפכת בשעת תשמיש היינו בשעה שמשמש עמה מתהפכת כדי שלא תתעבר ובלא"ה מאי חילוק בין מתהפכת בין אינה מתהפכת יעו"ש היטב, ובזה ודאי איכא איסורא משום לתא דבעל דנראה כמטיל על עצים ועל אבנים וגורמת להבעל שיעבור על איסור השחתת זרע וכמו שנתבאר לעיל דהוי כמו מוך קודם תשמיש, ויעויין עוד רמב"ם פט"ו מה' אישות שמפרש ג"כ כרי"ף וכתב שהתי' פועלת בשעת תשמיש אלמא דוקא בשעת תשמיש אבל בלאחר תשמיש באמת לא איכפת לן וליכא איסורא והריב"ש דכתב דאיכא איסורא משום דמפרש כנ"ל בשעת תשמיש ואין ראי' כלל מדבריו לאסור לאחר תשמיש, ואדרבה אני אומר ראי' מדברי השמ"ק דגם לרש"י ז"ל ליכא איסור משום השחתת זרע לאחר תשמיש דהשמ"ק הביא שם בשם רש"י מהדורא קמא שכתב דהטעם דיוציא ויתן כתובה הוא משום דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה יעו"ש, ולכאורה למאי הוצרך רש"י ז"ל לטעם זה תיפוק ליה משום דמצי אמרה לא בעינא למעבד איסורא להשחית זרע, אלא ודאי דרש"י ז"ל משו"ה הוכרח לפרש הטעם משום חוטרא וכו' ומשום דהוא ז"ל מפרש ממלאה ונופצת לאחר תשמיש דבזה ליכא איסורא באמת ותיקשי א"כ תעביד כקושית הגמ' וע"כ מפרש הטעם משום חוטרא וכו' והריב"ש ורבינו יונה דמפרשי שם משום איסורא הוא משום דמפרשי ממלאה ונופצת בשעת תשמיש ואז איכא איסורא וכנ"ל, שוב ראיתי בלחם חמודות פ"ב פ' כל היד דנדה שהביא בשם הלבוש בא"ה סי' כ"ג להתיר לשמש גם במתהפכת בשעת תשמיש ויעוש"ה שהל"ח הביא ראי' לזה ודחה והביא הא דכתובות ולא הרגיש דמשם לכאורה ראי' להיפך לפי מה שכתב הריב"ש הטעם יעו"ש:
ג) והנה בירושלמי כתובות שם על הא דממלאה ומערה לאשפה איתא כך וז"ל רבנן דתמן אמרי מעשה ער ורבנן דהכא אמרין דברים של בטלה והוא כעין פלוגתא המבואר בבלי ר"י אמר שמואל ממלאה ונופצת במתניתא תני ממלאה עשרה כדים וכו' ויש לבאר מחלוקת הבבלי והירושלמי במאי פליגי, ולפי מה שנתבאר יש לומר והוא דהירושלמי באמת מפרש כדעת הטור כגון שהיפר לה ע"מ וס"ל כאביי דע"מ שתאכלי בשר חזיר התנאי בטל ומצאתי מבואר בירושלמי נזיר (פ"ב ה"ד) הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה ביין הר"ז נזיר ואסור מכולן ומפרש בירושלמי דאתיא כיהודא בן תימא דתלאה בדברים שאינה יכולה לעמוד בו כמו שנתקיים התנאי בגט יעו"ש ומבואר דהירושלמי ס"ל דתנאי לעבור על דבר איסור חשוב תנאי שא"א לקיימו וכאביי וכמו שכתבתי, ולפ"ז יש לומר דרבנן דתמן ורבנן דהכא אזלי לשיטתייהו והיינו דאנן קיימ"ל לקמן (סה ע"ב) כרבנן דרי"ו ב"ב דהאשה אינה מצווה על פו"ר ולפ"ז שפיר יש לומר דאשה אינה מצווה על השחתת זרע וכמו שכתב ר"ת וע"כ מפרשים מעשה ער אף דהוי בדרך תנאי כמו שכתב הטור מ"מ התנאי קיים משום שאין איסור בדבר, אולם תלמודא דבני מערבא לפי המבואר במכילתין שם דספוקי מספקא ליה לתלמודא לר' יוחנן דס"ל הלכה כרי"ו בן ברוקה דאשה מצווה על פו"ר יעו"ש דנשאר בספק, ולענ"ד נראה ראי' קצת דס"ל לתלמודן דלרי"ו נשים מצוות על פו"ר מהא דשבת קי"א ולר' יוחנן ב"ב דאמר וכו' ויפלא איפא מאי מקשה לר"י ב"ב הא לית הלכתא כוותיה א"כ שפיר אמרינן שם לירקונא תרין כסא ומיעקר ולרי"ו ב"ב באמת אסור אלא ודאי לענ"ד דקושית הגמ' היא משום דמרא דשמעתא דירקונא שם הוא רי"ו ורי"ו הא ס"ל הלכה כרי"ו ב"ב וע"כ פריך בפשיטות כן, ולפ"ז כיון דלרי"ו נשים מצוות על פו"ר ממילא אסורות ג"כ בהשחתת זרע וכמבואר וע"כ רבנן דא"י דהם תלמידי רי"ו וסתמא דתלמודא דבני מערבא אליבא דרי"ו הוא מפרשי בדברים של בטלה משום דליכא לפרש במעשה ער משום דא"כ לא מהני התנאי ולא מידי וכנ"ל:
ז:
א) ולפי מה שנתבאר דבאשה ליכא משום השחתת זרע שלה או זרע הבעל יש ליישב קושית התוס' לעיל (לד ע"ב) דמשמע שם דאסור לשמש שלא כדרכה מהא דאיתא בסנהדרין נכרי הבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה משום דבעינן ודבק באשתו וליכא ופריך מי איכא מידי דישראל לא מחייב ונכרי מחייב, והיינו האי דלא מחייב ע"כ דבישראל שרי דאי איכא איסור בישראל ניחא דמחייב מיתה בנכרי דאזהרתן זו היא מיתתן יעו"ש, אולם לפמש"כ יש לומר דקושית הגמ' א"ש דלכאורה מאי מקשים התוס' דמ"מ הא בישראל ליכא איסור משום ודבק ורק מטעם אחר משום הוצאת זרע וע"כ לומר דדעת התוס' הוא משום דכל דאיכא איסור לישראל אף מטעם אחר שוב לא אמרינן מי איכא מידי כיון דמ"מ אסור לישראל אף מטעם אחר וכמו שכתבו התוס' (בחולין לג.) דמשו"ה בן נח מוזהר על אבמ"ה דטמאה אף דבישראל ליכא משום אבמ"ה מ"מ לא אמרינן מי איכא מידי וכו' משום דלישראל אסור מטעם טמאה יעו"ש היטב והכ"נ כן, אבל לפ"ז כיון דבישראל ליכא איסור רק משום השחתת זרע א"כ אין זה אלא על הבעל אבל האשה שאינה מצווה ע"ז ליכא איסורא לשמש שלא כדרכה, והרי לפי מה דדרש משום ודבק יהי' ממילא איסור וחיוב מיתה ג"כ על אשתו דגם בה לא קרינן ודבק, ולפ"ז שפיר מקשה מי איכא מידי וכו' וליכא למימר משום דבישראל איכא משום השחתת זרע הא זה מ"מ באשה לא שייך וא"כ האשה מותרת לשמש שלא כדרכה וממילא כיון דאשת ישראל מותרת שוב שייך שפיר לומר מי איכא מידי באשת ב"נ, ולפי מאי דדרשת משום ודבק תהי' גם על אשת בן נח חיוב מיתה ובזה ודאי ליתא משום מי איכא מידי א"כ ע"כ מוכרח דליתא לדרשה דודבק לענין זה:
ב) אולם באמת קושית התוס' נכונה לפמש"כ לעיל אף דאין האשה מצווה על השחתת זרע מ"מ קודם תשמיש אסורה בשימת מוך משום לפ"ע משום שגורמת להבעל שישחית זרעו א"כ שפיר מקשים דמ"מ באשת ישראל שלא כדרכה נהי דליכא עליה איסור משום השחתת זרע הבעל מ"מ אסורה מצד לפ"ע, וכיון דעכ"פ איכא צד איסור באשת ישראל גם להאשה שוב ממילא לא שייך מי איכא מידי ושפיר אשת ב"נ מחייבא מיתה מצד ודבק כיון דלאשת ישראל איכא איסורא משום לפ"ע אף שזה מטעם אחר וכמו שנתבאר כנ"ל: אלא לפמש"כ האמונת שמואל דלפ"ע לא שייך רק בשהמכשיל ג"כ מצווה על איסור זה הביאוהו האחרונים ביו"ד סי' ס"ב יעו"ש, ומצאתי תנא דמסייע ליה רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ביבמות (פד ע"ב) שזכר סברא זו וכתב בה ליישב קושיתו למה צריך קרא שם שהאשה מוזהרת ע"י האיש תיפוק ליה משום לפ"ע ותירץ כנ"ל דאם האשה לא היתה מוזהרת לא הי' ג"כ איסור משום לפ"ע אצלה יעו"ש וזה כדברי בעל אמונת שמואל ז"ל, וא"כ לפ"ז כיון דאשה אינה מצווה על השחתת זרע שלה ולא של הבעל מצד איסור השחתת זרע ממילא ליתא בה איסורא דלפ"ע, ומה שכתב הרמב"ן בשמ"ק כתובות שהבאתי לעיל דמ"מ זרע גוברייהו אסור להו להשחית אפשר דאין זה מדאורייתא רק מדרבנן אבל מדאורייתא אין כאן לפ"ע וכנ"ל, ולפ"ז באשת ישראל היא בעצמה מותרת לשמש שלא כדרכה ואין כאן משום לפ"ע ג"כ כיון שאינה באיסור דהשחתת זרע וכנ"ל וע"כ מקשה שפיר מי איכא מידי וכו' דבאשת ישראל ליכא איסור כלל מדאורייתא וכנ"ל וממילא גם אשת ב"נ ג"כ אינה מצווה כלל ע"ז משום מי איכא מידי וכו' וממילא מוכח דלא דרשינן כלל ודבק לענין זה דאם נדרוש כן יהי' איסור ג"כ אצל האשה וזה אי אפשר משום מי איכא מידי וכנ"ל והתוס' שהקשו כן אף דס"ל ג"כ כדעת ר"ת דנשים אין מצוות על השחתת זרע יש לומר דלשיטתייהו אזלי דס"ל דלא כדעת האמונת שמואל כמו שמוכח מדבריהם ב"מ (י ע"ב) ד"ה כהן וכן מתוס' חגיגה (יב.) ד"ה אין וכמו שהוכיחו האחרונים דעתם ז"ל מזה א"כ שפיר מקשו משום דעכ"פ איכא איסור על האשה משום לפ"ע וא"כ לא שייך מי איכא מידי וכנ"ל משא"כ לדעת האמונת שמואל ולתירוץ הרמב"ן ז"ל ביבמות שם שפיר יש לתרץ קושיתם כנ"ל:
ג) והנה מדברי התוס' אלה מוכח דב"נ אינו מצווה על השחתת זרע לפי תירוצם השני שכתבו דבאמת מיירי בסנהדרין שם גם בהוצאת זרע ואעפ"כ ישראל מותר באשתו שלא כדרכה משום דבאקראי בעלמא שמתאוה לבוא על אשתו באופן זה מותר, והתירוץ הזה תפס לעיקר הרא"ש ז"ל כמו שהביא הב"ח בהגהותיו על הרא"ש יבמות שם ויעוין יש"ש, לפ"ז מאי דמשני בסנהדרין ב"נ שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור משום דלא קרינן ביה ודבק לפי תירוץ זה מיירי גם באופן שהוציא זרע א"כ תיקשי נהי דב"נ פטור משום דלא קרינן ודבק מצד אשת איש מ"מ יתחייב מצד הוצאת זרע לבטלה ולא שייך בזה לומר משום דבאקראי בעלמא הא זה אינו אלא באשתו אבל לא באשת חבירו, א"ו מוכח מזה דב"נ אינו מצווה על השחתת זרע והכי כתבו מפורש בסנהדררין (נט ע"ב) ד"ה והא דב"נ שאינו מצווה על מצות פו"ר אינו מצווה ג"כ על השחתת זרע: ולכאורה דברי התוס' מרפסין איגרי איך יתכן לומר דב"נ אינו מצווה על השח"ז הלא דור המבול יוכיח שהשחיתו התעיבו עלילה בזה ונענשו ע"ז כמו דאיתא בכמה דוכתין ברותחין קלקלו וברותחין נדונו ואם לא היו מצווין ע"ז איך נענשו הלא לא ענש אא"כ הזהיר כמו דמוכח בסנהדרין שם (נז.) ובתוס' שם ד"ה דכתיב ועוד מעשי ער ואונן יוכיחו שנתחייבו מיתה למקום ע"ז והרי בני נח הם ולא נצטוו ע"ז לפי דברי התוס' ואיך נענשו:
ולפי הנראה מדברי הרמב"ן בחדושי רשב"א נדה שהבאתי הרגיש בזה בקושיתו על ר"ת ז"ל דס"ל דאין הנשים מצווין על השחתת זרע שהרי הכל לקו ע"ז בדור המבול, וכבר נסתפק המל"מ פ"י מה' מלכים ה"ז בכוונת קושיתו אם הרמב"ן ז"ל יכונן קשתו על דעת ר"ת ז"ל להקשות מזה דב"נ אינו מצווה על פו"ר ואעפ"כ לקו ע"ז בדור המבול ומוכח דדין השח"ז אינו תלוי בדין פרו ורבו או דכוונתו להקשות בפשוטו שהרי הכל לקו גם הנשים אף שהם אינן מצווין על פו"ר:
ד) אולם לענ"ד דברי התוס' ור"ת נכונים ובכל אופן שמקשה עליהם יתיישב בטוב טעם, דהנה הקושיא מהנשים שלקו בדור המבול לא ידעתי מנא לן שהנשים לקו על חטא זה דוקא הלא חז"ל אמרו בסנהדרין (קח.) דלא נחתם גז"ד של דור המבול רק על החמס א"כ מאן מפיס ומי יאמר לנו שהנשים נענשו על עון זה דוקא דילמא משום מעשי שוד חמס ורצח שפלסו בארץ וע"ז נדונו:
ואם מפאת הקושיא דהא ב"נ לא נצטוו על פו"ר אני אומר דגם בזה דברי התוס' צודקים ונכונים שהרי כבר האריך המל"מ שם להוכיח בראיות צודקות ומכריחות דמאי דאמרינן דפו"ר לא ניתנה לב"נ הוא דוקא אחר מתן תורה דאז ניטלה מצוה זו מב"נ וניתנה לישראל הואיל ולא נשנית בסיני, אבל קודם מתן תורה ודאי נצטוו גם ב"נ ע"ז ומחוייבים היו במצוה זו מימות אדם הראשון שהוא הוא שנצטווה ע"ז כמאמר הכתוב בבראשית יעו"ש במל"מ בארוכה:
מעתה נכונים דברי התוס' דדור המבול וער ואונן שפיר נענשו על השחתת זרע משום דקודם מתן תורה גם ב"נ נצטוו על פו"ר וממילא היו מצווין על השחתת זרע דהא בהא תליא, אולם התוס' בסנהדרין שפיר כתבו דאין ב"נ מצווין על השח"ז כיון שאין מצווין על פו"ר, זהו כעת אחר מתן תורה שניטלה מצות פו"ר מב"נ וניתנה לישראל שוב ממילא אינן מצווין על השחתת זרע:
ה) ואני אוסיף בזה עוד קצת ראי' לדברי התוס' ולר"ת מהא דיבמות (לה.) בשלמא גיורת כיון דדעתה לאגיורי מינטרא נפשה ומשמשת במוך ואם איתא דיש איסור השחתת זרע בב"נ או בנשים א"כ איך אפשר באשה שדעתה לאגיורי ולקבל דת ישראל שתעבור גם על מה שבני נח מצווין, א"ו אחת משתי אלה יהי' מוכח מכאן או דב"נ אינו מצווה על השחתת זרע או דנשים אינן מצוות ע"ז וע"כ היא מותרת לשמש במוך וכמו שכתב רש"י ז"ל בכתובות (לז.) משמשת במוך נותנת מוך לאחר בעילה ושואבת הזרע, ומדוייק לשון רש"י שכתב לאחר בעילה אף דבזונה עסקינן והיינו כיון דדעתה לאגיורי ודאי עושה ע"ד היתר וקודם תשמיש אסור משום מטיל על העצים ועל האבנים וכמו שכתב ר"ת וע"כ כתב רש"י ז"ל לאחר תשמיש דזה מותר וכמו שהעליתי לעיל שכן הוא באמת שיטת רש"י ג"כ ורק לר"מ כתב דאסור וכמבואר לעיל בארוכה: ו) עוד אני חוזר לתשובת הגרע"א הנ"ל למה שהביא השואל שם ראי' להיתר מדברי הרא"ש והרשב"א נדה שהובא בש"ע סי' קצ"ו ס"ג שכתבו שאשה ששמשה תוך ג' ימים מכבדה את ביתה בחמין כדי להפליט את הזרע ומדמותר לעשות כן בפשיטות מבואר מזה דליכא עלי' איסור משום השחתת זרע והגרע"א ז"ל שם טרח הרבה לדחות ראי' זו, ולי נראה דראי' זו בקל יש לדחות לפי מה שנתבאר מדברי הראשונים שהביאם הגרע"א ז"ל בעצמו דכל שאין הזרע ראוי להתעבר ודאי מותר להשחית וכמו בקטנה ואיילונית, לפ"ז באשה שראתה תוך ג' ימים לשמושה דנשי דידן דכל שהיא מתעברת שוב פוסקת מלראות ומסולקת מדמים ואשה זו כיון שראתה דם מוכח מזה שאינה מעוברת כל עיקר ואינה ראוי' עוד להתעבר מזרע זה כיון שראתה בינתים, ואף לפי דעת בעלי התלמוד ז"ל דאשה לא הוי מסולקת מדמים רק אחרי הכרת עוברה כדאיתא בנדה (ח.) כבר כתב בתשובת הרא"ש בשמים ראש סי' של"ח דכל זה היינו דתוך ג' חדשים אפשר שתראה ולא תהי' עוד מעוברת אבל לאחר שתראה דם ועדיין תהי' מעוברת כל זה אינו לפי הטבע ולפי דעת חכמי הרפואה, ואף שכתב שם שאין סומכין ע"ז לענין הבחנה מ"מ טבע האשה ודאי כן הוא ואין להכחיש החוש שכל שהיא רואה דם שוב אינה מתעברת, ועוד דעד כאן לא אמרו שאפשר דמתרמי שתראה דם ותהי' מעוברת רק בשהזרע נקלט קודם ראיית הדם אבל שתהי' הזרע נקלט אחר ראיית הדם זו ודאי אי אפשר שכל שהיא רואה הדם הזרע שברחם מחמת זוהמת דם הנדה נשחת ונפסד ואינו ראוי עוד לקלוט ולהתעבר א"כ זרע זה שהיא באה לפלוט אחר שראתה דם ודאי לא תתעבר ממנו, וא"כ שפיר כתבו הרא"ש והרשב"א דמותרת להפליטו בחמין שבו ודאי מותרת בהשחתתו כיון שאין ראוי להתעבר:
ז) והגרע"א ז"ל שם השיג על המג"א סי' תר"ו סק"ז שכתב דאשה ששמשה תוך ג' ימים ליוה"כ צריכה לכבד ביתה בחמין להפליט ש"ז והגרע"א ז"ל השיג עליו הלא אסור לעשות כן משום השחתת זרע, ולענ"ד השגתו תמוה אף לפי מה שהעלה הגרע"א ז"ל שם להחמיר דאשה אסורה בהשחתת זרע מ"מ הלא שפתי המג"א שם שפיר מללו שהרי כתב שם דמותרת להפליט ש"ז דווקא שלא הי' סמוך לטבילתה או סמוך לווסתה דבאותן שעות רגילות להתעבר ויש לחוש שתשחית זרע ההריון עכ"ל, הרי לך בהדיא שגם המג"א הרגיש בזה וכתב לחלק והיינו דס"ל דכל שאינו בשעות הללו אינה מתעברת כלל ואין לחוש בהשחתתו, ובזה באמת דבריו כנים וצודקים דודאי כל שאינה ראויה להתעבר אין לחוש בהשחתת זרע, ובזה כו"ע מודים לפי דעת הגרע"א ז"ל: