שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
ב · סימן ד
א:
בסוגיא דמכות (טז.) ושייך קצת לענין שלמעלה:
א) ומדי דברי מענין לענין באותו ענין אמרתי להעלות בזה במה שנתקשיתי בסוגיא דמכות (טז.) דלא משכחת לה באונס שגירשה בטלה, והא לר"י דס"ל ביבמות (צה.) דשכיבת חמותו אוסרת עליו אשתו לעולם א"כ משכחת לה שבא על חמותו ותו אי אפשר להחזיר גרושתו משום שנאסרה עליו, ואף דלא קימ"ל כר"י כמו שפסק ר"י אמר שמואל שאין הלכה כר"י מ"מ מאי פריך הש"ס על רי"ו מאי זאת ועוד אחרת דהא כיון דמשכחת לה בשכיבת חמותו אפשר דרי"ו ס"ל כר"י דשכיבת חמותו אוסרת עליו אשתו, ואין לדחות משום דכיון דאיכא בשכיבת חמותו שריפה א"כ הדר קושית הגמ' לדוכתה דקלבד"מ, זה אינו שהרי התוס' הקשו שם על קושית הגמ' אי דקטלה קלב"מ דמשכחת לה שקטלה בשוגג ותי' שא"כ אין זה ביטול כיון שלא נתכוון לבטל, ויעוי' בהגהות הגרע"א ז"ל שהקשה שאכתי משכחת כגון שהרגה במזיד ולא אתרו ביה שא"ח מיתה ושוב חייב מלקות דחייבי מיתות שוגגין חייבין מלקות כדאיתא בחולין (פא ע"ב) לרי"ו ורי"ו הוא מרא דשמעתא דבטלו, עוד קשה לי דמשכחת לה שהיתה טריפה שאינו חייב מיתה על הריגתה וע"כ יהי' חייב מלקות על ביטול לאו דלא יוכל לשלחה, ונראה ליישב קושית הגרע"א דמשכחת לה במזיד ולא אתרו ביה דלק"מ מתרי טעמי, חדא לפי מה דאיתא בסנהדרין (פא ע"ב) שהורג נפש שלא בהתראה כונסין אותו לכפה וכו' עד שתבקע כרסו א"כ משום עונש זה שהוא הלכה לממ"ס ג"כ חשיב קלבד"מ דהא מ"מ מתחייב מיתה ועונש ע"י כפה, ועוד נראה דמשו"ה לא משכחת לה במזיד ולא אתרו ביה משום דהוי רודף וניתן להצילו בנפשו והר"ן בסנהדרין ע"ב בסוגיא דרודף כ' דהא שניתן להציל בנפשו לא הוי כחו"מ שוגגין אי לא אתרו ביה אלא כיון שניתן להצילו בנפשו וכל אדם יכול להורגו הו"ל כמו נעשה בו העונש ממש יעו"ש, ולפ"ז בלא התרו בו ג"כ פטור ממלקות דהוי כמו שנעשה בו החומרא ושפיר הוי קלבד"מ, ובזה נראה דמיושב ג"כ הקושיא מטריפה שגם בזה ניתן להציל בנפשו ברודף את הטריפה ואכתי קלבד"מ וזה פשוט:
והשתא קשה קושיתי דמשכחת לה כגון שבא על חמותו ולא התרו בו ולא הוי קלב"מ כיון שלא התרו בו, ומשום רודף ליכא כגון שבא על חמותו ברצונה דלא ניתן להצילה בנפשו משום רודף אחר העריות כיון שהיא נבעלת מרצונה כדמוכח בסנהדרין (עג ע"ב) במפותה:
ב) והנראה לי בזה דבמכות שם מוקים ר"ש מוחזנאה שמשכחת לה כגון שקבל לה קדושין מאחר ורבא דחה זה דממנ"פ אי דשווייה שליח איהי קמבטלה ליה ואי דלא שווייה שליח לאו כל כמיניה לקבל לה קדושין מאחר וכו', ולכאורה גם לפ"ד ר"ש מחוזנאה דמשכחת לה שקבל קדושין מאחר ג"כ קשה אף לו יהי' שקבל לה קדושין שלא מרצונה מ"מ איך ילקה הא אי אפשר שיהיו הקדושין קדושין אם לא מרצון המקדש א"כ לאו איהו לבד מבטל דהא מקדש ג"כ מבטל ליה דבלאו רצונו וקדושיו לא היו קדושי האונס קדושין, ונראה לכאורה דהיינו טעמא שחייב האונס משום דהוי זה אינו יכול וזה אינו יכול דקימ"ל בשבת (צג.) דחייב והכ"נ כיון שהאונס והמקדש שניהם ביחד עשו הביטול וע"י שניהם נעשו הקדושין וקדושי המקדש בלא שליחות וקבלת הקדושין של האונס לא היו קדושין וכן להיפך בלא המקדש לא היו קבלת האונס קדושין וא"כ הו"ל זא"י וזא"י ששניהם חייבים משום דחשיב כאלו כל אחד כולה מילתא עביד, והכ"נ חשיב כאלו האונס עושה כל הביטול וחייב מלקות משום שביטל, ואף שפעולות המקדש ופעולות האונס שונות הן שזה מקדש ונותן הקדושין וזה מקבל הקדושין מ"מ לענין פעולת הביטול הו"ל פעולה אחת וחשיב כאלו כל אחד עושה פעולת הביטול וע"כ חייב האונס מלקות:
מיהו יש לחלק דיש לומר דעיקר חיוב שניהם בזא"י וזא"י משום דחשיב כאלו כל אחד כולה מילתא עביד הוא משום דכיון ששניהם משתתפים בפעולת העבירה וזה בלא זה לא הי' יכול לעשות העבירה ע"כ כל אחד מחוייב על פעולת העבירה של חבירו והוא מחייב על פלגא דיליה ועל פלגא של חבירו, ואע"ג דקימ"ל שאין שליחות לדב"ע ואין מתחייב בפעולת חבירו אף שזה עושה בשליחותו, מ"מ כה"ג ששניהם משתתפים בפעולת העבירה י"ש לדב"ע, ל"מ לדעת רש"י ז"ל (ב"מ ח.) דבשותפים יש שליח לדב"ע דודאי כה"ג חייב אלא אפי' לדעת התוס' שם דלא מחייב מ"מ כה"ג ששניהם השתתפו גם התוס' מודים שחייבים שניהם כ"א על שליחות חבירו כדמוכח מהא שכ' כגון שהגביהו שניהם אף שגם זה אינו מחוייב רק מתורת שליחות של חבירו יעוש"ה, ולפ"ז בזא"י וזא"י שהחיוב הוא משום שהוא מתחייב גם על העבירה שעושה חבירו א"כ אין זה אלא בששניהם מחוייבים ועוברים כמו בשבת, אבל כאן הא מקדש אינו מחוייב על לאו דלא יוכל וא"כ הוא אינו עושה עבירה כלל בביטול העשה ונמצא שאינו עושה עבירה וא"כ אי אפשר לחייב את האונס על פעולת המקדש שהמקדש לא עבר כלל שיהא זה האונס חייב על העבירה שעשה חבירו וכה"ג אין לחייב בזא"י וזא"י, וראי' לדבר מהא דאמרינן בב"ק (ס.) וליהוי כזורה ורוח מסייעתו וכו' גבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה יעו"ש, ולכאורה מה צריך לטעם דמלאכת מחשבת תיפוק ליה דהוי ליה זא"י וזא"י וחייב משום זורה אף שהרוח ג"כ עושה פעולת הזרי' מ"מ לא גרע מזא"י וזא"י, ויעוי' תוס' שם בשאין בכל אחד כדי ללבותה הו"ל זא"י וזא"י, א"ו כיון שהרוח אף שמשתתף במלאכת השבת כיון שאינו בר חיובא לא שייך בזה דין זא"י וזא"י, והבן, והשתא הדרא קושיא לדוכתא היך חייב האונס בקבלת הקדושין הא בלא המקדש לא הי' יכול לבטל:
אכן נראה דאדרבה כיון דהמקדש אינו עובר בלאו דלא יוכל בכה"ג לכו"ע חייב האונס אפי' זא"י וזא"י פטור, דבב"מ (י ע"ב) אמרינן דבכהן שאמר צא וקדש לי אשה גרושה כיון דישראל לאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו וא"כ הכ"נ אם קבל האונס קדושין עבורה מן המקדש כיון שהמקדש לאו בר חיובא הוי שוב גם קדושי המקדש שעושה ע"י זה ביטול העשה הוי זה בשליחות האונס וכיון שהמקדש לאו בר חיובא הוא מחייב האונס על הביטול שעושה המקדש וחייב שולחו:
ג) והשתא נחזור לקושיא דידן דמשכחת לה בטלה ע"י שכיבת חמותו וע"פ המבואר לא תקשי מידי והוא דממנ"פ אם בא עליה ברצון לאו איהו לחוד קמבטל דגם חמותו מבטלה ובזה אין לומר משום דחמותו לאו ב"ח בביטול העשה מיחייב שולחו, דז"א שהרמב"ם בפ' ז' מה' מעילה ה' ב' כתב אע"ג שי"ש לדב"ע במעילה מ"מ אם נתן חתיכת עולה לאורחים אין חייב המשלח משום דמלבד איסור מעילה איכא איסור אכילת עולה ובזה אין שליח לדב"ע וכיון שיש כאן עבירה אחרת לבד איסור מעילה שוב נתבטלה השליחות ואין חייב המשלח גם על איסור מעילה יעו"ש, והשתא כיון דבשכיבת חמותו איכא איסורא דשכיבת חמותו אשר בזה גם היא מצווה והיא בשריפה שוב נתבטלה השליחות מביטול העשה וכיון שנתבטלה השליחות מביטול העשה א"כ שוב לאו איהו לחוד קמבטל העשה אלא גם היא עושה פעולת הביטול וא"כ אין זה בטלו, ואי דמשכחת לה כגון שבא על חמותו באונס שבזה הוא עצמו עושה הביטול והיא לא עבדא ולא מידי גם זה אינו, חדא דביבמות מבואר דשכיבת שוגג או אונס אין אשתו נאסרת עליו ועוד אי באונס א"כ שוב ניתן להצילו בנפשו משום רודף אחר הערוה וקלבד"מ ואינו חייב מלקות משום לא יוכל לשלחה, והבן:
ומסוגיא זו דמכות יש לי להביא ראי' למה שנסתפקתי איך הדין אם נשא אשה שאסורה עליו משום שני' מצד אשתו אם אשתו נאסרת עליו כיון שקדושין תופסין בשני' א"כ הו"ל אשתו ג"כ שני' עליו משום קדושי זו השנית ואף אם יגרש את השני' ג"כ נאסרה עליו אשתו משום שכבר נעשית שני' לעריות משום קדושי השנית ולא דמי לעריות של תורה שאם קדש אחות אשתו, למשל, אין אשתו נאסרת עליו היינו משום שאין קדושין תופסין באחות אשתו ולא נעשית אשתו ערוה עליו משום אחות אשתו זו השנית כיון שלא תפסו קדושין כלל אבל בשני' שקדושיה תופסין א"כ שוב נעשית אשתו ערוה עליו משום קדושי השנית, או דילמא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכיון שבערוה דאורייתא אין הראשונה נאסרה עליו הכ"נ בשני' אף שקדושין תופסין מ"מ אין אשתו נאסרת והוא מגרש את השנית ומותר באשתו, והוא ספק עצום, ומסוגיא דמכות הנ"ל מוכח שאין אשתו נאסרת עליו שאל"כ משכחת לה אונס שבטלה כגון שנשא שני' מצד אשתו שאשתו נאסרת עליו א"ו שאין אשתו נאסרה עליו, ויעי' היטב תוס' יבמות (נא ע"ב) ד"ה אי מש"כ ועוד תיתסר משום שומרת יבם וכו' ואכ"מ להאריך, והמבין יבין: ב:
בדין חמותו לאחר מיתה:
א) ובענין מחלוקת רש"י ז"ל ותוס' ביבמות (צד ע"ב) הנ"ל שדעת רש"י ז"ל שחמותו לאחר מיתה לית בה כרת אלא איסורא בעלמא דקאי עלה בארור כמוש"כ רש"י ז"ל בסנהדרין (עו ע"ב) ולדעת התוס' לית בה שריפה אבל כרת איכא גם בחמותו לאחר מיתה וכן היא דעת הרמב"ם ז"ל, נלע"ד להביא ראי' לדברי התוס' והרמב"ם ז"ל מהא דריש יבמות (ב ע"ב) וליתני חמותו ברישא, ולדעת רש"י ז"ל שאין בחמותו לאחר מיתה כרת א"כ מאי פריך ליתני חמותו ברישא הא אפשר לומר דמשו"ה תני בתו ובת אשתו מקודם משום שאלו הוי בכרת בין מחיים בין לאח"מ ובכל אופן פוטרות צרותיהן משא"כ בחמותו שאינה פוטרת צרתה אלא בנפלה בעוד בתה בחיים אבל אם מתה בתה מקודם אינה פוטרת צרתה וכמש"כ הריב"ש בסי' שע"ד דלאחר מיתה כיון שאינה בכרת וקדושין תופסין בה אינה פוטרת צרתה וגם היא עצמה זקוקה לחליצה, א"כ משו"ה תני בתו ובת אשתו ברישא משום שבת אשתו בכל אופן פוטרת צרתה אף אם מתה אשתו וכמו שכ' רבותינו הראשונים ז"ל בפ' נושאין דדון מינה ואוקי באתרה, ואף שבחמותו לאחר מיתה ליכא כרת לדעת רש"י ז"ל מ"מ בבת אשתו לאח"מ לד"ה בשריפה שבזה ליכא חילוק כמ"ש הרמב"ן בפ' הנ"ל הביאו הרה"מ בה' איסורי ביאה (ולדעת הרמב"ם ז"ל בבת אשתו לאח"מ ג"כ ליכא שריפה ותרווייהו בכרת לחוד לאח"מ) אבל לדעת רש"י ז"ל תקשה כנ"ל:
וכן נראה לענ"ד מוכח מהא דאמרינן (יז ע"ב) שומרת יבם שמתה מותר באמה משום שאין זיקה ופריך מאי קמ"ל ומשני דקמ"ל שדוקא לאח"מ אבל מחיים אסור משום ביטול מצות יבמין, ולדעת רש"י ז"ל דבחמותו לאח"מ ליכא אלא איסורא בעלמא אמאי לא משני דקמ"ל דדווקא לאח"מ שאף באשתו גמורה אין בחמותו לאח"מ אלא איסורא ע"כ בזיקה שאינה אלא מדרבנן לא החמירו דומיא דאמרינן לקמן (כז ע"ב) דבזיקה דרבנן לא אמרינן כל יבמה שאין אני קורא בה וכו' אבל מחיים דבאשתו גמורה איכא כרת ושריפה בחמותו וע"כ גזרו ג"כ בזיקה דליחשוב כחמות זקוקתו וכמו דאמרינן לקמן (קיט.) באיסור כרת חששו באיסור לאו לא חששו, והכ"נ לא גזרו יש זיקה אלא באיסור כרת ולא באיסורא בעלמא, ויעוי' לקמן שם רש"י ד"ה איסורא דאורייתא חמותו אסר רחמנא ולא פליג בין מחיים בין לאחר מיתה משמע לכאורה שאין חילוק כלל ובאמת לדעת רש"י ז"ל רב ההבדל ביניהם דמחיים איכא שריפה וכרת ולאח"מ ליכא אלא איסורא בעלמא, א"ו כדעת הרמב"ם ז"ל והתוס' דלאח"מ ג"כ איכא כרת בחמותו: ב) ולענין בת אשתו לאח"מ נראה דלכו"ע איכא כרת ולא כמו שראיתי להגאון בעל ישועות יעקב סי' ט"ו שכתב דלדעת רש"י ז"ל דבחמותו לאח"מ ליכא כרת דה"ה בבת אשתו לאח"מ, ולענ"ד זה אינו דלקמן (כב ע"ב) מקשה ואימא פרט לאחותו מאנוסה ההיא לא מצית אמרת מדרבא דרבא רמי ערות בת בנך וכו' לא תגלה בת בנה דידה ובת בתה דידה שרי' וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה וכו' הא כיצד כאן באונסין כאן בנשואין יעו"ש, ואם איתא שיש לחלק בין מחיים לאח"מ בבת אשתו א"כ איך מוכיח מכאן שגם בתו מן האונסין אסורה הא יש לומר שגם בתו ג"כ דוקא מן הנשואין אלא שהחילוק הוא שבתו אסורה לו אף לאחר מיתת אשתו משא"כ בת אשתו שאינה אסורה אלא מחיים אבל לא לאח"מ ורבא עצמו הא אמר לקמן חמותו לאח"מ איכא בינייהו, א"ו מוכח דבבת אשתו ליכא חילוק כלל וכו"ע מודו דאיכא כרת בבת אשתו לאח"מ, ויעויין לקמן (ט ע"ב) בתוס' ד"ה בתו שכ' צ"ל ששניהם אנוסות דאלא"ה לשמעון תרווייהו אסורות אחת משום בתו ואחת משום בת אחותו וכ"כ רש"י ז"ל שם שחזר שמעון ואנסתו, ואם נאמר שבת אשתו לאח"מ מותרת א"כ שפיר משכחת לה גם אם נשאה שמעון אח"כ שאסורה לזה ומותרת לזה א"ו דבבת אשתו לכו"ע לאח"מ אסורה מקרא דלא תגלה, וכן מוכח עוד ממה שהוצרך רש"י (במשנתינו ב.) לפרש בתו מאנוסתו דאלא"ה היינו בת אשתו ואם נאמר דליכא כרת בבת אשתו אלא בחיי אשתו א"כ הי' יכול לומר גם בתו מנשואתו אלא שבבתו איכא כרת גם לאח"מ אשתו וע"כ נקט בתו לבד משום דמיירי לאח"מ דמשום בת אשתו ליכא כאן א"ו מוכח כנ"ל וזה ברור לענ"ד: ג) ושמעתי מי שנסתפק אם יש איסור ערוה בבת אשתו שנולדה מאחר אחר שנתגרשה אמה מבעלה הראשון כיון שבשעה שהיתה אשתו לא היתה הבת בעולם כלל ובשעה שנולדה כבר נתגרשה אמה מקודם ולא היתה אשתו כלל, ואם כי לדעתי הדבר פשוט לאיסור שיש בה איסור ערוה וחיוב שריפה כי התורה סתמא אמרה ערות אשה ובתה לא תגלה ולא חלקה כלל בזה, ומאין נקח לחלק בזה מסברא, ישתקע הדבר ולא יאמר, אך כדי שלא ליתן פ"פ לבע"ד לחלוק אביא בזה איזה ראיות אשר יתנו עידיהן ויצדקו, הא' מגמ' דמכות (טז.) דלא משכחת לה בטלו באונס שגירש ואם נאמר דבת אשתו שנולדה לאח"ג מותרת א"כ משכחת לה בטלו באונס שגירש והיינו שגירש את האנוסה ואח"כ נתעברה מאחר וילדה בת והלך האונס ונשא בתה דשוב נאסרה עליו האנוסה משום חמותו והו"ל בטלו ואף אם תמות בתה ג"כ אסורה עליו חמותו אפי' לדעת רש"י ז"ל דחמותו לאח"מ איסורא דאורייתא מיהא איכא, א"ו שבת אשתו שנולדה לאח"ג אסורה משום בת אשתו וע"כ אי אפשר לאשכוחי כה"ג שנשא בתה משום שא"ק תופסין בה דהו"ל בת אשתו ולא נאסרה עליו האנוסה משום חמותו, הב' נראה לי להביא עוד ראי' לזה מגמ' יבמות (מב.) רבא אמר גזירה שמא ישא אחותו מאביו וייבם אשת אחיו מאמו ויוציא את אמו לשוק ויפטור את יבמתו לשוק יעי"ש הרי שפרט רבא כל החששות והתקלות שאפשר לצאת מנשואין תוך ג' חדשי הבחנה וכולן אינן אלא חשש איסור כרת וחייבי לאוין ואין בהם חשש איסור מיתת בי"ד, ואם נאמר דבת אשתו שנולדה לאח"כ מותרת אמאי לא חשב רבא תקלה יותר גדולה תקלת איסור שריפה שאם לא תמתין ג"ח ותנשא לאחר ותלד בת שאז הבעל הראשון ישא את בתה משום שסבור שהיא בתה של האחרון והו"ל בת אשתו לאח"ג ומותרת לו ובאמת היא בתו של הראשון והו"ל הראשון נושא את בתו שהוא איסור שריפה א"ו שבת אשתו שנולדה לאח"כ ג"כ אסורה לו וע"כ א"א לו לישא את בתה שנולדה מהאחרון משום בת אשתו:
ועוד בה שלישי' מהא שהבאתי למעלה דרבא רמי ערות בת בנך וכו' לא תגלה הא בת בנה דידה ובת בתה דידה שרי וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה וכו' הא כיצד כאן באונסין כאן בנשואין ע"כ ואם איתא דנולדה לאח"כ שריא א"כ מאי מוכיח דבתו מן האונסין אסורה הא י"ל דצריך קרא לאסור בת בנו ובת בתו בשנולדו לאחמ"כ לאחר גירושי אשתו דמשום בת אשתו ליכא כיון שנולדו לאחר גירושין אבל משום בת בתו ובת בנו איכא כיון שממנו נתעברה אשתו ולעולם דוקא מאשתו הנשואה א"ו דבת אשתו לעולם אסורה וא"צ לאסור משום בתו, והדברים ברורים לענ"ד: