שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
ב · סימן ו
א) ע"ד העגונה חי' בת בן ציון פאדקאוו אשת וועלוועל מילער הא"ח שנאבד במלחמה עפ"י הגב"ע שהוגבה פק"ק, הנה בתחלת ההשקפה אין לנו יסוד מספיק להתיר את האשה הנ"ל מכבלי העיגון, עפ"י עדותו של העד הראשון ר' צבי אלייסקי אין יסוד להתיר, א' מפני שאינו מעיד כלל שראה אותו הרוג או מת רק ששמע בעודו בחיים, "הושיעו הנני מת" ואח"כ לא ראה אותו כלל, ב' שלא ראה אותו בפניו ורק עפ"י קולו ותנועות גופו הכירו, והעד השני ר' שלמה ארמאן שראה את מכירו מוטל בחפירה הרוג מפני שראה אותו מוטל ולא זז ממקומו ג"כ אין עדותו מספקת לכאורה, א' מפני שלא אמר קברתיו כדין ע"א במלחמה, ב' מפני שאינו מזכיר שמו ושם אביו ומשפחתו רק שאמר שהי' מכירו שיודע שהי' משרת בחנות אצל מקום שהבירזע כעת ושאביו הי' גר ברחוב פיאסקעס ואינו יודע כנראה שהאשה חי' הנ"ל היתה אשתו של מכירו וזה שמעיד עליו שנהרג, ועדיין מוטל בספק אם עפ"י הסימנים שהוא אומר אם יש לסמוך עליהם כדי להכיר על ידם שהוא בעלה של האשה הנ"ל:
ב) ואעפ"כ כמדומה שיש לפתוח בהצלה פורתא, א' כיון שיש לפנינו שני עדים שמעידים שהי' נפצע במלחמה באופן שלא הי' יכול עוד לזוז ממקום נפילתו א"כ הרי עדים מעידים שנדקר במלחמה ואף שראוהו מגויד או שדקרוהו או ירו בו חצים אין מעידים עליו כמבואר בש"ע סי"ז סעל"א מ"מ כיון שהי' צועק "הושיעו הנני מת" ולא הי' יכול לזוז ממקומו הרי הדבר מוכיח שהי' נפצע במקום מסוכן ונפגע באבר שהנשמה תלוי' בו שאל"כ אף שהי' פצוע מ"מ הי' יכול להלוך ברגליו ולברוח אחרי שלפי דברי העדים הי' נפצע בצוארו לפי דברי העד ר"ש ארמאן ובבטנו לפי דברי העד ר"צ אלייסקי ואין זו הכחשה אלא בבדיקות כמו בסייף או בארירן, ודוקא במת ונהרג סע"ט סי' הנ"ל יש אומרים שהוי הכחשה בחקירות כיון שההכחשה בגוף הדבר, יעוי' פ"ת סקמ"ח, משא"כ כאן ששניהם מודים שנפצע אלא שמכחישים זא"ז באיזה מקום אין זה אלא כבדיקות, ועוד שאפשר שאין כאן הכחשה כלל שאפשר שנפצע בשני מקומות הנ"ל שבגופו ועדות מיוחדת לענין איסור א"א מצטרפת, וא"כ אם לא היו הפצעים מסוכנים הי' יכול ללכת ברגליו ולברוח ממקום המסוכן שהי' עומד שם, א"ו שהכדור פגע בו במקום מסוכן אשר משום זה לא הי' יכול לזוז ממקומו, וגם צעקתו "הצילו הנני מת" מעידה שהרגיש בנפשו שאפסו כוחותיו והוא הולך למות ולב יודע מרת נפשו כדאיתא ביומא פ"ג, והרי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' נחלות ה"ג כתב וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו (והיינו שלא במקום שהנפש יוצאת בו שאל"כ הא משיאין את אשתו) או שנדקר במלחמה (והיינו ג"כ שאינו ידוע אם נדקר באבר שהנשמה תלוי' בו ושעושה אותו טרפה שאל"כ לא הי' צריך לנאבד זכרו דאחר י"ב חודש ודאי מת, ומה שכתב "ומת" הוא שייך למטה שמת או שנהרג ולא הכירו פניו וכן הוא בטוש"ע ח"מ), וכ' בכל אלו הדברים ובכיוצא בהם אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדות זו אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת וכו' עכ"ל, הרי שמה שאין מעידין על נדקר וכה"ג אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה כיון שהעידו בדברים כאלו שחזקתם למיתה ונאבד זכרו הרי היא מותרת להנשא, והטעם לדעתי מפני שהיא עדות המתקיימת בידיעה בלא ראי' כיון שראו אותו נדקר ואח"כ נאבד זכרו הר"ז אומדנא דמוכח ואנן סהדי שמת, וע"כ היורשים יורדים לנחלה על פיהם דידיעה בלא ראי' בד"מ מהני וכמו כן באיסור א"א וכמו שנבאר לפנינו אי"ה, אלא שחכמים מפני חומר איסור כרת החמירו שלא לסמוך ע"ז לבדו כל עוד שאין העד מעיד בדבר ברור שמת אף שמעיד בדברים שרובם למיתה כמו שכ' בפי"ג מה"ג דין ט"ו, וא"כ בנדון דידן ששני עדים מעידים שנדקר במלחמה וגם נאבד זכרו אח"כ ובפרט שמעידים שהי' צועק "הצילו הנני מת" שהדברים מוכיחים שהי' גוסס בידי אדם ואף שאין משיאין עפ"י עדות זו מ"מ אין זה אלא מדרבנן, ויעוי' תשו' ריב"ש סי' שע"ט וב"ש סקכ"ב בשם רי"ו:
ג) והשתא כיון שיצאנו עכ"פ מידי חשש איסור דאורייתא בנד"ד א"כ עדותו של הע"א ר"ש ארמאן שמעיד שראה אותו הרוג במלחמה מספקת, אף שע"א אינו נאמן לומר מת במלחמה היינו דוקא שכל העדות היא עפ"י ע"א בלבד, אבל במקום שיש שני עדים שמעידים שנדקר שכבר יצא מידי ספק דאורייתא כמו שכ' הרמב"ם ז"ל שוב ע"א נאמן אף בלא קברתיו, דהא אנן ס"ל דבשני עדים גם במלחמה לא בעינן קברתיו כמו שכ' הרמ"א סעיף מ"ט דלא כהרי"ף, והיינו טעמא כמו שכ' הרמב"ן במלחמות והרא"ש פ' האשה שלום דבשני עדים שהאמינתם תורה לא דייקינן אבתרייהו, ודוקא בע"א דמדאורייתא לא מהימן משום דהוי דשב"ע שצריך שנים אלא שבעדות אשה הקילו עפ"י ע"א או משום חומר דדייקא או משום דהוי מדע"ל והוא נאמן לפי דעת קצת גם מן התורה וע"כ במקום שיש חשש בדדמי לא שייך הסברא דדייקא או מדע"ל ומש"ה הדר הו"ל דשב"ע וצריך שנים, אבל בנד"ד שמדאורייתא כבר הותרה עפ"י עדותן של שני עדים א"כ ע"א שמעיד שראהו מת הוא נאמן מן התורה אף בלא הטעם דדייקא או מדע"ל לא מיבעי' לדעת מוהרי"ק והרבה מרבותינו האחרונים דס"ל שע"א נאמן גם בדשב"ע היכא דלא איתחזק איסורא א"כ הכא שכבר יצתה מחזקת א"א ע"י עדותם של העדים המעידים וגם נאבד זכרו וא"כ העד אחד שאומר שראהו מת הוא נאמן מן התורה בלא שום טעם ולא דייקינן אחריו כלל משום חשש בדדמי כמו בשני עדים משום שהאמינתן תורה, ואפי' לדעת הרמב"ן שס"ל שע"א בדשב"ע א"נ אפי' בלא איתחזק איסורא מ"מ הכא שכבר יצתה מחשש איסור תורה ואינו אלא חומר דרבנן ודאי ע"א נאמן אף לדעתו ז"ל ולא חיישינן בדדמי, וכה"ג ראיתי בתשו' עמודי אור סי' פ"ג שכ' דבדברים שרובן למיתה לא איבעי' לן כלל אם ע"א נאמן שבזה ודאי ע"א נאמן כיון שנסתלקה החזקה, וכה"ג כתב הנו"ב סי' ל"ח הביאו הפ"ת ס"ק קס"ה דע"א במקום קטטה נאמן במקום דלא איתחזק איסורא משום דלא איתחזק איסורא שאז ע"א נאמן בלא שום טעם רק מן הדין אז ודאי נאמן אף בקטטה יעו"ש:
ד) ועוד יש סמך להקל בנד"ד עפ"י הגהת הרמ"א סעי' נ' אף בע"א במלחמה אם אמר מת או נהרג וראיתיו אח"כ והכרתיו היטב בטב"ע וראיתיו שהוא מת נאמן דהוי כאלו אמר קברתיו, ודעת הב"ש שם דמיירי שפיר בראה ההריגה (דלא כהח"מ) ומ"ש הרמ"א ראיתיו אח"כ שמת היינו מת בודאי, וא"כ בנד"ד שהעד ר"ש ארמאן מעיד שהי' עומד תחת הגשר לערך שלש שעות ובכל משך העת ההיא הי' רואה את מכירו זה שהי' מוטל מת אינו נודד אבר הר"ז כמו קברתיו שהחשש בדדמי אינו אלא משום שהוא ירא לעמוד והוא נחפז לברוח מפחד המלחמה כמו שכ' רש"י ותוס' שם שירא לעמוד ואם דומה לפניו שמת הוא אומר שמת, אבל בנד"ד שהי' עומד תחת הגשר לערך שלש שעות ובכל העת הזאת הי' רואה שאין ההרוג זז ונודד אבר א"כ לא שייך כאן בדדמי שאדרבא מפני פחד המלחמה הי' נחבא תחת הגשר במקום בטוח שלא הי' ירא מפגיעת הכדורים ושם הי' יכול להסתכל היטב וכמו שהוא אומר שהתבונן עליו במשך כל העת וראה אותו שהי' מושכב לארץ מבלי זיז כל שהוא וא"צ הזזה וטלטול ממקום למקום, ועיין במראות הצובאות סי' קפ"ג שהביא בשם הרא"ש דאפי' במלחמה גדולה כל שלא הי' על העד פחד מלחמה לא חיישינן בדדמי, ואף שיש חולקין ע"ז מ"מ במקום עיגון גדול יש לסמוך על המתירין ובפרט שכבר כתבתי שיש לנו עוד יסוד נכון להתיר מכח הגדת שני העדים שאומרים שראוהו נפצע בדברים שרובם למיתה:
ה) עכשיו נבוא לדון ע"ד ההכרה שהעד ר' צבי אלייסקי לא ראה את בעלה וועלוועל מילער בפניו כשהי' נפצע וצועק הצילו רק הכירו ע"י הקול ותנועות גופו, והנה בדבר ההכרה ע"י טב"ע דקלא הנה כבר עמד הקצוה"ח בחקירה זו אם מהני להוציא ממון ע"י טב"ע דקלא והביא ראי' מסנהדרין ס"ד מהכמנת עדים גבי מסית שמדליקין את הנר בבית הפנימי ומושיבין לו עדים מבחוץ כדי שיהו רואין אותו ושומעין את קולו וכ' רש"י הן רואין אותו לאור הנר דאי לא מצי חזי ליה לא מצי מסהדי עליה לחיוביה קטלא אף דשומעין לקליה דמצי אמר לאו אנא הואי, ומזה משמע דלא מהני טב"ע דקלא לד"נ וה"ה לדי"מ לא מהני לאפוקי ממונא, ואף דלענין איסור מהני טב"ע דקלא כדאמרינן בחולין צ"ו היינו משום דמהני סימנין לענין איסור אבל להוצאת ממון דלא מהני סימנין לא מהני טביעת עינא דקלא, ולכאורה טעמא בעי לחלק בין איסור לממון ומה זה ענין לסימנין, והנראה שהקצוה"ח לטעמיה אזיל שכ' בסי' מ"ו סק"ד דדימוי החתימות לא מהני אלא בקיום שטרות שאינו אלא מדרבנן אבל במקום שצריך קיום מדאורייתא לא מהני דימוי והיינו טעמא משום דדימוי אינו אלא בגדר סימנין וע"כ כיון שסימנין ל"מ להוציא ממון לא מהני דימוי יעו"ש, ולפ"ז י"ל דהיינו טעמא גם בטב"ע דקלא שאינו אלא מכח דימוי שאינו דומה שמיעה של טב"ע של הקול לראי' ע"י הכרה של ראי' דבראי' הוא רואה אותה צורה שראה אותה מכבר וניכרת לו אבל בשמיעת הקול הרי בכל פעם שמדבר הוא מוציא קול חדש והברה חדשה אלא שהשומע מדמה אותו הקול וההברה לאותו הקול ששמע מתמול שלשום וע"י הדימוי הוא מכיר את בעל הקול וא"כ הר"ז דומה לדימוי החתימות שכ' שהוא בגדר סימנין וע"כ במקום דלא מהני סימנין לא מהני ג"כ טב"ע דקלא ולפ"ז בהיתר א"א דמהני סימנין מובהקין להתיר א"א מהני ג"כ טב"ע של הקול:
ו) והנה הנתיבות שם סי' פ"א כתב לחלק דדוקא בדי"נ ל"מ טב"ע דקלא משום דהוי ידיעה בלא ראי' ובדי"נ ל"מ עדות ידיעה אבל בדי"מ שמהני עדות המתקיימת בידיעה בל"ר שפיר מהני גם טב"ע דקלא, אולם במשובב נתיבות השיג עליו בזה דלא שייך עדות הידיעה אלא בעדות שבאה ע"י השערה ואומד כמו עובדא דשמעון בן שטח דרץ אחריו והרוג מפרפר ודמו מטפטף אבל בטב"ע של הקול שהוא הדבר המושג בחוש מה לי ראי' מה לי שמיעה אם איתא דטב"ע דקלא הכרה מעליא הוי יעו"ש: אולם לענ"ד יש להעמיד דברי הנתיבות לפמש"כ שבזה חלוק טב"ע של הראי' מטב"ע של הקול שבראי' הוא רואה אותה צורה שראה אותה מקודם אבל בשמיעה שבכל פעם הוא שומע קול חדש אלא שע"י שנחקק ונצטייר בזכרונו אותו הקול ששמע מכבר הוא ידמה גם את הקול הזה ששומע עכשיו ומדמה ומשער בדמיונו שהקול הזה יוצא מבעל הקול ששמע מכבר א"כ גם זה הוא חשוב עדות ידיעה שבאה לו רק מכח הדימוי והאומד ושפיר כתב הנתיבות שזה חשוב ידיעה בל"ר שמהני בדי"מ ולא בנפשות:
ז) והנה הגאון בעל משכנות יעקב ז"ל בספרו קהלת יעקב סי' ו' עמד בחקירה זו אם מהני טב"ע דקלא בעיגונא דאיתתא, והביא ראי' דלא מהני מהירושלמי יבמות סו"פ האשה בתרא שמקשה על מעשה דצלמון מהא דמסית מ"ש התם במסית בעינן ראי' ובמעשה דצלמון סגי בשמיעת הקול לבד בלא הכרת ראי' ומשני משום שאמר אני פלוני פי' כיון שמזכיר שמו ושם עירו א"צ להכירו, הרי מבואר להדיא דס"ל דלא סמכינן אטביעת עינא דקלא:
ולדעתי יש לדחות הראי' מהירושלמי הנ"ל לפמש"כ בשם הנתיבות דטב"ע דקלא הוא בגדר ידיעה בלא ראי' דמהני בדי"מ ולא בנפשות, ולפ"ז בענין התרת א"א ע"י עדות ידיעה בל"ר הוא תלוי במחלוקת תנאי שלהי יבמות בעדות נשים אם צריכה דו"ח דלדעת ר"ט ור"ע שם דס"ל שצריך דו"ח משום דהתרת א"א לעלמא כדיני נפשות דמיא ולפ"ז כמו כן בעדות ידיעה בלא ראי' ג"כ לא מהני לדידהו משום דכדיני נפשות דמיא ואף שהקילו להתיר את האשה ע"י עבד ושפחה וכו' היינו בסופה אבל בתחלתו היינו הכרה גופא לא הקילו חכמים כדאיתא בבכורות (ד' מו ע"ב) ונעלם זה מהגאון בעל שירי קרבן שמקשה שם על הירושלמי מאי מקשה מעדות נשים למסית שבעדות נשים משום עיגונא הקילו חכמים אבל באמת זה לק"מ שבהכרה גופה לא הקילו חכמים משום עיגונא כלל כדאמרינן בבכורות ושפיר מקשה הירושלמי:
ח) ולפ"ז לדידן דקיי"ל כת"ק ביבמות שם שעדות נשים א"צ דו"ח משום דכדיני ממונות דמיא כמו כן שפיר מהני עדות ידיעה בלא ראי' כמו בדיני ממונות וכמו כן הכרה ע"י טב"ע של הקול:
ונראה שבזה באמת נחלקו רב ששת ורב יוסף בגיטין (כג.) לענין סומא שפסול בהבאת הגט שר"ש מפרש הטעם משום שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו ורב יוסף הקשה עליו א"כ האיך סומא מותר באשתו ובנ"א בנשותיהם בלילה אלא בטב"ע דקלא הכ"נ בטב"ע דקלא, והיינו שר"ש ס"ל שהתרת א"א לעלמא כדי"נ דמיא וא"א להתיר ע"י טב"ע דקלא שהיא עדות ידיעה ולא ראי' דל"מ בדי"נ וא"כ אין ראי' מסומא ובנ"א שמותרין בנשותיהם בלילה ששם א"צ עדות ממש שאינו אלא כמברר ע"י הטב"ע דקלא שזו אשתו, ולענין בירור א"צ שנים אף בדבר שבערוה מידי דהוי אאומר קדשתי את בתי וא"י למי קדשתי' ובא אחד ואמר אני קדשתיה שנאמן ליתן גט אף שאין דשב"ע פחות משנים משום שאינו מוציא אותה מחזקתה אלא שהוא מברר שזו אשתו כמו שכ' הר"ן שם וא"כ הכ"נ דכוותה ושפיר מהני בזה טב"ע של הקול ג"כ, אבל בהבאת הגט שהוא בא ע"י הגט להוציא אשה מחזקת א"א והוי דשב"ע, וכמו לעיל ריש גיטין שם ע"ב לענין נאמנות השליח ס"ל לר"ש דהתרת א"א כדי"מ דמיא לא מהני טב"ע דקלא אבל ר"י ס"ל דעדות נשים והיתר א"א כדי"מ דמיא ומהני בזה ידיעה בלא ראי' ושפיר מייתי ראי' מסומא שמותר באשתו מדסמיך על טב"ע דקלא ע"כ הכרה מעליא היא וא"כ גם בא"א מהני: ולפ"ז י"ל שהירושלמי שמקשה ממסית למעשה דצלמון הוא משום דס"ל ג"כ כר"ש דהיתר א"א כדי"נ דמיא ובפרט שמשנתינו דמעשה דצלמון סמוכה לדברי ר"י בן בבא שאמר שם (לפי גירסת הירושלמי) בישראל אם מתכוון להעיד ומיניה למד הירושלמי שם דס"ל דעדות נשים צריכה דו"ח א"כ ס"ל המשנה מקודם שעדות נשים כדי"נ דמיא יעוש"ה וא"כ שפיר מקשה ממסית, אבל לדידן דקיי"ל דעדות נשים א"צ דו"ח וכדי"מ דמיא א"כ שפיר מהני בעדות נשים עדות המתקיימת בידיעה בלא ראי' וא"כ מהני ג"כ טב"ע דקלא:
ט) והנה הגאון ר"י קרלין שם כתב שאין לסמוך אטב"ע דקלא בהיתר א"א ורק לענין סומא וכו' וכן בנ"א בלילה יכולין לסמוך ע"ז משום שחששא רחוקה היא באיש הרגיל ומצוי אצל אשתו ודר עמה לחוש לאחרת שא"כ נאמר שאסור מן התורה לאיש לדור עם אשתו בלילה כ"א שידבר עמה בלילה תחלה, ובאמת אמרו בגמ' הבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה בין ערות בין ישנות ודוחק לאוקמי שראה מקודם לאור הנר, הנה לא ראה שכבר עמד בכ"ז היש"ש בחולין פג"ה וכ' שראיית הגמ' אינה אלא בשמוצא את אשתו במקום שאינו מיוחד לה ואהא קאמר סומא איך מותר באשתו בכ"מ שמוצאה וכן בנ"א בנשותיהם בכל מקום אפי' מצאה בחדר אחר ושומע קולה מותרת יעו"ש, וכה"ג באמת אינה חששא רחוקה וצריך בירור ורובא דרובא דאיסורא נינהו שאינן נשיו וצריך לדעת מקודם אם היא אשתו וצריך שמיעת קולה וא"כ שפיר מייתי הגמ' ראי' דסמכינן על טב"ע דקול במקום ספק גמור דאורייתא וברובא דרובא לאיסורא: י) אלא שעדיין צריך להבין קושית הגמ' מסומא האיך מותר באשתו כיון שהאשה אומרת לו שהיא אשתו נאמנת כמו באומר אני קדשתיה שנאמן ואף אם אינו מכיר בקולה וגם א"צ אמירתה דכיון ששוכבת אצלו הר"ז כאמירה כמש"כ הרמ"א ביו"ד סי' קפ"ה ס"ג, ובשלמא מבני אדם האיך מותרין בנשותיהם בלילה א"ש ראיית הגמ' שאם לא היינו סומכים על טב"ע דקלא א"כ כמו שאין הבעל יודע שהיא אשתו כך היא א"י אם הוא בעלה ששניהם סומים בלילה, ואדרבה עיקר ראיית הגמ' נראה שהוא מזה שהיא מותרת בבעלה משום שזה שהבעל מותר באשתו אין ראי' כ"כ שאף אם אינה אשתו ג"כ אין כאן איסור דאורייתא משום שאפשר שרוב מהנשים פנויות הן בהצטרף בתולות אלמנות וגרושות שבעולם יחד, ואיסור פנויות אינו אלא איסור דרבנן כמש"כ הרמב"ן ודעימיה א"כ אין כאן חששא בדאורייתא אם לא בדאזיל איהו לגבה דהוי קבוע וסד"א, ועיקר ראיית הגמ' הוא להיפך מזה שאשה מותרת לבעלה שכל העולם אסור לה וכל דפריש מרובא פריש דאזיל איהו לגבה, ויעוי' סנהדרין (לח.) בשלשה דברים אדם משתנה מחבירו בקול במראה ובדעת, בקול ובמראה משום ערוה יעוי' רש"י שפי' שלא יתחלף לאשה בבעלה ולא פי' בהיפך שלא תתחלף בעל באשתו והיינו כמש"כ שבבעל אין כ"כ חשש אבל להיפך באשה הוי חשש משום שכל העולם אסור לה, אבל הראי' מסומא קשה הא כל אשה נאמנת לומר אשתך אני כמו באיש, וצ"ל דראיית הגמ' היא מסומא בסומאית או משום שאם לא היו סומכין אקלא א"כ אפשר שהאשה הזאת נכרית או שפחה או זונה מנאפת תחת בעלה דלא שייך בה נאמנות שכיון שא"י מי היא וחציפא לומר אשתך אני ולא דמיא לאני קדשתיה דהתם מירתת:
יא) ולכאורה הי' נראה ראי' לסתור מגמ' דלא סמכינן אטב"ע דקלא באיסור א"א מהא דמקשה בגיטין (סו.) במי שהי' מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הר"א יכתבו ויתנו ודילמא צרה הוא, ולכאורה תמוה איך אפשר לחוש לצרה הרי שומעים אנו קול איש, וקול אשה משונה הוא מקול איש כמו שהחוש מעיד וכמו דאיתא בכתובות (עה.) קול עבה באשה הר"ז מום וביבמות (פ ע"ב) בסימני איילונית חשיב שקולה עבה ואינה ניכרת בין אשה לאיש וא"כ איך אפשר לחוש לצרה שהיא קול איש פלוני מת שמשיאין את אשתו משום דמשמע ממשנתינו שם שכל ששמע קול איזה שהוא מאיש או מאשה משיאין את אשתו וע"כ שפיר מקשה בששמעו קול אשה דילמא צרה הוא, אבל בגט במי שמושלך בבור שע"כ קול איש שומע איך אפשר להסתפק דילמא צרה הוא כיון ששומעין קול איש ולא קול אשה, א"ו מוכרחים אנו לומר אף שניכר בין קול איש לקול אשה, והוא שומע קול איש מ"מ אין אנו סומכין ע"ז ואם בין קול איש ואשה נתחלף לנו ואין סומכין ע"ז, בין קול איש ואיש מכש"כ שאין סומכין להתיר איסור א"א בטב"ע דקלא:
אבל באמת אין זו ראי' כלל לפמש"כ הרמב"ן עה"ת שמשו"ה לא הכיר יצחק את יעקב בקולו משום שהי' משנה את קולו לדבר בלשון אחיו כי יש בני אדם שיודעים לעשות כן יעו"ש הביאו הגאון ר"י קרלין ז"ל שם, וע"כ חיישינן שפיר לצרה כיון שהיא מתכוונת לקלקולה א"כ בכוונה שינתה את קולה כקול איש כדי שלא יוכלו להבחין בין איש לאשה אבל במקום שאין לחוש שעשה כן בכוונה וכמו בנד"ד שצעק מרוב כאב ויסורים ואין כל צורך ופנאי להערים ולשנות את קולו בודאי יש להכיר ע"י טב"ע דקלא ולסמוך ע"ז:
יב) והגאון ר"י קרלין ז"ל הביא ראי' מדברי רש"י גיטין שם שכ' במי שהי' מושלך בבור וכו' שאמר שמו ושם עירו משמע שטב"ע של הקול לא מהני, ולענ"ד ראי' זו איני מכיר ואני אומר להיפך דלרש"י ז"ל הי' קשה במה שמקשה דילמא שד הוא מאי קושיא דמיירי שהכירו אותו ע"י טב"ע של הקול וס"ל לרש"י שאף השד א"י לשנות את קולו לקול אדם אחר ולחקות את קולו ולזה ס"ל לרש"י ז"ל משום דמשמע ליה להש"ס דסתמא קתני שמי ששמע את קולו יוכל לכתוב אף שאין מכירים אותו ולא קולו וע"כ פירש"י שאמר שמו ושם עירו שאל"כ איך יתנו וע"כ מקשה הש"ס ודילמא שד הוא אבל אם מכירין בטב"ע של הקול באמת אין חוששין לא לשד ואולי גם לא לצרה, אף שיכולה להעבות את קולה כקול איש אבל לחקות את קול בעלה ס"ל לרש"י שאינה יכולה כלל, ודוקא ביעקב ועשו שהיו אחים והיו דומים בקולם כמש"כ הרמב"ן אפשר הי' ליעקב להשוות בכוונה את קולו כקול עשו אחיו אבל לא באחר ומכש"כ באשה: יג) ועפ"י דברינו אלו נראה לפרש גם דברי הרמב"ם פ"ב מה"ג הי"ג שכ' מי שהי' מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הר"ז יכתבו ויתנו והוא שידעו אותו ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הר"ז כשר שזה כשעת הסכנה שכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין, ויעוי' בנו"כ שנדחקו בפירוש המלות "והוא שידעו אותו" שהג"מ כתבו היינו שהוא אדם והלח"מ פי' היינו שאמר שמו ושם עירו ושם אשתו שזה דוחק ואין הלשון משמע כן וגם הו"ל להרמב"ם לפרש ולא לסתום וגם בסוף דברי רבינו שכ' ואעפ"י שהעלוהו ולא הכירוהו מאי רבותא בזה אדרבה בשלא העלוהו יש רבותא יותר שיש לחשוש דילמא שד הוא או צרה משא"כ בשהעלוהו ויעוי' בלח"מ פי"ג שם הכ"א מה שטרח בזה, ולפ"ד נראה שהמלות האלו "והוא שידעו אותו" הם כפשוטם היינו שהכירו אותו ע"י הקול וע"כ לא הזכיר רבינו כלל שאמר שמו ושם עירו כיון שהכירו אותו ע"י הקול וא"כ ביודעיו ומכיריו קיימינן וזהו שכ' ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו והיינו כיון שביודעיו ומכיריו קיימינן עד שהכירו אותו ע"י הקול א"כ היכא שהעלוהו ולא הכירוהו הו"א דמיגרע גרע שאם איתא שהי' זה שמכירין אותו ע"י טב"ע דקלא היו מכירין אותו ע"י פרצוף פניו וטב"ע שבגופו ולזה כ' שאפ"ה הגט כשר משום שסומכין על טב"ע של הקול לחוד ומה שלא הכירוהו בפרצוף פניו אפשר שהי' חבול בפניו או סבה אחרת כדומה לה ואין זה מרע את הטב"ע של הקול, ומש"כ שזה כשעת הסכנה שכותבין ונותנין אעפ"י שאין מכירין הוא קאי על תחלת דבריו שהכירוהו על ידי הקול ולא העלוהו שאז הי' לחוש לשד או לצרה וס"ל להרמב"ם ז"ל שלשד או לצרה הי' אפשר לחשוש אע"פ שהכירוהו ע"י טב"ע דקלא משום שהשד יכול לשנות קולו לקול אחר וכן הצרה כיון שמתכוונת לקלקלה וכמו שכ' הרמב"ן ולא כרש"י שכ' למעלה וע"כ כ' משום שזה כשעת הסכנה וכותבין אע"פ שאין מכירין ע"י פרצוף פניו ואין לחוש לשד או לצרה לפי המסקנא, כמו שפי' הכ"מ שם בדעת רבינו כאן ופי"ג שם:
יד) ובפי"ג שם הכ"ב כתב הרמב"ם ז"ל ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני בן פלוני או ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו הר"ז משיאין את אשתו, משמע דוקא שאמר שהוא פלוני בן פלוני אבל ע"י טב"ע של הקול לא מהני, משמע לכאורה דס"ל כדעת הירושלמי, נראה שהיינו שדקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו "והלכו ומצאוהו שנשתנה" והיינו דוקא שנשתנה צורתו דאיכא ריעותא בזה אין סומכין על הכרת הקול כי שהטב"ע של הצורה מתנגדת ומאי חזית לסמוך על טב"ע של הקול סמוך על הצורה שמעידה ההיפך וע"כ הוא צריך לומר בפירוש שהוא פלוני בן פלוני שאז אף שנשתנה צורתו אין חוששין ואנו תולין שנשתנה צורתו מחמת מיתה, והרמב"ם ז"ל העתיק כל דין כפי שהוא מוזכר בש"ס, במעשה דצלמון נזכר שאמר אני פלוני בן פלוני וע"כ הוסיף וכ' שנשתנה צורתו כדי לתרץ דיוקו של הירושלמי ובדין גט סתם וכ' והוא שידעו אותו והיינו ע"י הקול ושם לא כ' שנשתנה אלא שלא הכירוהו מפני איזו סבה אחרת שהי' חבול בפניו וכדומה וע"כ אין זה ריעותא לגרע את טב"ע של הקול, זה לענ"ד נכון בביאור דברי הרמב"ם ז"ל: טו) ועפ"ז נראה ליישב דעת הריב"ש שהביא ראי' דבעכו"ם מסלפ"ת אין צריך קישור דברים מהא דלא מקשה ביבמות על מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני מת דילמא עכו"ם הוי כמו דמקשה דילמא שד או צרה הוי א"ו שאם עכו"ם הוא הי' נאמן אלמא שאף בלא קישור דברים הי' נאמן, והב"ח תמה על ראי' זו של הריב"ש דאכתי מה יענה מסוגיא זו דגיטין במי שהי' מושלך בבור וכו' דפריך ג"כ כמו ביבמות ודילמא שד או צרה הוי וא"כ לשיטת הריב"ש אכתי קשיא דילמא עכו"ם הוי והתי' דמסיח לפ"ת ל"ש התם שאם אין זה בעל האשה הגט פסול דבעינן שישמעו הסופר והעדים מפי הבעל, ולפ"ד דמשנתינו דמי שהי' מושלך בבור מיירי בשהכירו אותו ע"י הקול אלא דמקשה דילמא שד או צרה הוי וחקו את קולו לדבר בלשון הבעל וא"כ אין זה אלא בשד שזה דרכו לילך ולהזיק ומועד לקלקל או בצרה שמתכוונת לקלקלה ויש לה בה תועלת אבל בעכו"ם אפי' אינו מסלפ"ת אין לחוש אלא למשקר אבל שיערים וישנה את קולו כדי לחקות את קולו של הבעל בכדי להטעות בדבר שאין לו תועלת אין לנו וע"כ אין אנו חוששין במי שמושלך בבור דילמא עכו"ם הוי כיון שמכירין את קול הבעל אבל ביבמות באחד שעמד בראש ההר ולא ידעו מי הוא שפיר מקשה הריב"ש אמאי לא פריך דילמא עכו"ם הוי אם אינו נאמן שלא ע"י קשורי דברים, וז"נ ביישוב דברי הריב"ש: העולה מתוך דברינו שכל ראיות הגר"י קרלין ז"ל שאין לסמוך בהתרת א"א על הכרת הקול מופרכות הנה ואין להן על מה שיסמוכו ואדרבה מדברי הרמב"ם ז"ל כפי מה שבארנו אותם מוכח שטב"ע דקלא מהני גם בהתרת א"א וגם לפ"ד הקצוה"ח שטב"ע דקלא לא מהני בממון מ"מ באיסור א"א מהני כמו דמהני סימנין מובהקין, מעתה הכרת העד ר"צ אלייסקי שהכיר את בעלה וועלוול מילער ע"י הקול הכרה מעליא ויש לסמוך על זה:
טז) נוסף לזה בנד"ד מה שאומר שהכירו ע"י תנועות גופו שזה לדעתי עדיף מכל גופו שלם שלדעת ר"ת מהני להכירו ע"י טב"ע, ואף לדעת החולקים עליו דלא מהני טב"ע דכל גופו נראה דבתנועות גופו שהכיר אותו כשהוא חי גם הם יודו דטב"ע מעליא הוי, דהנה באמת צריך להבין דעה זו דל"מ טב"ע בכל גופו שלם דבמה יגרע גופו של אדם מאיזה חפץ או כלי שמהני בהו טב"ע בין באבדה בין באיסור תורה בין בהיתר א"א בהכרת בגדיו במקום דלא חיישינן לשאלה ובמה נשתנה גופו של אדם, וע"כ צריך לומר או משום שרוב הגופים וחתוך אבריו של אדם דומים זל"ז והגזרה והבנין של הגוף שוה הוא בכל אדם אלא שמתחלקים זה מזה באורך וברוחב שכל זה בכלל ארוך וגוץ שרבים הם כמותם וע"ז לא יתכן בו איזה טב"ע שבזה ישתנה גופו משל חבירו, ודוקא במראה וקול בני אדם משתנים זה מזה וכל אחד יש לו טיבו וצביונו המיוחד לו לבדו אבל לא בכל גופו, או שנאמר שבכלל אי אפשר להטביע עינו של אדם בגוף של חבירו משום שגופו של אדם מכוסה הוא תמיד בבגדיו ואין העין שולטת בו ואם יקרה לפעמים שיראה אותו ערום בביהמ"ר וכדומה אך מקרה הוא והמקרה לא יתמיד ולא שבעתו העין של אדם בו והר"ז ככלים שלא שבעתן העין שאין בהם טב"ע והכרה ור"ת דס"ל דמהני טב"ע בגופו של אדם הוא משום דס"ל דהא דכלים שלא שבעתם העין א"ח להכריז לא משום שא"א בהם טב"ע והכרה בעצם אלא משום שרוב פעמים אין בו טב"ע וע"כ זה שאבד ממנו חושב שלא יהי' בו טב"ע והוא מתיאש משום זה אבל אם הוא רואה את החפץ ואומר שמכירו בודאי נאמן ואמרינן שטבעה עינו בו כמו שכ' הגר"י קרלין ז"ל בספרו שם סי' הנ"ל ויישב בזה קושית התוס' מגט יעו"ש וכ"כ הגרע"א ז"ל סברא זו בתוספותיו על משניות ב"מ פ"ב מ"א, וע"כ ס"ל לר"ת שאף בגוף האדם אם אומר שמכירו מי הוא שפיר מהני טב"ע אף שלא שבעה עינו בו, ולפ"ז גם לר"ת ז"ל לא מהני הכרת גוף המת כשהוא שלם אלא כשרואה אותו ערום ואז מכיר אותו ע"י חתוך איבריו ותואר גופו ומראית עורו אבל כשהוא לבוש בבגדיו לא מהני הכרת המת, ובזה מתו' קושית האחרונים על ר"ת מהא דאבא בר מניומי דדבק בבליתא על אפתיה ביבמות (קכ.) ולא בשקרוהו הרי דל"מ הכרת כל גופו שלם אם אינו רואה פרצוף פניו עם החוטם ולפי האמור ניחא כיון שהי' לבוש בבגדיו לא הכירוהו או שנאמר שדעת החולקים על ר"ת הוא כמו שכ' היש"ש בפ' בתרא דיבמות סי' ה' משום דבמת שנשתנה כל שעה אין שייך לומר שיהא ניכר על בוריו בטב"ע אם לא שיהא שלם ראשו וכל גופו ולא נחבל בפניו כלל:
יז) מעתה אין כל הסברות הללו אמורות אלא בהכרה של מת שא"א להכירו אלא ע"י ראיית גופו אבל להכיר את החי ע"י תנועות גופו שבזה כל אחד מבני אדם יש לו תנועות גוף מיוחדות שאינן דומות לתנועות גופו של חבירו וגם מגולות הן תמיד לפני עין הרואה ושבעתן העין ואינן משתנות בשעה שהוא חי שפיר הוי טב"ע גמורה והכרה מעליא, ואף החולקים על ר"ת יודו בזה, והא דלא הכירו את אבא בר מניומי כששם סתר פנים לו ע"י תנועות גופו היינו משום שהתם הי' עושה במתכוון להתנכר ולהסתיר עצמו שלא יכירוהו וע"כ הי' משנה תנועות אבריו בכוונה שלא תשלוט בו עין הנושים בו אבל במקום שאין לחוש ששינה תנועותיו בכוונה ודאי יש להכיר אדם ע"י תנועות גופו והוי הכרה מעליא:
מעתה העד ר"צ אלייסקי מצטרף שפיר להעד השני ר"ש ארמאן להעיד כי בעלה וועלוועל מילער נדקר במלחמה וכבר כתבנו שבאופן כזה שיש שני עדים המעידים שנדקר במלחמה אז כשיש עד אחד שמת א"צ קברתיו גם במלחמה:
יח) וע"ד הכרת העד השני ר"ש ארמאן אף שלא הגיד שמו ושם אביו ומשפחתו אך מחמת שאמר שהי' ההרוג משרת בחנות אצל מקום שהבירזא כעת ושאביו הי' גר ברחוב פיסקעס ואם הדבר כן הר"ז כמו שמו ושם אביו שא"צ להגיד שמו דוקא אלא כל שמציין אותו בסימנין דומים לזה כמו הא דיבמות (קכא ע"ב) ההוא דקאמר ווי ליה לפרשא זריזא דפומבדיתא ומנסב ר"י לדביתהו אף שלא הזכיר שמו ושם אביו אביו אלא כל שלא הוחזק לנו אחר באותה אומנות או מלאכה כמותו ויעוי' בתשו' מוהר"ם לובלין סי' ו' וסי' קל"ב, והכ"נ כיון שלא הוחזק לנו אחר שיהא משרת בחנות אצל הבירזא שאביו הי' דר בפיאסקעס לא חיישינן לשני יוב"ש כל שלא הוחזקו כמו שנפסק בשו"ע סעי"ח ובפרט שיש אומדנות והוכחות שהוא אותו האיש שעליו מעיד ר"צ אלייסקי ששניהם מעידים שהי' המעשה אצל החפירה ושהי' צועק "הצילו":
יט) ועוד והוא העיקר שהרי העד ר"ש ארמאן הכיר אותו ע"י התמונה הפוטוגרפית של בעלה וועלוועל מילער ואמר שהוא הוא אותו האיש שראה אותו הרוג אז וכבר העלה הגאון ריא"ס ז"ל בספרו עין יצחק סי' ל"א חאה"ע לדון להתיר עגונה ע"י דמיון של התמונה הפוטוגרפית לפרצוף פניו של המת שמעלה בזכרונו וכאן עדיף יותר ששם היתה תמונתו הפוטוגרפית מצויירת אחר מיתה שבזה הי' אפשר לפקפק משום שהמת משתנה כל שעה כמו שכ' היש"ש וא"כ גם תמונתו נשתנתה מעט ודי לנו אם מעידין על המת תוך ג' ימים ולא חיישינן לשינוי אבל לסמוך עוד על תמונתו הפוטוגרפית אין לנו ואעפ"כ כ' הגאון הנ"ל שיש לסמוך על זה מכש"כ בנד"ד שהכיר העד את ההרוג בחייו והתמונה ג"כ נעשתה בחיי בעלה והעד מעיד שהוא הוא ודאי יש לסמוך על תמונתו, ויעוי' סנהדרין (סג ע"ב) מאי כתבונם עצבים שהיו משרתי עכו"ם נותנים עיניהם בבעלי ממון וכו' ועושים דמות עצבים ויעוי' ברש"י שהיו עושים דמות דיוקנם של בעלי ממון ומעמידין אותן בצד אבוסיהן ומחמת שהיו רואין את הדמות תמיד היו מכירין אותן וכו' הרי שגם בע"ח שאין להם כח ההכרה והדמיון שיש לאדם אעפ"כ היו מכירין את בעל התמונה ע"י התמונה ובתמונה שנעשית ע"י אדם שאפשר שלא כיוון במלאכתו כראוי שצריך לזה אמן גדול שיצייר כדמותו כצלמו את האדם כמו שהוא מכש"כ בתמונה פוטוגרפית שהיא מצטיירת ע"י חק טבעי ע"י כח האור שמתרשמים כל רשמי פניו של אדם ושרטוטיו היותר דקים אחרי שמעמידים את כל המכשירים הדרושים לזה שבודאי התמונה היא מכוונת ומסמנת כראוי בלי שום שינוי ונטיה ובודאי יש לסמוך עלי' ואין אנו חוששין לטועה בדמיונו וזה שראה אותו הרוג אינו בעל התמונה הזאת המוצגת לפנינו, וכמו שהעלה הגריא"ס ז"ל בתשו' הנ"ל והביא ראי' לזה:
באופן שעלה בידינו שהכרת שני העדים שמעידים שראו את בעלה וועלוועל מילער נדקר במלחמה ברורה היא ואין לנו לספק באחר, וכבר כ' למעלה שהגדת העד ר"ש ארמאן שראה אותו הרוג במלחמה די היא וא"צ לומר קברתיו ובפרט שמעיד שהכיר היטב שהי' הרוג מחמת שבמשך שלש שעות הסתכל בו וראה שלא הי' זז ונודד אבר אשר משום כל אלה במקום עיגון גדול כזו דעתי נוטה להתיר אם יסכימו עמי חברי הרבנים הגאונים שי', והשומר אמת לעולם ינחנו במעגלי צדק ואמת שלא נכשל בדבר הלכה ולא תצא תקלה ת"י, אמן: