אור ברסלב
שות מרחשת א › סימן נג

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · סימן נג

סימן נב

כבוד ידידי הרב הגאון החריף ובקי משנתו זך ונקי סוע"ה כש"ת מו"ה יעקב נ"י האב"ד דק"ק נעמענצין יע"א:

אחדש"ה מכתב מעכ"ת המסולא קבלתי במועדו והי' לי לעונג נפש ולשמחת החג ולמלאות רצון צדיק חפצתי ושמתי עיוני בדבריו ובמה שנסתפק לו למר ומה שנלענ"ד בזה אשיב לו:

א) ראשונה נסתפק לו למעכ"ת אם דין קבורת ס"ת אצל ת"ח אם הוא רשות או חובה, ונותן טעם לספיקו דאפשר דאתי רק לאפוקי שלא יקברו אצל איש המוני משום דיש בזה משום לועג לרש שלא הי' בן תורה והוי בזיון למת:

ולדעתי טעם זה לא יתכן דא"כ מאי רבותא דרבא דאמר ואפי' שונה הלכות, אטו מי שקרא ושנה הרבה אף שלא שמש ת"ח יהי' בזה משום לועג לרש אם הס"ת שבלה מונח אצלו, ומילתא דפשיטא דכגון דא א"צ להשמיענו:

ולזה נראה יותר לומר דדין זה נובע מהא דקימ"ל (סנהדרין מז.) דאין קוברין רשע אצל צדיק, ובשו"ע יו"ד סי' שס"ב דגם צדיק וכ"ש בינוני אצל חסיד מופלג, וזה ג"כ הטעם דאין קוברין ס"ת אצל ע"ה משום דהוי גנאי לכת"ק, וכמו רשע אצל צדיק. והייתי אומר דגם שונה הלכות עדיין לא הגיע לחשיבות שיהי' ס"ת מונח אצלו, כמו שאין קוברין בינוני אצל צדיק, ודווקא אצל ת"ח ששמש הרבה כדאיתא במכות (כב ע"ב) כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמא ס"ת ולא קיימי מקמא גברא רבא, משום דאדם המעלה כזה יש לו חשיבות כס"ת, וזה קמ"ל רבא דאף אצל שונה הלכות ג"כ מותר ואין כאן גנאי לס"ת כיון דמ"מ זה שונה הלכות הוא:

ולפי טעם זה יופשט לנו ספקו דמעכ"ת אם קבורת ס"ת הוא ממש לתוך קברו של ת"ח או סמוך לו, ולפי האמור דדין זה נובע מהא דסנהדרין, א"כ הוא וודאי הכוונה סמוך לו ולא בתוך קברו ממש, דהתם ג"כ אין הכונה בקבר אחד דזה בלא"ה לא יתכן דאין קוברין שני מתים בקבר אחד כמבואר ביו"ד שם דצריך הפסקת ו"ט בין קבר לקבר, וא"כ הכ"נ בס"ת, ובשניהם נאמר לשון אצל ופירושו סמוך ונראה לו: ונראה עוד לדייק כן מל' הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' ס"ת ה"ג שכתב, וגונזין אותו אצל "תלמידי חכמים" בלשון רבים, וא"כ ע"כ הכוונה סמוך להם ולא בתוך קברם ממש, דאצל רבים לא שייך בתוך קברם ממש, דאין קוברין שני מתים בתוך קבר אחד, וע"כ בסמוך להם ובשכונתם:

ב) ושיעור הסמיכות נראה שהוא בתוך ד"א כדמצינו לענין קר"ש דמת תופס ד"א לקר"ש וכן לטומאה, כמבואר בסוטה (מג ע"ב מד.) וכן לענין ספור בדברי תורה כ' התוס' (ברכות ג ע"ב) דהוא בתוך ד"א, וכן מצאנו בירושלמי (מגילה פ"ד) הזורק כלי לפני מטתו של מת לתוך ד"א שלו אסור בהנאה, חוץ לד"א שלו מותר בהנאה, הרי שמת תופס ד"א שלו וחשוב כאלו הן על המת עצמו (יעויין בק"ע שם), וא"כ הכ"נ לענין גניזת ס"ת בתוך ד"א של ת"ח שזה חשוב כאלו גנזן אצלו ממש, ואדרבה לתוך קברו ממש לא יתכן לדעתי דכיון דבעינן בכל"ח למען יעמדו ימים רבים ורוצין אנו בקיומו איך נקבור הס"ת אצל המת ממש כיון דבשר המת מרבה רמה, אשר תשלוט גם בהס"ת ותכלה גם אותו, א"ו רחוק ממנו בתוך שיעור ד"א:

אמנם מה שכ' כת"ר ראי' לדבר דלא בעינן תוך הקבר ממש ממה שהביא המרדכי שנפל בימה מקבר יחזקאל ע"ה ומצאו שם תפילין מסודרין כדעת רש"י ז"ל, ומזה מוכח דלא בעינן תוכו ממש, דודאי הך בימה לא עדיף מקבר הסמוך. לענ"ד יש לדחות, דאפשר לומר דתפילין שאני, דהא ע"כ צ"ל שמצאום מונחות בתוך הבתים מדהביאו ראי' על סדורם לדעת רש"י ז"ל, וא"כ כיון ששנינו בפח"י דכלים מ"ח דתפלה ארבעה כלים ומקבלת טומאה יעו"ש, והרמב"ם ז"ל בפ"י מה' ס"ת כתב דכל הטמאין מותרין ליגע בס"ת משום שאין ד"ת מקבלין טומאה, לפ"ז בתפלה שמקבלת טומאה אסור לטמאותה משום בזיון קודש (ועיין פסחים פב ע"ב דטומאה הוי עובדא דחול יעו"ש בפירש"י), וע"כ אי אפשר הי' להניחם לתוך קבר ת"ח ממש דא"כ יטמאו משום אהל המת, ולזה הניחום ע"ג הקבר וכיון דרוב ארונות יש להם חלל טפח לא הוי טומאה רצוצה ואינה בוקעת ועולה, כדאיתא בברכות (יט ע"ב), ואף שמדרבנן מטמאה אפשר דאז עדיין לא גזרו ולא נטמאו התפלין מהקבר, משא"כ בס"ת וכ"ק שאין מקבלין טומאה משום דהוי פשוטי כלי עור, אפשר דצריך להניחם תוך הקבר ממש:

ולפי מה שכתבנו למעלה הטעם דקוברין אותו ת"ח ודאי נראה דאין זה אלא רשות דאם בא לקוברו אינו קוברו אלא אצל ת"ח ולא אצל איש המוני וע"ה, אבל אם קוברו לבדו ודאי סגי בהכי וא"צ דווקא אצל ת"ח ולא בענין אחר:

ג) ומ"ש מעכ"ת עוד להביא ראיה לזה מהא דב"ב (כ ע"ב) דאמר שם תהי גניזתה אף שאינה אצל ת"ח, וכת"ר דחק לדחות ראיתו דאיירי שהכותל הוא מקבר ת"ח, ולענ"ד א"צ לזה, דבלא"ה יש לדחות דלכאורה קשה עוד ע"ז דס"ת ממעטת בחלון משום דאמר שם תהי גניזתה, דהא צריך לקוברה בכל"ח למען יעמדו ימים רבים וזה הוי ודאי לעכובא, א"כ בלא"ה חוצץ בפני הטומאה משום כל"ח שאינו מטמא מגבו וכקושית הגמ' שם בחבית גרוגרת, ואין לתרץ כתירוץ הגמ' שם כגון דפומא לגאוו, חדא מדלא פריך הגמ' כן על ס"ת ומשני הכי, משמע דס"ת לעולם חוצץ אף בלא כל"ח, וכן נראה מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל פט"ו מה' טומאת מת ה"ב שכתב סתמא שס"ת שבלה ממעטת בחלון ולא כתב כגון שמונחת בכל"ח כמו בחבית שם, דכל כי האי הו"ל לפרושי, א"ו משמע דסגי גם בלא כל"ח:

ונראה עוד דלא שייך כאן תירוץ הגמ' כגון דפומא לגאוו לפ"מ שהקשו התוס' שם (יט ע"ב) ד"ה ותיפוק ליה משום דהוי דבר המקבל טומאה, דהא אם מבטל ליה טהור, כמו בית שסככו בזרעים, ותירץ דשם ע"י שינוי מעשה דכל הכלים אין עולין מידי טומאתם אלא בשינוי מעשה וה"ה באוכלין יעו"ש, והתוס' בשבת (נח.) ד"ה אע"פ כתבו הא דכפה שנתנו לספר טהור מן המדרס אע"פ שלא עשה שינוי מעשה, דכיון שנאסר בהנאה ע"י כן חשוב כשינוי מעשה, יעו"ש. ולפ"ז כאן בס"ת שבלה ונתנו לכל"ח לקוברו הא הכל"ח נאסר בהנאה, כיון שיחדו לס"ת וכמו כפה שנתנו לספר, דגם ס"ת שבלה יש בו קדושה ותשמישיו חשובין כתשמישי קדושה, וכיון שנתנם בכל"ח ובטלו בכותל האיסור הנאה חשוב שינוי מעשה להתבטל מתורת כלי ולהחשב כמו כותל שלא לקבל טומאה עוד. א"כ בלא"ה הכלי חוצץ אף זולת הס"ת אף אם פומא לגאוו, וא"כ ע"כ מיירי כגון שמונחת בלא כל"ח, וקשה כנ"ל הא ודאי עתיד ליטלה כדי לשומה בכל"ח ולא בטלה: ד) לזה נלע"ד לחלק לפי המבואר בשבת (קטז.) ס"ת שבלה אם יש בו ללקט פ"ה אותיות מצילין מפני הדליקה ואם לאו אין מצילין. וכן הדין לענין טומאת ידים כמש"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' אה"ט ה"ו, הרי דיש חילוק בין בלה לבלה, דבאם יש בו ללקט יש בו קדושה ואם לאו אזדא קדושתו. לפ"ז יש לומר דבאין בה ללקט פ"ה אותיות אין על הס"ת עצם הקדושה כמו ס"ת, אלא כשאר תשמישי קדושה כמו מטפחות וכה"ג. כיון שכבר אזלא ליה הכתב ועצם הקדושה נמחק וכלה, וכיון שכן אף בנותנו לתוך כל"ח אין הכל"ח נאסר בהנאה משום דהוי תשמיש דתשמיש שאינו נאסר כמבואר במגילה (כו ע"ב) כיון דהקלף בעצמו אין עליו רק קדושת תשמיש אחר שנמחק ממנו הכתב, ולפ"ז מתורצת קושיתנו בהא דב"ב דאפשר באמת דמונחת בכל"ח ואי משום כל"ח דחייץ זה אינו, דלפ"מ שנתבאר אינו נאסר בהנאה וע"כ אין כאן שינוי מעשה לעלות מטומאתו: אמנם כיון שזכינו לזה לחילוק שבין לבלה בלה, א"כ בלא"ה אפשר לומר דדין גניזה אצל ת"ח ובכל"ח לא נאמר אלא בשיש בה ללקט פ"ה אותיות, דיש לה עדיין קדושת ס"ת, אבל בפחות מזה א"צ לכ"ז, אלא גונזין אותה בכל מקום כשאר תשמישי קדושה, וא"כ י"ל דהא דב"ב מיירי בס"ת שאין בה ללקט פ"ה אותיות והיא נגנזת בכל מקום, וא"צ ג"כ לכל"ח. ואין לנו ראי' מכאן לענין כ"ק שיש בהם ללקט פ"ה אותיות שאין דין קבורה הנאמר בהם לעכובא, דלפי המבואר יש לחלק כנ"ל:

ה) ויש להוסיף עוד קצת ראי' לזה דע"כ מיירי בשאין בה ללקט פ"ה אותיות לפ"מ שכתב הרמב"ם בה' שאה"ט שהבאתי לעיל דס"ת שבלה מטמאה את הידים ומטמא תרומה וקדש א"כ קשה איך היא חוצצת בפני הטומאה דכל דבר שמקבל טומאה או מטמא אינו חוצץ בפני הטומאה, ועיין פ"י דפרה מ"ב ובכתבי הקדש רי"ו מטהר וחכמים מטמאין ויעו"ש בפירוש הר"מ והר"ש, הרי דכ"ק חשובין דברים של טומאה עד שגם בפרה חשוב מקום טמא, ואם העבירו ע"ג מי חטאת טמא משום דחשוב העבירו ע"ג מקום טמא, א"ו מיירי בשאין בה ללקט פ"ה וכו' דכה"ג אינה מטמאה את הידים כמ"ש הרמב"ם ושפיר חוצץ בפני הטומאה:

אולם זה יש לדחות לפמש"כ התוס' שם ד"ה ועכו"ם אף שחכמים עשאום כזבים לכל דבריהם מ"מ כיון דמדאורייתא לא מקבל טומאה חייצו, א"כ הכ"נ בס"ת, אף שמטמאה את הידים מ"מ כיון שאין זה אלא מדרבנן חוצץ בפני הטומאה:

אלא שעל חילוק זה של התוס' הקשיתי מכבר מהא דחגיגה (כב.) דכלי ע"ה אינו מציל מפני שהוא טמא ואין כלי טמא חוצץ, הרי אף שטומאת ע"ה דרבנן מ"מ אינו חוצץ בפני הטומאה. וקו' התוס' מהא דעכו"ם לענ"ד לא קשיא מידי לפי המבואר בע"ז (לו ע"ב) דלא גזרו טומאה בעכו"ם פחות מבן ט' וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' מו"מ, א"כ מיירי כאן שהעכו"ם הוא פחות מבן ט' שאינו טמא אפי' מדרבנן ושפיר חוצץ, וקצת משמע כן דמיירי בעכו"ם קטן לפמש"כ התוס' ד"ה ועוף דמיירי בחלון פחות מי"ט, א"כ איך אפשר שעכו"ם גדול יושב שם, א"ו דמיירי בקטן. שוב מצאתי להר"ש פי"ג דאהלות מ"ה שעמד בקושיא זו מהא דחגיגה, ויעו"ש שכתב לחלק דאצל ע"ה עשו ספק כודאי לענין חציצה והודאי טמא מדאורייתא, אבל כותי ודאי נמי מדאורייתא טהור, ולענ"ד הי' נראה כמ"ש, וקושית הר"ש שם מהא דפחות מכביצה דממעט אף דמקבל טומאה מדרבנן, נלענ"ד לתרץ לפ"מ שהקשו התוס' שהבאתי לעיל כיון דמבטל ליה שוב אינו מקבל טומאה ותרצו שאינו עולה מידי טומאה אלא בשינוי מעשה, ולפ"ז יש לחלק דבפחות מכביצה דלא הוי הטומאה רק מדרבנן מהני בה ביטול בלא שינוי מעשה, וכמו דאמרינן בב"ב (סו.) שאני פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן, הרי אף דמדאורייתא הוי כתלוש מ"מ לענין טומאה דרבנן סגי בהכי אף בלא שינוי מעשה דקביעתו בכותל לא חשוב שינוי מעשה כמו בזוג של בהמה שחברו לדלת וקבעו במסמרים דטמא, כדאיתא בשבת (נח ע"ב) דלא חשוב שינוי מעשה, וע"כ הא דבדף של נחתומין דטהור משום דבטומאה דרבנן סגי בלא שינוי מעשה, ועיין בשמ"ק שם בשם הרשב"א דלמסקנא דמוקי לה בדף של מתכות בשל עץ כיון שאין לו טומאה מדאורייתא גם רבנן מודו דכי קבעי בטל מתורת כלי יעו"ש, הרי כמ"ש דלא בעי שינוי מעשה כלל כיון דקובעו לקרקע יעו"ש, א"כ הכ"נ לענין פחות מכביצה אוכלין, כיון שבטלו אינו מטמא אף מדרבנן ושפיר ממעט וחוצץ, משא"כ בעכו"ם וס"ת אף שמבטלו מ"מ מטמאין כיון דעדיין יש לחוש לגזירה שלא יהי תינוק ישראל מצוי אצלו, וכן בס"ת שלא ליתן אוכלין אצלו, וכיון שמטמאין ודאי לא חייצו, וע"כ מיירי בעכו"ם פחות מבן ט' ובס"ת שא"ן בו ללקט פ"ה אותיות שאינו מטמא את הידים, וכנ"ל:

ו) ובזה נראה ליישב קושית תוס' שם (יט ע"ב) ד"ה שנלושה דהו"מ לשנויי כגון שאין בו כביצה דפחות מכביצה אוכלין ממעט את הטפח, ולפי האמור נראה דלק"מ, לפ"מ שאמרתי ליישב עוד קושית התוס' דכיון שבטלו אין כאן טומאה כמו בית שסככו בזרעים לפ"מ שכ' התוס' (כ.) ד"ה היא גופא לחלק דבסתימת כולו אין צריך ביטול וכדעת הר"ש פ"ו דאהלות מ"ב דגם באוכלין לא בעי ביטול בסותם כולו, יעויין מוהרש"א כאן, ואפשר דהתוס' שהקשו כן אזלי לשיטתם לפמש"כ מוהרש"א בדעתם, ולפ"ז ניחא כיון דאמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון דמשמע דווקא אינו ממעט אבל אם הי' סותם את כל החלון אז הי' חוצץ בפני הטומאה, וע"ז מקשה הש"ס דכיון דאמרת שאינו ממעט ע"כ משום שאינו מבטלו וכיון שאינו מבטלו שוב הוי דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ, וא"כ אפי' סותם אינו, ומאי איריא דאינו ממעט דמשמע דסותם מיהא הוי, וע"כ הוצרך לשנויי בשנלושה במי פירות דכולו הוי סותם משום דהוי דבר שאינו מקבל טומאה:

ולפ"ז ניחא דלא הוי מצי לשנויי כגון פחות מכביצה אוכלין דממעט דזה אינו, דכיון דאמר שמואל דאינו ממעט דמשמע דסותם מיהא הוי, וזה אינו, דכיון שאינו מבטלו שוב גם פחות מכביצה מקבלת טומאה מדרבנן ואינו חוצץ אפי' בסתימת כולו, דכל שמקבלת טומאה אף מדרבנן שוב אינה חוצצת בפני הטומאה, וע"כ הוצרך לשנויי דווקא בשנלושה במי פירות, וזה נכון לענ"ד:

לפ"ז תבנא לדינא לפי דברינו יש לנו ראי' דגם דבר המקבל טומאה מדרבנן ג"כ אינו חוצץ בפני הטומאה, וא"כ הא דס"ת חוצץ ע"כ מיירי בשאין בו ללקט פ"ה אותיות דאינו מטמא את הידים ושוב נדחתה ראיתו של מעכ"ת מזה דאין צריך קבורה דווקא אצל ת"ח, די"ל כנ"ל דמיירי בשאין בה ללקט פ"ה וכו' וזה אי"צ גניזה אצל ת"ח: ז) ובירושלמי סוטה (פ"ג ה"ג) תני מגילתה נגנזת תחת צירי ההיכל כדי לשחקה, ולכאורה אמאי אין גונזין אותה אצל ת"ח ובכל"ח ולכאורה ראי' מזה לפמש"כ דבס"ת שאין בו ללקט פ"ה אותיות א"צ גניזה אצל ת"ח, והכ"נ במגילת סוטה כיון דלכתחלה נכתבה למחיקה אין בה קדושה כמו בס"ת, וכמו שמה"ט אינה מטמאה את הידיים כמבואר שם פ"ב ה"ד וכן פסק הרמב"ם ז"ל, וע"כ א"צ לגונזה אצל ת"ח ובכל"ח כדי לקיימה, ולפ"ז גם בס"ת שאין בו פ"ה אותיות דחשוב כמחוקה כולה א"צ ג"כ לגונזה אצל ת"ח ובכל"ח וכמו במגלת סוטה. אולם יש לדחות דמשו"ה אינה נגנזת בביה"ק ואצל ת"ח משום שכתובות בה קללות וע"כ אין גונזין אותה בביה"ק שנראה כאילו מקלל את המתים ומכש"כ אצל ת"ח דלא:

ויעויין בק"ע ובש"ק שם שתמה איך מותר לשימה תחת ציר ההיכל כדי לשחקה הא אסור משום ל"ת כן לה' אלקיכם, וגם תמה על הרמב"ם ז"ל שהשמיט דין זה, ולענ"ד אפשר לומר דברייתא זו אתי כר"ש דס"ל בכל מקום העומד לזרוק כזרוק דמי וע"כ ס"ל גם כאן במגלת סוטה כיון דעומדת למחיקה הר"ז חשובה כמחוקה ואין עליה קדושת השם ומשוה"ט מותר לשחקה ע"י ציר ההיכל, משא"כ לדידן דלא ס"ל כר"ש יש עליה קדושה ואסור למוחקה וליתנה תחת הציר, ויעויין לעיל שם פ"ב ה"ד דר"א ב"ש אומר אין כותבין על עור בהמה טמאה אר"ש מכיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב, וי"ל דר"ש לשיטתיה דס"ל דכמחוק דמי וע"כ אין כאן קדושה על השם הנכתב בה ואין זה מלאכת שמים ומותר לכתוב גם על עור בהמה טמאה, ובזה יש לומר הא דאיתא בנדרים (סו ע"ב) ר"י טעים ומה לעשות שלום וכו' אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה וכו' ור"ש לא טעים וכו' ואל יזוז שמעון ממקומו ולא למד ק"ו מסוטה, והיינו לטעמיה דס"ל באמת שאין קדושה על השם הנכתב במגלת סוטה וע"כ אין ללמוד ק"ו, ויעוי' פי' הרא"ש ולפמ"ש א"ש, וראב"ש אף דס"ל כאבוה (יעויי' פסחים יג ע"ב) דכל העומד לזרוק כזרוק דמי, מ"מ ס"ל להתם כר"א בן שמוע משום שמא תאמר איני שותה ונמצא שם כתוב על עור בהמה טמאה והוי בזיון לשם, אבל בלא"ה הי' מותר משום שאין קדושה בו כיון שעומד למחיקה, והרמב"ם ז"ל פסק באמת דנכתב על עור בהמה טהורה משום דלא קימ"ל כר"ש בזה, והשם קדוש הוא אף שעומד למחיקה מ"מ אינו חשוב כמחוק משו"ה השמיט דין זה דניתן תחת ציר ההיכל, ורק לענין טומאת ידים דקילא שאינו אלא מדרבנן פסק כרי"ו שם שאינה מטמאה כיון דלא דמי לשאר כ"ק, ויעו"ש במה"פ:

ח) אולם אף שאין לנו ראי' לדין זה מ"מ נלע"ד דאין זה לעכובא ובמקום שאין ת"ח או שונה הלכות שנפטר ר"ל מותר לקבור כ"ק לבדן ברחוק ד"א ממקום קבר איש המוני, משום דעיקר הטעם הוא כמו שנתבאר למעלה. ודין גניזה בס"ת וכ"ק הוא כדי שלא יהיו מוטלין בבזיון, ואפשר דנפקא לן מקרא דוהניחם שם בבג"כ שטעונין גניזה ומזה אנו למדים לכל דברים המקודשים אחר שבלו שטעונין גניזה, וע"כ הצריכו לקברן בביה"ק שהוא מקום המשומר ולא יבאו לחטט אחריהם ולהוציאם לחוץ: ומשום זה נראה גם בביה"ק חדש, כיון שהוקצה ונתייחד לביה"ק ויהי' משומר ודאי אין קפידא לגנוז כ"ק אף שלא יהיו מונחים אצל ת"ח, ובלבד שלא יקברו אצלם ע"ה שזה אולי גנאי ובזיון להם. ומה שנסתפק מעכ"ת דביה"ק חדש גרע טפי גם מצד המנהג, לענ"ד איני מוצא חילוק בין ישן לחדש, כיון דעיקר הטעם הוא כדי שיהיו משומרים ולא יבאו לידי בזיון, א"כ בהוקצה לביה"ק ודאי לא יבאו עוד לידי בזיון ואין לחוש עוד דילמא יחזרו בהם בני העיר מלעשותו ביה"ק, דודאי כיון שהשתדלו בזה ועלה להם בקושי עד שניתן להם הרשיון לייסד ביה"ק במקום זה ודאי לא ייחודוהו עוד במקום אחר, ועוד דעבודתן מחנכתן, דע"י החינוך ע"י קבורת כ"ק הוא מתקצה לביה"ק, כיון שכך נהגו ואין לנהוג עוד קלות ראש בהם וודאי ישאר כן לעולם, ואף אם הזמנה לאו מילתא היא מ"מ ע"י קבורת כ"ק כבר נעשה מעשה והוקצה לביה"ק ואין לחוש עוד לחזרה:

ועוד נראה לענ"ד אף אם נאמר דדין גניזה אצל ת"ח הוא לעכובא מ"מ אין זה אלא בס"ת אבל לא בשאר כ"ק, ואף שמדברי המג"א סי' קנ"ד משמע דהו"ה שאר כ"ק כן, מ"מ יש לדחות בכוונתו דלא כתב כן אלא לדין גניזה אבל לדין קבורה אצל ת"ח ובכל"ח לא שמענו, וכיון דהש"ס נקט ס"ת ודאי בדווקא הוא משום דברוב מקומות היכא שנזכר בש"ס ס"ת הוא בדווקא ולא בשאר ספרים, יעויין ברכות (כו.) לענין מחיצה י' שכתבו התוס' דווקא ס"ת וכן הרא"ש שם, ויעויי' תוס' שבת (יד.) ד"ה האוחז וכן במקומות הרבה, לכן לענ"ד נראה ברור דמותר לחנך את ביה"ק בשאר כ"ק אף שאין כאן ת"ח לקוברן אצלו והמנהג מנהג נכון הוא ואין כאן איסור מצד הדין: ט) ואחר כתבי כ"ז מצאתי את שאהבה נפשי בספר האשכול לחד מן גדולי הראשונים הוא הראב"י ז"ל חותנו של הראב"ד ז"ל שכתב וז"ל ס"ת שבלה גונזין אותו אצל ת"ח אפי' אצל שונה הלכות ואראב"י ובכלי חרס וכו' ומשום כבודו של חכם קוברין אצלו ואי ליכא חכם שונה הלכות גונזין אותו וקברינהו בי קבר, עכ"ל. הרי מבואר להדיא שאין כאן עכובא מן הדין ועיקר הטעם הוא משום כבודו של חכם וע"כ במקום שאין ת"ח נפטר ר"ל קוברין אותו בי קבר, ויעו"ש בנחל אשכול שכתב וז"ל, ונותנין אותו בכל"ח וקוברין אותו לבדו בביה"ק דלא אתי שם לידי תקלה שאין חוטטין שם, עכ"ל. והרי מבואר כמו שכתבתי דעיקר הטעם הוא דצריך לגניזה בביה"ק כדי שלא יבא לידי תקלה, א"כ מה"ט מותר ג"כ לקוברן בביה"ק חדש כיון שהוקצה לזה ואין קפידא דווקא אצל ת"ח כמו שכתב הר"ב האשכול ז"ל, ומאחר שהדין נראה פשוט כמו שכתבנו ומצאנו לאחד מפוסקים הראשונים ז"ל שכתב כן ואין מי שיחלוק עליו ודאי מותר הוא לחנך ביה"ק חדש בכ"ק שבלו בלי שום חשש כלל:

י) ומה שהביא מעכ"ת קושית הרש"ש בבן שמונה הא יטמא כל אשר בבית כיון שסופו למות קודם שיצא השבת, ואיך יבטלו. לענ"ד לא קשיא מידי לפ"מ שכתבו התוס' ד"ה בחבית בשם ר"י דבשהחבית אינה יוצאה לחוץ לכותל אין טומאה באה דרך החלון לכותל משום דטומאה רצוצה בוקעת ועולה ואינה מתפשטת לצדדין יעו"ש. וא"כ הכ"נ כגון שהבן שמונה מוטל בחלון ואינו יוצא חוץ לכותל והוי טומאה רצוצה ואינה מתפשטת לצדדין וזה פשוט:

יא) והנה כת"ר במכתבו שנית אלי כתב דבביה"ק חדש יש חשש לקבור כ"ק דאולי יזדמן לקבור איש המוני אחריהם וקימ"ל לכ"ע שכל מקום המוקף מחיצות חשוב כד"א והוי כאלו קבורים אצלו, לדעתי דכאן לענין מת ודאי אינו תופס יותר מד"א, שאל"כ איך מותרים כהנים ליכנס לביה"ק המוקף מחיצות ומעשים בכל יום שכהנים נכנסים לחצר ביה"ק ברחוק מקום מהקברים וכמו כן לענין כמה דברים שאנו חושבים מקומו ורשותו של מת בתוך שיעור ד"א לא שמענו מעולם שיהי' חוששין בהרחקת ד"א במקום המוקף מחיצות, ויעויין בשו"ע יו"ד סי' שע"א ס"ו דכהן מותר ליכנס לספינה שאינה מתנדנדת חוץ לד"א של מת יעו"ש בש"ך סק"כ, אף דספינה מוקפת מחיצות, א"ו דבזה לא אמרו שמת תופס כל המקום המוקף מחיצות:

יב) ובמה שכתבתי דתפלין משו"ה אין קוברין תוך הקבר ממש משום שמקבלין טומאה וכת"ר כתב א"כ למה לא גנזו הפרשיות לבד בתוך הקבר והבתים לבד בבימה וכו'. לענ"ד זה לא יתכן, דכיון שצריך לגנוז שניהם אז לא נכון להפרידם ולקברם כל אחד לבד דהא אין מתירין מבגד לבגד, והיינו שאין לבזות את הבגד להתיר ממנו הציצית שזכה במצותם, ואף לשמואל דמתירין כ' התוס' (כב.) ד"ה רב משום שעושהו לצורך בגד אחר, אבל שלא להניח בבגד אחר לכו"ע אין מתירין, והכ"נ אין לבזות הבתים שזכו בהפרשיות המונחות בהם ולהפרידם זה מזה, ואף שפסולין הם מ"מ יש בהם קדושה ואין לבזותם, ולא דמיא למה שכ' התוס' שם דהא דנהגו להתיר ציצית מטליתות של מתים משום דדוקא בטלית של חי שהוא בר חיובא אין מתירין. דהחילוק מובן. והכי איתא בירוש' הוריות וכי יש משפט לעצים אלא קרש שזכה להנתן בצפון ינתן בצפון וכו':

ומש"כ דאפשר שהבתים גם גניזה ע"י קבורה לא בעינן דהא נחשבים כתשמישי קדושה, ז"א דשי"ן של תפילין הלמ"מ והוי קדושה ממש, יעויין מגילה (כו ע"ב) ובתוס' שם. וכן מה שכ' שהבתים שנפסלו נתבטלו מתורת כלי, ג"כ אין נראה לפמש"כ דהפרשיות צריכין להיות מונחות בתוך הבתים ואף בפסולים עדיין משמשין מעין מלאכתם ולא נתבטלו מתורת כלי:

יג) ומש"כ לתמוה "אטו ע"י שיחדה לס"ת בטלה מתורת כלי שלא תטמא להבא וכו"' הנה אפרש שיחתי, כי מכיון שזה מבטלו בכותל הרי הכלי הזה רק מעשה עץ שימש ואין עוד עליו תורת כלי והוא עולה מטומאתו ע"י זה כיון דהוי ג"כ איסור הנאה מצורף לזה דחשיב כשינוי מעשה כתוס' שבת, זה כוונת דברי במכתבי הקודם, אלא דמ"מ יש לחלק דלא דמי להא דכפה שנתנה לספר, דהתם ע"י מה שנותנין לספר ונאסר בהנאה ע"י זה הוא מבטלו ממלאכתו למדרס, אבל כאן איסור הנאה הוא בא ע"י נתינתו לס"ת לתוך הכל"ח, אף שעדיין לא בטלו לכותל, ואם אח"כ סותם בו החלון ומבטלו לכותל, הא הביטול הזה אינו גורם איסור הנאה להכל"ח, והביטול בעצמו לא חשיב שינוי מעשה כיון דהוי שני ענינים חלוקים שאינם תלויים זה בזה, בזה יש לומר שלא נתבטל מתורת כלי, ולא כתבתי כן רק לחזק קושיתי אבל לא קבעתי בזה מסמרות: יד) ומש"כ כתר"ה לחלק בין טומאת ידים דס"ת לשאר טומאות דרבנן שאינו חוצץ לפי סברתו, לענ"ד אין זה נכון, דהר"ז ממקומו מוכרע מקושית התוס' מעכו"ם, אף דהעכו"ם בעצם אינו טמא ואינו מקבל טומאה, אלא כיון דגזרו חז"ל להיותו כזב לכ"ד הר"ז בכלל כל הטמא אינו ממעט, וכן לבינת ביה"פ (במשנה אהלות פי"ג ו') אינו ממעט אף שבעצם אינו טמא דלבנה אינה לא אוכל ולא כלי, אלא כיון שחז"ל גזרו על ארץ העמים שתטמא ועפרה טמא ה"ה בכלל כל הטמא אינו ממעט, וא"כ מ"ש טומאת ס"ת ג"כ כיון שחכמים גזרו שיטמא את הידים ותרומה וקדש הוי ג"כ בכלל זה, וז"ב. ובאמת גם מהא דלבינת ביה"פ שהבאתי ג"כ ראי' לדברי שטומאה מדרבנן ג"כ אינה חוצצת, וכבר הקשה מזה הר"ק הובא בשמ"ק לב"ב יעו"ש שתי' כעין תירוץ הר"ש על הא דכלי עם הארץ דחגיגה, אבל לפמש"כ אין אנו צריכין לכ"ז. ויעויין מל"מ פי"ב מה' טו"מ ה"ב שהקשה על דעת התוס' והר"ש מ"ש מכלים המצילים בצ"פ שאם מקבלים טומאה דרבנן אינם מצילים כמו שמתבאר זה ממ"ש הר"ש פי"ז דכלים מט"ו והניח בצ"ע. ולענ"ד הוא פשוט. דבעכו"ם או שאר דברים שאינם מטמאים רק מדרבנן שהם חוצצים בפני הטומאה שם טומאת המת אינו מצד עצמם רק שכללא הוא דדבר הטמא אינו חוצץ, וע"כ המת מטמא ולא הם, וכיון שהם אינם טמאים מדאורייתא שפיר כתבו התוס' שהם חוצצים והוא בכלל הטהור חוצץ וממעט, אבל בכלים המוקפים צ"פ שתוכם אוכלים ומשקים אם הם מקבלים טומאה דרבנן ממילא יתטמאו האוכלים ומשקים אשר בהם מצד נגיעתם בכלי, כיון שהכלי טמא הרי הוא מטמא לאו"מ שבו, גם אם חוצצים הם בפני טומאת המת, וע"כ צריך שלא יקבלו טומאה גם מדרבנן, והחילוק פשוט וברור: טו) ומש"כ כת"ר לדחות הוכחתי, כי מיירי בעכו"ם קטן דאינו מטמא בזיבה, והאריך כת"ר בזה, הנה אביא לו הכרח אחר לזה, יעויין שמ"ק שם שכתב הא דנקט אבר ובשר המדולדלין בבחו"ע ולא נקט בחו"ע עצמם, משום דסתם חלון קטן ואינו מחזיק בחו"ע כולו ובעכו"ם משום דחבושי מלכות הוא דחיק ומוקים עצמו בחלון, ולפמש"כ מרווח עוד יותר דבאמת מיירי בעכו"ם קטן שהחלון מחזיק אותו:

טז) ומש"כ שדברי אינם מובנים במש"כ שהתוס' לשיטתייהו אזלי לפמש"כ המוהרש"א בדעתם, אפרש שכוונתי היתה שהתוס' ע"כ לא דייקי במימרא דשמואל אינו ממעט דמשמע דסותם מיהא הוי, דז"א לשיטתם דאוכלים אפי' סתימת כולו אינו חוצץ כמ"ש המוהרש"א, וזה כוונתי:

ואגב דאתי לידן דעת הסוברים שאוכל שלא ביטלו שאינו חוצץ בפני הטומאה הוא דווקא בשלא סתם כולו את החלון אלא מיעטו מפותח טפח שבזה צריך ביטול אבל בשסתם כולו אז אף בלא ביטלו הוא חוצץ בפני הטומאה שהוא לכאורה כמילתא בלא טעמא דמאי שנא, אמרתי לבאר כוונתם ולתת טעם לשבח לסברתם זו עפ"י המתבאר בסוכה (יח.) דהא דפחות מבפותח טפח אינו מביא את הטומאה הוא מטעם לבוד שכל שפחות מבפותח טפח אמרינן לבוד והוי כאלו כולו סתום, וע"כ אמרינן שם דלמ"ד אין לבוד באמצע פחות מבפ"ט ופותח טפח שוין הם יעו"ש וכ"כ הריטב"א שם דפחות מבפ"ט הוא מטעם לבוד אלא דבעלמא כל פחות מג' הוי לבוד אבל לענין טומאה הלכתא גמירי לה דל"א לבוד אלא בפחות מבפ"ט, יעו"ש. והנה רש"י בשבת (ח.) כתב דל"א לבוד אלא במחיצות וכ"כ התוס' שם ד"ה שבעה דלא שייך לבוד אלא במחיצות יעוש"ה, ולפ"ז בשסתם את הפותח טפח באוכל ולא ביטלו שאין על האוכל תורת מחיצה כיון שלא ביטלו שוב לא שייך בו לבוד אצל האוכל וע"כ כל שלא סתם כולו הנקב הנשאר מביא את הטומאה, כיון שלא נוכל לדון בו דין לבוד גם נקב קטן מביא את הטומאה, אבל בשסתם כולו אף שלא ביטלו מ"מ חוצץ בפני הטומאה כיון שאין כאן נקב כלל שיביא את הטומאה וע"כ הבית שכנגדו טהור, ויצא ספרי זה בטהרה בעז"ה:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה