אור ברסלב
שות מרחשת א › קונטרס בענין יאוש

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · קונטרס בענין יאוש

קונטרס בענין הזמה

א:

כעת נשובה לראשית דברינו במה שכתבנו דשור הנסקל שהוזמו עדיו הוי כאשר עשה משום דכל הקודם בו זכה [הערה - אח"ז רב מצאתי כי בתשו' הגרע"א סי' קע"ו עמד בזה הרב השואל ויעו"ש מה שכ' הגרע"א ז"ל בזה. ע"כ] - לכאורה יש לבעל דין לחלוק בזה דלא שייך לומר כאשר עשה אלא היכא שהמעשה נעשה עפ"י ב"ד, דע"פ העדים וע"פ הדין שנגמר ע"פ עשו ב"ד מה שעשו, הרגו או הוציאו ממון ע"פ, אבל בשור הנסקל הא אין הב"ד מפקירין את השור שנאמר שהב"ד עשו מעשה ע"פ, אלא שהבעל שור בעצמו מאחר שנגמר דינו לסקילה הוא מפקיר שורו, א"כ אין זה נעשה ע"פ גמ"ד ב"ד, אך מבעל שור בעצמו, ולא חשוב זה כאשר עשה:

אמנם נראה דהא דאמרינן כאן דכל הקודם בו זכה ומשמע ג"כ דכל אחד יכול לזכות אף שהוזמו עדיו קודם שזכה, ע"כ אינו מטעם הפקר בעל השור, דהא קי"ל קנין בטעות חוזר וא"כ ה"נ הפקר בטעות, (יעויין פסחים נ"ו א', ויש לדחות הפקר לעניים לאו כלום הוא) ואין לך טעות גדול מזה שסבר בעל השור שדינו בסקילה והוזמו עדיו, וא"כ אמאי הוי הפקר, וע"כ הפקר זה אינו מטעם הפקר בעל השור, וצריכין בזה לדברי הנתה"מ (סי' רס"ב סק"ג) שכתב בתוך דבריו שהעלה דיאוש חלוק מהפקר דביאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, וע"כ בשכלה הייאוש קודם שאתי ליד זוכה הוי ממילא של הבעלים ואין אחר יכול לזכות בו עוד, וע"ז כתב הא דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה היינו משום דהוי אבודה ממנו ומכל אדם, דבזה יש לו דין הפקר ממש ואפילו לא אתי ליד זוכה יעו"ש, הנה מבואר מדבריו דהא דשור הנסקל דכל הקודם בו זכה היינו מטעם אבוד ממנו ומכל אדם, ולא מטעם הפקר בעלים לבד, דהפקר זה הפקר בטעות הוא, וכמו שהקשה כעין זה הנתה"מ לקמן (סי' ער"ה ס"ק א') על מה שכתב הר"ן בנדרים פ"ה יעו"ש, וה"נ ולא מטעם הפקר לבד של בעלים אתינן עלה דהפקר בטעות הוא, וע"כ הוא מטעם הפקר תורה הוא משום דאבודה ממנו ומכל אדם רחמנא אפקריה כדאיתא בב"מ (כא ע"ב), וכיון שכן דהפקר זה של השור אינו מטעם בעל השור רק ע"י שנגמר דינו לסקילה נעשה אבוד ממנו ומכל אדם והוי הפקר מיד, א"כ נמצא דהפקר זה נעשה ע"י גמר דין של ב"ד ולא ע"י בעל השור בעצמו, ולפ"ז שפיר כתבנו דהוי כאשר עשה דההפקר זה נעשה ע"י ב"ד, ולא מבעל השור בעצמו, וכדברי הנהמש"פ שכתב דאבודה ממנו ומכל אדם הוי הפקר מיד ויצא מרשות בעלים תיכף שאבד מתבאר מדברי השמ"ק (ב"מ כא ע"ב) ד"ה זוטו בשם הרשב"א דאבודה ממנו ומכל אדם אינו מטעם יאוש ולא תלוי בדעת הבעלים ולא מידי רק רחמנא אפקריה ומשעת נפילתו הוי הפקר יעו"ש, הרי בהדיא כדברי הנהמש"פ דאבודה ממנו ומכל אדם הוי משעת נפילה הפקר גמור ויצא מרשות בעלים מיד:

ב) והנה עיקר חילוקו של הנה"מ בין יאוש ליאוש, דבדבר האבוד ממנו ומכ"א הוי הפקר ויצא מרשות בעלים מיד, ובדבר האבוד ממנו ומצוי אצל כל אדם אין היאוש מוציאו מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, נראה דהסברא בזה הוא דדוקא דבר שתלוי בדעת הבעלים דכל זמן שלא נתייאשו הבעלים לא חשוב יאוש ואינו הפקר, ע"כ אמרינן אף היכי דנתיאשו, אין היאוש מוציאו מרשותו כ"ז שלא זכה בו אדם, אבל דבר האבוד ממנו ומכ"א, דיאוש זה אינו מכח הבעלים ויאושן רק רחמנא אפקריה כדאמרינן בב"מ (כא ע"ב) זוטו של ים ושלוליתו של נהר רחמנא שריא וכמו שכתב הרשב"א בשמ"ק שם דרחמנא אפקריה אף היכי שהבעלים צווחים שלא נתייאשו, וכיון דיאוש זה אינו תלוי בדעת הבעלים ואף שלא ביאוש הבעלים הוי הפקר, א"כ אפקעתא דמלכא הוא והפקר תורה, ע"כ הוי הפקר ויצא מרשות בעלים מיד, והר"ז דומה למה שאמרו בנדרים (מד.) לר"י הפקר כמתנה ולא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, ולכאורה קשה כיון דעיקר הפקר ילפינן משביעית ובשביעית הא הוי הפקר מיד אף לר"י כדמוכח שם במתניתין (מג.) דבשביעית יורד ואוכל ולא פליג ר"י אלמא דבזה גם ר"י מודה, וע"כ לומר דדוקא בשביעית דהוי הפקר תורה ואפקעתא דמלכא ואינו תלוי בדעת הבעלים ע"כ הוא יוצא מרשות הבעלים מיד משא"כ הפקר אף דילפינן משביעית מ"מ כיון דאתי מכח הבעלים ומדעתן ס"ל לר"י דלא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, ומצאתי מפורש כן בירושלמי (פ"ד דנדרים ה"י) רבב"ח בשם ר' יוחנן מודה ר"י בהפקר תורה שהוא מותר יעו"ש:

והכי מוכח עוד דלר"י הפקר תורה הוי מיד מהא דנדרים (פג ע"ב) ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה, והא אמרינן לעיל (פב.) דכולא פירקין ר' יוסי היא, והא לר"י במודר הנאה ממנו אסור ליהנות מהפקירו, אלא ע"כ דהפקר תורה כגון לקט שכחה ופאה דרחמנא זכייה לעניים יוצא מרשות בעלים מיד, ואף בפאה דלא הוי פאה כל זמן שלא הפרישו הבעלים כמש"כ הרמב"ם (בפ"ב מהלכ' מתנות עניים הי"ד) שאין לעניים כלום עד שיפרישנה בה"ב מדעתו לפיכך עני שראה פאה בסוף שדה אסור ליגע בה משום גזל עד שיודע לו שהיא מדעת בעה"ב עכ"ל והוא מתוספתא פ"ב דפאה, הרי דפאה דלא הוי הפקר עד שיפרישנה בעה"ב מ"מ כשהפרישה הוי הפקר מיד כיון שהתורה אמרה תעזוב אותם והוי הפקר תורה, ועיין ב"מ (יב.) ומי אמר רי"ו קטן אית ליה זכיה מדאורייתא והא אמרי"ו מציאת חש"ו גזל גמור מדבריהם, ואם נאמר דהפקר דלשו"פ לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה א"כ מאי מקשה יתרץ דבלשו"פ הוי דעת א"מ וכמו מתנה, וע"כ קטן יש לו זכיה מדאורייתא משא"כ מציאת חשו"ק איירי במציאת דבר הפקר שלא היה לו בעלים דבזה ליכא דעת א"מ אותו, אע"כ דבלשו"פ לא הוי הפקר מכחו ויוצא מרשות בעלים מיד כיון דהפקר תורה הוא:

ג) ובחילוקו זה של הנהמש"פ נראה ליישב דברי התוס' בחולין (קלט.) ד"ה כיון דמרדו פקעה קדושתייהו שמעינן מהכא דאווזין ותרנגולין של חולין שמרדו בבעליהם והלכו להם הוי הפקר והמחזיק בהם זכה, והקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא מוכחי התוס' בפשיטות מהא דאמרינן לקמן לפניך לאתויי שהיו לפניך ומרדו, אלמא כיון דמרדו הפקר הוי וחייבין בשלוח יעו"ש שהניח בצ"ע, אולם לפי חילוקו של הנתיבות יש לומר דהתוס' רצו להוכיח דאווזין ותרנגולין שמרדו הוי הפקר ממש והוי כאבודין ממנו ומכל אדם וכמו זוטו של ים ושלוליתו של נהר וכמו"ש הרשב"א הריטב"א ור"ן כאן דהוי כמו שיירא שעמד עליה גייס ושטף נהר חמורו דהוי הפקר מיד, וע"כ המחזיק בהם זכה בהם אף לאחר שנודע להבעלים מהם, וע"כ אין ראיה מהא דלקמן דהיו לפניך ומרדו דזה אפשר לומר דהוי רק יאוש ולא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה ומ"מ שפיר חייבין בשילוח כיון דהיה מותר לכל אדם לזכות בהם אין זה חשוב מזומן וחייבין בשלוח, אבל אין מזה ראיה דהוי הפקר ממש מחמת דהוי אבודה ממנו ומכ"א, וע"כ הוכיחו התוס' מהא דאמרינן כיון דמרדו פקעה קדושתייהו דמשמע דמיד שמרדו נפקע ממנו ההקדש, ואם איתא דכ"ז שלא זכה בו אדם עדיין ברשות בעלים עומדים, א"כ רשות גבוה כרשות הדיוט, וגם ההקדש לא נפקע עדיין, א"כ איך חייבין בשלוח ומותר לזכות בבנים הא מוציא מרשות הקדש לרשותו ומועל, וכמו לרי"ו אסור להמודר לזכות מהפקירו של המדיר כיון דס"ל הפקר כמתנה, ומכש"כ לפמש"כ הר"ן בנדרים (לג ע"ב) דהכל גזברים אצל הקדש והכל חשובים בעלים, ואם עדיין לא פקע רשות הקדש ביאוש הגזבר, א"כ ממילא בראה אותו אחד שוב פקע היאוש של הגזבר דחשוב כמו שהבעלים בעצמם ראו החפץ קודם שזכה בו אדם דשוב כלה היאוש וא"א לכל אדם לזכות בו וכמש"כ הנתיבות, ואיך חייבין בשלוח כיון דשל הקדש הם, וע"כ מוכח מזה דמיד שמרדו נעשים הפקר ממש ויצאו מרשות בעלים מיד, וע"כ המחזיק בהם זכה בהם, אף שנודע להבעלים מקודם לכן:

ד) וכן מתבאר עוד כהנתיבות מהא דב"ק (קטז ע"ב) ואמאי לימא מהפקירא קא זכינא מי לא תניא הרי שהי' טעון וכו' לא יאמר הר"ז תו"מ על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום ופירש"י אלמא כיון דלאיבוד אזיל לית ביה זכיה והפקירא הוא וכן אמרינן שם במי שבא בדרך ואנס כנגדו בשאינו יכול להציל אינו יכול לחלל פירות שיש לו בתוך ביתו על מעות הללו, אלמא דדבר האבוד ואינו יכול להצילו כלל הוי הפקר מיד דאל"כ אמאי אינו יכול לקרוא תו"מ עליהם כיון דעדיין ברשותו הם, ובשלמא בחילול מע"ש א"ל ע"פ מאי דאמרינן לעיל (צח.) בנפל כיסו לים הגדול אף דלא חשוב אבוד בצלולין מ"מ לענין מעשר שאני דבעינן מצוי בידך ולא מהני חילולו, אבל לענין תו"מ יקשה אמאי לא מהני הפרשתו כיון דעדיין ברשותו עומד ולא יצא מרשותו, א"ו דיצא מרשותו מיד כיון דאינו יכול להציל כלל והוי כזוטו של ים דהוי הפקר מיד, ויעו' תשו' מהרי"ק סי' ג', ואי"ל דאף דעדיין חשוב שלו מ"מ כיון דלא יכול להציל חשוב כמו אינו ברשותו ואינו יכול להפריש תו"מ כיון שאינם ברשותו, וכמו בגזל ולא נתייאשו דהנגזל אינו יכול להקדיש כיון שאינו ברשותו, דזה ע"כ אינו, דא"כ מאי מוכיח הגמ' מכאן דהוי הפקר מדא"י להפריש תרו"מ דילמא הטעם מפני שאינו ברשותו אבל עדיין אינו הפקר ואינו יכול לזכות בהם, אלא מוכח מקושית הגמ' דהוי הפקר מיד כל שאינו יכול להציל כלל, וכמו"ש דכ"מ שאינו יכול להציל כלל הוי הפקר תורה ויוצא מרשות בעלים מיד: ה) והנה במה שכתב הנתיבות דיאוש אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, חידושו בזה נכון מאד, אולם במה שרצה לתרץ בזה קושית התוס' בב"ק (סט.) ד"ה כל שלקטו שהקשו הא דיאוש אינו פוטר ממעשר למ"ד יאוש לא קנה וכל המחזיק בו זכה, ולפמש"כ הדבר פשוט דכשהוא ביד גזלן דלא קנה הוי כלא אתי לרשות זוכה וברשותיה דבעלים קאי ואינו פוטר מן המעשר כמו שהפקר אינו פוטר מן המעשר לרי"ו קודם דאתי לרשות זוכה יעו"ש, ולענ"ד לא ידעתי היכן מצא דלרי"ו הפקר אינו פוטר מן המעשר קודם דאתי לרשות זוכה, הלא בנדרים שם אמרינן דגם לרי"ו הפקר פטור מן המעשר אף דהפקר הוי כמו מתנה, והיינו מטעם כיון דעיקר פטור הפקר מן המעשר ילפינן מקרא דאין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שיש לו חלק ונחלה עמך א"כ לא שני לן אם הוא יוצא מרשות בעלים מיד או עד דאתי לרשות זוכה כיון דמ"מ כל אחד יכול לזכות שוב הוא פטור מן המעשר, וגם בזכה הוא עצמו בתורת הפקר פטור מה"מ אם לא שכוונתו לחזור בו דאז בטל ההפקר למפרע וכמש"כ הר"ן שם דלרי"ו דיכול לחזור בו וע"כ בזוכה בתורת חזרה שוב לא הוי הפקר למפרע וע"כ אינו פטור מה"מ, אבל כל שהוי הפקר שוב ל"ש לן אם יצא מרשות בעלים מיד או לא, ולפ"ז שפיר הקשו התוס' כיון דכל המחזיק בו זכה א"כ חשוב יש לו חלק ונחלה עמך ואמאי אינו פוטר מה"מ: ואדרבה מדברי התוס' אלו יש להוכיח דס"ל כסברת הנתה"מ דיאוש אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה שכתבו דמשו"ה לא חשוב כהפקר לפטור מה"מ משום דלכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן ליפטר מן הנגזל שהרי מחוייב לשלם להנגזל ואם כבר זכה בה אחר לכה"פ חייב לשלם דמים לגזלן וכו' יע"ש, וא"נ דיאוש הפקר ממש היא ויצא מרשות בעלים מיד א"כ איזו סברא היא זו דלא יוכל כ"א לזכות בה משום דע"י זה יפסד הגזלן, דמה איכפת לן בזה דמ"מ הזוכה מהפקר הוא זוכה ורשות בעלים מסולקת ממנו, וה"ז דומה למה שכתב הרא"ש בב"ב פ"ג סי' ס"ה בנכסי עכו"ם הרי הן כהפקר דהמחזיק בהם אינו מחוייב לשלם להלוקח מתורת דינא דגרמי כיון דמן ההפקר הוא זוכה דנסתלק המוכר יעו"ש, אלמא דאף דהלוקח נפסד ע"י זכותו של זה מ"מ כיון שמן ההפקר הוא זוכה אין לו שום זכות למנוע מלזכות בו, וה"נ דכוותיה:

[הערה - ועיין ברשב"ם שם שהביא בשם יש מפרשים דמעות מיהו יחזיר ללוקח ראשון ולי אין נראה כלל דא"כ מאי הרי הן כמדבר, ונראה ליישב קושייתו ע"פ מש"כ הרשב"א בתשובה הביאה המח"א הלכ' זכיה מהפקר סי' ה' וכן האב"מ סי' ק"ב ס"א דזוכה בנכסי הגר או הפקר חשוב כיורש וע"כ גם מלוה ע"פ גובה מן הזוכה מההפקר ועיין במח"א שם שכתב דמדברי הרא"ש כאן מוכח דזוכה מן ההפקר חשוב כמשועבדים מדאינו גובה מן הזוכה החוב שיש לו על העכו"ם יעו"ש, אולם עכ"פ לדעת הרשב"א כאן הלוקח ראשון שפיר יוכל לגבות חובו מן הזוכה, מיהו לא קשיא קושית הרשב"ם דלשון הרי הן כמדבר משמע דלגמרי זכה, דלפ"ז ניחא דמרא דשמעתא כאן הוא ר"י אמ"ש ושמואל הא ס"ל לקמן (קע"ה ב') דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים ע"כ שפיר אמר ה"ה כמדבר דמתורת חוב ג"כ אינו יכול לגבות משום דזוכה מן ההפקר ה"ה כיורש, אולם הי"מ שפיר כתבו דיכול לגבות חובו מן הזוכה היינו לדינא לפ"מ דקי"ל דמלוה ע"פ גובה מן היורשים ע"כ שפיר צריך להחזיר מעות ללוקח ראשון מכח גביית חוב. אולם בעיקר ראית המ"א מכאן דמלוה ע"פ אינו גובה מן הזוכה מהפקר יש לפקפק דאפשר דכאן המעות שנתן לעכו"ם מעות פקדון נינהו לפ"מ שכתבו התוס' דשרי לישראל לתבוע מעותיו דלא נתן לו מעות אלא ע"מ שתבוא הקרקע לידו וכיון דמקח טעות הוא הוי להו מעות פקדון ביד עכו"ם, וכמש"כ הר"ן בכתובות פ' נערה באשה שמכרה נכסי מלוג ומתה שהבעל מוציא מיד לקוחות דאם איתנהו להני זוזי שנתן הלוקח מהדר ללוקח משום דאיגלאי מילתא דממכרה בטל למפרע ומעות כעין פקדון נינהו יעו"ש, וה"נ כיון שזכה בו אחר איגלאי מילתא דממכרו בטל והני זוזי ביד עכו"ם פקדון נינהו, ובפיקדון קי"ל דאין מתחייב רק משעת אונסין כדאיתא בכתובות, ומכש"כ בעכו"ם דאפשר לומר דעכו"ם אינו מחוייב בשמירה לישראל כמו שאין ישראל חייב בשמירתו ועיין בקצה"ח סי' ע"ב, ולפ"ז אין העכו"ם משתעבד בנכסיו רק כששלח יד בהמעות ובזה כבר קדם ההפקר להשעבוד דתיכף שקבל המעות נעשה נכסיו הפקר, וע"כ אין הלוקח גובה מהזוכה מהפקר משום שנעשה הפקר קודם החוב, והבן. ע"כ]:

וכעין זה אמרינן לעיל (יג ע"ב) דנגח תורא דהפקר לתורא דידן ליזל וליתיה בשקדם וזכה בו אחר יע"ש, אלמא אף ע"י שזה זוכה השני נפסד ע"י מ"מ כיון דמן ההפקר הוא זוכה אין לו שום זכות למנוע מלזכות בו, ואיך כתבו התוס' כאן דכל אדם אסור להחזיק בו כיון דהפקר הוא, וע"כ נראה דגם דעת התוס' הוא כסברת הנה"מ דיאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה וכיון דעדיין רשות הבעלים על החפץ ושלהם הוא ע"כ שפיר אסור לכ"א לזכות בו כיון דע"י שמוציאין את החפץ מרשות הבעלים נפסד הגזלן ומחוייב לשלם אחר עבורו, הר"ז גורם לממון עוד יותר משור הנסקל שנגנב מבית שומר דכממון דמי וכאן גם רבנן מודו כמוש"כ התוס' בב"ק (עא ע"ב) דבשוה לכל העולם ממון הוי גרמי יעוש"ה, ואכ"מ להאריך בפרט זה, אבל עכ"פ מוכח כסברת הנתהמש"פ:

ו) כן מש"כ הנה"מ לתרץ קושית התוס' בב"ק (קטז.) במה שהקשו על מה דאמרינן שם אדעתיה דארי אפקרא אדעתא דכו"ע לא אפקרא, הא אמרינן בב"מ המציל מן הארי וכו' ה"ה שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהם. וכתב ליישב דשאני מציל מפי ארי לניצל בעצמו מפי ארי דהמציל מפי ארי כלה היאוש אחר שבא ליד זוכה אבל ניצול מפי ארי כלה היאוש קודם דאתי לרשות זוכה וכו' יעוש"ה, לענ"ד גם בזה לא צדקו דבריו, דהרא"ש בב"מ (פ"ב סי' ו) על הא דרשב"א המציל מפי הארי וכו' מזוטו של ים ומשלילותו של נהר והמוצא בסרטיא ובפלטיא גדולה הר"א שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהם, כתב דהאי מתיאשין אסרטיא ופלטיא ורבים מצויין שם קאי אבל אינך אפילו עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל יעו"ש, הנה מבואר בהדיא דבפי ארי חשוב לה אבודה ממנו ומכ"א ואין צריך יאוש בעלים, ולפ"ז שפיר הקשו התוס' דבפי ארי כיון דהוי אבודה ממנו ומכ"א הוי הפקר מיד כמוש"כ הנה"מ עצמו, א"כ אמאי קאמר אדעתא דארי וכו' וע"כ הוצרכו לחלק דדוקא בבא לטרוף הוי אבודה ממנו ומכ"א אבל בארי זה שהיה מלוה אותם לשמור בהמותיהם וכו' אין כאן הפקר גמור ושפיר אמר אדעתא וכו' ואף אם נאמר שמתיאש מ"מ כיון שלא בא לטרוף הוי רק כיאוש דעלמא וכאן כלה היאוש קודם דאתי לרשות זוכה, וכסברת הנה"מ דגם התוס' ס"ל כן אלא שהוצרכו לחלק כי היכי דלא יהיה אבודה ממנו ומכ"א דבזה יצא מרשות בעלים מיד: וזהו לענ"ד כוונת התוס' בב"ק (סו.) ד"ה כיון דבאיסורא שכתבו דמכאן משמע דיאוש אינו כהפקר גמור דא"כ אפילו בתר דאתי לידיה באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר, ויעויין במ"א סי' ז' מה' זכיה מהפקר דמשמע מדברי התוס' דאם הפקיר הנגזל מה שנגזל ממנו הוי הפקר וזה תימא דאמרינן לקמן (סט.) דכמו שאין הנגזל יכול להקדיש כך אינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו יעו"ש במח"א, ולענ"ד כוונת התוס' להוכיח מכאן דיאוש אינו כהפקר גמור היינו לאמר שאין יוצא מרשות בעלים כ"ז שלא זכה ביה אחר, דאם הוי הפקר מיד ויצא מרשות בעלים מיד. א"כ אפילו אתי לידיה באיסורא נמי ואמאי לא יוכל הגזלן לקנות מן ההפקר כמו אחר דמה לי הוא מ"ל אחר כיון דהפקר גמור הוא ונסתלק רשות הבעלים ממנו מאי איכפת לי מה שמקודם בא לידיה באיסורא כיון דעתה אין להבעלים בהחפץ כל זכות ורשות בו, וכמו שאחר יכול לזכות מן ההפקר ה"נ הגזלן, וע"כ מוכח מכאן דיאוש אינו כהפקר ועדיין החפץ ברשות בעלים עומד, ע"כ אין הגזלן שבאיסורא אתי לידיה ונתחייב בהשבה, יכול לזכות ולהוציא מרשות בעלים אחרי שאדרבה בעמוד והחזר קאי ומחוייב בהשבתו א"כ זכיתו לא מהני מידי, דאיך יכול להוציא מרשות בעלים כיון שאדרבה מחוייב הוא להשיב לבעלים וע"כ יאוש אינו קונה, ואינו ענין כאן לקושית המ"א דלא מטעם הפקר בעלים נגעו בה רק שהתוס' רצו להוכיח דיאוש זה אינו מוציא מרשות בעלים לגמרי ועיקר יאוש הא הוי בדבר שאינו ברשותו, והבן. ועיין נה"מ שגם הוא טרח להבין ע"פ סברתו דברי התוס' בכאן אבל נטה לדרך אחר וא"י מה הוזקק לזה הלא דברים פשוטים הם וכמ"ש:

ז) והיינו יכולין לאמר לכאורה דביסוד זה אם יאוש כהפקר הוא או לא נסתפק רבה אם יאוש קונה בגזלן מדאורייתא והיינו דאם יאוש הוי הפקר גמור שוב גם הגזלן קונה וזוכה מן ההפקר אף אם באיסורא אתי לידיה כיון שכבר נסתלקו הבעלים ממנו שוב דמי לאבדה דמה לי הוא ומ"ל אחר, אבל אם יאוש אינו כהפקר ועדיין ברשות בעלים עומד א"כ אינו דומה לאבדה כיון דבאיסורא אתי לידיה שוב לא יוכל לקנות ולהוציא מרשות בעלים כיון דבעמוד והחזר קאי ועיקר ספיקו של רבה הוא ביסוד זה דיאוש אם הוא הפקר ממש או לא:

והנה בב"מ (כג ע"ב) בההוא גברא דאשכח כופרא במעצרתא דאתי לקמיה דרב וא"ל זיל שקול לנפשך הקשה הנמ"י שם בשם הר"ן דליקני ליה גיתו לבעל הגת ותירץ משום דקודם יאוש בא לידיה ולא עדיפא חצירו מידו דכל היכי דבאיסורא אתי לידיה, לא זכי בה מעולם יעו"ש, והקשה לי חכם אחד דאכתי קשה איך אמר ליה זיל שקול לנפשך הא רב ס"ל בב"ק (סח ע"ב) דיאוש קונה בגזילה והתוס' כאן (סו.) ד"ה הכ"נ כתבו דלמ"ד יאוש קונה בגזילה גם באבידה היכא דבאיסורא אתי לידיה קני גוף החפץ ורק דמים הוא מחוייב להשיב יעו"ש, וא"כ נקנה כאן לבעל הגת גוף החפץ ואיך אמר ליה רב זיל שקול לנפשך:

ולענ"ד לק"מ, דהנה באמת הרמב"ן כתב הא דבאיסורא אתי לידיה לא מהני יאוש באבדה היינו משום דנעשה שומר שכר של הבעלים וידו כיד הבעלים והוי יאוש ברשות ול"מ וכמו שמבואר במלחמות בפ' א"מ, ולפ"ז לכאורה לק"מ קושית התוס' בב"ק הא דבאבדה לא מהני יאוש היכא דבאיסורא אתי לידיה, דלפמש"כ הרמב"ן אין הדמיון עולה יפה דבאבידה שפיר לא מהני יאוש משום דברשות שומר הוא וידו כיד הבעלים משא"כ בגזלן דלא שייך לומר כן שפיר מהני יאוש אף דבאיסורא אתי לידיה, וא"כ אין מקום לכאורה לקושית התוס', אמנם נראה דקושית התוס' היא לפמש"כ המח"א ה' קנין חצר סי"ח להוכיח מלשונו של הרמב"ן דהא דכתב שומר ידו כיד הבעלים היינו משום דשומר אבדה כש"ש הוא וע"כ דין פועל יש לו וידו כיד הבעלים יעו"ש, לפ"ז שפיר הקשו התוס' כאן בב"ק דקיימינן אליבא דרבה ורבה הא ס"ל ש"א כש"ח דמי ואין ידו כיד הבעלים, וע"כ הוכרח לחלק דגם באבדה לרבה קני גוף החפץ אלא שחייב בדמים היכא דבאיסורא א"ל, - וניחא ממילא הקושיא שהבאתי לעיל דלדידן באמת דקי"ל כר"י דש"א כש"ש דמי תו באמת לא קני גוף החפץ במוצא אבדה קודם יאוש משום דידו כיד הבעלים, אף אם בגזילה יאוש קונה וכמש"כ הרמב"ן לחלק, ולפ"ז שפיר כתב הנמ"י דלא זכה ביה בעל הגת משום דבאיסורא אתי לידיה ולא זכי ביה כלל, ושפיר אמר ליה רב זיל שקול לנפשך:

ולפ"ז יש לאמר דרב דס"ל בב"ק (סח ע"ב) יאוש קונה היינו משום דס"ל דיאוש הוי כהפקר ממש ויוצא מרשות בעלים מיד, ועפ"ז יונח לן מה שתמהו הצל"ח והקה"י בפסחים (ו.) אמר"י אמ"ר המוצא חמץ בתוך ביתו כופה עליו כלי אמר רבא ואם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מיבדיל בדילי מיניה ואמר"י אמ"ר חמצו של עכו"ם וכו' ואם של הקדש הוא אינו צריך וכו' ותמהו הגאונים הנ"ל אמאי לא מסיק רב בעצמו במימרא הראשונה אם של הקדש הוא כו' כמו במימרא הסמוכה חמצו של עכו"ם וכו' ורק רבא הוא דמסיק כן, אולם יש לומר דלפ"מ דאיתא בחולין (קלט.) דרב ס"ל בתרנגולת שמרדה שפקעה ממנה קדושה משום דיאוש מוציאה מידי הקדש ולפ"ז יש לומר במוצא חמץ של הקדש בביתו כיון שבדק בע"פ ולא מצא כבר נתיאש מן החמץ, וממילא לרב פקעה הקדושה מהחמץ, וע"כ לא אמ"ר אם של הקדש הוא אינו צריך דלשיטתו דפקעה ההקדש שוב אינו הקדש ולא שייך לומר מיבדיל בדילי מיניה, וע"כ רק רבא הוא דמסיק כן משום דס"ל כרי"ו בחולין שם דהקדש אינו יוצא ע"י יאוש ועדיין של הקדש הוא, ושפיר מיבדיל בדילי מיניה כן יש לומר לכאורה:

אולם כ"ז אם נאמר דלרב דס"ל יאוש קונה הוא יוצא מרשות בעלים מיד וע"כ שפיר פקע ההקדש אבל אם נאמר דגם לרב יאוש אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה א"כ גם ההקדש אינו נפקע ביאוש בלבד, ודוקא שם בחולין בתרנגולת שמרדה דחשיב אבודה ממנו ומכ"א בזה הוי הפקר ממש ויוצא מרשות בעלים מיד אבל ביאוש דעלמא דעדיין ברשות בעלים עומד אז לא נפקע ההקדש, וכמש"כ לעיל בכוונת התוס' בחולין, לפ"ז כיון במוצא חמץ של הקדש דהוי רק יאוש לבד בזה לא נפקע ההקדש: ובזה היינו יכולין ליישב עוד קושית התוס' בב"ק (סו ע"ב) ד"ה דגזל קרבן דחבריה והיינו שאינו עולה לחובת בעלים הראשונים כיון שנתיאשו פקעה רשותם ושם בעליו הראשונים נסתלק מעליו, ואף דאין יאוש מוציא מרשות הקדש היינו לגבי דהקדש אבל מרשות בעליו הוא מוציא וע"כ אף בשנשחט לשם בעליו מ"מ כיון דנתיאשו ופקעה רשותם הוי כמו שנשחט שלא לשם בעלים ולא עלה לבעלים לשם חובה, וזהו דאמרינן ולא הגזול דהבעלים הראשונים אינם יוצאין בו ידי חובתם, ומאי דאמרינן לקמן חזרה קרן לבעלים היינו משום דשם איירי קודם יאוש ולא נפקע שם בעלים ממנו, וע"כ עולה לשם חובה:

אולם מהוכחת הקצה"ח בסי' ת"י ס"ק א' מהא דאמרינן כאן זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות דמוכח מזה דיאוש אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה דאל"כ איך מצי לומר הש"ל כיון דתו לאו דמאריה הוא - מוכח מזה דגם למ"ד יאוש קונה ג"כ אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, אלא דבעיקר הוכחה זאת של הקצה"ח יש לגמגם ואכ"מ:

איך שיהיה לדידן דקימ"ל דיאוש אינה קונה בגזילה ודאי סברת הנהמש"פ נכונה וברורה דיאוש אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה וכמש"נ לעיל: ח) ובסברא זאת יש להבין דברי רבנו ברוך שהביא המרדכי פ"ב דב"מ שכתב לחלק דהא דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אינו אלא בהפקר גמור אבל לא לגבי אבדה אפילו היכא דאיכא יאוש כיון דאילו ידע לא היה מפקירה יעו"ש, והדברים מתמיהים מהיכי תיתי לחלק כן, גם מה חילוק יש בין מדעתו או שלא מדעתו, וע"פ סברת הנה"מ יש לבאר עפ"מ שהקשה הנמ"י בשם הר"ן איך חצירו של אדם קונה לו במציאה הא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. ותירץ דחצר המשתמרת לאו מדין שליחות הוא אלא מדין יד וכידא סמיכתא היא, ובב"מ (יא.) מבואר דעת רש"י ותוס' דהא דחצירו של אדם יש לו דין יד דוקא מדעתו אבל שלא מדעתו אין חצירו ש"א זוכה אלא מדין שליחות, ויעיין מח"א ה' קנין משיכה דין ה' ונה"מ סי' ר' ס"ק ט"ו, ולפ"ז זהו חילוק ר"ב דשלא מדעתו אין חצירו קונה לו אבדה משום דהוי תופס לבע"ח במש"ל דשלא מדעתו אינו אלא מתורת שליחות:

והנה הרמב"ן בשטמ"ק כתב דמשו"ה קי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו משום דלא חשיב חוב כה"ג משום דאינו אלא מניעת ריוח לאחרים:

ובזה י"ל דר"ב תופס יסוד סברתו של הרמב"ן רק במקצת דהיינו בהפקר גמור שאין לאחרים שום זכות על החפץ, אבל באבדה לפמש"נ דאינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה חשוב חוב גמור למי שאבדה אצלו כיון שהוא בא להוציא החפץ מרשותו, ומה שמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו לדידן אף באבידה בזה יתפוס ג"כ סברתם של התוס' בב"מ מטעם מיגו דבעי זכי לנפשיה, אבל בחצר דלא שייך כן וכקושית הר"ן חשוב תופס לבע"ח במשח"ל, וכ"ז שלא מדעתיה דהוי רק מתורת שליחות אבל מדעתו דהוי כידו קונה אף במקום שח"ל, וזהו שכתב ר"ב אבל באבדה כיון דאילו ידע לא היה מפקירה והיינו שבא לומר דיאוש אינו כאילו הפקירה ממש משום דאילו ידע לא היה מפקירה, וא"כ מחמת הפקר אין כאן דכל קנין בטעות חוזר ולא הוי רק יאוש לבד וכיון דיאוש אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה ע"כ אין חצירו קונה לו של"מ וכמש"נ:

ובזה לענ"ד תעלה ארוכה לקושית התוס' (י. ד"ה איתביה) דלעיל דחי רבא דיוקא דרמב"ח משמע דס"ל המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו, וכאן פריך לר"נ דס"ל כן, ולפ"ד י"ל דרבא ס"ל לחלק דמגביה מל"ח ל"ק חבירו היינו דוקא באבדה משום דבזה הוי חוב לבעל האבידה, ומאי דפליג על דיוקא דרמב"ח ממתניתין דש"א בטלית היינו דלפמש"כ הרא"ש ריש פירקין דמתניתין איירי ברוב עכו"ם משום דסתם טלית של אבדה ודבר שיש בו סימן הוא, ומשמע ליה לרמב"ח דמתניתין איירי בכל ענין אף אם בעל האבדה הוא ישראל מ"מ כיון דרוב עכו"ם נינהו הישראל מתיאש וכמש"כ התוס' לקמן (כד.), דאל"כ מאי ראיה היא מכאן דקנה חבירו דילמא כיון דרוב עכו"ם יש לתלות בעכו"ם אבדה ועכו"ם ימצאה ומה שחב לעכו"ם ודאי לא חשיב חוב, וע"כ משום דמשמע ליה דמתניתין מיירי בכל ענין אף אם בעל האבדה הוא ישראל, ולפי דיוקא דרמב"ח שפיר ס"ל לרבא בזה דל"ק חבירו, משא"כ בדבר הפקר שם באמת לא חשוב חוב לאחרים כיון שאינו אלא מניעת ריוח, ולפ"ז ל"ק אליביה דידיה מהא דמציאת פועל לבעה"ב משום דשם אפשר דאיירי במציאת דבר הפקר, ובפרט לאוקימתא דר"פ לקמן (יב ע"ב) כגון דאקפי אגמא בכוורי דהוי דבר הפקר ממש, אבל לר"נ שפיר הקשה רבא דהא ר"נ קאמר לעיל ולימא מר מעני לעני מחלוקת ומוכח מזה דר"נ ס"ל דאף בדבר הפקר ג"כ מגביה מל"ח ל"ק חבירו, א"כ קשה מהא דמציאת פועל, וניחא בזה ג"כ מה שהקשה לר"נ דוקא ולא לר"ח דגם איהו ס"ל דל"ק חבירו דלר"ח בעצמו ליכא קושיא דאפשר דלא אמר"ח אלא בדבר אבדה אבל לא בדבר הפקר משא"כ לר"נ וכנ"ל:

וארווחנא עוד ע"פ סברת הנה"מ לתרץ קושיא חמורה שהקשה הגרע"א ז"ל בחי' לב"מ (כז.) אמ"ר פרוטה שהוזלה וחזרה והוקרה אבי"נ וכו' דלרבא דס"ל יאוש של"מ הוי יאוש, וא"כ בשעה שהוזלה עד פחות מש"פ אילו ידע היה מתיאש דהא אין צריך להחזיר לו פחות מש"פ, וא"כ אף אם לא ידע מאבדתו מ"מ יאוש של"מ הוי יאוש ומעיקרא איאוש ואמאי חייב להחזיר בהוקרה, ויעו"ש שהניח בצ"ע. אולם לפי סברת הנה"מ דכל שכלה היאוש קודם שזכה בו אדם שוב א"א לזכות בו, לפ"ז בפרוטה שהוזלה והוקרה נהי דבשעה שהוזלה הוי כאן יאוש אבל אם חזרה והוקרה עוד טרם שזכה בה אדם א"כ פקע וכלה היאוש דכעת שש"פ היא אינו מתיאש עוד, וה"ז כמו שנתועדו הבעלים קודם זכית המוצא דלא יוכל כ"א לזכות בו כיון שכבר נפקע היאוש, והדברים ברורים לענ"ד וסיעתא גדולה מכאן לסברא זו:

ב:

א) וע"פ סברא זו דיאוש לעולם ברשות בעלים הוא החפץ עד דאתי לרשות זוכה מיושב נמי מה שקשה לי לפמש"כ התוס' בב"ק (סט.) דהא דאין המחזיק בהחפץ לאחר יאוש זכה ביה הוא משום דצריכה לגזלן לפטור בזה מן הנגזל ואם כבר זכה ביה אחר לכה"פ משלם דמים לגזלן וכו' יעו"ש א"כ לקמן שם (קיג ע"ב) דאמר תדע דקטלי דקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו אמר ליה אביי ודילמא משום דאייאוש מינייהו מרייהו א"ל אי לא דינא דמלכותא דינא היכי מיאשי ופרש"י שם משום דה"ל יאוש בלא שינוי רשות שברה"ר הן וכ"כ התוס' שם, ואם נאמר דעיקר החיוב הוא להמחזיק רק מצד הגזלן אבל לא לנגזל א"כ כאן שנותנים רשות לכל בני רשה"ר לעבור ואין תובעין כלל, ואין כאן חיוב כלל מצד הגזלן, וא"כ אמאי לא נעבור עליהם כיון דכל הקודם בהם זכה, ועוד ק"ל לפמש"כ הרמב"ן בב"מ פ' א"מ בטעמא דלא מהני יאוש בגזילה משום דבאיסורא אתי לידיה ונתחייב בהשבה וכמשכ"ל כוונת הדברים א"כ כיון דמיירי בעכו"ם דאינן חייבין בהשבה כמבואר בע"ז (עא ע"ב) למ"ד משיכה אינה קונה בעכו"ם ורבא הא ס"ל כר"ל בב"מ (מח.) דמשיכה בישראל קונה א"כ בעכו"ם אי"ק ויעו"ש בתוס', וא"כ לא נתחייב עכו"ם בהשבה ולא מידי יעוין ברש"י בע"ז שם, וא"כ ה"ז דומה לאבדה שנטלה ע"מ לגוזלה שכתב הרמב"ן דהוי כמונחת ע"ג קרקע ומהני בה יאוש גרידא כמו באבידה, א"כ הכא בעכו"ם שלא נתחייב בהשבה ה"ז כמונחת ע"ג קרקע ושפיר מהני בה יאוש גרידא ואמאי צריך כאן שינוי רשות, והיא לכאורה קושיא עצומה:

אולם לפ"מ שנתבאר דאף ביאוש גרידא כ"ז שלא זכה בה לא יצאה מרשות בעלים והוי של בעלים, א"כ א"ש קושית הגמ' היכי מיאשי כלומר כיון דאין כאן רק יאוש ולא שינוי רשות ולא זכו העוברים עליה כלל בהדיקלי ועדיין של הבעלים הם ונמצא דעוברים הם על של זה כיון דהם לא החזיקו בהם לקנות אותם א"כ עדיין של בעלים הם ונמצא משתמשים שלא ברשות בשל חבירם, ואף לפי מה שאכתוב לפנינו אי"ה דכל שיכול לזכות לא חשוב מזיק והוי זה נהנה וזה ל"ח, מ"מ הא זה נהנה וזה ל"ח אינו אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור ליהנות משל חבירו כמו שכתבו התוס' בב"ב (יב ע"ב). א"כ שפיר פריך היכי משתמשים אנו בשל זה כיון דעדיין שלו הם: וזה לענ"ד ג"כ כוונת רש"י בסוכה (ל.) ד"ה מ"ט שכתב דסתם עכו"ם גזלי ארעתא דישראל נינהו שעמדו האחרונים הלא קיימינן כאן לרב הונא דס"ל בב"ק (קיג ע"ב) דגזל עכו"ם אסור מה"ת, אולם לפ"מ שנתבאר ניחא דנהי דגזל עכו"ם אסור מה"ת היינו איסור גזילה לבד אבל לא מצינו בישראל מעכו"ם חיוב השבה דוהשיב את הגזילה בשגוזל מישראל כתיב, וכיון דליכא חיוב השבה אז ממילא גזל עכו"ם נקנה ביאוש גרידא ואמאי הצריך ר"ה שינוי רשות כיון דביאוש לבד קונה א"כ כלתה העברה קודם המצוה ולא הוי מצוה הבאה בעברה כלל ושלו ג"כ הוי, א"ו בקרקע ישראל מיירי דבעי יאוש וש"ר, וא"כ אם קרקע ישראל הוא אז העכו"ם חייב בהשבה דר"ה לשיטתו דס"ל מעות קונות בישראל כדאיתא בב"מ (מז.) דסבר לה כרי"ו א"כ משיכה בעכו"ם קונה ונתחייב בהשבה כמבואר בע"ז שם וע"כ בעי ש"ר והבן:

וע"פ דרכנו בכל פרשת הדברים הנאמרים בזה נלמוד ג"כ ישוב נכון לשיטת הרמב"ם בפ' ב' ה"ב מה' גו"א שכתב ששבח שע"ג גזילה דגזלן הוי אינו אלא בשהשביח לאחר יאוש אבל בלא יאוש או מה שהשביח קודם יאוש שייך לבעלים, ויעוי' במ"מ שהקשה דהא ע"כ למ"ד יאוש קונה ע"כ הא דשבח גזילה דע"ג גזילה דהוי של גזלן אבל גוף החפץ לבעלים ע"כ קודם יאוש איירי א"כ א"ל דלדידן ג"כ גם קודם יאוש שייך השבח לגזלן, ובלא"ה קשה להבין מאי חלוק הוא קודם יאוש או לאחר יאוש כיון דמן הדין הוי של נגזל אלא משום תקנת השבים הוי של גזלן א"כ מאי סברא היא לחלק בין קודם יאוש או לאחר יאוש, יעו"ש במ"מ ובלח"מ:

אולם ליישב ולמצא יסוד סברתו של רבנו הגדול בזה נראה בשנקדים עוד מאי דאיתא בב"ק (סו.) טלאים כדמעיקרא ויעו"ש ברש"י ותוס' דבטלה ונעשה איל אין משלם את הכפל ודו"ה רק כשעת גניבה ולא כשעת הטביחה אף דאין שינוי קונה, ולא כדאמרינן בקרן דבתבריה או שתיה משלם ארבעה, ולכאורה טעמא בעי מ"ש דבקרן משלם כשל עכשיו היכא דמעיקרא שוה זוזא ולבסוף ארבע ולענין כפל ודו"ה דוקא כדמעיקרא: אמנם הדברים מבוארים עפ"מ דאמרינן לקמן (סט ע"ב) ריו"ח סתמא אחרינא אשכח, אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל ודו"ה אמאי בשלמא לגנב ראשון לא משלם וגנב מבית האיש ולא מבית הגנב אלא לבעלים לישלם אלא לאו ש"מ זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאי"ב. ומתבאר מזה דגנב אינו חייב כפל ודו"ה רק היכא דגנב מרשות בעלים אבל אם כבר יצא מרשות בעלים ע"י גניבה וגזל שוב אין כאן חיוב כפל משום דלא גנב מרשות בעלים אף שגוף החפץ הוי שלהם, מעתה מתבאר כמין חומר סברת הגמ' דאינו משלם כפל ודו"ה על השבח שהשביחה משום דהשבח שהשביחה הא לא השביחה ברשות בעלים רק ברשות הגנב א"כ בשעה שטבח או מכר לא נטל ולא גנב השבח מרשות הבעלים כלל, כיון דעיקר השבח נעשה ונצמח ברשות הגנב א"כ אין על השבח שהשביח ברשות הגנב חיוב כפל משום דבשעה שגנב אותו לא גנב אותו כלל מרשות הבעלים, וזהו דקאמר הגמ' אטו תורא גנבי מינך אטו איל גנבי מינך כלומר הא בשעת גניבה מרשות הבעלים אז לא היה השבח ובשעה שנעשה השבח לא נעשה ברשות הבעלים רק ברשות הגנב ונמצא כשגנבו לא גנבו מרשות הבעלים ואינו חייב כפל ודו"ה ע"ז: ב) והנה הקצה"ח בסי' ל"ד כתב דבגונב מן הגנב לא חשוב עוד גנב ואינו עובר משום לא תגזול ולא תגנוב ומש"ה לא חייבה תורה כפל ודו"ה והיינו דגונב אינו אלא בשמוציא דוקא מרשות הבעלים, אבל אם גונב שלא מרשות בעלים אין עליו דין גנב, והא דגזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מז"ג רמז"ג אינו אלא מטעם מזיק אבל אין עליו חיובי גנבה וגזילה יעו"ש שדבריו נכונים ומוכרחים: והנה לפ"מ שנתבאר דכל שנוטל החפץ שלא מרשות הבעלים שוב אין על הגנב או הגזלן דין גניבה וגזילה, לפ"ז בגונב או גוזל דבר שאינו ברשותו של בעלים שאין חיובו אלא מתורת מזיק ולא מתורת גנב שוב אין על הגנב או הגזלן שום חיוב השבה כמו שמוטל על הגנב ועל הגזלן מרשות בעלים, משום דכיון שנוטלו שלא מרשות בעלים אינו עובר בלא תגזול ואין עליו ג"כ עשה דוהשיב - מעתה לפ"מ שנתבאר דכל עיקר מאי דאמרינן דיאוש גרידא לא קני בגזלן היינו משום דבאיסורא אתי לידיה משום שנתחייב בהשבה, א"כ בשבח שהשביח ברשות הגנב או הגזלן לפ"מ שביארנו שאין על השבח דין גנב משום שנוטלו שלא מרשות הבעלים א"כ אם נתיאשו הבעלים ממנו אז הדין נותן שיאוש גרידא קונה, דכיון שלא נתחייב בהשבת השבח משום שלא נטלו מרשות הבעלים שוב גם יאוש גרידא קונה, והוי כמו שכתב הרמב"ן בנטלו ע"מ לגוזלו דהוי כמו שמונח ע"ג קרקע, וה"נ כיון דאין כאן חיוב השבה הוי כמו אבדה בעלמא שנוטלו ע"מ לגוזלו דמהני ביה יאוש, - מעתה לכאורה הדין נותן דגם השבח שהשביח קודם יאוש כיון שנתיאשו הבעלים אח"כ זוכה ביה הגזלן כמו יאוש באבדה, וא"כ לכאורה דברי רבנו שכתב שהשבח שהשביח קודם יאוש שייך להנגזל עוד יותר מוקשה לפי הטעמים המבוארים בזה:

ג) אמנם י"ל בזה דבר חדש לפמש"כ לעיל בשם הנה"מ דגורם לחבירו להפקיר את ממונו חייב לשלם משום דיד"ג משום דגרם לעשות נכסים חבירו הפקר, לפ"ז בכל יאוש שמתיאש הנגזל מתוך שהגזלן מחזיק הגזילה ואינו מחזיר חייב הגזלן לשלם גם מבלעדי חיוב הגזילה גם מצד דד"ג דהא גרם לו להפקיר נכסי הנגזל ולעשות אותו הפקר לכל, מעתה גם בשבח שהשביח קודם יאוש אף שהדין נותן שהגזלן זוכה בהשבח מטעם יאוש משום דלא נתחייב בהשבה בהשבח שנעשה ברשות הגזלן מ"מ כיון דגוף השבח הוי של נגזל וע"י שמחזיקו הגזלן נתיאש הנגזל א"כ חייב הגזלן לשלם את השבח מטעם דד"ג:

מעתה יש לחלק בין שבח שהשביח קודם יאוש לשבח שהשביח לאחר יאוש לפ"מ שכתבו התוס' לחלק בין דד"ג לגרמא דד"ג הוא בעושה ההיזק תיכף ומיד וברי היזקא, אבל מה שנעשה ההיזק לאחר זמן או שאינו ברי היזקא הוי גרמא ופטור: לפ"ז החילוק מבואר, דבשבח שהשביח קודם יאוש שכבר ישנו להשבח א"כ בשעה שזה מתיאש נעשה ההיזק תומ"י וזה ע"י החזקתו הגזילה הוא גורם לזה להתיאש א"כ נעשה ההיזק תומ"י וגם ברי היזקא דבעידנא שמתיאש ישנו לשבח וחייב לשלם משום דינא דגרמי, משא"כ כשנתיאשו הבעלים קודם שבא השבח א"כ בשעה שנתיאש עדיין אין כאן השבח ולא נעשה ההיזק מיד וגם לא הוי ברי היזקא דמי יימר דיהיה שבח כלל, ואין זה אלא גרמא א"כ פטור הגזלן לשלם מצד גרמת היאוש וכמו שנתבאר: והשתא מבוארין דברי רבנו בטעמם שחלק בין השביח קודם יאוש להשביח לאחר יאוש והיינו דבהשביח קודם יאוש אף שהדין נותן שיקנה אותו ביאוש כדי מ"מ חייב לשלם מצד דד"ג, משא"כ מה שהשביח לאחר יאוש שאין כאן חיוב על הגזלן מדד"ג א"כ זכה הגזלן בהשבח מצד יאוש דבו גם יאוש גרידא קונה:

ד) אמנם הא דכתב רבנו דגם בהשביח לאחר יאוש אין הגזלן קונה רק מטעם תקנת השבים - ולפמש"כ הוא זוכה מן הדין ולא מטעם תקנת השבים לבד - נראה בזה הוא מפני שאע"פ שיש כאן יאוש ויכול הגזלן לזכות מצד יאוש מ"מ כיון שהשבח ע"ג גזילה ודבוק הוא להגזילה, א"כ אין כאן קנין כלל לזכות בהשבח, דהא צריך עכ"פ קנין לזכות בהשבח וכיון שהשבח ע"ג הגזילה א"כ במאי יקנה אותו הגזלן דלא שייך כאן קנין חצר משום דהוי כמו כליו של מוכר ברשות לוקח ואף למ"ד דקני אינו אלא משום דהמוכר מבטל הכלי לגבי הרשות אבל כאן שאין הנגזל מבטל כלל חפצו לגבי רשות הגזלן ואין רצונו בקנית הגזלן להשבח שוב אין כאן קנין לגזלן לקנות בו, וגם משיכה והגבהה אין כאן כיון שהשבח דבוק להגזילה שהוא של נגזל ועיין ב"מ (ד' ט ע"ב) משוך פרה וקני וכו' ויעויין בהגהות אשר"י ב"מ פ' הזהב שמקנה עובר פרתו לעכו"ם קונה בכסף משום שאין כאן מה למשוך הרי שלא מהני משיכת הבהמה לקנות העובר שבתוכה והיינו מכיון דהעובר דבוק להאם לא מהני משיכתו כיון שהאם אינו קונה, ולפ"ז הכ"נ וכ"ש בגזילה שאין כאן דעת א"מ אותו, ועוד אדרבה הנגזל קני אותו מטעם חצירו וכליו כיון שדבוק על חפצו הוא ואף שמתיאש לא גרע מאחר שקונה ע"י כליו והבן. לפ"ז כיון שאין כאן קנין לגזלן במה לקנות השבח שע"ג גזילה וא"כ היה הדין נותן שאם תחזור הגזילה ממילא תחזור גם השבח להנגזל אם לא משום תקנת השבים, שתקנו שמ"מ יהיה שייך להגזלן, וזהו דס"ל לרבנו שלא אמרו תקנת השבים רק במקום שאין הפסד להנגזל וע"כ בשבח שמן הדין אין כאן לנגזל כלום משום שכבר נתיאש ממנו וכל הרוצה לזכות בו זוכה אלא שאין כאן קנין איך לזכות אותו ע"כ ממילא היה חוזר לנגזל כשחוזר גם גוף הגזילה, ובזה תקנו תקנת השבים שיהי' שייך להגזלן, אבל קודם יאוש במקום שמן הדין הוא לנגזל בזה לא שייך תקנת השבים כלל דאיך נפסיד לנגזל משום תקנת השבים של גזלן:

ה) ובזה תראה נפלאות מטוהר לשונו של רבנו ז"ל המזוקקה שבעתים, שבפ"א מה' גניבה בכתבו שם וז"ל, היתה הבהמה ביד הגנב והשביחה מאליה כגון כבשה שילדה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה וכו', ואם אחר יאוש ילדה וגזזה משלם כשעת הגנבה עכ"ל, ולא זכר כלל שהוא משום תקנת השבים אף שהלידה והגזיזה אינו שינוי לדעת רבנו דבקודם יאוש הא מחזיר אותה ואת וולדותיה ואת גיזותיה ורק בפ"ב מה' גו"א ה"ב כשכתב דין שבח שע"ג גזילה כתב שזה משום תקנת השבים וכ"כ שם ה"ו זכר טעם תקנת השבים:

רק בשבח שע"ג גזילה, והלא לדברי רבנו כיון דלא הוי שינוי הכל הוי משום תקנת השבים:

אולם לפי דרכנו הדברים מבוארים ומתפרשים כמין חומר דבילדה או גזזה אחר יאוש, דיכול הגזלן לעשות קנין בהגזיזה והולד שנפרד מהפרה וירדה לרשותו אז שפיר יש לו קנין לזכות בו וקנה הוא את השבח מן התורה וכמבואר, והדברים מבוארים. וידעתי כי לא יצאתי עוד יד"ח בביאור הרמב"ם בסוגיא דב"ק הנזכר אלא שאין כאן מקומם ובמ"א נבאר אי"ה באורך:

ולפמש"כ דבגזלן עכו"ם כיון שלא נתחייב בהשבה קונה ביאוש גרידא ניחא נמי דברי הש"ך סי' רל"ו סק"ו שכתב שא"צ להחזיר להבעלים אם קנאם או גזלם ממנו ובנה"מ תמה הא בגזילה לא הוי שינוי רשות כמבואר בסי' שס"א ס"ה, ולפמש"כ הוא נכון דבגזלן עכו"ם א"צ שינוי רשות כלל דביאוש גרידא קנה, והבן. ועיין ב"ק (קיד.) יעוש"ה:

ג:

א) והנה הטור בחו"מ סי' רס"א כתב דאבידה מדעת הוי הפקר וכל הקודם בו זכה, ודעת הרמב"ם ז"ל דאבידה מדעת לא הוי הפקר אלא שאינו מחוייב בהשבתה, ולענ"ד נראה לכאורה לתלות פלוגתא זו בהא דאיתא בב"ק (כ ע"ב) ורמב"ח סתם פירות בר"ה אפקורי מפקיר להו, אלמא דכל שמטיל חפצו במקום הנוחה להתקלקל ולהדרס ברגלי אדם ובהמה חשוב זה הפקר ורבא לא ס"ל כן, והתוס' שם הקשו אם הוי הפקר איך חייב מה שנהנית, ולענ"ד לומר בזה לחלק אף דאבדה מדעת הוי הפקר היינו דכל הקודם בה זכה ויוכל כל אחד לזכות כיון דאבדה מדעת, אבל בזה חלוק אבדה מדעת מהפקר כיון שלא הפקירה בפה כדין הפקר בזה דמיא ליאוש דכל כמה שלא זכה בה אדם הרי היא של בעלים וברשות בעלים עומד, וה"ז דומה למש"כ הר"ן בנדרים (מד.) דגם לרבנן דס"ל הפקר יוצא מיד מרשות בעלים מ"מ בהפקר לזמן כיון ששנה זה ולא רצה להפקירו הפקר עולם אמדינן לדעתיה דלא ניחא ליה שיצא מרשותו כ"ז שלא זכה ביה אידך: ולפ"ז נ"ל כיון דאבדה מדעת אכתי הוי של בעלים כל כמה דלא זכה ביה אינש, א"כ אכלתן בהמה שפיר חייב מה שנהנית, אף דמשום מזיק ודאי לא שייך לחיובי דאין זה נקרא מזיק ממון בעלים כיון דיש לכל אחד הזכות לזכות בהחפץ, וגם אינו נקרא בעלים חסר עבור זה כיון שיש ביד כ"א לזכות בה, מ"מ באכלתן בהמה כיון שאין הבהמה בת קנין ואינה יכולה לזכות עבור בעליה, וא"כ נמצא בשעה שאכלתן הבהמה אכלה פירותיו של בעלים, ואף דלא חשיב חסר בכה"ג מ"מ משום נהנית שפיר מחוייב לשלם משום דמשתרשי ליה דהא נהנה מפירותיו של חבירו, ושפיר פשיט רמב"ח מזה דזה נהנה וזה ל"ח חייב לשלם מה שנהנה משום דמ"מ משתרשי ליה במה שנהנית בהמתו מפירותיו של זה כיון דעדיין פירותיו הן, וכיון שנתחייב בתשלומי מה שנהנית שוב אין כאן מה לזכות, ואי"ל דיזכה בהחיוב עצמו דבזה צריך מחילה וכיון שזה תובעו אינו מוחל לו והבן, דזה שאבד מדעת והפקיר את הפירות לא יוכל להחשב ג"כ הפקר ואבוד מדעת גם על החוב הנצמח מהם דזה הוי דבר שלבל"ע כמו דמי חמרא שכתבו התוס' בגיטין (סו.) דהוי דבר שלבל"ע יעוש"ה, וה"נ כיון שבאמת נתחייב בתשלומי מה שנהנית לא יוכל לזכות בהחיוב משום דזה הוי דשלבל"ע ואינו יכול להפקיר דבר שלבל"ע, והבן זה. ועוד דחיוב מה שנהנית הוי חוב ובחוב לא מהני יאוש כמ"ש הח"צ כמובא בחו"מ סי' קס"ג ויעוי' בקצה"ח שם, ולענ"ד נראה פשוט דאף למ"ד יאוש גרידא קונה אינו אלא לגבי החפץ אבל לענין דמים הא מחוייב הגזלן לשלם, וא"כ מוכח מזה דחוב לעולם לא נפקע ע"י יאוש דלא שייך יאוש בחיוב הגוף ואכ"מ להאריך בזה:

ב) וכזה נלענ"ד ג"כ מאי דאיתא התם (ל ע"ב) קנסו גופן אטו שבחן דכל הקודם זכה דגם בזה לא הוי הפקר ויוצא מרשות בעלים מיד שהוציא תבנו וקשו, רק חכמים הפקירו לענין זה דכל הקודם בהם זכה וכ"א יכול לזכות בהזבל, אבל מ"מ כל כמה דלא זכה ביה אדם הוי של בעלים ולא הוי הפקר מיד שהוציא, והפקר זה הוי כמו יאוש ואבדה מדעת דלא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, וכיוצא בזה כתב המהרי"ט בתשו' סי' מ"א לענין ממון מומר אף שהפקירו חכמים ממונו מ"מ כל כמה דלא זכי אדם הוי ממונו של מומר והוכיח כן מתשובת רש"י שהובא במרדכי פ"ק דקדושין יע"ש, אלמא דקנס חכמים כן הוא דכל שלא זכה בו אדם עדיין חשוב ממונו של בעלים:

ולפ"ז נלענ"ד ליישב קושית הגרע"א שם אמאי שמקשה על רב דס"ל קנסו גופן אטו שבחן מברייתא דההופך את הגלל דאסור משום גזל, דלמש"כ התוס' לעיל (כא.) ד"ה דרב סבר דמשו"ה אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית ולא פטורה מטעם כל הקודם בהם זכה דלא קנסו גופן היכי דלא נתנן ע"מ להשביח, דאכתי קשה לפ"ד המקשה דלא ידע מסברא זו א"כ ה"ל למיפרך ממתניתין דאכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית, ואמאי הא כל הקודם בהם זכה, אולם לפמש"כ א"ש, דכיון דהא דכל הקודם בהם זכה היינו דוקא משעת זכיה אבל קודם זכיה הוי פירותיו של בעלים ולא פקעה רשותם, ולפ"ז לפמש"כ לעיל דהיינו טעמא דרמב"ח בפירות ברה"ר דמשלמת מה שנהנית משום דבשעה שנהנית נהנית מפירותיו של זה ובהמתו לא תוכל לזכות עבורו וע"כ אם אמרינן ז"נ וזה ל"ח חייב חייב לשלם מה שנהנית, לפ"ז י"ל דמש"ה נמי באכלה מתוך הרחבה משלם מה שנהנית אף דכל הקודם בהם זכה כיון דעדיין נהנית מפירותיו של זה, לפ"ז לא היה יכול להקשות בפשיטות ממתניתין דאכלה מתוך הרחבה משום דילמא ס"ל כרמב"ח דז"נ וזה ל"ח חייב, וע"כ חייב שפיר לשלם מה שנהנית, ואף דרב ס"ל דהדר בחצר חבירו אין צריך להעלות שכר כדאיתא שם הא מפרש שם הטעם משום שאי' יוכת שער אלמא דוקא משום דמהנהו אבל בל"ה חייב, וע"כ לק"מ מהא דתוך הרחבה, אבל התוס' שפיר כתבו לדידן דק"ל ז"נ וזה ל"ח פטור א"כ כיון דכל הקודם בו זכה נמצא דלא חסר כלום וע"כ פטור ג"כ משום מה שנהנית, וע"כ הוכרחו לתרץ משום דכאן ליכא שבח לא קנסו, אבל הש"ס לא יכול להקשות כן בפשיטות:

ולפמש"כ דהא דקנסו גופן מ"מ עדיין של בעלים הם כ"ז שלא זכה בו אדם, יצא לנו דין חדש דאם מת והניח בנים שלא הספיקו לפנות זבלו מרה"ר או קטנים דלאו בני קנסא נינהו, דשוב הזבל הוי שלהם ול"א בזה כל הקודם בהם זכה ע"פ מאי דאמרינן בגיטין (מד ע"ב) בכל קנס דרבנן לא קנסו בנו אחריו, לפ"ז לפמש"כ דכל כמה דלא זכה ביה אדם הוי שלו א"כ בניו יורשים אחריו ולדידהו לא קנסו אחריו, אבל אם נאמר דהוי הפקר מיד שהוציא א"כ אף אם מת ג"כ אמרינן כל הקודם זכה כיון שכבר יצאו מרשותו בחייו אין עוד לבניו מה לירש כיון שאינם עוד שלו, ועיין תוס' גיטין שם מה שהביאו מהא דאינו גובה לא את הקרן וכו', ולא הביאו מהא דקנסו גופן משמע דס"ל ג"כ כמש"כ דבזה לא קנסו בנו אחריו יעש"ה, ודו"ק בכ"ז כי הדברים נכונים למבין:

ד:

א) וע"פ החילוק שכתבנו בשיטת רבא בענין מגביה מציאה לחבירו דס"ל לחלק בין אבדה ובין הפקר דדווקא באבדה ל"ק אבל מגביה מציאת הפקר גמור לחבירו שפיר קנה חבירו, ניחא ג"כ מה שמקשים על הר"ן בנדרים (לג ע"ב) אמ"ר היתה לפניו ככר של הפקר ופי' הר"ן שם דהיינו שזכה בד' אמותיו להקדש כדין המגביה מל"ח דקנה חבירו, דהא רבא ס"ל דל"ק, אולם לפמש"כ לחלק דדוקא ביאוש ס"ל דל"ק אבל בהפקר קנה א"כ בדיוק נקט רבא בנדרים ככר של הפקר משום דבהפקר גמור איירי, ובזה שפיר אמרינן דקנה חבירו:

והנה הר"ן כתב דמש"ה מציאה קונה בחצירו משום דגם חצר המשתמרת אף דאינו עומד בצדו כל שהוא משתמרת הוי מדין יד כמו שהבאתי לעיל, אולם דעת התוס' בב"מ י"א דחצר המשתמרת כל שאינו עומד בצדו הוי מדין שליחות ולדידהו יקשה איך חצירו ש"א קונה לו מציאה באינו עומד בצדו, הא הוי תופס לבע"ח במשחל"א, והתוס' לא ס"ל סברת הרמב"ן דלדידן לא חשוב זה חוב שאינו אלא מניעת ריוח מאחרים, שהרי התוס' בב"מ שם כתבו הא דקנה היינו משום מיגו דבעי זכי לנפשיה, ולפ"ז בחצר דלא שייך כן תשאר קושית הר"ן, וכבר עמד ע"ז הגרע"א בתשו' סי' קל"ג וכתב דהתוס' ס"ל ליסוד דכל דשלוחו מצי עביד ליה גם חצירו מצי עביד ולא בעינן בחצירו פרטי עניני שליחות כמו בשליח יע"ש, וע"כ כיון דהמגביה מציאה לחבירו ק"ח ממילא גם חצר זוכה עבורו אף דלא שייך ביה הסברא דזכי לנפשיה, יעו"ש: ועפ"ז יש ליישב מה שיש לדקדק בב"מ (יא.) דהקשה ר"א לעולא דמוקי לה למתניתין בעומד בצד שדהו, ואמאי הקשה כן דוקא לעולא הלא גם ר"י אמ"ש ג"כ מוקי מתני' בעומד בצד שדהו וכן רבב"ח שם, ומדוע פריך דוקא לעולא אולם לפמש"כ ניחא די"ל דר"י אמ"ש וכן רבב"ח דמוקי לה בעומד בצדו אין הטעם משום דס"ל דחצר שאינה משתמרת אינה קונה כלל, ורק הוצרכו להעמיד כן משום דכאן במציאה והפקר כל שאינו עומד בצדו הוי בתורת שליחות, ואף בחה"מ אינו זוכה משום דהוי תופס לבע"ח וכו' וי"ל דס"ל ג"כ כר"נ וכר"ח דמגביה מציאה לחבירו ל"ק וע"כ גם חצירו אינו זוכה, ומה שמקשה שם מדריב"ח היינו לדידן דק"ל דקנה חבירו א"כ אפי' אינו עומד בצדו, אבל עולא הא ס"ל לעיל (ט ע"ב) דמעשיר לעני מחלוקת ומוכח דקנה חבירו ולדידיה ממילא גם חצר זוכה דכל דשלוחו זוכה גם חצירו כן, וא"כ מאי דמוקי לה בעומד בצדו ע"כ משום דס"ל דאינה משתמרת לא קני כלל וע"כ הקשה שפיר מעובדא דר"ג אבל לריא"ש ולרבב"ח ל"ק כלל מעובדא דר"ג דשם ליכא חוב לאחריני והבן: ב) והנה בשבת (קכ.) אם היו פקחין יעשו עמו חשבון אחר השבת ופריך חשבון מאי עבידתי' מהפקירא קא זכו ופירש"י דהא הצילו לכם קאמר להו לצרכיהם, והר"ן שם כתב דא"צ לכ"ז דאפי' ל"א להו כן מ"מ הוי הפקר לכל כיון דאינו רשאי להציל ה"ז כמציל מזוטו ש"י ושלוליתו ש"נ, ולעיל מיניה הביא הר"ן שם בשם הר"י מטראני דהנך אחרים יכולין להציל אפי' כמה דדוקא לבה"ב הוא דחיישינן דילמא אתי לכבויי אבל באחרים ליכא למיחש, שהרי הדליקה גורמת להם שיהיו יכולין לזכות מן הפקר דאילו כבתה הוי הכל לבעה"ב עכ"ל, ולפמש"כ הר"ן דזה הוי הפקר שחשוב כמו זוטו ש"י, א"כ איך כתב דאם כבתה הוי הכל לבה"ב דלמש"כ לעיל באבודה ממנו ומכ"א הוי הפקר ממש ויוצא מרשות בעלים מיד, וא"כ אם כבתה עדיין של הפקר הן וכל הרוצה לזכות יבוא ויזכה, ושפיר איכא למיחש דילמא אתי לכבויי, ומוכח לכאורה מדברי הר"ן אלו דגם באבודה ממנו ומכ"א ג"כ לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה וע"כ בשכבתה שנסתלק היאוש שוב נעשה הכל של בה"ב, ואין אחרים יכולין לזכות בו עוד:

ועפ"ז היה אפשר ליישב דברי רש"י שכתב הטעם משום דאמר להו בואו והצילו לכם ולא סגי להו בטעמו של הר"ן, משום שהוקשה לו לרש"י מאי דפריך מהפקירא קזכו דממ"נ מתי זכו, דתומ"י בשעת ההצלה הא אסור לזכות מהפקר בשבת כמו שאין קונין בשבת וכבר חקר בזה הגרע"א בתשו' קע"ד, ואם יזכו אחר השבת א"כ הא כבר כלה היאוש תיכף שהצילו וברשות בעלים הוא, ואינם יכולין לזכות בו כיון שלא זכו בשעה שהי' היאוש עודנו בתקפו, וע"כ פירש"י משום דהוי הפקר ממש ע"י שהפקירו בפיו ובזה קי"ל כרבנן דיצא מרשות בעלים מיד, וע"כ שפיר יוכל לזכות גם אחר השבת ופריך שפיר מהפקרא קזכו:

ג) ויש לנו פרפרת נאה בהא דאמרינן שם הכא בירא שמים עסקינן וכו' דכה"ג לאו שכר שבת הוי ופירש"י משום דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה נחית, ויש להבין ואם לא נחית אדעתא דפעולה מ"ט לא חשוב משום זה שכר, דמ"מ שכר שבת הוא נוטל, ועיקר הטעם מבואר בר"ן משום דמהפקירא קא זכו ע"כ לא חשיב זה שכר שבת כיון דיכולין ליטול הכל הר"ז כמו שזכו לעצמן שיעור שכרן, וכמש"כ במג"א סי' של"ד ס"ק י"ג בביאור דעת הרמב"ם, ומה"ט כתב הש"ג, הובא במג"א שם, דאם כבר החזירו ואח"כ שואלין שכר אין להם ליטול משום דאז לא יוכלו עוד לזכות מן ההפקר, הרי אף דמעיקרא לאו אדעתא דפעולה נחית מ"מ כל שאינם יכולין עוד לזכות מן ההפקר אין להם ליטול שכר, ואיך נקט עיקר ההיתר ברש"י ז"ל משום זה, וגם לדברי הר"ן צריך ביאור דהכל טעמא מאי דנהי דיכול לזכות מההפקר מ"מ כל שרוצה ליטול בתורת שכר ולא בתורת הפקר מ"ט לא נחשב לשכר שבת:

ד) אולם יבואר זה ע"פ מאי דאיתא שלהי ב"מ דלר"נ דס"ל המגביה וכו' ל"ק חבירו היה הדין בשוכר את הפועל לעשות בהפקר וא"ל טול מה שעשית בשכרך, אי לאו דפועל הוא וידו כיד בעה"ב, היו שומעין לו כיון דלא זכה זה עבורו ע"כ אין שכר פעולתו עליו יע"ש, ולפ"ז היינו טעמא דלא חשוב שכר שבת כה"ג דכמו דחזינן דכל שאינו זוכה עבורו ויכול לזכות לעצמו אין שכר פעולתו עליו וכיון שאין כאן דין שכירות ואין זה מתחייב בשכר פעולתו לא חשוב כה"ג שכר שבת אף אם נוטל בתורת שכר וזהו שכתב הר"ן דמהפקירא זכו:

ולפ"ז י"ל משום דמרא דשמעתא כאן הוא רבא ורבא ס"ל בב"מ המגביה מל"ח ל"ק חבירו ואליבא דידיה רצה רש"י להשמיענו רבותא, משום דלדידן דק"ל דק"ח, הא דיכול ליטול שכר הוא משום דיכול לעכב לעצמו שיעור שכרו א"כ כ"ז כשכיוון בשעת הצלה לזכות לעצמו שיעור שכרו אבל בשלא כיוון אז ליטול שכר אז אינו יכול לתבוע עוד אחר השבת שכר משום שכבר זכה עבור הבעה"ב כל מה שהציל, משום דאז שכר פעולתו עליו וכיון שזכה עבורו ואינו יכול ליטול שכר שבת, וה"ז כמו שהחזירו שכתב הש"ג שאינו יכול לתבוע עוד שכרו משום שכר שבת, אבל לרבא דהוא מרא דשמעתא כאן אין צריך לכ"ז כיון דס"ל דל"ק חבירו, א"כ אף שלא כיוון לזכות לעצמו שיעור שכרו והציל הכל לבעה"ב, מ"מ כיון דהמגביה מל"ח ל"ק חבירו א"כ לא זכה עבור הבה"ב ויכול הוא לשאול שכר שבת לעולם אם לא החזירו, אלא דיש כאן לומר דבזה רבא מודה דק"ח משום דפועל הוא לזה כתב רש"י דלאו אדעתא דשכר פעולה נחית, וא"כ מעולם לא נעשה פועל, וע"כ לא קנה זה כלל ויכול לעולם ליטול שכרו, וגם משום דלאו אדעתא דפעולה נחית ואין פעולתו עליו ע"כ כה"ג לא חשיב שכר שבת, ודו"ק בכ"ז: ה) אולם לפמש"כ בדעת רש"י משום דאסור לזכות מההפקר בשבת אין אנו צריכין לכ"ז דכשם שאסור לזכות עבור עצמו כך אסור לזכות עבור חבירו ונמצא דהנך אחרים לא זכו עבורו כלל, א"כ אפי' לדידן דקי"ל דק"ח, כאן ע"כ אינם זוכים עבורו משום דאסור לזכות מההפקר, א"כ אפי' אח"כ יכולין ליטול שכר שבת משום דלא זכו עבורו ואין שכר פעולתו עליו ואין זה נקרא שכר שבת, וזהו שכתב רש"י דלאו אדעתא דשכר פעולה נחית כלומר דאין שכר פעולתן עליו כיון שלא זכו עבורו וע"כ כה"ג לאו שכר שבת הוא:

ומה שעמדנו לעיל להוכיח מדעת הר"ן דגם באבודה ממנו ומכ"א ג"כ לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, שוב ראיתי דהא לק"מ דכוונת הר"י טראני דתיכף שנסתלקה האש שוב יכול חצירו לזכות לבעה"ב והוא קודם לכל אדם, ואחרים לא יוכלו לזכות בו עוד, אבל באמת כ"ז שלא זכו בו הבעלים הוי הפקר ממש ואף אם נסתלק אין להם בה כלום, וכמש"נ:

ובדעת רש"י ע"כ לומר דס"ל דזה לא חשוב אבודה ממנו ומכ"א והיינו משום דיכול לשכור פועלים עכו"ם שיצילו, אף שהוא בעצמו אינו רשאי להציל יותר, וע"כ לא חשיב זה אינו יכול להציל כלל, וכמש"כ הב"ח הובא במג"א שם, וע"כ צ"ל כן דאל"ה לא היה מועיל ג"כ הפקירו כיון שאזיל לאיבוד וכמו דלא יכול להפריש תרו"מ בראה אנס כנגדו או כדיו משתברות כדאיתא בב"ק (קטז ע"ב), דכאן לא הוי אבוד גמור אלא משום דיכול להציל ע"י פועלים ואינו מציל ע"כ מוכח דאסוחי אסח דעתיה מיניה וכמו בשיירא שעמד עליה גייס בב"ק (קטז ע"ב), וא"כ אין כאן אלא יאוש בלבד וע"כ הוצרך לאמר משום דמפקירו בפיו וכמו שנתבאר לעיל טעמו ז"ל. קצת מזה כבר נדפס ממני בקונטרס "מנחת חנוך":

עלה בידינו לתמוך סברתו של הנה"מ בחילוק דין יאוש דעלמא ובין יאוש באבודה ממנו ומכ"א, וכמו שהוכחתי לעיל מכל הלין דוכתי, וע"כ דברי הנה"מ נכונים וברורים בזה ולא כמו שראיתי למחברים אחרונים שנטו מדרכנו בלי שום ראיה מוכרחת:

ה:

א) והנה בירושלמי פ"ד דב"ק איתא שור שהי' יוצא לסקול והוזמו עדיו ר' יוחנן אמר כל הקודם בו זכה ורי"ל אמר יאוש בטעות הוא, וכן עבד שהיה יוצא ליהרג והוזמו עדיו ריו"א זכה בעצמו ורל"א יאוש בטעות הוא. והנה סברת ר"ל קשה להבין הא כל יאוש כך הוא, דאלו ידע היכן היא לא היה מתיאש, ואעפ"כ אמרה תורה דמהני יאוש וכל הרוצה לזכות יבוא ויזכה, ומדוע אמר כאן דהוי יאוש בטעות, וכבר שקלו וטרו בדברי הירושלמי אלו המחברים האחרונים זה בכה וזה בכה, ואענה אף אני חלקי בזה:

והנראה לענ"ד בזה דהנה הנה"מ בסי' שס"ג סק"א חקר מנא הא מילתא דאמור רבנן דאין יאוש מועיל בקרקע יעו"ש, והנראה לי בפשיטות דלפ"מ שכתבו התוס' בב"ק (סו.) ובב"מ (כז.) דעיקר דין יאוש ילפינן משמלה, לפ"ז י"ל דדוקא דומיא דשמלה שהיא מטלטלין, משא"כ קרקע אינו בכלל שמלה ולא מהני יאוש, אולם כ"ז ביאוש דאבודה ממנו ומצויה אצל כ"א דזה ילפינן משמלה, וע"כ בעינן דומיא דשמלה משא"כ באבדה ששטפה נהר שאבודה ממנו ומכ"א, שזה ילפינן מקרא דאשר תאבד ממנו ומצאתה כדאיתא בב"מ שם בזה באמת יש יאוש גם בקרקע דהא קרא דכאשר תאבד איירי גם בקרקע דהא מרבינן בב"מ (לא.) לכל אבדת אחיך לרבות אבדת קרקע, וע"ז קאי גם הקרא דכאשר תאבד ממנו ונכלל בה גם אבדת קרקע, ולפ"ז באבודה ממנו ומכ"א מהני יאוש גם בקרקע:

ב) שוב מצאתי שדבר זה שכתבתי לחלק בדין יאוש בקרקע בין יאוש סתמא ליאוש מדבר האבוד ממנו ומכ"א דמהני גם בקרקע מתבאר ג"כ מדברי התוס' סוכה (ל ע"ב) ד"ה וקרקע שהביאו בשם הירושלמי דמישקע שם הבעלים ממנו ונקרא ע"ש האנס אע"פ שלא נתיאשו הבעלים מהם דלא אמרו וי לחסרון כיס אנן סהדי דמיאשי ואפי' אמרי דלא מיאשי נעשה כצווח על ביתו שנפל וספינתו שטבעה בים ומיתסרי מדאורייתא בזריעת האנס אבל נתיאשו ולא נשתקעו לא מיתסר מדאורייתא דקרקע אינה נגזלת יע"ש וכ"כ הר"ש בפ"ז מכלאים מ"ו וביתר ביאור הרא"ש שם דמה דקאמר יש יאוש לקרקע לאו דוקא דאי יש יאוש לקרקע א"כ אמאי קאמר נתיאשו ולא נשתקעו אסורים מדבריהם כיון דיש יאוש לקרקע מה"ת, אלא ה"ק יש שיקוע לקרקע ואפי' לא נתיאשו הבעלים שלא אמרו ווי וכו' הו"ל כצווח על ביתו וכו' ה"נ כיון שנשתקע שם הבעלים ממנו ונקראת ע"ש האנס בודאי לא תחזור עוד ואפי' מצפה הוא שתחזור לו אוסרה האנס דבר תורה וכו' יע"ש, הנה מבואר בהדיא דכל שאינו יכול להציל כלל כמו זוטו ש"י בזה מהני יאוש כזה גם בקרקע והיינו דזה הוי כדבר האבוד ממנו ומכ"א דילפינן מכל אבדת אחיך ומרבינן גם קרקע בכלל, וזה כוונת הירושלמי לחלק בין יאוש לשיקוע דמהני משום דשיקוע שאינו יכול להציל כלל, וכמו שביאר הרא"ש מהני גם בקרקע משום דילפינן זה מקרא דלכל אבדת דמרבינן גם בקרקע:

ג) והנה בסוטה (מג.) איתא ולא חנכו פרט לגזלן לימא דלא כריוה"ג דאי ריה"ג הא אמר הירא וכו' זה הירא מעבירות שבידו אפילו תימא ריה"ג כגון דעבד תשובה ויהיב דמי א"ה הו"ל לוקח כיון דמעיקרא בתורת גזילה אתי לידיה ע"כ הסוגיא, ומעולם תמהתי ע"ז להס"ד דהגמרא דהוי סבר דמיירי בגזלן ממש דלא יהיב דמי והיה ניחא ליה לרבנן דפליגי על ריה"ג איך א"ל דצריך קרא למעט גזלן דמאי שייך חינוך בדבר שאינו שלו דבעמוד והחזר קאי, וביותר דקרקע אינה נגזלת ולעולם ברשות בעליה עומדת א"כ הבית אינו שלו כלל אלא של בעלים והיכי הוי סד"א דצריך חינוך כיון שאינו שלו ועוד גם לפי המסקנא דמיירי שעשה תשובה ויהיב דמי קשה להיפך אמאי באמת לא חשוב לוקח וליהדר, ומאי דאמרינן כיון דמעיקרא בתורת גזילה אתי לידיה הוא קשה דהא אמרינן בב"ק (קד.) דאודי ליה כיון דאפשר לאהדורי ממונא למאריה הו"ל כמ"ד ליה יהיו לי בידיך דמי, ויע"ש בתוס' דהרי הוא כמו שהפקידו אצלו וה"ל פקדון גביה, הרי מבואר דכל שהודה ורוצה להחזיר לו שוב יוצא מתורת גזילה וחשיב פקדון (ויע' תוס' שם קח. ד"ה וחזר, ואכ"מ):

[הערה - יעו"ש בתוס' ד"ה חזר וטען שהקשו איך השביעוהו ב"ד כיון שנתחייב באונסין מחמת כפירתו הראשונה א"כ נמצא שלא כפר כלום בכפירתו הראשונה, וכ' התוס' שם לתרץ דמיירי שאמר ליה בעל הפקדון לאחר שנמצא שקרן בשבועתו הראשונה רצוני שתהא עליו שו"ח כבראשונה וחזר וטען לאחר שעשיתני שו"ח נגנב ממני לפטור עצמו שהרי לא נתחייב באונסין, אבל חזרו התוס' ודחו זה א"כ לא הוי חד ממונא דהשתא הפקידו אצלו פעם שניה ומה לי לקחו בידו ונתנו ומה לי שלא לקחו אלא אמר בעודו בידו תהא עליו שו"ח יעו"ש שהניחו בקו', אולם לפי דעת הרמב"ן במלחמות פ' דו"ה דגם היכא שהגזלן רוצה להחזיר הגזילה מ"מ אם הקדישו הנגזל אינה מוקדשת דחשיב אינו ברשותו כ"ז שלא הוחזר לידו ועדיין היא בתורת גזילה בידו של הגזלן ואינה ברשותו של נגזל, ולפ"ז לכאורה אין לחייב כפל חוזר וטוט"ג אף שכבר באו עדים על טענתו הראשונה וגם עשאו הבעלים שו"ח כבתחלה כ"ז שלא הוחזר ליד הבעלים שעדיין הגזילה חשובה אינה ברשותו של נגזל דטוט"ג אינו חייב כפל אלא במקום שגנב עצמו הי' מתחייב כפל, וכיון דאמרינן בב"ק (סט ע"ב) דמשו"ה הגונב מן הגנב א"ח כפל לבעלים משום שאינה ברשותו של נגנב וא"כ הכ"נ בטוט"ג שנית הא טוט"ג על דבר שא"ב של נגזל לדעת הרמב"ן וא"ח כפל, וצ"ל דזהו כמו דאיתא לעיל מינה (קז ע"ב) פלוגתא בטוט"ג ששלח יד קודם אם חייב כפל דאיכא למ"ד דפטור משום שכבר נעשה גזלן עליה ושוב אינו ברשותו של המפקיד ושוב ליכא כפל, יעוי' רש"י שם, ולמ"ד שחייב הוא משום שמתחלתו בא לידו מרשות הבעלים וע"כ חייב כפל גם אחר שליחות יד (יע"ש בתוד"ה משלא ובפנ"י שם) ואין להאריך, וא"כ הכ"נ הא שיתחייב כפל על טענת גנב השני' אף שאז כבר אינו ברשותו של מפקיד ואין חיוב כפל ע"ז הוא משום שמתחלתו בא לידו מרשות הבעלים, וא"כ נמצא לעיקר חיוב כפל יהי' צומח הכל משעה ראשונה שלקחו אז מרשות הבעלים וא"כ שפיר הו"ל חד ממונא דאין החיוב בא עתה ע"י שנעשה שו"ח וגנב מרשות הבעלים כעת רק הכל מכח שעה ראשונה שאז נטלה מרשות הבעלים, וכיון שכבר נתחייב כפל בטענתו הראשונה שוב אין לחייב עוד כפל שנית דהוי חד ממונא, דוק ותמצא כי הדברים נכונים והתוס' שהקשו שפיר הקשו דלא ס"ל כרמב"ן עי' ב"מ (ו.) תוד"ה תקפה יעוש"ה. ע"כ]:

א"כ ה"נ בשעה שעשה תשובה הרי הוא מחזיר לו את ביתו וחשיב פקדון בידו ונפיק מתורת גזילה א"כ כי יהיב דמי אמאי לא חשוב לוקח, וביותר קשה כאן בבית דקרקע הוי ואינה נגזלת לא חשוב כלל גזילה בידו כמבואר בסוכה (לא.) דלמ"ד קרקע אינה נגזלת סוכה גזולה אינה חשוב גזולה כלל אלא שאולה ומבואר דעל קרקע לא שייך שום גזל כלל א"כ עוד יותר תמוה אמאי לא הוי לוקח כי יהיב דמי הא לא הוי גזילה בידו כלל:

ד) משום זה נראה לי דבאמת א"צ קרא למעט בית גזול דאינו חוזר עליה ממערכי המלחמה משום שלא חנכו דמה"ת יחזור כיון שהבית אינו שלו ולא שייך חינוך גביה, אולם מה שצריך קרא למעט גזלן הוא באופן המבואר בירושלמי שהבאתי דבנשתקע שם הבעלים ממנו דאז האנס קונה גם קרקע וכש"נ הטעם משום דהוי כמו אבודה ממנו וכו', ועל אופן זה קאי קרא פרט לגזלן אף שנשתקע שם הבעלים והוי של גזלן מ"מ מיעט הכתוב שאינו חוזר עליו ממערכי המלחמה, וע"ז פריך הגמ' דמ"מ לריה"ג תיפוק משום שעבר עבירה אף דהוי שלו מ"מ גזלן הוא ועבר עבירה דלא תגזול ולא תסיג גבול בא"י כמש"כ הרמב"ם בה' גו"א וע"ז משני כגון דעביד תשובה ויהיב דמי ולא חשיב עוד לוקח משום דמעיקרא בתורת גזילה אתי לידיה והיינו משום דגם קודם שנתן דמים ועביד תשובה הוי הבית שלו משום דנשתקע שם הבעלים ממנו וא"כ מה יתן ומה יוסיף מה שנתן עכשיו דמים משום דהדמים הללו אינם קונים לו את הבית כעת משום שכבר קנוי הוא לו מקודם, ומה שנותן כעת דמים אינו אלא כדי להוציאו מידי עבירה, אבל הבית כבר נעשה שלו מקודם וע"כ אינו חוזר עליו דנהי שקנוי לו מ"מ כיון שע"י גזילה נקנה לו הבית, דע"י שגזל ונשתקע שם הבעלים נעשה שלו, אינו חוזר עליו ממערכות המלחמה:

ולפ"ז באמת בגוזל בית ולא נשתקע שם הבעלים ממנו בזה אם עשה תשובה ויהיב דמי שוב ה"ל באמת לוקח כיון דברשות בעלים עומד ולא חשוב כלל אתי לידיה בתורת גזילה וע"כ ה"ל לוקח וחוזר עליו, ודוקא בגזל עד שנשתקע שם הבעלים דבזה נקנה לו הבית מעיקרא בתורת גזילה ע"י שנשתקע אח"כ בידו לא מהני עוד הדמים שנותן כעת כיון שכבר קנוי לו הבית מקודם מתורת גזילה ע"י שיקוע שם הבעלים, ודו"ק בזה כי לענ"ד הדברים נכונים מאד בהבנת הדברים, ובזה י"ל ג"כ דברי הרמב"ם בהל' מלכים שלא הביא אוקימתא זו, ויע' בלח"מ שם:

ה) וארווחנא עוד ע"פ דברינו ליישב קושיא חמורה שיש לנו במה ששנינו בב"ב (קלד ע"ב) האומר זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו מת יחזרו נכסים למקומן, ויע"ש ברשב"ם, והא ביבמות (לז ע"ב) איתא ספק ובני יבם בנכסי יבם ס"ל לר"א קם דינא ואינו יכול לבוא בטענת ממ"נ יע"ש, ולפ"ז גם כאן יאמרו האחים הן לפי דבריך אח הוא לנו נחלק חלק כחלק עמך בנכסים ואי משום שכבר נטלנו חלקנו הא כבר ק"ד במה שנטלנו מקודם כיון שמספק לא היה יכול להוציא מידינו, ומעתה נחלוק עמך חלק כחלק בחלקך שהשאיר לך כמו בספק ובני יבם בנכסי יבם, וזה קושיא עצומה וכמדומה לי שראיתיה בתוס' רי"ד לב"ב שם:

והנראה לי בזה דהנה התרומת הדשן כתב בטעמא דאמרינן קם דינא הוא משום יאוש משום שזה שאינו יכול להוציא מספק מתיאש ממנו ואף שאין יאוש לקרקע הדבר פשוט לפמש"נ מירושלמי דיש שיקוע לקרקע והיינו כיון שאין יכול להוציא כלל שוב הוי זה שיקוע לקרקע ומהני יאוש בזה וכמו שנתבאר, וע"כ בספק ובני יבם וכן מי שאבדה לו דרך בחד דאתי מכח ארבעה שאינו יכול להציל הוי זה שיקוע לקרקע ומהני יאוש, וכיון שעיקר דין זה דקם דינא אינו אלא מטעם יאוש א"כ אין זה אלא לענין קנין גוף החפץ דע"י יאוש קונה הוא החפץ או הקרקע אבל מ"מ לענין חיוב דמים לא מהני יאוש לזה וכמו דאמרינן בב"ב (מג.) מדמיה מי מיאש, וא"כ אף דאמרינן ק"ד וקני גוף הקרקע אכתי קשה איך אמרינן ק"ד ואינו משלם כלל דמ"מ חוב דמים אצלו: ו) אמנם באמת אין כאן חיוב דמים כלל דביבמות שם הדו"ד הוא בין יורשי היבם והספק או בין החד דלקח מארבעה, דלפ"מ שנתבאר הגוף הקרקע באמת יקנה לו ע"י יאוש ושיקוע ורק חוב דמים הוא שנתחייב, א"כ זה החוב אינו אלא על היבם עצמו אבל יורשי היבם לא נתחייבו כלל בדמים דהם לא גזלו שהנכסים כבר נקנה לאביהם היבם מכבר, וא"כ לא מבעי למ"ד מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים ודאי אין יורשי היבם חייבים לשלם כלום משום דהוי מלוה ע"פ ואין גובין מהם אלא אפי' למה דקי"ל דגובין מן היורשים מ"מ הכא אינו גובה ע"פ מה דאמרינן בבכורות (מח.) דבשני יוסף בן שמעון שלקחו שדה בשותפות אין בע"ח של אחד מהם יכול לגבות הקרקע ממ"נ משום דכיון דאינהו לא מצי תבע שוב גם הנכסים לא נשתעבדו לו וע"כ אינו יכול לתבוע מן היורשים אף דאיכא ממ"נ משום שהנכסים לא נשתעבדו לו כיון שלא היה יכול לתבוע את היבם בעצמו:

וכן בחד דאתי מכח ארבעה אינו יכול לתבוע מצד שעבוד נכסים כיון שלא הי' יכול לתבוע את הד' וגם בל"ה כיון דא' דאתי מכח ד' לוקח הוא ואין מע"פ גובה מן הלקוחות:

ולפ"ז ניחא בב"ב באמר זה אחי דשם הדו"ד הם בין האחים עצמן, א"כ יכול שפיר האח לומר נהי שזכיתם בנכסי המת מתורת יאוש מ"מ נתחייבתם לשלם דמים, וא"כ שפיר יחזרו נכסים למקומם כיון שכבר נטלתם חלקכם שיורשים אתם את החוב שנתחייבתם לו והריני נוטל כנגדכם הנכסים שחזרו ונפלו לו ודו"ק בזה ויש להאריך בזה אלא שאין פה המקום:

ז) אולם יש להסתפק בקרקע היכא שנקנה לו ע"י שיקוע ויאוש אם יש כאן חיוב דמים דהא אמרינן בב"ב (מג.) מדמיה מי מיאש דגזלן אף דקני ביאוש מ"מ מתחייב הוא לשלם דמים אפשר דאין זה אלא במטלטלין משום שנגזלין ונתחייב בהשבה אבל בקרקע שאינה נגזלת ולא נתחייב בהשבה כלל, א"כ כשקונה אותה הגזלן ע"י שיקוע ויאוש הר"ז כזוכה מן הפקר דכ"ז שלא נתיאש הרי לא גזל כלל כיון דקרקע אינה נגזלת ולא שייך בה באיסורא אתי לידיה א"כ אף שקונה אח"כ ע"י יאוש ושיקוע אין זה אלא כמו שהפקירו הבעלים הקרקע וזכה זה מן ההפקר ואינו מתחייב כלל לשלם דמים: אבל נ"ל דמ"מ יש כאן חיוב דמים, חדא לפמש"כ הנה"מ שהבאתי למעלה דכל שגרם לזה לעשות נכסיו אבודים והפקר מתחייב זה משום גרמי, א"כ ה"נ בגזלן שמחזיק את הקרקע בגזילה וע"י שהחזיקה ולא יכול להוציאה ממנו נפקע מהבעלים א"כ הגזלן הוא שגרם להפקיר ולהפקיע ממונו של זה וחייב משום גרמי וכמש"כ הנה"מ, ועוד דלא גרע זה ממה ששנינו בב"ק (קטז ע"ב) דהגוזל את השדה ונטלוהו מסיקין דאם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחרת, א"כ מכש"כ הכא מחמת שהוא מחזיק את הקרקע ואינו יכול להוציא ממנו נפקע מן הבעלים דודאי הגזלן מחוייב לשלם דמי אותה קרקע, אמנם אף שלכאורה הדין דין אמת ומסתבר מ"מ מהדין של ת"ה המובא בחו"מ סי' רס"ח ס"ג בהגהת הרמ"א שם בסוחר אחד הביא סחורה בזול לחצירו של שמעון ובא שמעון ואמר תקנה לי חצרי וכו' וכו' ואם אח"כ בא סחורה לחצירו של ראובן ואמר תקנה לי חצירי וקנאה שמעון וכו' וכו' ושמעון טוען ממ"נ תתן לי הסחורה הראשונה או השניה, אם כבר נפסק הדין במעשה הראשון א"כ הוי המעשה השני לחוד והמוציא מחבירו ע"ה והיא משום דקימ"ל קם דינא וביאר הת"ה דהטעם הוא משום ייאוש יעו"ש, הנה מבואר דאמרינן ג"כ קם דינא גם אצל התופס גופא ולאו דוקא אצל יורשיו, ולפי דברינו בהאי עובדא דת"ה הא מ"מ יהי' חייב ראובן התופס דמים דשמעון מצי טעין דנהי דנתיאשתי מ"מ דמים אתה חייב לי דלא מהני יאוש לפטור מחיוב דמים. ולזה נראה יותר דמשו"ה אינו חייב התם דמים היינו דכיון דמצי תפיס מספק ומספק זכה בדין ואינו יכול להוציא ממנו א"כ לא נתחייב ג"כ מצד גזילה בחיוב דמים דעיקר חיוב גזלן בדמים הוא משום שנתחייב בהשבה וכאן כיון דמספק זוכה הוא מהדין והוי שלו מספק לא נתחייב כלל בהשבה וממילא הוי כמי שמונח ע"ג קרקע ומהני הייאוש כמו במציאה ואינו חייב ג"כ דמים וגם משום גורם להתיאש ג"כ פטור מכיון דבדין תפיס והוא מוחזק מספק והתורה התירה להחזיק מספק כשלו א"כ אין זה חייב משום מזיק דברשות קעביד והוי כמו אונס דפטור ממזיק וע"כ פטור מכלום: ולפ"ז יש לחלק בדין משנתנו דב"ב דשם באומר הרי זה אחי דמיירי שטוענין האחין שמא וא"כ אף דמדינא פטורין הם מלשלם משום דברי ושמא לאו ברי עדיף מ"מ לצאת ידי שמים מחוייבים הם כדאיתא בהגוזל בתרא (קיח.), וכיון דידי שמים מחוייבים הם א"כ אי אפשר לחשוב מה שתופסין מספק לאונס וברשות קעבדי כיון דחייבין לי"ש אין זה אונס ורשות וא"כ ממילא כשגרמו לזה להתייאש מחוייבים לשלם מדד"ג. שו"מ קצת מדברי בביאור דברי הש"ך דפליג על הת"ה בנתיבות סוף הלכות תפיסה יעו"ש: ח) והנה בירושלמי פ"י ה"ה איתא עוד שם שטף נהר חמורו והיה צווח ואומר לא נתיאשתי רל"א כל זמן שצווח לא נתיאש רי"ו א' חזקה מיאש הוא ע"כ, הנה מבואר מזה דר"ל ס"ל אף באבודה ממנו ומכ"א כמו בשטפה נהר מ"מ כל שלא נתיאש מעצמו לא הוי יאוש, אלמא דר"ל לא ס"ל כלל לחלק בין יאוש דאבדה דמצויה אצל כ"א לאבדה שאבודה מכ"א דגם בזה בעינן יאושו ולא הוי יאוש בע"כ, ולא כמו דאמרינן בגמ' דרחמנא שרייה אף אם צווח ואומר לא נתיאש, ומוכח מזה דר"ל לא ס"ל דרשה דאבידה ממנו וכו' ואינו מחלק כלל ולא דריש כלל קרא דכאשר תאבד וכו' ויליף עיקר יאוש משמלה בין באבודה ממנו בין באבודה מכ"א דלדידיה אין שום חילוק בזה. ולפ"ז ממילא לפמש"כ לא מהני לר"ל יאוש בקרקע אף באבודה ממנו ומכ"א כיון דיליף כל יאוש משמלה:

וכמו כן לדידיה, שאין מחלק בין יאוש ליאוש, והכל חד יאוש הוא, אין לחלק כמו שכתב הנה"מ דיאוש לא הוי עד דאתי לרשות זוכה משא"כ באבודה מכל אדם דהוי הפקר ממש, דלדידיה הכל אחד הוא ואין כל הבדל וחילוק ביניהם:

ט) מעתה יפתחו לנו שערי בינה להבין מחלוקת רי"ו ור"ל בשור הנסקל וכו', וכ"א לטעמיה אזיל, דהנה רי"ו ס"ל בתלמודן (כא ע"ב) באבודה ממנו ומכ"א ילפינן מקרא דכאשר תאבד ממנו וכן הוא בירושלמי פ"ב דב"מ וכמו שהביא התוס' בב"מ (כז.) ומשום זה ס"ל לרי"ו אף בצווח ואומר לא נתיאשתי לא מהני משום דהוי יאוש בע"כ, ולפ"ז שפיר ס"ל לרי"ו שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה אף בזכה אחר שהוזמו עדיו היינו משום דהוי אבודה ממנו ומכ"א והוי הפקר ממש וכמ"ש הנה"מ וע"כ כל הקודם בו זכה, ור"ל ס"ל דיאוש בטעות הוא היינו משום דאזיל לטעמיה דאין לחלק בין יאוש ליאוש והכל ילפינן משמלה, וע"כ כיון דיאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה ממילא מכיון שהוזמו עדיו פקע יאושו ותו לא מהני זכיה של אדם בו והיינו דקאמר יאוש טעות הוא כלומר דמשום הפקר לא מהני ביה משום דהוי הפקר בטעות וכל קנין בטעות חוזר וליכא כאן רק דין יאוש דילפינן משמלה, ובזה כיון שהוזמו עדיו פקע יאושו וקם ברשות בעלים, וא"א עוד לאחר לזכות בו:

אמנם כל זה ניחא בשה"נ דכל הקודם בו זכה דמיירי לאחר שהוזמו עדיו שפיר קאמר ר"ל דלא מהני וכמו שבארנו מילתא בטעמא, אבל בעבד שהיה יוצא ליהרג עדיין קשה הא העבד זכה בעצמו אף קודם שהוזמו עדיו דתיכף שנגמר דינו ליהרג זכה העבד בעצמו, א"כ אמאי ס"ל לר"ל בזה דלא זכה בעצמו דכאן הא קדם וזכה בעצמו קודם שפקע היאוש של בעלים:

י) אבל לפ"ד הכל חדא היא, דלפמש"כ כיון דעיקר דין יאוש ילפינן משמלה וממעטינן מזה קרקע ממילא ה"ה עבדים דאיתקשו לקרקעות ולא מהני יאוש בהם, אולם כ"ז ביאוש דאבודה ממנו ומצויה אצל כ"א דילפינן משמלה, אבל באבודה מכ"א דילפינן מכאשר תאבד בזה מהני יאוש גם בקרקע דמקרא דלכל אבדת נתרבתה גם קרקע: ולפ"ז פלוגתת רי"ו ור"ל גם בעבד מבוארת היטב דכ"א בזה ג"כ לטעמיה אזיל, דלרי"ו דס"ל דאבודה ממנו ומכ"א ילפינן מקרא דכאשר תאבד ומהני לדידיה יאוש כזה גם בקרקע א"כ שפיר מהני היאוש בהעבד, וקדם העבד וזכה בעצמו, משא"כ לר"ל דאיהו עיקר יאוש יליף משמלה, ולפ"ז לא מהני כלל יאוש בקרקעות ובעבדים אף באבודה ממנו ומכ"א כיון דלא יליף מכ"ת, ע"כ לא זכה העבד כלל בעצמו אף שקדם וזכה בעצמו עוד טרם שנפקע היאוש כיון דליכא כלל דין יאוש בקרקעות ועבדים, ודינו של ר"ל בשוה"נ ובעבד מיוסד על טעמים מיוחדים אבל נובעים ממקור אחד ודוק: יא) וע"פ יסוד זה שהנחנו דאבודה ממנו ומכ"א הוי הפקר ממש ויוצא מרשות בעלים מיד, תתורץ לנו קושית השמ"ק בב"ק (יז ע"ב) בהא דבעי רבא דרסה על כלי וכו' בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא או בתר תבר מנא וצרורות נינהו, והקשה השטמ"ק אמאי לא פשיט ליה מהא דאיתא בגיטין (עט.) ל"ש אלא שקדם גט לדליקה אבל קדמה דליקה לגט לא, מ"ט מעיקרא לשריפא קאזיל, אלמלא דבתר מעיקרא אזלינן, יעו"ש בשטמ"ק שנדחק מאד בזה וכתב משום דפלוגתא דתנאי היא:

והנה י"ל בפשיטות קושיית השטמ"ק דבגט היינו טעמא דלא מגרשה כיון דסופה להשרף א"כ הוי אויר שאין סופו לנוח ולאו כמונח דמי ואינה מתגרשת וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו שם על הא דהיתה ידה עשויה קטפרס דבגט בעינן נתינה לרשותה ממש ובזה פשוט לן דאויר שאין סופו לנוח ל"כ דמי, וא"כ ה"נ כיון דמעיקרא לשריפה אזיל הוי אויר שא"ס לנוח:

אבל לפ"ד י"ל עוד דמכאן אין ראיה דבתר מעיקרא אזלינן, דאף אם נאמר דבתר בסוף אזלינן ג"כ אינה מתגרשת והיינו טעמא כיון דתיכף עוד טרם שיצא הגט כולו לרשותה היה עומד להשרף, א"כ נעשה תיכף אבוד ממנו ומכ"א כיון דודאי ישרף וה"ז כמו שאמרו בב"ק (קטז ע"ב) בדבש וכדי יין ושמן שראה שהם משתברות דחשובין הפקר וכבר כתבנו דכל שאבוד ממנו וכו' ואינו יכול להציל כלל הוי זה הפקר ממש ויוצא מיד מרשות בעלים ואינו עוד שלו, ובגיטין (כ.) אמרינן דבגט דכתיב וכתב ונתן בעינן ספר המקנה שיהי' הגט שלו, ואף של הפקר לא מהני כדמוכח בב"י אה"ע סי' ק"כ מה שהביא שם בשם הקונדרס שצריך הבעל להגביה לקנות דבעינן שיהי' שלו ממש ולא של הפקר, א"כ כאן כיון שנעשה הגט הפקר ויצא מרשותו שוב אינה מתגרשת בו דבעינן ספר המקנה וליכא, ואף אם נאמר דבתר בסוף אזלינן וחשוב הגט עדיין בעין ולא נשרף מ"מ כיון שנעשה הפקר מקודם שוב לא הוי עוד גט להתגרש בו, משא"כ בב"ק בדרסה על הכלי, דאם אמרינן דבתר בסוף שפיר הוי צרורות, ואי"ל דמ"מ גם שם כיון דעומד להשבר הוי ג"כ אבוד ממנו ומכ"א וחשוב הפקר מיד, וא"כ מחוייב משום גרמי שגרמה להפקיר נכסי' וחייב משום דד"ג וכמ"ש הנה"מ בגייס - דז"א שכבר כתב הנמ"י בשם הרא"ה בפ' שור שנגח את הפרה דעל נזקי בהמתו אינו חייב משום דינא דגרמי, וע"כ שפיר אמרינן דאם בתר בסוף אזלינן הוי צרורות ומשום גרמי ליכא דאין גרמי בנזקי בהמה:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה