שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
א · קונטרס בענין הזמה
א:
הרמב"ם בפ"כ מהלכ' עדות הלכ"ח כתב, עדים שהעידו שורו של פלוני הרג את הנפש והוזמו הרי הן לוקין ואין משלמין את הכופר, והקצה"ח (סי' ל"ח) עמד בזה מהא דאיתא בסנהדרין (י.). פלוני רבע שורו של פלוני נהרגין ומשלמין ממון, ופירש"י דמי השור שרצו להפסידו והעתיקה הרמב"ם להלכה (פכ"א מהל"ע), וכיון שיש כאן לשלם דמי שור איך לוקין דעדים זוממין משלמין ואינן לוקין:
א) והנה לכאורה יש להתפלא על קושיתו, הלא שור שמשלם את הכופר מועד הוא, וא"כ עדים אלו שהעידו שנגח בהעדאתו לחייבו כופר לא הזקיקו אותו בעדותן זאת למיתה משום שמחויב הוא מיתה מנגיחות הראשונות. ונראה דכונתו להקשות לפ"מ שכתב הרמב"ם (פ"י מהלכ' נ"מ הל"ג), דמועד משכחת לה כגון שהיה מועד לבהמה או טריפה וכו', א"כ יתכן שפיר שהיה מחויב סקילה רק בעדותן של אלו העדים, וקמה קושיתו גם נצבה, איך סתים לה רבנו דלוקין, הא צריכים הם לשלם דמי שור לבעלים: ועל תרוצו של הקצה"ח שכתב דהרמב"ם מיירי כגון שהרג שלא בכונה שמשלם כופר ואינו נסקל, לענ"ד יש עוד לפקפק בזה כיון שאמרו שהרג את הנפש פסלוהו מע"ג המזבח כדין נוגח, וא"כ גרמו לו הפסד במה שפסלוהו למזבח, ואף דאמרינן (ב"ק צח.) הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור משום דכולהו שוורים לאו למזבח קיימי והוי היזק שאי"נ כמבואר שם בתוס', ויש לומר לפ"ז כיון דבמזיק פטור כה"ג ליכא ג"כ דין הזמה ואין מחויבין לשלם כאשר זמם, אבל זה אינו דא"כ איך כתב הקצה"ח לדון בעדים שהעידו שנתנסך יינו של חבירו ונמצאו זוממין דמשלמין כאשר זמם, הא בכה"ג מזיק פטור מה"ת דקי"ל היזק שא"כ לש"ה, ואי משום דמדרבנן הוי היזק ע"כ יש כאן ג"כ דין הזמה, א"כ גם בפוסלין אותו לגבי מזבח יש כאן ג"כ חיוב ממון כמו שפסק הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהלכ' חו"מ ה' יא) דהצורם אוזן פרתו של חבירו חייב לשלם, וא"כ אכתי איכא כאן לשלם ממון במה שפחתו דמו לגבי מזבח וליכא מלקות, ועיין ריטב"א ריש מכות שהקשה במעידין שהוא ב"ג וב"ח הא הפסידוהו מתנות כהונה, ותירץ שם משום דלא קיץ, ועוד משום דלא ברי היזקא והוי גרמא וע"ז אין חייבין על גרמא אלא על היזק ממש משום דכאשר זמם לעשות אמר רחמנא ולא לגרום, ולכאורה מאי קשיא ליה, הא לא גרע ממזיק מת"כ דקי"ל דפטור, וכיון דמזיק כה"ג פטור ליכא דין הזמה, א"ו דע"ז חייבין אף שמזיק כה"ג פטור וכמו שכתב הקצה"ח לדון באומרים נתנסך יינך חייבין מדין הזמה אף שהיזק שאי"נ הוא, ודוקא גרמא פטור משום לעשות אמר רחמנא:
אולם לפי הנתיבות שם שדעתו דבאיסורין אין דין הזמה, דהזמה לא שייכא רק בב"ד, ואיסורין א"צ הגדה בב"ד, יש מקום לקיים תי' הקצה"ח דמשום הא שהפסידוהו לגבי מזבח ליכא דין הזמה דאיסורין הוא, וגם ע"פ בעלים וע"א נאסר לגבוה כדאיתא בזבחים ר"פ התערובות:
אולם לפי"ד הקצ"ה עצמו דגם באיסורין שייך דין הזמה קשה כנ"ל. וקצת ראיה להקצה"ח, דלפ"ד הנתיבות דליכא דין הזמה רק בדבר שצריך הגדה בב"ד, א"כ איך יליף ר"מ (כריתות יב.) דעדים מחייבין אותו חטאת מק"ו ממיתה דאם הביאוהו וכו' לא יביאוהו לידי קרבן הקל, ואם ליכא דין הזמה באיסורין א"כ ק"ו פריכא הוא דאיך יחייבו אותו עדים חטאת כיון דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, מאי ק"ו הוא ממיתה שיכולין להזימם. ואולי נאמר לדעת הנתיבות דדין כאשר זמם ליכא אבל מ"מ חייבין הם מלקות משום ל"ת, וכמו בב"ג וב"ח וכופר אף דאין מקיימין בהם כאשר זמם, ויעוין כריתות (ב.) תוס' ד"ה הואיל מש"כ בשם ר"נ:
אולם יש לומר עוד דלר"מ לשיטתו יש מלקות משום לא תענה גם באיסורין אף שאינם צריכים הגדה בב"ד והוא, דר"מ ס"ל במכות (ד ע"ב) דלא תענה לא קאי על אזהרת עדים זוממין, רק בא לחייב מלקות על עדות שקר כמו כל לאו דעלמא, ואזהרת ע"ז נפקא ליה מקרא דלא יוסיפו, כמבואר שם, וע"כ לדידיה אזהרת לא תענה הוא ככל לאו דעלמא וחייב עליה אם העיד שקר בין בממון בין באיסורין, אבל לרבנן דס"ל דאזהרת ל"ת היא אזהרה על הזמה וכיון דהזמה לא שייכא אלא בב"ד וע"כ גם אזהרת ל"ת ג"כ ליכא אלא במה שצריך הגדת ב"ד משום משפט אחד יהיה לכם וכמבואר כה"ג בכתובות (לג.) וע"כ בדבר שאין צריך הגדה בב"ד דליכא הזמה ליכא ג"כ משום לא תענה, משא"כ לר"מ וכנ"ל, וע"כ בשהעידו על אחד שחייב חטאת אף דליכא דין הזמה בזה להתחייב ממון, מ"מ מחוייבין מלקות משום לא תענה והוי עדות שאתה יכול להזימה כמש"כ תוס' ריש מכות, וע"כ למד שפיר ר"מ ק"ו ודו"ק:
ואולי נאמר עוד בדעת הקצה"ח דבנוגח שלא בכוונה אינו נפסל לגבי מזבח והוי כמו שור האצטדין (ב"ק מ ע"ב) דקי"ל כרב דכשר לגבי מזבח משום דאנוס הוא, אבל אינו נראה כן מדאמרינן שם מה לנוגח שמשלם את הכופר וכו', ואם במקום שמשלם כופר מ"מ אינו נפסל לגבי מזבח א"כ לא שייך לחשבו לחומרא לגבי נוגח כיון דחזינן שאין חיוב הכופר גורמו להיות פסול לגבי מזבח, ובחולין (קטז.) אמרינן דמחדא לחדא לא פרכינן כל דהו וצ"ע:
ב) ואשר אחזה לי אני בישוב דברי הרמב"ם נקדים בזה דברי התוס' (ב"ק ד ע"ב) ד"ה עדים זוממין פי' ריב"א דאפילו שילם ע"פ העדים חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור"י מפרש דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק"ו דגבי ממון עונשים מה"ד וכו', והנה מקודם נדקדק להבין מה זה שפרשו התוס' שיחתם בכאן ואיזו שייכות הוא לסוגיא דכאן. והנראה לי משום דבמכות (ב ע"ב) אמרינן על הא דר"ע ע"ז קנסא אר"נ תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמין ופירש"י שלא נעשה מעשה שעדיין לא שילם אלא שנגמר דינו לשלם וע"ש, ולפ"ז היינו יכולין לומר לכאורה אם כבר נעשה מעשה ע"פ ושלם אז מה שמתחייבין העדים לשלם אינו קנס אלא ממון אף לר"ע דבזה ליכא תדע ומסתבר דממונא הוא, אבל אי אפשר לומר כן דא"כ מאי משנינן בסוגין שם סבר לה כר"ע דע"ז קנסא הוא, דאכתי יקשה ליתני ע"ז דממונא באופן שכבר שלם. אולם כ"ז אם נאמר דבממון לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה, אבל אם גם בממון אמרינן כן ובשלם ע"פ ליכא דין הזמה כלל, א"כ לק"מ דבכה"ג שכבר שלם ליכא דין עדים זוממין כלל וכל עיקר דין הזמה הוא רק בשלא שלם עוד וזה הוי קנסא לר"ע, ויהיה מוכח לכאורה מזה דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה, לזה הקדימו התוס' וכתבו דזה אינו ע"כ וכפי הטעמים שכתבו ואין דין ע"ז חלוק ולעולם הוי קנסא לר"ע וז"פ, וכמו שכתבו התוס' לקמן (כד.) ד"ה השתא לענין ח"נ יעו"ש:
והנה לטעם הר"י דמשו"ה בממון ל"א כאשר זמם ולא כ"ע משום דעונשין ממון מה"ד, יש להקשות הא אמרינן בפסחים (כז ע"ב) כל ק"ו שתחילתו להחמיר וסופו להקל אין זה ק"ו, וה"נ האי ק"ו סופו להקל הוא, דאם היינו אומרים גם בממון כאשר זמם ולא כ"ע, אז היה לוקה מלקות משום ל"ת, כמו שכתב הרמב"ם בחייבי מלקות דלוקין באף שלקה זה על ידם, והוא משום לאו דלא תענה כמו שכתב הפנ"י במכות, דכל היכי דליכא לקיומי בהו דין הזמה, אז עדים זוממין לוקין כמו בגלות וב"ג וב"ח, ועכשיו שאנו עונשין אותו ממון מן הדין ליכא מלקות, וה"ז ק"ו שסופו להקל: ונראה לי בתירוץ זה דהר"י כתב כן לפי סוגיא דב"ק שם דקאי אליבא דר"ע דעדים זוממין קנסא, ובמכות (ד ע"ב) מפרשינן טעמא דר"מ דס"ל ע"ז לוקין ומשלמין משום דס"ל כר"ע דע"ז קנסא ויליף ממוציא שם רע, ומוכח מזה דלר"ע דע"ז קנסא ס"ל באמת דע"ז לוקין ומשלמין וכן כתבו התוס' בכתובות (לב.) ד"ה דאין לתירוצם הראשון שם, ולפ"ז שפיר כתבו התוס' דעונשין ממון מה"ד בעדים זוממין ולא אמרינן ולא כאשר עשה, משום דאף אם נילף בק"ו ויענשו אותן ממון לא הוי מ"מ סופו להקל דיהו חייבין ג"כ מלקות משום ל"ת אף שמשלמין ממון וכמו דס"ל לר"ע דע"ז לוקין ומשלמין. והנה הרמב"ם ז"ל פסק (פ"כ מהלכ' ע' הל"ב), שאם יצא הממון מיד זה ליד זה ממון חוזר לבעליו ומשלמין לו, ולפמש"כ לדידן דקי"ל דע"ז משלמין ואינם לוקין, אי אפשר לומר כטעם הר"י דמשו"ה לא אמרינן ולא כאשר עשה בממון משום דעונשין ממון מה"ד, דזה הוי ק"ו שסופו להקל, וע"כ הרמב"ם שפסק דבממון ל"א כאשר זמם ולא כאשר עשה הוא משום דס"ל כסברת ריב"א משום דאפשר בחזרה: ג) מעתה נבוא לכלל ישוב דברי הרמב"ם ז"ל מקושית הקצה"ח שהבאנו לעיל ע"פ מה דאיתא בכריתות (כד) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה, ולפ"ז נראה לענ"ד דבשור הנסקל ליכא דין הזמה לפי מה שהקדמנו לעיל דכל עיקר מאי דאמרינן דבממון לא אמרינן כ"ז ולא כ"ע הוא משום דאפשר בחזרה, אבל בשור הנסקל שנעשה הפקר ע"י עדותן, שוב א"א בחזרה ואין להשיב עוד, ואף דיכול לזכות מן ההפקר, אינו אלא כאינש דעלמא, אבל מ"מ רשותו וזכותו נפקע ע"י עדותן של אלו, וממילא ליכא כאן דין הזמה, ולפ"ז ניחא מש"כ הרמב"ם דע"ז לוקין ואין משלמין את הכופר משום דליכא כאן לשלם דמי שור לבעלים משום הזמה, משום דהוי כאשר עשה וליכא דין הזמה:
ומכיון שזכינו לזה נתן לב ליישב קושית הקצה"ח מהא דסנהדרין דמבואר שהעדים משלמין דמי שור לבעלים, ואען ואומר:
הן אמת ונכון הוא מש"כ דליכא בשור הנסקל דין הזמה משום דהוי כאשר עשה, אבל יש כאן עדיין חיוב תשלומין מצד אחר, לפי המבואר בשו"ע חו"מ סי' א' סע"ד, עדים שהעידו עדות שקר והוזמו והוציאו ממון ע"פ ואי אפשר למהדר עובדא מחויבין לשלם משום דינא דגרמי שהפסידו ממון בעדותן, ובנהמש"פ (סי' שס"א ס"ק ד') כתב בשיירא שעמד עליה גייס שנעשו נכסיהם הפקר מיד שעמד עליהם הגייס וכל הזוכה מהפקר הוא זוכה, והגייס מחויב לשלם משום דינא דגרמי משום דגרם להשיירא להפקיר ממונם יעו"ש, ולפ"ז נראה דגם בשור הנסקל שהוזמו עדיו שנעשה הפקר ע"י עדותן וכל הקודם זכה, שוב חייבין העדים לשלם מכח דינא דגרמי, שגרמו להבעלים להפקיר שורם ולהפקיעו מרשותם. והנה הא דע"ז משלמין ואינם לוקין אמרינן בכתובות (לב ע"ב) משום דבפירוש רבתה תורה ע"ז לתשלומין, אולם כ"ז בממון של הזמה דבזה רבתה תורה לשלם וכיון שמשלמין אינם לוקין, אולם במקום דליכא ממון של הזמה וכמו בנידון דידן, ממילא א"א לחייבם ממון של גרמי דבממון אחר שאינו של הזמה לא רבתה תורה לתשלומין, והדר לדין של תורה, כל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקו לקי ממונא לא משלם, וכדברים אלו ממש כתב הקצה"ח בסי' ל"ח, ולפ"ז בע"ז היכי דליכא לקיומי בהו כאשר זמם ויש כאן מלקות משום ל"ת, שוב ליכא לחייבם ממון של גרמי' דאדרבה המלקות של ל"ת פוטרם מלשלם ממון, וא"כ דברי הרמב"ם נכונים במה שכתב דלוקין ואין משלמין את הכופר דמכיון דליכא כאן לשלם משום דין הזמה, אי אפשר ממילא לחייבם ממון של גרמי, דבזה המלקות של ל"ת פוטרתם מממון דגרמי, ושפיר כתב דלוקין:
מעתה ע"פ המבואר מתורץ היטב קושית הקצוה"ח מהא דסנהדרין, דשם בפלוני רבע שורו של פלוני דנהרגין שפיר משלמין ממון, והממון שמשלמין היינו ממון של גרמי, היינו משום דהתם כיון דאיכא מיתה ג"כ, וקי"ל דכל היכא דאיכא מיתה ומלקות חייב מיתה ופטור ממלקות, וממילא בפלוני רבע שורו של פלוני דנהרגין, שוב א"א לחייבם מלקות משום ל"ת, דהמיתה פוטרת ממלקות, וכיון דליכא מלקות שוב מחייבין הם לשלם ממון של גרמי אף דליכא ממון של הזמה וכמו שנתבאר, והמיתה אינה פוטרת אותם ממון זה משום דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה כדמפרש טעמא, ומלקות ליכא משום מיתה הפוטרת, וממילא יש כאן ממון, והוא כפתור ופרח ת"ל:
[הערה - וכאן אין לומר גם לענין מיתה ומלקות מיתה לזה ומלקות לזה וא"כ יהיו עליהם מלקות מל"ת וממילא יהיו פטורין מממון של גרמי דלענין תשלומי גרמי אמרינן לוקין וא"מ. ז"א לפי מה שהעליתי לקמן אות א"א לומר בע"ז שיהיו לוקין ונהרגין כמבואר שם בארוכה:
וגם מלבד מש"כ שם בפשוטו יש לחלק דאף אם אמרינן מיתה לזה ומלקות לזה חייבין אין זה אלא אם מה שלוקה הי' מחמת כאשר זמם דאז הי' בא המלקות מכח מה שנתחייב לחבירו מלקות וכמו במיתה וממון משום שנתחייב לזה מיתה ולזה ממון, אבל כאן המלקות הוא משום ל"ת לא משום שנתחייב לחבירו מלקות, דאדרבה דלחבירו לא בא רק לחייבו ממון רק התורה ענשה אותו משום שהעיד שקר ועבר אמימרא דרחמנא דל"ת, א"כ הר"ז כמו שנתחייב מיתה ומלקות לשמים דלא שייך לומר בזה מיתה לזה ומלקות לזה וכמש"כ התוס' בכתובות (ל.) החילוק בזר שאכל תרומה ובמדליק גדיש בשבת שאין החיוב בא מצד שנתחייב לחבירו והבן. ע"כ]:
נמצא למדים לפי דברינו פירוש חדש בהא דפלוני רבע שורו של פלוני דנהרגין ומשלמין ממון, דהממון הזה אינו ממון של הזמה דזה אינו כאן משום דהוי כאשר עשה, ומה שמשלמין אינו אלא משום דינא דגרמי:
ד) ובזה נבין לענ"ד דקדוק לשונו של הרמב"ם ז"ל (פ' כ"א מה"ע) שכתב וז"ל, פלוני רבע השור ונעשו זוממין נסקלין ואין משלמין ממון פלוני רבע שורו של פלוני והוזמו נסקלין ומשלמין דמי השור לבעלים ע"כ, והנה יפלא איפוא שינוי לשונו המזוקק של הרמב"ם ששינה מלשון הגמרא, דבגמ' איתא "נהרגין" ומשלמין ממון, והוא ז"ל שינה וכתב הלשון "נסקלין", ויפלא עוד יותר שהרי לעיל מיניה בסמוך בהעתיקו מימרות דסנהדרין, הביא הבעל עדים וכו', פלוני בא על נערה המאורסה וכו' העתיק הלשון כצורתו בגמ' "נהרגין" ומשלמין ממון, והלא נערה המאורסה ג"כ מן הנסלקין היא, וכאן ברבע שור כתב "נסקלין" ושנה לשונו מיניה וביה, והלא דבר הוא:
אולם ע"פ דברינו יהי' מדוייק לשונו, דעיקר מאי דמשלמין העדים ממון בפלוני רבע לפמש"כ משום דאין כאן מלקות הפוטרתו מממון של גרמי משום המיתה הפוטרתם ממלקות, לפ"ז לפ"מ דאיתא בחולין (פא ע"ב) דחייבי מיתה שוגגין חייבין במלקות, א"כ אין המיתה פוטרת אותו ממלקות רק כשעבדינן בו החומרה ונעשה בו מיתה בפועל ממש, אבל אם רק מחוייב מיתה הוא ולא נעשה בו מיתה ממש שוב הוא חייב מלקות, ומעתה בעדים זוממין אם הוזמו אחר שכבר נהרג הרובע על פיהם דקימ"ל הרגו אין נהרגין, שוב יש בהם מלקות משום ל"ת משום עדות השור, ומעתה ממילא יפטרו מממון של גרמי משום מלקות הפוטרתן מממון של גרמי, ומעתה מדוייק היטב לשונו של הרמב"ם וכתב "נסקלין" במקום "נהרגין" משום דנהרגין היה ג"כ במשמע חיוב מיתה ולא מיתה בפועל ממש וע"כ הייתי אומר דאף בשאין מתקיים בהם המיתה בפועל ממש ג"כ משלמין ממון, אבל באמת זה אינו וכמו שנתבאר לכן פרט ויחד בפרטות ענין המיתה דבזה מורה ומרמז לן דדוקא היכא שנעשה המיתה בפועל ממש דאז פטורין ממלקות ע"כ חייבין ממון משום מיתה לזה ותשלומין לזה, אבל באופן שאין נסקלין ממש, דשוב יש כאן מלקות ממילא פטורים הם מממון מכח מלקות הפוטרתם: [הערה - בעלי ההגיון ומחקרי הלשון יביעו אומר כל מקום שהמדבר צריך לחזק הפעולה לאמץ ולאמת הדברים בפועל ממש אז ישתמש במלים מורות על פרטי הענין ואופן הדבר בדיוק היטב כדי להורות שנתקיים הענין בפועל ממש בכל הפרטים והדקדוקים התלויים בו. אבל כשמדבר במלים מונחים על הענין בכללו אבל אינם מפרשים איכות ואופן המעשה בפרוטרוט ובדיוק, אז במשמע לשונו לא בפועל ממש דווקא כ"א גם בכח, וע"כ לשון נהרגין שהוא פעל כולל ענין מיתה בכל אופן שיהי' ע"כ הוא משמש גם במקום שלא נתקיים בפועל ממש, שהמיתה כ"ז שלא נתקיימה בפועל ממש יש לה הרבה דרכים ואופנים איך להוציאה לפעולות:
ומאופן שמוש לשון זה מצאנו בדברי הרמב"ם בפ"א מהל' רוצח הי"ג כל היכול להציל באחד מאבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הר"ז שופך דמים וחייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין אותו, ויעוי' בכ"מ שם שכתב דמה שנקט ר"י בן שאול נהרג עליו לומר שהוא חייב מיתה אבל אין ממיתים אותו יע"ש, וכן מצינו הרבה פעמים ברמב"ם שלשון נהרג יבוא גם לחיוב מיתה לבד ולאו דווקא למיתה ממש, אבל לשון נסקלין כיון שמציין ומורה פרטי ואופן המיתה אין לפרש רק באופן שנתקיים בו בפועל ולא בכח לבד, וזה מדוקדק למי שמבין צחות. ע"כ]:
משא"כ בכל המימרות שהביא לעיל מיניה בסמוך דשם הם משלמין ממון של הזמה דשם ליכא כאשר עשה כמבואר למעיין שם, א"כ אף באופן דליכא בהו מיתה בפועל ממש, ג"כ חייבין ממון של הזמה, דממלקות פטורין הם דבפירוש רבתה תורה ע"ז לתשלומין, וע"כ נקט נהרגין סתם, ולא פרט ענין המיתה דשם אין הבדל בין נעשה בהם המיתה בפועל ממש או לא מ"מ חייבין הם לשלם ממון של הזמה, דוק בדברים אלה ותשכח כי ברורים הם ליודע ומבין צחות, ולמי שיש לו הרגשה דקה וצחה בשמושי הדיבור ובלשונו של הרמב"ם ז"ל המזוקק שבעתים:
ה) אבל אם כנים אנחנו בדקדוק לשונו של הרמב"ם ז"ל יש לנו לשית לב להבין מדוע באמת לא דייק רבא בעל מימרא זו בלשונו כן ונקט גם בפלוני רבע שורו נהרגין ומשלמין ממון כלשונו ממש לעיל, והלא לפי מש"כ רב החילוק ביניהם: עוד יש לנו לעמוד במה שכתבתי דהממון הזה שמשלמין דמי שור לבעלים אינו ממון של הזמה רק ממון של גרמי, דמדברי ר"ת שבתוס' כתובות (ל ע"ב) תוס' ד"ה רב אשי שכתב דבעלמא מודה רבא דמיתה לזה וממון לזה פטור רק בע"ז אית ליה דממון לזה ונפשות לזה חייב משום דבעינן דתתקיים הזמה כלפי כ"א וכו' יעו"ש, הנה מוכח בהדיא שהממון הזה שמשלמין העדים היא ממון של הזמה ולא ממון של גרמי דבזה היה לן לומר דפטור מממון וכמבואר, ואף שאין מזה קושיא על הרמב"ם, דהרמב"ם ס"ל בזה כרש"י ור"י שגם בממון אחר שאינו של הזמה ג"כ אמרינן ממון לזה ונפשות לזה חייב. אבל עדיין יקשה עלינו דעכ"פ מוכח מדברי ר"ת אלו דממון זה הוא ממון של הזמה, וא"כ מוכח דלא חשוב זה כאשר עשה מטעם שנעשה הפקר:
עוד יש להעיר על דברינו לפמש"כ הקצה"ח סל"ח דרבא ס"ל כרי"ל, דחייבי מלקות שוגגין פטורין ממון, א"כ שוב א"א כאן לחייבו משום דינא דגרמי, משום שמחויב מלקות הוא, ואף דליכא כאן מלקות מכח חיוב מיתה שיש לו, מ"מ לא גרע מחייבי מלקות שוגגין שפטורין מממון לדעת רבא לפמש"כ הקצה"ח (ויעיין ר"ש פ"ז דתרומות שכתב באמת דלא כהקצה"ח יעוי"ש), וא"כ אי אפשר לומר דהחיוב כאן הוא בממון של גרמי דלרבא היה פטור משום ח"מ שוגגין, וע"כ בממון של הזמה עסקינן, וא"כ מוכח לכאורה לא כמו שכתבתי:
ו) וביישוב כל זה נקדים בזה דעת הריטב"א ריש מכות דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה, ומיהו כתב שם בשם הרמב"ן דאם הוציאו ב"ד על פיהם ממון באופן שאי אפשר למיהדר עובדא חייבים הם לשלם משום דינא דגרמי, וכתב ע"ז הריטב"א דמדברי הרמב"ן אלו למדנו דאף דאמרינן גם בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה, מ"מ העדים פסולים ולא אמרינן מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, מדמחייב להו משום דינא דגרמי אלמא דאנו סומכין על דברי העדים האחרונים אף דאין אנו מקיימין בהם כאשר זמם, יעו"ש בריטב"א שסיים וכתב שכדאי הוא רבינו הרמב"ן ז"ל לסמוך עליו בזה, ומאחר שדבר זה אם העדים נפסלין היכא דהוי כאשר עשה אינו מבואר בגמ', רק מתורתו של רבנו הרמב"ן ז"ל אנו למדים כן, נלענ"ד דדין זה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא בעד זומם למפרע הוא נפסל או מכאן ולהבא נפסל, דלרבא דמפרש טעמא משום דעד זומם חידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו, דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני וע"כ אין לך בו אלא חדושו, לפ"ז יש לומר כיון דרק גזירת הכתוב הוא לסמוך על העדים האחרונים ולקיים כאשר זמם בעדים הראשונים, א"כ אין לך בו אלא חדושו דדוקא היכא שאנו מקיימים בהם כאשר זמם, אבל היכא דמיעטה תורה מכאשר זמם, וליכא חדוש דין תורה, שוב הדרינן לסברא הפשוטה מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ואין העדים נפסלין והוי תרי ותרי,:
[הערה - ואף בבן גרושה וב"ח נאמנים האחרונים על הראשונים אף שאין כאן דין אשר זמם ואין אנו אומרים תרי ותרי, היינו טעמא משום דאופן ההזמה בב"ג וב"ח לא נשתנה מאופן הזמה שבכל התורה שהאמינה תורה האחרונים על הראשונים ולולא שאמרה תורה לו ולא לזרעו היינו מקיימים כאשר זמם גם בזה והיינו אומרים יעשה זה ב"ג וב"ח תחתיו אלא שאמרה תורה שאין אומרים כאן דין כאשר זמם, אבל מהי"ת נאמר דבזה לא יהיו נאמנים האחרונים על הראשונים ומאי שנא מכל הזמה, וזה אנו למדים ממה שאמרה תורה משפט אחד יהי' לכם משפט השוה לכולכם, וכאופן שאמרו בכתובות (לג.) על הקושיא בב"ג וב"ח ליבעי התראה ומשנינן משפט אחד יהי' לכם וגם כאן כמו כן הוא משום דמשפט אחד כתב על כן כמו שבכל מקום הזמה האמינה תורה את האחרונים כמו כן הוא בבן גרושה כיון שנעשה אופן ההזמה כמו בכל הזמה, אבל בכאשר זמם ולא כאשר עשה שזה כולל הוא עיקר דין הזמה בכל עדיות שבעולם הן למיתה ולמלקות ולממון שאין דין הזמה רק קודם שנעשה מעשה על פיהם א"כ לא שייך לומר משפט אחד יהי' לכם כיון שמשפט זה כולל הוא שאין בזה האופן כל דין הזמה, וע"כ אם התורה כתבה שבזה אין דין הזמה ממילא הדר הוא לדין הכחשה והוי תרי ותרי לרבא דסבירא ליה עד זומם חדוש הוא, והבן. ע"כ]:
אבל לאביי דס"ל למפרע הוא נפסל. וס"ל באמת דעד זומם לאו חדוש הוא וכמו שכתב הטור סי' ל"ח לפרש משום דבאין לסתור גופן של עדים והוי כמו שאמרו חלל פלוני את השבת או הרג את הנפש דנאמנים, ועיין בדורש לציון דרוש י"ג מבן המחבר, וכן כתבו הרבה אחרונים לפרש דבריו שכתב דעדים זוממין לאו חדוש הוא דזהו לדידן דקימ"ל כאביי דלמפרע הוא נפסל ונקטינן באמת דלאו חדוש הוא, ולפ"ז לאביי שפיר יש לפסול העדים אף באופן שלא נתקיים בהם דין הזמה ואף באופן דהוי כאשר עשה דמ"מ העדים האחרונים נאמנים לגבי ראשונים משום שבאים לסתור גופן של עדות, ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ן ז"ל דהעדים זוממין משלמין מכח דינא דגרמי ושפיר הוכיח מזה הריטב"א דהעדים נפסלין ולא אמרינן מאי חזית וכו', והיינו לדידן דקימ"ל כאביי, וע"ז לאו חדוש הוא, וכן כתב הרמב"ם (פ"כ מה"ע ה"א) דע"ז שהוזמו קודם גמר דין שאין נענשין מ"מ נפסלו לכל עדות שבתורה ואף שאין אנו מקיימין בהם דין הזמה קודם גמר דין מ"מ העדים האחרונים נאמנים על הראשונים, והראשונים נפסלים: ומעתה אחרי שזכינו לדין זה דלרבא באמת היכא דהוי כאשר עשה וליכא עוד דין הזמה שוב אין בהעדים האחרונים נאמנות יותר מבראשונים, ואמרינן מאי חזית וכו' והוי תרי ותרי, לפ"ז לרבא שפיר יש לקיים ק"ו הר"י שכתב דעונשין ממון מן הדין ואמרינן בממון אף כאשר עשה, דשוב אין להקשות מה שהקשינו לעיל הא הוי ק"ו שסופו להקל דאם נחייבם ממון שוב ליכא מלקות, משא"כ אם נאמר גם בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה אז יתחייבו מלקות, דזה אינו לרבא דאם נאמר גם בממון כאשר זמם ולא כ"ע, אז ממילא לא יתחייבו מלקות ג"כ, דאז נאמר כיון דליכא בהו דין תורה, עדים זוממין חידוש הוא ואמרינן מאי חזית וכו' ולא יהיו לוקין כלל משום דהוי תרי ותרי, וכיון שאף אם נאמר בממון כאשר זמם ולא כ"ע ג"כ לא יתחייבו מלקות, שוב נוכל שפיר ללמוד בק"ו דלא אמרינן בממון כאשר זמם ולא כ"ע, משום דלא הוי סופו להקל משום דאם נדרוש ולא כאשר עשה בלא"ה לא יהי' מלקות ממילא שפיר אנו עונשין ממון מן הדין ואמרינן בממון גם כאשר עשה משום ק"ו משום דלא הוי סופו להקל לרבא וכמו שנתבאר:
ז) ומעתה אחר שהעלינו דלרבא לא דרשינן כלל כאשר זמם ולא כ"ע, ועונשין ממון מה"ד, ולפ"ז לרבא אף באופן דאי אפשר בחזרה ג"כ יש דין הזמה בממון משום ק"ו, וא"כ מיושב שפיר מה שכתב ר"ת דמש"ה אמרינן מיתה לזה ותשלומין לזה כי היכי דלקיים הזמה בכל אחד, כיון דמרא דשמעתא זו בסנהדרין הוא רבא, ולרבא באמת חיוב ממון שבכאן בשור הנסקל הוא משום דין הזמה, אף דא"א בחזרה וכמו שנתבאר: ומיושב ג"כ מה שדקדקנו לעיל אמאי נקט רבא בלשונו נהרגין ומשלמין אחרי שהרמב"ם שינה לשונו וכתב "נסקלין" וכמו שכתבנו לעיל בכוונתו, אבל מעתה נכון הוא מאד דלרבא באמת החיוב ממון שבכאן הוא מתורת הזמה, א"כ אין נ"מ אם נהרגין ממש או לא, מ"מ הם חייבין ממון דליכא בהו מלקות עוד משום ממון של הזמה, וא"ש ונכון: ב:
א) אולם אי קשיא לי הא קשיא ע"מ שכתב הרמב"ן ז"ל דלעולם העדים האחרונים נאמנים אף היכא דליכא דין הזמה דלדידן דקי"ל כאביי דע"ז לאו חדוש הוא לעולם האחרונים נאמנים, מהא דאיתא בב"ק (עד ע"ב) תסתיים דר"א הוא דאמר אין נהרגין דאמר ר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי ס"ד וכו' אלא לאו ר"א הוא דאמר אין נהרגין תסתיים, לוקין תרי ותרי נינהו מאי חזית וכו', אמר אביי כגון שבא הרוג ברגליו ואם לאביי העדים האחרונים לעולם נאמנים אמאי לא משני אביי בפשיטות כגון שהוזמו אח"כ דאין נהרגין משום דהכחשה לאו תחילת הזמה היא, ומ"מ שפיר לוקין משום לא תענה ולא קשיא מאי חזית וכו' דהא הוזמו והעדים האחרונים נאמנים, ולמאי הוצרך אביי לתרץ בבא הרוג ברגליו:
ואשר אחזה לי בזה נראה דהטעם דלמ"ד הכחשה לאו תחילת הזמה היא, שוב לא מהני אח"כ הזמה, כיון דאין העדים נעשין זוממין עד שיגמר הדין על פיהם, כדאיתא במכות (ה ע"ב), ואם הוזמו קודם גמר דין אין בהם דין הזמה כלל, לפ"ז בעדים שהוכחשו מקודם נמצא דהגמר דין בטעות היה, דאם באו העדים המכחישים קודם שנגמר הדין על פיהם, אז לא גמרו ב"ד הדין כלל על פיהם משום דהוי תו"ת, א"כ גם עתה שבאו עדים המכחישים אח"כ נמצא שהג"ד בטעות היה, והוא כלא היה כאן גמ"ד כלל ובטל הוא הדין שהוציאו ב"ד על פיהם, וממילא אם באו אח"כ עדים והזימום שוב א"א עוד לחייבם משום שנעשו זוממין קודם גמר דין וליכא דין הזמה כלל, משא"כ למ"ד הכחשה תה"ז היא ס"ל דהכחשה היא חלק מההזמה, וההזמה שהיתה אח"כ באה למלאות ולגמור את ההזמה ודא ודא אחת היא, א"כ שפיר נעשין זוממין משום שנגמר הדין על פיהם, כיון שהזמתן התחילה מראשית ההכחשה:
ולפ"ז א"ש מה שלא תירץ אביי כגון שהוזמו אח"כ דז"א, כיון דס"ל הכחשה לאו תחילת הזמה היא וכבר נתבטלה עדותן ונתבטל ג"כ הדין שדנו על פיהם, שוב אי אפשר לחייבם מלקות משום ל"ת, דגם מלקות דל"ת ליכא אלא בנגמר דין על פיהם, כמו שמוכיח לשון הרמב"ם שכתב (פ"ב מהל' עדות ה"א), אין עדים זוממין נהרגין ולא לוקין ולא משלמין וכו' ויזומו שניהם אחר גמר דין וכו' הוזמו שניהם קודם גמ"ד או אחר גמ"ד ונמצא אחד מהם קרוב או פסול אין נענשין ע"כ, מבואר דאין נענשין ולא לוקין כלל קודם גמ"ד, והטעם הוא לענ"ד משום דהא דעדים לוקין משום ל"ת הוא מקרא דוהרשיעו את הרשע וכו' (מכות ב ע"ב) א"כ קודם גמ"ד דעדיין לא הרשיעו כלל ליכא מלקות כלל, וע"כ הוצרך לשנות בבא הרוג ברגליו, ובזה שפיר לוקין, דקודם שהוכחשו ונתברר לנו שקרותם ע"י זה לא נתבטלה עדותן כלל ולא נתבטל הדין, וע"כ חייבין מלקות משום ל"ת דהכחשה זו היא כמו הזמה אלא דדין כאשר זמם ליכא אלא בעמנו הייתם דסותרין גופה של עדות, וזה ברור לענ"ד:
ב) וזהו לענ"ד, מאי דאמרינן לעיל שם (עג.) ואס"ד למפרע נפסל הני כיון דאיתזמו להו אגנבה אגלאי מילתא למפרע דכי אסהדי אטביחה פסולין הוי אמאי משלמין אטביחה ומבואר מזה דעדים פסולין שהוזמו אינם נעשין זוממין אף שלא הכירו ב"ד בפסולן ונתקבלה עדותן. ולפי דברינו הדברים מבוארים בטעמן דכיון דפסולין הוי בשעה שהעידו עדות, נמצא שהדין שנגמר על פיהם בטעות היה ע"פ עדים פסולין ולא הוי גמר דין כלל. ואין העדים נעשים זוממין עד שיגמר הדין על פיהם וע"כ אינן משלמין:
ובזה ניחא לי לתרץ מה ששמעתי מקשים, איך העדים מחללין שבת לקדש את החודש, הא הוי עדות שאאי"ל להזימן, שאם יזומו נמצא למפרע שחללו שבת והוי פסולין קודם הגדה ואינם נעשין עוד זוממין וכמו דאיתא בב"ק שהבאתי:
אולם ע"פ האמור ניחא שהטעם הוא שלא נעשו זוממין משום שלא נגמר הדין על פיהם, ואח"כ בקידוש החודש דקיימ"ל אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידים אפילו מוטעין וא"כ לעולם הגמ"ד מתקיים ע"פ העדים הללו וא"כ מתחייבין העדים מלקות אף דהוי פסולין כיון שנגמר הדין ע"פ:
ועפ"ז נראה לי לפשוט ספקו של הגרע"א ז"ל בתשובה (סי' קע"ט) בקבל עליו קרובין או פסולין והוזמו אם מחוייבין לשלם כאשר זמם, ויעו"ש מה שהאריך בזה והראה פנים לכאן ולכאן אולם לפ"מ שנתבאר אין מקום לספק זה, דהא במקבל עליו קרוב או פסול לא קבל עליו רק באופן שלא יזימו אותו (דאם גם באופן שיזימו אותו הא לא שייך כלל להסתפק בזה דהא האמינו עליו יותר ונאמן עליו כמוהו) ולפ"ז בשהוזם הקרוב או הפסול נמצא למפרע שלא קבל עליו זה כלל, וא"כ הגמר דין נעשה בטעות ולא היה כאן גמ"ד וממילא לא נעשה זומם וכמו דאמרינן בטביחה כיון דאיגלאי מילתא למפרע דפסולין הוי לא משלם אטביחה וזה ברור לענ"ד:
אלא דיש לעיין לפ"ז לשיטת הפוסקים בח"מ סי' כ"ב במקבל עליו קרוב או פסול בתרתי לריעותא יכול לחזור בו, ובאו"ת שם סק"ו כתב דגם קרוב והוא פסול חשיב תרתי לריעותא ויעויין בפ"ת סק"ה שהביא בשם הבר"י שהוכיח מדברי הרשב"ם ב"ב (קכח.) דס"ל כן, ואם קבל עליו קרובין ופסולין אין בהם דין הזמה, א"כ לעולם איכא תרתי לריעותא, דהא הוי פסולין וממילא גם עדות שא"א יכול להזימה וא"כ מנ"ל במקבל עליו קא"פ דאינו יכול לחזור בו, הא הוי תרתי לריעותא: [הערה - ולשיטת הפוסקים דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה כמש"כ הש"ך בח"מ סי' ל"ג, נלע"ד ליישב דעת הראבי"ה שהביא הש"ך סי' כ"ג ס"ק ז' דאף שני דיינים אין נאמנים לומר לזה זכינו ולזה חייבנו, והתפלא הש"ך איך אפשר להעלות על הדעת דשני דיינים לא יהיו נאמנין וכי גרעי מעדים, אולם אם בעינן בממון עדות שאי"ל א"כ בשני דיינים לעולם הוי עדות שאי אתה יכול להזימה, דהא אמרינן בב"ק (עה ע"ב), דאם אמר גנבתי וטבחתי בפני פו"פ הוי עדות שאאי"ל, כיון דהוא עצמו מודה לדברי העדים, ולפ"ז בדיינים האומרים לזה חייבנו ולזה זכינו איך אפשר להזימם ולומר עמנו הייתם, הלא הבעלי דינים בעצמם מודי שדנו לפניהם והם גמרו הדין להם אלא שבזה אחד מבעלי דינים מכחישם למי זכו ולמי חייבו, אבל עכ"פ בזה שאומרים העדים עמנו הייתם, הבעלי דינים מכחישים ואומרים כהדיינים, וא"כ אין לך עדות שא"א י"ל גדולה מזו, וע"כ גם שנים אין נאמנים משום דלא עדיפי מאחד, ועיין רפ"ק דב"מ וקדושין (עד.) מה שיש להעיר לפ"ז ואכ"מ: ומהא דנאמן עלי אבא וכו', אין ראיה דשם בדיינין עסקינן אבל בעדות כיון דהוי תל"ר א"כ אמאי לא יכול לחזור בו, וכן מהא דאמרינן שם בסנהדרין (כג.) ל"צ דקבלוה עליו כבי תרי דמבואר דגם בעדות אין יכול לחזור בו, ג"כ אין ראיה דבמקבל עליו עד אחד כשנים אפשר דהוי עדות שאתה יכול להזימה, אף דליכא בתורת הזמה כדאמרינן בב"מ (ד.), מ"מ אפשר דלוקה משום ל"ת משום שמחייב לזה שבועה, והוי כמו במעידין שהוא ב"ח וב"ג, וע"כ הוי שפיר עדות שאתה י"ל, דהיכא דלוקה חשוב עדות שאי"ל כמש"כ התוס' ריש מכות, אבל במקבל עליו קרוב או פסול דליכא כלל דין הזמה א"כ הוי תר"ל, וכן מהא דאמרינן (שם כ"ה) נאמנין עלי ג' רועי בקר מאי לאו לעדות וכו', דמבואר מזה דגם בפסולין מהני קבלה לעדות ג"כ, יש לדחות לפי מש"כ הרשב"א בשבועות (לא.) דבפסולי עדות דרבנן מהני תפיסה. ולפ"ז ג' רועי בקר שפיר הוי עדות שאי"ל לפי מש"כ הכ"מ (פ"כ מהל"ע) דהיכי דמהני ע"י עדותן לתפוס מחויבין לשלם כאשר זמם יעו"ש, לפ"ז בפסולי עדות דרבנן דמהני לענין תפיסה דלענין זה כשרים הם א"כ עדות שאתה יכול להזימה הן, ואם כן מכל הלין סוגין אין ראיה דבמקבל עליו פסול מדאורייתא דאינו יכול לחזור בו, ולפמש"כ קרוב או פסול לענין עדות לעולם תרתי לריעותא הוי אמאי א"י לחזור בו, אם לא שנאמר דדעת הני פוסקים דלא בעינן בממון עדות שאתה י"ל:
אולם לפמש"כ הנוב"י מ"ק ח' אה"ח סי' ע"ב, דבעד אחד ליכא מלקות משום ל"ת משום דלא חשיב הרשעה מאי דמחייב שבועה, וא"כ מוכח בהדיא מהא דמקבל עליו כבי תרי דזה לא חשוב תרתי לריעותא דהא ע"א ג"כ הוי עדות שא"א יכול להזימה, ואעפ"כ מהני קבלתו כבי תרי:
ולפי דברינו מזה הוכיח הרמב"ם ז"ל שהבאנו לעיל, דאם נמצא אחר גמ"ד אחד מהם קרוב או פסול אינן נעשין זוממין ונושאי כליו לא הערו מקורו, ולמה שכתבנו דבריו נובעים מסוגיא זו דב"ק דאם העדים פסולין תו אינן נעשין זוממין, ולפי מה שהסברנו הטעם משום שהגמ"ד שנעשה על פיהם הוא בטעות ואין כאן גמ"ד כלל וע"כ אינן נעשין זוממין ולפ"ז הוא הדין באם נמצא אחר גמר דין אחד מהם קרוב או פסול כיון דלא מהני עדותן משום נמצא קו"פ עדותן בטלה וא"כ נתקבלה עדותן בטעות ונגמר הדין בטעות, ע"כ גם הכשרים אינם נעשין זוממין ודו"ק: ג) אולם בעיקר קושית הקצה"ח, הציר אשר עליו יסבו כל דברינו, אף שאמרתי בזה דבר נאה ומתקבל, אחר העיון נראה דאין אנו צריכים לכל זה, ואני מתפלא על הגאון בעל קצה"ח אחר שהביא דברי הרמב"ם אלו והרגיש בקושיא זו, איך עבר בשתיקה על מה שכתב עוד שם רבנו ז"ל בסמוך דבהעידו שנמכר בע"ע הן לוקין, וע"ז יש לקרוא תמה תמה הא העדים באו לחייבו קרן וכפל שהעידו שגנב, וא"כ נהי שאין נמכרין בזממן, מ"מ הא חייבו לשלם קרן וכפל, ואף אם לית ליה כעת, מ"מ החוב נשאר עליו לעולם, וגם הדמים שנוטלין עבור שמוכרין אותו לעבד הא משלמין בזה להנגנב, וגם הכפל מחויב הוא לעולם אלא שאינו נמכר בכפלו, א"כ חייבו אותו ממון ואיך לוקין כאן, כיון דצריכין לשלם ממון, והתימה עצומה ופלא על הקצה"ח אחר ששקיל וטרי בדברי הרמב"ם, והרגיש כעין קושיא זו לעיל מיניה איך לא פקח עינו הטהורה גם על זה דבזה הקושיא יותר גדולה ותירוצו לא שייך בזה:
ע"כ נלע"ד בדעת הרמב"ם ז"ל דהא דאמרינן דע"ז משלמין ואינם לוקין היינו דוקא שהעידו בדבר אחד לחייבו ממון דאז יש כאן א' משני דרכים, או לחייבו מכח כאשר זמם ולשלם ממון שזמם להפסיד, או להלקותו מלקות משום ל"ת, ואמרה תורה דישלם ממון ולא ילקה והחליפה המלקות בממון, אבל אם מסתעף מעדותן שני דברים היינו חיוב ממון שבזה יש לקיים כאשר זמם, וגם עוד דבר אחד שבזה א"א לקיים דין הזמה, וכל היכא דא"א לקיים כא"ז אז אמרה תורה מקרא דוהרשיעו דנתחייבו מלקות: בזה יש לנו לחקור היך לידיינו דייני להאי דינא, ואיזה נכריע על משנהו דאפשר לומר בזה או דנחייבם מכא"ז כדי לשלם ממון וממילא פטורין גם ממלקות על הדבר שא"א לקיים בהם כא"ז משום דרשעה אחת ולא שתי רשעיות, או דנאמר להיפך כיון דא"א לקיים בהם דין כאשר זמם הדין הוא דלוקין וממילא פטורין הם גם מחיוב כאשר זמם בדבר שיש בו לקיים דין הזמה דכל הלוקין אין משלמין:
ולענ"ד נראה דדבר זה תלוי במחלוקת דבכתובות (לב ע"ב) איתא דרבי אילעא ס"ל דהא דעדים זוממין משלמין ואינן לוקין הוא משום דבפירוש רבתה תורה ע"ז לתשלומין וילפינן לה מקרא דיד ביד, והיינו דבלאו קרא היה הדין נותן דע"ז יהיו לוקין ולא משלמין, ובאה תורה ורבתה ע"ז לתשלומין, וכיון דחזינן דדעת תורה נוטה דעדיף יותר לחייב ולקיים כאשר זמם מהלקותם מלקות, ומכש"כ אם נאמר ממונא לחומרא, א"כ ממון כאשר זמם חמור יותר ממלקות דלא תענה, א"כ ממילא אף היכי דאיכא מלקות משום דבר שא"א לקיים בהן דין הזמה, תו אין לחלק ובכ"מ אנו מקיימין בהם כא"ז ופטרינן להו ממלקות, כיון דדעת התורה היא שעדיף לחייבם מכאשר זמם, ע"כ מכריע דין הזמה על חיוב המלקות ומשלמין ואינן לוקין, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל כעין זה מה"ט דהחובל בחבירו ביו"ט וביוה"כ חייב לשלם ואינו לוקה משום יו"ט ויוה"כ והיינו דהממון של חבלה חמור יותר, ומכיון דאין המלקות של חובל בחבירו פוטרת אותו מממון גם המלקות מצד אחר אינו פוטר ממון של חבלה, וכמש"כ ההפלאה כתובות (לב.) יעו"ש:
אולם עוד שם (לג.) איתא רבי אלעזר אומר ע"ז ממונא משלם מילקא לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו ופירש"י ע"ז ממונא משלם מלקא לא לקי ל"צ קרא דסברא הוא דמלקות לא שייך דלאו בני התראה נינהו קודם עדות כדמפרש רבא ואזיל הלכך אי איכא למענשינהו לא תענשינהו אלא ממון דאין עונש הגוף בלא התראה, ואע"ג דגבי ב"ג וב"ח ענשינן להו מלקות בלא התראה, התם גזירת הכתוב הוא דאשכחן מלקות בהדיא והיה אם בין הכות הרשע ומוקמינן לקרא במידי דלא מצית למיענשינהו מכא"ז, אבל היכי דמצית למעבד בהו הזמה לא שייך מלקות עכ"ל רש"י, ומתבאר מזה דלר' אלעזר ע"ז שמשלמין ממון לא מצד חומר דין כאשר זמם ומכח ריבוי דקרא אך משום דהדין נותן בלא"ה דעדים לא ילקו משום דאין בהם התראה, אלא דבמקום דא"א לקיים בהו הזמה אמרה תורה דלוקין אבל במקום דאפשר לקיים בהו הזמה אז מסתמא אמרינן דישלמו דלא שייך מלקות:
ולפ"ז אומר אני דלסברת ר"א זו היכא דאיכא מלקות במקום דאי אפשר לקיים בהן דין הזמה דאמרה תורה דילקה אף דלאו בני התראה נינהו, ממילא אף אם מצטרף בעדותו גם דבר שיש בו לקיים הזמה מ"מ פטורין הם מממון משום דיש כאן מלקות מצד הדבר שא"א לקיים בהם דין הזמה, כיון דהא דע"ז משלמין ואינן לוקין לא מצד חומר דין הזמה אלא דיש לנו לומר כיון דיכולין אנו לקיים בהם דין הזמה אז ממילא הדרינן לסברא דלא ילקו משום דליכא התראה, אבל אם יש כאן דבר שבו א"א לקיים בו דין הזמה, ורואין אנו שגלתה תורה דלוקין בכל הני שא"א לקיים בהם דין הזמה, אז ודאי אמרינן דעדיף יותר שילקו, ומכיון שלוקין אין משלמין אף על הדבר שמצטרף עמו שיש בו לקיים דין הזמה, כן נראה לי נכון אחר העיון אף שיש למתעקש לאמר חילוף הדברים וליזל בתר איפכא הדברים נראין נכונים כמו שכתבתי:
ומעתה ממילא נוחין דברי הרמב"ם בעדים שהעידו לחייבו כופר או למכור אותו בעבד עברי דאין אנו מקיימין בזה דין הזמה והדין נותן דלוקין ממילא פטורין הם לשלם מכאשר זמם דמי השור או הקרן והכפל שרצו לחייבו דהמלקות פוטרתן מזה, וס"ל להרמב"ם ז"ל בזה כר' אלעזר דמפרש הטעם משום דלאו בני התראה נינהו, וע"כ ממילא לדידיה אם מזדמנים יחד דבר שא"א לקיים בו דין הזמה ודבר שאפשר לקיים בו כאשר זמם אז הן לוקין ופטורין ממילא מממון אף בדבר שאפשר לקיימם בהן דין הזמה: ד) ולכאורה נראה עוד קצת ראי' למש"כ דהיכי דמזדמנין ממון דהזמה ומלקות דלא תענה דהעדים לוקים ואין משלמין מהא דאמרינן בגיטין (מג.) המית חצי עבד וחצי ב"ח משלם חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשין ורצה הגמ' לומר דמאי שמשלם כופר היינו משלם ממש יעו"ש, ולכאורה קשה הא דעדים זוממין מחייבין כופר אף שהם עצמם אינם משלמין את הכופר ולא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה צריך לומר כתירוץ התוס' ריש מכות בב"ג וב"ח משום שמתקיימת הזמה במלקות וכן הוא ברמב"ם בעדים זוממין שחייבו כופר לוקין, מעתה קשה בהא דהמית ח"ע וחב"ח איך משלם חצי כופר ליורשיו הא הוי עדות שא"א יכול להזימה לענין כופר דכאן ליכא מלקות אם יזימום דכיון שרצו ג"כ לחייב חצי קנס לרבו א"כ ממילא ממון של קנס דהוי ממון של הזמה ידחה מלקות של כופר ונמצא דעל חיוב כופר לא יתזמו כלל דלא ישלמו ולא ילקו והוי עדות שאאי"ל על הכופר ואיך משלם חצי כופר ליורשיו, ודוחק לאמר כיון שמשלם חצי קנס סגי והוי זה הזמה, אולם לפמש"כ ניחא דבאמת בכה"ג העדים לוקין ולא משלמין ושפיר הוי עדות שאתה יכול להזימה כיון שמתקיימת הזמה במלקות וכיון שלוקין הוי ג"כ עדות שאתה יכול להזימה גם על הקנס, והבן, ויש לדחות: ה) אולם יש להקשות ע"ז מהא דאיתא בב"ק (עד ע"ב) אף אנן נמי תנינא גנב ע"פ שנים וכו' והא כיון שהוזמו על הגניבה לגבי טביחה הו"ל מוכחשים וקתני משלמין לו את הכל ואס"ד הכחשה לאו תחילת הזמה היא אטביחה אמאי משלמין, ואם נאמר דבמקום שמזדמנים ביחד דבר שיש בו לקיים דין הזמה עם דבר שאין בו לקיים דין הזמה והדין בו שיתחייבו מלקות, אז חיוב המלקות מכריע וממילא פטורין מממון, א"כ עדיפא היה לו להקשות אמאי משלמין כלל כיון שהוכחשו אטביחה ממילא יש לחייבם מלקות אטביחה וכמו עדים שהוכחשו בנפש לוקין למ"ד הכחשה לת"ה, וכיון דלוקין אטביחה שוב לא מחייבין אותן אעדות גניבה משום דלוקין ואין משלמין, ומדפריך דוקא אטביחה ואגניבה ניחא ליה מוכח מזה דאדרבה דמשלמין ממון ופטורין ממלקות במקום שמזדמנים שני אלה ביחד. אבל לק"מ דניחא ליה להקשות בפשיטות אפילו למ"ד בכתובות דהא דע"ז משלמין ואינן לוקין הוא מכח דבפירוש רבתה תורה ולדידיה הא כתבנו דלעולם משלמין ממון של הזמה ואינן לוקין, ומקשה בפשיטות יותר דיקשה לכו"ע, ומכש"כ לפמש"כ השטמ"ק בכתובות שם ד"ה רבי אלעזר לפירש"י דלאביי דס"ל שם דהתראה בע"ז שייכא ע"כ ס"ל דצריך קרא לרבות ע"ז לתשלומין יעו"ש, וסוגיא דב"ק כאן קאי לאביי ואליביה הוא דמקשה דס"ל הכחשה לאו ת"ה וע"כ לא פריך מהא דמשלם אגניבה, ועוד והיא הנכון דהא המקשה כאן נקט בלשונו דהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה, והיינו דס"ל כאן ע"ז מכאן ולהבא נפסל דלמ"ד למפרע הוא נפסל ע"כ צריך לאוקמי שהעידו בבת אחת כדאיתא לעיל (עג.) וכן כתבו התוס' (שם ד"ה שהעידו) דהמקשה בזה קאי למ"ד מכאן ולהבא הו"נ, וכיון שאיירי שהיו כאן שתי עדיות ולא בבת אחת א"כ שפיר נקט הקושיא דוקא אטביחה, דאגניבה שפיר משלמי דהא נתחייבו אגניבה לשלם מקודם שמתחייבין מלקות אטביחה כיון דלא היתה עדותן בב"א, וא"כ אין המלקות של עדות טביחה פוטרת ממון של עדות גנבה כיון שלא נתחייבו כאחת, וזה פשוט:
ועוד נראה והוא הנכון דכה"ג שהוזמו על הגניבה דהוו מוכחשין ממילא על הטביחה אין לוקין על ההכחשה דאין עדותם בעצם ע"י הכחשה לבד שקר על הטביחה כ"ז שלא הוזמו עליה, דיש לומר דאמת העידו שטבח ומכר אלא דלא מחייב על טביחה כיון שהוזמו על הגנבה משום שהבעלים מכרוהו לו ושלו הוא טובח וכפירש"י על מתניתין שם, וא"כ אין לחייבם מלקות משום ל"ת כיון דלא העידו שקר בעצם והתורה אמרה ל"ת וכו' עד שקר דווקא בכשהוציאו שקר מפיהם וכאן אפשר שלא העידו שקר כלל, ודווקא בעדים שהוכחשו בנפש שבא הרוג ברגליו שנמצא שהעידו בעצם שקר אז לוקין אבל בכאן שאפשר שלא העידו שקר כ"ז שלא הוזמו אלא שאין עדותם מתקיימת בזה אין לוקין וז"נ:
ואם כנים אנו בכל דברינו אלה, יתפרשו בזה לענ"ד דברי הירושלמי דמכות (פ"א הל"א) הסתומים מאד, וז"ל, עדים שנזדממו רבי יוחנן אמר שקר שקר עדים שנזדממו וחזרו ונשתקרו ר' יוחנן אמר שקר שקר ר' אלעזר אמר רשע רשע נאמר רשע במחויבי מיתה ונאמר רשע במחויבי מלקות מה רשע שנאמר במחויבי מיתות אין ממון אצל מיתה אף רשע שנאמר במחויבי מכות אין ממון אצל מכות עכ"ל, והפנ"מ פירש בזה פירוש זר ומתמיה, אין בו לא טעם ולא ריח, אבל לענ"ד נעלם ממנו מחלוקת רי"ו ור"א בתלמודן (ב"ק עד ע"ב) בהכחשה תחלת הזמה היא דרי"ו ס"ל הכחשה תה"ז וע"כ עדים שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו נהרגין ור"א ס"ל עדים שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו אין נהרגין. וע"כ ס"ל לר"א שם דעדים שהוכחשו בנפש לוקין, ולענ"ד שהיא היא גם מחלוקתם כאן בירושלמי ורק טעות נזרקה כאן ונסתרסו במעט התיבות ויש להגיה קצת וצ"ל כך, עדים שנזדממו (ומזה בא הכפל הראשון בירושלמי כאן) ונשתקרו (כצ"ל ולא להיפך ורי"ו אמר שקר שקר הראשון נמחק) וחזר ונזדממו ריו"ח אמר שקר שקר ורא"א רשע רשע וכו' והיינו דפלוגתייהו כה"ג שבתחלה נזדממו ונשתקרו כלומר דבמקצת שנזדממו נשתקרו (הוכחשו שבל' בבלי) גם על השאר, וכמו, לדוגמא, בהוזמו על הגנבה דנעשו ממילא מוכחשין על הטביחה, וחזרו ונזדממו כלו' על הדבר שהוכחשו ונשתקרו בתחלה חזרו ונזדממו, שרי"ח ס"ל שקר שקר כלו' הכחשה תחילת הזמה היא דשניהם שקר נקראו דגם הלאו דל"ת ברעך עד שקר שקאי גם על הכחשה וגם העד שקר ענה באחיו שקאי בהזמה כולם אחד הם ודא ודא אחת היא, וע"כ מה שחזרו ונזדממו אף שהוכחשו ע"ז מקודם מ"מ חייבין לשלם גם על ההכחשה, אבל ר"א ס"ל דהכחשה לאו תה"ז ולא מהני תו הזמה על הדבר שנתכחשו, וכיון דעל הדבר שנתכחשו אין כאן הזמה ממילא חייבין מלקות וכמו דס"ל לר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין, וע"כ ממילא גם על הדבר שנזדממו בתחלה ג"כ פטורין, משום דיש כאן ממון ומלקות ולוקין ואינן משלמין ור"א לשיטתיה בזה בכתובות דמפרש טעמא דע"ז משלמין ואינן לוקין משום דלאו בני התראה נינהו, ולפי טעם זה הא כתבנו לעיל דאם יש כאן מלקות מצד הדבר שא"א לקיים דין הזמה, אז פטורין הם לשלם גם בדבר שיש לקיים כאשר זמם, וזהו שאמר רשע רשע שאין דין ממון אצל מכות ומשום שיש כאן מלקות ע"כ אין חייבין ממון דכאשר זמם, ונקט רשע רשע משום דמאן דס"ל ג"ש דרשע רשע לענין זה באמת לא צריך קרא דכדי רשעתו דלוקה ואינו משלם כמו שכתבו התוס' בכתובות (לה.) ד"ה רבא יעו"ש, ועוד יותר יש להמתיק מה שנקט ר"א הגז"ש דרשע רשע והוא דלכאורה איך ס"ל לר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין משום ל"ת והא בכתובות (לג.) אמרינן דטעמא דעדים נענשין בלא התראה משום מי איכא מידי דאינהו בעי קטיל בלא התראה ואינהו בעי התראה הא בעינן כאשר זמם וליכא ופריך שם א"מ ב"ג וב"ח דלאו מכא"ז ליבעי התראה ותי' משפט אחד יהי' לכם משפט השוה לכולכם ופירש"י וכיון דרוב זוממין לאו ב"ה נינהו הני נמי לא בעי התראה יעו"ש, א"כ אין זה אלא בשמתחייבים מתורת הזמה אבל בשהוכחשו בנפש דלאו מטעם הזמה מתחייבין אלא בתורת הכחשה ל"ש משפט אחד דלאו זוממין הם אלא מוכחשין א"כ ליבעי התראה (ולפירש"י התם בכתו' דר"א לית ליה כאביי יעו"ש בשמ"ק ניחא), ולזה נראה דר"א ס"ל דמותרה לד"ח הוי מותרה לדבר הקל וכיון שעדים אלו מותרין ועומדין שאם יזומו יקיימו בהם כאשר זמם ויהיו נהרגין ממילא מותרין הם על לאו דל"ת ואם הוכחשו לוקין, ולפ"ז אין זה אלא בשהוכחשו בנפש דמותרין הם לד"ח אבל בשהעידו על גנבה וטביחה ונמצאו מוזמין על הגנבה ומוכחשין על הטביחה דלאו מותרין הם לד"ח דהא אם יזומו לא יתחייבו אלא ממון וא"כ ממילא בשנעשו מוכחשין צריכין התראה ללקות משום ל"ת וכיון שבאמת לא הותרו אין לוקין, וכיון שכן שפיר צריכין לשלם על הגנבה כיון שאין כאן מלקות על הכחשת הטביחה דלא הותרו ע"ז, לזה נקט ר"א גז"ש דרשע רשע דמזה ילפינן דחייבי מלקות שוגגין ג"כ פטורין מממון וע"כ כאן אף שלא התרו בהם ג"כ פטורין מממון, והבן, והדברים לענ"ד נכונים מאד בפירוש הירושלמי:
ג:
א) שבתי וראיתי מה שכתבתי לעיל דעדים שהוזמו עד שלא נגמר הדין או שנמצאו קרובין או פסולין דאין לוקין משום לא תענה וכמו שמוכיח להדיא לשונו של הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל - ראיתי כעת להגאון בעל ההפלאה ז"ל בתוד"ה דאין (לב.) על מה שכתבו שם דע"ז אין לוקין ומשלמין בכל ענין אף בשנתחייבו קנס כגון בשעה שהעידו טבחו או מכרו שור של גנבה וכו', ועמד הגאון בעל ההפלאה בטבחו שור של גנבה דאיגלאי מילתא למפרע דפסולין הוי ליכא כלל דין הזמה וכמו דאמרינן בב"ק ע"ג, ותירץ דס"ל דמ"מ לוקין משום ל"ת יעו"ש, הנה מתבאר מדברי התוס' אלו דעדים זוממין שנמצאו פסולין או שהוזמו קודם שנגמר הדין דהכל חדא הוא וכמו שנתבאר לעיל, אף דליכא בהו דין הזמה מ"מ לוקין משום ל"ת, וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל דמוכח מדבריו דליכא מלקות כלל כה"ג:
אולם לאידך גיסא נראה עוד להוכיח דגם דעת הש"ר מקוצי במרדכי פ' ז"ב דליכא מלקות בשהוזמו עד שלא נגמר הדין על פיהם, דכתב דמה"ט אין עד נעשה דיין משום דהו"ל עדות שא"א י"ל משום דקי"ל ע"ז למפרע נפסל ואם נמצאו זוממין נמצא שבשעה שדנו פסולין הוי ואין דינם דין, ואין עליהם תורת הזמה יעו"ש, ואם נאמר דאם הוזמו עד שלא נגמר הדין מלקות מיהא איכא, א"כ שפיר הוי עדות שאתה י"ל, וכמו שכתבו התוס' ריש מכות דכל היכא דלוקין הוי עדות שאתה יכול להזימה, ומוכח מזה דגם דעתו דבלא נגמר הדין ליכא מלקות כלל וכדעת הרמב"ם, אם לא שנאמר כמש"כ הנוב"י מה"ק סי' ע"ב דבממון חשוב עדות שאי אתה י"ל אף אם יהיו לוקין, יעו"ש משום דבעינן דתתקיים בהם יד ביד, אבל באמת דבריו אינם, דבהדיא מבואר בשטמ"ק (ב"ק עה ע"ב) בשם הרא"ש דכל היכי דלוקין לא חשוב עדות שא"א י"ל אף בממון וקנסות יעו"ש, וכן מש"כ שם לקמן בסמוך בשם הרמ"ה בפרטיו שמהם תשובה נצחת לחדושו של הנב"י בכל תשובתו שם ואכ"מ להאריך בזה:
אולם יש לדחות ראייתי מדברי הש"ר מקוצי דהתם שאני כיון שהדיינים פסולין וא"כ לא נתקבלה עדותן בב"ד ולא היה כאן הגדה בב"ד כלל וע"כ אין לוקין משום ל"ת, דדמי כאילו לא העידו כלל:
ונראה לי דבאמת התוס' והרמב"ם לא פליגי מידי דבאמת דינו של הרמב"ם דאין לוקין משום ל"ת כ"ז שלא נגמר הדין על פיהם כמעט מוכרח הוא, ויצא לו מכח מאי דאמרינן (כתובות לג.) דהא דע"ז לוקין במעידים שהוא ב"ג וב"ח אף בלא התראה הוא משום דאמר קרא משפט אחד יהי' לכם משפט השוה לכולכם. ולפ"ז בהוזמו קודם גמ"ד דבזה איך שייך לומר משפט אחד לכם, דקודם גמ"ד אף מכאשר זמם ליכא, ממילא גם בלאו דל"ת אין לוקין בלא התראה ושוה לכל לאוין שבתורה שאין לוקין עליהם בלא התראה, ולפ"ז ניחא הכל דהתוס' שכתבו דבנמצאו פוסלין דלוקין משום ל"ת היינו משום דהתורה אמרה בכל גווני דלוקין ואין משלמין, אף אם אירע שהתרו בהם וכמו בכל לאוין שבתורה (וכש"כ לרי"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין, א"כ אף בלא התרו בהם פטורין מממון), והרמב"ם ז"ל ג"כ שפיר כתב דאין לוקין היינו לפ"מ דקיי"ל באמת דאין מתרין בעדים ואין ב"ד נוהגין להתרות בהם כלל, וממילא אין לוקין משום שקודם שנגמר הדין אין לוקין עד שיתרו בהם ככל לאוין שבתורה, והדברים לענ"ד נכונים ומוכרחים:
ב) ועוד קצת ראיה לדין זה דאין ע"ז לוקין משום ל"ת כל שלא נגמר הדין ע"פ מתוס' סנהדרין (ח ע"ב) ד"ה חוששין שכתבו דנראה להו דוחק לומר דהיכא דדינא אחרינא הוא ליכא למיחש לכבודן של ראשונים יעו"ש בסוגיא, ומשמע דאם היה ניחא להם לפרש כדעת רש"י אז היינו יכולין באמת לומר כמו שכתב רש"י דאביי ושאר אמוראי מוקמי ברייתא דתבעו ממון כגון שהביא הבעל עדים שזנתה והביא האב עדים והזימום, ואם נאמר דאם הוזמו קודם שנגמר הדין לוקין משום ל"ת, איך אפשר לפרש כן הא התוס' לעיל מיניה ד"ה והביא כתבו דהאי והזימום היינו קודם שנגמר הדין, והיינו דאם הזימום לאחר גמ"ד, אז היינו חוששין ללעז כיון דאיכא מיתה בע"ז יעו"ש ובמהרש"א, ואם יש מלקות בשהוזמו קודם גמ"ד אכתי תקשי לרב אשי דמוקי פלוגתייהו דר"מ ורבנן באתרו בה למלקות וס"ל לרבנן כר"י דמלקות בכ"ג, א"כ אכתי אף בשהוזמו קודם גמ"ד איכא לעז דהא העדים זוממין לוקין וצריך כ"ג ויש כאן לעז, ואיך אמרו רבנן תבעו ממון בג', הא איכא לעז משום מלקות דע"ז דצריך כ"ג, א"ו דקודם גמ"ד ליכא מלקות כלל בע"ז, וכמו שנתבאר לעיל. והנה מסוגיא זו דסנהדרין מתבאר לכאורה לא כמוש"כ לעיל דלרבא דס"ל דע"ז חדוש הוא כל היכי דליכא משום כא"ז אז לרבא באמת אמרינן תרי ותרי נינהו והוי שני עדים המכחישים זא"ז, אולם מדברי ר"ת בסנהדרין כאן שכתב לפרש דהאי והזימום היינו קודם גמ"ד דבזה ליכא דין הזמה, והא מרא דאוקימתא זו הוא רבא, ולרבא קודם גמ"ד צ"ל לפמש"כ תרי ותרי נינהו, ואמאי לא חיישינן עוד שמא יבואו עוד אחרים ויצטרכו להוסיף, ואמאי ודאי סהדי שקרי נינהו. ואפשר דרבא כאן מפרש אליבא דעולא, ועולא באמת ס"ל למפרע הוא נפסל. וליה לא ס"ל, או דרבא כאן הוא כאיכא דאמרי דמפרשי משום פסידא דלקוחות וס"ל ג"כ כאביי דע"ז לאו חדוש הוא. עוד מצאתי ראי' לזה שאין העדים לוקים משום ל"ת כ"ז שלא נגמר הדין ע"פ מהא דסנהדרין (לז ע"ב) דפריך ומי הויא חובתו של זה והתנן אין העדים נעשין זוממין עד שיגמר הדין ע"פ, ואם דלוקין מיהא הוי א"כ הוי זה חובתן של עדים דהא גם בחייבי מלקות צריך לפתוח בזכות תחלה כדאיתא שם (לג ע"ב) וכ"פ הרמב"ם ז"ל וזו ראי' ברורה לענ"ד: ג) והנה הגרע"א בדרו"ח (כתובות לב ע"ב) בתוס' ד"ה שלא השם הקשה ע"מ שכתבו התוס' שם שבהעידו על פלוני שהוציא ש"ר על אשתו שרצו לחייבו מאה כסף ומלקות אם הוזמו מחוייבים לשלם מכא"ז ממון ומלקות, מהא דסנהדרין (ט ע"ב) הוזמו עדי האב נהרגין ומשלמין ממון דמיתה לזה וממון לזה, ואמאי לא אמרינן ג"כ דנהרגין ולוקין ומשלמין דעל שרצו לחייב הבעל מלקות וממון יחייבו הם, וכתב לתרץ דכוונת התוס' הוא רק לר"מ כיון דיליף דלוקין ומשלמין ממוש"ר אף אם מחד קרא היה ראוי' דלוקין ומשלמין כמו מוש"ר דהא ר"מ יליף משם לעלמא אבל לדידן באמת ס"ל להתוס' דגם בכה"ג אין לוקין ומשלמין, זהו תירוצו. וחזר והקשה עוד דאכתי אמאי אמרינן נהרגין ומשלמין ואמאי לא אמרינן דנהרגין ולוקין דנהי דע"ז ממונא משלמי מילקא לא לקי היינו דלא לקי על לאו דל"ת אבל בעדים שהוציא ש"ר דמדין כ"ז אתינן אמאי מקיימין כא"ז בממון ולא מקיימין כא"ז במלקות. וכתב לתרץ דאפשר דקי"ל כר"א דע"ז ממונא משלמי משום דלאו בני התראה נינהו וע"כ היכי דאפשר לקיים הזמה בממון לא לקי כיון דלא התרו בהם וע"כ בעדות מש"ר ממונא משלמי מילקא לא לקי, ודחק עצמו לתרץ לפ"ז א"כ הא משמע בסנהדרין דאלו היה הדין דממון לזה ונפשות לזה ג"כ לא מחייבו תרתי הא עדי האב נהרגין ולא משלמין ואמאי לא נימא בהיפך דמשלמין ולא נהרגין כיון דלא אתרו בהם בוחרין יותר בחיוב תשלומין, ויעו"ש מש"כ לתרץ זה בדוחק, ולענ"ד עיקר חדושו מה שכתב דלדידן באמת בעדות שהוציא שם רע והוזמו דבוחרין יותר בחיוב ממון מבמלקות משום דלאו בני התראה נינהו, לענ"ד אין נראה דא"כ הו"ל לגבי מלקות עדות שא"א יכול להזימה כיון דכשהוזמו אין העדים לוקין רק משלמין, ומה שמשלמין אין זה הזמה לגבי מלקות שהוא במקום מיתה, וא"כ איך הבעל לוקה על ידם, ודוקא אם היינו אומרים להיפך דלוקין ואין משלמין אז היה אפשר דחשיב עדות שאתה יכ"ל כיון דלוקין וכמש"כ התוס' ריש מכות, אבל להיפך לא מסתבר דיחשב עדות שאתה יכ"ל מה שמשלמין ממון, כן מש"כ לדחוק אמאי לא נימא משלמין ולא נהרגין ולבחור בחיוב ממון יותר, לענ"ד לא היה צריך לדחוק בזה לפי דרכו דיש לתרץ בפשיטות דאלו היה הדין דממון לזה ונפשות לזה ג"כ לא מחויב תרתי א"כ איך אפשר לומר דיהיו משלמין ולא נהרגין משום דכיון דלא אתרי בהן יש לבחור יותר בתשלומין, דזה אינו דאף אם לא יהיו נהרגין משום דאין כאן התראה מ"מ ממון ג"כ אינם מחוייבין לשלם דהא הוי חייבי מיתות שוגגין דפטורין מממון לכו"ע, וא"כ א"א לומר דיהיו משלמין ולא נהרגין משום דאף דלא התרו בהם מ"מ מחוייבי מיתה הן בשוגג ופטורין מתשלומין וכיון דממון בלא"ה א"א לחייבם וא"א לקיים בהם דין הזמה בממון ממילא מקיימין בהם דין הזמה במיתה אף דליכא התראה, משא"כ בעדות מוציא ש"ר והוזמו שפיר יש לומר לפי דרכו כיוון דלאו בני התראה נינהו לא ילקו ומקיימי הזמה בממון דבחייבי מלקות שוגגין קי"ל כר"י דחייבין ממון, ובזה מתורץ קושית מהרש"א שהקשה על מה שאמר ר"א משום דלאו בני התראה נינהו וע"כ משלמין ממון ואינן לוקין כיון דאפשר לקיים דין הזמה בממון, וא"כ אף בממון ומיתה ג"כ אמאי תענשינהו מיתה הא אין עונש הגוף בלא התראה, ולפמש"כ ניחא דדוקא במלקות וממון אמרינן כיון דאפשר לקיים הזמה בממון אינם לוקין משום שאין עונש הגוף בלא התראה וממילא כיון שאינן לוקין ממילא חייבין הן ממון ומתקיים בהם הזמה בממון משום דחייבי מלקות שוגגין חייבין ממון, משא"כ במיתה וממון הא אף אם לא נענש אותם מיתה משום שהוא בלא התראה הא א"א לקיים בהם דין הזמה דחייבי מיתות שוגגין פטורין מממון וממילא כיון דאין כאן הזמה בממון תו מקיימינן בהו מיתה אף בלא התראה, וכמו בעדות ב"ג וב"ח, וע"כ צ"ל דר"א ס"ל דחייבי מלקות שוגגין חייבין ממון כמו שכ' הגרע"א גופיה לקמן (לג.) בהא דמפרש דע"ז לאו בני התראה נינהו דליתרו בהו אכד"ד מאי דהוי הוי, והקשה שם דהא כ"ז דלא אתרו ביה לא נתקיימה העדות דהוי אי"ל וא"כ עד התראה לא נתקיים העדות ושפיר מצי הדרי בהו ותירץ שם דבממון ודאי שייך מאי דהוי הוי דהא העדות נתקיים מיד דהוי יכול להזימה לענין ממון דאם לא אתרו ביה ממון משלם דקימ"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין לשלם, וא"כ שפיר יש לתרץ כנ"ל דבמיתה וממון בלא"ה פטורין מממון משום חיי"מ שוגגין פטורין ממילא מתקיים הזמה במיתה משום דא"א לקיים הזמה בממון וכנ"ל, משא"כ בהא דר"א שפיר קאמר דלאו בני התראה נינהו דאם לא נחייבם מלקות יהיו חייבין ממון משום דחייבי מלקות שוגגין חייבין לשלם ובאמת לפמש"כ הגרע"א דמשו"ה לא מצי הדרי בהו משום דהוי עדות שאתה יכול להזימה לענין ממון ממילא מתורצת ג"כ קושית מהרש"א דבממון ומיתה שפיר מצי להתרות בהן לאח"כ משום דהוי עדות שא"א יכ"ל כל זמן שלא התרו בהם אם נאמר דצריכים התראה ממילא יוכלו לחזור בהן, וליכא למימר מאי דהוי הוי, אולם באמת קושית מהרש"א תחול לפי האמת דקי"ל ע"ז לאו בני התראה נינהו גם במיתה א"כ תקשי ליקיים הזמה בממון, אולם לפמש"כ מתורץ היטב קושית מהרש"א ז"ל:
אולם לפמש"כ המהרש"א לתרץ דדוקא מלקות דל"ת היכי דלא מתקיים בהם כא"ז עונש הגוף בעי התראה, משא"כ בעונש מיתה כיון דמתקיים בהן כא"ז לא בעי עונש הגוף התראה, א"כ אין מקום ג"כ לתירוצו של הגרע"א דמשו"ה משלמין ממון ואינן לוקין משום דכיון דאפשר לקיים הזמה בממון תו לא לקי בלא התראה, דזה אינו, דדוקא במלקות דלא תענה אמרינן דאין עונש הגוף בלא התראה אבל בעדות מוציא ש"ר דהמלקות הוא מכ"ז באמת גם עונש הגוף לא בעי התראה והדרא קושיא לדוכתא אמאי משלמין ואין לוקין היה לן לומר בהיפך לוקין ואין משלמין:
וכן גם בעיקר דבריו של הגרע"א שכתב דהא דכתבו התוס' דבהעידו על אחד שהוציא ש"ר והוזמו דמתחייבין ממון ומלקות, דז"א אלא אליבא דר"מ אבל לרבנן באמת אינן מתחייבין תרתי הנה בחידושי הריטב"א למס' מכות (ד ע"ב) ד"ה מה להצד השוה שבהן שיש בהן צד חמור מבואר בהדיא דלא כדבריו שכן כתב לפרש בשם הר"מ אשכנזי דצד חמור היינו דגם בעדים זוממין איכא חומרא דמוציא ש"ר להיות לוקה ומשלם כגון שהעידו על האדם שהוציא ש"ר ונמצא חומרא וכו' הנה מבואר להדיא דגם לרבנן בכה"ג ע"ז לוקין ומשלמין, ושם ע"כ קאי לרבנן, דס"ל לר"י כרבנן דבעלמא אין לוקה ומשלם, דאלא"ה אין כאן פירכא של צד חמור, ועוד דע"כ לר"י אין לוקה ומשלם דהא ר"י דיליף שם לשאב"מ לוקין עליו ממוציא ש"ר אמרינן דלא ס"ל כר"ע דע"ז קנסא הוא וכיון דס"ל דממונא הוא תו א"א ללמוד דלוקה ומשלם ממוצש"ר דמה למש"ר שכן קנס וכדאמרינן לעיל מיניה בסמוך דעיקר מאי דס"ל לר"מ דלוקין ומשלמין משום דס"ל כר"ע, וא"כ מתבאר בהדיא דגם לדידן ע"ז לוקין ומשלמין בעדות שהוציא ש"ר והוזמו והדרא קושית הגרע"א ז"ל לדוכתא:
ד) ונלענ"ד בעיקר קושיתו אמאי אין העדים נהרגין ומשלמין ולוקין. הנה מלבד מה שיש לספק אם גם במיתה ומלקות שייך סברא זו דמיתה לזה ומלקות לזה, דאפשר דבמיתה ומלקות בכל אופן פטור מן המלקות משום מיתה הפוטרת משום דהוי תרתי בגופו לא עבדינן וכמו דמצרכינן בכתובות (לז ע"ב), ולפ"ז י"ל אף דהוי מיתה לזה ומלקות לזה, מ"מ כיון דהעונש הוא בחד גופיה לא עבדינן, משא"כ במיתה וממון דהוי חדא בגופיה וחדא בממונא בזה אמרינן דמיתה לזה וממון לזה אינו פטור מן התשלומין כיון דלגבי דידיה ג"כ אין העונש בגוף אחד. הנה מלבד זה נלענ"ד דיש לתרץ קושיתו ע"פ מאי דאמרינן במכות (ד ע"ב) דרבנן האי ל"ת מאי דרשי ביה ההוא מיבעי ליה לאזהרה לע"ז וכתבו התוס' (שם ד"ה לאזהרה) דה"ק לאזהרת ע"ז שמעידים באיש פלוני שחייב מלקות דלא הוי לקי מכא"ז אי לאו הזהיר דלא ענש הכתוב עונש הגוף אא"כ הזהיר אבל לעיל דמיירי בכא"ז דממון ודאי לא בעי אזהרה יעו"ש, וביותר ביאור כתבו התוס' בסנהדרין (י.) ד"ה משום דבמלקות כיון דלקו מ' מכא"ז וא"א להלקותם בלא אזהרה דלא וכו' ונמצא הך דלקי מכא"ז הוי משום אזהרת דל"ת ולכך א"א להלקותם פ' על לאו אחד וכו' אבל גבי מאתים זוז אי לא כדי רשעתו הוי לקי משום ל"ת דממון לא בעי אזהרה עכ"ל התוס', ולפ"ז מבואר מדברי התוס' כיון דהך לאו דל"ת הוא ג"כ אזהרה לכא"ז במלקות ובמיתה א"כ א"א להלקות פ' מחמת דהוי רק לאו אחד, ולפ"ז לא קשיא ממילא מאי דאמרינן דנהרגין ומשלמין ולא אמרינן ג"כ דלוקין דז"א כיון דגם הא דנהרגין הוא ג"כ משום לאו דל"ת דלא ענש הכתוב מיתה אא"כ הזהיר וכיון דמתחייב מיתה משום לאו דל"ת תו א"א ללקות עליו ג"כ משום לאו זה, דא"א לענוש שתים משום לאו אחד וכמש"כ התוס' דא"א ללקות פ' משום לאו אחד, והנ"מ גם מלקות דכא"ז ג"כ א"א ללקות משום לאו דל"ת כיון דמה שמתחייב מיתה הוא ג"כ משום לאו דל"ת ושני עונשין משום לאו אחד א"א, משא"כ מאי דמשלמין ממון דבזה לא בעי אזהרה ואין עונש ממון משום לאו דל"ת ע"כ שפיר משלמין ממון ונהרגין, וכן שפיר כתבו התוס' להר"מ אשכנזי דבעדות מוש"ר לוקין ומשלמין ממון משום דממון לא בעי אזהרה, וזה נכון מאד לענ"ד:
[הערה - ואף שיש לחלק, דהתוס' לא כתבו אלא במלקות דלא תענה דכיון דלוקה משום כאשר זמם שאזהרתו הוא הלאו דלא תענה שוב אי אפשר ללקות עוד משום לאו דלא תענה, אבל היכא שכל העונשין שנתחייבו הע"ז הוי הכל משום כאשר זמם בזה אפשר שיתחייבו כמה שרצו לחייב כיון שחיוב כל העונשין הוא הכל מכאשר זמם, א"כ אזהרה אחת היא לחייב לע"ז לעשות להם כא"ז, שהאזהרה שלא יעידו שקר פן יתחייבו כאשר זמם כמה שזממו, מ"מ אחר העיון נראה שאין לחלק דמ"מ אי אפשר לחייב שני עונשים מלאו אחד, והבן וצ"ע עוד. ע"כ]:
ועוד דבמיתה ומלקות כיון דתרווייהו הוא מאזהרת לאו דל"ת א"כ כיון דמתקיים בהם מיתה תו א"א ללקות משום לאו דל"ת משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכמו שכתבו התוס' בב"ק (עד ע"ב) דעל לאו דל"ת אינו לוקה היכי דאפשר לבוא לידי מיתה, וא"כ מכש"כ היכא דבאים לידי מיתה ממש תו א"א ללקות ג"כ, כיון דמיתה ומלקות דכא"ז ג"כ הוא משום לאו דל"ת דלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר, וגם זה נכון: ולפי דברינו יצא לנו הדין דבמעידין על אחד שחייב ללקות שמונים והוזמו שאינם לוקין רק ארבעים כיון דהא דלקו מכא"ז הוא משום אזהרת לאו דל"ת, א"כ א"א ללקות שתים משום לאו אחד:
ולפ"ז יהיה ג"כ מוכח דבלא נגמר הדין ליכא מלקות כלל משום ל"ת דאי אף בלא נגמר הדין על פיהם מ"מ לוקין משום ל"ת, א"כ למאי הלכתא שאלו בגמ' מכות (ה ע"ב) חייבי מלקיות מנין דאין לוקין עד שיגמר הדין למאי נפ"מ כיון דגם בהעידו על אחר שהוא חייב ללקות שמונים או יותר מ"מ העדים אינם לוקין רק ארבעים ולא יותר, וארבעים הא בלא"ה לוקין גם עד שלא נגמר הדין, א"כ למאי נפ"מ אם מקיימים בהם כא"ז עד שלא נגמר הדין או לא לענין מלקות, א"ו דאין העדים זוממין לוקין ג"כ משום ל"ת אא"כ נגמר הדין על פיהם, שוב ראיתי דאין צורך לכל זה דהדבר מתבאר מפורש ממאי דשאל (שם) חייבי גלות מנין דאין לוקין עד שיגמר הדין על פיהם, ואם איתא הא בחייבי גלות אין העדים רק לוקין בלבד וכמו שפירש"י שם ומלקות גם קודם שנגמר הדין לוקין, א"ו דאין העדים לוקין עד שיגמר הדין על פיהם, וכמו שנתבאר לעיל וז"ב:
ה) וע"פ דברינו ניחא לי מה שקשה לכאורה במאי דאמרינן בכתובות נתרי בהו וכו' והתוס' שם היקשו תיפוק ליה דהוי התראת ספק ותרצו דלא הוי הת"ס משום דלהעדים לא הוי ספק דהמותרין יודעין שמעידין שקר, ולדידי אכתי קשה דהוי התראת ספק דילמא יבואו עדים להזימם קודם שיגמר הדין על פיהם, ולא יהיו נהרגין כלל ולא לוקין והוי ה"ס דילמא לא יתחייבו לעולם, וגדולה מזו הקשה הגרע"א בדו"ח בכתובות (מה.) סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק הא הוי ה"ס דילמא לא יוגמר דינה עד שתתבגר והוי בחנק וא"כ לעולם בנה"מ הוי ה"ס לענין סקילה יעו"ש: [הערה - אולם נראה דבלא"ה לק"מ דע"כ לא אמרינן ה"ס לש"ה דוקא בשהספק הוא בעיקר העבירה, אבל אם העבירה הוא ודאי והספק רק אם יבוא לידי עונש זה מיקרי התראת ודאי, וע"כ בע"ז כיון דהאיסור הם עושין בודאי ורק הספק אם יענשו זה לא מיקרי ה"ס, ועיין תוס' יבמות (פ.) ד"ה נעשה ובמה שכתב הפנ"י בקו"א לקדושין אות צ"ג לחלק כן דאם האיסור ודאי ורק הספק אם המותרה בר עונשין לא אמרינן דהוי ה"ס יעו"ש, והנ"מ כן ולפ"ז מכש"כ דאין מקום לקושית הגרע"א לקמן מהא דסרחה ולבסוף בגרה כיון דהאיסור ודאי ורק הספק הוא באיזה עונש, לא חשוב משום זה הת"ס, שוב מצאתי כן להגרע"א ז"ל בעצמו שכתב לחלק כן בהגהותיו לשבועות (לז ע"ב) יעו"ש:
אגב אכתוב מה שנראה לי בכוונת דברי הרמב"ם (פ"כ מה' עדות ה"י) ז"ל, וכן שנים שהעידו על זה שבא על נערה המאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין בא על בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין הקנס לאביה עכ"ל, והם דברים מתמיהים דנראה דהרמב"ם מפרש לא כמו שפרש"י האי שמשלמין היינו טובת הנאה של כתובתה מה שרצו להפסידה, והוא ז"ל מפרש אותה לענין קנס מאה כסף, אבל תמוה איזה מאה כסף רצו להפסידו דהא אם לא באו להעיד לא היה כאן מאה כסף כלל וכמו שהרבה לתמוה בזה הלח"מ שם והניח בצ"ע טובא, ועיין בתומים סוף סי' ל"ח שהגיה והוסיף בדברי הרמב"ם אבל אין נראה דהרמב"ם לא מיירי כאן כלל בקנס דמאה כסף, דהא לא הזכיר מידי דהבעל הוציא ש"ר והביא הוא את העדים ולא איירי כלל במוצש"ר, וע"כ נראה לי מצד חומר התמיה דהרמב"ם מפרש דהאי והוזמו אינו על ענין הבעילה, אך הוזמו על העדות שהיא נערה המאורסה, והיינו דבאו העדים והעידו שפלוני בא על בתו של פלוני, והעידו עוד שבתו של פלוני היא נערה המאורסה, ובלעדם לא ידענו שמאורסה היא, אך החזקנו אותה בחזקת בתולה אשר לא אורסה, ושתים זו שמענו מעדותן שפלוני בא על בתו ש"פ, וגם שבתו ש"פ זאת נתארסה לאיש ביום פלוני ופלוני, ובעדותן זו האחרונה באו עדים והזימום איך אתם מעידים שפלונית מאורסת היא הלא ביום זה עמנו הייתם והזמתן היה על ענין הקדושין והאירוסין, אבל מה שהעידו שפלוני בא עליה בזה באמת לא הוזמו:
ומעתה נמצא לפ"ז, לפי עדות הראשונים היה הבועל מחוייב מיתה וממילא פטור מקנס של אונס ומפתה דארוסה היא לפי עדותן וקלבד"מ, אבל כשהוזמו בזה שמעידין שמאורסה היא נמצא שרצו לחייב את הבועל מיתה, או גם אותה אם היתה מפותה, ולהפסיד את האב קנס של אונס ומפתה דעתה שהוזמו בעדותן שמאורסה היא הנה הבועל מחוייב לשלם קנס של אונס ומפתה דבזה שבא עליה לא הוזמו ועדותן קיימת לענין זה, וע"כ נהרגין משום שרצו לחייב מיתה הבועל, או גם הנערה, ומשלמין הקנס לאביה והיינו קנס של אונס ומפתה שרצו להפסידו בעדותן, דממון לזה ונפשות לזה דלפי עדותן היה הבועל מחייב מיתה ופטור מקנס ועתה לפי שנזומו הוא להיפך שפטור ממיתה וחייב קנס, וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל ומשלמין הקנס לאביה כנ"ל: אבל הפירוש הזה הוא יותר נכון עוד בגמ' דמרא דשמעתתא זו הוא רבא, ורבא הא ס"ל דמכאן ולהבא הוא נפסל א"כ א"ש כפשוטו שהעידו שתים כאחת שפלוני בא עליה וגם היא נעה"מ, ואף שהוזמו בזה שמעידין שהיא נערה המאורסה מ"מ עדותן לענין הביאה קיימת דעל האירוסין דאיתזום איתזום ועל הביאה דלא איתזום לא איתזום וכמו דאמרינן בב"ק (עג.) לרבא דמכאן ולהבא הוא נפסל, אבל לפי"מ דקי"ל כאביי דלמפרע הוא נפסל וא"כ נמצא כשהוזמו על האירוסין איפסלי, ואיפסלי נמי אעדות של הביאה. וצ"ל דאיירי כגון שהעידו זה אחר זה לאחר כדי דיבור דעדותן של הביאה לא נפסלה, וע"כ שפיר משלם קנס, זה נלענ"ד בכונת דברי הרמב"ם ז"ל התמוהים מאד: וענין נה"מ הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא ליישב קושית הפנ"י על דברי עצמו בכתובות (לח ע"ב) ארוסה בת סקילה היא סד"א חדוש הוא שחדשה תורה וכו' ולרבה דאמר חדוש הוא וכו' והק' הפנ"י שם לפמש"כ לעיל מיניה דהאי והדין נותן דנערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לאביה דילפינן מכסף קדושין היינו בושת ופגם וממילא ידעינן גם קנס דלמי שזה ניתן זה ניתן. א"כ מאי מקשה הכא לרבה וכ' לימא דהכי דרשינן אשר לא אורסה לאביה הא אורסה לעצמה דהא לא שייך הכא למי שזה ניתן וכו' כיון דליכא הכא בו"פ דבת סקילה היא אלא קנס לבד הוי חדוש וכ' יעו"ש שהניח בצ"ע, ולענ"ד נראה ליישב והוא לכאורה קשה מאי פריך ארוסה בת סקילה היא והיינו משום דקלבד"מ, והא רש"י כתב בב"מ (צא.) דבקילב"מ מהני תפיסה, א"כ להכי אתא קרא למעט ארוסה מדין קנס דליכא כלל קנס בארוסה ואף תפיסה לא מהני. ומאי פריך, אולם באמת דזה לק"מ דהא דמהני תפיסה בקלב"מ היינו משום דחייב לצאת ידי שמים כדאיתא שם בב"מ, אבל בקנס הא ליכא חיוב לצאת ידי שמים כמו שכתבו התוס' לעיל (לג ע"ב ד"ה לאו) דקנס לא מחייב עד שעת העמדה בדין, ולפ"ז שפיר לא מהני תפיסה בקנס, וע"כ שפיר פריך ארוסה בת סקילה היא, ולפ"ז ממילא מיושב קושית הפנ"י דלימא דהכי דרשינן דארוסה לעצמה דלא שייך למי שזה ניתן וכו'. דז"א בבושת ופגם דממונא הוא תו מהני תפיסה וא"כ עדיין יש כאן לומר למי שזה ניתן היינו לענין תפיסה דהא יש לו זכות להאב בבושת ופגם לענין תפיסה ושייך ג"כ למי שזה ניתן וא"א לומר דארוסה קנסה לעצמה דז"א כיון דלענין תפיסה הבו"פ האב דוקא יש לו זכות ממילא גם הקנס לו, וא"ש קושית הגמ' והבן. ע"כ]:
אולם לפי דברינו יש ליישב קושייתנו דהא המהרש"א הבאתיו לעיל, כתב הא דבעי בע"ז התראה בעונש הגוף הוא דוקא במלקות דלא תענה אבל במיתה ומלקות דכא"ז בזה עונש הגוף לא בעי התראה, וא"כ עיקר מאי דאמרינן ע"ז לאו בני התראה נינהו קיימינן לענין מלקות דלא תענה, ולענין מלקות דלאו דל"ת לעולם לקי אף שלא נגמר הדין על פיהם, אף לפמש"כ לעיל דע"ז אין לוקין קודם גמר דין אף על לאו דל"ת, הא זהו לפמש"כ לעיל הטעם משום דלא מלקינן להו משום דלא הוי בהו התראה, וע"כ ממילא אין לוקין, אבל לפי מאי דקיימינן השתא דשייך בהם התראה ויתרו בהם, א"כ באמת ילקו אף אם יזומו אף קודם שיגמר הדין, ולא הוי ה"ס כיון דאף קודם שיגמר הדין לוקין משום ל"ת אם היה בהם התראה וא"ש:
ו) שוב ראיתי במה שכתבתי לתמוה על דברי הרמב"ם בהעידו שנמכר בעבד עברי שלוקין והא חייבין לשלם לו מה שרצו לחייבו קרן וכפל - כעת מצאתי בהר"ן ריש מכות שכתב לפרש בשם יש מפרשים דהאי ואין נמכרים בע"ע היינו כגון שהעידו על אחד בן חורין שהוא עבד אין נמכרים הם בע"ע אלא לוקין יעו"ש, ולפ"ז כיון דאין כאן חיוב גניבה וממון כלל, אפשר לפרש דגם הרמב"ם מפרש כן האי אין נמכרים וכמש"כ הר"ן וע"כ לוקין וכמו שכתב הר"ן ג"כ דלוקין, ולכאורה משמע כן ג"כ מל' הרמב"ם שכתב העידו שנמכר בע"ע בל' עבר ולא כתב שחייבוהו להמכר בע"ע ע"י שגנב, ולפ"ז לא קשה כלל מה שהקשיתי לעיל אבל עדיין דברי הטור חו"מ סי' ל"ח תמוהין שגם הוא ז"ל בהעתיקו הארבעה דברים שע"ז לוקין עליהם כתב או שהעידו באחד שגנב ואין לו לשלם ובאו לחייבו להיותו נמכר בגנבתו והוזמו באחד מכל אלה לוקין יעו"ש, הרי בהדיא שמפרש כפשטיה וכמו שפירש"י ואפ"ה כתב דלוקין, והתמיה קיימת עדיין לדברי הטור:
ובאמת דברי היש מפרשים שהביא הר"ן תמוהין לי איך יפרנסו לפי פירושם כל השקלא וטריא בגמ' (מכות ב ע"ב) סבר ר"ה למימר ה"מ היכי דאית ליה לדידיה דמיגו דאיהו לא מזדבן וכו' ואם במעידין שהוא עבד הא לפי דברי העדים נזדבן. ושיטת הגמ' לפי פירושם צע"ג:
ז) ולענין מה שהעליתי לעיל דעדים שמתחייבין ממון ומלקות מכא"ז לוקין ומשלמין גם לדידן ולא כמו שכתב הגרע"א ז"ל בדו"ח - הנה שמחתי למצוא כעת ראיה מפורשת לדברינו מתוספתא (פ"א דמכות) וז"ל, העדים שאמרו מעידין אנו באיש פלוני שגנב חלבו של חבירו ולא אכלה גנב נבלות של חברו ולא אכלה ונמצאו זוממין, לוקין ומשלמין שע"מ כן העידוהו ע"מ שילקה וישלם, גנב חלבו של חבירו ואכלו נבלתו של חבירו ואכלה הר"ז לוקין וחייבין בתשלומין שבעסקי ממון הוא אומר לא תענה ברעך וכו', ובעסקי מכות הוא אומר ועשיתם לו כא"ז דברי ר"מ, וחכ"א כדי רשעתו מת אינו משלם לוקה אינו משלם עכ"ל התוספתא, והנה הגירסא כמו שהיא א"א להולמה מכמה פנים:
ברישא אמר ע"מ כן העידוהו שילקה וישלם, והא ברישא אדרבה מעידין שלא אכלו, וא"כ אין הוא לוקה על ידם, וכן בסיפא שבעסקי ממון הוא אומר לא תענה וכו' אדרבה דבסיפא דאכל א"כ גם ממון מכאשר זמם הוא דבגונב חלבו של חבירו חייב לשלם כדאיתא בכתובות (ל ע"ב) שכבר נתחייב בגנבה וכו', ואם נדחוק דאיירי באופן שתחב לו חבירו ויש כאן מלקות ולא ממון, א"כ מאי חייבין בתשלומין כיון שלא חייבוהו ממון ועוד הא לר"מ קיימינן ולר"מ לוקה ומשלם וא"כ יש כאן ממון ומלקות, מכא"ז הוא, ועוד מהו שאומר שבעסקי ממון הוא אומר ל"ת וכו' ובעסקי מכות הוא אומר ועשיתם לו וכו' אדרבה מלקות בעי אזהרה וממון לא בעי אזהרה: וע"כ הדבר ברור כשמש שהגירסא משובשת וחילוף הם הדברים וכך צריך להיות, העדים שאמרו וכו' גנב חלבו של חבירו ואכלו נבלתו ואכלה וכו' לוקין ומשלמין שע"מ כן העידוהו ע"מ שילקה וישלם (היינו כיון שרצו לחייבו ממון ומלקות דבגנב חלבו וכו' ואכלו כבר נתחייב בגנבה קודם שבא לידי איסור אכילה כדאמרינן בכתובות. וחייב שנים ע"כ גם הם חייבין שתים מכאשר זמם), גנב חלבו של חבירו ולא אכלו נבלתו וכו' ולא אכלה הר"ז לוקין וחייבין בתשלומין שבעסקי מכות הוא אומר לא תענה ברעך וכו' ובעסקי ממון הו"א ועשיתם לו כאשר זמם (היינו דבלא אכל שלא רצו לחייבו רק ממון ולא מלקות מ"מ חייבין לשלם ולוקין וכמו דס"ל לר"מ במכות (ד.) וכדפירש התם טעמא שלא השם וכו' מביאו לידי תשלומין דהממון הוא מכאשר זמם והמלקות הוא מל"ת וכמו שפירש התוס' שם. וזהו שאומר כאן שבעסקי ממון וכו' ובעסקי מכות וכו'), וחכ"א כדי רשעתו וכו':
כך היא הגירסא האמתית והנכונה, וכן מצאתי אח"כ שהגיה ותקנה בעל מנחת בכורים בפירושו על התוספתא:
מעתה מבואר מהרישא דמפרש טעמא שע"מ כן העידוהו שילקה וישלם, דע"כ ז"א מדברי ר"מ, דאליבא דר"מ לא היה צריך טעמא דע"מ כן וכו' תיפוק ליה שאף לא אכלה מחויבין הם ממון ומלקות כמו בסיפא, וע"כ רישא היא אליבא דרבנן, והנה מפורש דממון ומלקות דכא"ז עדים זוממין לוקין ומשלמין וכמו שנתבאר לעיל: והנה אוסיף כאן להביא עוד ראיה אחת נגד מה שכתב בעל ההפלאה דעדים פסולין שנזומו ואח"כ נמצאו פסולין אף דליכא בהו דין הזמה, מ"מ לוקין משום ל"ת, מהא דמכות (ח ע"ב) כגון שהעיד בו והוזם דכוותיה גבי עבד שהעיד בו והוזם עבד בר עדות הוא, ואם גם בעדים פסולים שנמצאו זוממין ונודע פסולן אח"כ לוקין משום לא תענה, מאי פריך עבד בר עדות הוא, אף דאינו בר עדות מ"מ שפיר לוקה משום לא תענה אלא ודאי דהא ליתא, וכמו שנתבאר לעיל מילתא בטעמא, וזו ראיה נצחת שאין עלה תשובה:
ד:
א) והנה בסוף ספר ההפלאה בחדושי בן המחבר הגאון ז"ל שכתב ליישב קושית מהרש"א ב"ק (עד.) אמאי לא מוקי ר"א שם לפי המסקנא רישא וסיפא בג' כתות ובגוונא חדא דאפכינהו ואזמינהו מציעאי לקמאי דהשתא לא אתכחשי מציעאי כלל, וכתב ליישב דאפכינהו והדר אזמינהו כיון דהכחשה לאו תחלת הזמה היא ואינן חייבין לשלם מכא"ז תו איכא מלקות משום ל"ת דכיון דלא שייך בהו הזמה לוקין, וא"כ כשהוזמו כת מציעאי אח"כ חייבין מלקות מכא"ז ואמאי קתני משלמין דמי עין לעבד הא קי"ל מלקות פוטר מתשלומין, ואף דהוי מלקות לזה משום קמאי ותשלומין לזה לעבד הא מ"מ ר"א לשיטתיה לפמש"כ רש"י בכתובות (ל ע"ב) ס"ל מיתה לזה ותשלומין לזה ג"כ פטור, וא"כ א"א לאוקמי באפכינהו ואזמינהו מציעאי לקמאי דממ"נ אי דאזמינהו לקמאי בתחלה ואח"כ אפכינהו הו"ל למיתני דמשלמי דמי עין לקמאי, ואי דאפכינהו תחלה ואח"כ אזמינהו קשה אמאי חייבין בתשלומין הא הו"ל ממון ומלקות וכנ"ל: והנה לפ"מ שהעליתי לעיל הדברים הנ"ל נדחים לכאורה משני פנים דחדא דכבר הוכחתי דהיכא שנתחייבו ממון ומלקות מכא"ז אז חייבין העדים ממון ומלקות ולא אמרינן לוקה ואינו משלם, ועוד הא מוכח מגמ' (שם ע"ב) דבהוכחשו ואח"כ הוזמו ליכא מלקות משום ל"ת מדלא משני כגון שהוזמו אח"כ וכמו שהוכחתי לעיל וע"כ הטעם משום דאם אמרינן הכחשה לאו תחילת הזמה היא כשהוזמו אח"כ הוי כאלו הוזמו קודם גמ"ד וליכא מלקות וכמו שנתבאר לעיל, וא"כ באפכינהו ואח"כ אזמינהו ליכא מלקות משום ל"ת, ונסתר תירוצו: