שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
ב · סימן ב
א:
א) ע"ד האשה מ. שהגיע לה מבעלה באמעריקא ג"פ שנכתב בירח תמוז ונמסר לידה כאן בווילנא בירח טבת וכאשר נזדמן לה שידוך הגון נפשה בשאלתה להתיר לה להנשא תוך ג' חדשים משעת הנתינה מפני שהיא חוששת וקרוב הדבר שיתבטל הענין אם ישתהה הדבר עד תום זמן הבחנה והיא עני' ודלה ואין לה במה להחיות את נפשה אם יתבטל הענין, הנה דבר זה ידוע שהוא מחלוקת רב ושמואל בגיטין (יח.) דרב ס"ל שמונין לגט משעת הנתינה ושמואל ס"ל משעת הכתיבה ובש"ס שם ג"כ מחלוקת אמוראי בתראי דרב כהנא ורב פפי ור"א עבדי משעת כתיבה ורב פפא ור"ה בדר"י משעת הנתינה ולפי הגירסא שלפנינו בגמ' פסק הש"ס שם והלכתא משעת כתיבה והרא"ש שם הביא דברי הרי"ף בהלכותיו שפסק כשמואל ומזה הוכיח הרא"ש שלפני הרי"ף לא היתה הגירסא שלפנינו והלכתא משעת כתיבה, שאל"כ לא הי' צריך לפסוק כשמואל אחרי שהש"ס פוסק כן, ומשו"ה תמה עליו שא"כ איך פסק כשמואל הא הלכה כרב באיסורי ומשוה"ט כתב הרא"ש שבאשכנז ובצרפת נוהגין כרב משעת הנתינה, והנה מרן המחבר בשו"ע אה"ע סי"ג סתם כדעת הרי"ף והרמב"ם ומרבית רבותינו הראשונים ז"ל שמונים משעת כתיבה אולם הרמ"א בהגהה הביא להלכה דעת הטור בשם הרא"ש שמונין משעת הנתינה, ואנן אחרי שנתבארו שני הדיעות הללו בשו"ע מה נעני אבתרייהו ואיך נידון להאי דינא, ואם נאמר דהוי ספק פלוגתא דרבוותא והוי ספד"ר לכאורה הדין להקל כדין ספד"ר דלקולא, וא"כ לכאורה יש מקום להקל להאשה הנ"ל בשעת הדחק ובמקום ביטול שדוכים להנשא תוך ג' חדשים לנתינה אחרי אשר עברו יותר מג"ח משעת הכתיבה: ב) אמנם יש להסתפק דבדין הבחנה אולי ספיקו להחמיר ל"מ לפ"מ דמפיק לה שמואל ביבמות (מב.) מקרא דוהי' לך ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון אפשר דהוי דאורייתא דדרשה גמורה היא, ויש מן האחרונים שסוברים כן אליביה, אלא אפי' לטעמו של רבא גזירה שמא ישא וכו' דמשמע דגזירת חכמים היא מ"מ נראה דגזירה זו תקנה קדמונית היא מימות נביאים ראשונים כמו שנראה בפשיטות מקושית התוס' במגילה (יב ע"ב) שאסתר היתה עומדת מחיקו של אחשורוש ויושבת בחיקו של מרדכי שהקשו הא אסור משום הבחנה, הרי שתפסו בפשיטות שאיסור הבחנה הי' נוהג כבר בימי מרדכי ואסתר, וסמוכין לדבריהם מצאתי במדרש רות פרשה ה' על הכתוב ותדבק בנערות בעז אר"ש ב"נ מתחילת קציר שעורים עד כלות קציר החטים שלשה חדשים ותשב עם חמותה, ותאמר לה נעמי חמותה בתי הלא אבקש לך מנוח ועתה הלא בעז מודעתנו עכ"ל המדרש, והיינו שהמדרש מפרש דמשו"ה המתינה נעמי עם העסק של רות עם בעז עד כלות קציר החטים כדי שיעברו שלשה חדשים מאז באה רות לחסות תחת כנפי השכינה כדין הגיורת שנתגיירה שצריכה להמתין שלשה חדשים, ומה גם שכנראה תיכף כשמת מחלון חזרו משדה מואב ושבו לבית לחם ובאו בתחילת קציר שעורים שאז בכלות קציר החטים עברו שלשה חדשים ממיתת מחלון, ושו"מ כן למוהרז"ו בפי' שהבין כן דברי המדרש, הרי שכבר בימי רות ובעז נהגו בדין הבחנה, ואחרי שתקנת הבחינה תקנה קדומה היא מימות נביאים א"כ הו"ל כשל תורה כמו שכתב הטו"א במגילה דספק בדברי קבלה הוי לחומרא א"כ בנד"ד אם נדיינו לספק הוי ספיקו להחמיר לכאורה: [הערה - ונ"ל ראי' לדבריו דבתקנה קדומה שבימי הנביאים ספיקו להחמיר מהא דב"ב (פא ע"ב) דמקשה ודילמא לאו בכורים נינהו ומפקע להו מתו"מ וכו', ונדחק הש"ס שם בזה, ולכאורה מאי קושיא הא פירות האילן תרומתן מדרבנן לשיטת התוס' בכמה דוכתי, וכן דעת הרמב"ן ז"ל אפי' תרומת זיתים וענבים, א"כ הו"ל ספק דרבנן וא"ח בתרו"מ משום שמא בכורים הם, משא"כ בכורים שהם מדאורייתא בפירות האילן שנשתבחה בהן א"י, א"ו משום דפירות האילן אף שמדרבנן מ"מ תקנה קדומה היא מימות חזקי' המלך כמבואר בנדרים (נה.) מאי כפרוץ הדבר וכו' אמר אביי לרבות פירות האילן וירק וע"כ שפיר מקשה ודילמא וכו' ואכ"מ, שוב התבוננתי שאינה ראי' דקושית הגמ' בב"ב שם אינו אלא לפרש שיכול לתקן ע"י דמפריש להו תרו"מ ונותנו לכהן וכיון דיכול לתקן שוב ל"א בו ספד"ר ולקולא דהוי דשיל"מ כמו שאר טבל דחשוב דבר שיל"מ וכיון שאינו נפסד כלל במה שמפריש על הבכורים תרו"מ מהם עליהם מחוייב לתקן, ואדרבה בזה מיושב קושי' התוס' שם דה"מ תרומה דהו"מ לשנויי שיפריש עליהם ממקום אחר, ולפ"ז ניחא שאם אי אפשר הי' לתקן בלא הפסד מהם עליהם לא הי' צריך להפריש עליהן ממקו"א שא"כ הי' נפסד וכל היכי שהוא נפסד וצריך הוצאה ל"ח דשיל"מ כמש"כ התוס' בב"מ (נג.). וא"כ משום זה הי' מותר בלא הפרשה משום דהוי סד"ר ולקולא וא"צ לתי' התוס' אליבא דר"מ דס"ל באילן אחד מביא ואי"ק והוא עצמו ס"ל דמעשר ראשון ללוי דלק"מ לפ"ז דוק ותמצא, וקצרתי. ע"כ]:
אולם בפשיטות זה אינו אף שדין הבחנה תקנה קדומה היא אינו אלא במקום שאם לא יעשה הבחנה יהי' על הולד הנולד ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון, אבל באלה שאסרו חכמים להנשא תוך ג' כגון ארוסות או הי' בעלה זקן או חולה או רדופה מבית בעלה וכו' שאין בהולד הנולד אח"כ חשש של ספק של ראשון או של אחרון כלל, אלא שחכמים עשו הרחקה לדבר גזירה אטו הבחנה ממש, כל זה ודאי אינו אלא הרחקה דרבנן ואין זה מדברי קבלה כלל, א"כ בנד"ד בספק מאימתי מונין שאף למ"ד משעת נתינה אינו אלא גזירה דרבנן אטו משעת כתיבה דהא לא נתיחד עמה ואין כאן חשש של ספק בהולד שיהי' נולד, א"כ אינו אלא איסור דרבנן וספיקו להקל:
ג) אלא שלכאורה י"ל דלא אמרינן בזה סד"ר ולקולא, כיון דלאחר ג' חדשים תהי' מותרת והמתיר עתיד לבא בודאי א"כ הו"ל דשיל"מ וספיקו אסור כרב אשי בביצה (ד.) והובא להלכה ביו"ד סי' ק"י, ואף בספיקא דדינא כן, כמו שהביא הגאון רע"א ז"ל מדברי רש"י עירובין (לט ע"ב) דגם בסד"ד דשיל"מ אסור, והרי כה"ג כתב מוהרש"ל ביש"ש פ' הערל לדון בכהן טמא שאסור בתרומה שנתבטלה במאה חולין משום דהוי לדידיה דשיל"מ אחר שיטבול אלא שדחה זה מט"א, הרי שתפס בפשיטות שאף אם האיסור הוא בגוף האדם ולא בחפץ אמרינן שזה הוי דשיל"מ ול"ב, והכ"נ לענין ספק דמ"ש, ולפ"ז הרי אשה זו אסורה מספק אף באיסור דרבנן משום שיש לה היתר לאחר זמן והו"ל דשיל"מ:
אבל לקושטא דמילתא זה אינו, שכבר העלה הצל"ח במס' ביצה של"א דשיל"מ ספיקו אסור אלא במידי דאכילה שאם יאכלנו היום לא יאכלנו למחר וע"כ אמרינן מוטב שיאכלנו בהיתר משיאכלנו באיסור, אבל במידי דלאו אכילה כמו טלטול מוקצה וכדומה שיוכל לטלטל ולהשתמש גם היום גם למחר ל"ש דשיל"מ, שהרי מפסיד הוא את היום שבמה שאתה אוסרו היום אין אתה מרויחו למחר שהרי יוכל לטלטל גם למחר אף אם יטלטל גם היום, ואין זה חשוב דשיל"מ וספיקו מותר, ודבריו נכונים מאד בסברא, וכן נראה מכמה מקומות כדבריו, וגם בזה ניחא ג"כ מה שהקשו בהא דמנחות דר"פ ורהבדר"י אכלי חדש נגהי שבסר משום דס"ל חדש בחו"ל דרבנן וספיקו מותר ואף דחדש הוי דבר שיל"מ והיינו משום דשם ל"ש לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שהרי יוכל לאכול חדש גם היום וגם למחר שכמה חדש איכא בעולם ול"ש בחדש לדין דשיל"מ, אלא באם הספק הוא בתבואה ידועה לפנינו אם היא של חדש או לא שאז אנו יכולין לומר עד שתאכלנה היום באיסור תאכלנו למחר בהיתר, משום שאם נאכל אותה תבואה היום לא נאכלנה למחר, אבל אם הספק הוא בהיום אם הוא אסור בחדש או לא לא הוי דשיל"מ שהרי יוכל לאכול היום חדש וגם למחר שאין קץ לתבואות של חדש שישנו בעולם והוא ברור, מעתה גם בנד"ד לא שייך לדין דשיל"מ מפני שתהא מותרת לאחר ג"ח שהרי תוכל להיות נשואה גם היום גם לאחר ג', ואם נאסר אותה תוך ג' חדשים הרי אנו מפסידין לה אותו זמן של ג"ח ואינה מרויחה בזה את הזמן שאח"כ, וא"כ הדר הו"ל סד"ר ולקולא ולא שייך כלל דבר שיל"מ, וע"כ בנד"ד אף אם נעשה שני הדעות בשו"ע שקולין יש לנו להקל, ובפרט שרובם של הפוסקים פסקו כשמואל משעת כתיבה, והרא"ש כמעט יחידי בדבר להחמיר לפסוק כרב משעת נתינה: ד) והנה ראיתי להגאון בעל משכנות יעקב ז"ל שכתב לסייע דעת הרי"ף ז"ל שהלכה כשמואל משעת כתיבה מהא דפריך ביבמות מ"ב על רב דס"ל משעת נתינה מברייתא השנוי' שם דג' חדשים של יבמה מונין משעת מיתת הבעל ולא משעת חליצת היבם, ואם נאמר דתניא נמי כוותיה דרב כמו שהיא הגירסא לפנינו בגמ' גיטין הנ"ל א"כ מאי מקשה מרב לכאן דילמא ברייתא זו כאידך ברייתא דתניא כוותיה דשמואל דמשעת כתיבה מונין ורב שפסק משעת נתינה משום דס"ל דתניא כוותיה בגיטין שם, א"ו שהנכון כדעת הרי"ף ז"ל שלא היתה לפנינו הגירסא דתניא כוותיה דרב, והש"ס לא הביא רק תניא כוותיה דשמואל משו"ה פסק הרי"ף כשמואל משום דתניא כוותיה ולא כרב: ובאמת ראי' זו יש לדחות שאף דתניא כוותיה דרב מ"מ מקשה שפיר הש"ס ביבמות והיינו כדי להוכיח דלית הלכתא כרב כיון דתניא עוד גם בברייתא אחרת כשמואל א"כ נדחה ברייתא חדא דתניא כוותיה דרב מקמי תרתי דתניא כוותיה דשמואל והי' באמת הלכה כשמואל אבל אחר דמשני ודחי הקושיא מברייתא זו על רב הדר י"ל דהלכתא כוותיה דרב דתניא ג"כ כוותיה והדרינן לכללא הלכה כרב באיסורי: ה) אבל לדעתי יש להביא ראי' דהלכתא כוותיה דשמואל משעת כתיבה מהא דב"מ (יח.) מצא גט אשה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה שמקשה אמאי יחזיר ניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין, הניחא למ"ד דאין לבעל פירות משעת כתיבה אלא למ"ד משעת נתינה מא"ל, כי אתי למטרף אמרינן לה אייתי ראי' אימת מטי גיטא לידך, ומ"ש משט"ח וכו' התם נמי ליהדר וכי אתי למטרף אמרינן ליה אייתי ראי' וכו', ומשני גבי גט אשה אתי לוקח ותבעה אמר האי דאהדרוה ניהליה רבנן לגיטא משום דלא תעגן ותיתב השתא דאתי למטרף אייתי ראי' אבל גבי שט"ח לא אתי לוקח ותבע מדאהדרוה ניהלי רבנן למטרף הוא ש"מ קמו רבנן במילתא ומקמי דידי מטי שטרא לידיה יע"ש, והשתא אם נאמר שמונין בגט משעת נתינה תקשה ג"כ איך מחזירין להאשה את הגט הא אתי' למינסב ביה משעת כתיבה דמאן תבע לה לומר שלא בשעת כתיבה נמסר הגט לידה והוי דומיא דשט"ח כיון דנפל איתרע וחיישינן דילמא תנשא על ידו משעת כתיבה, ואין לומר שהאשה עצמה נאמנת לומר שכבר עברו ג"ח הבחנה משעת שנתקבלה ואינה צריכה לעדות הגט, זה לדעתי אינו מכמה טעמי, חדא דיש לומר שאיסור הבחנה יש בו לתא דערוה דכיון שהאסור הוא משום שמא ישא אחותו מאביו וכו' וא"כ משום מגדר ערוה גדרו בה והוי כמו דין ערוה ואף שאינו אלא מדרבנן הא גם באיסור ערוה דרבנן הוי דשב"ע ואין פחות משנים כדמוכח בגיטין (ב ע"ב). ועוד אפי' נאמר דהוי בגדר איסורין וע"א נאמן באיסורין ונאמנת האשה עצמה כמו דילפינן מקרא דוספרה לה לעצמה, מ"מ לענין הבחנה אינה נאמנת ואף ע"א דעלמא אינו נאמן משום דהוי נגד חזקה משום דמוקמינן לה אחזקה דמעיקרא ואמרינן השתא היא דנתגרשה ולא עברו עליה ג"ח הבחנה: [הערה - שו"מ בחי' גיטין להג' רע"א ז"ל שכתב ג"כ שאין היא נאמנת לומר שעברו עליה ג"ח הבחנה, ועי' מה שפלפל בזה בסוגיא דגיטין (יח.). ע"כ]: ויעי' ביו"ד סי' שצ"ז לענין אבלים אם אינו ידוע אם עברו שלשים מיום המיתה דאמרינן השתא הוא דמת וחייב להתאבל יעי"ש בטו"ז ונה"כ ועוד דהוי איתחזק איסורא כמו שכ' הב"ש סי' ט"ו וסי' קנ"ח דע"א אינו נאמן להעיד שמתה אשתו כדי לישא אחרת משום שאין ע"א נאמן במקום דאיתחזק איסורא אף איסור דרבנן, והכ"נ אשה זו בחזקת איסור עומדת שהיתה עודנה באיסור א"א, ואף שנתגרשה מ"מ עד כלות ג"ח אסורה להנשא משום הבחנה, ואף שאיסור של תורה ודאי הלך לו שהרי נתגרשה מ"מ מחזקינן מאיסור א"א דאורייתא לאיסור הבחנה דרבנן כדמוכח במכות (ד.) בחבית של יין שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה וכן ככר של תרומה וכו', מאי וכן מה"ד התם אוקי גברא אחזקתיה, ופרש"י משום דבטבילת ספק אתה בא לטהרו אל תטהרנו מספק, הרי אף שכבר פקעה ממנו טומאה מדאורייתא אלא דחיישינן משום ספק ג' לוגין מים שאובים שאינו אלא מדרבנן מ"מ חשוב חזקת איסור ומחזקינן מאיסורא לאיסורא [הערה - מיהו יש לדחות קצת שאם נאמר שהטובל ושרץ בידו לא עלתה לו טבילה אין זה מפני שהוא חוזר ומיטמא אלא כיון ששרץ בידו אינה עולה לו טבילה גם לטומאתו הראשונה לפ"ז י"ל דמש"ה הוי כאן חזקת איסור משום כיון דמספקא לו שמא נכנס בג' לוגין מים שאובין א"כ הר"ז כמו טובל ושרץ בידו שג' לוגין מים שאובין מטמאין שהבא ראשו ורובו במים שאובין טמא וא"כ בטובל בים הגדול וספק אם נכנס בג' לוגין מים שאובין הוי ספק אם נטהר כלל מטומאתו הראשונה שאם בא במים שאובין הרי הוא בטומאתו הראשונה שלא נפקעה ממנו כלל והוי שפיר חזקת איסור הראשון, ואכ"מ. ע"כ] והכ"נ מחזיקין אנו אותה מאיסור א"א לאיסור הבחנה ולא תהא נאמנת להתיר עצמה להנשא בלא עדים, וכן הבעל שמודה שהגט שלה אינו נאמן משום דהוי ע"א במקום ח"א וא"כ איך מוסרין הגט לידה שמא תנשא ע"י זה משעת כתיבה, ותי' הגמרא כמו בפירות ל"ש כאן, א"ו מוכח מכאן דבאמת הדין שמשעת כתיבה מונין וע"כ שפיר מחזירין הגט לאשה, וא"כ מוכח מסוגית הגמ' וברייתא דב"מ דמצא גט אשה שהלכה היא כשמואל שמונין משעת כתיבה, ולרב לא תקשה מכאן משום דס"ל כאידך ברייתא דתניא כוותיה, אבל עכ"פ יש לנו שתי ברייתות דתניא כוותיה דשמואל והלכה כמותו משום דדחי חדא מקמי תרתי, וזו ראי' נכונה לדעת הרי"ף ולהפוסקים שמונין משעת כתיבה:
ו) ובנדרים (עג.) מביא הש"ס ראי' דגירושין כשתיקה דמי, מהא דנדרה והיא ארוסה ונתגרשה ונתארסה בו ביום וכו' אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, ולכאורה קשה איך אפשר שנתארסה בו ביום שנתגרשה הא אנן קימ"ל דאחד ארוסות אחד נשואות לא יתארסו ולא ינשאו עד אחר ג' חדשים, ואם נתארסה באיסור ובדיעבד הא אמרינן ביבמות (לז.) שאם קדשה תוך ג' יוציא בגט, ויעוי' בתוס' שם (לו ע"ב) ד"ה ולא, וכיון שבעמוד והוצא קאי לכאורה אינו מפר נדריה כמבואר בש"ך יו"ד סי' רל"ד סע"ה שאשה שנשאת באיסור אינו מפר נדריה לכתחילה ויעוי' תוס' יבמות (פט ע"ב) סוד"ה כיון, וא"כ איך הוא אומר כאן בפשיטות שבעלה האחרון מפר נדריה בו ביום הא נתארסה לו באיסור תוך ג' חדשים לגירושיה מהארוס הראשון, והנה לפ"מ שדחה שם דמיירי שלא שמע הארוס ושמע האב אפשר לומר דבו ביום היינו לשמיעת האב אבל האירוסין היו אחר ג' חדשים לגיטה, אבל לפ"מ דס"ד דבו ביום היינו לשמיעת הארוס הראשון ונתארסה, ע"כ היינו בו ביום שנתגרשה, א"כ איך אפשר לומר כן שהרי היא אסורה להאחרון, אבל אם נאמר שמונין לגט משעת כתיבה א"ש אף שנתגרשה היום מ"מ מותרת להתארס בו ביום דמיירי שנכתב הגט ג' חדשים מקודם ומונין משעת הכתיבה, וא"ש מה שרצה לפשוט מכאן דגירושין כשתיקה דמיא:
[הערה - שו"מ בריב"ש סי' תס"ב שהביא בשם הרי"ט שדקדק בלשון הש"ס בנדרים ואהדרי' ביומה ולא אמר שנישאת לאחר משום הבחנה ומזה הוכיח דמחזיר גרושתו א"צ להמתין ג"ח, ושמחתי שכוונתי להערה זו לדעתו ז"ל אבל א"י מה יענה להדא דקמן דמיירי שנתארסה לאחר. ע"כ]:
וזה פשוט שאף אם כתב לה גט מ"מ זכאי בהפרת נדריה עד שעת נתינה כדמוכח בגיטין (עג ע"ב) ימים שבינתים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה וכו', הרי אף שכתב ומסר לה גט כיון שלא נתגרשה עדיין הרי היא כאשתו לכ"ד וזכאי בהפרת נדריה וע"כ הי' הארוס הראשון זכאי בהפרת נדריה אף אם כתב לה גט מקודם, ויעוי' כתובות (כב ע"ב) דאמרו עדים עכשיו מת עכשיו נתגרשה ופרש"י עכשיו היום, ולכאורה איך נשאת בלא"ה הרי היא תוך ג' חדשים ואם מונין משעת כתיבה משכחת לה שעברו ג"ח משעת כתיבת הגט וליכא משום הבחנה אלא שקשה מהא דעכשיו מת תצא מיהא משום תוך ג"ח וצ"ע, שו"מ בשמ"ק שעמד בזה, יע"ש מש"כ: ז) ובזה שמונין משעת כתיבה יש לישב קושית הג' רע"א ז"ל בחי' לגיטין על התוס' בגיטין (יג.) ד"ה לא יתנו לאחר מיתה שכ' דקמ"ל שאין גט לאחר מיתה אע"ג דבהדיא תנן בפ' מי שאחזו שאין גט לאח"מ איצטרך לאשמעינן דאע"ג שמינה השליח בחייו לא חשוב להיות כמותו לאח"מ כאלו הוא עצמו קיים אלא חשוב גט לאח"מ וכו' והקשה הגרע"א הא גם את זו תנינא לה בפ' המביא (כח.) השולח גט ממדה"י והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים הרי אי לאו שמעמידין אותו בחזקת שהוא קיים לא הי' יכול למסור לה הגט משום שאין גט לאח"מ אף במינה שליח בחייו ונשאר בצע"ג, ולפי האמור י"ל דהנה הא שאין גט לאח"מ אף במינה שליח בחייו יש לומר בזה שלשה טעמים, א') משום דכיון שמת נתבטלה שליחותו ואינו עוד שלוחו של המגרש ולא עדיף מבמסר להשליח גט ונשתטה אח"כ המשלח שאם השליח מסר לה את הגט אינו כלום מן התורה כמו שהיא דעת הטור באה"ע סי' קכא, ב) אף לדעת הרמב"ם ז"ל דבנשתטה מן התורה לא בטלה שליחותו מ"מ במת אינו גט מן התורה משום שכיון שמת המגרש אין עוד מגרש כלל ואף שהשליח עומד במקומו היינו לפעולת הגירושין אבל מ"מ צריך שיהי' לה בעל מגרש וכיון שמת הוא עבר ובטל ואין עוד מגרש כלל ולא דמי לנשתטה שיש בעל אלא שאינו בר גירושין, ועוד בה שלישיה דכיון שמת הבעל אינה עוד אשתו ולא יוכל לגרש את שאינה אשתו, והנה לפי הטעם הג' בשמינה שליח בחייו ומת ונפלה לפני יבם, לכאורה י"ל שיוכל לגרשה גם לאחר מיתה שהרי היא זקוקה ליבם מכח נשואי האח המת, הרי שלא נתקו קשרי אשתו של הבעל המת שהרי היא עדיין אסורה לאיש זר וזקוקה לאחיו מכח נשואיו, הרי שכח הקדושין הראשונים של המת עוד ישנם שלא הפקיעה אותם המיתה לגמרי, ומה ששיירה במיתה הרי גומר הגט, [הערה - עיין קידושין (ס) גט להוציא ומיתה להוציא וכו' יעש"ה. ע"כ] ודוקא במת והניח ז"ק או שאין לו אחים שמותרת לשוק להנשא לכל מי שתרצה אז נתפרדה החבילה ביניהם ובטל כח הקדושין הראשונים שלו ואז באמת אין גט לאח"מ, ואף שבלא"ה מותרת לשוק מצד מיתתו מ"מ נפק"מ שאם מסר השליח את הגט לאח"מ לא חשיבא גרושה כלל ומותרת לכהן. אבל במקום יבם היינו יכולים לומר לפי טעם זה שעדיין אשתו היא ויש גט לאח"מ, והנה הא דתנן בהשולח גט ממדה"י מה שצריך הטעם שיוכל ליתן לה משום שהוא בחזקת קיים, אף דבממנ"פ יוכל ליתן לה שאם מת א"צ גט ואם הוא חי הרי הגט גט הוא בפשוטו במקום יבם שאם מת ואין הגט גט הרי היא זקוקה ליבם, והנה מוכח לכאורה מזה שאף במקום יבם אין גט לאח"מ, אולם אם נאמר שמונין בגט משעת כתיבה אין ראי' ממשנתינו שאף במקום יבם אין גט לאח"מ, שי"ל שמה שצריך להעמיד אותו בחזקת שהוא קיים הוא כדי שתוכל למנות משעת כתיבה שאם מסר הבעל למשל להשליח גט זה שני חדשים קודם שהלך השליח ממנו וכעת שבא השליח ומסר לה הגט שאם היינו חוששים שמא בשעת מסירת הגט לידה כבר קדם הבעל ומת וא"כ אין הגט גט ואינה מותרת לשוק כי אם מצד מיתתו היתה צריכה להמתין ג"ח הבחנה, אבל אם אנו מעמידין אותו בחזקת שהוא קיים א"כ הגט גט והרי הוא מונה ג"ח משעת כתיבת הגט ומותרת להנשא תיכף אחרי עבור ג"ח משעת הכתיבה, א"כ נפק"מ רבתא בזה שמעמידין אותו בחזקת שהוא קיים אבל לא מיירי במקום יבם כלל, דבמקום שיש יבם והיא זקוקה לו היינו יכולין לומר שיש גט לאח"מ, ואין ראי' ממשנתינו זו כלל, ולפ"ז מיושב קושי' הגרע"א שצריך משנה יתרה של האומר תנו גט לאשתי לא יתנו לאח"מ לאשמעינן שאף במקום יבם לא מהני גט לאח"מ כלל משום שנתבטלה שליחותו או משום שאין עוד בעל מגרש, וא"כ מכל זה סעד דקימ"ל כשמואל שמונין משעת כתיבה ורב דס"ל שמונין משעת נתינה י"ל באמת דפליג על משנתינו וס"ל כתניא כוותיה שמביא הש"ס בגיטין י"ח, אבל אנן קימ"ל כסתם משנתינו שמוכח לפמש"כ שמונין משעת כתיבה:
הארכתי בזה כדי לסייע קצת דעת רוב הפוסקים הראשונים ז"ל שהלכה שמונין לגט משעת כתיבה, וע"כ בעובדא דידן שהוא שעת הדחק והכרח גדול ושקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שדמעתן מצוי' ודאי יש לסמוך על דעת הפוסקים הנ"ל ולעשות מעשה להתיר את האשה הנ"ל להנשא תוך ג"ח לנתינת הגט ולמנות ג"ח משעת כתיבה: ב:
א) וכסניף להיתרא הנ"ל הי' נראה עוד דבר חדש דלדידן אף לדעת הפוסקים שמונין משעת נתינה יש מקום לומר שיש למנות משעת כתיבה, והוא ע"פ המבואר בגיטין שם שטעמו של מ"ד שמונין משעת נתינה הוא משום קושית ר' נתן בר הושעיא שם לשמואל יאמרו שתי נשים בחצר אחת זו אסורה וזו מותרת, ופרש"י שתי נשים בחצר אחת של אדם אחד שפירש לים ומסר שני גיטין לשתי נשיו בו ביום אלא שזה קדם לזה כתיבתו חודש, ולשמואל זו תינשא לסוף ב' חדשים וזו לסוף ג' חדשים יתמהו בני אדם שראו שנתגרשו ביום אחד, הנה שפתיו ז"ל ברור מללו שהתימה והחשש של שתי נשים בחצר אחד היינו דוקא בנשותיו של אדם אחד, והיינו משום דבשתי נשים של שני בני אדם אף אם תתגרשנה ביום אחד לא יתמהו על החפץ אם יראו שזו נשאת לסוף שני חדשים וזו לסוף ג"ח מפני שבקל יעלה על לבם הסבה משום שקדמה כתיבתו של גט זו משל זו, דמאי שייכות האיש האחד להשני לחשוב שכמו שגרשו כמו כן כתבו ביום אחד, ורק באדם אחד שמגרש שתי נשיו כאחת ביום אחד יחשבו הרואים שכמו שנתגרשו שתיהם ביום אחד כמו כן נכתבו שני הגיטין ביום אחד, כיון דמידי איש אחד ניתנו, וע"כ יש חשש שאם האחת תנשא תוך ג' חדשים לנתינה יבאו להתיר גם השני' להנשא תוך ג' חדשים לנתינה ואיכא למיחש לתקלה:
והשתא שעיקר טעמו שמונין משעת נתינה הוא משום גזירה של שתי נשים של אדם אחד א"כ השתא בזמנינו דאיכא חדר"ג שאסור לאדם לישא שתי נשים לא שייך כלל גזירה זו שיהיו מונים משעת נתינה, ולדידן בטל טעם הגזירה כלל משום דלא שייך כלל מציאות של שתי נשים באיש אחד, וכיון שבטל הטעם ממילא בטלה הגזירה, ואף שאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ומנין מ"מ במקום שבטל טעם הגזירה שטעמה ידוע בטלה הגזירה ממילא, כמו שכתב הרא"ש בתשובותיו כלל ב' ד"ח שמה"ט אין לאסור בזמן הזה ללבוש טלית של פשתן כיון דעיקר טעם האיסור הוא משום דילמא אתי למירמא ביה תכלת אבל בזמן הזה שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למגזר, דלא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין שאין לנו היתר אלא ע"י בי"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין, דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא דלא דמי לביצה מתקנת ר"י בן זכאי ואילך וכו', דהיתר ביצה אין הטעם ידוע כ"כ לעולם שיהא תלוי במה שתיקן שיהו מקבלים העדות כל היום כולו, וכן בשובו לכם לאהליכם ולר"א שבקש להפקיר כרמו וכו' וכו', אבל בנידון זה אין כאן תקנה אלא ב"ש אוסרין משום גזירה וכיון דהשתא לא שייך הך גזירה שרי ממילא עכ"ל הרא"ש שם, ונד"ד דמיא ממש להאי דטלית של פשתן שכמו כן אין כאן אלא גזירה דמשום יאמרו וכו' וכיון שבטל הטעם בטלה הגזירה, ומכש"כ הוא דין זה דשעת נתינה שהוא קל יותר משום שלא פשט איסורו בכל ישראל שהרי לא נהגו כרב אלא באשכנז וצרפת, אבל בשאר מקומות שנגררין אחר מרן ב"י נוהגים כדעת שמואל משעת כתיבה, ובדבר שלא פשט איסורו בכל ישראל הדין הוא אף בדבר שלא בטל טעם הגזירה יכולין בי"ד לבטל אף אם אינו גדול בחכמה ובמנין כדאיתא בע"ז ל"ו יעי"ש ובתוס', ומכש"כ שבטל טעם הגזירה שממילא בטלה הגזירה כמש"כ הרא"ש, וזו עצה חדשה לתמוך דעת הפוסקים דמונין משעת כתיבה:
ב) אמנם יש לשדות בזה נרגא, שאם נאמר שטעמו של רב דמונין משעת נתינה הוא משום יאמרו שתי נשים וכו' ואפס זולתו תקשה מאי פריך ביבמות לרב אמאי אין מונין גם ליבמה משעת חליצת היבם הא שם לא שייך הטעם דיאמרו שתי נשים וכו' כלל דבשתי יבמות הבאות מאח אחד לא שייך לאמר יאמרו שתי נשים הא אינה חולצת אלא אחת מהן, ואף בשתי יבמות שנפלו ליבם אחד משני אחים שמתו ג"כ לא שייך חשש זה כלל שאם חולץ שתיהן ביום אחד הרי שתיהן באמת מותרות להנשא לשוק ביום אחד, שהיבמה אינה חולצת עד שעברו ג"ח ואם שתיהן חלצו א"כ על שתיהן עברו ג"ח הבחנה משעת מיתת בעליהן ושתיהן מותרת להנשא ביום אחד ומאי יאמרו וכו' שייך כאן, וע"כ מוכח מכאן שטעמו של רב אינו משום חששא דיאמרו וכו' אלא משום שהיא אגידא גבי בעל כל זמן שלא מסר לידה הגט והרי היא אשתו לכ"ד ע"כ הזמן שבין כתיבה לנתינה אינו עולה במנין ג"ח הבחנה, ואף שלא נתיחד עמה בין כתיבה לנתינה אין זו אלא כמו שהיתה רדופה לבית אביה או הי' לה כעס עם בעלה שאעפ"כ צריכה להמתין ג"ח משעה שנתגרשה או שמת בעלה, וע"כ שפיר מקשה מיבמה לרב שכמו דס"ל לרב שהזמן שבין כתיבה לנתינה אינו עולה במנין ונחשב כאלו נכתב ונמסר הגט ביום אחד כמו כן הי' לנו לחשוב את הזמן שבין מיתת הבעל לחליצת היבם כאלו אינו וכאלו מת הבעל סמוך לחליצת היבם וע"ז משני שפיר לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כש"כ, והיינו כיון שמתירין אותה ליבמה הרי אנו אומרים שעברו ג"ח משעת מיתת הבעל ואיך אפשר לאסור אותה שלא להנשא משעת חליצת היבם ולחשוב כאלו מת הבעל עכשיו סמוך לחליצה: והשתא הרי נתבאר טעמו של רב שאינו כלל משום יאמרו ורב נתן בר הושעיא שמקשה לשמואל יאמרו שתי נשים אינו מקשה אלא לשמואל, אף אם לית ליה סברת רב משום דאגידא גביה כל זמן שלא נתגרשה מ"מ משום יאמרו איכא, ודברי התוס' ביבמות שם מוקשים. ולפ"ז אזדא לה מש"כ דלדידן בטל טעם הגזירה דמונין משעת נתינה דלפי האמור לרב ולהפוסקים כמותו אין הטעם משום יאמרו אלא משום דאגידה גבי' ששייך גם לדידן:
אולם אעפ"כ אני אומר שאין להזיז דברינו הנ"ל והוא כאשר נדייק בלשון הש"ס שם בגיטין דמייתי עובדי דרב כהנא ורב פפי ורב אשי עבדי משעת כתיבה ור"פ ורב הונא בדר"י עבדי משעת נתינה שלכאורה הו"ל לתלמודא לומר דר"כ ור"פ ור"א עבדי כשמואל ור"פ ור"ה בדר"י עבדי כרב וממילא ידענו שאלו עבדי משעת כתיבה ואלו משעת נתינה כמו שהוא הלשון בכ"מ בש"ס, עיי' לדוגמא ב"ק (עג.) עבד עובדא כרבא, ולמ"ל לפרש גופא דעובדא והמעשה שעשו, אשר משום דקדוק זה אני אומר שבאמת גם ר"פ ור"ה בדר"י לא עשו כרב מטעמו וסברתו שבעיקר הדין ס"ל כדעת שמואל שצריך למנות משעת כתיבה משום שאז החל עסק הגירושין ביניהן משעה שנתן עיניו בה לגרשה ול"ד לרדופה ולהי' לה כעס עם בעלה משום שזמן הגט מוכיח עליה ולא ס"ל סברת רב כלל משום דאכתי אגידא גביה, ורק טעמם של ר"פ ור"ה בדר"י שעבדו משעת נתינה הוא משום דס"ל כקושית ר"נ בר הושעיא יאמרו שתי נשים וכו' ומשום זה עבדו משעת נתינה, אבל אלו ואלו מודים שמצד הדין צריך הי' למנות משעת כתיבה ורק משום יאמרו עבד משעת נתינה כרב ולא מטעמיה, ומדוקדק לשון הש"ס שמפרש היך עבדו כדי להורות לן שלא משום סברת רב עשו כן אלא משום יאמרו:
ולפ"ז מוכח מלשון הש"ס שבאמת גם האוסרים ואומרים משעת נתינה טעמם ונמוקם הוא משום יאמרו לחוד ובזה כל הדיעות של אמוראי בתראי שוות שאין לגזור משעת נתינה ומטעמו של רב, וא"כ אף אם אנו פוסקים למנות משעת נתינה הוא ג"כ רק מכח סברא דיאמרו וכו' ולא מצד סברת רב שנדחתה מכל הני אמוראי בתראי כמו שהוכחתי מלשון הש"ס:
והשתא חוזר וניעור הדבר שאמרנו דלדידן השתא אחר תקנת וחרם דר"ג לאסור נשואי שתי נשים לא שייך כלל החשש והגזירה דיאמרו וכו' ובטל טעם האיסור של משעת נתינה וחזרה ההלכה למקומה שמונין משעת כתיבה אף לדעת אלו דס"ל דבזמן הש"ס הי' הדין שמונין משעת נתינה:
אלא אעפ"כ יש לדחות זה דלפ"מ שנתבאר טעמו של רב שמונין משעת נתינה אינו משום יאמרו אלא משום דאגידא גביה כ"ז שלא נתגרשה, א"כ אף אם אנן לא קימ"ל כטעמו וסברתו בזה אלא משום יאמרו, מ"מ י"ל דמשום זה לא חשוב טעם משום יאמרו טעם ידוע כיון דלרב טעם אחר יש בזה, וכמו שכ' התוס' בקידושין (סו ע"ב) שהוכיחו מהא דהכל יודעים שאין קדושין תופסין באחותו שגם ר' יהושע דס"ל אין ממזר מחייבי כריתות מ"מ מודה שאין קדושין תופסין שאל"כ לא הוי אומר הכל יודעים כיון דרי"ה פליג בזה, הרי שלא שייך לומר שהדבר ידוע בדבר שיש חולק בזה אף שאין הלכה כמותו, א"כ הכ"נ לא חשוב טעם ידוע כל עוד שיש אומר טעם אחר בזה אף שאין הלכה כמותו, ולפ"ז אפשר לומר שלא חשוב טעם דיאמרו טעם ידוע שנאמר שאם בטל טעם זה בטלה ממילא הגזירה כמו שכ' הרא"ש בטלית של פשתן משום דלא דמי לשם משום דשם הכל יודעים טעם הגזירה ולא נחלקו בזה כלל אליבא דב"ש שפוטרין סדין בציצית:
ג) מ"מ אף שיש לדחות כתבתי זה כסניף קצת להקל בשעת הדחק וחשש של ביטול שדוך שנזדמן לה שמזונותיה וחייה תלואים בו לסמוך על דעת הפוסקים שרובם ס"ל לדינא שמונין משעת כתיבה וכמו שאמרו בנדה ח' כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשנת בצורת, ואף הרמ"א שנטה להחמיר כדעת הרא"ש אפשר שהי' מיקל במקום ושעת הדחק כזה, וכן ראיתי בישועות יעקב שכתב שדברי הפוסקים משעת כתיבה קרובים להיות אמת, והשומר אמת לעולם ינחנו בדרך האמת וצדק ויעמידנו בקרן אורה לכוון את ההלכה לאמתה של תורה:
ד) ואחר איזה ימים מצאתי בשו"ת מוהר"ם לובלין סי' קי"ז שכ' כה"ג שבשעת הכרח גדול אם האשה רוצה להנשא תוך ג"ח משעת הנתינה אין למחות בידה ומוטב שתהי' שוגגת אלא שבעובדא דידיה הי' עוד צירוף מחמת שניתן לה מקודם. גט שמזמן נתינתו עברו ג"ח אלא שנמצא בו פסול יעו"ש, שו"ר שיש מקום לדברינו לומר שבזמן הזה שיש חדר"ג שלא לישא שתי נשים שיש לומר שמונין משעת הכתיבה אף אם נאמר שאין טעם הגזירה ידוע עפ"י מה שהעלה הגאון בעל מראות הצובאות בספרו מכח הרבה ראיות ברורות שבמקום פלוגתא דרבוותא אנו פוסקים להקל בדבר שבלא"ה בטל טעם הגזירה יעי"ש, ולפ"ז בגט אם מונין משעת הכתיבה או שעת הנתינה דהוי פלוגתא דרבוותא וגם בטל טעם הגזירה לפמש"כ שוב יש לפסוק כדעת הפוסקים שמונין משעת הכתיבה: ה) אחרי כתבי כל זה הראני ידידי הגאון מוהר"ם מייעראוויץ שליט"א אב"ד דק"ק שווענצאן שבשו"ת ח"צ סי' צ"ו מובאה שאלה מאת הגאון בעל פנים מאירות במומרת שזיכה לה גט ואח"כ חזרה לדת יהודית ומסר לה השליח את הגט כדת המבואר בשו"ע ורצתה להנשא תוך ג' חדשים משעת מסירת הגט לידה שהגאון בעל פנים מאירות רצה להקל בזה כיון שמצד הדין היתה מגורשת משעת הזיכוי, אלא לרווחא דמילתא אנו אומרים שאם חזרה צריכה היא לקבל הגט מיד השליח כדי שתתגרש גם מצד הולכה כדי לחוש לדעת החוששין לומר שאין זה זכות, וכיון שגדולי ההוראה סוברים שמונין משעת כתיבה א"כ בכה"ג יש להקל לכו"ע, והגאון בעל הח"צ החמיר בזה וכ' שכיון שמ"מ צריכה לקבל את הגט כשחזרה א"כ הר"ז דומה לנתגרשה ויצא לעז על הגט וקבלה גט שני שמונה משעת קבלת הגט השני, ומזה אנו רואים עד כמה רחוקים הם דרכי הגאון בעל ח"צ מדעתי אני עד שבכה"ג החמיר ולא רצה לסמוך על דעת הפוסקים שמונין משעת כתיבה:
ו) ובאמת אחרי נשיקות עפרות זהב של הגאון הנ"ל אני אומר שהגדיש בזה את הסאה, והדמיון שדימה אותו לגט שיצא עליו לעז ונתגרשה בגט אחר שמונה משעת הגט השני, לדעתי אינו דמיון כלל שבגט הפסול אף אם הוא מצד לעז בעלמא א"כ אין בו לא שעת כתיבה ולא שעת נתינה כיון שפסול הי', והר"ז דומה למש"כ התוס' בגיטין (ג ע"ב) ד"ה כתב שבגט שפסול לכתחלה שוב אף למ"ד אין לבעל פירות משעת כתיבה מ"מ בזה יש לבעל פירות עד שעת נתינה כיון דלכתחילה לא תתגרש בו, ועיי' בחי' הרשב"א לגיטין (כז ע"ב) דאף למ"ד אין לבעל פירות משעת כתיבה אינו אלא בגט שנתגרשה בו בסוף אבל אם נתגרשה לסוף מגט אחר יש לבעל פירות עד שעת כתיבת השני יעי"ש, והכ"נ בגט שיצא עליו לעז כיון דלבסוף נתגרשה בגט שני א"כ אין כתיבת הגט הראשון חשוב כלל ומונין משעת הגט השני לענין הבחנה כמו לענין פירות למ"ד משעת כתיבה, ויעי' ברי"ף גיטין שמה שהביא בשם רבוותא שבאמת דינן אחד יעו"ש, אבל בעובדא דמומרת שמסרו לה אותו הגט שזיכו לה דלדעת הפוסקים שמונין משעת כתיבה לא היתה צריכה להמתין משעת מסירת הגט לידה אחרי שחזרה לדת יהודית, ואפי' לדעת הפוסקים דמונין משעת נתינה דכיון שזיכו לה הגט ורוב הפוסקים ס"ל שהוי זכות והיתה מגורשת משעת הזיכוי, ולו יהי' דהוי ספק אין זה אלא ספק דרבנן ולקולא ולדעתי שצדק הגאון בעל מ"פ שרצה להקל בזה: