שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
ב · סימן ח
בדין קטנה או חרשת אם ע"א נאמן שמת בעלה כדי להנשא:
א) בדין זה נסתפקו רבותינו האחרונים ז"ל כיון שהיא אינה בת דעת ולא שייכא בה דייקא ומינסבא, ומר אמר הכי ומר אמר הכי יעוי' פ"ת אה"ע סי' י"ז ס"ק י"ג שהביא שם דעת הנוב"י הח"ש ועוד וכולם לא העירו ולא הביאו ראי' לדין זה רק כתבו מסברא כ"א לפי דעתו, ולדעתי נראה להביא ראי' לדין זה שגם בקטנה ע"א נאמן להתיר להנשא מסוגית הגמ' דכתובות (קז.) במחלוקת רב ושמואל אם פוסקים מזונות לא"א דס"ל לשמואל שא"פ ומקשה התם לשמואל ממשנה וברייתות שמוכח שפוסקים מזונות לא"א ומוקי לה התם לשמואל בששמעו בו שמת שגם לשמואל פוסקים, ואח"כ מקשה התם מברייתא דמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות הרי ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו וכו' נאמן שמת בעלה כדי להנשא ומסיק אלא אמר רב פפא בששמע בו שמת בע"א היא דאי בעית לאנסובי בע"א מצי מינסבא מזוני נמי יהבינן לה, בניו ובנותיו דאי בעי למיחת לנכסיו בע"א לא נחתי' מזוני נמי לא יהבינן להו, ולכאורה קשה אמאי צריך לדחוק ולהעמיד בכה"ג אמאי לא מוקי לה בקטנה ולא ספקה דגם לר"פ אליבא דשמואל פסקינן לה מזונות כדאיתא התם, ובשלמא במשנה וברייתות דלעיל לא מצי מוקי לה בקטנה משום דשם אמרו דתשבע בתחלה ובקטנה אי אפשר דאין מוסרין שבועה לקטן וכן בברייתא הסמוכה לעיל מיניה מי שהלך למדה"י וכו' לא מצי מוקמי לה בקטנה ולא ספקה משום דקתני בה ואם בא ואמר צאי מעשה ידיך למזונותיך רשאי משמע דבספקה מיירי, אבל ברייתא דידן שפיר מצי להעמיד אותה בקטנה ולא ספקה דלד"ה פוסקים לה מזונות וע"כ לומר בפשוטו משום דברייתא סתמא אמרה ואשתו תובעת מזונות משמע דבכל אשה מיירי בין בגדולה בין בקטנה בין ספקה בין לא ספקה וע"כ מקשה מינה לשמואל והוכרח ר"פ לתרץ בששמעו בו שמת בע"א, אבל לפ"ז אם נאמר דבקטנה אין משיאין ע"פ ע"א א"כ מה הועיל ר"פ בתירוצו בששמעו בו בע"א הא אכתי לא מצי מיירי גם בקטנה וספקה דר"פ עצמו לעיל ס"ל דבקטנה וספקה אין פוסקים מזונות לשמואל א"כ בקטנה וספקה הא לא מצי מיירי דבמחיים אין פוסקין וגם בששמעו בו שמת בע"א ג"כ אין זנין את אשתו קטנה וספקה משום דכיון דלא מצי לאנסובי גם מזוני לא יהבינן לה והש"ס רוצה להעמיד את הא דאשתו תובעת ככל הנשים שבעולם כמו שכ', א"ו מוכח מכאן דגם קטנה נשאת ע"פ ע"א אף דלא דייקא, וכדעת הנוב"י דגם בקטנה נאמן משום דדייקא לאחר שתגדיל או כמש"כ הבית מאיר ס"ס ט"ו משום שקרוביה יבדקו וידייקו, ויש להמתיק סברת הבי"מ משום דכיון שהולד ממזר מזה ומזה א"כ איכא פסול זרעה גם הקרובים ידייקו משום פגם משפחה ולא יניחו לה להנשא כל עוד שלא בדקו היטב:
ב) אבל לפ"ז יקשה לנו מר"פ אר"פ בשבועות (לב ע"ב) אמר ר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב והכל מודים בעד מיתה שהוא פטור, הכ"מ בעד מיתה שהוא פטור באמר לדידה ולא אמר לבי"ד והכ"מ בעד מיתה שהיא חייב בלא אמר לדידה ול"א לבי"ד ואם ע"א בקטנה נאמן א"כ גם באמר לדידיה ג"כ משכחת לה שהוא חייב בשהיתה קטנה שאפי' בשאר איסורין אין קטן וקטנה נאמנים וכש"כ באיסור א"א ודבר שבערוה ולא הימנוה רק בדרבנן כדאיתא בפסחים (ד ע"ב) ואכ"מ וע"כ היא צריכה לעדות של העד וא"כ חייב גם באמר לדידה שהיא עצמה א"נ א"ו מוכח מזה שע"א בקטנה א"נ והא מדברי ר"פ עצמו הוכחנו למעלה שנאמן וקשה דר"פ אר"פ:
ג) והנראה בזה ע"פ דברי רבינו שהביא הא דר"פ בשבועות בפ"ו מה' שבועות דין י"א בסתמא וכ' האשה שהשביעה ע"א שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועת העדות שאלו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובתה יעו"ש ולא חלק בין אמר לדידה בין לא אמר לדידה כמו שחלק ר"פ וכבר עמד בזה הלח"מ והניח בצ"ע, ולדעתי לק"מ דבאמת גם באמר לדידה יש כמה אנפי שהיא אינה נאמנת וע"א נאמן כמו בקטנה וע"א במלחמה דלדעת הרמב"ם באומר מת וקברתיו ע"א נאמן דס"ל דנפשטה הבעיא בכה"ג כמו שכ' הרי"ף ביבמות ואילו היא עצמה אינה נאמנת במלחמה אף במת וקברתיו כמו שכ' רבינו לקמן סי"ג ה"ב וע"כ כתב רבינו בה' שבועות בסתם האשה שהשביעה וכו' והיינו משום דמשכחת שצריכה לעדותו בבי"ד ואף באמר לדידה, ומה שאמר ר"פ דבאמר לדידה הוא פטור היינו משום דר"פ לטעמו לפמש"כ התשב"ץ ח"א סי' ע"ז דלדעת רבינו ע"א נאמן להעיד שמת מן התורה וגם לענין ממון להוריד את היורשים בנכסיו משום דכיון דהוי מילתא דעב"ל ל"מ אינשי ויש בזה נאמנות מן התורה כמו שנים אחרי דלדעת רבינו נפשטה האי בעיא דע"א נאמן במלחמה אף דלא דייקא משום דסגי בהא דהוי מדע"ל לחוד, ומה שאמר ר"פ בכתובות דע"פ ע"א יורשים לא נחתי לנכסי היינו משום דר"פ ס"ל דלא נפשטה הבעי' וס"ל דנאמנות ע"א באשה הוא משום דדייקא אבל ע"א לחוד א"נ וע"כ אינו נאמן להוריד לנחלה ע"פ, יעו"ש מה שהאריך בזה בהרבה תשובות סמוכות זל"ז, ולפ"ז א"ש מה שאמר ר"פ בשבועות דוקא באמר לדידה דפטור משום דכה"ג שהיא אינה נאמנת משום דלא דייקא כמו במלחמה וכה"ג ס"ל דגם ע"א אינו נאמן והוא אזיל בזה לטעמיה בכתובות שאין ע"א נאמן לנחלה אף דהוי מידי דע"ל משום דס"ל דבזה דהוי מילתא דעב"ל לחוד אין ע"א נאמן, וא"ש סתימת דברי רבינו בה' שבועות משום דאזיל לטעמיה שע"א נאמן במלחמה כה"ג אף במקום שאין האשה עצמה נאמנת וע"כ כתב סתם שחייב בשבועות העדות משום דמשכחת לה גם באמר לדידה, והבן, ובזה הי' אפשר לומר דגם בקטנה ע"א נאמן לדידן דס"ל דע"א נאמן משום סברת עב"ל לחוד אבל ר"פ דלא ס"ל דע"א נאמן בסברת ע"ל לחוד לדידה גם בקטנה אינו נאמן, אבל באמת זה אינו שכבר הוכחנו כסברת הנוב"י או משום שהקרובים יבדקו כסברת הב"מ א"כ הד"ק מדוע לא אמר ר"פ גם באמר לדידה דחייב בשבה"ע והיינו בקטנה: ד) והנראה בזה דבקטנה בלא"ה אינו חייב בשבועת העדות כיון דבעינן שישמעו מפי התובע ותביעת קטנה לאו כלום הוא כמו דאמרינן לענין שבועות הדיינים כי יתן איש ואין תביעת קטן כלום כדאיתא בב"ק (קו ע"ב) וא"כ אפשר שאין העדים חייבין קרבן שה"ע ע"פ תביעת קטן וקטנה, הן אמת שיש לחלק לפמש"כ רבנו כדעת ר"י מיגש דשבועת השומרים חייב ג"כ על תביעת קטן משום שא"צ טענת ברי וא"כ אפשר דגם בשבה"ע מהני תביעת קטן ג"כ משום שא"צ טענת ברי של המשביע שיודע בודאי שיודע לו עדות כדמוכח מהא גופא דעד מיתה בלא אמר לדידה, הרי אף שאינה יודעת בודאי שיודע לה עדות שמת בעלה שאם ידעה א"צ לעדותו, וכיון שא"צ לתביעת ברי אפשר שגם תביעת קטן הוי תביעה לחייב בשבועת העדות, ואף אם נאמר כן אין זה אלא במושבע מפי עצמו דבזה שהשבועה הוציאו העדים עצמם מפיהם סגי ג"כ בתביעת הקטן, וכאמור, אבל במושבע מפי הקטן לכאורה ודאי אינו חייב בשבועת העדות דקטן לאו בר שבועה וממילא אין שבועתו חלה גם על אחרים והחילוק מובן, לכאורה יש ראי' שהקטן ג"כ יוכל לחייב את העדים בשבה"ע מדברי התוס' בשבועות (לג ע"ב) ד"ה שאנס איש פלוני או פיתה את בתו שכתבו התוס' דפיתה את בתו מיירי בקטנה דלאו בת מחילה היא הרי מפורש שגם קטנה יכולה להשביע שבועת העדות אלא דשם יפטור משום דקלב"מ, משמע שאם הי' חייב לשלם היו העדים מחוייבים קרבן שה"ע אם לא העידו, כן הי' נראה לכאורה, אבל יש לדחות דמיירי שכעת בשעת התביעה היא גדולה ותובעת על מה שפיתה אותה כשהיתה קטנה שלא היתה מחילתה מחילה, והכי מוכח דמוקמינן לה התם בשבא בהרשאה אם היתה קטנה אז לא שייך הרשאה דקטנה אין לה שליחות וגם לא מצי להקנות ולכתוב זיל דון ואפיק לנפשך, יעו"ש, ולפ"ז איך שיהי' דעת התוס' אבל רבנו אפשר דס"ל דקטנה אינה יכולה לחייב את העדים משום שבועת העדות א"כ א"ש דלא אמר ר"פ דמשכחת לה באמר לדידה שבקטנה א"ח משום שה"ע:
ה) ולכאורה י"ל עוד דבקטנה באמר לדידה משו"ה א"ח משום שה"ע משום שכיון שכשתגדיל תוכל לבא לבי"ד מעצמה ולאמר מת בעלי שאז תהי' נאמנת ומה שצריכה לעד אינו אלא שהיא רוצה ליטול כתובתה כעת קודם שתגדיל, א"כ אין זה אלא המשכת זמן שאינה יכולה כעת לגבות כתובתה עד שתגדיל ואין זה אלא מבטל כיסו של חבירו כיון שכתובתה תגבה כשתגדיל וכה"ג אין זה כפירת ממון ואינו חייב עליה משום שבועת העדות, אבל באמת זה אינו שכפירת זמן ג"כ חשוב ממון וחייב עליה שבועת התורה כמו שכ' רבנו והובא להלכה בחו"מ סי' ע"ג ס"ב יעו"ש, וא"כ ודאי העד חייב שבועת העדות על כפירת הזמן ודוק בכ"ז: