אור ברסלב
שות מרחשת ב › סימן ז

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

ב · סימן ז

סימן ו

הן כל יקר ראתה עיני במה דשדר לן מר חורפא תשובתו הרמתה ע"ד העגונה אשת ר'... חכו ממתקים וכולו מחמדים בפלפלא חריפתא בסברות נכונות ואמתיות לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, לשקוד על תקנת בת ישראל להתירה מכבלי העיגון, אולם באשר אין ביה"מ בלא חידוש אמרתי אטייל מעט בגן עדן אמרותיו הטהורות, אצא ואשוח בשדה המערכה, ואלקט שבלים בין האמרים בעמק הברכה, ואבא פעם כמוסיף ומאיר, ופעם כמשיב ומעיר, והיתה לנו הרוחה וממילא רווחא שמעתא בס"ד:

א) ראשית החליט כ"ג בדעתו הרחבה דעת תורה נוטה כי בגדי אנשי חיל השייכים להממלכה ואינם שלו בודאי הם בגדים דלא מושלי ואין לאנ"ח בגדים כפולים ואיך ישאילם לאחר, ואני מוסיף עוד דלא חיישינן לשאלה אא"כ המשאיל בטוח מסתמא שהשואל יחזיר לו את הדבר המושאל לאח"ז, אבל בבגד א"ח היוצא לשדה המלחמה שאם יפול חלל במלחמה אז הוא נקבר בלבוש הרוגים ובגדו עמו כמנהג הרוגי מלחמה והבגד לא ישוב עוד להמשאיל כה"ג ודאי לא חיישינן לשאלה דאטו בשופטני עסקינן שזה ישאיל לו את הבגד באופן שלא יראנו עוד וימשוך עליו עונש הגוף חמור מצד הנהגת הצבא אם לא יהי' לו הבגד המסור לו, ולדעתי גם לדעת הב"י שחושש גם בכלים דלא מושלי לשאלה אם סימד"ר דבזה אין גם חשש רחוק לשאלה דממ"נ אם זה השאילו סתם אז אסור להשואל לצאת עמו למלחמה דעל אופן כזה לא השאילו, וכבר כתבו האחרונים ז"ל דבבגדים שאולים לא חיישינן לשאלה משום דאין השואל רשאי להשאיל וכו' וכש"כ כה"ג ולשמא השאילו לצאת עמו למלחמה ודאי לא חיישינן:

ב) והנה כ"ג חתר בכל עוז להעמיד ריוח והצלה להאשה הזאת גם לדעת הב"י דחיישינן לשאלה גם בכלים דלא מושלי מצד המכתבים שנמצא בכיס בגדו של ההרוג שהם מכתבי אשתו אליו וגם מכתב שרשם עליו את האדרעסע לשלחו לביתו ולהמכתבים ודאי לא חיישינן לשאלה דלאיזה צורך ישאלם אחר אבל החשש הוא פן היו המכתבים בבגד והבעל השאיל את הבגד לאחר ושכח את המכתבים בכיסו והביא להגאון בעל בגדי ישע שבתשובתו הנספחת לס' אבני מילואים הביא ראיה דלא חיישינן לזה דאל"כ מאי משני הש"ס כיס וארנקי לא מושלי אינשי דילמא שאל לו כסותו ושכח בהם כיס וארנקי אע"כ צ"ל כיון שאין דרך להשאיל כיס וארנקי מידכר דכיר ליה ולא ישכח בבגדיו, ואני תמה על ראיית הגאון הנ"ל שאיך ניחוש דילמא שכח זה את הכיס וארנקי בבגדיו א"כ איך השתמש בזה האחר להניח בו את הגט כיון שלא השאיל לו את הכיס והארנקי ואינו אלא פקדון אצלו בלי ידיעת הבעלים ואם הוא משתמש בו הוי שואל שלא מדעת והוי גזלן וכבר כ' האחרונים שאם השואל אינו רשאי להשאיל ל"ח לשאלה וכש"כ לחוש לשאלה שלא מדעת דהוי גזלן ואין ראי' כלל מכאן שא"ח לשכחה ע"י שאלת הבגד, שו"ר שכ"ג הרגיש בזה בסוף דברי תשובתו על דברי הח"ס שהביא שם והוא פשוט: ג) והנה כ"ג תפס על הגאון הנ"ל מדברי רש"י ז"ל יבמות (דף קכ ע"ב) ד"ה מצא קשור בכיס מא"ל שכ' ליחוש אע"פ שהוא מכיר את הכיס יש לחוש שמא השאילו לאחר וקשר בו גט זה והחזירו לזה ושכח בו את הגט עכ"ל הרי אע"פ שעל הגט לא שייך שאלה מ"מ חיישינן לשכחה ולא אמרינן מדכר דכיר ליה ולא ישכח בבגדיו, והנה חתר כת"ר שלא יהי' סתירה מדברי רש"י אלו דרש"י ז"ל לא כתב כן אלא לפי ההו"א דהוי סובר דגם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה משום דס"ל דכל שיש חשש שאלה אפי' על צד הרחוק חיישינן ולהכי חיישינן ג"כ לשכחה אף שאינו רגיל אבל לפי מה דמשני כיס וארנקי דלא מושלי ל"ח לשאלה דלא חיישינן רק בדבר הרגיל להשאיל אבל בדבר שאינו רגיל להשאיל ל"ח לשאלה לא חיישינן ג"כ לשכחה שישכח בבגדיו משום שאדם עשוי למשמש בכיסו ובודאי יוציא מבגדיו את הנמצא בו קודם שישאיל בגדו לאחר, זהו קוטב דברי כ"ג ועל קוטב זה סובבים הולכים כל דברי כ"ג דלפי המסקנא אין אנו חוששין לשכחה בבגדיו, ואם כי היא עצה מחוכמה אבל תם אני ולא אדע מהיכן יצא לו לכ"ג דלפי ההו"א הי' סובר דחיישינן לשאלה גם בכלים דלא מושלי להמקשן שהי' מקשה מכיס וארנקי הי' סובר שהם ג"כ כלים דלא מושלי ואעפ"כ הי' חושש לשאלה, ובפשוטו נראה שגם המקשן הי' סובר בס"ד דכלים דלא מושלי ל"ח לשאלה ורק הי' סובר דכיס וארנקי הווין ג"כ כלים דמושלי עד שהמתרץ השיב לו שהם כלים דלא מושלי משום דלא מסמני וטבעת משום דחייש לזיופי, והראי', שהרי אחר שמתרץ דאוכף לא שיילי אינשי מקשה הש"ס מכיס וארנקי הרי דגם לאחר שכבר ידע הסברא דבכלים דלא מושלי ל"ח לשאלה הקשה מכיס וארנקי, וע"כ משום דס"ד משום דהוי כלים דמושלי וא"כ מעולם לא עלתה על דעת מי לומר דגם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה דעי"ז יהי' סובר ג"כ דחיישינן גם לשכחה בבגדיו אף אם אינו דבר הרגיל וא"כ אכתי לא ידענו איזו הכרח הי' לרש"י ז"ל לפרש כן ולא פירש כפשוטו כמו שנראה לכאורה מלשונו בב"מ שמא השאיל כיסו לאחר וקשר בו:

ד) ובפשוטו הי' נראה שמה שהוכרח רש"י ז"ל לפרש שהשואל שכח את הגט בהכיס והחזיר להמשאיל הוא משום דלפ"מ שמורה פשטות לשונו של רש"י ביבמות (שם ע"א) ד"ה בין כליו שמפרש בין כליו בין כלי ביתו ומכיר את הכיס ואת הטבעת שהם שלו כשר, ולא חיישינן דלמא האי כיס והאי טבעת דאינש אחרינא הוא והאי גט אחר הוא אלמא סמכינן אסימנא דאית ליה בכיס וארנקי אפי' למישרי איסור א"א דאורייתא, משמע שהוא עצמו מצאו בין כלי ביתו ומכיר בטביעות עין שהם שלו ואעפ"כ לא סמכינן ע"ז ואף שיש לו מיגו כמו שכ' התוס' שם והיינו משום דס"ל דהא דע"ה לית ליה טב"ע לא משום חשש משקר כסברת ר"ת אלא משום דאין לו טב"ע כלל וחיישינן שמא עינו מטעתו וסבור שהוא שלו ואינו שלו וע"כ צריך לסימנין וכ"כ הר"ן ז"ל בגיטין לדעת רש"י ז"ל:

[הערה - ובאמת קשה לי לדעה זו מהא דתנן במשנתינו (ב"מ קטז ע"ב) אם הי' אחד מכיר מקצת אבניו נוטלן וע"כ בטב"ע דבסימנין לחוד אין מוציאין ממון (תוס' חולין צו. ד"ה פל') ואם ע"ה אין לו טב"ע איך סומכין על הברתו דילמא עינו הטעתו וסבור שהן שלו ואינן שלו וכי איכפל תנא להשמיענו דינו דווקא בצורבא מרבנן הא משנתינו סתמא אמרה וצל"ע]:

שו"ר דלק"מ דמיירי שמכיר ע"י סימן ויודע שבאבנים של חבירו אין בהם אותו סימן דלא שייך איתרמויי איתרמי והוי כההיא דקושר עליו גמי (בכורים פ"ג מ"א) וביומא (מא ע"ב) האי קטיר והאי לא קטיר ובחולין (ד.) ודילמא סימנא יהיב ליה בגויה אף אם היו סימנים דרבנן דיודע דבהאבנים של חבירו אין בו אותו סימן ואכ"מ. ע"כ]: ולפ"ז הי' קשה לרש"י ז"ל דמאי מקשה מכיס וארנקי דליחוש לשאלה כיון שהוא עצמו מצאו דלא שייך חשש משקר א"כ הוא נאמן לומר שלא השאיל כיסו לאחר: [הערה - הן אמת לפי תירוצו של הגאון בעל בג"י דמשו"ה ל"ח לשאלה בכיס וארנקי שמא שכח בבגדיו דכיון דהוי כלים דלא מושלי מדכר דכיר ליה ולא ישכח בבגדיו מתפרשת ברווחא קושית הש"ס מכיס וארנקי דלפי הס"ד דכיס וארנקי הוי כלים דמושלי לא מהני אמירתו ברי לי שלא השאילם לאחר דאכתי חיישינן דילמא שכח בבגדיו שהשאיל ולא השאיל באמת את הכיס והארנקי וזה ודאי לא רמי אנפשיה למדכר שלא השאיל בגד לעולם למי שהוא (ובפרט אם כבר הוחזר לו הבגד) והכיס והארנקי נשארו אצל השואל והוא קשר בו את הגט, אלא שכבר כתבנו דבלא"ה לק"מ דלשמא השתמש בו השואל שלא מדעת בעלים ל"ח:

וראיתי להש"ש (ש"ז) (הביאו ג"כ כ"ג) שמתרץ קושיתם ע"פ דברי הרשב"א והר"ן שכתב דהא שאין השליח נאמן לומר שהגט שלו ע"י טביעות עינו בלא סימנים משום דחשוד לשקר מחמת תרעומות או משום הפסד שכרו ונוגע הוא בדבר וחששות אלו אינן אלא מדרבנן וע"כ אף אם סימנין דרבנן ג"כ הגט כשר כיון שאינו אלא חששא דרבנן סמכינן אסימנין ואני תמהתי מעולם על דברי הרשב"א והר"ן שהקשו שיהיה השליח נאמן הא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואיך יהי' השליח נאמן שהוא ע"א, וע"כ צ"ל דהרשב"א והר"ן משמע להו הא דצריך סימנין הוא אפי' במקום שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון דבאופן כזה מדאורייתא לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון כמש"כ התוס' בב"מ (כ ע"ב ד"ה איסורא) וע"כ השליח נאמן משום שאינו אלא חששא דרבנן משום לעז ואף דבגיטין (ב ע"ב) מוכח דגם באיסורא דרבנן בדבר שבערוה אין ע"א נאמן דאמר שם ורבנן הוא דאצרוך והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן הרי אף שהחשש הוא רק מדרבנן מ"מ אי לאו משום עיגונא הוי צריך שנים משום דהוי דבר שבערוה, אמנם ע"כ צריך לחלק דלכאורה דבר זה נסתר מאותה סוגיא עצמה לעיל מינה בסמוך דמשני על הא דמקשה הא הוי דשב"ע ובעי שנים משום דרוב בקיאין הם ואפי' לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדיינא מגמר גמירי משמע דלרבנן ניחא משום דרוב בקיאין הן והא גם לרבנן תקשי דהא גם לרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וא"כ מדרבנן לא סמכינן ארוב גרידא היכא דאיכא חזקת איסור כנגדו, ועוד גם למאי דמשני לר"מ משום דסתם ספרי דדיינא מיגמר גמירי והוי מיעוטא דמיעוטא כמש"כ התוס' שם והא לר"מ היכא דאיכא חזקה כנגדו גם במיעוטא דמיעוטא חייש דאז הוי כמו מיעוט גרידא דכמו דבמיעוטא היכא דאיכא בהדיה חזקה הוי פלגא ופלגא כמו דאיתא בחולין (פו ע"ב ובתוס' שם) הכ"נ במיעוטא דמיעוטא עכ"פ יהי' מיעוטא גרידא ור"מ חייש למיעוטא, וע"כ מוכרח כיון שאינו אלא מדרבנן ע"א נאמן גם בדבר שבערוה, והרי הסוגיא סותרת עצמה מיניה וביה, ואמרתי לפרש שיחתי שזה תלוי במחלוקת ישנה שבין הראשונים ז"ל ושינוי הגירסא על הא דמקשה אבל הכא דאיתחזק איסורא דא"א הוי דבר שבערוה אי גרסינן ועוד דהוי דבר שבערוה דמאן דלא גריס ועוד ס"ל דהא דדשב"ע אין פחות משנים אינו אלא באיתחזק איסורא אבל בלא איתחזק איסורא גם בדשב"ע ע"א נאמן דלפ"ז לק"מ מהא דנאמן לרבנן אם רוב בקיאין אף דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והיינו משום דכל עיקר מאי דלא סמכינן ארובא הוא משום דמצרפינן חזקה למיעוטא א"כ כבר שקלת את החזקה כדי לגרע את הרוב דעדיף שוב לית כאן איתחזק איסורא והוי רק ספק השקול ובספק השקול דלא איתחזק איסורא ע"א נאמן גם בדשב"ע ושפיר משני רוב בקיאין הן:

[הערה - והי' נפקותא גם לר"מ דס"ל בגיטין שאם לא אמר בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר שאם החשש הי' רק משום סמוך מיעוטא לחזקה לרבנן או משום דחייש למיעוטא מדרבנן שזה כלל בכל איסורי תורה לא הי' הולד ממזר משום שלא נגע בדבר שבערוה, ורק מפני שרבנן הצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ מפני גדר דבשב"ע אז אם עבר ע"ז ונשאת הדין דיוציא משום דהוי ספק א"א והבן. ע"כ]:

ודוקא לר"מ דחייש למיעוטא אף בלא צירוף החזקה והוי לדידיה ספק השקול בלא צירוף החזקה ל"מ לדעת חד תי' שבתוס' (חולין פז ע"ב ועוד מקומות) דר"מ חייש למיעוטא מן התורה א"כ ודאי הוי המיעוט כרוב אלא לפי שיטה אחריתא שבתוס' שם דר"מ חייש למיעוטא רק מדרבנן ורק בסמוך מיעוטא לחזקה הוי ספק תורה, וא"כ לדידיה ג"כ רק בצירוף החזקה הוי ספק שקול מן התורה ולית כאן איתחזק איסורא מ"מ כיון דגם למיעוטא בלא צירוף החזקה ג"כ חייש ואפילו אינו אלא מדרבנן א"כ יש כאן ספק לר"מ במקום דאיתחזק איסורא ובעי שנים וא"ש, אבל לפי גירסת כת ראשונים ז"ל ועוד דהוי דבר שבערוה דס"ל דבדשב"ע בעי שנים אפילו לא אתחזק איסורא הדק"ל מאי משני רוב בקיאין הן מ"מ ליבעי שנים דמדרבנן הא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה א"ו מוכח דכל מדרבנן לא בעי שנים וע"כ משני דרוב בקיאין הן ואף דאיכא איסורא דרבנן משום סמוך מיעוטא לחזקה מ"מ כיון שאינו אלא מדרבנן לא בעי שנים וע"ז פריך ולר"מ והיינו דלר"מ דחייש למיעוטא ואף דלא חייש אלא מדרבנן מ"מ במקום חזקה דאפשר לומר סמוך מיעוטא לחזקה שוב לדידיה הוי ספק שקול מן התורה כמו שכ' התוס' בחולין שם א"כ ליבעי שנים ואף דלא איתחזק איסורא משום שנצטרפה החזקה למיעוטא כדי שיהא ספק שקול מן התורה מ"מ בדשב"ע גם בלא איתחזק איסורא בעי שנים וע"ז משני משום סתם ספרי וכו' והוי מיעוטא דמיעוטא ואף אם בצירוף החזקה הוי מיעוטא מ"מ כיון שאינו אלא מדרבנן לא בעי שנים, וא"כ אכתי עכ"פ לדעת כת ראשונים ז"ל אלו מוכח דהיכא דלא הוי אלא מדרבנן גם דבשב"ע לא בעי שנים וא"כ הדבר חוזר ונראה כאלו הסוגיא סותרת עצמה מינה ובה: ולזה ע"כ עלינו לחלק דדוקא בהא דקאמר ורבנן הוא דאצרוך בין לפרש"י משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד בין לפ"מ שכ' התוס' כדי שלא יערער הבעל ויאמר שהסופר כתבו כדי להתלמד א"כ הא רבנן ספקו עלינו את הדבר והכניסו אותנו לבית הספק בדבר שמיוחד בגט אשה ובאיסור א"א לבד שחשו והטילו בספק אם הגט נכתב לשמה הוי זה ספק דבר שבערוה ובעי שנים משום שהם עשו אותו לספק גט, משא"כ בהא דסמוך מיעוטא לחזקה שזה הוא כלל בידינו בכל איסורין שבתורה ואינו מיוחד דוקא בדבר שבערוה לחוד והוי רק דינא דרבנן בכל איסורין שנאמר סמוך מיעוטא לחזקה והוי זה בגדר איסורין ומי שעובר ע"ז אינו נוגע בדבר שבערוה רק הוא עובר על איסורא בעלמא דלא תסור [הערה - ובזה אמרתי ליישב מה שקשה בחולין (ג ע"ב) ואם אמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה והאיך נאמן לומר והא הוי ע"א במקום חזקת איסור וזה אין בידו שלא להתעלף, ואמרתי ליישב דגם ללישנא זה דרבינא דחייש לעילופא ג"כ מודה דרוב אינן מתעלפין אלא דחייש משום סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא א"כ ניחא שע"א נאמן משום דתו לא הוי איתחזק איסורא דהחזקה שקלת כדי לגרע הרוב כדי לסמוך למיעוטא, ואכ"מ להאריך בפרט זה. ע"כ] וכיון שאינו אלא בגדר איסורין ע"א נאמן בה ושפיר משני רוב בקיאין הן וע"א נאמן בזה:

ולפ"ז גם במה שכ' התוס' בב"מ דחששא דשני יוסף בן שמעון משום לעז ג"כ הוא בכל איסורין שבתורה כל ששייך בו לעז חוץ בממון שלא שייך בו לעז וכמו שהשיב לו רבה שם שטרי חליצה ומיאונין תנן אף דחליצה לא הוי דבר שבערוה כמו שכתב הנוב"י ורבים מרבותינו האחרונים ז"ל הסכימו עמו וא"כ כיון דהאי חששא דלעז של שני יוסף בן שמעון אינו מיוחד באיסור ערוה דוקא א"כ הוא ככל איסורין שבתורה ולא כדבר שמיוחד בערוה דוקא וע"כ שפיר כתבו הרשב"א והר"ן דע"א נאמן בה וכמו בסמוך מיעוטא לחזקה כמו שנת', וזה לדעתי כוונת הרמב"ן שהביא הה"מ בפ"ג מה' גירושין ה"ט דאפי' מצאו אחר מחזירו לשליח בטב"ע והיינו דס"ל דע"א נאמן בזה ועובדא דרבב"ח דמשמע דוקא אם הוא צורבא מהדרינן ליה בטב"ע הוא בשהיה השליח בשכר שאז נוגע הוא משום הפסד שכרו ומשקר אי לאו צורבא מרבנן והרמב"ן שכ' דע"א דעלמא ג"כ נאמן הוא בשליח בחנם וחששא דתרעומות לית ליה כמש"כ התוס' בב"ב (מה.) דמשום תרעומות לא הוי נוגע וע"כ נאמן:

אולם כל זה בשלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון דאז החשש אינו אלא מדרבנן כמש"כ התוס' בב"מ אבל בהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת אז הוי ספק דאורייתא כמו שצידד הש"ש בעצמו (ש"ז סוף פכ"ג) א"כ הוי ליה דבר שבערוה ובעי שנים, וא"כ הא רבא ס"ל דהא דחיישינן ליוסף בן שמעון אחר הוא דווקא בשיירות מצויות והוחזקו כמבואר ביבמות (קטז ע"ב) וכמש"כ הרא"ש פ' המביא תנינא וא"כ לדידיה ע"כ הא דמצא קשור בכיס וכו' מיירי בהוחזקו ובהוחזקו הא בעי שנים מן התורה ואזדא לה תירוצו של הש"ש משום שאינו אלא מדרבנן מהני סימנין דרבנן דז"א דלרבא מרא דשמעתא ע"כ הוי ספק דאורייתא ולא מהדרינן בסימנין אם אינן מן התורה, וי"ל קצת ע"פ דברי התוס' בגיטין (כז.) ד"ה כאן דבידעינן דמזה יוסף בן שמעון נפל וכו' יעו"ש דבזה אפשר דגם בהוחזקו ושיירות מצויות אין חשש אלא מדרבנן דמהיכי תיתי ניחוש מדאורייתא שגם יוסף בן שמעון השני כתב גט וממנו גם כן נפל והו"ל מדאורייתא שזה שאבד זה שנמצא כמו בקבר ואין החשש אלא משום לעז אף לרבא וקצרתי. ע"כ]:

ולזה שיכל רש"י ז"ל לפרש דניחוש לשאלה אחר שכבר החזיר את הכיס והארנקי המושאל, והיינו משום דס"ל לחלק שאם היינו חוששין שעדיין הכיס והארנקי מושאלים לאחר והאחר הוא שקשר בו את הגט אז הי' זה נאמן לומר שלא השאילו שאם איתא שהשאילו הי' זוכר משום דהויא מילתא דרמיא עליה דאינש לזכור כי השאיל חפצו לאחר כדי שיוכל לתבוע אותו ממנו ואם אומר שלא השאיל זוכר הוא וע"כ פרש"י ז"ל שהחשש הוא שמא החזיר לו כבר את הכיס והארנקי אלא שאנו חוששין דילמא קרה שהשאיל לו אותו בשכבר הימים וכל כה"ג הוי מילתא דלא רמי' עליה דאינש לזכור שלא השאיל מעולם חפצו לאחר אחר שכבר הוחזר לו ואין הדבר נוגע לו כעת אם השאיל פעם אחת או לא ובזה אפי' אומר ברי שלא השאיל אין סומכין על דבריו משום דלא רמי' עליה למידכר והוי כאומר שלא עברתי בצד עמוד זה מעולם (שבועות לד ע"ב) ומדברי רש"י ז"ל בב"מ אין ראי' שאינו מפרש כן אלא ששם קיצר בלשונו ולא השלים את דבריו:

ה) ובלא"ה אני אומר שאף לפ"מ שפרש"י ז"ל ביבמות אין ראי' לחוש שמא השאיל בגדו לאחר ושכח בכיסו את חפצו והוא ע"פ מה דאמרינן בב"מ (לה.) מלוה ללוה מהימן ליה לוה למלוה לא מהימן ליה משום דלוה מקיים ביה במלוה תומת ישרים תנחם ומלוה מקיים בו בלוה וסלף בוגדים ישדם וכ"כ התוס' בב"ב (ע.) ד"ה או"ד דלוה מאמין למלוה להניח השטר בידו משום תומת ישרים תנחם ועוד דאין מדקדק כ"כ לוה אחר המלוה לפי שעשה לו טובה יעו"ש והכ"נ בשואל בנוגע להמשאיל, והכ"נ המשאיל בגדו לאחר הוא ממשמש בכיס בגדו שמא נמצא שם איזה חפץ ומוציא אותו מתוכו מקודם שאם לא יבדוק את כיסו חושש הוא שמא ימצאם השואל ולא יחזיר לו כי לא מהימן ליה והוא לא ידע גם לתבוע ממנו כי איננו זוכר אם הי' שם איזה חפץ או לא וע"כ הוא בודק מקודם שמשאיל את כיס בגדו, משא"כ כשמחזיר השואל להמשאיל את הדבר המושאל הוא אינו חושש לבדוק את הכיס משום שהמשאיל מהימן לו ובטוח הוא שאם ימצא המשאיל בבגדו את חפצו של השואל יחזרנו לו, וע"כ מפירש"י שמפרש שהשואל שכח את הגט אין ראי' לחוש שגם המשאיל ישכח בבגדו קודם שהשאיל בגדו ובזה לק"מ קושית הבג"י על תי' הגמ' מכיס וארנקי דילמא השאיל לו את בגדו ושכח בו הכיס וארנקי דלזה ל"ח וכאמור:

ו) ובעובדא דידן שאם באנו לחוש ג"כ לשאלה כהוגן כזו שפירש"י ז"ל היינו שההרוג שבהבגד שעליו נמצאו המכתבים השאיל בגד זה לר'... בעלה של העגונה הנ"ל ובעלה זה הניח המכתבים בכיס בגד זה ושכח להוציאם בשעה שהחזיר להמשאיל אשר באופן זה יש לפקפק קצת גם בסברת כ"ג דלא חיישינן לשאלה בבגדיו השייכים להממשלה ואינם שלו שאפשר דשאלה לפי שעה שלא לצאת בו לשדה המערכה כלים אלו עשויים להשאיל בין חברים אנשי המלחמה ואזדא לה ג"כ סברתי משום שאיננו משאיל בגדו לאחר באופן שאינו בטוח שישוב לו דלפי חשש זה הרי אפשר שההרוג השאיל את בגדו לבעלה של העגונה לפי שעה ואח"כ החזיר לו הבעל והבעל הוא ששכח את המכתבים בכיס של הבגד, אבל עדיין הדבר חוזר ונראה דלא חיישינן לשאלה הכא משום שאף שהמשאיל מהימן ליה להשואל אבל בנד"ד שהמשאיל יוצא למלחמה ואפשר שיהי' נהרג ולא ישיב עוד ודאי השואל בודק את הבגד הנשאל קודם שהחזיר להמשאיל שמא נמצאו שם חפציו פן יצא המשאיל למלחמה ויהי' נהרג ונקבר בבגדיו עם חפציו בכיסו עמו והדבר מסתבר שבאופן כזה לא חיישינן לשאלה ולשכחה:

ז) ואשר אחזה לי עוד בביאור דברי רש"י ז"ל אלו ביבמות ושלא חש לפרש כן בב"מ הוא בהקדם קושית תוס' ביבמות שם א"כ ללישנא דרבא דכו"ע סימנין דרבנן א"כ איך יתרגם ברייתא דמצא קשור בכיס שמינה מקשה הש"ס ומוכיח דסימנין דאורייתא: והנראה לי בזה שסברת רבא דלא הוקשה לו ממצא קשור בכיס אף אם סימנין דרבנן הוא משום דס"ל דאף אם סימד"ר מ"מ סימנין מילתא היא ובודאי אין זה דבר המצוי שיתרמי חפץ כזה והסימנין כאלה ורוב פעמים הן של הנותן סימנין והרי זה בגדר רובא [הערה - אחרי חפשי בספרים מצאתי להנוב"י שהרגיש והעיר בזה לדין סימנין בגדר רובא ושמחתי שכוונתי בזה לסברתו. ע"כ], אלא דמ"מ אם לא רבתה תורה משמלה דמחזירין בסימנין לא היו מחזירין אבדה ע"י סימנין מן התורה משום שאין הולכין בממון אחר הרוב וכאן גם כן יש חזקת ממון כנגדו והיינו שהמוצא מוחזק מכח מי שנאבד אצלו דומיא שכתב התוס' ריש ב"מ שהנפקד תופס בחזקת שניהם וחשוב כאלו עצמם מוחזקים בו והקו' המפורסמת של הפנ"י שיחזירו אבדה בלי סימנין משום דברי ושמא ברי עדיף במקום שאין חזקת ממון לק"מ לפי האמור דודאי יש כאן חזקת ממון גם כן:

[הערה - ותירוצו של הפנ"י משום דהברי הוא נגד רובא דעלמא לדעתי אין זה נכון דל"ש כאן לדון משום רובא וכל דפריש מרובא פריש שהחפץ הנמצא אינו של כל העולם אלא של אחד מן העולם וגם הטוען ברי דשלו הוא ג"כ הוא מן העולם ואין כאן רוב המנגדו ומהגמ' דב"ב (כג ע"ב) אין ראי' להיפוך, ואכ"מ. ע"כ]: ומש"כ התוס' בכתובות (טו ע"ב) דגם שמואל מודה דאזלינן בתר רובא באבדה היינו בנוגע להמוצא כמו ברוב עכו"ם שבשעה שהאבידה מונחת ע"ג קרקע אין כאן חזקת ממון כלל למי שיהי' וע"כ אם רוב עכו"ם יוכל המוצא לזכות בו ולהיפך אם רוב ישראל מחוייב המוצא להכריז משום שאין המוצא מוחזק בשעה שמוצא האבדה, אבל באבדה שדינה להחזירה והמוצא מחוייב בהשבה ודאי המוצא חשוב מוחזק בעד מי שהאבדה שלו וע"כ באבדה אי לאו דאמרה תורה להחזיר ע"י סימנין אף שרובא מסייע לבעל הסימנין לא היו מחזירין לו, וכמו כן בסימני מיתת הבעל דע"י סימנין אנו רוצים להוציא את האשה מחזקת א"א לא סמכינן ע"ז ואף שיש רוב מסייע מ"מ יש כאן כנגדו חזקת חיים של הבעל וחזקת א"א והוי תרי חזקי דלא מהני רובא כמש"כ הריב"ש בתשו' סי' שע"ט, ואפי' להנוב"י שכתב דלא חשובה אלא חדא חזקה מ"מ יש לומר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וזהו לענ"ד טעמו של הרמב"ם ז"ל שכ' בפ' ז' מה' נחלות ה"ג שבאבד זכרו ויש סימנין בגופו מותרת להנשא מן התורה אלא משום חומר א"א שיש בה כרת החמירו והיינו משום דבאבד זכרו איתרע חזקת חיים וחזקת א"א של האשה כמו שכ' הנוב"י (הביא כ"ג) וא"כ יש כאן ע"י סימנין רובא ואף אם סימנין לאו דאורייתא והי' מן הדין להנשא אלא דבא"א החמירו ואין הולכין אחר הרוב כמו במים שאל"ס ובגוסס, אבל אם סימנין מן התורה והתורה אמרה להשיב אבדה ע"י סימנין וסמכה על סימנין גם להוציא ממון ולהחזיר לבעל הסימנין הכ"נ מהני באיסור אשת איש:

ח) אולם כל זה בהשבת אבדה ובסימני הבעל שע"י סימנין אנו רוצים להוציא את האבדה ולהוציא את האשה מחזקת א"א, אבל בגט כדי להכשירו אין אנו מוציאין בזה האשה מחזקת א"א שאף אם נכשיר את הגט ונסמוך על סימנין עדיין האשה א"א היא כ"ז שלא נמסר הגט לידה ואין אנו דנין רק על הגט אז הרוב מכריע שזה הגט כשר הוא והוחזק לנו ע"י הרוב שהגט כשר ואחר שהוחזק נוכל למסור לה את הגט וכגוונא שכ' הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מה' סנהדרין אף שאין מלקין בפחות משנים מ"מ האיסור עצמו יוחזק ע"י ע"א משום שבשעה שהעד מעיד אין אנו דנין רק על האיסור אם הוא חלב או שומן, ולא מלבי הוצאתי דברים אלו שכבר העיר והרגיש הגאון בעל תורת גיטין בסוגיא דגיטין (ב ע"ב), ואף שבאמת סוגיא דגיטין הנ"ל לא ס"ל סברא זו לחלק דחשיב איסור א"א איתחזק איסורא אף שאנו דנין על הגט אם נכתב לשמה וכן הגמ' דב"מ דאיבעי להו אם סימנין דאורייתא וקאמר למאי נפק"מ לאהדורי גט אשה בסימנין הרי אי סימנין לאו דאורייתא אין מחזירין הגט, היינו משום דסתמא דהש"ס דגיטין ודב"מ ס"ל דכיון שמה שדנין על הגט להכשירו הוא כדי להוציא את האשה בגט זה הוי כמו שדנין אנו כעת על האשה ג"כ ולהתירה מא"א והוי כמו שבא לשאול בבת אחת בשני שבילין, וע"כ הוי זה ג"כ איתחזק איסורא ודשב"ע זו היא סברת סתמא דגמ' וכסברת סתמא דגמ' ביבמות ואביי שם, אבל לא נפלאת היא ולא רחוקה ליחס סברא זו לחלק בין גט להכשיר לסימני אבדה ומיתת הבעל לרבא ביבמות הנ"ל ולק"מ קושית התוס' ממצא קשור בכיס לרבא שם:

[הערה - ואדרבה בזה יש להמתיק לשון הש"ס בגיטין (ג.) ולרבא דאמר משום שא"ע מצויים לקיימו ליבעי שנים מידי דהוי אקיום שטרות דעלמא ולא פריך כדלעיל לרבה ליבעי תרי מידי דהוי אכל עדיות שבתורה דהא אכתי הוי ס"ד דבעי קיום מן התורה ולא ידע הא דר"ל משום דעדים החתומים על השטר וכו' עד לבסוף, וע"פ האמור דלרבא באמת לא דמי לשאר עדיות משום שאנו דנין אז על הגט כדי להכשיר והוי ס"ד דסגי בע"א כמו דמשני ע"א נאמן באיסורין וע"כ לא פריך רק משום דכל שטרות בעלמא בעי שנים לקיום וע"ז משני ע"א נאמן באיסורין וכיון שעיקר האיסור סגי בע"א גם קיום השטר שנוגע לאיסורין סגי בע"א וע"ז השיב לו דכאן הוי איסור א"א וצריך שנים וא"כ גם קיום שטר הנוגע לאיסור א"א ג"כ צריך שנים כמו שטרות דעלמא וע"ז משני משום דמדאורייתא וכו'. ע"כ]:

והנה הנוב"י (הביאו ג"כ כ"ג) הקשה אמאי ניחוש לשאלה נאמר חזקה כל מה שת"י האדם הוא שלו ונאמר שהבגדים שנמצאו על המת הם שלו ולא לאחר ותי' משום דחזקת א"א עומדת כנגדה ומגרעה חזקה דת"י האדם הוא שלו, אבל לפי דברינו דלרבא כל שאנו באין לדון על הגט אין חזקה דא"א מתנגדת קשה א"כ מאי פריך ביבמות שם לרבא במצא קשור בכיס ניחוש לשאלה נימר ג"כ חזקה כל מה שת"י האדם הוא שלו וכיון שנמצא הגט בכיס וארנקי הוי הגט ג"כ של זה שהכיס והארנקי הם שלו שכליו של אדם קונים לו בכל מקום והוי הכיס והארנקי חצרו ורשותו וכל מה שנמצא בו הוי שלו, ואמאי ניחוש לשאלה שהכיס והארנקי הם של זה והגט של אחר ולרבא הא חזקת איסור של א"א לא שייך לדון כנגד חזקה שכל משת"י האדם הוא שלו בשעה שאנו דנין על הגט, ואף שמקשה שם ללישנא דרבא דסימד"א ואפשר דלהך לישנא לא ס"ל לרבא סברא זו זהו דוחק לומר דללשון זה הדר בו רבא מסברתו זו:

והנראה לי בזה דמשוה"ט שיכל רש"י ז"ל לפרש דניחוש לשאלה שהשואל שכח את הגט בכיס והחזיר להמשאיל דבאופן כזה הי' השואל מתייאש מהגט והכיס והארנקי אף שיש לו סימנין בהכיס והארנקי, והיינו משום דעד כאן לא אמרינן דבדבר שי"ב סימן אינו מתייאש אלא בשנאבד ממנו בעצמו כיון שהוא יודע באיזה מקום הלך ובאיזה מקום אבד ממנו שאבד ממנו במקום שרובו ישראל הוא חוקר ודורש אצל השכנים אם לא מצאו חפץ כזה בסימן כזה אינו מתייאש ממנו, אבל בשנאבד חפץ שלו מהשואל אצלו שאינו יודע לאיזה מקום הלך השואל ובאיזה מקום אבד ואפשר שהלך במקום שרוב עכו"ם שמתייאש אפי' בדבר שיש בו סימן משום שתולה שעכו"ם ימצאם כמש"כ התוס' בב"מ (כד.) ד"ה כי קאמר וגם אינו יכול לחקור ולדרוש ע"ז אצל השכנים שאינו יודע באיזה מקום, בזה הוא מתייאש אפי' מדבר שי"ב סימנים, ולפ"ז במצא קשור בכיס שאם ניחוש לשאלה שהשואל שכח את הגט בהכיס והחזיר להמשאיל ואח"כ נאבד מן המשאיל שפיר מקשה ניחוש לשאלה ולא שייך לתרץ משום דחזקה כל מה שת"י האדם הוא שלו וכיון שהכיס והארנקי הוא של המשאיל גם הגט הוא של המשאיל ויהי' כשר, זה אינו דודאי מודינא שהגט הוא של המשאיל כעת אף אם הגט נכתב בעד השואל דכיון שנאבד מת"י המשאיל הרי נתייאש השואל מהגט כיון שלא נאבד מתחת ידו כי אם מת"י המשאיל וכמו שנת', וכיון שהשואל נתייאש מהגט זכה בו בגוף הגט המשאיל משום שמונח בהכיס והארנקי שלו וכליו של אדם קונות לו בכל מקום ואף שהכיס והארנקי נאבדו במקום שאינם משתמרים מ"מ הא רבא ס"ל בב"מ (יא ע"ב) שחצרו שאינה משתמרת קונה לו אפי' אינו עומד בצדה כדאמר שם שפיר עביד דלא קבלה וא"כ הכ"נ בכלים של אדם שדינן כחצרו, וא"כ גוף הנייר של הגט הוא של המשאיל אף שלא נכתב לשמו וא"כ אין החזקה שכל מה שת"י האדם הוא שלו מסייע להכשיר את הגט דודאי אמרינן שהוא שלו והיינו משום שזכה בהגט ואעפ"כ אינו כשר להמשאיל לגרש בו משום שלא נכתב לשמו אלא לשם השואל (דחזקה כל מה שת"י האדם הוא אינה אלא משום דתפיסתו מוכחת על קנינו ומעידה שהיא שלו אבל אינה מעידה למפרע שמעולם היתה שלו) ואף שהשואל אינו יודע אם אבד מהמשאיל והוי יאוש של"מ מ"מ לרבא לשיטתו דס"ל דיאוש של"מ הוי יאוש שפיר מקשה הש"ס ניחוש לשאלה:

וכל זה אם אנו מפרשים שהקושיא היא שניחוש שהשואל שכח את הגט בהכיס והחזירו להמשאיל, אבל אם נפרש כפשוטו שזה המשאיל שהוא נותן כעת סימנין השאיל כיסו לאחר ומתחת יד השואל נפל הכיס והארנקי והגט הוא של השואל הרי השואל לא נתייאש מהגט כיון שיש לו סימנין בכיס וארנקי ואם מתחת ידו אבד הרי יוכל להגיד סימנין ויחזירו לו והמשאיל לא זכה בהגט של השואל ע"י הכיס והארנקי שלו וא"כ אם באנו לחוש לאופן שאלה כזו הרי אנו צריכין להחליט שהכיס והארנקי הוא של המשאיל והגט הוא של השואל ובזה הרי החזקה שכל מה שת"י האדם הוא שלו מתנגדת ומעידה שהגט והארנקי הן של אדם אחד וחזקת א"א אינה מגרעה לחזקה זו לרבא כמו שכ', וע"כ לא פרש"י ז"ל דפירכת הגמ' דניחוש לשאלה הוא כפשוטו באופן זה וכאמור, וזה אין לומר שהמשאיל ג"כ נתייאש מהכיס והארנקי משום שלא נאבדו מתחת ידו אלא מתחת יד השואל זה אינו דלא מהני יאושו של המשאיל כלום כיון שהשואל שהוא השומר שלו לא נתייאש וכיון שהשומר לא נתייאש הרי הוא כבעלים ולא מהני יאושו של המשאיל כל עוד שהשואל לא נתייאש:

[הערה - ומה ששכחת בעל השדה לא הוי שכחה כל עוד שהפועלים לא שכחו כדאיתא (בב"מ יא) יעיש"ה. ע"כ]:

ועוד אף אם מהני יאושו של המשאיל מ"מ הא השואל לא זכה בו א"כ בשעה שמצאו אותו הרי הכיס והארנקי הם של המשאיל דכל זמן שלא זכה בו אדם לא יצאה מרשות בעלים כמו שכ' הנתיבות סי' רס"ב וא"כ אם נחוש לשאלה הרי הכיס של המשאיל והגט של השואל וזה נגד חזקה שכל שת"י האדם הוא שלו, משא"כ להיפך אם נאבד מת"י המשאיל והגט של השואל הי' מונח בו הרי המשאיל לא נעשה שומרו של השואל על הגט שלא ידע בו כלל א"כ מהני יאושו של השואל על גיטו וזכה בו המשאיל ע"י הכיס והארנקי שלו, וכ"ז בסוגיא של הגמ' ביבמות דקאי לרבא אבל סתמא דגמ' בב"מ דס"ל דבגט ג"כ אנו דנין לחזקת איסור א"א כנגדה הרי תירוצו של הנוב"י נכון וקיים דחזקת א"א מתנגדת לחזקה שכל מה שת"י האדם הוא שלו וא"כ חשש השאלה הוא כפשוטו שנאבד מת"י השואל והגט הוא של השואל והכיס והארנקי הם של אחר וע"כ לא פרש"י ז"ל שם מידי: ט) והשתא דאתינן להכי וזכינו לדין דמה שהוכרח רש"י ז"ל ביבמות לפרש השאלה באופן שהשואל שכח הגט והחזיר להמשאיל הוא משום דסוגית הגמ' שם הוא לרבא בזה נוסיף עוד לקח דלדידן אין לנו לחוש כלל לשכחה בכיס שבבגדיו, והוא דלפ"מ דס"ל אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה כדר' יצחק אמרינן חזקתו שבדק כיסי בגדו קודם שהשאיל אותו לאחר שכן הוא הרגילות ולא שבק לרגילות זאת ולא חיישינן לשכחה וסירכיה נקט ואתאי וכעין שכ' הטו"ז ביו"ד סי' ס"ט באשה שאינה זוכרת אם מלחה את הבשר קודם שבשלה אמרינן ודאי מלחה מקודם ול"ח שמא שכחה ולא מלחה משום דסירכיה נקטה ואתאי ובודאי עשתה כרגילותה ומנהגה שבכל יום, ויש להביא ראי' לדבר מגמ' דנדה (נו ע"ב) חזקת בנות ישראל בודקות את כסותן קודם הכבוס וכן במבוי חזקתו שבודק את המבוי בשעת כיבוד הרי כיון שחזקתו ורגילתו לבדוק את הבגד או את המבוי בשעת כבוס ובשעת כיבוד ל"ח שמא שכח פעם אחת ואמרינן דרגילותיה וסירכיה נקט ואתאי ויעי"ש בתוס' ד"ה שמע ואף באיסור דאורייתא סמכינן ע"ז כמו במבוי אף דהוי ס"ט ברשוה"י כמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם וכן מעות שנמצאו בירושלים יעי"ש, והכ"נ דכוותה כיון דקימ"ל אדם עשוי למשמש בכיסו בכשו"ש לא שבק לרגילותו ובודאי בדק את כיסי בגדיו קודם שהשאילו לאחר והוציא משם את חפציו ול"ח לשכחה, אולם עיקר כלל זה דאדם עשוי למשמש בכיסו אינו מוסכם לכו"ע ובב"ק (קיח ע"ב) מוקי לה במחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא יעיש"ה וכל עיקר הכלל הזה דאדם עשוי וכו' חידש לנו ר' יצחק משום קושית הש"ס בב"מ ממעות מפוזרות הרי הם שלו הא לא ידע דנפל מיניה והוי ישל"מ וע"ז תירץ משום דאדם עשוי וכו', וכ"ז אליבא דידן דקימ"ל כאביי דיאשל"מ לא הוי יאוש אבל לרבא דס"ל הוי יאוש ול"צ לדרי"צ אדרבה לדידיה א"ש טפי שמוכיח מזה דישל"מ הוי יאוש א"כ לפ"מ שכתבתי שכל עיקר דבר זה שהוכרח רש"י ז"ל לפרש שהשואל החזיר את הכיס להמשאיל ושכח בו את הגט הוא משום דקאי אליבא דרבא א"כ ודאי לרבא שפיר יש לומר כן ששכח משום דלית ליה הא דאדם עשוי למשמש וכו', אבל לדידן דקימ"ל כדרי"צ לא חיישינן כלל לשכחה משום דאדם עשוי למשמש וכו' ואין לנו ראי' מדברי רש"י ז"ל לחוש לשאלה ולשכחה כה"ג ומשו"ה לא פרש"י ז"ל את חשש השאלה כה"ג, והרוחנו בזה בנד"ד כיון שאין לחוש לשאלה בהמכתבים שנמצאו בכיסו של ההרוג אין לנו לחוש לשכחה בבגדיו וכמו שנת':

י) והנה באות ג' מקונטרסו כתב כ"ג לתרץ את שיטת הב"י דס"ל דגם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה אם סימד"ר מהסתירה בסי' קל"ב שפסק שם אם נמצא קשור בכיס ובארנקי וטבעת שחזקת כלים אלו שאינם שאולים לאחרים כשר מבואר דבגט מודה הב"י שאין לחוש לשאלה וכבר הרגיש בזה הב"ש בסי' י"ז, וכ"ג כתב בזה לתרץ לפי שיטתו דלהמסקנא דלא חיישינן לשאלה בדבר שאינו רגיל י"ל דלא חשש הב"י רק מחשש שאלה לחוד בכלים דלא מושלי משום דיקרה לפעמים אף שעפ"י רוב לא מושלי אבל שנחוש ג"כ לשכחה בכלים דל"מ דעפ"י רוב לא מושלי ועפ"י רוב ממשמשים בבגדים ואינם שוכחים הא זה לא מצינו דלמיעוטא דמיעוטא כזה שיחוש הב"י וע"כ בגט שהחשש הוא שמא השאיל ושכח את הגט כמו שפרש"י בכלים דלא מושלי ל"ח גם לשיטת הב"י, זהו תורף דברי כ"ג:

אמנם הדברים נכונים ומסתברים מאד לפי שיטת כ"ג שהחשש שאלה בגט הוא גם לדידן רק מחשש שאלה כזו שפרש"י ז"ל ביבמות שמא החזיר הכיס להמשאיל ושכח בו את הגט אבל לפ"מ שהעליתי בזה דלדידן ל"ח כלל לשכחה וחשש שאלה בגט הוא כפשוטו שמא השאיל כיסו לאחר והשואל קשר בו את הגט ואבד ממנו ולא משום חשש שכחה א"כ הסתירה שבדעת הב"י אינה מתורצת וחוזרת ונראה שבסי' קל"ב לא חשש לשאלה בכלים דלא מושלי:

יא) ולדעתי הי' נראה לתרץ דברי הב"י והוא משום דעיקר חשש שאלה אינו מוסכם דהא זה תלוי בשני התירוצים שבגמ' על הקושיא מהא דאין מעידין אף שיש לו סימנין בכליו דלחד לישנא הוא משום דחיישינן לשאלה ולחד תירוצא הוא דכלים היינו בחיורי וסומקי דלא הוי סימנין ולאיבעית אימא לא חיישינן לשאלה כלל והפוסקים שחששו לשאלה הוא משום דמספקא להו איזה תירוץ עיקר בגמ' ובאמת יש הרבה פוסקים דס"ל דל"ח לשאלה כלל משום דס"ל דתירוץ בתרא עיקר ואלו שחששו לשאלה הוא משום ספיקי דתרי לישנא הלכו בשל תורה אחר המחמיר, ולפ"ז בכלים דלא מושלי איך חשש הב"י לשאלה אם סימנין דרבנן הא זה ג"כ הוי ספיקא אם סימנין דאורייתא או דרבנן א"כ הוי ס"ס לקולא ספק דילמא ל"ח לשאלה אפי' בכלים דמושלי וכתי' בתרא של הש"ס ואפי' אם ת"ל דחיישינן לשאלה מ"מ הוי ספק שמא סימנין דאורייתא ואם סימד"א בכלים דלא מושלי ל"ח לשאלה וע"כ צ"ל דמה שחשש הב"י לשאלה היינו משום דהוי ס"ס במקום חזקת איסור א"א וס"ל דגם בס"ס דדינא דנין ג"כ לחזקת איסור או משום דבאיסור א"א החמירו גם בס"ס דהוי מטעם רובא ובא"א לא אזלי בתר רובא כמו במים שאל"ס ובגוסס, ולפ"ז בגט לפמש"כ התוס' דחששא דשני יוסף בן שמעון אינו אלא מדרבנן משום לעז א"כ לכאורה כיון דהוי ספקא דדינא אם יש לחוש לשאלה הוי ספד"ר ולקולא אלא דמ"מ חשו להחמיר משום דהוי סד"ר במקום חזקת איסור ולא הוי לקולא כמש"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"י וכ"ז בחד ספקא אבל בס"ס באיד"ר אפי' במקום חזקת איסור ודאי מהני וכמו שכ' הש"ך בסי' הנ"ל דביש שלשה ספקות מהני אפי' במקום חזקת איסור משום דלא יהא הספק הראשון כודאי איסור מ"מ מהני ס"ס והכ"נ באיד"ר בשני ספקות דלא יהא הספק הראשון כודאי איסור מ"מ מהני הספק השני משום דהוי סד"ר ולקולא וע"כ בגט לא חשש הב"י לשאלה בכלים דלא מושלי משום דהוי ס"ס וכנ"ל ומתורץ היטב הסתירה הנ"ל:

ובזה יש ליישב שיטת הסוברים דלא מהני סימנין אף באיסור דרבנן וכמו שהביא כ"ג את דברי האה"ע שהוכיח כן מדברי התוס' ביבמות וכן נראה באמת לשון הגמ' בב"מ כי עביד רבנן תקנתא בממונא אבל באיסורא לא עביד רבנן תקנתא משמע שלא תקנו כלל אפי' באיסור דרבנן לא מהני כיון שלא תקנו והש"ש האריך בזה בסי' ש"ז והביא ראיות דלא מהני סימנין אף בדבר שהחשש הוא מדרבנן והגאון מהר"ע ז"ל הביא ראי' דמהני סימנין באיסור דרבנן מהא דמצא חבית יין אם בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתי' למוצאה יע"ש, ולפי האמור דהא דחשו בסימנין אף באיסור דרבנן היינו דוקא במקום חזקת איסור כמו הכא במקום חזקת איסור א"א אף אם עיקר החשש דרבנן משום דהוי ספק אם סימנין דרבנן או דאורייתא והוי ספקא במקום ח"א דלא מהני אפי' בדרבנן ואפי' בסד"ר דלא שייך חזקה ממש מ"מ איקבע איסורא מיהא הוי ובאיקבע איסורא ג"כ ל"א סד"ר ולקולא כמו שכ' הש"ך סי' הנ"ל משא"כ בחבית של יין דלא איקבע איסורא ואם היא של ישראל לא נאסרה מעולם שפיר מהני סימנין באיסור דרבנן משום דהוי סד"ר ולקולא:

ב:

א) ולפי דברינו יש להמתיק ולחזק דעת הנוב"י מהד"ק סי' ל"ד שהביא כ"ג דגם לשיטת הב"י שחושש לשאלה גם בכלים דלא מושלי אם סימנים דרבנן מ"מ באיתרע חזקת איסור א"א וחזקת חי שם לא חיישינן לשאלה בכלים דלא מושלי, וע"פ האמור הר"ז נכון בטעמא דכל עיקר שחשש הב"י בכלים דלא מושלי לשאלה משום דהוי ס"ס במקום חז"א והיכי דאיתרע חזקת איסור א"א שוב הוי ס"ס לקולא ובעובדא דידן לפ"מ שהעלה בשו"ת בית אפרים שהביא כ"ג דביורד למלחמה איתרע חזקת חיים ונותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים א"כ ל"ח לשאלה גם בכלים דלא מושלי גם לשיטת הב"י, ובאמת גדולה מזה כתב הנוב"י עצמו בסי' מ"ג דהיכי דאיתרע חזקת אשת איש לא חיישינן לשאלה גם בכלים דמושלי וכן העלה ג"כ הגאון בעל עמודי אור בסי' פ"ג מתוך פלפולו הנעים בדברים נאותים ונאים בתוך סוגיות הגמ' דב"מ יעש"ה: ב) הן אמת שדבר זה שנחלקו בזה האחרונים ז"ל אם יורד למלחמה יש לו חזקת חיים לכאורה מקרא מלא הוא בחוזרין ממערכי המלחמה פן ימות במלחמה ואיש אחר וכו' וכו' הרי שחששה תורה למיתה במלחמה ולא העמידה אותו על חזקת חיים, וזה תינח למ"ד בגיטין (כח ע"ב) שמא ימות חיישינן א"ש שחששה גם התורה לזה אבל למ"ד שם דלשמא ימות לא חיישינן הרי מצינו מקרא מפורש שחוששין למיתה ואם התורה חששה איך לא נחוש אנחנו, א"ו דמלחמה שאני משום דאיתרע חזקת חיים שלו כל עוד שיורד למלחמה וע"כ חששה תורה לזה וציותה לחזור ממערכי המלחמה, ולכאורה זו ראי' ברורה וחשובה שאין עליה תשובה אם לא שנאמר שהתורה ירדה לסוף מחשבתו של אדם שלבו על ביתו אשתו וכרמו ונפשו עגומה עליו בצאתו למלחמה שחושש הוא פן ימות ולא שחששה תורה וע"כ חסה תורה עליו להפג צערו ועגמת נפשו וציותה עליו לחזור ודרכיה דרכי נועם ויעי' בפי' רש"י על הפסוק ולא יחנכנו שכ' ודבר של עגמת נפש הוא זה משמע שחשה תורה לעגמת נפשו של זה, אולם באבן עזרא שם כ' והנה זה הכתוב לאות כי יש מי שימות בלא יומו רק המת במלחמה מת בלא יומו הרי שמבאר הכתוב לא מפני שדעת האדם כן אלא שכך היא דעת התורה וברמב"ן שם כ' דלדעת ריוה"ג דלכך תלאה תורה על ביתו וכרמו ואשתו כדי לכסות על אחרים שחוזרין בשביל עבירות שבידם ויהי' טעם פן ימות שהוא יחשוב בלבו כן וינוס יעו"ש משמע מדבריו דדוקא לריוה"ג הוא אבל לדעת ר"ע הוא כפשוטו שהתורה חששה פן ימות וא"כ מוכח דביורד למלחמה חיישינן למיתתו ואיתרע חזקת חיים שלו:

ג) אמנם אם נדמה יורד למלחמה לעיר שכבשוה כרכום או להקיפוה כרכום ממלכות אחרת דלדעת הב"י דינן אחד שנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים והרי אלו שלשה דברים שאמר ר"א בן פרטא (גיטין כח ע"ב) על עיר שכבשוה כרכום וספינה שאבדה בים ויוצא ליהרג שנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים רובן לאבד כדאיתא בב"ב (קנו ע"ב) וכ"כ הריב"ש שכולן רובן לאבד ואם נדמה יורד למלחמה לעיר שכבשוה כרכום או הקיפוה ממלכות אחרת צ"ל שג"כ רובן לאבד, ובאמת חזינן דלא הכי הוא והסטיסטיקא ממלחמות רבות שהיו בזמנים שונים בדורות אחרונים מעידה ההיפך כי אין מספר ההרוגים והאובדים במלחמה מגיע יותר משלשים אחוזים למאה וא"כ רובן של אנשי המלחמה לחיים וא"כ כל יורד למלחמה הרי הוא בחזקת שהוא קיים ולא גרע מחולים שרובן לחיים, וע"כ עלינו לחלק שדבר זה משתנה לפי המקום והזמן והתורה שחששה ליורד למלחמה למיתה לא משום נפלי חלל על שדה המערכה לחוד דהעיקר הוא משום דמלבד הנהרגים מאנשי המלחמה על שדה המערכה נופלים עוד יותר מהם בשבי שעושה האויב בהם כרצונם מכת חרב והרג ואבדן כדאיתא בב"ב שבי כולהו איתנהו בו. וביחוד בזמן התורה שאז היו הורגים ורוצחים את השבויים כמו שאמרו במשנה סוטה (מב.) על אויביכם אתם הולכים שאם תפלו בידם אין מרחמים עליכם וע"כ היו היורדים למלחמה נחשבים כרובן לאבד והתורה לא סמכה על הנס בדיניה כמש"כ הרמב"ן בביאורו על התורה שם שגם מכת המנצחים נהרגים הרבה ודין התורה לחזור ממערכי המלחמה כמובן אינו משתנה שלא חלקה תורה בין זמן לזמן ומקום למקום: [הערה - ובזה מקום אתי לפרש הא דאיתא במגילה (ג.) א"ל אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם ת"ת א"ל על איזה באת א"ל עתה באתי מיד וילן יהושע בתוך העמק מלמד שלן בעומקה של הלכה וחתרו התוס' הרשב"א והטו"א למצוא את הסבה שבגללה בטלו את התמיד של ביה"ע וטרחו הרבה בזה ולא עלתה בידם, ולפי האמור כיון שכל ישראל ירדו אז למלחמה ליריחו כדין מלחמת יהושע שכולן יוצאין והמזבח היה אז בגלגל רחוק ממקום מערכות המלחמה ואחרי שדין יורדי מלחמה להטיל עליהם חומרי מתים הי' הדין נותן לחשוש פן אבדו רובן במלחמה ואם רוב הצבור מתו אז אין על קרבן התמיד דין עולת צבור כדאיתא בתמורה (טז ע"ב) ודילמא הנך מיעוטא ומיעוטין לא חשובין כמרובין אלא כיחידין (יעי"ש ברש"י) ואין קרבן התמיד בא אז מתרומת הלשכה וצריך סמיכה כדין עולת יחיד וע"כ לא הקריבו אותו משום חומרי מתים ועפ"ז אפשר לפרש שאמר לו על של עתה באתי והיינו שטעות הוא בידם ולוא עסקו בתורה כהוגן אז ידעו שאינו כן שאין הצבור מתים כדאמרינן בתמורה שם ולעולם דין קרבן צבור יש לו, והיינו שמסיק וילן יהושע בתוך העמק שלן בעומקה של הלכה היינו הלכה זו של חטאות המתות שנשכחה בימי אבלו של משה ומדין חטאת צבור שמתו בעליה שאינה מתה נודע לו שאין צבור מתים ואין מבטלין לעולם קרבנם של צבור וזה למד רי"ו דרך דרש מהכתוב וילן יהושע בתוך העם שכן הוא לשון הכתוב כמו שהעירו התוס' שם והיינו שעם, הצבור, לעולם עומד ואינו בטל לעולם וזהו עומקה של הלכה זו, ודי למבין. ע"כ]:

אבל מ"מ בזמנינו מפני שיש משפטים גדורים ותקנות קבועות בין העמים הנוהגים בשעת מלחמה אשר על פי הנמוסים האלו אין לנגוע בשבויי מלחמה והם נשארים בחיים ע"כ רובן של אנשי המלחמה הם לחיים, וע"כ אין לדמות הענינים שכל זה תלוי לפי מצב הזמן והמקום וקשה לדון בזמנינו ליורד במלחמה לאיתרע חזקת חיים שלו ולהטיל עליו ג"כ חומרי מתים וכמו שנת' ובפרט עוד לצדד איזה קולא מחמת זה: ד) אולם בעובדא דידן יש מקום להקל דכפי שנודע לנו הגדוד הארינבוגי שבו הי' עובד הא"ח הי' מהחלוצים הראשונים שנשלחו למלחמה בפרוסיא ורוב אנשי המלחמה מהגדוד הזה וביחוד היהודים שהעמידו אותם נגד פני המלחמה נפלו חללים במלחמה כמו ששמענו מפי העד המעיד ע"ד האיש הנ"ל, וכיון שרובם של העובדים בגדוד הזה נהרגו במלחמה יש לנו ללכת בתר רובא ולאמר שגם הא"ח נהרג והוא מהרוב שנהרגו וא"ל בזה כל קבוע כמע"מ דמי וכיון דאיכא מיעוט שנשארו בחיים דילמא פי' מן המיעוט זה אינו דכיון דניידי ואין עומדין על מקום אחד וכולם פירשו למלחמה אמרינן כל דפריש מרובא פריש כדאיתא ביומא (פד ע"ב) ל"צ דפרוש לחצר אחרת ושם נפלה עליו מפולת דבנ"ד אמרינן כל דפריש מרובא פריש במידי דניידי והכא ל"א וכו' משום דלא הלכו בפקו"נ אחר הרוב יעי"ש ברש"י אבל לולא זה היינו הולכין בתר רוב וא"כ בנד"ד הוא להיפך כיון דרובן מתו אמרינן כל דפריש מרובא פריש וגם הוא מת, ואף אם נאמר שלא שלחו כל הגדוד לשדה המלחמה וחלקו אותם קצתם ירדו לשדה המלחמה וקצתם נשארו בהמאסף (רעזערוו) ובעורף המחנה ולפ"ז יש לחשוש שהא"ח הי' מאלה שנשארו ברעזערוו ולא ירד לשדה המלחמה, אמנם גם זה אינו דכיון שידענו עכ"פ שרוב אנשי הגדוד כולו נהרגו במלחמה הרי ע"כ רוב העובדים בגדוד נשלחו לשדה המערכה ורובן נהרג א"כ אמרינן שגם ר"מ הי' בתוך אלו שנשלחו על שדה המלחמה כמו דאמרינן איסורא ברובא איתא והר"ז דומה למה שאמרו שם ביומא הא דפריש מקצתייהו ופרש"י ולא ידעינן אי הוי ישראל באותו חצר אזלינן בתר רובא הואיל ולא אתחזק והכ"נ כיון דלא ידעינן אם הי' באותו המיעוט שלא ירד למלחמה אזלינן בתר רובא ואמרינן שלא הי' שם כלל והוא הי' בתוך הרוב שיצאו על שדה המלחמה וכיון שרובן נהרגו נהרג גם הוא בתוכם:

ה) ולפ"ז הרי יש לנו רובא לומר שהוא מהרוב שנהרגו ורובא דאיתא קמן עדיף מחזקת חי וחזקת א"א אפי' לדעת הריב"ש דבשני חזקה לא אזלינן בתר רובא היינו ברובא דליתא קמן אבל ברובא דאיתא קמן כגון הכא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ודאי גם הריב"ש מודה דאזלינן בתר רובא כמו בט' חנויות דאזלינן בתר רובא אף שיש כנגדו קורבא דמוכח וגם חזקת איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כמש"כ התוס' בנדה (יח.) והכ"נ בתרי חזקה דחזקה לא עדיף מקרוב כמו שכ' הח"ש סי' מ"ג: [הערה - ובתשו' עין יצחק חאה"ע סי' ל"ג העלה דקרוב עדיף מחזקה יעי"ש שהביא ראיות לזה וכ"כ בספרו נחל יצחק סי' מ"ז יעי"ש. ע"כ]:

ולפ"ז בנד"ד יצאנו מידי חשש של תורה דמדאורייתא יש לנו לילך בתר רובא לומר שהוא מהרוב הנהרגים של אנשי הגדוד ורק בא"א החמירו כמו במים שאל"ס ובגוסס וכה"ג ודאי לית לן למיחת לשאלה אפי' בכלים דמושלי כמו שהעלה הנוב"י בסי' מ"ג דבחשש דרבנן ל"ח לשאלה:

ו) ובעיקר הדין אם חיישינן לשאלה דעת הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל דלא חיישינן לשאלה כמו שהביאם הפ"ת בסי' י"ז וכן היא דעת הגר"א בביאורו לאה"ע סי' הנ"ל שהכריע בדעתו הרחבה שלא לחוש לשאלה ובפרט בצירוף איזה אומדנות והוכחות, ובשיטת הרמב"ם ז"ל להיכן נוטה דעתו ז"ל נחלקו בזה, הב"י באה"ע סי' הנ"ל כתב שהרמב"ם ס"ל דחיישינן לשאלה אולם הש"ך בחו"מ סי' ס"ה סקכ"ו כתב שאין הכרע מדברי הרמב"ם ז"ל, וראיתי להגאון מוהרי"ה ז"ל בתשובה הנ"ל הנספחת לס' אבני מלואים שרצה להוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דחיישינן לשאלה מהא דכתב בפ"ג מה' גירושין המביא גט ואבד ממנו וכו' או שמצא בכלי שהניחו בו ויש לו טביעת עין בארכו ורחבו של גט שהוא כרוך בו הר"ה בחזקתו ותתגרש בו וכבר תמהו הרשב"א והר"ן לאיזה צורך בעי טב"ע כיון שיש לו סימן בכלי דהא קימ"ל חמור בסי' אוכף מהדרינן, א"ו שהרמב"ם שמצריך שיכיר את הגט סובר כסברת התוס' בגיטין כ"ח שאף אם מצאו בעצמו חיישינן לשאלה רק בקים ליה שלא השאילו אבל באינו יודע מוכרח להיות לו טב"ע בגט דוקא ומצאו לרבותא נקט אף במצאו בתפיסה והי' לחוש לשאלה אפ"ה סומכין על טב"ע וכו' עכ"ל הגאון הנ"ל, ובאמת חשב לרפאות דברי הרמב"ם אלו התמוהים על נקלה ולא העלה כל שום ארוכה להם במה שאמר דהחפיסה לאו דוקא דאם סגי בטב"ע לחוד לאיזה צורך הזכיר הרמב"ם ז"ל כליו כלל אם אינם מעלים ואינם מורידים לדינא, וכן ראיתי להגאון בעל עין יצחק בתשו' חאה"ע סי' ל"א ובסי' ל"ז שג"כ רצה להוכיח מזה שהרמב"ם סובר דחיישינן לשאלה יעי"ש שנדחק בזה ועדיין התמיה של הרשב"א והר"ן ז"ל למה בעי תרתי קיימת, ומלבד זה תמה הה"מ שם מה שלא ביאר הרמב"ם דלצורבא מרבנן מחזירין בטב"ע לחוד כעובדא דרבב"ח, וכ"ג ג"כ בההגהה בתשובתו הנכבדה הרחיב העמיק לבאר דברי הרמב"ם ז"ל ואולם באשר דברי כ"ג בהגהה קובעים ברכה לעצמו ואי"ה באשר אפנה אשנה פרק זה ואיחד הדבור בהם מה שיש לי להעיר על דבריו הנה אחשוך זה לעת אחרת ואדבר רק בהדברים הנוגעים להלכה למעשה בנד"ד:

ז) ואשר אחזה לי בביאור דין זה של הרמב"ם ז"ל הוא בהקדם דברי רש"י ז"ל שמפרש על עובדא דרבב"ח דאירכס ליה גיטא דשליח הי' שכבר עמדו בזה המפרשים לאיזה צורך פירש כן ומנ"ל דשליח הי' דילמא הוא עצמו הי' הבעל, והנראה בזה דהנה התוס' בב"מ (כד.) הוכיח דרבנן חולקין על רשב"א וס"ל דאף כלים שלא שבעתן העין אית בהו טב"ע מעובדא דרבב"ח דאמר בגיטא טב"ע אית לי גבה אף שגט לא שבעתו העין דלא משהה אינש גיטא גביה:

[הערה - ובפשוטו י"ל דמשו"ה פרש"י דשליח הי' משום דבשליח לא שייך לא משהה אינש גביה דדוקא בבעל אמרינן כן משום דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה והשליח אינו מקפיד בזה ואפשר שנשתהה ושבעה עינו בהגט וע"כ א"ל טביעת עין בגט, וק"ל. ע"כ]:

וראיתי להגאון בעל משכנות יעקב ז"ל בספרו קהלת יעקב חאה"ע סי' י' שכתב לישב קו' התוס' מגט והוא דהא דאמר בגמ' דבדבר שלא שבעתו העין לא קים ליה בגויה אין פירושו דלא קים ליה אי דידיה הוא דכיון דאמר דדידיה הוא מהימנינן ליה רק פירושו דכששבעתן העין ונאבד ממנו קים ליה דבודאי יכירן ואינו מתייאש מהם ולכן כשמכירן מהדרינן ליה אבל בלא שבעתו העין אף דאח"כ מכירן בטב"ע מ"מ בשעה שנאבדו ממנו לא קים ליה אי מכירן כיון שלא שבעתן העין ומתייאש מהן ואף שאח"כ ניכרו לו תו לא מהדרינן ליה שהם של מוצאו כיון שנתייאשו הבעלים, וכיון שזכינו לדין זה שפיר מצינן לומר דהלכה כרשב"א במציאה דא"ח להכריז והיינו מטעם יאוש אבל טב"ע הוי שפיר לענין איסורא לצורבא מרבנן שאמר שמכיר לא מחזקינן ליה בשקרא ומהימנינן ליה ולכן בגיטא דרבב"ח שפיר הדרו ליה גיטא דל"ש בזה סברא דייאוש עכ"ל יעי"ש ובאמת שהדברים נכונים ונאותים בישוב קו' התוס' ומסתברים מאד שכל שאמר שמכיר הוא בטב"ע שהוא שלו אין לחוש שמא טועה הוא בדמיונו אף בכלים שלא שבעתן העין, וראויין הדברים למי שאמרן עד שמרוב חביבותא דמילתא דא כפל אותה ג"כ בתשו' הנ"ל סי' י' יעי"ש:

[הערה - ונראה לי ראי' לדברים אלו מהא דב"ק (מא.) דמוקי רבינא במכירין את בעל השור ואין מכירין את השור ופרש"י משכחת לה דלא נסקל בשתים הראשונות כגון העדים המעידים עליו אין מכירין את השור ובשלישית הוכר, וכיון שנעלם השור מעיניהם של עדים בנגיחה ראשונה ושני' משעת נגיחתו עד שעה שהובא לבי"ד איך הכירו אותו דע"י סימנין ודאי לא קטלי כדאמרינן בחולין (צו.) דאלו אתו בי תרי ואמרו פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל נפשא לא קטלינן ליה וכמיתת בעלים כך מיתת השור וכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר וע"כ שהכירו ע"י טביעת עין, וכי שבעה עינן של עדים בשורו של פלוני ואם שבעתו עינן איך לא הכירו אותו בנגיחה ראשונה ושני' אלא ודאי שלא שבעתו עינן של עדים וע"כ בנגיחה ראשונה ושני' לא הכירו ואח"כ כשנתנו עינם ולבם להכיר בנגיחה השלישית הכירו אותו שהוא הוא שנגח גם בראשונה ושני' ומוכח מזה שאם אומר שמכירן בטב"ע מהני גם בדבר שלא שבעתו עינו. ע"כ]:

ח) והנה התוס' בב"מ (כז.) ד"ה מה שמלה ובגיטין (כז ע"ב ד"ה סימנין) הקשו אם סימנין לאו דאורייתא ואין מחזירין אלא בעדים א"כ איך אמרינן דשמלה משום דיש בה סימנין אינו מתייאש כיון שאין מחזירין ע"י סימנין שוב הוא מתייאש כמו מדבר שא"ב סימן ותי' דע"י סימן ימצא עדים שיאמר להם מכירים אתם שמלה שלי שהיו בה סימנין כך וכך וע"י סימנין ימצא עדים שיכירו אותה בטב"ע שהם שלו יעי"ש, והנה כ"ז בכלים ששבעתן העין שחושב שהעדים יכירו ע"י טב"ע אבל בכלים חדשים שלא שבעתן העין שחושב שלא יכירו בו העדים ע"י טב"ע מפני שחושב שאין להם בו טב"ע גם כשיש בהם סימן ג"כ מתייאש אם לא היו מחזירין בסימנין לחוד, ולפ"ז זכינו לדין דבגט שהוא דבר שלא שבעתו העין כמש"כ התוס' אם סימנין דרבנן ואין מחזירין בסימנין גרידא שוב הוא מתייאש מהגט אף אם הי' בו סימן משום שלא ימצא עדים שיכירו אותו בטב"ע מפני שחושב שאין בו טב"ע:

והנה דעת הרבה מרבותינו הראשונים ז"ל שאם הבעל הי' מבטל גוף הגט אינו חוזר ומגרש בו שנפסל והוי חספא בעלמא וכך היא דעת הרמב"ם בפ"ו מה"ג הכ"א ודעת רש"י ז"ל אם שמלשונו בגיטין (לב ע"ב) ובקדושין (נט ע"ב) אין הכרע אבל ממה שכתב בגיטין (ד' פה.) ד"ה ודילמא משמע דס"ל דמהני ביטול לגוף הגט ואף שבתוס' חילקו בזה יעי"ש, והנה בע"ז (מג.) פריך ולית ליה לר"א הקפר ביריבי הא דתנן המציל מן הארי ומן הדוב וכו' מפני שהבעלים מתייאשין מהם (ופירש"י וכיון דאתייאש עכו"ם בטלה מדעתיה דלא למפלחה ותו לא צריך לבטולי) ומשני אמר אביי נהי דמינה מייאש מאיסורא מי מייאש מימר אמר אי עכו"ם משכח לה פלח לה אי ישראל משכח לה איידי דדמיה יקרין מזבין לה לעכו"ם לפלח לה, הרי מבואר מכאן דאי לאו סברא זו אי עכו"ם וכו' ואי ישראל וכו' היה הייאוש שמתייאש מע"ז ביטול לה, משום דכיון דמתייאש וסובר שלא ימצא עוד אותה וגם לאחר לא יסכון הרי מבטל ממנו שם ע"ז ובטלה, ולפ"ז בגט שמועיל ג"כ ביטול אם הוא משוה אותו כחרס אם נתייאש מהגט שוב הוי ביטול להגט עצמו דכיון שסובר שלא ימצא אותו עוד לעולם ולאחר הא אינו מועיל כלל שוב בטל ממנו שם גט והוי כחרס וממילא אינו ראוי לחזור ולגרש בו גם אם מצא אותו אח"כ וכמו בע"ז, וכה"ג כ' בקצוה"ח סי' ס"ה סק"ח דגם בשטר אם נפל דאיתרע ואמרינן מדהשליכו לאשפה בטלו ותו לא מהני עוד להתחייב בזה השטר יעי"ש מש"כ בשם הב"ח:

ט) מעתה תקשה מה אמר רבב"ח לא ידענא אי משום סימנין אהדרוה וקסברי סימנין דאורייתא אי משום טביעות עינא ואם סימנין לאו דאורייתא ובסימנין לחוד לא הי' מחזירין לו אי לאו דצורבא מרבנן הוא ובטב"ע החזירוהו לו דמ"מ מה יסכון הגט כיון דנתיאש ממנו דכיון דגט הוי דבר שלא שבעתן העין וחושב בלבו שאין בו טב"ע וא"כ גם אם יש לו סימנין הא חושב שהעדים לא יכירו אותו בטב"ע שלא שבעתן עינם ושוב הוא מתיאש ואם הוא יתייאש שוב בטל גוף הגט ואינו ראוי לגרש בו ומה הועילו לרבב"ח מה שהחזיר לו ע"י טב"ע כיון שכבר נתיאש ממנו: ומשום קושיא זו נראה דהיינו שפרש"י ז"ל ששליח הי' שאם הבעל עצמו אבדו אז הי' הבעל מתיאש ושוב הי' בטל הגט אבל הכא השליח אבדו אבל הבעל עצמו לא אבדו וא"י כלל אם אבד ויאושו של רבב"ח שהי' שליח לא מהני כלל להבעל שאין הגט שלו שיועיל יאושו וע"י יתבטל גוף הגט, ואף אם לו ידע הבעל שאבד השליח הי' מתייאש מ"מ הא קימ"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ושפיר הי' ראוי הגט להתגרש בו: י) וע"פ הקדמת דברים אלו תצא כאור כוונת דברי הרמב"ם ז"ל שמצריך תרתי הסימן של הכלי וטב"ע של הגט והוא משום דטב"ע גרידא אף שמצאו בעצמו לא מהני משום דכיון שאין לו בו סימן הרי מתיאש ממנו משום דלא יחזירו לו ואף בצורבא מרבנן שמחזירין לו בטב"ע מ"מ בגט שהוא דבר שלא שבעתו עין אינו חושב שיהי' לו בו טב"ע וממילא הוא מתיאש וא"כ אף שמצאו בעצמו ומכירו בטב"ע אינו מועיל לו כלום שכבר נפסל הגט ע"י הביטול שבא ע"י יאושו, וכמו כן בהסימן לבד שיש לו ע"י הכלי בלא טב"ע אף שאינו מתיאש דהא מהדרינן אבדה בסימנין ואף אם סימנין לאו דאורייתא מ"מ לא גרע מאבדה בעלמא שמחזירין וע"כ אינו מתיאש מגוף הגט מ"מ לא סגי בזה לבד דלהכשיר את הגט לא סמכינן אסימנין ורק בשיש לו סימן של הכלי שאז אינו מתיאש משום שמחזירין לו כשאר אבדה בעלמא וגם מכיר את הגט בטב"ע ע"פ שנים אלו יקום דבר להכשיר את הגט כדי להתגרש בו משום שאין כאן יאוש משום דיש לו בו סימנין וגם מכיר את הגט בטב"ע שגם לענין איסורא אין להסתפק בו דשל אחר הוא שפיר כשר הגט לגרש בו וזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל שהצריך תרתי שהרמב"ם ז"ל מיירי בשאבד הבעל עצמו ולא מיירי כלל בשהביאו השליח משום דבפ"ג הנזכר עדיין לא ביאר כלום דיני השליחות ושליח להגט, ומתורצת ג"כ קושית הה"מ מה שלא ביאר הרמב"ם דבצורבא מרבנן מחזירין בטב"ע לחוד כמו בעובדא דרבב"ח משום דרבב"ח שליח הי' ולא הי' בו יאוש מצד הבעל ולא נתבטל ולא נפסל הגט אבל הרמב"ם ז"ל דמיירי שהבעל עצמו הביא הגט ואבד ממנו, שם אפי' בצורבא מרבנן שמחזירין בטב"ע מ"מ כיון שהגט הוא מהדברים שלא שבעתן העין ואינו חושב בלבו שיהי' לו בו טב"ע שוב הוא מתיאש וע"כ בין שמצאו בעצמו בין שמצא אחר אין הגט כלום משום שכבר נתיאש ונפסל עי"ז הגט, וכמו שנת':

יא) מעתה אזדא לה מה שרצו הגאונים הנ"ל להוציא מתוך דברי הרמב"ם ז"ל אלו שדעתו לחוש לשאלה דע"פ האמור דבריו אלו מתבארים ע"פ פנים אחרים ורוח אחרת אתו בכ"ז וצדקו דברי הש"ך בחו"מ שדעת הרמב"ם ז"ל שלא חיישינן לשאלה וכן העלה בתשו' משכנות יעקב סי' ט' שדעת הרי"ף והרמב"ם שלא חיישינן לשאלה והרי הם עמודי עולם שכל בית ישראל נשען עליהם וכדאי הם לסמוך עליהם במקום עיגון גדול כזה ובפרט שהגר"א ז"ל הגדול שבאחרונים הסכים עמהם:

יב) עוד כתב כ"ג שאפי' לחומרת הב"י שגם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה ואפי' לדעת הנוב"י סי' נ"א שגם בטב"ע דל"ש אתרמויי אתרמי חושש ג"כ הב"י לשאלה בכלים דלא מושלי מ"מ זה דוקא בטב"ע דשייך בדדמי משא"כ היכא שאין שום ספק בדדמי או אתרמויי אתרמי ורק מצד חשש שאלה גרידא ל"ח ובזה לא מצינו שהחמיר הב"י, ואני אומר לא שלא מצינו לבד אלא ע"כ הדבר מוכרח שהב"י יסבור כן שהרי הנוב"י סי' ל"ז הקשה לדעת הב"י שאם סימנין דרבנן אף בכלים דל"מ חיישינן לשאלה א"כ חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה אף אי אוכף הוי כלים דלא שיילי אינשי, מזה נראה לי פשוט שהב"י סובר דלשאלה גרידא לא חיישינן וקושית הגמ' בב"מ מחמור הוא דוקא בסימני אוכף שיש חשש ג"כ דאתרמויי אתרמי אבל בעדי אוכף לא חיישינן לשאלה גרידא וכמו שכ' הפנ"י בב"מ שם, ולפ"ז קושית הנוב"י לק"מ שאם סימנין דרבנן הרי הא דמחזירין חמור ע"י אוכף הוא בעדי אוכף וכדמוקי שם בגמ' וביש עדים על האוכף ל"ח לשאלה גרידא ולפ"ז ממנ"פ הוא אם סימנין דאורייתא אז ל"ח לשאלה בכלים דל"מ ואם סימד"ר הרי בעדים ל"ח לשאלה גרידא א"כ בעובדא דידן שאין שום חשש וצד ספק של בדדמי או אתרמויי אתרמי כמש"כ כ"ג בזה ודאי ל"ח לשאלה גם לדעת הב"י ולא שלא מצינו לבד אלא הדבר מוכרח מצד עצמו לשיטת הב"י: יג) עוד העיר כ"ג במה שיש לחוש לשי' הב"י מאבדה כמש"כ הח"מ שמא אבד המכתבים ומצאן אחר ובפרט לפמש"כ הנתיבות בתשו' ח"ש דלהכי החמיר הב"י לא מחשש שאלה רק מחשש אבדה, וע"ז כ' כ"ג דכיון דאדם עשוי למשמש בכיסו בכ"ש ודאי ידע דנפל מיניה ונתיאש אפי' בדבר שי"ב סימן ברוב נכרים וממילא זכה בו המוצא ומוקמינן בחזקת מ"ק ולא חיישינן לאבדה, ולדעתי עדיין יש לפקפק בזה דל"ש אדם עשוי למשמש ומשו"ה יודע תיכף שנפל מיניה ומתיאש אלא במעות וכדומה שאדם יודע וזוכר היכן הניחן וע"כ אם הניחן בכיסו יודע שהניחם שם וכשממשמש ואינו מוצא יודע שאבדו ממנו ומתיאש משא"כ בנד"ד במכתבים וכדומה שאין אדם מקפיד עליהן היכן מניחן בזה אפי' ממשמש בכיסו ולא מצאן עדיין אינו יודע אם נפלו מיניה שהוא סבור שהניח את המכתבים בתיבתו או בשלחנו כמו שאר חפציו ולא התיאש מהם וכשבאו ליד המוצא הגיעו לידו קודם יאוש ועדיין הם של בעל האבדה ועדיין יש לחוש לאבדה, אולם אני אומר שודאי הצדק עם כ"ג דמוקמינן בחזקת מ"ק אבל מטעם אחר שבכאן אפי' בלא יאוש זכה בו בהם המוצא שהרי המכתבים אין בהם שוה פרוטה שאינם שוים כלום, ל"מ המכתב של אשת ר"מ שודאי אין בו חשיבות של ממון כלל לא לבעלה ולא לאחר שאינו ראוי אפי' לצור ע"פ צלוחית, אלא אפי' המכתב הגלוי שנמצא עוד אצל ההרוג שהי' חלק וראוי לכתוב עליו מכתב מ"מ כיון שמעבר השני הי' רשומה עליו האדרעססע לביתו כבר אינו ראוי לשום אדם לכתוב עליו מכתב רק לו להבעל לבד וכבר כתב הנתיבות בסי' קמ"ח שדבר שאינו שוה אלא לבעל החפץ לבד אינו חשוב ממון כיון שאינו שוה ממון לכל העולם ובשל עולם הן שמין, ולפ"ז המכתבים הללו לא היו שוים פרוטה ואבדה שאין בה שוה פרוטה אין בה חיוב השבה והויא של המוצא וע"כ מוקמינן לה בחזקת מ"ק כמש"כ כ"ג, ואפי' אם נאמר שלא כדעת הנתיבות וכמו שראיתי בתשו' ראשי בשמים שהעלה בזה שגם דבר שאינו ראוי אלא לבעל החפץ לבד חשוב ג"כ ממון, ויש לי בזה דברים ארוכים וראיות נוטות לכאן ולכאן אבל קובעים מדור בפני עצמם וא"כ מקומם, מ"מ באבדה נ"ל דלד"ה צריך שתהא שו"פ גם להמוצא דכמו דמפקינן בב"מ (כז.) שאבדה שהי' שו"פ והוזלה או להיפך שלא הי' בה שו"פ והוקרה אינו מחוייב בהשבתה משום דאמר קרא אשר תאבד וכו' ומצאתה דבעינן שבשעת אבדה ובשעת מציאה תהי' שו"פ והרי הכתוב אומר אשר תאבד ממנו שבעינן שתהי' אבדה אצל בעל האבדה ומצאת שתהי' מציאה אצל המוצא ואם אינו שוה לאחד מהם שו"פ לא קרינן בו אשר תאבד או ומצאת ואינו מחוייב בהשבתה משום דכאן כתוב קרא ומיעט אבדה כה"ג, אשר משוה"ט נראה לי אמרינן בב"מ (כו ע"ב) במטבע של שותפים אם לית בה שו"פ לכל חד אינו מחוייב להשיב אף שיש בה להמוצא שו"פ והיינו מטעם הנ"ל דמקרא אשר תאבד דבעינן שגם לבעל האבדה יהי' שו"פ ויעי' בפ"ת חו"מ סי' צ"ג סק"ה מה שהביא בשם ס' שער משפט, ולפמש"כ אין ראי' דשאני מציאה דכתב קרא ואין למדין ממנו לדבר אחר ונפק"מ גם לדינא שאם נאבד מבעל האבדה שני חפצים כאחד אשר ביחד הם שוים פרוטה ואח"כ מצאום שנים וכל אחד מהם הגביה חפץ אחד שבזה אף שלבעל האבדה היתה אבדה שו"פ מ"מ כיון שלכל אחד מן המוצאים לא הגיע שו"פ אינם מחוייבים להחזיר לו ואכ"מ, אבל זה ברור שהמכתבים שלא היו שוים פרוטה זכה בהם המוצא אף בלא יאוש א"כ אין לחוש לאבדה משום דמוקמינן להו בחזקת מ"ק וכמש"כ כ"ג: יד) ומה שהעיר עוד כ"ג ע"ד הכרת הכתב יד של האדרעסע שאשתו אומרת שזהו כתב ידו של בעלה שיש לחוש בזה למה שכתב הנוב"י סי' כ"ח דבראה הטביעה ל"מ טב"ע בבגדים כי היכי דלא מהני טב"ע בגוף לדעת הרז"ה והרא"ש ומים ומלחמה כהדדי נינהו, לדעתי שאין הנדון דומה לראי' שהרי הטעם שאנו חוששין לבדדמי גם בטב"ע בראה הטביעה היינו מכיון שראה אותו נטבע בים מיד קדם לבא בלבו של העד או האשה ההשערה והרעיון שזה הנטבע מת מכח האומד שבלב גם קודם שהמת מוטל לפניו להכירהו, ואשר ע"כ אח"כ כשהוציאו את המת מן המים מיד שמצא איזה דמיון קל בין המת ובין אותו שראה אותו נטבע אינו מדייק היטב ונקבע בלבו שזהו ולא אחר משום המשפט והאומד הקדום שהספיק להקבע בלבו וע"כ חיישינן שמעיד בדדמי ול"מ טב"ע וכמו כן במלחמה משום דנקבע האומד בלבה שנהרג משום דסברה ס"ד בכל הני דאיקטול והוא פליט וע"כ במעט עיון ודיוק קל מחלטת אם רואה אותו שהוא בעלה ולא אחר, ודומיא דהכי גם בבגדים אם ראתה אותו טובע בים לבוש באותן בגדים שמכרת בהם כבר נקבע בלבה או בלב העד גם קודם שהוציאו אותו מן המים שמת באותן בגדים שמכרת בהן וע"כ אח"כ גם שאינה מכרת את גוף המת אם אך תראה איזה דמיון קל והשויה מועטת בהבגדים לאותן בגדים שנטבע בהם היא מחלטת שהם הם אותו הבגדים שמכרת בהם שאותם לבש בעלה בשעת הטביעה, אבל אם לא ראתה אותו קודם הטביעה באותן בגדים שהיא מכרת בהם ל"ש בזה בדדמי דמי יאמר שהי' לבוש באותן בגדים דילמא בגדים אחרים וע"כ מיד שרואה את הבגדים שבהם הוציאו אותו מן המים ומכרת אותם שהם של בעלה ודאי גם הנוב"י מודה דל"ש בזה בדדמי משום שעל מהות הבגדים לא הקדים לבוא בלבה איזה השערה ורעיון קדום קודם שראתה אותם שגם הם היו על בעלה ונטבעו עמו, וכאשר עיינתי בגוף התשו' הנ"ל של הנוב"י ראיתי שבאמת דבריו ז"ל מוסבים והולכים רק על אופן כזה יעיש"ה, ולפ"ז גם בעובדא דידן אף אם יש לחוש בדדמי על גוף המת במלחמה מ"מ על המכתבים ל"ש בדדמי משום שלא קדמה לבא המחשבה בלבה שהמכתבים היו אצלו עמו בשעה שיצא למלחמה דילמא לא היו אצלו כלל מכתבים אלה שמא כבר השליך את מכתבו לאשפה או הניחם בביתו ומכש"כ ממכתב הגלוי שרשם עליו את האדרעסע שלא ידעה מזה כלום א"כ לא שייך בזה לדון שטועה היא מדמיון כוזב של לבה מחמת בדדמי משא"כ בנידון של הנוב"י ששם אפשר שצדק בזה מה שחושש בדדמי וכמו שנת':

ועפ"ז נראה לתרץ עוד דעת רש"י ז"ל בגיטין כ"ח שגם הוא ס"ל כהרמב"ם שהבאתי לעיל שמצריך תרתי סימנין החפיסה וגם מכירו לגט בטב"ע כמו שהביא הר"ן ז"ל בשמו ותמה עליו דלמאי צריך שנים ואמאי לא סגי בטב"ע לחוד כיון שהוא עצמו מצאו ויש לו בו טב"ע שכל אדם יש לו טב"ע ונאמן אם אומר שמכיר היכי שלא שייך חשש משקר ובאמת דברי רש"י ז"ל סותרים את עצמו דכאן ס"ל דע"ה אינו נאמן בטב"ע לא משום חשש משקר אלא משום שאין לו טב"ע וחיישינן שעינו משקרת לו ומטעתו ובחולין (צו.) פרש"י עצמו שהטעם שא"נ בטב"ע אבדה הוא משום חשש משקר יעי"ש ד"ה בטב"ע, ולפי האמור יש ליישב ולחלק דודאי בכל דבר יש לכל אדם טב"ע, כמו שהוכיח ר"ת מכח כמה מקומות וגם באבדה והיינו משום שאף שאבד לו אותו חפץ אם נמצא חפץ כזה אין מקדים לבא בלבו ההשערה שאותו חפץ הנמצא הוא שלו דכמה חפצים כיוצא בו נמצא בעולם וא"כ ודאי יש לו טב"ע בחפצו והי' נאמן אי לאו דחוששין אנו שמא משקר, אבל באבדת הגט כיון שאבד ממנו גט ואח"כ נמצא גט כמותו בשמו ושם אשתו ושם עירו אז ודאי גם קודם שרואה הגט כבר קדם לבא בלבו ההשערה והאומדנא שאותו גט שנמצא הוא אותו גט שאבד ממנו וע"כ כשרואה הגט אח"כ ומוצא בו איזה דמיון קל והשויה קלה להגט שאבד הוא מחליט שהוא הוא הגט שאבד ממנו ולא אחר אפי' בשהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת ואומר בדדמי, וע"כ ס"ל לרש"י ז"ל ואולי גם טעמו של הרמב"ם ז"ל הוא משום כך שאין ע"ה נאמן בזה ע"י טב"ע משום חשש בדדמי וע"כ צריך ג"כ לסימני החפיסה דבחשש דבדדמי שאינו אלא מדרבנן סגי גם בסימנים אמצעים של החפיסה וכמו שהוא לדעת הרי"ף דבעי סימנים אמצעים לבטב"ע בשראה התביעה ודוקא צורבא מרבנן דדייק טפי ולא אמר בדדמי סגי בטב"ע לחוד, ובזה מיושב היטב דעת רש"י ז"ל ומתורץ ג"כ הקושיא שהקשיתי לעיל מהא דב"מ הי' מכיר אבניו נוטלן לדעת רש"י ז"ל, וע"פ האמור לק"מ ששם ל"ש בדדמי דכמו שיש לו אבנים כך יש גם לחברו ומהיכן תבא בלבו ההשערה שהן שלו אם לא מכירן היטב בטב"ע שהם שלו, ושוב אחרי כן מצאתי להבית אפרים סי' י"ט שהביא ראי' דלא אמרינן בדדמי בהכרת בגדים שלא כדעת הנוב"י מהא דמחזירין אבדה לצורבא מרבנן בטב"ע והתוס' כתבו דגם ע"ה אית ליה טב"ע אלא דחשדינן למשקר אלמא דאי לאו הכי ל"ח דילמא מחמת שיודע בעצמו שאבד חפץ כזה אומר בדדמי ואינו מעלה על דעתו שמא גם אחר אבד חפץ כזה וכו' יעי"ש ושמחתי שכיוונתי להערתו זו מאבדה, ולפמש"כ זהו באמת דעת רש"י ז"ל אלא דס"ל לחלק מאבדה דעלמא לאבדה דגט דבגט יש יותר חשש של בדדמי וכמו שנת': עוד כתב כ"ג שאפשר להכיר ע"י דימוי כתב ידו משאר מכתבים אלא שגמגם קצת בזה לפ"מ שהעלה הקצוה"ח בסי' מ"ו דדימוי חתימות אינו אלא מדרבנן, ואני באמת נבוך קצת בזה בעיקר דין זה שכ' הקצוה"ח שדימוי חתימות אינו אלא מדרבנן וע"כ לא מהני דימוי אלא בקיום שטרות דמדאורייתא עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי אבל במקום שצריך קיום מדאורייתא לא מהני דימוי החתימות ויעי"ש מה שהביא בשם הגאון שהביאו הטור סי' ס"ט, ולדידי קשה טובא שהרי מצינו דדימוי מהני גם באיסור דאורייתא כמו במקיפין בני מעים מקיפין בריאה (חולין מט.) שפרש"י אם נמצאו נקובים וא"א יודעין אם מקודם שחיטה או לאחר שחיטה נוקבין נקב אחר בצדו ורואין אם מראיהן שוין כשרה הרי סומכין אנו על מראה עינינו שרואין ששניהן שוין ולא חיישינן שמא טועין אנו בדמיונות ואפי' באיסור דאורייתא כמו בטריפות, ואין לדחות דשאני טרפה משום דרוב כשרות הן וע"כ במסופקים אם נעשה הנקב קודם שחיטה או לאח"ש אף שאין במה לתלות מדאורייתא כשרה וא"א אלא מדרבנן וע"כ שפיר סומכין על דימוי הנקבים כמו בקיום שטרות, ז"א שהרי מצינו שגם בשמוטה (ד' נד.) אמרו יבא ויקיף ואם מדברי הגמ' עצמם אין ראי' ששם הוא הבחינה להיפך שאם שוים החתכים טרפה דהואיל ודומין י"ל שאף החתך הראשון לאחר עיקור נעשה א"כ הדמיון הוא לאסור ואם אינם דומין אז כשרה שבראיית עינינו שאינה דומה לא יפול כל טעות אבל מדברי התוס' שם שהקשו שיביא עוף אחר וישחוט בו את הוושט ואח"כ ישמוט את הגרגרת ויראה אם מראיהן של השמוטות שוין הרי שהקשו שע"י דימוי יש להכשיר את השמוטה אף שספק שמוטה הוי ספק בשחיטה כדאיתא שם (י.) והר"ז ספק דאורייתא ואעפ"כ סמכינן אהך הקפה והדימוי ויעי' ברא"ש שם שזה תלוי בשינויי הגירסאות לדעת הרי"ף שם הוא מחלוקת רי"ו ור"נ אם מהני הקפה כדי להכשיר אבל עכ"פ מדברי התוס' שהבאתי מוכח שמהני דימוי גם להכשיר ספק נבלה דאורייתא, וכן מוכח מהא דאמרו מקיפין בקנה ובקנה הוי ספק בשחיטה דפסוקת הגרגרת נבלה אף אם שחט שלא במקום חתך ואעפ"כ מהני הדימוי כדי להכשיר:

אולם באמת יש לומר דעיקרא דהך מילתא דדימוי החתימות לא מהני בדאורייתא לא משום דחיישינן שמא טועים אנו בדמיונו ומדמין במה שאינן דומים אלא הטעם הוא משום אתרמויי אתרמי ואף שדומין החתימות מ"מ לא סמכינן ע"ז דשמא עלתה בידו לכוון את מלאכתו ולזייפו עד שיהו דומין זה לזה [הערה - ועוד אפשר לחלק בין בידי שמים ובין בידי אדם כמו דההיא דא"א לצמצם דבידי אדם אפשר לצמצם ולכוון שיהו החתימות דומין אבל בידי שמים א"א לצמצם ולכוון שיהו דומין אי לאו משום דבמקום אחד באין ואכ"מ, ויעי' תוס' חולין (כח ע"ב) ד"ה אפשר ותוס' בכורות (יז ע"ב) ד"ה אפשר. ע"כ]:

והר"ז כמו בסימנין שאין סומכין באיסור דאורייתא אם סימד"ר משום דלמא אתרמויי אתרמי וכמו שכ' שם הקצוה"ח לדמות זה לסימנין, לפ"ז לק"מ מהא דמקיפין בריאה ובבני מעים משום דקים להו לחז"ל שא"א שיתרמי שיהא הנקב של אחר שחיטה דומה להנקב של קודם שחיטה וע"כ אם דומים הם שניהם לאח"ש נעשו ומשוה"ט באמת אין מקיפין אלא באותה ערוגה בריאה ובקנה באותה חוליא דבערוגה אחרת ובחוליא אחרת אפשר שיתרמי שיהו הנקבים שוין אף שזה נעשה קודם שחיטה וזה לאח"ש ואפשר שזה כוונת ר"ת שהעתיק שם הקצוה"ח מהתשו' שמובא במרדכי שכ' וז"ל שהוא מהדברים שאין מקיפין והיינו משום שאפשר דאתרמויי אתרמי כמו מערוגה לערוגה שאין מקיפין: אבל עדיין קשה לי מהא דיו"ד סי' ק"א ס"ח שכתב המחבר קורקבן שנמצא נקוב ונתערבה אותה תרנגולת עם אחרות מדמין שומן שבקורקבן לשומן התרנגולת של מקום חבור הקורקבן ואם דומים לגמרי מכשירין האחרות הרי שאנו סומכין על הדימוי כדי להכשיר האחרות ולא אמרינן דילמא אתרמויי אתרמי ששומן הקורקבן דומה לשומן של התרנגולת זו ובאמת אין הקורבן מתרנגולת זו אלא מאחרות, ואין לתרץ משום דכאן ג"כ מדאורייתא ברובא בטל ואין איסורו אלא מדרבנן משום דהוי חתיכה הראוי' להתכבד ובדרבנן סמכינן על הדימוי, זה אינו שהרי ע"כ מה שהביא המחבר דין זה דתערובות אף שהוא עצמו פסק דחתיכה חי' אינה חשובה ראוי' להתכבד וא"כ בלא"ה בטלה וכמו שהעיר בזה בתשו' שמש צדקה הביאו הפ"ת שם, הוא כדי להורות אף דמקום שאין רוב כגון שנתערבו חד בחד ג"כ סמכינן על הדימוי ומותרת האחרת, ומשמע שמותרת אפי' בשאי אפשר לדמות את האחרת ולהכיר שהיא אינה דומה לשומן הקורקבן כגון שניטל השומן מעל התרנגולת האחרת ואי אפשר עוד לדמות ולראות שאינן שוין אעפ"כ אנו סומכין על הדימוי הזה ומכשירין האחרת ואין אומרים דילמא איתרמויי אתרמי ומשמע דמהני דימוי גם באיסור דאורייתא, ומהא דחתיכות דומות ומכוונות יפה דס"ט וכן חתיכות מתאימות דסי' פ"ג שמקורו מגמ' דע"ז (מ.) אין ראי' דלא אמרינן אתרמויי אתרמי משום דשם אפשר דהוי כמו סימן מובהק כמו נקב יש בצד אות פלונית שסומכין גם באיסור דאורייתא אבל מדימוי השומן לכאורה זה דומה ממש לדימוי החתימות וצ"ע לכאורה:

יד) שוב כאשר עיינתי בסוף דברי הקצוה"ח שם ראיתי דלק"מ שהרי הביא שם דסמכינן על דימוי החתימות גם באיסור דאורייתא מהא דיו"ד סי' רכ"ח דמהני מה שמכיר החתימה לענין שבועה ומשמע שמהני גם ע"י דימוי ולכן יישב זה עפ"י מש"כ בטעמא דלא מהני דימוי החתימה של כ"י הלוה משום שאין מוציאין ממון ע"י סימנין משא"כ באיסור מועיל כמו דמהני סימנין להתיר איסור אשת איש והיינו שדימוי החתימות הוי סימן מובהק וע"כ מהני בכל איסורי תורה ואעפ"כ לא מהני בממון משום שאין מוציאין ממון גם בסימן מובהק וכמו שהעלה בעצמו בסי' רנ"ט סק"ב, ולפ"ז לק"מ כל מה שהקשית דבאמת דבאיסורין אפי' באיסור תורה מהני דימוי משום דהוי סימן מובהק אלא דלענין הוצאות ממון גם סימן מובהק לא מהני ובזה באמת חלק עליו הנתיבות שם וס"ל דסימנים מובהקים מועילים גם להוציא ממון ויעי' במשובב נתיבות מה שהשיב על השגתו, וארווחנא שעכ"פ גם לדעת הקצוה"ח דימוי מהני באיסורי תורה וגם באיסור א"א א"כ בנד"ד שפיר יש לסמוך על דימוי כתב ידו של האדרעססע משאר מכתבים זולת הטעם שכ' כ"ג משום דמהני סימנים אמצעים בחשש בדדמי דלפי המבואר הוי דימוי סימן מובהק דמהני אפי' בדאורייתא, אלא שבזה יש לפקפק קצת שאם ההכרה לא תהי' אלא ע"י דימוי לבד אף אם הוי כסימן מובהק הרי בזה יש לחוש לשיטת הב"י דחיישינן לשאלה אף בכלים דלא מושלי כל שאינו מכירו בטב"ע גמורה אבל כבר כתבתי שיש לסמוך על טב"ע של האשה שמכרת כ"י של בעלה ואין בזה משום בדדמי, וגם מש"כ כ"ג להתיר מחמת דימוי וטב"ע דבדדמי שכ' הרי"ף אפשר לפקפק דסימן אמצעי וטב"ע בצירוף הוי סימן מובהק כמו שני ס"א אבל לשאלה יש לחוש אם אין הכרה גמורה: טו) גם בעיקר דברי הקצוה"ח שכ' דלא סמכינן אדימוי החתימות אלא במקום שא"צ קיום מן התורה אבל במקום שצריך קיום מן התורה לא מהני דימוי החתימה נ"ל ראי' ברורה שלא כדבריו מהא דאמרינן בגיטין (ד' לו.) בראשונה הי' כותב אני פלוני חתמתי עד אם כתב ידו יוצא ממקום אחר כשר ואם לאו פסול ופירש"י דמתוך שלא הי' מפרש שמו לא היו יודעים לבקש עדים מכירים ויודעים שיעידו על כתב ידו והיו צריכין לחזור אחר שטרות אחרים שחתימתם דומה לזו ונתקיימו בב"ד ע"י העדאת העדים עצמן כדקיי"ל בכתובות אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור וכו' עכ"ל, והא התם כיון שאינו מפרש שמו כל שטר צריך קיום מדאורייתא שהרי עיקר הטעם ששטר מדאורייתא א"צ קיום הוא כמו שפירש"י בגיטין (ג.) משום דלא חציף אינש לזיופי והיינו שמתיירא שמא יבאו העדים עצמן או עדים אחרים להכחישו שאין זה כתב ידם כמו שכ' התוס' בכתובות (יט. ד"ה מודה) כה"ג, ויעי' בקצוה"ח סי' הנ"ל סק"ה, ובשאין העדים מפרשים שמותן שוב לא יוכל כל איש להכחיש אותו ולהכזיבו על פניו לאמר שמזוייף הוא כיון שאינו ידוע מי הוא החותם דכל ישראל ראויין לאותה חתימה ויכול לזייף כמה שירצה וא"כ בזה ודאי צריך קיום מן התורה, והיינו טעמא שסתים התנא דברייתא שאם אין כתב ידו יוצא ממקום אחר פסול משמע שבכל ענין פסול אף בבא ליפרע שלא בפניו או ביתומים דלא טענינן מזוייף כמו שנסתפקו התוס' ריש גיטין בזה והיינו משום דכיון בלא קיום פסול מן התורה, ואעפ"כ מהני דימוי החתימות זה לזה כדי להכשיר את השטר ומוכח דמהני דימוי החתימות גם להוציא ממון ודברי הנתיבות משמע דס"ל דדימוי אינו אלא סימן אמצעי וזה אינו כמבואר מכל הנ"ל:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה