שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
א · סימן נב
א:
נדרים (נט.) סיטן א נדרים,נט.) והרי תרומה דמצי למיתשל עלה ותנן סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין תירקב הא למאה תעלה, ויעוי' בפי' הרא"ש שם שהקשה אמאי לא פריך מהרבה משניות דתרומה עולה בק"א. ולענ"ד נראה ליישב דהקושיא היא דווקא מכח משנה זו, דהנה הרא"ש כתב עוד שם דמשו"ה ס"ד דתרומה דשיל"מ היא משום דשם תרומה פקע ע"י שאלה אף דע"י כן הדרא לטיבלא, יעו"ש וגם זה צריך ביאור: א) והנראה לי בזה במה שיש לחקור בעיקר הסברא דטבל חשוב דשיל"מ ע"י זה שיכול להפריש עליו ממקום אחר, דלפי מה שכתב רש"י ז"ל בביצה הטעם דדשיל"מ לא בטיל הוא משום דאמרינן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר יעו"ש, ובטבל דאף אם יפריש עליו ממקום אחר מ"מ הא לא יפריש עליו ממקום חיוב דאורייתא משום דמדאורייתא בטל גם דשיל"מ ברובו, וע"כ יצטרך לפרוש עליו ממקום חיוב דרבנן וכמו דאיתא להדיא במנחות (לא.), וכמו שכתב הרא"ש כאן (נח.) ד"ה כ"ד יעו"ש, א"כ מאי תאכלנו בהיתר יש כאן כיון דאיסור דאורייתא לא יתקן מידי ואכתי צריכין אנו לבטול, וגם איסור דרבנן אינו מתקן רק אם נאמר דלא יבטל אבל אם היינו אומרים דיבטל ברוב אז גם איסור דרבנן לא היה יכול לתקן מכיון דליכא כאן איסור כלל שוב הוי פטור גמור ולא יוכל להפריש עליו גם ממקום חיוב דרבנן משום דהוי מן החיוב דרבנן על הפטור, וא"כ מנלן לאחוז את החבל מצד זה ולאמר מקודם שלא יהיה בטל וע"י כן יהי' תיקון לאיסור דרבנן, אדרבה נאמר שבטל ולא יהיה תיקון כלל, כיון דע"י זה עכ"פ איסור דאורייתא לא יתקן מידי וכאמור, ומה שתאכלנו בהיתר שייך כאן כיון דאינו מתקן מידי את האיסור, ומה שמפריש עליו ממקום אחר הוא רק אחר שאמרו חכמים דלא יתבטל, אם היינו אומרים שיתבטל לא הי' תיקון גם בעציץ שאינו נקוב וכדומה:
ב) אולם יש לנו לאמר בזה דבר חדש דהא דדשיל"מ אינו בטל לאו דווקא בשיש לו היתר אחר התערובות, אלא אפי' אם אחר התערובות אין לו היתר מ"מ כיון שקודם התערובות היה לו היתר חשוב ג"כ דבר שיש לו מתירין, וע"כ טבל חשוב דשיל"מ אף דעתה אחר התערובות אין לו עוד היתר, וכמו שנתבאר, מ"מ כיון דקודם התערובות כשהיה בעין היה להטבל צד היתר חשוב דשיל"מ ואינו בטל, ואסברא לן לפמש"כ הר"ן בנדרים (נב.) דעיקר הטעם דדשיל"מ אינו בטל הוא משום דהוי מין במינו משום דראוי לילך אחר דמיון ההיתר, ולפ"ז יש לומר דגם כה"ג דיש לו היתר קודם התערובות חשוב שוין בדמיון ההיתר והוי מין במינו ולא בטל:
אולם דבר זה נסתר לכאורה מסוגית הגמ' דב"מ (נג.) דמע"ש בטיל ברובא, באיזה מע"ש אמרו במע"ש שאין בו שו"פ, ואם איתא לדחזקיה וכו' עד דמשני הדר הו"ל דרבנן ודאורייתא ולא מצטרפי, יעו"ש, והא התם נמי קודם שנתערב היה לו היתר ע"י תקנת חזקיה אעפ"כ אמרינן כיון דאחר שנתערב ליתא עוד לתקנה זו תו לא חשיב דשיל"מ, ומבואר מזה דכל שאין לו היתר עכשיו אחר התערובות לא חשוב דשיל"מ אף דקודם התערובות היה לו היתר, ומלבד שיקשה מזה לדברינו יש עוד להקשות מזה על סברת הר"ן הנ"ל, דלפי סברתו באמת אין לחלק בין אם יש לו היתר קודם התערובות או אחר כן כיון דמ"מ שוה הוא בדמיון ההיתר תו הו"ל דשיל"מ: ג) ואומר אני ליישב כל זה ע"פ מה שהקשה הנוב"י מהד"ת חיו"ד סי' נ"ג לפמש"כ הר"ן דהא דדשיל"מ לא בטל הוא משום דהוי מין במינו לרבנן ולא בטל א"כ לפמש"כ התוס' בכ"ד דלר"י ביבש ביבש גם מין במינו בטל, לפ"ז הי' ראוי גם לרבנן יבש ביבש דיתבטל אף דהוי דשיל"מ משום דמין במינו ביבש בטל, והנכון בזה מה שהבאתי בקונטרס "מנחת חנוך" לתרץ זה, דהענין הוא שיש שני סברות בהא דדשיל"מ אינו בטל האחת היא סברת הר"ן משום דהולכין אחר דמיונם בהיתר ועוד סברת רש"י ז"ל בביצה ד' משום דעד שתאכל באיסור תאכלנו בהיתר, ויעו"ש בצל"ח, ולפ"ז יש לומר דתרויהון צריכין להדדי וגם הר"ן ז"ל מודה בסברת רש"י ז"ל, ומה שהוצרך הר"ן ז"ל לסברתו הוא דווקא בלח בלח דשם אי לאו דאמרינן משום דשוין בדמיון ההיתר והוי מב"מ לא היה שייך סברת רש"י ז"ל עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, משום דבלח בלח האיסור נתהפך להיתר לכ"ע, וע"כ אין לומר עוד עד שתאכלנו באיסור משום דאין כאן עוד איסור, וע"כ הא דלא בטל הוא מטעם אחר וכסברת הר"ן משום דדמיון בהיתר חשוב מב"מ, אבל ביבש ביבש שם הוא להיפך דסברת הר"ן ליכא כאן משום דהוי מב"מ, משום דגם לר"י מין במינו בעצם בטל יבש ביבש וכקושית הנוב"י, אבל לנגד זה יש כאן סברת רש"י ז"ל עד שתאכלנו באיסור וכו' משום דביבש ביבש דהאיסור קאי בעין לא נתהפך להיתר וכשיטת הרבה פוסקים, וע"כ שפיר אמרינן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, ולפ"ז הא דדשיל"מ אינו בטל בין לח בלח ובין יבש ביבש הוא מצד שתי הסברות, סברת רש"י וסברת הר"ן:
ד) מעתה אומר אני נהי דבטל ליכא כאן סברת עד שתאכלנו וכו' משום דלא שייך לומר תאכלנו בהיתר משום שאינו מתקן מידי אם נאמר שיבטל, ואין לנו לאחוז הדבר מצד זה לאמר מקודם שלא יבטל כדי שיהי' לו תיקון אחר ולעשות מערכה מכח הדרוש, וע"כ אי אפשר לחשוב לטבל לדשיל"מ מצד סברא זו, מ"מ שפיר הוי טבל דשיל"מ מצד סברת הר"ן, וכמו שהבאתי לעיל דמכיון דהיה לו צד היתר קודם שנתערב א"כ הו"ל דמיון בהיתר והו"ל מב"מ ולא בטיל:
[הערה - ועפ"ז סברא זו, דגם היכא שהי' לו היתר קודם שנתערב חשוב דשיל"מ מיושבת קושית הנוב"י מהד"ת על התוס' יומא (מז ע"ב) ד"ה הדר דכתבו טבל של מנחה אחר שנקמצה דלא בטל והא שם אין כאן משום דשיל"מ וגם משום היתירו כך איסורו דהא צריך שיעור קומץ, אולם לפמש"כ דאם קודם היה לו היתר הוי דשיל"מ א"כ ה"נ קודם שנבלעה בין הידים היתה ראויה להיות מן השיריים והיתה מותרת והוי שפיר דשיל"מ ולא בטל ושם הוי לח בלח דקמח כתבו התוס' ביבמות פ"ב דהוי לח בלח משום שנתערב יפה. ע"כ]:
אבל לפ"ז אין זה אלא בלח בלח דבזה שייך סברת הר"ן משום דהוי מב"מ, אבל יבש ביבש אף דהוי מין במינו ג"כ בטל, א"כ טבל באמת ביבש ביבש לעולם בטל משום דלא שייך בזה סברת השניה סברת רש"י:
ועפ"ז תתיישב קושית תוס' בע"ז (עג ע"ב) דלמאי צריך לטעם דכהיתירו כך איסורו דבטל במשהו תיפוק ליה משום דהו"ל דשיל"מ, דלפי מה שנתבאר שפיר הוצרכנו לסברא דכהיתירו כך איסורו כדי לאסור טבל במשהו גם יבש ביבש, והבן: ולפ"ז לא קשיא מה שסתרנו דבר זה מסוגיא דב"מ דמוכח דכל שאין לו היתר עכשיו אחר שנתערב לא חשוב דשיל"מ, אף דהיה לו היתר קודם שנתערב, דלפמש"כ שם שפיר אמרינן דמע"ש בטיל ברובא דע"כ איירי ביבש ביבש דבלא"ה בעי ששים ולא סגי ברוב, וכיון דאיירי ביבש ביבש לא הוי דשיל"מ משום דלא שייך כאן סברת הר"ן וגם לא סברת רש"י משום עד שתאכלנו באיסור וכו' כיון דאין לו עכשיו היתר וע"כ שפיר בטל ברוב:
ונמצינו למדים לפי דברינו דהא דטבל הוי דשיל"מ אינו אלא לח בלח וכסברת הר"ן, אבל יבש ביבש דליכא כאן סברת הר"ן וגם סברת רש"י אין כאן וכאמור שוב לא חשוב דשיל"מ, וע"כ הא דקימ"ל דטבל אינו בטל אף יבש ביבש אינו אלא משום כהיתרו כך איסורו:
ה) והנה בירושלמי פ"ד דתרומות ה"ב איתא עד כמה אדם פוטר טבלו דבר תורה רבי יוחנן אמר אחד למאה כתרומת מעשר א"ל ר' יוחנן מן מאן שמעיתה א"ל מפלפול חבריא שמעית הא דרבי ינאי אמר אפילו אחד מאלף וכו' והנה לפי הגירסא שלפנינו דברי הירושלמי תמוהים, שהרי ר' יוחנן הוא בעל המימרא אחד למאה והיך שואל אותו ר' יוחנן מן מאן שמעיתה, ויעוי' בפנ"מ מה שדחק בזה. ולענ"ד נראה ברור שהגירסא כאן הפוכה וכך צריך להיות, אמר ר' ינאי, אחד למאה א"ל ר' יוחנן מן מאן שמעיתה א"ל מפלפול חבריא שמעית הא, ר' יוחנן אמר אפי' אחד מאלף, כצ"ל. כן נ"ל נכון להגיה, וכן מצינו ביבמות (צב ע"ב) שדרכו של ר' ינאי לומר כן מפלפול חברייא שכן גם שם אמר בחבורה נמנו וכו' א"ל ר' יוחנן, יעו"ש. ומצינו לפ"ז דר' ינאי ס"ל דתרומה צריכה שיעור מדאורייתא כתרומת מעשר אחד למאה, ולסברתו דס"ל דתרומה צריכה שיעור שוב ליתא לדידיה סברת הגמ' בע"ז כהיתירו כך איסורו, כיון דאליביה היתירו צריך שיעור וא"כ הא דטבל במשהו אינו אלא משום דשיל"מ, ולפמש"כ זה אינו אלא בלח אבל ביבש אין טבל חשוב דשיל"מ, ולפ"ז לר' ינאי טבל יבש ביבש בטל במאה:
ו) וכעת נחזור לענינינו לסוגית הגמ' דנדרים, דרצה לומר דתרומה יהי' דבר שיל"מ משום דמצי למיתשל עלה דלכאורה מאי נתקן בזה שישאל עלה, הלא אם יפקע שם תרומה ממנה אז תחזור להיות טבל למפרע, ואכתי באיסורא קאי ומה לי איסור טבל מה לי איסור תרומה סוף סוף אין כאן היתר, וע"כ צ"ל דקושית הגמ' היא דישאל על התרומה ותחזור למפרע להיות טבל ואז יפריש עליו ממקום אחר, ויהי' לו מתירין: אבל כל זה אם נאמר, דכשיהי' טבל יצטרך באמת לקרוא עליו שם ממקום אחר, וע"כ חשוב יש לו מתירין דהא לא יצטרך לביטול ואפשר לתקן, אבל אם נאמר דכשיהי' טבל שוב לא יצטרך להפריש עליו ממקום אחר ונסמוך על ביטולו במאה בלי שום תקנה, א"כ הדר הו"ל תרומה דבר שאין לו מתירין דמה ירויח בשאלתו על התרומה, הלא בהפקע שם תרומה מיניה יתעורר עליו איסור אחר איסור טבל אשר אותו לא נתקן ונצטרך לסמוך על ביטולו במאה, והפוכי מטרתא למה לי, מה לי איסור טבל מה לי איסור תרומה ומה נרויח בחילוף ותמורת האיסורים זה בזה:
ומעתה נחזי אנן הא עיקר סוגיא דשמעתא זו בנדרים סובב הולך על מימרא דר' ינאי לעיל (נז ע"ב) בצל של תרומה שנטעו וכו' דגדולין מבטלין עיקר, וכל שקלא וטריא דסוגין הוא אליביה דלדידיה הוא דפרכינן מקונם פירות וכו' והוצרך ר' אבא לחדש דהואיל ויכול למיתשל עלה חשיב דבר שיל"מ וע"ז הוא מקשה מתרומה, יעו"ש ותראה כי כן הוא:
ולפ"ז לפמש"כ לעיל דלר' ינאי טבל באמת יבש ביבש בטל ברוב ואין צריך להפריש עליו ממקום אחר, ממילא תרומה ג"כ לא הוי דבר שיל"מ משום שלא ירויח בשאלתו מידי וכמו שנתבאר, א"כ מאי מקשה אליביה דידיה מתרומה, דלפמש"כ אי אפשר להיות תרומה דשיל"מ משום שאין הרוחה בשאלתו ולא מידי:
ז) אמנם דברים אלה שנתעוררנו עליהם יעמידינו בקרן אורה ליישב קושית הרא"ש המוצבת בראש דברינו דבמכוון פריך כאן ממשנה זו, ובדיוק בחר המקשה במשנתנו זו דמיירי בתרומה טמאה, ובתרומה טמאה מלבד דאיכא עליה איסור זרות עוד נתוסף עליה איסור משום תרומה טמאה שהיא בעשה, כדאיתא ביבמות (ע"ג ע"ב) ויש כאן איסור גם לזר משום טומאה משום דהוי איסור מוסיף דמיגו דניתוסף לגבי כהנים נתוסף גם לזרים, ולפ"ז בתרומה טמאה איכא תרי איסורי משום זרות ומשום טומאה. והצמח צדק הובא בתשובת רע"א ז"ל סי' ס"ה כתב דביצת טרפה שנולדה ביו"ט אינה מותרת ביו"ט אם נתבטלה ברוב משום דהוי דשיל"מ, אף דעכ"פ נצטרך לביטול משום איסור טרפה, מ"מ כל כמה דאפשר למעבד בהיתר עבדינן וע"כ כיון דאיסור נולד ביו"ט יהי' לו היתר אחר יו"ט בלא ביטול הוי דשיל"מ, יעו"ש:
ולפ"ז ניחא כאן דשפיר מקשה הגמ' דתרומה ליהוי דשיל"מ, משום דכעת קודם שאלה הוי עליה תרי איסורי משום זרות ומשום טומאה, ויש לה מתירין להשאל עליה ולא יהי' עליה רק איסור אחד משום טבל, אבל איסור טומאה לא יהי' עוד, דטבל אין נפק"מ בין טמא לטהור דהכל איסור אחד ואין כאן איסור נוסף משום טומאה, וכיון דאפשר לתקוני מתקנינן וכמו בביצת טרפה שנולדה ביו"ט ושפיר הוי דשיל"מ, ומצאתי דממש כדברים האלה כתב החוו"ד בסי' ק"ב סק"ה לענין בכורים חוץ לחומה, יעו"ש: וממילא מתורצת קושית הרא"ש מה שמקשה דווקא ממשנה ולא פריך מכמה משניות דתרומה עולה בק"א, משום דכל המשניות איירי בתרומה טהורה, וע"כ לא שייך להקשות משום דשיל"מ דלא ירויח מידי, דאם יפקע איסור תרומה יחול עליו איסור טבל, ומה לי איסור זה או זה כיון דגם אם יהי' נעשה טבל לא נפריש מעליו ממקום אחר לר' ינאי דהסוגיא קאי אליביה, וכמו שנתבאר היטב בדברינו, משא"כ משנה זו דמיירי בתרומה טמאה שפיר מקשה משום דיהא מתקן ע"י שאלה איסור טומאה:
ח) ובר"ן כאן כתב דהוא הדין דהוי מצי למיפרך מהא דא"ר ינאי כאן דבצל של תרומה שזרעו גידולין מבטלין עיקר אף דמצי למיתשל עלה, ולפמש"כ אתי שפיר דמר' ינאי גופא ודאי לא מצי למיפרך דלר' ינאי תרומה טהורה לא הוי דשיל"מ כיון דאם ישאל לא יצטרך לתקן את הטבל וממילא לא מרויח, ואף דבבצל שזרעו לפמש"כ הרא"ש לעיל (נז ע"ב) ד"ה דילמא לחומרא אף למ"ד אין בילה בדבר היבש מודה הכא דיש בילה כי היניקה ולחלוחית הקרקע מבלבל ומערב יחד וכו'. אלמא דזה חשוב לח בלח ולא יבש ביבש, ובלח בלח מודה ר' ינאי דטבל הוי במשהו וצריך להפריש עליו ממקום אחר, אבל באמת זה אינו אלא דעת הרא"ש אבל מתוך דברי הרשב"א בנדרים שם וכן הר"ן שם ד"ה ודילמא משמע דחשיב להו גדולין יבש ביבש מדהקשו קושית הרא"ש הא אין בילה, וכיון דגדולין חשיב יבש ביבש לדבריהם ז"ל שפיר מתורצת קושית הר"ן הא דלא פריך מר' ינאי גופיה:
ולפי דברינו יונח לן עוד קושית הגרע"א ז"ל שם (ס.) דפריך והתנן טבל גדוליו מותרין וכו' אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין, וכו' דמאי פריך והא טבל דשיל"מ היא ואוסר במשהו וע"כ אסורין גם גדולי גדולין כמו בקונמות יעו"ש בגליון הש"ס והניח בצ"ע, ולפמש"כ ניחא, דהקושיא שם הוא על מימרא דר' ינאי ולר"י באמת טבל בטלה ברוב ביבש ולפמש"כ גדולין יבש ביבש הוא, ושפיר מקשה הגמרא. וזה נכון מאוד:
[הערה - ואגב אכתוב בזה עוד מה שהקשו בסוגיא בתשובות המחברים האחרונים אמאי לא מוקי הגמ' משנה זו ביורש דלא מצי למתשל עלה, ולענ"ד נראה בהקדם מה שלכאורה קשה אמאי בתרומה שבטלה צריך להרים משום גזל השבט כמו שהביאו התוס' בכמה דוכתי בשם הירושלמי, ואמאי גרע ממזיק מתנות כהונה או שאכלן שפטור כדאיתא בחולין קל"א, ולחד לישנא גם מלצאת ידי שמים פטור כמש"כ התוס' שם, וא"כ ה"נ כיון שנתבטל הרי הוא כמו שנאכל ועבר מן העולם, וצ"ל דהטעם דמשלם משום דמשתרשי ליה וכמו דאמרינן בחולין שם דהיכי דמשתרשי ליה מחויב לשלם, וה"נ משתרשי ליה וע"כ מחויב להרים, ויעוין בכורות (כב ע"ב) ברש"י שם דאם לא ירים יוכל ליתן דמיהם ויעו"ש בתוס':
אולם הר"ן הקשה על דין זה דמשתרשי ליה מהא דאמרינן לא הספיק ליתן לו עד שצבעו פטור משום מזיק וכו' אע"ג דמשתרשי ליה, וע"כ כתב הר"ן דלא אמרינן משתרשי ליה אלא היכי שלא הפקיע הוא המצוה, וע"כ עדיין נשארה מצותה עליו ומחוייב לשלם היכי דמשתרשי ליה דמה לי הן מה לי דמיהן, אבל במזיק או באכלן או בצבעו כיון שנתכוון להפקיע המצוה והמצוה נפקעה ממנו שוב אין כאן חיוב, משום דהמצוה נפקעה ממנו, וחיוב ממון אין כאן, יעו"ש. לפ"ז נלע"ד לפמש"כ דכל עיקר מאי צריך להרים הוא משום דמשתרשי ליה והמצוה לא נפקעה ממנו משום דלא הפקיע המצוה בידים דנפלה ממילא ונתבטלה, וע"כ היכא דמשתרשי ליה מחוייב עדיין דהמצוה עוד עליו, אולם כל זה הוא בעצמו דמחוייב במצות נתינה וע"כ חלה עליו המצוה עדיין, אבל ביורש לפ"מ דקימ"ל בחו"מ סי' רע"ח דטובת הנאה אינה ממון ואין יורש יורשה. ולפ"ז כיון דאין יורש יורש טובת הנאה שוב נפקעת המצוה מהיורש ואין חלה עליו מצוה דונתת והוי ככל אדם, ואין לו בה שום זכות ושום מצוה, וכן כתב הקצוה"ח שם דאין המצוה דונתת על היורש, וכיון שאין מצות נתינת תרומה על היורש לפ"ז ביורש שנפלה תרומה ונתבטלה אינו מחוייב עוד להרים כיון שאין עליו מצוה אינו מחוייב אף במשתרשי, וכמו שכתב הר"ן, וממילא הוי בו הדין כמו במזיק ואוכל מת"כ דפטור מלשלם אף במשתרשי ליה, ולפ"ז ניחא מאי דקשיא לוקמא ביורש משום דכאן אמרינן דתמכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה, אלמא דמחוייב להרים, וע"כ אינו ביורש, ודו"ק. ע"כ]:
ב:
א) אולם מה שכתבתי לעיל דבתרומה טמאה איכא תרי איסורי לישראל משום זרות ומשום טומאה, ראיתי כעת להרשב"א ז"ל בשבת (ד' צא.) שכתב אגב אורחא דסוגיא שם דתרומה טמאה אף זר אינו לוקה עליה ואינה אלא בעשה כמו לכהן, ולפ"ז נסתר כל בניני מה שכתבתי לעיל. אולם דבר זה שכתב הרשב"א הוא דבר חדש והוא לכאורה מרפס איגרי, דמהיכי תיתי נאמר דמשום דנטמאה ונאסרה גם לכהן פקע ממנה איסור זרות, הא איסור זרות הוי קודם, וכי משום שנאסרה גם לכהן משום טומאה אין עליה איסור זרות, וע"כ ראיתי להאריך בזה:
ונראה למצוא טעם לדברי הרשב"א אלו דיש להם מקום נאמן בגמ' דכריתות (ד' ז.) דאמרינן שם כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש משום ומתו בו כי יחללוהו כתיב כיון דחלל הא מיתחיל יעו"ש בגמ'. הנה מבואר לנו מזה דכל שנתחללה התרומה שוב אין איסור זרות, לפ"ז בתרומה שנטמאה כיון שנתחללה ע"י הטומאה כדאמרינן בחולין (ד' קיג ע"ב) פרט לזו שמחוללת ועומדת הרי דתרומה שנטמאת חשיבא מחוללת, וכה"ג אמרינן בפסחים (ד' פב ע"ב) הואיל ואיתעביד בה עובדין דחול וכו' יעו"ש, הרי לנו דטומאה מחללת את התרומה, וכיון שנתחללה התרומה שוב פקע ממנה איסור זרות כמו בשמן שסך כהן, וזה יסוד נאמן ונכון לדעת הרשב"א ז"ל:
ב) אולם אף שמצאתי מקור נאמן אשר ממנו נובעים דברי הרשב"א ויסוד קיים אשר עליו דבריו הטבעו, מ"מ לענ"ד דבר זה אינו מוסכם לכו"ע, דביומא (ד' פ"א) בהא דאמרינן שם זר שבלע שיזפין של תרומה והקיאן דהשני אינו משלם אלא קרן, וכתבו התו"י שם בשם הר"ח כהן דטעמא שאין השני משלם אלא קרן הוא משום שנתחללה בבליעת הראשון ואינו חייב עליו עוד משום תרומה כדאמרינן בכריתות בשמן של תרומה שסך כהן שב"ב ישראל מתעגל בו ואינו חושש, וכתבו שם עוד התוס' שאין נראה לחלק בין סך בה כהן שנעשה הדבר בהיתר לבלעה זר. דשמא אכתי קאי באיסורא וכו' עכ"ל התוס', הרי שהתוס' אסקי אדעתייהו לחלק בין שנתחלל בהיתר ובין שנתחלל באיסור, אלא שכתבו שאין נראה לחלק כן, אולם אף שלהתוס' אין נראה לחלק כן, מ"מ מצאנו לרש"י ז"ל על אתר בכריתות שם ד"ה כהן וז"ל, כהן שסך א"ע שמן וכו' אלמא כיון דבטלה בהיתרא בטלה וכו' עכ"ל, הרי בהדיא שרש"י ז"ל דייק כיון שבטלה בהיתרא בטלה, אלמא דווקא משום שנתחללה בהיתר אבל אם נהנה באיסור לא אמרינן דנתחללה ונפקע ממנה איסור זרות, ומה שלא נראה להתוס' נראה לרש"י ז"ל בהדיא לחלק כן, ובאמת שזה נכון מאד, ובזה מיושב ג"כ קושית התו"י בכתובות (ד' ל ע"ב) כיון שלעסה קנייה מתחייב בנפשיה לא הוי עד דבלעה, והתו"י הקשו מכריתות וא"כ נתחללה התרומה בלעיסתו ובאמת לפי מה שכתבו התוס' לחלק ולפמש"כ כן דעת רש"י ז"ל דהיכא דבאיסור לא אמרינן נתחללה א"ש, דשם שפיר בזר לא נתחללה ועדיין באיסורא קיימא, וכן כתב הכ"מ בפי"א מה' תרומות ה"ח על דין זה דסך וז"ל, וזה הטעם לכל מה שנזכר למעלה כיון שנהנה בהיתר הותר אח"כ ליהנות באותו שמן עצמו, עכ"ל, וכן כתב המל"מ שם לדייק מדברי הכ"מ דדווקא אם נהנה בהיתר נתחללה אבל לא באיסור ויעו"ש שכתב שכן גם דעת הרמב"ם ז"ל, ומצדד שם לומר שגם בטבל הדין כן, יעוש"ה. הרי חזינן שדעת רש"י כ"מ והמל"מ וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל לחלק בין היכא שנהנה בהיתר ובין היכא שנהנה באיסור, דאם נהנה באיסור לא אמרינן נתחללה התרומה ועדיין באיסורא קיימא:
לפ"ז נלע"ד דנסתר היסוד שכתבתי לדברי הרשב"א ז"ל דכתב דזר אינו לוקה בתרומה טמאה משום דנתחללה, הא לפי מה שהבאתי חבל נביאים מתנבאים בסגנון אחד דע"י איסור לא נתחללה, לפ"ז כיון דאסור לטמא תרומה כדאיתא בבכורות (ד' לד.) משום משמרת תרומותי ודעת התוס' בזבחים (ד' לג ע"ב) דטמא הנוגע בתרומה לוקה כמו שכ' המל"מ פי"ב מה' תרומות ה"א, יעו"ש, עכ"פ אסור לטמאות התרומה, ואף אם נטמאה ממילא ע"י איזו סבה מ"מ חשיב ג"כ באיסורא וכמו שכ' רש"י ז"ל בחולין (ד' קיד ע"ב) דכל שתעבתי לך דאף ע"י עכו"ם או קטן ג"כ חשוב תועבה, אלמא דנקרא תועבה ואיסור אף אם נעשה ע"י מי שאינו מצווה על זה, והנ"מ חשיב איסור אף אם נטמאה ממילא מ"מ הטומאה בעצמה איסורא הוי, לפ"ז לפמש"כ דע"י איסור לא אמרינן נתחללה הנ"מ תרומה טמאה דחשיב ע"י איסור כמוש"כ לא חשיב נתחללה ועדיין באיסורא קיימא וזר חייב עליה משום זרות, ודעת הרשב"א שכתב דאף ע"י טומאה פקע איסור זרות, אפשר משום דאיהו אית ליה כשיטת הר"ח כהן בתו"י יומא שם דגם ע"י איסור חשוב נתחללה, אבל לפי דעת הני רבוותא שכ' דע"י איסור לא חשיב נתחלל הנ"מ בתרומה טמאה לא חשוב נתחלל וזר לוקה עליה משום זרות, ושפיר כתבתי לעיל דבתרומה טמאה איכא תרי איסורי ומשום זרות ג"כ וכמו שנתבאר:
ג) ובזה נלענ"ד לפרש מה דתנן במס' תרומות פ"ח ה"ב וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם וכו' ואמרו לו נטמאת ונטמאת התרומה ר"א אומר יגמור ואם אמרו ליה טמא היית וטמאה היתה התרומה מודה ר"א דיפלוט כמבואר בירושלמי הביאו הר"ש והטעם הוא משום דהתחיל בהיתר, יעו"ש. ובאמת אין לזה כל טעם, מה מועיל מה שהתחיל בהיתר כיון שעתה נעשה איסור ומה היא סברת ר"א בזה, אולם לפמש"כ לעיל לחלק דבתרומה אם נהנה בהיתר שוב נתחללה ואין עליה איסור אבל אם נהנה באיסור לא נתחללה ויש עליה איסור תרומה, לפ"ז תתפרש המשנה כמין חומר, דהיינו טעמא דאם התחיל בהיתר א"כ כיון שלעסה נתחללה התרומה, כמו שכ' התו"י שם ביומא וכקושית התו"י בכתובות שהבאתי לעיל כיון שלעסה נתחללה התרומה, וע"כ אמר ר"א דיגמור שאינה עוד אסורה משום תרומה כיון שנתחללה בהיתר, משא"כ טמא היית וטמאה היתה דהתחיל באיסור לא נתחללה עוד דע"י איסור לא אמרינן נתחללה ועדיין באיסורא קיימא ע"כ מודי ר"א דיפלוט, וכמו שהביא הר"ש שם, וזה טוב מאד בביאור משנה זו ויש לזה טעם נכון ע"פ יסוד הגמרא דכריתות:
ולפי מה שכתבתי ראי' ג"כ ממשנה זו דמחלקינן בין נהנה באיסור או נהנה בהיתר כדעת רש"י, הכ"מ והמל"מ:
ד) ולכאורה נראה ראי' להיפך דבתרומה טמאה חשובה מחוללת אף לפמש"כ דבאיסור הוי דהא אמרינן בסנהדרין (ד' פג ע"ב) דכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו במיתה מטעם דמפרש דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת, יעו"ש. הרי בהדיא דתרומה טמאה חשובה מחוללת ומהאי טעמא כהן טמא אינו לוקה עליה משום טומאת הגוף בת"ט, משום דמחוללת היא והרי זה ראי' ברורה מכאן דתרומה טמאה חשובה מחוללת ואין עליה עוד קדושת תרומה, ושפיר כתב הרשב"א ז"ל דגם זר אינו לוקה עליה משום זרות כמו כהן טמא אינו לוקה עליה משום טומאת הגוף, וזה לכאורה ראי' ברורה לדעת הרשב"א ז"ל:
אבל באמת המעיין בחולין (ד' קיג ע"ב) אשר שם ג"כ הובא דין זה יראה אדרבה ראי' להיפך משם, דהתם מקשינן על שמואל וסבר שמואל איסור חל על איסור והאמר שמואל משום ר"א מניין לכהן טמא שאכל ת"ט שאינו במיתה - שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת, איבעית אימא קסבר שמואל בעלמא איסור חל על איסור ושאני התם דמיעט רחמנא ומתו בו, איבעית אימא בעלמא קסבר שמואל א"א חע"א ושאני הכא דרבי רחמנא גדי, ואיבעית אימא הא דידיה הא דרביה, עכ"ל הגמ' בחולין. הנה לפנינו הא דממעטינן דתרומה טמאה אין חייבין עליה משום טומאת הגוף לא משום דמחוללת היא, רק מטעם שאין איסור חל על איסור, ונהפוך הוא דמבואר מכאן דאי לאו דאין איסור חל על איסור הוי כהן לקי עליה משום טומאת הגוף, הרי מוכח להיפך דאכתי ת"ט בקדושתה קיימא ולא חשובה מחוללת משום טומאתה, וקושיא עצומה מזה לדעת הרשב"א ז"ל שכתב שפקע ממנה איסור זרות והרי מתבאר מכאן דאי לאו אין איסור חל על איסור הוי כהן לקי עליה משום טומאת הגוף:
ה) אולם ליישב דעת הרשב"א ז"ל מסוגיא דכאן נלע"ד דבאמת דין זה תלוי בשני התירוצים שבחולין כאן, דלתירוץ השני דבעלמא קסבר שמואל אין איסור חל על איסור ושאני הכא דרביא רחמנא גדי, וכן לתירוץ השלישי. הא דידיה הא דרביה וס"ל דטעמא דאין כהן חייב משום טומאת הגוף בתרו"ט הוא משום דא"א חע"א, א"כ ע"כ לית לן דתרו"ט חשובה מחוללת, אבל לתירוץ הראשון שבגמ' דבעלמא קסבר שמואל אחע"א ושאני הכא דמיעט רחמנא ומתו בו אין הפירוש כפי פשוטו דבתרומה גלי רחמנא דא"א חע"א, אבל הכוונה היא באמת דמיעט רחמנא מקרא דומתו בו דאינה חשובה עוד תרומה קדושה וחשיבא מחוללת, ולא משום שא"א חע"א, אלא שאינה חשובה עוד תרומה ואין כהן חייב עליה עוד משום טומאת הגוף, וזהו שמיעטה תורה מומתו בו וכמו דדרשינן מהאי קרא גופא בכריתות שם, דתרומה שנתחללה אין עוד עליה איסור זרות, ולפ"ז שפיר כתב הרשב"א ז"ל גם בזה הדין כן כיון שמחוללת היא, וחד טעמא הוא בזר ובטומאת הגוף, ונמצא דין זה שכתבנו תלוי בשני התירוצים שבגמ':
ועפ"ז מיושב קושית התוס' בחולין (ד' קא ע"ב) ד"ה תלמוד דליגמר מתרומה דאין איסור חע"א, אולם לפמש"כ לא מן השם הוא ולא דנתמעט מומתו בו דאין איסור חל ע"א אלא דנתמעט דאין עליו עוד קדושת תרומה ואינה ענין לאיסור חל ע"א: ו) אחרי כתבי מצאתי להתוס' בסנהדרין (פג ע"ב) דלשיטתייהו אזלי שכתבו שם ד"ה פרט דהא דממעטינן תרו"ט דלא לקי כהן עליה משום טומאת הגוף הוא מטעם דא"א חע"א ולא משום דמחוללת ומה"ט כתבו דאם נטמא הכהן תחלה שפיר לקי עליה משום טוה"ג וכן כתבו התוס' בחולין (קא.) ד"ה דנטמא בתירוצם השני, ולשיטתייהו אזלי דאית להו דומתו בו ממעטינן דא"א חע"א וע"כ הקשו שפיר דליגמר מיניה וכן היא ג"כ דעת הריטב"א בחולין (קיג ע"ב) כדעת התוס':
ואף שתרצנו דעת הרשב"א, עכ"פ מצינו תנא דמסייע לי הם בעלי התוס' והריטב"א ז"ל דס"ל דתרו"ט לא חשיבה מחוללת, ושפיר כתבתי דזה לוקה עליה משום זרות ולא פקעה ממנו קדושת תרומה:
וביבמות (צ.) וברש"י שם ד"ה תרומה טמאה כתב וז"ל, כהן טהור קאי עלה בעשה בפ' הערל וכהן טמא קאי עלה במיתה דלא חלק הכתוב לגבי טוה"ג בין קדשים טהורים לקדשים טמאים, עכ"ל. ודבריו ז"ל בזה תמוהים, דהא קימ"ל דכהן טמא שאכל תרו"ט אינו במיתה וכמו שהבאתי ולית מאן דפליג וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכבר תמה ע"ז הגאון רע"א בגליון על הש"ס:
אבל באמת אינה קושיא כלל, דרש"י ז"ל לשיטתו בכריתות דבאיסור לא חשיבה מחוללת ומה"ט תרו"ט לא חשיב ג"כ מחוללת, והא דממעטינן תרו"ט ממיתה שבטומאת הגוף אינה אלא משום שאין איסור חע"א ולא משום דמחוללת וכמו שנתבאר לעיל, ולפ"ז שפיר כתב רש"י דחייב מיתה, אף דממעטינן מומתו בו, ז"א אלא היכא שנטמאה היא תחלה דא"א חע"א, אבל בנטמא הוא תחלה שפיר חייב עליה משום טוה"ג, וכמו שכתבו התוס' בחולין ובסנהדרין שהבאתי לעיל, וזה ג"כ דעת רש"י ז"ל:
ז) אולם מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' תרומות ה"א לכאורה משמע דתרו"ט חשובה מחוללת שכתב וז"ל, וכהן טמא שאכל תרו"ט אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה שאינה קודש. עכ"ל. הרי דנסיב לטעמא דאינו לוקה משום שאינה קדש ולא משום דא"א חל ע"א, וכדעת הרשב"א ז"ל. ולכאורה ג"כ מוכח כן מהא שסתים לה הרמב"ם ז"ל ולא כתב לחלק בין אם הוא נטמא תחלה או היא כמו שכ' התוס' לחלק, משמע מזה דטעמו משום דהוי מחוללת ולא משום דא"א חע"א וכמו שכ' לדעת הרשב"א ז"ל:
אבל לענ"ד קשיא טובא איך נוכל לאמר דתרו"ט לא איקרי קדש, דהא תנן במס' תרומות ומייתי לה בגמ' בפסחים (לב.) דאחד אוכל תרומה טהורה ואחד אוכל תרומה טמאה משלם קרן וחומש, ואם נאמר דתרומה טמאה לא איקרי קדש א"כ איך קרינן ביה ואיש כי יאכל קדש בשגגה הא לאו קדש היא ונפקע ממנו איסור זרות, וכיון דחזינן דמשלם קרן וחומש ע"כ דקדש איקרי וקרינן ביה ואיש כי יאכל קדש, א"כ ממילא קרינן ביה וכל זר לא יאכל קדש וזר לוקה עליה כמו שמשלם קרן וחומש:
ח) לזה נראה לענ"ד דודאי גם הרמב"ם והרשב"א מודים דתרו"ט איקרי קדש, והא דממעטינן מומתו בו הוא ג"כ משום דא"א חע"א וכדעת התוס' ולא משום דחשיבה מחוללת ואינה קדש עוד, והא דכתב הרמב"ם ז"ל שאינה קדש ע"כ הכוונה שאינה קדש לאכילה כלומר שאסורה לאכילה מקודם ולא משום דמחוללת היא, וכד נדייק לשונו הזהב של הרמב"ם ז"ל נראה בהדיא דא"ל ג"כ דמשום א"א חע"א נגעו בה, שהרי כתב וז"ל, וכהן טמא שאכל תרומה טמאה אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה שהרי אינה קודש, עכ"ל ואם נאמר דמשום דמחוללת היא ע"כ אין עליה איסור דטומאת הגוף א"כ מה זה שכתב ואע"פ שהיא בלאו - איזה לאו יש כאן, דהא אין כאן אלא עשה דתרומה טמאה וכמו שכ' להלן ד"ב, אלא ע"כ דבאמת איכא עליה איסור דטומאת הגוף ג"כ אלא שאינו חל משום שא"א חע"א, וע"כ כתב שפיר ואע"ג שהוא בלאו אינו לוקה כדין כל א"א חע"א דרביע עליו איסור אבל אין לוקין עליו משום דא"א חע"א, וזה ברור ומדוייק בלשון הרמב"ם ז"ל:
שוב אחרי עיוני מצאתי דין זה מפורש בירושלמי רפ"ב דבכורים דזר שאכל תרומה טמאה הוא במיתה וז"ל הירושלמי, מתניתא מסייע לר"י אוכלי תרומה בזדון, טהור שאכל טהור, וטמא שאכל טמא, וטהור שאכל טמא, וטמא שאכל טהור במיתה, אוכלי תרומה בכהנים טהור שאכל טהור כמצותו, טהור שאכל טמא בעשה, טמא שאכל טהור וטמא שאכל טמא בל"ת. וכו' עכ"ל הירושלמי. הרי מפורש דזר האוכל תרו"ט אף טהור שאכל טמא במיתה וזה ברייתא מפורשת דלא כהרשב"א ז"ל, ומה שכתוב בירושלמי אוכלי תרומה בזדון הוא ט"ס וצ"ל בזרים, וכן מצאתי אח"כ בתוספתא פ"ו דתרומות דשם ג"כ איכא הברייתא הזאת ושם היא כתובה כהוגן כמו שהגהנו:
ושוב הראני חכם אחד שהרמב"ם העמיק דין זה דירושלמי בפ"י מה"ת ה"ו שכתב וז"ל, זר שאכל תרומה בזדון בין שהי' טמא בין שהי' טהור בין שאכל תרומה טהורה בין שאכל תרומה טמאה חייב מיתה ביד"ש ולוקה על אכילתו וכו' וכן העתיק הרמב"ם ז"ל דין זה ברפי"ט מה' סנהדרין, ויעויין בלח"מ שם שעמד שם במקצת דברינו, אולם לפמש"כ דבריו שם תמוהים ודחויים ואישתמיטתיה הירושלמי והתוספתא הנז' אשר ממנו נובעים דברי הרמב"ם ז"ל:
ס) ואחרי עיוני ראיתי שכן מתבאר דין זה מגמרא דילן פסחים (לב ע"ב) לפי פירוש רש"י ז"ל שם, דהתם תנינן דהאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש ובמזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים, ובגמ' שם מוקמינן לה כר"נ בן הקנה דכרת פוטר מתשלומין, ושיטת רש"י ז"ל שם דהא דפוטר שם מתשלומין אינו משום כרת דחמץ, משום דמיירי בשוגג דחמץ ואין הפטור רק משום מיתה ביד"ש דתרומה, דמיתה ביד"ש פוטר מתשלומין כמו כרת, ומתניתין דבמזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים הפירוש הוא במזיד דתרומה ופטור משום מיתה דתרומה, והא במשנה שם אמרינן דפטור ג"כ מדמי עצים ופירש"י דמדמי עצים היינו אם הוא תרומה טמאה יעו"ש במשנה, הרי בהדיא דאף בתרומה טמאה איכא מיתה לזר האוכלה, דאי לאו"ה לא הוי פטור מדמי עצים וז"ב ומבואר, אלא שאין הכרח מכאן להקשות על הרשב"א ז"ל מסוגיא אשר מפורש בה דחייב מיתה בזר האוכל תרו"ט, דאפשר דהרשב"א ס"ל כדעת התוס' פסחים (כט.) דהפטור הוא משום כרת דחמץ ולא משום מיתה דתרומה, וא"כ אין ראיה מכאן כלל: וליישב דברי הרשב"א נראה לפמש"כ לעיל לצדד דזה תלוי בשני התירוצים שבגמ' חולין לפי התירוץ הראשון ממעטינן מומתו בו דאין כהן חייב עליה משום טוה"ג משום דמחוללת היא, ולפ"ז א"ש דעת הרשב"א ז"ל ולק"מ. דע"כ הירושלמי לית ליה להמעיט דומתו בו, דהא מבואר בסיפא באוכלי תרומה בכהנים דטמא שאכל טמא וטמא שאכל טהור שניהם בל"ת, הרי דמשוה דין טמא שאכל טמא לדין טמא שאכל טהור ולית ליה דרשת תלמודא דידן דממעט לטמא שאכל טמא מקרא דומתו בו, וכיון דלית ליה להירושלמי דרשת דמחוללת וס"ל דתרומה טמאה לא מיקרי מחוללת שפיר א"ל ג"כ דתרומה טמאה איכא עליה משום זרות, משא"כ לתלמודא דידן דממעטינן לה מומתו בו דמחוללת, ולפי מש"כ לעיל הוא משום דמחוללת היא, ולא משום דאין איסור חע"א, שפיר כתב הרשב"א ז"ל דגם משום זרות ליכא עליה, ואף שלפי דעת התוס' בסנהדרין ובחולין יש לתרץ דהירושלמי לא פליג עם תלמודא דידן, והירושלמי והתוספתא איירי בנטמא הוא תחלה דליכא משום א"א חע"א, אבל לדעת הרשב"א ז"ל ולפי מש"כ דהוא מפרש דהמיעוט דומתו בו אתי לגלות דאין לוקין על טוה"ג בתרו"ט משום דמחוללת היא שפיר מוכח דהירושלמי פליג עם גמרא דידן וע"כ אין תפיסה על הרשב"א ז"ל מכח הירושלמי והתוספתא, אבל כבר הוכחתי לעיל דאי אפשר לומר דתרומה טמאה תהי' מחוללת, מדמחייב זר האוכלה קרן וחומש, וצע"ג ליישב דעת הרשב"א ז"ל בזה: אחרי כתבי דברי אלה וחפשי בספרים הנה והנה מצאתי כי קדמני במקצת דברי השעה"מ בפי"ז מה' א"ב ה"ח ועיין שם במה שדחה דברי הלח"מ ככל החזיון והדברים שכתבתי, ומצאתי עוד שבטעם המלך שם בסוף דבריו הביא ג"כ בשם חכם אחד הראי' שהבאתי מגמ' פסחים (לב.) לפי שיטת רש"י ז"ל אבל לא זכרו כולם את הירושלמי והתוספתא שהבאתי:
ודע שט"ס הוא בירושלמי ותחת שניהם בל"ת צ"ל שניהם במיתה, כמבואר שם בירושלמי דבטומאת גוף כולי עלמא מודים דאיכא מיתה, ויעוין בפנ"מ שם: ג:
א) ובמה שכתבתי לעיל לפרש דעת ר"א במשנה תרומות דכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם דא"ל לר"א דיגמור, דהטעם הוא משום שכבר נתחללה בהיתר, וע"כ אין עוד אסורה לזר ולטמא וכמבואר כ"ז לעיל, אבל יקשה א"כ מאי טעמא דר' יהושע דא"ל דיפלוט וכן פסק הרמב"ם ז"ל, וכמו כן איתא בנדה (יג. ודף מ.) היה אוכל את התרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו אוחז באמתו ובולע, יעו"ש, משמע דווקא בכה"ג אבל בלאו"ה אסור לבלוע את התרומה אף שכבר נתחללה בהיתר, וקשה הא בכריתות מבואר דהיכא דנתחללה אינה עוד קדש ומותרת לזר, והרמב"ם ז"ל פסק כברייתא דכריתות ואעפ"כ פסק כר"י דיפלוט וכן כברייתא דנדה דמשמע דאסור לבלוע את התרומה אף שכבר נתחללה בהיתר: ואפשר לומר דהא דא"ל לר' יהושע דיפלוט אינה אלא רק מדרבנן אף דבאמת מדאורייתא נתחללה מ"מ גזרו בה רבנן ואסורה לטמא ולזר, ואף דבברייתא מתיר להתעגל בב"ב ישראל, אלמא דאף איסור דרבנן אין כאן, י"ל לפ"מ שכתבו התוס' בכמה דוכתי דסיכה כשתי' אינה אלא מדרבנן, ע"כ כיון דכל איסור סיכה אינו אלא מדרבנן, ע"כ כה"ג בנתחללה דהוי ג"כ רק איסור דרבנן לא גזרו רבנן:
ב) ונראה דזה כוונת התוס' ביומא (טז.) ד"ה דתנן, שהביאו ראי' דסיכה כשתי' אינה אלא מדרבנן מהא דכריתות דכהן שסך ב"ב ישראל מתעגל בו ואינו חושש ואם הוי מדאורייתא הי' אסור בכל ענין אלא מדרבנן יעו"ש, ודבריהם תמוהים דאדרבה משם מוכח להיפך דהא אמרינן שם. הטעם משום שכבר נתחללה, ועוד אם נימא דהטעם הוא משום דסיכה כשתי' אינה אלא מדרבנן, א"כ קשה טובא מאי מקשה שם על הא דתניא כה"ג שנטל משמן המשחה שבראשו ונתן על בני מעיו מניין שהוא חייב, שנאמר על בשר אדם לא ייסך, מ"ש מהא דתניא כהן שסך וכו' ב"ב ישראל מתעגל בו ואינו חושש, ואם נאמר דשם הטעם משום דסיכה כשתי' אינה אלא מדרבנן, א"כ אין מקום לקושית הגמ' דהא שם בשמן המשחה הסיכה אסורה מדאורייתא, כדכתיב על בשר אדם לא ייסך, אבל לפמש"כ ניחא דאי משום נתחלל לבד הוי עכ"פ אסור מדרבנן, וכדמוכח מתרומות שהבאתי דר"י אומר יפלוט וכן מנדה שהבאתי, ע"כ כתבו התוס' דמוכח מזה דכל עיקר סיכה אינה אלא מדרבנן, ע"כ כה"ג שנתחלל אפי' מדרבנן אין אסור, כיון דנתחלל אין אסור אלא מדרבנן וגם סיכה אינה אסורה אלא מדרבנן ובתרי דרבנן כה"ג לא גזרו, והגמ' שפיר מקשה אמאי חייב כה"ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו, הא כיון דנתחלל אין כאן אלא איסור דרבנן ואמאי קתני במתניתא דחייב הא אין כאן אלא איסור דרבנן. וז"ב בכוונת התוס':
שוב מצאתי בספר "כפות תמרים" על יומא וראיתי שתמה על התוס' ביומא שלא הבין כוונת ראיתם ואדרבה משם מוכח להיפך וכמו שהקשיתי מעצמי ועיי"ש שהניח בצ"ע דברי התוס', אבל הדבר ברור כמו שכתבתי:
ג) ועוד נראה לתרץ מה שהקשיתי איך אמר ר"י דיפלוט הא נתחללה, די"ל והוא הנכון דר"י אית ליה דבלעיסה לבדה לא נתחללה וכמו שכתבו התו"י בכתובות (ל ע"ב) דלעיסה לא חשוב נתחללה משום דלא נגמרה הנאתו, וזהו באמת פלוגתא דר"א ור"י, דר"א ס"ל דהלעוס כבלוע וחשיבא נגמרה כל הנאתו וכמו דאית ליה לר' נתן אליבא דר"א המובא בירושלמי דתרומות הביאו הר"ש שם דגם בכל איסורים הלעוס כבלוע, וע"כ אף לדידן אליבא דר"א הלעוס כבלוע לענין דחשוב נגמרה כל הנאתו וע"כ הוי שפיר נתחללה, ומשו"ה אית ליה לר"א דיבלע, משא"כ ר"י אית ליה דבלעיסה לחודיה לא נגמרה עוד כל הנאתו וכמו שכ' התו"י בכתובות, ולא נתחללה, וע"כ ס"ל דיפלוט, וזה ג"כ טעם הא דגרסינן בנדה שכ' לעיל משום דקימ"ל כר"י וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל, ויעוין בנדה דמקשה ואוחז והתניא ר"א אומר האוחז וכו' ולפמש"כ ברייתא זו ע"כ דלא כר"א, אבל לפמש"כ התוס' שם ניחא, יעו"ש:
ד) והנה בסוגיא דטומאה בלועה בחולין (ד' ע"א ע"ב) כתבו התוס' בד"ה בלע באמצע הדבור וז"ל, וא"ת מנ"ל ליה לרבה הא דטהרה בלועה וכו' ונ"ל דכולה מילתא דריש רבה מוהאוכל את נבלתה מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ואמר רחמנא דטהור אפי' לאכול בתרומה ומגעת בטומאה שבמעיו ואסור לטמאה וכו' עכ"ל. וזה קשה טובא איזה איסור יש כאן לטמאות את התרומה אחר שכבר אכל אותה ובאה במעיו, דאפי' לר"י דאית ליה דלעיסה לא חשיב נתחללה ז"א אלא בלעיסה לבדה דאכתי לא נגמרה הנאתו אבל בשכבר אכל שנגמרה הנאתו הא ודאי נתחללה וכמו שכ' התו"י ביומא דמשום האי טעמא השני אינו משלם אלא קרן, וכש"כ הכא דבהיתר אכלה דלכו"ע נתחללה, וא"כ איזה איסור יש כאן לטמאות תרומה שכבר נתחללה ופקעה ממנה קדושת תרומה, וצע"ג: ובשבת (ד' יד.) זימנין דאכיל אוכלין טמאים ושקיל לתרומה ושדי לפומיה, וברשב"א שם ד"ה הא דאמרינן מהו דתימא כתב וז"ל, ואיכא למידק לימא משום דזימנין דאכיל אוכלין דתרומה ושקיל משקין טמאין ושדי לפומיה דהא ודאי שכיחא, וכ' ועוד י"ל דבהנהו לא גזור משום שכבר נמאסו אוכלין שבפיו שלעסן ואין חוששין לטומאתן כ"כ שיגזרו עליהם, אבל לאוכל אוכלין טמאין חששו משום שמא יביא תרומה טהורה לתוך פיו וההיא שעתא ראויה היא דעדיין לא נפסלה מאכילת אדם והוא מטמא תרומה טהורה הראויה, עכ"ל הרי מבואר מדברי הרשב"א שתרומה שבפיו שלעסה אין חוששין לטומאתה כ"כ וע"כ משום שאין איסור עוד לטמאותה מדאורייתא, וזה היפך מה שכתבו התוס' בחולין שאסור לטמאות אף תרומה שבמעיו, וראיתי להרשב"א ז"ל בחדושיו לחולין, שגם הוא כתב כדעת התוס' בחולין שם שאסור לטמאות אף תרומה שבמעיו יעו"ש, וזה תימא שסותר משנתו מה ששנה לן בשבת דאף תרומה שבפיו אין עוד איסור לטמאה עכ"פ מן התורה:
ה) ונראה לתרץ ע"פ מה שכתבו התוס' במנחות (ד' סט.) לחלק בין בלעו שלם ובין לעסו לענין עכול דבלעסו הוי עכול מיד, אבל בבלעו שלם לא הוי עכול יעו"ש. כן יש לחלק לדעת התוס' ורשב"א חולין לענין נתחלל. דעד כאן לא אמרינן נתחללה אלא דווקא היכא שבלעה ע"י לעיסה מקודם או לר"א בלעיסה לחודה דאז נגמרה כל הנאתו וחשיב נתחללה, אבל היכא שבלעו שלם דלא נגמרה כל הנאתו, דדרך הנאת אכילה היא בלעיסה, לא אמרינן נתחללה, וכדאמרינן בחולין (ד' עא.) נהי דבפניו לא חזיא שלא בפניו מחזי חזי, ופירש"י שם אם בלע חתיכה קטנה ולא לעסה חזי למי שלא ידע שלעסה, וכיון שחזיא לאכילת אדם לא חשיב נתחללה. ויעוין תוס' כתובות (ל ע"ב) ד"ה לא צריכה:
וע"פ חלוק זה יהי' מתורץ הכל בעז"ה, דשפיר כתבו התוס' והרשב"א בחולין, דאף בעודנו במעיו אסור לטמא, היינו משום דקרא סתמא כתיב ויכול לאכול תרומה אחר שקיה"ח אף ע"י בליעה, ומוכח מזה דטהרה בלועה אינה מטמאה, וניחא ג"כ מה שכ' הרשב"א בשבת דהא שם כתב בהדיא שנמאסו אוכלין שבפיו משעה שלעסן, הרי דווקא ע"י לעיסה ואז שפיר לא חששו לטומאתן כ"כ, אבל היכא שבלעו שלם שפיר חשוב לא נתחלל, ואסור לטמאותו מדאורייתא ושפיר כתב הרשב"א כמו התוס' בחולין וכמו שנתבאר, ואף שדעת התו"י ביומא (ד' פא) ובמנחות (ד' סט.) שהבאתי דבתרומה נתחלל אף על ידי בליעה, מ"מ לדעת התוס' בחולין והרשב"א שפיר יש לחלק כנ"ל:
ומאי דאמרינן בחולין אכל כזית והקיאו דחייב אפשר ג"כ ע"י לעיסה, כיון דלדידיה חזי דלדידיה לא מאיס שפיר חייב, משא"כ בתרומה חשיב נתחלל היכא דבהיתרא נתחלל, וזה מוכרח בדעת התוס', ועיין תוס' ישנים יומא ומנחות, והנלע"ד כתבתי: ד:
א) והנה רש"י ז"ל בשבת שם ד"ה ופסיל להו כתב וז"ל והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה דכתיב את משמרת תרומותי, לפיכך גזרו באוכל אוכלין טמאין שלא יהי' רגיל אצל תרומה עכ"ל. והמהרש"א שם תמה דעדיפא מיניה הוי צריך לפרש משום דקאכיל תרומה טמאה שהיא במיתה, יעו"ש. והנה מש"כ המהרש"א דאוכל תרו"ט במיתה אגב חורפיה לא עיין, דבהדיא מבואר ביבמות (ד' ע"ג ע"ב) דתרו"ט אינה אסורה אלא בעשה, ודווקא בטומאת הגוף איכא מיתה אבל לא בטומאת תרומה, וכעין זה תמה הגרע"א בגליונו על רש"י בכורות (ד' יב ע"ב) שפירש ג"כ דתרו"ט היא במיתה וכן התוס' בע"ז (ד' ס"ו ע"ב) כתבו דהשותה תרו"ט הוא במיתה וזה תמוה מאד והגרע"א ז"ל הניח בצע"ג, ולפנינו ניישב קצת דברי רש"י בכורות שם, אבל דברי מהרש"א כאן תמוהים וכבר תפש עליו בזה הגאון בעל פניי"ה ז"ל והגאון הצל"ח ז"ל בחידושיהם לשבת כאן, אולם קושיתו של מהרש"א ז"ל באמת עצומה מדוע לא פירש"י משום איסור אכילת תרו"ט שאסורה בעשה:
ולענ"ד נראה לתרץ בהקדם מה שהקשה הר"ן בחדושיו על שבת כאן על הא דאמרינן זימנין דשתי משקין טמאין ושקיל אוכלין דתרומה, והקשה הר"ן הא אין משקין ראויין לטמא אחרים אלא א"כ יש בהם רביעית, וכיון שכן אי אפשר שתהא בפיו רביעית ויוכל להכניס לשם אוכלין וכו' ויעו"ש שתרוציו דחוקים ותמוהים כמו שאכתוב להלן, וכן יש להקשות גם ברישא, כיון שאין אוכל מטמא פחות מכביצה ואמרינן ביומא (ד' פ.) ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ויעוין תוס' שם ד"ה ושיערו ותוס' חולין (ד' קג ע"ב) ד"ה חלקו ובכריתות (ד' יד.) אמרינן בחדא אכילה קמיירי בתרי אכילות לא קמיירי יעו"ש. הרי דלא יוכל לאכול שלשה זיתים בבת אחת, וכיון שכן קשה איך יוכל להכניס אוכלין או משקין עוד, וכקושית הר"ן:
והנה הר"ן תירץ על קושיתו בשם י"מ משום דבמעיו נמצאים זה עם זה וכתב על זה ול"נ דמשקין לא עבידי לאישתיורי בגוף כאוכלין וכו', ואני תמה על תירוץ זה בלאו"ה הא הוי טהרה בלועה וטהרה בלועה אינה מטמאה והוי דומיא דשתי טבעות שאין מטמאין זה את זה כמבואר בחולין (ד.), והא עיקר דין זה דטהרה בלועה אינה מטמאה לפי שיטת התוס' שם מזה אנו למדים דמותר לאכול תרומה תיכף אחר שקה"ח של אכילת נבלה משום שבמעיו אינו מקבל טומאה עוד משום דהוי טהרה בלועה, ואיך כתב הר"ן דמשום זה גזרינן, ודברי הר"ן נפלאו ממני:
ב) ולענ"ד נראה לתרץ עפ"י שיטת רש"י ז"ל בכמה דוכתי שמשהו מקבל טומאה מן התורה, ולפ"ז נראה דזה ודאי דלא יוכל להכניס בתוך פיו שיעור רביעית או כזית בעוד בפיו רביעית משקין או כביצה אוכלין, אבל משהו מ"מ מיהו יוכל להכניס דהא למשהו אין שיעור ואף כ"ש משהו מיהא הוי:
ועפ"ז נראה לפרש דזה כוונת רש"י שפירש דהחשש הוא משום משמרת תרומתי ולא משום אכילת תרו"ט משום דבאכילת תרו"ט ליכא עשה רק באכילת כזית, או במשקין כשיעור רביעית ככל האיסורין שבתורה דתאכלנו כתיב, דמיניה דרשינן איסור אכילת תרו"ט, וסתם אכילה בכזית ובמשקין כשיעור רביעית, ויעוין שבת (עז.), ושיעור כזה ודאי לא יוכל להכניס בעוד משקין רביעית או אוכלין כביצה בפיו ולא יוכל להכניס רק משהו, ולפ"ז לר"ל דאית ליה דח"ש מותר מן התורה, אין כאן חשש דאורייתא, דהא לא יוכל להכניס שיעור כזית או רביעית וא"כ אמאי גזרו, כיון שלא יוכל לבא לידי איסור דאורייתא, וכמו שכתב הר"ן שם דמשו"ה לא אמר זימנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל אוכלין דתרומה ושדי לפומיה, משום דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא, ע"כ משום זה לא היו גוזרין יעו"ש בר"ן, ולפ"ז הנ"מ כיון דלא יוכל לבא כאן לידי איסור דאורייתא לא היו גוזרין, ויקשה לר"ל דא"ל ח"ש מותר מן התורה אמאי גזרו לפסול גופו, ואפילו לרי"ו דאית ליה ח"ש אסור מה"ת אפשר לומר דאין זה אלא באיסורי לאוין אבל לא באיסורי עשה, וכן משמע מתשובות הרדב"ז ח"ג סי' תקצ"ז דרי"ו לא אמר דח"ש אסור מה"ת אלא באיסורי לאוין אבל לא באיסורי עשה כיון שאין בהם מלקות, יעו"ש שכן יש ללמוד מדבריו אלא שבלאו"ה דבריו תמוהים שם מאד ואכ"מ, ואף שהתוס' בשבת (ד' צא ע"א וע"ב) ד"ה כגון לא נראה להו לחלק כן מ"מ אפשר לומר כן לדעת רש"י, ומש"כ הפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה שבאיסור עשה גם ר"ל מודה דח"ש אסור מן התורה, דבריו תמוהים הם וכבר דחו דבריו כל האחרונים וגם מדברי תוס' שבת שהבאתי ראי' דלא כדבריו, ואכ"מ:
ג) נחזור לענינינו דלר"ל עכ"פ דאית ליה ח"ש מותר מן התורה לא הי' מקום לגזור משום אכילת תרו"ט, ועפ"ז ממילא ניחא מה שפירש רש"י דהגזירה היא משום שמירת תרומה בטהרה ומשום משמרת תרומותי, משום דבטימוא תרומה טהורה אין חילוק בין כזית לפחות מכזית, ואף משהו אסור מן התורה לטמאות, דהא לא כתיב אכילה בזה, רק כתיב משמרת תרומותי ואפי' כ"ש, וכמו דאמרינן בכריתות (ד' ו ע"ב) מה סיכה בכל שהוא ופירש"י שם דלא אשכחן שיעור בסיכה, והנ"מ לא אשכחן שיעור במשמרת תרומה וע"כ אפי' כ"ש במשמע:
[הערה - ועיין תוספות על הגליון כריתות (יג.) ד"ה מפני הסכנה שהקשה לרי"ל דח"ש מותר מה"ת, ולפמש"כ יש ליישב דשם האיסור ג"כ משום מטמאת תרומה טהורה כיון שנטמא ע"י אוכלין טמאים הוא מטמא תרומה ובזה לא שני לן בין ח"ש לכשיעור אף לר"ל משום דבטימוא תרומה לא כתיב שיעורא. ע"כ]:
ומשו"ה פירש"י משום משמרת תרומותי, וזה לענ"ד נכון מאד, ורש"י לשיטתיה דאוכלין מקבלין טומאה מה"ת אפי' במשהו ומכאן ראי' לשיטתיה בזה, דאי צריך כביצה גם לקבל טומאה איך יוכל להכניס כביצה אוכלין בעוד בפיו משקין רביעית או כביצה אוכלין ומוכח מכאן דגם משהו מקבל טומאה:
ובזה מיושבת ג"כ קושית תוס' ורשב"א שם אמאי נקט ופסול א"כ טמויי נמי מטמא יעו"ש ברשב"א, וכן הקשה הר"ן שם ולפמש"כ ניחא כיון דלא יוכל להכניס רק משהו ומשהו אינו ראוי לטמא אחרים וע"כ אין כאן רק פסול ולא טומאה, שאין ראויים לטמא אחרים שהם פחות מכשיעור וזה נכון מאד, ועיין תוס' פסחים (ד' יד.) ותוס' חולין (ד' פז ע"ב):
ד) והנה רש"י בבכורות (ד' יב ע"ב) כתב דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה והוא תמוה, וכבר תמה עליו הגרע"א ז"ל בגליון על הש"ס, ולענ"ד נראה ליישב קצת שלא יגדל כ"כ התימא, והוא לפי מה שהבאתי לעיל דעת רש"י ז"ל ביבמות (ד"צ.) דס"ל דהאוכל ת"ט בטומאת הגוף חייב מיתה וכתבתי לעיל ליישב דרש"י ז"ל ס"ל כשיטת התוס' בסנהדרין ובחולין דהיכא דהוא נטמא תחלה איכא חיוב מיתה גם בתרומה טמאה, וכעת ראיתי שקדמני בזה הגאון ר"ב רנשבורג בהגהותיו על הש"ס: וכעת התבוננתי דלא צריך לזה דאפשר אף בנטמאת התרומה תחלה ג"כ ס"ל לרש"י דאיכא חיוב מיתה דרש"י ז"ל נקיט לעיקר כשני התירוצים שבגמ' חולין דמאן דס"ל דפטור ממיתה ס"ל דאין איסור חל על איסור, ולפ"ז לדידן דקימ"ל דאיסור חע"א באיסור כולל שפיר חייב מיתה אף בנטמאת התרומה תחלה, דהא איכא איסור כולל בשנטמא גופיה אח"כ מגו דנאסר בתרומה טהורה נאסר ג"כ בתרומה טמאה, וע"כ כתב רש"י סתמא דחייב מיתה ואין חילוק אם נטמא הוא או היא תחלה דלעולם איכא חיוב מיתה, וכבר ציין הגרע"א והר"ב רנשבורג ז"ל המשנה דפרה פי"א דס"ל ג"כ דחייב מיתה כמו שכתב הר"ש שם:
ועפ"ז נוכל ליישב קצת דברי רש"י ז"ל בבכורות דהא קימ"ל בשבת (ד' יד.) דהאוכל אוכלין טמאין נפסל גופו מלאכול בתרומה לפ"ז בכל אוכל תרומה טמאה נטמא ג"כ גופו אחר שגזרו חז"ל דהאוכל אוכלין טמאין נפסל גופו, ונמצא בכל אוכל תרומה טמאה איכא ג"כ טומאת הגוף, דע"י אותה התרומה טמאה שהוא אוכל נטמא גם גופו, וממילא איכא חיוב מיתה מדרבנן בכל אוכל תרומה טמאה משום דבזה נטמא ג"כ גופו ונמצא אוכל תרו"ט בטומאת הגוף, ואף דלעולם בזה טומאת תרומה קדים מ"מ כבר כתבתי דשיטת רש"י ז"ל דחייב מיתה משום טומאת הגוף אף בנטמאת התרומה תחלה, ושפיר כתב רש"י ז"ל דאיכא חיוב מיתה באוכל תרו"ט והיינו מיתה מדרבנן וכמו דנקט המשנה דפרה פי"א דהאוכל דבלה של תרומה חייב מיתה דע"כ המיתה דהתם לאו דאורייתא משום דתרומת פירות אינה מדאורייתא - ועיין רמב"ם פי"ד דפרה ה"י ובכ"מ שם, ודברי הר"י קורקוס שם צע"ג ואינם מובנים ומצאתי שכבר תמה עליו הגרע"א בתוס' על המשניות, וצריך עיון עמוק ליישב דבריו:
ה:
א) ולפי שיטת הר' חיים כהן שבתו"י ביומא (ד' פא.) נלע"ד לחדש שבתרומה ח"ש מותר מן התורה אף לרי"ו, ע"פ מה שאמרתי מכבר בפלוגתא רי"ו ור"ל אם ח"ש אסור מה"ת, דרי"ו ס"ל דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי איסורא הוא דקאכיל ור"ל ס"ל אכילה בעינן וליכא, כמבואר ביומא (ד' עד.):
ולענ"ד נראה דרי"ו ור"ל אזלי לשיטתייהו בחולין (ד' קג ע"ב), דרי"ו ס"ל דהנאת גרונו בעינן משו"ה היכא דבלע חצי זית והקיאו וחזר ובלעו חייב הא נהנה גרונו בכזית, ור"ל ס"ל דאכילה במעיו בעינן ובמעיו הא ליכא כזית שלם יעו"ש, וזה נראה לי גם פלוגתייהו בח"ש, דרי"ו דס"ל דאם בלע ח"ש והקיאו וחזר ובלעו חייב משום דנהנה גרונו בכזית, משו"ה ס"ל דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי, כלומר דאותו ח"ש שאכל גם הוא ראוי להיות שיעור שלם היכא דהקיאו וחזר ובלעו, והח"ש גופיה ראוי להצטרף ולהעשות שיעור שלם ונמצא שהוא בעצמו איסור בעצם מבלי הצטרפות אחר עמו, והיינו דקאמר איסורא הוא דקאכיל, כלומר שהוא בעצמו אסור משום דעל ידו לבד יוכל להתחייב מלקות, והוי שפיר חזי לאיצטרופי, אבל ר"ל ס"ל אכילה במעיו בעינן, דצריך שבמעיו ימצא כזית שלם, א"כ לא חזי הח"ש הזה להצטרף ע"י עצמו לשיעור שלם, כיון דס"ל דהקיאו וחזר ובלעו פטור, משו"ה ס"ל דמותר מן התורה משום דלא חזי לאיצטרופי ע"י עצמו, אבל מה שראוי להצטרף עם עוד ח"ש משום זה לא חשיב איסור, וכולי עלמא מודים דמשום זה לא מקרי חזי לאיצטרופי: ועפ"ז הסברתי היטב דעת הירושלמי בתרומות (פ"ו מ"א) דמודה ר"ל באיסורי הנאה יעו"ש וצ"ט למה. אולם לפמש"כ ניחא, דבאמת גם ר"ל מודה בעיקר הסברא דחזי לאיצטרופי, אלא משום דלסברתו ליכא בח"ש איצטרופי, כיון דצריך אכילה במעיו וליכא, אולם כל זה באיסורי אכילה דס"ל לר"ל דאכילה אינה אלא כשהיא במעיו אבל הנאת גרונו לא חשובה לדידיה אכילה, אבל באיסורי הנאה דמלבד איסור האכילה איכא גם איסור הנאה, א"כ האיסור הנאה שפיר חזי לאיצטרופי דהנאת גרונו נהי דאכילה לא הוי אבל הנאה מיהא הוי, וע"י הח"ש הזה יוכל לצרף הנאת גרונו בכזית ע"י הקאה ובליעה, שפיר הוי ח"ש אסור מה"ת באיסורי הנאה (ומזה תהי' ראי' דשיעור איסורי הנאה היא בכזית ויעוין מה שנסתפקו בזה האחרונים ז"ל) והוא לדעתי דבר נחמד בביאור דברי הירושלמי:
ב) ומעתה לפי מה שהסברתי עיקר סברת רי"ו דח"ש אסור מה"ת הוא מטעם שראוי להצטרף ע"י הקאה ובליעה, לפ"ז לדעת הר"ח כהן שהבאתי לעיל דס"ל דבתרומה כיון שבלעה אף שחזר והקיאו שוב אינה חשובה עוד תרומה משום שכבר נתחללה ולא דמיא לשאר איסורין, א"כ ח"ש של תרומה לא חזי עוד לאיצטרופי ע"י הקאה ובליעה, כיון שע"י הבליעה הראשונה כבר נתחללה ואינו עוד מתחייב עליה, א"כ לפ"ז ח"ש של תרומה מותר מן התורה אף לרי"ו כיון שלא חזי לאיצטרופי וח"ש בזה אינה אסורה מה"ת אלא מדרבנן כמו לר"ל בשאר איסורין:
בב"מ פרק הזהב (ד' נג.) בתוס' שם כתבו, דהא דתני התרומה והבכורים חייבין עליו מיתה ואסורין לזרים, דהאי אסורין לזרים מפרש בירושלמי קאי אח"ש לרי"ו כדאית ליה שהוא מן התורה ולר"ל כדאית ליה שהוא מדרבנן יעו"ש, אולם באמת בירושלמי לא מסיק מה שכתבו התוס' דלרי"ו כדאית ליה ולר"ל כדאית ליה, אלא אמר סתם פתר בח"ש. ולפמש"כ בזה תרווייהו שוו דח"ש אינו אסור אלא מדרבנן, וניחא נמי מה שהקשה השמ"ק בב"מ שם בשם הרמב"ן מאי קמ"ל מתניתין דח"ש אסור מ"ש מכל איסורין שבתורה דח"ש אסור, אולם לפמש"כ טובא קמ"ל לרי"ו דהוי אמינא כיון דלא חזי לאיצטרופי ליכא איסור כלל אף מדרבנן, קמ"ל דמ"מ מדרבנן יש איסור בח"ש גם בתרומה, וכמו שהוא לר"ל בכל איסורי תורה שאסור מדרבנן אף דלא חזי לאיצטרופי הנ"מ לרי"ו בתרומה:
ואף שהתוס' בב"מ כתבו דלרי"ו ח"ש אסור מה"ת אף בתרומה, אפשר דאינהו לית להו כסברת הר"ח כהן בתו"י יומא שם דתרומה נתחלל ע"י בליעת איסור, אלא ס"ל כשיטת רש"י שהבאתי לעיל דע"י איסור לא נתחלל ושפיר הוי גם תרומה חזי לאיצטרופי אבל לשיטת הר"ח כהן שפיר י"ל כנ"ל:
ג) וראיתי להר"ש בפ"א דחלה מ"ט שכתב דהאי ואסורים לזרים מפרש בירושלמי מתניתין מסייע לרי"ו דאסורה לזרים פתר לה פחות מכשיעור, כלומר לרי"ו דאמר בפ"ב דיומא ח"ש אסור מה"ת ויתכן האי שנויא במתניתין דהכא. עכ"ל. וכתב הרא"ש על זה ומיהו לר"ל דלית ליה ח"ש אסור, צ"ל כדפרשינן עכ"ל. והדבר פלא וכי כעור לתרגם את משנתנו גם אליבא דר"ל, דהאי ואסורים לזרים הוא מדרבנן וכמו דאמרינן ביומא מודה ר"ל דאסור מדרבנן, וכמו שכתבו התוס' בב"מ (ד' נג) שהבאתי לעיל לתרץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, והוא תמוה מאד. אבל לפמש"כ דכל עיקר סברת רי"ו הוא משום דחזי לאיצטרופי ע"י עצמו וע"כ תרומה ח"ש מותר מה"ת ומתורצת בזה קושיית הרמב"ן מאי קמ"ל הא בכל איסורים שבתורה ח"ש אסור משום דלר"י א"ש משום דכאן צ"ל ח"ש מותר מה"ת וה"א דגם מדרבנן מותר קמ"ל מתניתין דמ"מ מדרבנן אסור גם ח"ש, וכ"ז לרי"ו, אבל לר"ל דלדידיה ליכא בכל איסורין חזי לאיצטרופי, ושאר איסורין ותרומה שוין לדידיה וכיון דבכל איסורין ח"ש אסור מדרבנן מאי קמ"ל משנה זו דאסור לזרים, מ"ש מכל איסורין שבתורה, וזהו דקאמר בירושלמי מסייע ליה לרי"ו, היינו דמכאן ראי' דבכל מקום ח"ש אסור מה"ת וע"כ הוצרך להשמיענו דכאן אף דאין כאן סברא לאסור מה"ת מ"מ קמ"ל דאסור מדרבנן, אבל לר"ל מאי קמ"ל בזה יותר משאר איסורין שבתורה הא בכל איסורין לא חזי לאיצטרופי ואסור מדרבנן, א"כ אין נפק"מ בין תרומה ובין שאר איסורין ומאי קמ"ל, וע"כ שפיר כתב הרא"ש דלר"ל צריך לתרץ כדפרשינן והיינו כמו שכ' לעיל מיניה דכדי נסבה, יעו"ש: ד) וע"פ מה שכתבתי יש לפשוט מה שנסתפקתי איך הדין בשבועה שלא אוכל דקימ"ל שהוא בכזית איך הדין באכל חצי זית והקיאו וחזר ובלעו, אם חייב ג"כ כיון דאסר עצמו כאכילות שבתורה א"כ כיון שהתורה חשבה אכילה להתחייב בכה"ג בכל איסורין שבתורה הנ"מ בשבועה מתחייב משום שבועה, או אע"פ כן לא היתה כוונתו לאסור עצמו בענין זה, והוא ספק עצום:
אולם לפמש"כ דטעמא דרי"ו דח"ש אסור מן התורה הוא משום דהח"ש ראוי להצטרף ע"י עצמו, א"כ כיון שכתב הר"ן בשבועות דגם בשבועה ח"ש אסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי כמו בכל איסורים שבתורה, ע"כ לומר דגם בשבועה בחזר ובלע חייב, דאי לאו"ה אין כאן חזי לאיצטרופי, וע"כ לומר דגם בכה"ג מתחייב גם בשבועה: ה) אכן אף אם נאמר כן כדעת הר"ן ז"ל דח"ש בשבועה אסור מה"ת, ולפ"ז לפמש"כ מוכרחים אנו לאמר דבשבועה בחזר ובלעו ג"כ מתחייב, מ"מ נראה לענ"ד דז"א אלא בנשבע שלא אוכל, דאז מתחייב ככל אכילות שבתורה ונוכל שפיר לאמר דגם בח"ש יוכל להצטרף לידי שיעור שלם ע"י חזר ובלעו, אבל בנשבע על הככר שלא יאכלנה דאז אינו מתחייב עד שיאכל כל הככר, א"כ בזה אין שייך לומר לפמש"כ חזי לאיצטרופי ע"י הקאה ובליעה, דהא אף אם יחזור ויבלע מאה פעמים מ"מ אינו מחויב עד שיאכל כל הככר דהא אכולו דווקא נשבע, וא"כ אין המקצת ככר חזי לאיצטרופי ע"י עצמו, ולפ"ז בנשבע שלא יאכלנה כיון שלא חזי לאיצטרופי אינו אסור במקצת אלא מדרבנן: ועפ"ז מיושבת דעת הטור סי' רל"ח שכתב דבנשבע שלא יאכלנה אסור בכל שהוא, והקשה עליו הש"ך כיון שדעת הטור לפמש"כ הב"ח דשבועה לא חלה על ח"ש משום דח"ש ג"כ מושבע ועומד מהר סיני, וס"ל להטור ג"כ דבשלא יאכלנה אסור בכ"ש. א"כ איך אמרינן דהנשבע שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא אוכל דחיילא שבועה אחרונה, הא כיון דאסור גם בנשבע שלא יאכלנה בכ"ש איך חלה עליו שבועה השניה לפי דעת הטור דגם בח"ש מושבע ועומד מה"ס הוא, ועיין בש"ך שם שנשאר בקושיא. ועיין מל"מ פ"ד משבועות ה"א ד"ה שוב ראיתי, ומה שכתב הש"ך שם דאם נשבע שלא יאכל כזית מותר בח"ש עיין שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקצ"ז מש"כ בזה:
אבל לפמש"כ א"ש, כיון דבשלא יאכלנה אינו אסור בכ"ש אלא מדרבנן, ומה שכתב הטור דאסור בכ"ש ע"כ אינו אלא מדרבנן כיון דלא חזי לאיצטרופי לפמש"כ, וא"כ שפיר חיילא השבועה השניה כיון שח"ש זה אינו אסור אלא מדרבנן שפיר חלה עליו שבועה כמו לר"ל במפרש ח"ש, וא"ש דברי הטור:
ו) אמנם יש לבע"ד לחלוק עלי במש"כ דהא דח"ש אסור מה"ת לר"י הוא משום דהח"ש ראוי להצטרף ע"י עצמו ע"י הקאה ובליעה א"כ איך נפרנס מה דמשמע ביומא (ד' ע"ג ע"ב) דגם ביוה"כ לרי"ו ח"ש אסור מה"ת, והא ביוהכ"פ הכל תלוי ביתובא דעתא והא ודאי דלא מיתבא דעתא אלא באכילת מעיו ולא בהנאת גרונו, וא"כ איך לרי"ו ח"ש אסור מה"ת הא ביוהכ"פ לא חזי לאיצטרופי ע"י הקאה ובליעה:
אבל באמת לענ"ד ז"א, דודאי יש יתובא דעתא גם בהנאת הגרון לבד כמו בכל איסורין שבתורה, וראי' לדבר מהירוש' פ"ח דתרומות ה"א הביאו הר"ש שם, תני ר"נ אומר לא שהי' ר"א אומר משום שהתחיל בהתר אלא שהי' ר"א אומר הלעוס כבלוע אף בשבת כן, אף בפסח כן, אף ביוהכ"פ כן, אף בנזיר כן, וכו' וכו' עכ"ל הירושלמי. הננו רואים אנחנו דלר"א דאף הלעוס כבלוע אית ליה ג"כ דיוהכ"פ כן, אף דיוהכ"פ תלוי ביתובא דעתא, ואיזה יתובא דעתא איכא בלעיסה לבדה, אלא ע"כ דלר"א דהלעוס כבלוע בכל איסורין שבתורה הנ"מ אית ליה דבלעיסה ג"כ איכא יתובא דעתא, וא"כ מכש"כ דאיכא יתובא דעתא לדידן בהנאת גרונו, וא"כ אף ביוהכ"פ הוי מתחייב אם בלע או הקיאו וחזר ובלעו כמו בכל איסורין שבתורה. ונראה עוד ראי' לדבר מהא דשבועות (יג.) וכריתות (ח.) חנקתיה אומצא ומית ואם אין איסור יוה"כ רק באכילה במעיו א"כ בחנקתיה אומצא לא הוי אז איסור כלל דבהנאת גרונו ליכא איסור ומה שאכל מקודם הא כיפר לו יוה"כ, והבן:
ז) ואדרבה לענד"נ דזה טעם הירושלמי בפ"ו דתרומות ה"א דמודה ר"ל ביוהכ"פ יעו"ש ומי יתנני הבין מדוע תשתנה דעת ר"ל בזה מבכל איסורין שבתורה שאין ח"ש אסור לדידיה אלא מדרבנן. ואף באיסורי כרת כן כדמוכח בתלמודא דידן יומא (ד' עד.) לענין חלב, יעו"ש:
אולם לפמש"כ יש ליתן טעם לשבח דביוהכ"פ כיון דלא כתוב אכילה ואין הדבר תלוי רק ביתובא דעתא וכיון שהוכחתי דגם בהנאת הגרון איכא יתובא דעתא כמו לר"א בלעיסה, א"כ אף לר"ל יש לומר דביוהכ"פ אף בחזר ובלעו מתחייב, כיון דאין הדבר תלוי באכילה דנימא דאכילה לא מקרי אלא במעיו והדבר תלוי רק ביתובא דעתא וא"כ בזה שוין רי"ו ור"ל, וע"כ גם לר"ל ח"ש אסור מן התורה ביוהכ"פ כיון דחזי לאיצטרופי, וכמו שכתבתי, ושפיר קאמר הירושלמי מודה ר"ל ביוהכ"פ, אלא דתלמודא דידן לא משמע לחלק כן וס"ל דגם ביוהכ"פ לר"ל ח"ש מותר מה"ת כמו בשאר איסורין שבתורה, משום דלא חלקה תורה בין איסורין ליוהכ"פ רק בשיעור כמות האכילה אבל לא באיכות האכילה וכיון שבכל איסורין שבתורה לא מתחייב בחזר ובלעו גם ביוהכ"פ הדין כן, ונ"ל דר"ל בזה לשיטתו ביומא (ד' פא.) בהא דהאוכל והשותה אין מצטרפין ומוקי לה ר"ל במחלוקת שנויה אבל לרבנן הנ"מ דמתחייב אף דאין שיעורם שוה, ורי"ו אית ליה התם, אפי' תימא רבנן ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא לענין טומאה, אבל הכא משום יתובא דעתא הוא והאי לא מיתבא דעת יעו"ש, אבל ר"ל לית ליה כן אלא כיון דבשאר איסורין אית להו לרבנן דמצטרפין אף דאין שיעורם שוה הנ"מ ביוהכ"פ, אלמא דאית ליה דבאיכות האכילה אין לחלק בין שאר איסורין ליוהכ"פ אף דאיכא סברא לחלק, הנ"מ להיפך אף דאיכא סברא להחמיר ביוהכ"פ כיון דמייתבא דעתא בהנאת הגרון, מ"מ ס"ל דאין לחלק באיכות האכילה בין שאר איסורין ובין יוהכ"פ, וע"כ ס"ל לתלמודא דידן דלר"ל ח"ש מותר מן התורה אף ביוהכ"פ וכמו שכתבתי. אבל הירושלמי ס"ל לחלק כיון דביוהכ"פ תלוי הכל ביתובא דעתא ובהנאת גרונו ג"כ איכא יתובא דעתא, ר"ל מודה לרי"ו:
אלא שצ"ע להירושלמי אליבא דר"ל דמודה ר"ל ביוהכ"פ דמחייב על הנאת גרונו לפמש"כ, א"כ איך אומר ר"ש (שבועות כד) דהאוכל נבלה ביוהכ"פ פטור משום שלא חל איסור יוהכ"פ על איסור נבלה, הא אליבא דר"ל אין חיובן בא כאחד, דאיסור יוהכ"פ הוא חל מיד על הנאת גרונו ועל איסור נבלה אינו חייב רק על אכילה שבמעיו. וצ"ל דהירושלמי יפרש דר"ש ס"ל כר"נ אליבא דר"א דלעוס כבלוע וחייב גם על לעיסה לבדה על נבלה ועל יוהכ"פ ובאין כאחד, וכיון דאיסור נבלה קדים אין איסור יוהכ"פ חל עליו. ועיין ירושלמי יומא פ' יוהכ"פ ה"א במה"פ שם ד"ה ולמה: דבר זה אמרתי לפני כמה שנים וכאשר הצעתי לפני גדולים וחכמים אמרו לי שכבר הקדימוני בזה שכתבתי לענין פלוגתא דרי"ו ור"ל דאזלי לשיטתייהו בספרי המחברים האחרונים, ואחרי בינותי בספרים ראיתי שגם בשו"ת מהר"ץ חיות נזכר מזה, והוא ז"ל דחה דבר זה מפני שלא יתכן לפרנס כן הא דיוהכ"פ יעו"ש ואינו כעת ת"י, אבל כבר כתבתי שאין כל קושיא מהא דיוהכ"פ דגם בהנאת גרונו איכא יתובא דעתא וכמו שהבאתי ראי' מהירושלמי דתרומות, והנלענ"ד כתבתי ואף שכבר קדמוני קצת בזה מ"מ משנה שחדשתי גם אני לא זזה ממקומה:
ו:
א) והנה לעיל הבאתי ראי' לשיטת רש"י, הכ"מ והמל"מ, דלא אמרינן דתרומה מתחללת רק דווקא היכא שנהנה ממנה בהיתר ולא באיסור ממתניתין דתרומות פ"ח דוכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם א"ל לר"א דיגמור משא"כ בטמא היית וטמאה היתה מודה ר"א דיפלוט, וע"כ ראיה מכאן לחלק בין אם נהנה באיסור ובין אם נהנה בהיתר, וכמבואר כ"ז לעיל, ותקשה איפא לשיטת הר"ח כהן דלא משמע ליה לחלק כן, א"כ מאי טעמא דר"א דיפלוט בטמא היית וטמאה היתה הא כבר נתחללה:
והן עתה נראה לענ"ד ליישב זה בהקדם מה שנראה לענ"ד לומר מילתא חדתא בעז"ה, והוא, לפי המבואר בבכורות (ד' לד.) ובכמה דוכתי דאסור לטמא תרומה טהורה מדאורייתא כדנפקא לן ממשמרת תרומתי דצריך לעשות להן שימור בטהרה, לפ"ז לפי מה דאמרינן בחולין (ד' קיד ע"ב) דמשו"ה בב"ח אסור באכילה משום דכתיב לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, ולפ"ז הנ"מ בתרומה כיון דאסור לטמאות תרומה טהורה, א"כ אם נטמאה התרומה חשוב תועבה ואיכא איסור בתרומה טמאה משום ב"ת תועבה:
והנה לפי גירסת רש"י בחולין שם דיליף ממעשי שבת בק"ו דכל מעשי תועבה מותרים ומחלק בין בב"ח דנעשה תועבה בגופה ובין שאר הדברים המוזכרים שם, והתוס' הסבירו כוונת רש"י היינו משום דבבב"ח ניכר הבישול משא"כ במעשי שבת אינו ניכר אם נתבשל בשבת, יעו"ש ד"ה חורש, א"כ במטמא תרומה ג"כ לא שייך כל שתעבתי דהא איננו ניכר מעשי הטימוא בתרומה כדאמרינן בגיטין (ד' נג) דמטמא חשוב היזק שאינו ניכר, וע"כ כל כה"ג לא חשוב תועבה לפי גירסת רש"י שם, אבל לפי גירסת התוס' ולפי פירושם, דהא דמקשינן חוסם פי פרה וכן חורש בשור וחמור ליתסרי היינו הבהמות ולא הזרעים שפיר יש מקום לאמר דבתרומה טמאה איכא משום ב"ת תועבה כיון שאסור לטמא את התרומה מדאורייתא. ועיין מקנה קדושין (ד' נז ע"ב) דתפס בפשיטות דגם באיסורי עשה יש מקום לומר דאיכא איסור משום ב"ת תועבה, וכן תפס הגרע"א בגליון פסחים (ד' נב.) יעו"ש, ואף שמצאתי להשעה"מ בפ"ה מה' מ"א שכתב דבאיסורי עשה לא אמרינן כל שתעבתי לך ויעו"ש - אין דבריו מוכרחים: ב) ועפ"ז יש ליישב קושית התוס' בשבת (ד' כה.) ד"ה הא בחול שתמהו שם, מהיכי תיתי דתרומה טמאה תהי' אסורה בהנאה דבעי מאי טעמא יעו"ש, ולפמש"כ דאיכא לאו דל"ת כ"ת בתרומה טמאה ניחא שפיר כיון דכתיב לא תאכל וכ"מ שכתיב ל"ת אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה וכמו שיליף רב אשי בחולין שם מכח זה איסור הנאה בבב"ח כמבואר שם, ולפ"ז הנ"מ הוי אמינא דתרומה טמאה אסורה בהנאה משום ב"ת תועבה ושפיר איצטרך קרא למישרא בהנאה ומיושבת קושית התוס'. ואפשר עוד לומר הא דקאמר בשבת שם ביו"ט הוא דאסור הא בחול שפיר דמי מאי טעמא הוא מסקנת דברי רב אשי שם דקאמר מקודם שם שבתון עשה הוא, יעו"ש:
ועפ"ז יש ליישב דברי רש"י בנדה (ד' נז.) ד"ה דקאכיל שכתב דתרומה טמאה באזהרה לטהור, ותמה הגרע"א בגליון על הש"ס שם איזה אזהרה יש בתרו"ט הא אינה אלא בעשה כדאמרינן ביבמות (ד' עג.) אולם לפמש"כ נוחין שפיר דברי רש"י ז"ל משום דאיכא בתרומה טמאה אזהרה דב"ת תועבה וכמו שנתבאר לעיל, ואף שכתבתי לעיל דלפי גירסת רש"י ז"ל בחולין שם לא יתכן לומר כן, מ"מ אפשר לומר דרש"י בנדה כתב כן לפי הגירסא והלשון השני שהביא רש"י בחולין שהיא כדעת התוס' וע"כ שפיר איכא אזהרה בתרו"ט, וא"ש דברי רש"י ז"ל:
ג) אולם מה שעומד לנגדנו הוא סוגיא ערוכה ביבמות (ד' עג ע"ב) שמבואר שם דתרומה האוכלה בטומאת עצמה אינו לוקה ואינה אסורה אלא בעשה דתאכלנו לזה ולא לאחר, יעו"ש:
והנה הכרו"פ בסי' פ"ז כתב דלית הלכתא כרב אשי דמפיק מקרא דל"ת כל תועבה דכל דבר שנעבדה בו עבירה אסור משום ב"ת תועבה, משום דסוגיא דעלמא דלא כוותיה יעו"ש, וכן כתב הגרי"ד בספרו בית הלוי ח"א סי' ל' דאיכא אמוראי דפליגי עליה דרב אשי בזה ולית לן דכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, יעו"ש מה שהאריך בפלפולו הזך:
ועפ"ז אפשר לומר דסוגיא דיבמות דא"ל דהאוכל תרומה בטומאת עצמה אינו לוקה ואינה אלא בעשה לית ליה כר"א דאיכא איסור דב"ת תועבה, וע"כ אינו לוקה עליה והוצרך ללמוד איסור אכילת תרו"ט מקרא דתאכלנו:
ואדרבה ע"פ זה יש לומר דהיינו טעמא דרב אשי שם ביבמות דאמר מרישא נמי שמעת מיניה דתני ושייר וכו', והיינו משום דרב אשי לטעמיה אית ליה דאיכא לאו דב"ת תועבה גם בתרו"ט וכשיטתו בחולין בבב"ח, א"כ ליכא למימר דתני ושייר כמו דאמרינן שם האוכלן בטומאת עצמן לוקה משא"כ בתרומה, משום דאליביה דידיה גם בתרו"ט איכא מלקות משום ב"ת תועבה, וכדעת התוס' בע"ז (ד' סו.) דלאו דב"ת אינו לאו שבכללות, לא כדעת הרא"ם שהביא הכרו"פ שם, וע"כ הוצרך ר"א למצוא תני ושייר אחריני:
ד) ומעתה אחרי אשר העליתי דבתרו"ט איכא לאו דלא תאכל כל תועבה, מכלל זה יצא לנו ישוב לשיטת הר"ח כהן שהקשיתי לעיל ממתניתין דתרומות דבטמא היה או טמאה היתה התרומה דמודה ר"א דיפלוט וע"כ הטעם משום דבאיסור לא אמרינן נתחללה ודלא כשיטת הרח"כ ז"ל, אולם לפי האמור דאיכא לאו דלא תאכל כל תועבה בתרו"ט א"ש, דמעתה האיסור דאכילת תרו"ט אינו משום לתא דתרומה ומשום קדושתה נגעו בה, אלא מכיון דנעשה בה עבירה נאסרה משום לאו כולל שאינו דווקא בתרומה לבדה. ומעתה לא שייך לומר בה דאם נעשה בה מעשה חלול שוב נפקע ממנה קדושת תרומה ולא ליחייב עליה עוד משום תרו"ט, דז"א דאיסורה אינו משום גדר תרומה דיהי' שייך בה חלול, רק איסורה הוא משום ב"ת תועבה שהוא ככל איסורי אכילה שבתורה ולא אמרינן בה סברא דנתחללה:
ולפ"ז ניחא דעת הר"ח כהן משום דבטמא היית או טמאה היתה דאסורה התרומה משום ב"ת תועבה שפיר מודה ר"א דיפלוט, משום דבאיסור דב"ת תועבה ליכא טעמא דנתחללה משום דהוי ככל איסורין שבתורה וע"כ שפיר אמר ר"א דיפלוט, וא"ש: ה) ואדרבה עוד נרויח לפי שיטת הר"ח כהן ז"ל לשון המשנה דנקט וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם, והר"ש כתב על זה דע"כ דהאי וכולם לאו דווקא דלא קאי רק על עבד ואשה, אבל ב"ג וב"ח ובע"מ המזכרים לעיל מזה במשנה מודה ר"א דיפלוט כיון שהתחיל באיסור וע"כ לא קאי רק אעבד ואשה שבאמצע אכילתם נשתחררו או נתגרשה דהתחיל בהתר, יעו"ש, אולם לפי שיטת הר"ח כהן יש לפרש המשנה כפשוטה, דהאי וכולם קאי על כל מה שנזכר לעיל במשנה אף על ב"ג וב"ח ובעל מום ואף דהתחיל באיסור מ"מ אית ליה שפיר ר"א דיגמור, משום דגם ע"י איסור שפיר מתחלל וכשטת הר"ח כהן, וע"כ משלעסה נתחללה אף ע"י איסור, משא"כ בסיפא בטמא היית וטמאה היתה התרומה דאיכא איסור משום ב"ת תועבה ולא משום לתא דתרומה ולא שייך בזה חלול וע"כ מודה ר"א דיפלוט, ואף בטמא היית נמי איכא איסור משום ב"ת תועבה משום דכיון דטמא הוא א"כ מיד שנגע בתרומה שנתן בפיו נטמא, וכמו שכתבו התוס' בחולין (ד' קא.) ד"ה בנטמא, אם לא שלא הוכשרה יעו"ש, וא"כ אף בטמא היית אית כאן איסור דב"ת תועבה משום דנטמאה ג"כ התרומה, ואף דלפ"ז טומאת הגוף קדים ולא חל עליה איסור דב"ת תועבה כיון דטומאת הגוף קדים, ז"א, דלא מיבעי למפש"כ לעיל לדעת הרשב"א ז"ל דבתרומה טמאה מיעטה תורה דליכא עוד איסור עליה משום טומאת הגוף אף בטומאת הגוף קודם, א"כ כיון דנטמאת התרומה שוב ליכא עליה משום טומאת הגוף, ואנן הא קיימינן כאן לר"א ומארי דשמעתא בחולין (ד' קיג ע"ב) שם דאינו חייב בתרו"ט משום טומאת הגוף הוא ר"א וא"כ שפיר איתא גם בטמא היית משום איסור דתר"ט דהוא לאו דב"ת תועבה אלא אף לפי מה שהעליתי לעיל דלא כהרשב"א ז"ל וטעמא דאין מחויב משום טוה"ג הוא דווקא משום דא"א חע"א, אבל בנטמא הוא תחלה שפיר חייב משום טומאת הגוף מ"מ חל עליו איסור דתרו"ט משום דהוי איסור מוסיף דמיגו דנתוסף איסור לגבי כהנים טהורים נתוסף נמי איסורא לגבי כהנים טמאים, ואפשר דר"א באיסור מוסיף מודה אף דבטומאת הגוף על טומאת עצמה אית ליה אין איסור חע"א משום דשם כולל הוי, ועוד דהא אם באנו לומר כיון דלעסה נתחללה וליכא עוד איסור עליו משום טומאת הגוף, א"כ משכח רווחא וחיילא עליו איסור דתרו"ט שהוא איסור דב"ת תועבה אשר איסור זה לא מתחיל ע"י לעיסה, וממ"נ איכא כאן איסור, וע"כ מודה ר"א בזה דיפלוט משא"כ באלה המוזכרים במשנה הקודמת אית ליה לר"א דיגמור, ואף אם התחיל באיסור משום דשם האיסורין משום לתא דתרומה לזר ואית ליה לר"א כיון דלעסה נתחללה וכשיטת הר"ח והמשנה נקטה בדיוק ל' וכולם לפי שיטתו: ו) אולם שבתי וראיתי אף שנכון מאד לפרש המשנה כן לפי שיטת הרח"כ ולא נצטרך לומר דהמשנה לאו בדווקא היא, אבל מה נעשה דהא דכתב הר"ש דהאי וכולם לא קאי רק על עבד ואשה לאו מדנפשיה קאמר הכי דנוכל ליישב לפ"מ שכתבנו לדעת הר"ח כהן דהא הר"ש הביא כן בשם הירושלמי, וא"כ אדרבה יהפך הדבר הזה עלינו לרועץ אמאי הוצרך הירושלמי לומר דלא קאי רק אעבד ואשה דהא לפמש"כ יש לפרש דהאי וכולם אכל הנזכר במשנה קאי ובדווקא קתני, ויהי מוכח מכאן להיפך ממה שכתבתי: אבל לענ"ד נראה דאדרבה דמהירושלמי הנ"ל נמצא סמוכות וסיוע חזק לדברי שכתבתי דבתרו"ט איכא איסורא דב"ת תועבה, וז"ל הירושלמי, אמר רי"ו מה פליגין בעבד ואשה אבל בשאר אף ר"א מודה, אמר ר"ש בר יצחק מתניתין אמרה כן או נודע שהוא טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומע"ש והקדש שלא נפדו ולית ר"א פליג מה טעם משום דהתחיל בהיתר, עכ"ל. והנה כל הרואה והמתבונן יפלא מדוע שבק ר"ש בר יצחק את הרישא דבבא טמא היית וטמאה היתה התרומה והביא ראיתו רק מהמאוחר "או שנודע שהוא טבל או מע"ר וכו"' ובודאי הליט בזה כוונה עמוקה: אולם לפ"מ שנתבאר לעיל הדבר ברור כמו שכתבתי והיינו משום דמרישא דבבא דטמא היית או טמאה היתה ליכא ראי' דר"א דווקא על עבד ואשה קאי ולא אכולהו הנזכרים שם במשנה משום דבאמת איכא למימר דפליג גם בב"ג וב"ח וס"ל דיגמור משום דמתחלל גם ע"י איסור, משא"כ בטמא וכו' לא שייך שם חלול וכמו שנתבאר כ"ז לעיל, וע"כ בכוונה השמיט רשב"י הרישא דבבא והעתיק רק הסיפא "או נודע שהוא טבל או מע"ר שלא נטלה תרומתו וכו"', והיינו ע"פ מה שכתב המל"מ שהבאתי לעיל דגם בטבל הדין כן באם נתחלל דפקע שם טבל מיניה כמו בתרומה משום דגם בטבל כתיב ולא יחללוהו כמו בתרומה ויעו"ש, ולפ"ז שפיר הביא רשב"י ראי' מואו נודע שהוא טבל וכו' משום דגם שם הדין באם נתחלל פקע ממנו איסורו ואעפ"כ מודה בו ר"א דיפלוט, וע"כ משום כיון דהתחיל באיסור לא אמרינן נתחלל, וא"כ ר"א ע"כ לא קאי רק אעבד ואשה ולא אב"ג וב"ח משום דבהתחיל באיסור דומיא דטבל דאף ביה שייך חלול מ"ע מודה ר"א דיפלוט. - ולפ"ז מדיוק לשון הירושלמי מוכח אדרבה כדברי דאיכא איסור דב"ת תועבה בתרו"ט וע"כ לא הביא ראי' מרישא דבבא טמא וכו' וכמו שנתבאר: ואף דלפ"ז הדר מוכח מהירושלמי דלא כדעת הר"ח כהן דע"י איסור באמת לא אמרינן נתחלל, מ"מ הרוחנו ראי' לדברינו דאיכא איסור דב"ת תועבה בתרומה טמאה: ז) והנה לעיל כתבתי דהסוגיא דיבמות (ד' עג ע"ב) דיליף איסור דתרו"ט מקרא דתאכלנו ע"כ לית לה כרב אשי דאיכא איסור דב"ת תועבה בכל דבר שנעבדה בו עבירה, ולפ"ז כיון דסתמא דגמרא ביבמות ס"ל דליכא בתרו"ט אלא עשה ע"כ לית הלכתא כר"א דאיכא איסור דב"ת תועבה וכן מתבאר מהירושלמי שהבאתי לעיל ומתוספתא דתרומות שאין בתרו"ט אלא עשה, וכן איתא בירושלמי תרומות פ"ה ה"ד וז"ל, ומה תרומה טהורה שהיא במיתה אצל הזרים וכו' טמאה שהיא בעשה אצל הכהנים וכו' עכ"ל. הנה מתבאר, מכל הני דוכתי שהבאתי דתרו"ט רק עשה אית בה ולא ל"ת וכן היא ג"כ דעת הירושלמי, א"כ נסתר מה שכתבתי לעיל לדייק מל' הירושלמי דאיכא איסור דב"ת תועבה בתרו"ט:
אולם כעת ראיתי דלא קשה כלל ונוכל לקיים שניהם והסוגיא דיבמות דמבואר דתרו"ט רק עשה אית בה ולא ל"ת שפיר מצי סבר כר"א דאיכא לאו דל"ת תועבה, ואעפ"כ צריכין אנו ללמוד דתאכלנו ותרוייהו צריכי לפענ"ד, משום דהא שכתבתי דתרו"ט איכא איסור משום ב"ת תועבה - זה אינו אלא בשהיתה תרומה ואח"כ נטמאת דאירעה בה טומאה בשעה שהיתה כבר תרומה ונעבדה בה עבירה, וע"כ שפיר איכא עלה לאו דב"ת תועבה, אבל אם היתה טמאה בעודנה טבל קודם שנקרא עליה שם תרומה ואח"כ הפרישה תרומה ליכא משום ב"ת תועבה, דהא בשעה שנטמאה לא נעשה בה איסור דליכא איסורא דאורייתא לטמא טבל דהא דאסור לטמא חולין הטבולין לחלה או לתרומה אינו אלא מדרבנן שגזרו בה משום לתא דתרומה:
[הערה - וכן הוא ברשב"א גיטין (ד' נג ע"ב) ד"ה משום חומרא להדיא דטומאת תרומה הוא אסור מדאורייתא אבל לטמא חולין הוא רק מדרבנן. (יעו"ש שהביא לחד תירוץ בשם התוס' דגם לטמא תרומה אינה אלא מדרבנן וקרא דמשמרת אסמכתא בעלמא ועפ"ז י"ל דהתוס' בשבת לשיטתייהו בזה דליכא איסור לטמא מדאורייתא וע"כ ממילא ליכא איסור דכל שתעבתי לך וכנ"ל). ויעו"ש ברשב"א דכתב בשם התוס' דאפי' אי הוי דאורייתא אינו אלא עשה אולם מדברי הרשב"א שם משמע דס"ל דקרא דמשמרת הוי כמו לאו והיינו משום כיון דכתיב שימור הוי ל"ת דכל מקום דכתיב שימור הוי ל"ת, עי' עירובין (ד' צו.) ובתוס' שם ד"ה השמר ועפ"ז יש לפלפל הרבה בזה ואכ"מ. ועיין רשב"א שם (ד' סא.) ד"ה רישא דהא דאמרינן סיפא טומאת חלה וכתב רש"י דהוי דאורייתא היינו פן תגע אחרי עשותה חלה ודו"ק. ויעויין ריטב"א שם, ומצאתי ת"ל בירושלמי פ"ג דחלה ה"ב אר"י בשם ר"ה בדין הי' שיטמא אדם טבלו דבר תורה דכתיב ואני וכו' משמרת תרומותי תרומה צריכה שימור ואין הטבל צריך שימור, ומה אני מקיים ונתתם ממנו את תרומת ד' לאהרן הכהן עשה שינתן לו באהרן הכהן בכהונתו יעו"ש ובפנ"מ שטומאת טבל אינה אלא מדרבנן אסור לטמא, ומה שצריך ליתן מחלה לכהונתו אינו אלא משום הפסד כהן, וע"כ לא שייך לדון בזה שתעבתי לך בטבל והוא מבואר כמו שכתבתי, ועיין סוטה (ד' כח) דכו"ע ס"ל דמותר לטמא טבל. ע"כ]: ומה שכתב רש"י בנדה (ד' ו ע"ב) ד"ה תעשה בטהרה דאסור לגרום טומאה לחולין הטבולין לחלה משום משמרת תרומותי וכן כתב רש"י בע"ז (ד' נו.) ד"ה ואין ביצרין, ודאי זה אינו אלא מדרבנן דהא אכתי לא נקרא עליה שם תרומה, ואיך נוכל לקרות בה משמרת תרומותי, ובפרט למ"ד חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמי ומאן יימר לן דיפריש אותם תרומה דילמא ישארו חולין ויפריש עליהם ממקום אחר, וע"כ אינה אלא מדרבנן, וכן מוכח מהא דאמרינן בחולין (ד' קכב ע"ב) לגבל ד' מילין דמותר ללוש עיסתו בטומאה אם אין לו מים טהורים בקרוב ד' מילין דאי לא"ה היך מותר, ועיין רמב"ם פ"ח מה' בכורים ה"י וי"א יעו"ש שגם שם מבואר מדבריו שאינה אלא מדרבנן, ומצינו בכמה דברים שהקילו לענין חולין הטבולין לחלה או לתרומה, יעויין נדה (ד' ז.) וע"כ איסור הטימוא אינו אלא מדרבנן, ועיין היטב רש"י גיטין (ד' סא.) ד"ה וסיפא וי"ל, וכיון שאין אסור מדאורייתא לטמא חולין הטבולין וא"כ כשהפריש אח"כ מהם תרומה ליכא איסור משום ב"ת תועבה: ומעתה א"ש הכל בעז"ה דהסוגיא דיבמות וכן מכל הנך דוכתי בירושלמי שמבואר שם דליכא אלא עשה בתרו"ט היינו בתרומה שהופרשה בטומאה ונטמאת קודם שנקרא עליה שם תרומה וליכא עליה איסור דב"ת תועבה, וע"כ הוצרכנו ללמוד דתאכלנו לזה ולא לאחר לאסור אף תרומה כזו באכילה, אבל תרומה שנטמאה אחר שנקרא עליה שם תרומה שפיר איכא לאו דב"ת תועבה וא"ש הכל בס"ד: