אור ברסלב
שות מרחשת ב › סימן ג

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

ב · סימן ג

סימן ב

סוגיא דיבמות (צד ע"ב) ודינים מחודשים בהא דקימ"ל הנטען על האשה אסור בקרובותי':

א:

א) גרסינן ביבמות (צד ע"ב) כל עריות שבתורה אין צריכות ממנו גט חוץ מאשת איש שנשאת ע"פ ב"ד ור"ע מוסיף אף אשת אח ואחות אשה יעי"ש בסוגיא, והנה הרא"ש הביא בשם הרי"ף שם שכתב דהלכה כר"ע הואיל דמוקמינן מתניתין כוותיה הלכתא כוותי' ודחה זה הרא"ש וכתב עליו וז"ל עמקו ממני דברי רב אלפס ז"ל שפסק כר"ע נגד רבים משום דדחיק לאוקמי מתניתין כוותי' דר"ע ומכש"כ דאתיא כרבנן בין בקדושין בין בנשואין ואי משום דהש"ס שקיל וטרי לאוקמי מתניתין כוותי' אורחא דהש"ס בכל דוכתי למהדר לאוקמי המשניות אליבא דכולהו תנאי אע"ג דלית הלכתא כוותיה, עכ"ל הרא"ש:

ב) ולענ"ד נראה ליישב פסקו של רב אלפס ז"ל ולבאר דבריו ז"ל והוא דבאמת יש להבין קושית ר"א לרב כהנא בסוגיא דכאן אי ר"ע ליתני נמי חמותו וכו' דמאי זה קושיא וכי המשנה מוכרחת דוקא להיות כר"ע הא לרבנן א"ש טפי בין בקדושין בין בנשואין כמו שכ' הרא"ש אלא שהש"ס תירץ דמשום הא לא איריא דמתניתין מיירי בנשואין וע"כ מצי אתי' כר"ע ג"כ בזה הדין, אבל אין מקום להקשות אי כר"ע ליתני נמי חמותו נימא באמת דבזה לא ס"ל מתניתין כר"ע ומי תלה זה בזה, וכי משום זה לא יוכל לומר דבדין הקודם אתי' כר"ע ג"כ ולא מצינו כה"ג בש"ס: ולבאר קושית הגמר' נראה דבאמת משנה זו בלא"ה לא אתי' כר"ע שהרי שנינו במשנתינו אשתו מותרת לחזור לו ומותר בקרובות שני' ושני' מותרת בקרוביו והנמ"י כאן כ' לפרש הא דתני ושני' מותרת בקרוביו היינו אפי' לבנו ודלא כר"י שאוסר אנוסת אביו, והמל"מ פ"ב מה' איסורי ביאה ה' י"א כתב לפרש כוונת הנמ"י הוא משום דהא דתני שני' מותרת בקרוביו הוי משנה שאינה צריכה כלל כיון דתני שהוא מותר בקרובות שני' אף שבא עליה בזנות, ואמרינן לקמן אנס אשה אסור בקרובותי' בחיי' מ"מ כאן מותר משום שבא עליה בשוגג ובשוגג לא אסר בקרובותי', וא"כ אם הוא מותר בקרובותי' מכש"כ שהיא מותרת בקרוביו דהא אמרינן לעיל (כו.) אף שהנטען על האשה אסור בבתה ובאמה מ"מ היא מותרת בקרוביו משום דגברי לגבי גברי לא שכיחן יעי"ש וכיון שהתירה משנתינו אותו בקרובותיה מכש"כ שהיא מותרת בקרוביו וא"צ למיתני כלל וע"כ משום זה כתב הנמו"י לפרש דמשנתינו קמ"ל שמותרת בקרוביו היינו אפי' בבנו ולאפוקי מר"י דס"ל שאסור באנוסת אביו, יעי"ש במל"מ: ג) והנה למעלה (מט.) אמרינן דהא דס"ל לר"ע שאין קדושין תופסין בחיי"ל נפקא לי' מקרא דלא יגלה כנף אביו וסמיך לי' לא יבא ממזר וס"ל כר"י דלא יגלה כנף אביו הוא באנוסת אביו ומוכח מזה שיש ממזר מחיי"ל, והשתא כיון דר"ע ס"ל כר"י שאוסר אנוסת אביו א"כ משנתינו דס"ל שמותר באנוסת אביו כמו שכ' הנמו"י ע"כ לא אתי כר"ע בלא"ה דהא ר"ע אוסר אנוסת אביו, וא"כ תקשה מה זה שטרח הש"ס להעמיד משנתינו כר"ע כיון דמשנתינו בלא"ה לא אתי' כר"ע בהא שמתרת באנוסת אביו שזה דלא כר"ע, וביותר תמוה מאי פריך אי כר"ע ליתני חמותו וכו' דמשמע דאם אתי כר"ע ע"כ דס"ל למתניתין כר"ע בכל דבריו וזה מופרך דהא ודאי משנתינו מחולקת עם ר"ע בדין אנוסת אביו:

ומזה ע"כ מוכח דסוגית הש"ס שטרח להעמיד משנתינו כר"ע אין כוונתו לומר דס"ל להמשנה כר"ע בכל דבריו שזה ודאי אינו כמו שהוכחנו, אלא שהש"ס רצה להעמיד כר"ע רק בדבר שהלכה כמותו וע"כ טרח להעמיד כר"ע כדי שתיקום משנתינו כר"ע בדין שהלכה כמותו וע"כ אף שודאי לא אתי' כר"ע בדין דאנוסת אביו היינו משום דבזה באמת לית הלכתא כר"ע דקימ"ל נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ובמאי דלית הלכתא כר"ע לא ס"ל מתניתין כר"ע אבל במאי דהלכתא כוותיה טרח הש"ס לאוקמי מתניתין כר"ע, וע"כ שפיר פריך רב אשי לרב כהנא אי ר"ע ליתני חמותו והיינו כיון דמתניתין ודאי לא אתי כר"ע בכל דבריו רק דבעינן לאוקמי מתניתין כוותיה בדין זה כדי שתהא אליבא דהלכתא א"כ ליתני נמי חמותו שגם בזה דחמותו לאחר מיתה הלכתא כר"ע כמו שפסק הרמב"ם ז"ל ושפיר פריך ר"א לרב כהנא:

והשתא ממילא נתבארו דברי רב אלפס שהוכיח מכאן שהלכה כר"ע משום דמסוגיית הגמ' מוכח שהלכה כר"ע שאל"כ לא הי' טרח להעמיד כר"ע כיון דבלא"ה לא אתי' כר"ע וכמו שהוכחתי מקושית רב אשי לרב כהנא ולענ"ד הדברים ברורים בכוונת הרי"ף ז"ל: ד) ובזה מיושב מה דקשה לי מאי מקשה ליתני נמי חמותו הא לקמן (צה.) אמרינן דר"י ס"ל דלכו"ע שכיבת חמותו אוסרת אשתו עליו מדאורייתא וא"כ דילמא מתניתין אתי' כר"י וע"כ לא מצי למיתני חמותו משום דחמותו אשתו אסורה לחזור לו משום דשכיבת חמותו אוסרת אשתו עליו, וכיון דבמזיד אסורה מדאורייתא בשוגג נמי גזרו בה רבנן כדאיתא בסוגיין, אולם לפמש"כ מתורץ היטב דמתניתין אי אפשר להעמיד כר"י משום דר"י אוסר אנוסת אביו ומתניתין מתרת וכמו שנתבאר, וא"כ ע"כ מתניתין לא אתי' כר"י ואי משום דנוקים מתניתין כר"י בהא דחמותו משום דס"ל בזה כר"י זה אינו דלקמן פסקינן להדיא דלא כר"י ואין שכיבת חמותו אוסרת אשתו עליו ובמאי דלית הלכתא כוותיה לא מוקמינן מתניתין שזה עיקר טרחת הגמ' לאוקמי מתניתין אליבא דהלכתא:

ומתוך דברינו יתבאר ראי' לשיטת הפוסקים שפסקו כר"ע דחמותו לאחר מיתה אינה בשריפה וכמו שהוכחתי מדפריך ליתני חמותו והיינו משום דבזה הלכה כר"ע ע"כ טרח לאוקמי המשנה כוותיה:

[הערה - ובזה יש ליישב הגירסא לעיל (לב.) ותו חמותו ונעשית אשת איש איסור מוסיף הוא ורש"י ז"ל והתוס' שם מחקו זה משום שאפילו חייל עליה איסור אשת איש מ"מ נידון בחמותו משום דהוי חמורה, אולם לפ"מ דקימ"ל כר"ע דחמותו לאח"מ לית בה מיתה והוי איסורו רק איסור כרת לדעת התוס' והרמב"ם ז"ל ולדעת רש"י איסורא בעלמא דקאי בארור יש לפרש שקושית הש"ס דהוי ס"ד דגם חמותו ונעשית אשת איש שנידון בחמותו הוא ג"כ משום שאין איסור חל על איסור, וע"כ נידון בחמותו להקל עליו והיינו לאחר מיתת בתה שאז אין עוד שריפה בבא על חמותו וע"כ אמר רי"ו שנידון בחמותו לאמר שאין חייב מיתה משום א"א, משום דלא חל על איסור חמותו והוי רק בכרת דחמותו או איסורא בעלמא אבל אין חייב מיתה משום א"א, וע"ז פריך כיון דרי"ו מודה באיסור מוסיף א"כ חמותו ונעשית א"א ג"כ הוי איסור מוסיף וע"כ משני רבא דמאי דאמר רי"ו חייב הוא לקוברו בין רשעים גמורים, ורבא לטעמיה דס"ל דלר"ע חמותו לאח"מ ליתא בשריפה וע"כ שפיר יש לפרש לדברי רי"ו חמותו ונעשית א"א דנידון בחמותו להקל עליו כדי שלא יתחייב מיתה, אולם בסנהדרין (פא ע"ב) דאמר שם אטו בתרי קטלי קטלית ליה לפ"מ שנראה מדברי התוס' שם ד"ה לידון היתה הגירסא לפניהם רבה ולרבה יש לומר דס"ל כאביי דמשמעות דורשין איכא בינייהו ולכו"ע חמותו לאח"מ בשריפה, ע"כ משני אדא אטו בתרי קטלי קטלת ליה משום שאי אפשר לפרש דנידון בחמותו כדי להקל עליו מחיוב מיתה, וע"כ מאי דאמר נידון בחמותו אינו משום שא"א חל על איסור רק משום דחמותו הוי חמורה ונידון בחמורה, אבל לרבא דס"ל דחמותו לאח"מ רק בכרת או איסורא דארור אי אפשר לפרש דנידון בחמותו הוא משום חמורה דאיך פסיקא למיתני כן דנידון בחמותו הא איכא גוונא דחמותו קילא כגון לאח"מ וע"כ פריך ביבמות לעיל דע"כ לית ליה לרי"ו איסור מוסיף והוצרך לתרץ לקוברו בין רשעים גמורים ודו"ק. ע"כ]:

ה) מיהו לשיטת הר"ח שהביא הרא"ש ר"פ נשואין שפסק כר' ישמעאל דחמותו לאח"מ בשריפה יקשה מסוגיא זו דמשמע דטרח הגמ' לאוקמי משנתינו אליבא דהלכתא כר"ע וכמו שכתבנו:

וליישב שיטת ר"ח ז"ל נראה דהר"ח ס"ל בהיפך מסברת רב אלפס ז"ל ומפרש השו"ט על הש"ס לאוקמי כר"ע הוא כמש"כ הרא"ש דאורחא דגמ' למיהדר כדי שתיקום משנתינו ככולהו תנאי ומה שהוכחנו לעיל דמתניתין בלא"ה לא אתי כר"ע י"ל דהר"ח ז"ל לא ס"ל לפרש כהנמו"י הא דהיא מותרת בקרוביו אתא לאשמעינן דמותר אדם באנוסת אביו ודלא כר"י, אלא ס"ל כפשוטו בקרוביו היינו חוץ מבנו לדעת ר"י, ומה שהקשה המל"מ א"כ הוי משנה שא"צ יש לומר שהר"ח ס"ל כשיטת הב"ח והפרישה והב"ש סי' ט"ו דכולהו ס"ל שגם בביאת שוגג וטעות ג"כ אסור בקרובותיה כמו שהביא שיטתם המל"מ שם וע"כ מפרשים מתניתין ומותר בקרובות שני' היינו דוקא לאח"מ אבל בחיי השני' אסור, ולפ"ז יש לומר דמאי דתני ושני' מותרת בקרוביו היינו גם בחייו ומשנה יתרה קמ"ל שמותרת גם בחייו אף שהוא אסור בקרובותיה בחיי' מ"מ היא מותרת בקרוביו וכמו דאמרינן לעיל (כו.) משום דגברי לגבי גברי לא שכיחן או משום דאסרי שכיבתן אהדדי קפדי יע"ש, והשתא א"צ לפרש הא דתני ושני' מתרת בקרוביו שהוא להשמיענו דלא כר"י שאוסר אנוסת אביו דלפי האמור מתניתין טובא קמ"ל שמותרת אף בחייו אף שהוא אסור בחייה וכמו שנתבאר, ומעתה אין לנו הוכחה כל שהוא דמתניתין לא אתיא כוותיה דר"ע, וא"כ מאי דטרח הש"ס לאוקמי כר"ע הוא כפשוטו כמו שכ' הרא"ש דמהדר לאוקמי ככולהו תנאי:

ו) מיהו עדיין פש גבן ליישב מה שעמדנו לעיל בדקדוק על קושית הש"ס אי כר"ע ליתני חמותו שאין מקום לקושיא כזה כלל דמה שאפשר להעמיד כוותיה דר"ע מוקמינן כוותיה ומאי דלא מצינן לא מוקמינן שהרי ממתניתין לא מוכח מידי שאתיא דוקא כר"ע ולא כרבנן כמש"כ הרא"ש שאדרבה כרבנן א"ש טפי:

ואשר אחזה לי בזה שלדעת הר"ח יתפרש קושית הגמ' עפ"י פנים אחרים, והוא שהתוס' ד"ה אלא נשואין מי איכא למימר תנאה הוי ליה בנשואין כתבו שאפי' למ"ד שהמקדש על תנאי ובעל אינה צריכה גט מ"מ לא שכיחא, ע"ש, מיהו דבריהם אינם מוכרחים ויכולים אנו לומר דלמ"ד המקדש ע"ת ובעל א"צ ממנו גט שפיר י"ל כפשוטו דאיכא תנאה בנשואין ומאי דאמרינן כאן מי איכא למימר תנאה הו"ל בנשואין הוא משום דלרב קיימינן הכא ורב הא ס"ל בכתובות (עג.) שצריכה גט ומה שהוכיחו התוס' משמואל גופיה לקמן (קז.) יעי' בתוס' שם דבאמת גרסי שם רב ולא שמואל וכיון שכן שפיר י"ל דלמ"ד המקדש ע"ת ובעל א"צ גט דתנאה הו"ל בנשואין אם היינו חוששין לתנאה לפי דברי ר"ע:

והשתא יש לפרש דמאי דפריך אי ר"ע ליתני חמותו הקושיא סובבת הולכת על מה דמסיק בתירוצו דמתניתין מיירי בנשואין וע"כ אין חשש משום תנאה דחייש ר"ע משום דליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין וע"ז פריך אי ר"ע ליתני חמותו ומדלא תני חמותו מוכח דתנא דמתניתין לאו ר"ע היא אלא ר"י היא דס"ל חמותו לאחר מיתה בשריפה וע"כ לא תני חמותו, וכיון דמתניתין ר' ישמעאל הא א"כ בלא"ה ליכא למימר דמשו"ה אשתו מותרת לו משום דליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין שזה אינו דהא לקמן (צט ע"ב) ומייתי לה בכתובות (עד.) איתא אמר ר"י א"ש משום ר' ישמעאל והיא לא נתפשה אסורה וכו' ויש לך אחרת אף שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות שאפי' בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה (ועיין תוס' לעיל ב ע"ב ד"ה וא"י וכתובות שם) אלמא דר' ישמעאל ס"ל דבקדשה על תנאי ובעל א"צ הימנו גט ולדידיה שפיר יש לומר דתנאה הו"ל בנשואין א"כ אי אפשר לאוקמי מתניתין כר"ע בדין זה שמותרת לחזור לו והיינו משום דליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין דכיון דמתניתין מדלא תני חמותו ר' ישמעאל היא ולר"י שפיר י"ל דתנאה הו"ל בנשואין וא"כ לא היתה אשתו מותרת לחזור לו, וקושית הגמ' סובבת על ציר חילוק הש"ס בין ארוסה לנשואה שמכח חילוק זה הוא מוקים מתניתין כר"ע וע"ז פריך דמשנתינו ע"כ ר"י היא ולר"י ליתא לחילוק הנ"ל, וממילא מוכח דמתניתין לא אתי כר"ע והדברים נחמדים וזה כפתור ופרח בביאור קושית הגמ':

ז) איברא אם נאמר כמו שכתבנו למעלה שהר"ח ס"ל כדעת הב"ח והפרישה שגם בבא בשוגג ובטעות עליה ג"כ נאסרו קרובותיה עליו לא יעלה לנו יפה יישוב זה שכתבנו בפירוש קושית הגמ' דלדעת הב"ח והפרישה הנ"ל אין אנו צריכים לדחוקי התוס' בהא דנשואין מי איכא למימר תנאה הו"ל אף למ"ד המקדש על תנאי ובעל א"צ ממנו גט, דלדברי הב"ח והפרישה הנ"ל דבר זה דבנשואין ליכא למימר תנאה הו"ל מתפרש יפה בריוח ובלי שום דוחק וכוונת הגמ' דבנשואין ליכא למימר תנאה הו"ל אינו משום דאין תנאי בנשואין אבל הדבר כפשוטו דבנשואין כיון שבא עליה אף אם הוי קדושי תנאי וטעות מ"מ אסור ליקח אחותה משום שהבא על האשה אפי' בשוגג אסור בקרובותיה, וא"כ לא יתלו לומר משום דנשואי טעות היו ע"כ לקח אחותה דזה אינו שאף אם נשואי טעות היו ג"כ הי' אסור באחותה משום שהנטען על האשה אסור בקרובותיה וא"כ לא יתלו לומר משום דקדושי טעות הוי ע"כ א"צ ממנו גט ואשתו מותרת לחזור לו, וזו מילתא חדתא בביאור הדברים מי איכא למימר תנאה הו"ל בנשואין:

ח) ואם כנים אנו בזה היינו מרויחים עוד ליישב בזה קושית התוס' על רש"י ז"ל למעלה (פט.) אמרי קדושי טעות הוי שפירש רש"י היינו קדושי תנאי וע"ז הקשו התוס' שם א"כ היכי פריך שם רישא נמי נשואי טעות הא אמרינן לקמן אין תנאי בנשואין וקושיתם היא מכח סוגיא דכיון דבנשואין ליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין אולם כ"ז לפירושם דהא דליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין הוא משום שאין תנאי בנשואין, אולם לפי האמור רוח אחרת היא בכוונת הגמ' דלא אמרינן דתנאה הו"ל בנשואין, משום שאף בתנאי אסור ליקח אחותה משום דינא דנטען א"כ למעלה שפיר כתב רש"י משום קדושי תנאי דלא מיירי בקרובות ויאמרו הא דנפקא בלא גט משום קדושי טעות ולא משום גירש זה ונשא זה וע"כ פריך שפיר רישא נמי נשואי טעות דשפיר יתלו בנשואי טעות, ומיושבת היטב קושית התוס' על רש"י, מיהו אף שהדברים נכונים לכאורה, רש"י ז"ל בעצמו לא כתב כן שהרי פירש כאן הטעם דלא אמרינן תנאה הו"ל בנשואין משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וזה כפירוש התוס', ואגב מוכח לכאורה מדברי רש"י והתוס' כאן שלא כדעת הב"ח והפרישה דאסרי אף בטעות שא"כ לא היו צריכין רש"י ז"ל והתוס' לפרש מחמת שאין אדם עושה וכו' ואמאי לא כפשוטו משום איסור דנטען, א"ו מוכח שדעת רש"י ז"ל והתוס' לכאורה כדעת הטו"ז שם שמתיר:

והשתא אם נאמר שדעת הר"ח ז"ל כדעת הפרישה והב"ח שגם בטעות אסור בקרובותיה ולפי דבריהם יש לפרש הא דליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין משום דאסור בקרובותיה משום דינא דנטען, א"כ ממילא אזדא לה מה שכתבתי לפרש לדעת הר"ח ז"ל קושית הגמר' אי כר"ע וכו' משום דכיון דכר' ישמעאל אתיא ליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין משום דלר"י המקדש ע"ת ובעל אינה צריכה גט, ולפי האמור אין הטעם משום תנאי בנשואין אלא משום איסורא דנטען א"כ גם לר"י ניחא דבנשואה ליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין ושפיר מצי לאוקמי כר"ע:

ט) מיהו יש לדחות ואף אם נאמר כדעת הב"ח והפרישה שגם בבא בטעות אסור בקרובותיה מ"מ שפיר נאדו רש"י ז"ל ותוס' מלפרש הא דליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין משום איסור נטען משום שאף שהדין דין אמת שאסור בקרובותיה מ"מ אין העולם יודעים דין זה שהנטען אסור בקרובותיה ומכש"כ בבא עליה בשוגג ובטעות שאין הדין פשוט כ"כ וע"כ אם היינו יכולים לומר שיש תנאי בנשואין שפיר הו"ל למיחש כיון שאין העולם יודע ויסברו כיון שבטלו הקדושין והנשואין מחמת התנאי שפיר מותר בקרובותיה ואיסורא דנטען לא משמע להו ולא נודע להם, וע"כ הוכרחו רש"י ז"ל ותוס' לפרש משום שאין תנאי בנשואין שאין אדם עושה וכו' וכן הוא ג"כ לדעת ר"ח ז"ל וקמה גם נצבה מה שכתבתי לפרש לדעת ר"ח ז"ל קושית הגמ' דלר"י דס"ל דהמקדש ע"ת ובעל א"צ גט שפיר איכא למימר תנאה הו"ל בנשואין: וע"פ האמור יוצא לנו שדבר זה בבא עליה בשוגג או בטעות אם נאסר בקרובותיה נפתח בגדולים רבותינו האחרונים הב"ח והפרישה והב"ש והטו"ז ונסתיים בגדולי גדולים רבותינו הראשונים ז"ל הרב אלפסי והר"ח ז"ל:

י) אולם לפי דעת הר"ח ז"ל תשאר ותתעורר קושיתנו למעלה מאי פריך אי ר"ע ליתני חמותו דילמא מתניתין כר"י דשכיבת חמותו אוסרת אשתו עליו וע"כ לא מצי למיתני בחמותו ואשתו מותרת לחזור לו, ומה שכתבנו לעיל משום דלית הלכתא כר' יהודה ע"כ לא מוקים זה אינו לדעת הר"ח דהא לית הלכתא כר"ע בחמותו לאחר מיתה מ"מ דחיק לאוקמי כוותיה כי היכי דתיקום אליבא דכו"ע א"כ הכ"נ הוי מצי לתרוצי דמשום הכי לא תני חמותו משום דלר"י שכיבת חמותו אוסרת אשתו עליו, ואין לומר דכיון דהא דס"ל לר"י דחמותו אוסרת בתה עליו נפקא ליה מקרא דבאש ישרפו אותו ואתהן וכי כל הבית כולן בשריפה אלא אם אינו ענין לשריפה תנהו ענין לאיסורא וכיון דר"י דריש אתהן לאיסורא שוב ממילא לית ליה כר"ע דחמותו לאח"מ לאו בשריפה משום דלר"ע שדורש אתהן בשתיהן קיימות אינו דורש עוד כר"י דשכיבת חמותו אוסרת אשתו עליו וע"כ ממנ"פ דלא כר"ע שאם נאמר שמתניתין כר"י דשכיבת חמותו אוסרת תו ליתא לדינא דר"ע, זה אינו דבירושלמי בפרקין כאן איתא להדיא דעיקר דרשה דר' יהודה אתי דוקא כר"ע דדריש אתהן בשתיהן קיימות אבל לר' ישמעאל דדריש אתהן אחת מהן ממילא ליתא לדרשה דר' יהודה כלל יעי"ש דאמר עד כדון כר"ע ויעוי' בפ"מ שם, ולפ"ז מוכח מירושלמי דתרווייהו נפקא לן מקרא דאתהן ור"י שפיר ס"ל כר"ע א"כ הדר קשה אמאי לא אמר דמתניתין כר"י וע"כ לא תני חמותו:

יא) ואשר נראה לי בישוב קושיא זו הוא עפ"י אשר נבאר שנראה פשוט דלר' יהודא דס"ל דשכיבת חמותו אוסרת עליו אשתו דה"ה להיפך דשכיבת בתה אוסרת אשתו עליו וכמו דיליף מקרא דישרפו אותו ואתהן דכתיב אצל אשה ואמה וכמו כן אשתו ובתה, דהא שריפה באשה ובתה נפקא לן בסנהדרין (עה.) מגז"ש דזמה הכתובה אצל אשה ואמה, וא"כ ממילא דין זה דאיסורא שג"כ נכלל בקרא דשריפה נפקא לן מאשה ואמה, ומכש"כ לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דגם באשה ובתה לאח"מ ליכא שריפה דנפקא לן גם זה מגז"ש דאשה ואמה א"כ זה פשוט לענ"ד דלר"י כשם ששכיבת חמותו אוסרת בתה עליו כן שכיבת בתה אוסרת אשתו עליו דתרווייהו נפקא מהדדי מגז"ש דזימה זימה וכן כל שש עריות השנויות באשה ובתה וז"פ:

והנה למעלה (כו.) אמרינן הטעם שהנטען על אשה אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו היא משום דנשי דלא אסרי שכיבתן אהדדי לא קפדי אהדדי והיא מותרת בקרוביו משום דגברי דאסרי שכיבתן אהדדי קפדי אהדדי יעו"ש והשתא לר"י ששכיבת חמותו או בתה וכן שאר עריות השנויות באמה ובתה אוסרות שכיבתן אהדדי ממילא ליתא לאיסור זה דנטען והא על אשה מותר לישא בתה וכן להיפך כיון דאסרו שכיבתן אהדדי קפדי והוי כמו בגברי וליתא לאיסור נטען אליבא דר"י רק בבא על אשה שיהי' אסור לישא אחותה משום דשכיבת אחותה אינה אוסרת אשתו עליו לר"י אליבא דב"ה כדאיתא בסמוך (צה.):

והשתא נחזי אנן אם נוקים משנתינו כר"י דחמותו אוסרת אשתו עליו א"כ תקשה קושית המל"מ שהובאה למעלה מאי דתני והיא מותרת בקרוביו שהוי משנה שא"צ שאי אפשר לפרש עוד דמאי דתני והוא מותר בקרובותי' היינו לאחר מיתה דוקא שזה אינו לר"י באמה או בתה דלר"י באמה או בתה מותר גם בחייה כיון דאסרי שכיבתן אהדדי ליתא לאיסור נטען, ולומר דהא דמותר בקרובותיה היינו באחותה משום שאין שכיבת אחותה אוסרת אשתו עליו וע"כ אסור בה בחייה משום נטען גם זה אינו שא"כ נצטרך לפרש מאי דתני מותר בקרובותיה היינו לאח"מ ובאח"מ בלא"ה מותר אפי' באשתו גמורה דאחות אשתו לאחר מיתתה מותרת א"כ מאי איריא דתני מותר בקרובות שני' גם בקרובות ראשונה שהיא אשתו מותר ג"כ לאח"מ וכמו דתני התם מתה ראשונה מותר באחותה, וא"כ לר"י ע"כ האי מותר בקרובותיה היינו ג"כ בחייה וא"כ תתעורר קושית המל"מ דלמאי תני עוד והיא מותרת בקרוביו דהוי משנה שאינה צריכה כיון שגם הרישא דהוא מותר בקרובותיה ג"כ מיירי בחייה וא"כ מכש"כ גברי וכנ"ל וע"כ אי אפשר לאוקמי מתניתין כר"י, וע"כ שפיר מקשה ליתני חמותו:

יב) ובזה מה טוב ומה נעים ליישב קושית התוס' לקמן פ' נושאין (צז. ד"ה וכל) שהקשו אמאי לא פריך מברייתא דקתני בהדיא שמותר לישא בתה ומה שכתבו שניחא ליה למיפרך ממתניתין זה דחוק דהא ודאי יותר אלים למיפרך מהא דתני בהדיא מותר מלהקשות מדיוק דנושאין גרידא דמשמע לכתחלה, כמו כן יש לדקדק בלשון תירוץ הגמ' כי תנן מתניתין לאחר מיתה ואמאי נקט מתניתין דוקא דגם ברייתא דאנס אשה מותר לישא בתה ג"כ צריך לפרש לאחר מיתה דוקא והו"ל למנקט כי תני דמותר לאחר מיתה והוי משמע בין אמתניתין בין אברייתא אבל השתא דנקט מתניתין משמע דדווקא מתניתין צריך לאוקמי לאח"מ אבל ברייתא מצי מיירי אפי' בחייה. וזה פלא: אבל לפי האמור יתורץ היטב קושית התוס' דמברייתא לא מצי פריך מידי דברייתא מצינן לאוקמי כר"י דס"ל דשכיבת חמותו אוסרת אשתו עליו וע"כ ממילא גם נשי קפדי אהדדי ומותר לישא ג"כ בחייה וליתא לאיסור נטען בחמותו ובתה אבל מתניתין דנושאין על האנוסה לא אתי ע"כ כר"י דהא אמר שם נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ור"י פליג ע"ז א"כ מתניתין דלא כר"י וע"כ שפיר פריך אמאי נושאין לכתחלה על האנוסה הא אסור משום נטען אבל מברייתא ל"ק ולא מידי וע"כ כי משני כי תנן מתניתין לאח"מ דוקא מתניתין הוצרך להעמיד לאחר מיתה אבל ברייתא מצי שפיר איירי ג"כ בחייה ואתי כר"י ומתורצת היטב קושית התוס' ודקדוק לשון הגמ', והש"ס דמייתי ברייתא דתנינן הא דתנו רבנן אנס אשה מותר לישא בתה הוא רק להורות דמדאורייתא מותר לישא על האנוסה ועל המפותה אבל כי מסיק דאיסור נטען מדרבנן שוב לק"מ מברייתא והדברים ברורים:

יג) והנה רש"י ז"ל כאן ד"ה מותר בקרובות שני' כתב וז"ל לישא בתה דקימ"ל נושאין על האנוסה עכ"ל ויש לדקדק ולהבין מדוע נקט רש"י ז"ל בתה ואמאי לא קאמר נמי שמותר באמה ואחותה ומאי בתה דוקא שתפס בלשונו הלא דבר הוא, מזה נלענ"ד שרש"י ס"ל כדעת הב"ח והפרישה שגם בבא בטעות נאסרו קרובותיה עליו משום נטען וע"כ מפרש הא דתני מותר בקרובותיה היינו דוקא לאחר מיתה ובזה לא משכחת לה שיהא מותר אלא בבתה דבאמה לא משכחת לה שיהא מותר בה שהרי אסורה ג"כ משום שהיא אמו של אשתו כיון דאחיות הן, ואף אם נאמר דמיירי שאינן אחיות מן האם ואמה של אחות אשתו נשאת לאביה של אשתו וילדה את אחותה הא מ"מ לדעת ה"ג אסור אדם באשת חמיו וא"כ אמה של זו אסורה לו משום אשת אביה של אשתו וס"ל לרש"י ג"כ כדעת הבה"ג וא"כ לא מצי מיירי באמה, ובאחותה בלא"ה לא מצי קאי כיון דהא דמותר אינו אלא אחר מיתה ובלאחר מיתה גם באשתו גמורה מותר באחותה וע"כ פירש רש"י ז"ל לישא בתה דמותר לישא אותה אחר מיתה וזה לענ"ד נכון בכוונת רש"י ז"ל: ומזה תראה ותוכח שלא כדעת הנוב"י מהד"ק אה"ע סי' כ"ו שחידש שאשת חמיו לאחר מיתה מותר אפי' לדעת הבה"ג כיון דקליש איסוריה לא גזרו בה רבנן כמו דאמרינן לקמן (צח ע"ב) לענין גר, ומדברי רש"י ז"ל כאן שלא פירש ג"כ באמה ע"כ מוכח דס"ל דחמותו לאח"מ ג"כ אסור וכמו שנתבאר, וכן נראה לי ראי' מדברי רש"י ז"ל למעלה (מ ע"ב) ואסור באמה ובאחותה בזמן שהיא קיימת ופירש"י אאחותה קאי ולא אשאר עריות, מבואר דחמותו לאחר מיתה אף באם חלוצתו אף שעיקרו אינו אלא מדרבנן כמו שפירש"י שם במשנה אסור בקרובותיה הרי אף במקום שמדרבנן אסור מ"מ גזרו גם אחמותו לאחר מיתה, וכן מוכח מהא דלעיל (יז ע"ב) שומרת יבם שמתה מותר באמה אלמא קסבר אין זיקה וכו' ואם נאמר דבאיסור דרבנן חמותו לאחר מיתה לא גזרו רבנן א"כ אפי' סבר יש זיקה ג"כ מותר באמה כיון שמתה בתה דהא זיקה דרבנן כמו שכתב הרשב"א ז"ל בחי' ליבמות (עט ע"ב) ולאחר מיתה לא גזרו רבנן, א"ו שאין חילוק בזה דאפי' באיסור דרבנן ג"כ גזרו אפי' לאח"מ, וא"כ הכ"נ באשת חמיו שאסרו משום מראית עין גזרו אפי' לאחר מיתה, וראיית הנו"ב מהא דגר דלקמן (צח ע"ב) הנ"ל כבר דחה הגאון רע"א ז"ל בתשו' החדשות מהד"ת סי' ס"ח שאין ראי' שגר שאני לפמש"כ רש"י ז"ל בסנהדרין שהטעם שגר אסור בחמותו למ"ד אח"מ בשריפה משום דכיון דאיכא מיתת ב"ד ב"נ מוזהר עליה וע"כ בגר יש כאן משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, משא"כ לר"ע דליכא מיתת ב"ד בחמותו לאח"מ וממילא אין ב"נ מוזהר עליה וליכא בגר משום שמא יאמרו וע"כ לא גזרו רבנן, אבל באשת חמיו כיון דמ"מ איכא איסור דאורייתא בחמותו לאחר מיתה גם באשת חמיו גזרו רבנן אפי' לאח"מ:

ב:

עוד בענין הנ"ל:

א) ובעיקר הענין אם הקרובות נאסרות עליו בבא על אשה בשוגג או בטעות לכאורה הסברא נותנת כדעת הטו"ז שמותר בקרובותיה שכיון שבשוגג ובטעות הי' אינו חשוד שיזנה עמה כיון שבא עליה בשגגה, וצ"ל דסברת הב"ח והפרישה לאסור אפי' בשוגג הוא כיון שבא עליה והי' עמה בקרוב בשר גייסי אהדדי ויש לחוש שיתפתה ותתפתה לזנות עמו גם במזיד, וכן מורה לשון הב"ש באה"ע סי' ט"ו ס"ק כ"א אבל סברא זו מופרכת לכאורה שא"כ אמאי אמרינן לקמן (קח.) שהממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה, ואמאי מותר כיון שהי' עמה וחי עמה כמה שנים וגייסי אהדדי איך מותר בקרובותיה ניחוש שמא תתפתה עמו אח"כ א"ו כיון שאין חשוד לזנות עמה לא חיישינן לזה, ואין לדחות דשם ג"כ מאי דמותר בקרובותיה הוא לאח"מ ולא מחיים וכמו דמוקמינן הא דלעיל לדעת הב"ח והפרישה דמאי דתני מותר בקרובותיה היינו לאח"מ, זה אינו דהא תנן התם (קט.) שני אחין נשואין שתי' אחיות מת בעלה של גדולה מלמדין את הקטנה שתמאן וכו' ומאי מהני מיאון דמ"מ יהי' אסור באחותה משום גררא דנטען א"ו כל שלא הי' דרך זנות במזיד אין חשש שתזנה עמו:

מיהו יש לחלק דבשוגג או בטעות אף שתחלתו הי' ע"י שגגה וטעות מ"מ אח"כ אפשר שערב עליהם הדבר ועצת זמה היתה ביניהם שזה ישא אחותה כדי שתהא רגילה ושכיחא אצלו וכמו שכתב רש"י ז"ל (ד' כו.) הטעם משום חשש עצת זמה וע"כ גם בשוגג אסור משא"כ בממאנת שהרי רואין אנו שאינה חפצה בו והיא ממאנת והולכת לה ממנו א"כ אין לחוש שמא עצת זמה ביניהם שזו מנין לנו להעלות על הדעת לחוש לזה, ואולי בסברא זו יש ליישב קושית התוס' (שהביאנו למעלה) לקמן (צז.) הא דלא פריך מברייתא דאנס אשה מותר לישא בתה, ולפי האמור י"ל דהא דנטען מן האשה אסור בקרובותיה היינו דוקא בשבא עליה ברצון שאז כשנושא קרובותיה חיישינן שמא עצת זמה ביניהם אבל בשאנסה שלא ברצונה וא"כ חזינן שאינה חפצה בו ומאיס עליה אין לנו לחוש לעצת זמה שזו מהיכי תיתי וא"כ לק"מ קושית התוס', דדוקא ממשנתינו דנושאין דקתני נושאין על האנוסה ועל המפותה דמפותה ג"כ מותר בקרובותיה פריך שפיר מהא דנטען, אבל מהא דאנס אשה דתני רק אונס בזה באמת אין כאן איסור דנטען כלל כיון שבאונס בא עליה אין לחוש לעצת זמה וליכא איסור דנטען, כן הי' נראה לכאורה לולא דברי התוס' שנראה דפשיטא להו שגם באונס ג"כ אסור בקרובותיה ומאן ספון לחלוק עליהם בזה, א"כ לפ"ד התוס' קמה ונצבה ראייתי מהא דמלמדין אותה שתמאן ומותר באחותה דבשוגג או בטעות ליתה בה איסורא דנטען דאל"כ הי' אסור באחותה כיון שבא עליה מקודם:

ב) אולם יש לדחות שאפשר לומר לפי המבואר באה"ע סי' ט"ו שאף שאסור בקרובות אנוסתו מ"מ אם כנס לא יוציא יעי"ש בשם הנמ"י שכן היא בתוספתא א"כ בנפלה לפניו לייבום ונעשית זקוקתו ואשה הקנו לו מן השמים ממילא הו"ל ככנס שלא יוציא וע"כ אינה אסורה לו עוד משום אחות אנוסתו, מיהו מהא דלעיל (כג ע"ב) מוכח שאף באלו שאמרו אם כנס לא יוציא מ"מ לכתחלה אסור לייבם, מזה נראה שזיקה אינה חשובה ככנוסה בדיעבד וע"כ גם בממאנת אם הי' בזה איסור נטען הי' אסור לכתחלה לכנוס אחותה ומוכח לכאורה מזה כדעת הטו"ז:

ג) והנה ראיתי מובא בשם בעל עצי ארזים סי' ט"ו על הא דאיתא בסוגיין ההוא דעביד איסורא בחמתיה אתיי' ר"י נגדיה וא"ל אי לאו דאמר שמואל אין הלכה כר"י אסריתא עלך איסורא דלעלם, וכתב הגאון הנ"ל לפרש מדאמר שהי' אוסר עליו איסורא דלעלם משמע שכעת שאין הלכה כר"י אינו אוסר עליו איסור עולם אבל מ"מ אשתו אסורה עליו משום קרובת אנוסתו בחיי חמותו ואף דקימ"ל אם כנס לא יוציא היינו דוקא בזנה עם פנוי' שאז אם נשא קרובתה אין מוציאין אותה ממנו אבל אם בא עליה בשעה שהיתה כבר ערוה עליו ועביד איסור חמור איסור כרת ומיתה שם גם אשתו נאסרת עליו מדרבנן משום קרובת הנטענת הואיל דשכיחא ורגילה אצלו, וכתב כן כדי ליישב מש"כ הרמ"א סי' ט"ו סע"ה בשם הירושלמי שכופין לגרש את אשתו אם הקרובות רגילות לבוא אצלו ע"י אשתו והיינו באופן שבא על הקרובות בשעה שכבר היתה אשתו נשואה לו וע"כ כיון דעבר על איסור חמור חוששין שמא יזנה עמם עוד וכופין לגרש את אשתו, יעי"ש, ואין אתי ספר זה לעיין בו:

ותמה אני עליו שלא ראה דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו ליבמות כאן שכתב בהדיא שלא כדבריו שגם הרשב"א ז"ל הקשה כן מדוע לא אסר עליו אשתו משום קרובות הנטענת ותי' משום דכיון דקימ"ל אם כנס לא יוציא מכש"כ באשתו שנשאת אליו בהיתר יעי"ש, הרי מפורש שאשתו מותרת עליו אפי' בחיי חמותו ואינה אסורה משום קרובת הנטענת כיון דכנס לא יוציא וע"כ מה שכתב הרמ"א שכופין לגרש את אשתו הוא דוקא ברגילה אצלו תמיד וכמו שכ' המל"מ בפי"א מה' א"ב שהבאתי למעלה יעי"ש בארוכה: ד) וראי' לדעת הרשב"א נלע"ד מהא דלעיל (לג ע"ב) שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו של זה בזה וכו' ואמרינן עלה בגמ' החליפו מידי ברשיעי עסקינן וכו' תני הוחלפו הכ"נ מסתברא דקתני סיפא אם היו קטנות שאינן ראויות לילד מחזירין אותן מיד ואי במזיד מי שריין הא לא קשיא פיתוי קטנה אונס הוא ואונס בישראל מישרא שרי יעי"ש [הערה - וקצת יש לדקדק מה שמביא ראי' שמיירי בשוגג מהא דהיו קטנות ואח"כ מהא דמפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן ואמאי לא הביא מקודם מהא דמפרישין אותם שזה נשנה קודם במשנתינו, ואפשר משום דבאמת יש לדחות הראי' מהא דמפרישין אותן שמא מעוברות הן טעמא דמעוברות הא לאו מעוברות שריין דיש לומר דמיירי בקטנות בת י"א ויום אחד דמסקינן לעיל שמא תתעבר ושמא תמות ויכולה להתעבר, ושפיר מפרישין אותם ולאו בגדולות ממש קאי, ואף דאמרינן דבנים הר"ה כסימנים, מ"מ בזה גופא תהי' נבחנת שאם מעוברת היא תהיה באמת אסורה לעולם משום שזינתה ברצון כיון דגדולה היא דבנים הרי הם כסימנים ופתויה לאו אונס הוי ואם אינה מעוברת הו"ל עדיין קטנה ומותרת דפתוי אונס, ויעוי' ריטב"א (ק ע"ב) דמקשה כה"ג, ולזה י"ל דבמכוון הביא מקודם הסיפא להורות שהסיפא מיירי בקטנות וע"כ ממילא הרישא מיירי בגדולות וע"כ פריך מקודם מהסיפא כדי להורות שהרישא מיירי בגדולות, ודו"ק. ע"כ], ואם איתא שכל שבא עליה בשעה שהיתה ערוה חמור יותר וכופין אותו לגרש אשתו א"כ מאי משני דפתוי קטנה אונס היא הא מ"מ תהא אסורה עליו משום קרובת אנוסתו דהא במשנתינו תנן ואם היו אחיות משום אחות אשה וא"כ באחיות עסקינן ובאחיות הא אסור משום קרובת אנוסתו, אלא ודאי כל שנשא אשתו בהיתר אין אשתו נאסרת עליו כלל אפי' בא על קרובותיה אח"כ, ואין לדחות משום דכיון דפתוי קטנה אונס הוא ע"כ חשוב כמו בטעות ושוגג שאינו אסור בקרובותיה זה אינו שכבר הוכחתי מדברי התוס' לקמן (צז.) שאפי' בבא עליה באונס כיון שהוא בא במזיד וברצון קרובותיה נאסרות עליו וכן מצאתי כעת להמל"מ פ' הנ"ל שכתב כן שכל שהוא עשה ברצון ובמזיד אסורה עליו קרובת אנוסתו, וזו לכאורה ראי' ברורה:

ה) מיהו לפי סברת הרשב"א ז"ל הא דלא אסר רב יהודא עליו אשתו בעבד איסורא בחמותו משום דקימ"ל אם כנס לא יוציא, וכן מצאתי כעת להרמב"ן בחי' שם שכתב ג"כ כן, ומכש"כ כשכנס אשתו בהיתר א"כ האי ק"ו ק"ו פריכא הוא לפי שיטת הרמב"ן ז"ל עצמו הביאו הב"י סי' י' וי"א דבכל מקום שאמרו כנס לא יוציא היינו דוקא בכנס אבל בקדש לבד אמרינן שלא יכנוס והוא מהירושלמי לפי גירסת הרמב"ן ז"ל, לפ"ז בשנים שהחליפו זה בזה דשם עדיין לא היו אלא קדושין לבד דהא בשעת כניסתן לחופה החליפו זה בזה ולא הי' בזה כניסה וא"כ אמאי אמרינן שמותרין היו בנשותיהן לכנוס הא הוי נטען על אחותה דאמרינן לא יכנוס אפי' היכי שקדש, וכיון שהרמב"ן והרשב"א אתו עלה הא דלא אסר אשתו עליו משום דאם כנס לא יוציא וא"כ בקדש דקימ"ל שלא יכנוס נאסרה אשתו עליו:

ולולא סברת הרמב"ן ז"ל עצמו דהטעם שלא אסרה עליו אשתו הוא משום שכנס לא יוציא הייתי אומר דהיינו טעמא שלא נאסרה אשתו עליו הוא משום דהא דהנטען באשה אסור בקרובותיה הוא משום דחיישינן דעצת זימה ביניהם וכמו שכ' רש"י סו"פ כיצד וכן כתב הריטב"א שם א"כ אין זה אלא בנטען ואח"כ קידש דאמרינן דמוכח מילתא מדמקדש אחותה של הנטענת שרוצה שתהא רגילה ושכיחא אצלו אבל בקדש אשה ואח"כ סרח עם אחותה לא אסרינן לו לכנוס דלא מוכח כלל דמשום עצת זימה הוא כונס אחותה רק משום שהיא ארוסתו מקודם, וע"כ הוא כונסה כעת לחופה כד"ת, אולם מדברי הרמב"ן ז"ל עצמו דלא אתי עלה אלא מכח ק"ו שאם כנס לא יוציא א"כ כיון דבקדש לבד לא אמרינן שיכנוס קשיא מהא דשנים שהחליפו אמאי שרינן להו לכנוס ולהרשב"א ז"ל לא קשיא שהרי לפי גירסתו בירושלמי באמת גם בקדש מותר לכנוס ושפיר תירץ כנ"ל ועי' בב"י שם מה שהביא לתשו' הרשב"א ז"ל וכן בחי' הרשב"א סו"פ כיצד שהביא ג"כ הירושלמי גירסתו וגירסת הרמב"ן ז"ל:

ולזה נראה דהיינו טעמא דשם בשנים שהחליפו זה בזה מותרים כ"א באחות אנוסתו כיון דהוי כל אחת אשת איש וגברי אסרי שכיבתן אהדדי כדאמרינן לעיל (כו.) א"כ נהי דעתה מזידים היו ונתרצו להחליף זה בזה הא מ"מ כיון דכללא הוא דגברי קפדי אהדדי משום דאסרי שכיבתן אהדדי משו"ה מותר התם כל אחד באשתו שהיא אחות אנוסתו משום שאנוסתו הוי אשת איש ובעלה משמרה ויקפיד על שכיבת אחר עמה וע"כ אין אסורה אחותה עליו:

ולפ"ז יוצא לנו דין חדש שזה דאמרינן דהנטען על האשה אסור באחותה היינו דוקא בשלא נשאת הנטענת לאיש אחר אבל בשנשאת לאיש אחר הנטען מותר באחותה משום דבעלה של הנטענת יקפיד עליה ומשמרה שלא תזנה עם אחר:

ו) ואם כנים אנו בזה שחדשנו שהיכא שנשאת האנוסה לאיש שוב אין הנטען אסור בקרובותיה משום שבעל האנוסה יקפיד עליה יש ליישב בזה קושית התוס' שנתקשו טובא בסוגיין שתפס הש"ס בפשיטות אע"ג דאזיל אשתו וגיסו וכו' דמנא משמע ליה דמתניתין מיירי בשאזיל אשתו וגיסו ויעי"ש מה שטרחו טובא בזה למצוא רמז רמיזה במתניתין ולא עלה בידם, ועפ"י האמור יש לומר שהש"ס מדייק ממשנתינו דע"כ מיירי באשתו וגיסו מהא דתני ומותר בקרובות שני' והיינו משום שנושאים על האנוסה ועל המפותה וכמו שכ' רש"י ז"ל, והא קימ"ל הנטען על האשה אסור באחותה וכמו שהקשה הב"ש שאף בטעות אסור באחותה, ודוחק לומר כמו שכתבנו למעלה דמה דתני מותר בקרובות שני' היינו לאחר מיתה כמו שכתב הב"ש דבאמת משמעות המשנה מורה דבחיים מיירי מדקתני אח"כ אם מתה ראשונה מותר בשני' משמע דרישא דתני מותר בקרובות שני' אפי' במחיים מדלא קתני בה ג"כ ואם מתה שני' כמו דתני בסיפא משום זה ס"ל להש"ס דמשו"ה מותר בקרובות שני' היינו משום שהשני' יש לה בעל, וע"כ אין לאסור אותו בקרובותיה משום שבעלה יקפיד עליה וכיון דמיירי שהשני' יש לה בעל א"כ איך נשא אותה וע"כ דאזיל בעלה שהוא גיסו למדינת הים ושפיר אמר אע"ג דאזיל אשתו וגיסו וכנ"ל:

ואפשר לומר דמשו"ה לא ניחא להו להתוס' לפרש כן הוכחת הגמ' דמיירי באשתו וגיסו וכנ"ל משום דבסמוך ד"ה אשת גיסו כתבו דהא דקתני מתניתין אם מתה ראשונה מותר בשני' ההיא לאו באזיל אשתו וגיסו מיירי דכיון שאסורה אגיסו לדידיה נמי תאסר אלא בפנוי' מיירי, הרי אף שרישא דמתניתין מיירי באזל אשתו וגיסו מ"מ סיפא מתה הראשונה ע"כ בפנוי' מיירי א"כ דוחק הוא לומר דמאי דתני מותר בקרובות שני' מיירי באשתו וגיסו וסיפא שאם מתה הראשונה מיירי בפנוי' דמשמע דבחד גוונא מיירי, וע"כ לא ניחא להו להתוס' לומר שמזה דייק דמיירי באשתו וגיסו והוכרחו לבקש ולמצוא ריוח והצלה לסוגיין ממקום אחר, מיהו אין זה דיוק כיון שבין כך ובין כך אתה צריך לומר שרישא מיירי באשתו וגיסו לפי שיטת הש"ס וע"כ הרישא והסיפא לאו בחדא גוונא מיירי א"כ נאמר באמת שזהו שדחקו להש"ס לאוקמי מתניתין בתרי גווני והיינו ממאי דתני במתניתין שמותר בקרובות שני' וכאמור: ומעתה הרווחנו עוד קצת ראי' לפי דברינו מהוכחת הגמ' דמיירי באשתו וגיסו לדעת הב"ח והפרישה והב"ש דגם בבא בטעות ובשוגג גם כן אסור בקרובותיה משום איסורא דנטען וכמו שנתבאר:

ז) וכן נראה עוד ראי' שכל שנשאת לאיש אחר שוב מותר בקרובת אנוסתו מהא דאמרינן לקמן (צה ע"ב) ל"ש באשתו וגיסו ל"ש ארוסתו וגיסו אשת גיסו אסירא ואשתו שריא, ולפי דעת הרמב"ן דכל שאמרינן כנס לא יוציא הוא דוקא בכנס ממש אבל בקדש לחוד לא יכנוס ולפ"ד גם בשכנס ולבסוף סרח עם קרובותיה אינו מותר באשתו אלא משום דכנס לא יוציא, ולפ"ז בשקדש לחוד נאסרת אשתו עליו משום דקימ"ל דלא יכנוס א"כ אמאי מותרת ארוסתו הא הוי אחות אנוסתו לפמש"כ הב"ש שגם בטעות נאסרת עליו, א"ו שכל שנשאת האנוסה לאיש אין הנטען אסור בקרובותיה וכמש"כ לעיל הטעם משום שהבעל יקפיד עליה:

מיהו יש לפקפק קצת בזה שא"כ אמאי הוצרך הש"ס לקמן (צז.) להעמיד משנתינו דנושאין על האנוסה ועל המפותה שמיירי לאחר מיתה ואמאי לא מוקי לה כגון שנשאת האנוסה והמפותה לאיש דתו ליכא חשש ומדלא מוקי ליה הכי משמע לכאורה דמחיים בכל אופן אסור באחותה אפי' בנשאת מיהו אין זה דיוק שהש"ס חד מתרי ותלת טעמי נקט וה"ה דהוי מצי לתרץ בשנשאת ונקט לאחר מיתה להורות לנו שכל היכא שליכא חשש זנות ועצת זימה לא אסרו חכמים ולא אמרינן לא פלוג רבנן, וממילא משום זה ג"כ היכי שנשאת לאחר דג"כ אין חשש זנות משום שבעלה יקפיד עליה שוב מותר בהן גם מחיים:

ובזה יהי' ניחא דברי רש"י ז"ל במשנה שם ד"ה נושאין שכתב וז"ל, לאחר שאנס ופתה את האשה מותר לישא בתה ואחותה ואמה עכ"ל, ולכאורה תמוה מה ערב רש"י ז"ל אחותה בכאן שהרי משנתינו מוקמי לה בלאחר מיתה ובאחותה אין שייך לשנות שנושאין על המפותה שלאחר מיתה גם בנשואה ג"כ מותר באחותה דמתה אשתו מותר באחותה וא"כ מאי איריא פתה אפי' נשא נמי וא"כ רש"י ז"ל דנקט אחותה ע"כ במחיים מיירי והא זה באמת אסור משום נטען, א"ו דרש"י ז"ל מיירי באופן שכבר נשאת האנוסה והמפותה לאחר שאז מותר באחותה אפי' בחייה, והגמר' דנקט לאחר מיתה חדא מתרי ותלת טעמי נקט וכמש"כ:

[הערה - ויש להמתיק עוד מה שתרץ הש"ס לאחר מיתה והוא, שזה שכתבתי שאם נשאת לבעל מותר הנטען בקרובותיה תלוי בתרי לישני דהש"ס לעיל (כו.) שמחלק בין הא שהוא אסור בקרובותי' והיא מותרת בקרוביו משום דנשי לגבי נשי שכיחן גברי גבי גברי לא שכיחן א"נ נשי דלא אסרן שכיבתן וכו' לא קפדי גברי דאסרי שכיבתן וכו' קפדי ולפ"ז בנשאת הנטענת לבעל ללישנא משום דאסרן קפדי הכ"נ כיון שנשאת לבעל ותאסור שכיבתה לבעל קפדי וליכא למיחש, אבל ללישנא משום דנשי שכיחן יש לאסור אפי' בנשאת דמ"מ שכיחן אהדדי, ולפ"ז יש לומר שהש"ס שמתרץ לאחר מיתה משום שרוצה לתרץ אפי' להאי לישנא דנשי שכיחן אהדדי דלא מהני מה שנשאת, אבל רש"י ז"ל ס"ל לדינא כלישנא בתרא דבד"ס הלכה כדברי המיקל וע"כ פירש גם באחותה ואפילו מחיים והיינו בשנשאת הנטענת לבעל דקפיד הבעל, וזה נכון וסוגיא דגמ' כלישנא בתרא כמו שכת' מהא דד' ל"ג ב' ומהא דאזיל אשתו וגיסו וכו'. ע"כ]: ח) שוב ראיתי שדבר זה מתבאר מתוספתא דמכלתין פ"ד דתני התם הנטען מאשת איש וכו' הר"ז לא יכנוס הנטען מן האשה הר"ז לא ישא אמה בתה ואחותה אם כנס לא יוציא גר עכו"ם ועבד וכו' ישראל הבא על השפחה וכו' חכם שאסר וכו' וכו' וכולן שנישאו לאחרים ומתו מותרת לינשא להן וכו' יעי"ש והא האי וכולן קאי גם על הנטען על האשה שאסור באמה ובתה וכו' וע"כ האי שנשאו לאחרים הכוונה שנשאת הנטענת לאחר שמותרת אמה וכו' לינשא להנטען, שא"א לומר שהפירוש הוא שנשאו אמה ובתה לאחרים ומתו בעליהם שמותרת להנטען שזה דבר שאין לו שחר וכי משום שנשאו לאחרים ומתו תהי' מותרת להנטען דמ"מ עכשיו שהוא נושא אותן אולי משום עצת זימה ביניהם כדי שתהא אחותה הנטענת רגילה ושכיחא אצלו, א"ו שהכוונה היא היינו שהנטענת נשאת לאחרים שבזה כיון שבשעה שנשאת לאחר הותרו אמה וכו' להנטען משום דליכא חשש עצת זמה משום שהבעל יקפיד וקמ"ל רבותא שאפי' מת אח"כ בעל הנטענת אף שאין לה עוד בעל לשמרה מ"מ כיון שאפסקיה אחד והותרו אמה וכו' להנשא לו אינן נאסרות עוד אפי' לאחר מיתת בעל הנטענת והר"ז מבואר כמו שכתבתי: ט) ובמה שהבאתי למעלה ראי' מהא דמלמדין אותה שתמאן ומותר באחותה להטו"ז דבבא בשוגג או בטעות אינו אסור בקרובותיה ראיתי כעת שיש לדחות עוד שכיון שאיסור קרובות מפותתו אינו אלא מדרבנן א"כ במקום מצוה אפשר שלא גזרו, ובפרט כיון שעיקר האיסור הוא משום חשש עצת זמה א"כ בנפלה לפניו לייבום לא מוכח מילתא כלל דמשום עצת זמה שביניהם הוא נושא אחותה רק משום מצות ייבום דרמיא קמיה הוא מייבמה כדת וכמ"ש לחלק כה"ג לעיל:

ונראה לכאורה ראי' לזה דבמקום מצוה לא גזרו מהא דמכות (טז.) דלא משכחת לה באונס שגירש בטלה ולא בטלה, ולכאורה הא משכחת לה כגון שבא על אחות גרושתו שנאסרה עליו האנוסה שגרשה משום אחות מפותתו, ואף שאין איסורה אלא מדרבנן מ"מ כיון שאסור סוף כ"ס להחזירה יהי' מחמת איזה סבה שתהי' וחכמים לא יתנוהו לקחתה א"כ הרי בטל עשה דולו תהי' לאשה וחייב מלקות, וכאן לא שייך להקשות דקם ליה בדרבה מיניה דהא בבא על אחות אשה ליכא אלא כרת ואינו פוטר ממלקות, א"ו מוכח מכאן דבמקום מצוה לא גזרו לאסור עליו קרובת מפותתו ומותר להחזירה: מיהו יש לדחות לכאורה לפמש"כ התו"י בכתובות (מ.) בטעמא דחיי"ל שאינו רשאי לקחתה ולא אמרינן א"ע ודחי ל"ת הוא משום שהאיסור הוא גם עליה והעשה דולו תהי' לאשה הוא רק עליו וליתא גבה עשה דלידחי ל"ת יעי"ש, והשתא י"ל דאיסור קרובותיה בנטען על האשה אינו אלא על הנטען לבד דמשום חשש של עצת זמה שבינו לבין מפותתו אסרו חכמים עליו וסכלו עצתו והפרו מחשבת ערומים אבל על אחות הנטענת ליכא איסורא להנשא להנטען שהיא לא עבדא איסורא ולא קנסו רבנן, ולפ"ז במקום עשה ולו תהי' לאשה נהי שאסורה עליו אחות הנטענת מ"מ ליתי עשה דולו תהי' לאשה וידחה איסורא דאחות הנטענת דלא גרע איסור זה דרבנן מאיסור דאורייתא שהי' נדחה אי לאו דגבה איכא איסורא, משא"כ בייבום כיון דאיכא איסורא הר"ז אסור לייבמה שהר"ז דומה לחיי"ל ושניות שאסרו לייבם משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' ולא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ואיסורא דרבנן דגזירה אטו ביאה שני' דליכא מצוה: אכן אין בזה כדי לדחות שאם נאמר שעשה דוחה איסורא דנטען כמו כן גבי ייבום נמי ליתי עשה ולידחי איסורא דנטען ואי משום גזירה אטו ביאה שני' זה אינו דביאה שני' לא נאסרה כלל כיון דקימ"ל שאם כנס לא יוציא וא"כ תהא מותרת גם בביאה שני' משום שכבר כנס וכשכנס בהיתר כנס משום שעשה דוחה, ויעוי' תוס' יבמות (כ ע"ב) ד"ה אטו, וכיון שכן דמיא ייבום לעשה דולו תהי' לאשה וכיון דמוכח מגמ' דמכות שמותר באחות הנטענת במקום במצוה דולו תהי' לאשה הכ"נ בייבום: אולם לקושטא דמילתא ראיתי שאין ראי' מגמר' דמכות דבמקום מצוה לא גזרו לאיסורא דנטענת שיש לומר דמשו"ה לא מוקי בבא על אחותה משום דאכתי זה לא הוי בטלה דהא קרובת אנוסתו מותרת לאחר מיתה א"כ אין זה ביטול בודאי שהרי אפשר שתמות אחותה הנטענת ויהי' מותר להחזיר את אנוסתו שגרשה ולא הוי ביטול להעשה וז"פ לענ"ד: י) שוב שמחתי למצוא בתוספתא שהבאתי למעלה דאיתא התם ר' אלעזר אמר כולן שנישאו לאחיהם ומתו מותרות להתייבם להן, ע"כ, והאי וכולם על כל מאי דמייתי לעיל קאי וקאי גם על הא דהנטען על האשה וכו', הרי מפורש שמותרות אמה ואחותה להתייבם להנטען, ומה שנסתפק עלינו מושיטה לנו התוספתא בקנה, ולכאורה איננו מובן לכאורה מה מוסיף ר"א דכולם אם נשאו לאחיהם שמותרות להתייבם דמאי רבותא היא מי גרע אחיו מאחר שהבאנו לעיל בשם התוספתא שאם נשאו לאחרים ומתו שמותרות להנשא להן, וצ"ל שר"א פליג על ת"ק וס"ל דוקא בנפלו לייבום מותרות להתייבם משום מצות ייבום אבל בנשאו לאחרים דליכא מצות ייבום אסורות להנשא אחר מיתת בעליהם להן, וא"כ עכ"פ זכינו לדין מהתוספתא דלכו"ע אחות אנוסתו היכי שנפלה לפניו לייבום מותרת להתייבם ואין בה איסור משום קרובת מפותתו ונדחה ראייתי מממאנת לדעת הטו"ז דבשוגג או טעות אינו אסור באחותה דמייבום אין ראי' וכנ"ל: אח"ז רב מצאתי בתשו' הרי"ף סי' קל"ז שנשאל על דין זה בנטען על האשה ונפלה בתה לפניו לייבום אם מותר לייבמה והשיב לדבר ברור כי אסור הוא לייבמה בין כשנטען קודם שנפלה בין שנטען לאחר שנפלה לפניו לייבום בשתיהם חולץ ולא מיבם כשניות יעי"ש, והוא פלא לענ"ד דלמש"כ הרי מבואר בתוספתא שמותרת להתייבם אם לא שהרי"ף מפרש לה בדרך אחר או דס"ל דהאי וכולן לא קאי על הנטען וכו' וצע"ג: יא) שוב התבוננתי שאפשר ליישב דברי הרי"ף ז"ל בתשו' דזה שכתבתי שאינו מובן מה מוסיף ר"א על ת"ק בהא שמתיר להתייבם דהא אפי' בנשאו לאחרים מתיר ת"ק ומכש"כ אם נשאו לאחיהם שמותרות להתייבם, דברים אלו טעות הם בידי לפמש"כ לעיל דהאי וכולן שנשאו לאחרים קאי על הנטענת וכמו שנתבאר למעלה אבל באמה ואחותה וכו' שנשאו לאחרים ומתו אסורות להנשא להם, א"כ שפיר מוסיף ר"א שכולן שנשאו לאחיהם היינו קרובותיה של הנטענת שאם נשאו לאחרים אסורות אחר מיתת בעליהם להנשא להם כמו שכ', מ"מ בנפלו לייבום מותרות משום דבמקום מצוה לא גזרו, וזו היא דעת הרי"ף ז"ל שכ' שאסורות לייבום משום דס"ל שר"א פליג על ת"ק ות"ק ס"ל שאסורות להתייבם כה"ג ופסק כת"ק, מיהו גם לפ"ד הרי"ף ז"ל שגם בייבום אסור באחותה של נטענת אין ראי' מהא דמלמדין אותה שתמאן לדעת הטו"ז שכל שבא בשוגג או בטעות מותר בקרובות אנוסתו או מפותתו, דהא האי מלמדין אותה שתמאן ר"א הוא דקאמר לה, ור"א לשיטתו בתוספתא דס"ל שמותרות להתייבם ע"כ ס"ל ג"כ הכא בממאנת שמותר לייבם אחותה, מיהו כיון דפסקינן בגמ' הלכה כר"א וכן הוא בטושו"ע סי' קע"ה סעי"א א"כ מוכח לכאורה כהטו"ז וכבר כתבתי שהסברא נותנת כהטו"ז, ומצאתי ראי' ברורה להטו"ז מדברי התוס' בנדה (מז ע"ב) ד"ה בת עשרים שכתבו וז"ל ואי גרסינן יביא קאי אבעל שיביא ראי' שזו היא איילונית והוו קדושי טעות אם רוצה לישא אחותה עכ"ל, הרי מפורש דמותר לישא בקדושי טעות וע"כ מחיים דלאחר מיתה בלא"ה מותר דמתה אשתו מותר באחותה, וזו ראי' ברורה לדעת הטו"ז:

זאת תורה העולה מכל הני מעלייתא שכתבתי לדינא, א) שמחלוקת הטו"ז והב"ש בבא עליה בטעות או בשוגג אם מותר בקרובותיה אפשר לתלות במחלוקת גדולי הראשונים ז"ל הרי"ף והר"ח ז"ל ומדברי התוס' נראה מפורש דס"ל כדעת הטו"ז שכה"ג מותר בקרובותי' וע"כ כיון שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן כדאי הם התוס' והטו"ז לסמוך בשעת הצורך והמורה כדעת הטו"ז לא הפסיד, ב) שאם נשאת האשה הנטענת לאיש אחר מותר בקרובותי' ואפי' אם מת בעלה של הנטענת מותר ג"כ בקרובותי' כיון שכבר הותר מקודם ג) במקום ייבום יש לצדד שמותר לייבם קרובותי' אף מדברי הרי"ף בתשו' מפורש לאיסור ומאן ספין לחלוק עליו, וזהו אשר רצינו לבאר בעז"ה:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה