שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
א · סימן נא
א:
א) בפ"ד מה' תרומות ה"ט כתב הרמב"ם האומר לשותפו וכו' או לעבדו ושפחתו לתרום והלכו לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרמוה אם לא שינה השליח תרומתו תרומה ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה עכ"ל, והנה דברי רבנו תמוהים ומופלאים מכל צד, מלבד מה שהשיג עליו הראב"ד מה ראה על ככה לפסוק כריש לקיש, דלא העמידו בירושלמי את המשנה בשינה שליחותו אלא לר"ל ולית הלכתא כוותיה עכ"ל, אשר זה באמת יפלא מאד שהרי רבנו בפ"ז מה' אישות ה"י ושם בפ"ט ה"כ פסק כרי"ו דאתי דבור ומבטל דיבור ויכול לבטל השליחות בדברים ומדוע שינה את טעמו כאן דלא מהני ביטול השליחות בלא שינה השליח, ויעוי' בכ"מ מש"כ בשם הר"י קורקוס ז"ל שדחק בזה הרבה ואין נחת, וסוגית הגמ' בקדושין דלא כוותי', - מלבד כ"ז אין להבין מה שכרך רבנו דין ביטול ושינוי השליחות כאחד ומה ענין זה אצל זה, דממנ"פ אם השינוי הזה חשוב עיוות בשליחות א"צ לביטול השליחות מקודם, שאף אם לא ביטל השליחות ג"כ אין תרומת השליח תרומה כיון שעיוות בשליחותו, ואם אין זה עיוות בשליחות ועשה שליחותו מאי מהני ביטול השליחות מקודם, ואיך יתיחסו ויצטרפו שניהם כאחד, וכבר עמד גם על זה הטור ביו"ד סי' של"א יעו"ש ובב"י:
ב) והנראה לי בזה בהקדם חקירה אחת וגדולה היא אלי, שהרי בכל עושה שליח לתרום הרי גומר בדעתו ובמחשבתו שתהא תרומת השליח תרומה וכוונתו שוה עם פיו בזה, דאל"כ לא הי' עשה שליח לתרום, ולפ"ז לפ"מ דקימ"ל בקדושין (מא ע"ב) שתרומה ניטלת במחשבה וא"צ לזה דבור פיו, ואף בנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר סגי, ויעוי' תוס' גיטין (לא.) ובכורות (נט.) מה שהאריכו בזה, וכ"כ רבנו בפ"ד מה' אלו הט"ז הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום הר"ז תרומה, ולפ"ז אומר אני בכל עושה שליח לתרום מלבד מה שנעשה תרומתו תרומה ע"י הרמת השליח ועשיית שליחותו נעשה ג"כ תרומה מצד המשלח עצמו, שהרי חפצו ורצונו של המשלח שתהא תרומת השליח תרומה, א"כ התרומה נתפסת ונעשית ע"י מחשבת המשלח עצמו ולא מצד השליחות לבד. והר"ז כמו שחשב שתהא סאה זו תרומה לאחר שלשים יום שחלה התרומה לאחר שלשים יום, והכ"נ חלה התרומה ג"כ מצד המשלח בשעה שהשליח מפריש את התרומה, וכה"ג מצינו בנדרים (עז ע"ב) באומר יפה עשית ואין כמותך וכו' דבריו קיימין והוי קיום להנדר, וכ' הר"ן שם בטעמא דמילתא אף שאין זה לשון הקמה מ"מ מהני משום דקיים בלבו הוי קיום לא גרע הני לישני מקיים בלבו יעו"ש, והיינו משום דהני לישני מוכח דרוצה הוא בקיומו של נדר והוי זה קיום בלבו משא"כ בהפרה יעוש"ה. ויעו"ש עוד בפי' הרא"ש בשם הר"א ממיץ:
ג) ואין לדון בזה דמשום הכי לא חלה התרומה מצד מחשבת הבעלים משום שאין ברירה, משום שבשעה שחשב שתהא תרומה לא הוי מבורר מה יעשה השליח תרומה אם סאה זו או אחרת אם מן הצפון או מן הדרום, דזה אינו שכבר העלה הש"א דל"א אין ברירה אלא היכי שרצונו שיחול הדבר למפרע בזה אמרינן א"ב, אבל בשרצונו שיחול הדבר מכאן ולהבא היינו בשעה שיבורר לא שייך בזה דין ברירה, משום דבעידן חלות הדבר הרי הוא מבורר, וכ"כ השטמ"ק בב"ק (סט.) וכבר קדמם בזה הר"ש פ"ה ממס' מעשר שני מ"א, וז"ב, וע"כ באומר שתהא תרומה כל מה שיברר השליח לתרום שפיר חלה התרומה, משום שאין התרומה נעשית אלא משעה שתרם השליח מכאן ולהבא. ולפ"ז ודאי בעשה שליח לתרום הרי התרומה נתפסת וחלה מצד מחשבת המשלח עצמו:
ד) הן אמת שיש לפקפק בזה עפ"י מש"כ הטו"א (בחגיגה י') באבני שהם דהא דתרומה ניטלת במחשבה אינה אלא היכא שלא גמר להוציא בשפתיו, אבל היכא שגמר להוציא בשפתיו אז מה שחשב בלבו להיות תרומה אינה חלה עד שיוציא בשפתיו, יעו"ש, ולפ"ז בעושה שליח לתרום אף שחשב בלבו שתהא תרומת השליח תרומה מ"מ אינה חלה מחשבתו כיון שגמר בלבו לעשות תרומה ע"י שליח:
אבל באמת דברי הטו"א אינם מוסכמים, שמה שהביא ראי' מהא דהמתכוון לומר תרומה ואמר מעשר דלא אמר כלום אף שגמר בלבו מקודם להיות תרומה, הנה התוס' בערכין (ה.) ד"ה אדם כתבו באמת דמה דלא אמר כלום היינו מה שאמר בפיו אבל מה שבלבו קיים, ואף לפי תירוצם השני שם דלא אמר כלום אפי' מה שבלבו אינו כלום ג"כ אין ראי', משום שאני הכא משום שאין פיו ולבו שוין, שפיו ולבו מכחישין זא"ז והוי כחזרה תכ"ד ממה שחשב בלבו, וכבר שקלו וטרו בזה המחברים ז"ל. והביאו ראי' מדברי רש"י קדושין (מא ע"ב) שכ' שאם גמר בלבו לומר שור זה עולה הרי הוא עולה הרי אף שגמר בלבו להוציא בשפתיו מ"מ חלה מחשבתו להיות עולה: ה) ונראה עוד שסברת הטו"א במחלוקת שנוי' בתוספתא פ"ד ממס' מעשר שני הפריש תרומה מע"ר ומע"ש ולא קרא להם שם ר' יוסי אומר נתקדשו ור' יהודה אומר לא נתקדשו, ר' מאיר אומר אם עתיד לקרוא להם שם אין בהם קדושה עד שיקרא להם שם ואם אין עתיד לקרוא להם שם כיון שהפרישן נתקדשו יעו"ש, והנה טעמו של ר"י דס"ל שאף אם אין עתיד לקרוא להם שם לא נתקדשו ע"כ צריך לומר דר"י ס"ל שאין תרומה וכו' ניטלת במחשבה כלל וצריך להוציא בשפתיו, וכמו שצדדו התוס' בבכורות (נט.) דרבנן ס"ל שאין תרומה ניטלת במחשבה כלל, יעו"ש שכן היא באמת דעת רש"י, ורי"ו ור"מ תרווייהו ס"ל שתרומה ניטלת במחשבה גרידא וכן מע"ר ומע"ש יעוי' בכורות שם ואכ"מ, אלא שנחלקו בשעתיד לקרות עליהם שם, שרי"ו ס"ל שאעפ"כ נתקדשו במחשבת לבו גרידא, ור"מ ס"ל כיון שגמר בלבו לקרות להם שם לא נתקדשו במחשבה וכסברת הטו"א ורי"ו ס"ל שאעפ"י שעתיד לקרות להם שם מ"מ נתקדשו במחשבת לבו, וכיון דקימ"ל דר"מ ורי"ו הלכה כרי"ו ובפרט רי"ו דנימוקו עמו ע"כ ודאי גם בגמר בלבו להוציא בשפתיו ג"כ נתקדשו במחשבה גרידא, ונמצינו למדים מזה שגם בעושה שליח לתרום אף שגמר בלבו לעשות תרומה ע"י שליח מ"מ היא נעשית ג"כ תרומה ע"י מחשבתו של המשלח:
ו) והנה בנדרים (כט ע"ב) אמרינן דבהקדש אף למ"ד המקדש לאחר שלשים יום דחוזרת דאתי דבור ומבטל דבור מ"מ בהקדש אם אמר שיהא הקדש לאחר שלשים יום לא יוכל לחזור בתוך שלשים יום משום שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ויעוי' בחדושי הרשב"א שכתב הטעם כיון שאלים להיות נתפס ע"י דבור בלבד אלים נמי הדבור שלא יוכל לחזור בו. ובתוס' יבמות (צג.) כתבו שגם בתרומה אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט יעו"ש, ולפ"ז גם בתרומה בעושה אותה לאחר שלשים יום התרומה חלה אף שחזר בו בינתים:
והשתא לפ"מ שכתבנו דכל עושה שליח לתרום הוי' ג"כ תרומה מצד מחשבתו, וא"כ כשחוזר בו וביטל השליחות קודם שתרם השליח נהי שיוכל לבטל השליחות ובטלה התרומה מצד השליחות מ"מ התרומה חלה ונתפסה ע"י מחשבת המשלח עצמו שעשאה בעצמו תרומה כשיתרום השליח, וכיון שהשליח תרם הרי נתקיימה מחשבתו, ואף שחזר בו בינתים לא מהני חזרתו משום דאמירתו לגבוה וכו', וע"כ כשתרם השליח אף שביטל מקודם שליחותו מ"מ מחשבת עצמו לא בטלה שממנה לא יכול לחזור בו וחלה התרומה: ז) מעתה מבוארים דברי רבנו באר היטב בלי שום לחץ ודחק והיינו שכתב שאם ביטל השליחות מקודם אם לא שנה השליח תרומתו תרומה, והיינו אף שבטלה תרומת השליח משום ביטול השליחות מ"מ לא בטלה הפרשת עצמו והוי' תרומה, ואם שינה השליח כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה, והיינו דבשינה השליח אף שבשינוי זה אין קפידא כל כך עד שנאמר דהוי עיוות בשליחות ואף בלא ביטול לא תהי' תרומתו תרומה משום דלא חשב עוות בשליחות, וכמו באומר ערב לי בתמרים ועירב בגרוגרות דעירובו עירוב כדאיתא בגיטין (סד ע"ב), אבל בביטל השליחות מקודם אין תרומתו תרומה, דבכה"ג אין כאן תרומה לא מצד השליחות ולא מצד מחשבת עצמו, שמצד שליחות אין כאן משום שביטלה, ומצד מחשבתו ג"כ אין כאן דכיון ששינה ממה שאמר לו בעה"ב, א"כ דעתו ומחשבתו של בעה"ב המשלח היתה שיקבע מן הצפון ועל אותו שבדרום לא חשב כלל, א"כ על מה שתרם השליח לא היתה כלל מחשבתו של בעה"ב, ועל מה שחשב הבעה"ב הרי לא הפריש השליח, וע"כ אין כאן לא מחשבה ולא שליחות וע"כ לא הוי תרומה כלל:
ח) גם סוגית הגמ' בקדושין (נט ע"ב) א"ש לדברי רבנו, דרי"ו מקשה התם לר"ל דס"ל שאין דבור מבטל דבור ממשנה דתרומות דביטל עד שלא תרם אין תרומתו תרומה, והיינו דבשלמא לרי"ו דס"ל שיכול לבטל שליחותו בדברים א"ש משנתנו דמהני ביטול משום דמיירי בששינה שליחותו, וכמו שהעמידה רבנו, וע"כ אין כאן תרומה לא מצד המחשבה ולא מצד השליחות, אבל לר"ל דס"ל שאין אדם יכול לבטל שליחותו בדברים קשה ממשנתנו דבמאי מוקי לה דאף בששנה השליח, כגון שאמר לו תרום מן הצפון וקבע מן הדרום מ"מ נהי שנתבטלה התרומה מצד מחשבתו מ"מ מצד השליחות לא בטלה כיון שאין אדם יכול לבטל שליחותו בדברים לר"ל, וע"כ תירץ רבא שם דהבמ"ע כגון שקדם בעה"ב ותרם כריו דהו"ל מעשה, אבל רבנו שפסק כרי"ו שפיר כתב דמיירי בששינה שאז בטלה התרומה מצד המחשבה ומצד השליחות וכמבואר:
ט) והנה הראב"ד כאן הביא הירושלמי מתרומות פ"ד דמקשה על ר"ל וז"ל, ולית הדא פליג על ר"ל דאמר אין אדם יכול לבטל שליחותו בדברים תפתר כגון שאמר לו קבע מן הדרום והלך וקבע מן הצפון עכ"ל. ולפ"ד שגם לרי"ו דס"ל שיכול לבטל שליחותו בדברים מ"מ ע"כ צ"ל דמיירי בששינה השליח כה"ג, א"כ לפי מה דס"ד של הירושלמי דלא מיירי בששינה הא קשה גם לרי"ו, דנהי שאין כאן שליחות מ"מ תהא תרומה מצד מחשבתו של בעה"ב, שנית קשה גם תירוצו של הירושלמי לר"ל שמיירי כגון ששינה השליח ומאי מהני זה לר"ל דס"ל א"א מבטל שליחותו בדברים א"כ אף ששינה אמאי מהני ביטול השליחות וכמו שהעירונו לעיל. דממ"נ אם זה הוי עיוות בשליחות א"כ אפי' לא ביטל שליחותו לא ליהוי תרומה כיון שלא עשה שליחותו. ואם אין זה קפידא ולא הוי עיוות בשליחות א"כ השליחות במקומה עומדת אף אם בטלה כיון שא"א יכול לבטל שליחותו בדברים, וכבר עמד בזה בר"ש פ"ג דתרומות מ"ד יעו"ש שכ' לתרץ דכה"ג אע"ג דליכא קפידא יכול לבטל דיבור, ואין לזה כל מובן: י) והנה מאי דמקשה הירושלמי לר"ל ולא לרי"ו לענ"ד נראה דלק"מ, דבנדרים (כט ע"ב) הביא הר"ן בשם הרשב"א על הא דמבואר שם דבהקדש מכח דאמירתו לגבוה וכו' אינו יכול לחזור בו תוך שלשים יום שבירושלמי קדושין פ' האומר פלוגתא דאמוראי היא, ולפ"ז א"ש דמשו"ה לא מקשה הירושלמי גם לרי"ו מכאן משום שסתמא דהירושלמי כאן ס"ל שיכול לחזור בו תוך שלשים יום, ויעוי' בחי' הרשב"א נדרים שם, וע"כ בשביטל השליחות וחזר בו חזר ג"כ ממחשבתו ולא חלה התרומה גם מצד מחשבתו, וע"כ לא הקשה אלא לר"ל, משא"כ לדידן דס"ל כיון דאמירתו לגבוה וכו' אינו יכול לחזור וכמסקנת הש"ס בנדרים שם שפיר פסק רבנו שבשלא שינה השליח הוי תרומתו תרומה מצד מחשבתו:
יא) ובתירוץ הקושי' השני' נראה עפ"י מש"כ התה"ד סי' קפ"ח, הביאו הקצוה"ח סי' רמ"ג, בהא דאמרו (בחולין יב) באומר לשלוחו צא ותרום ושמע אינש אחרינא ואזיל ותרם שאין תרומתו תרומה ולא אמרינן כיון שצוה לתרום זכות הוא לו ואף באזיל אינש אחרינא ותרם תהוי תרומתן תרומה היינו דווקא התם משום דאיכא למימר דדעת בעה"ב דשלוחו דווקא יתרום משום דיודע ומכיר באיזו מדה רגיל בעה"ב לתרום בעין יפה וכו' וע"כ ל"א זכות הוא לו, דאפשר שלא ניחא ליה באחרינא שאינו מכיר מדתו. אבל בעלמא אמרינן בהפרשת תרומה זכות הוא לו היכא שאין קפידא בדבר, ולפ"ז י"ל דס"ל להירושלמי בעושה שליח לתרום ואמר לו בעה"ב קבע מן הצפון לא נעשה שליח לתרום אלא מן הצפון, שכך אמר וכך הי' דבורו של בעה"ב, אבל לתרום מן הדרום לא נעשה שליח כלל עליו, אלא מ"מ אם השליח קבע מן הדרום הוי תרומה מצד דזכות הוא לבעה"ב, כיון שגלה דעתו ורצונו שזה יתרום תרומתו, ואף אם תרם מן הדרום, כיון שאין קפידא בדבר ולא הוי שינוי ועיוות מדעתו של בעה"ב, וכ"ז בשלא ביטל בעה"ב את שליחותו מקודם אבל אם ביטל את שליחותו מקודם הרי גלה בעה"ב את דעתו שלא ניחא לו בשליחותו של השליח אין תרומת השליח מן הדרום תרומה כלל כיון שלא הי' שליח ע"ז מקודם כלל אלא מצד זכות וכיון שביטל אין כאן זכות. זוהי סברת הירושלמי:
אבל תלמודא בקדושין הנ"ל דלא משני הכי אליבא דר"ל היינו משום דס"ל לתלמודא דידן כיון שאין קפידא בדבר, אז גם באמר לו קבע מן הצפון נעשה ג"כ שליח ממש לתרום מן הדרום, וע"כ לר"ל דס"ל שאין השליחות מתבטלת בדברים לא הי' יכול לבטל שליחותו גם בקבע השליח מן הדרום, וע"כ הוצרך לתרץ כגון שקדם בעה"ב ותרם את כריו, וא"ש הכל בעז"ה:
יב) אולם יש לבעל דין לחלוק עלי דא"כ איך מצאנו יו"כ בבית המדרש בעושה שליח עכו"ם שנתמעט מדין שליחות בתרומה:
ואם נאמר דבכל עושה שליח לתרום הוי' ג"כ תרומה מצד המשלח, א"כ גם בעושה שליח עכו"ם נהי שאין כאן תרומה מצד השליח, מ"מ תהי' תרומה מצד מחשבת המשלח: הן אמת מגופא דקרא שמיעטה תורה עכו"ם משליחות בתרומה מקרא דאתם מה אתם בני ברית וכו' לק"מ, לפמש"כ דבשנה השליח מדרום לצפון דבזה מצד מחשבת המשלח לא מהני רק מכח השליחות ועכו"ם דלאו בר שליחות הוא לא מהני תרומתו ולא מידי וצריך קרא כה"ג, אבל מגופא דמתניתין פ"א דתרומות מ"א עכו"ם שתרם את של ישראל אפי' ברשות אין תרומתו תרומה דסתמא קתני ומשמע אף בלא שינה ולא מידי ג"כ אין תרומתו תרומה, ויקשה כנ"ל:
יג) אבל אחר העיון ל"ק ולא מידי שהרי שנינו בתרומות (פ"ג מ"ח) המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר וכו' עולה ואמר שלמים לא אמר כלום משום שאין פיו ולבו שוין, ויעו"ש בר"ש אף דבתרומה וקדשים מהני גומר בלבו אף שאינו מוציא בשפתיו מ"מ כששפתיו ולבו מכחישין זא"ז לא מהני מחשבתו ולא מידי:
ולפ"ז אני אומר דודאי בעושה שליח לתרום הוי' ג"כ תרומה ע"י מחשבת עצמו, אולם כ"ז בעושה שליח שראוי לתרום ותרומתו תרומה מצד השליחות עצמה אז פיו ולבו שוין, שכמו שבלבו הוא רוצה שתהא תרומת השליח תרומה הכ"נ מה שאומר בפיו שיהי' נעשה שליח ג"כ מתקיים וראוי שאם יתרום השליח תהא תרומתו תרומה, נמצא פיו ולבו מסכימים לדבר אחד דע"י פיו שאומר ועושה אותו שליח תהא תרומה מצד השליחות וגם ע"י מחשבתו תהא תרומה מצד מחשבתו, א"כ שניהן שוין להיות התרומה תרומה, וע"כ כיון שבשעה שעשה אותו שליח היתה השליחות יכולה להתקיים, ע"כ אף שבטל אח"כ השליחות הוי' מ"מ תרומה מצד המחשבה כיון שבשעת עשיית השליח והמחשבה הי' ענין השליחות ראוי להעשות ע"י, אבל כשעושה שליח עכו"ם שאינו בר שליחות ושליחותו לא מהני, הרי לפי משמעות פיו ולפי מה שהוציא בשפתיו מצד שליחות אין תרומת העכו"ם תרומה, ודברי פיו שתהא התרומה נעשית ע"י שליח זה אינם יכולים להתקיים, א"כ הר"ז כמו שאומר שלא תהא תרומה דלפי משמעות פיו אין התרומה יכולה לחול, וא"כ אף שבלבו הוא רוצה שתהא תרומה מ"מ מחשבתו ל"מ כיון שאין פיו ולבו שוין, ויעוי' ש"ך סי' רנ"ח סק"ה דלא מיקרי מכחישין זא"ז רק בעולה ואמר שלמים דאי אפשר לקיים שניהן, משא"כ בשלזה ואמר לזה שאפשר לקיים שניהן א"כ אין דברי פיו מכחישין למה שגמר בלבו בזה מתקיים מה שגמר בלבו יעוש"ה, והכ"נ בעושה שליח עכו"ם דאי אפשר לקיים שניהן השליחות והמחשבה חשוב מכחישין זא"ז ול"מ מה שגמר בלבו, משא"כ בעושה שליח בר שליחות שהרי אפשר לקיים שניהן בזה מתקיים מה שאמר בלבו, ודוק בזה כי הדברים נכונים מאד בעז"ה:
ב:
א) ועפ"י דרכנו נוסיף לקח ביישוב הא דנדרים (לו ע"ב) באיבעיא דתורם משלו על חבירו אי צריך דעת ורצה לפשוט מהא דתנן תורם את תרומותיו במאי עסקינן אילימא מן בעל הכרי על בעל הכרי ולדעתו דמאן, אי לדעתו דיליה מאן שווי' שליח אלא לדעתיה דבעל הכרי הא קמהני ליה דקעביד שליחותיה, אלא משלו על של בעל הכרי ולדעתו דמאן, אילימא דבעל הכרי הא קמהני ליה אלא לאו לדעתיה דנפשיה, וא"א תורם משלו על חבירו צריך דעת הא קמהני ליה אלא לאו א"צ דעת בעלים, לעולם משל בעל הכרי על בעל הכרי כדאמר רבא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום הכ"נ באומר וכו' ונתקשו בזה רבותינו הראשונים ז"ל כיון דבכל האומר הרוצה לתרום יבא ויתרום הוי שליחות לעשות תרומה, א"כ אמאי לא חשוב ג"כ שלוחו לענין מודר הנאה והוא קמהני ליה, ואם אינו נחשב שלוחו לענין מודר הנאה אמאי חשוב שלוחו לענין תרומה יעו"ש בר"ן, ולפי האמור יהיו הדברים מבוארים, דבאומר כל הרוצה לתרום וכו' אין זו שליחות וע"כ לא חשוב זה הנאה במודר הנאה, ואעפ"כ תרומתו תרומה משום דכל דאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום הרי יש כאן גלוי דעתו דניחא ליה בהרמתו של זה א"כ הר"ז נעשה תרומה מצד מחשבתו לבד, וע"כ בשתורם זה את תרומתו נהי דלא נעשה תרומה מצד השליחות משום דלא עשאו שליח כלל מ"מ נעשית תרומה מצד מחשבת בעל הכרי וכמו שנתבאר:
ובזה נרויח לישב דקדוק התוס' שם בנדרים ד"ה משל שדקדקו אמאי נקט לעולם משל בעל הכרי וכדרבא ולא קאמר לעולם משלו וכדרבא, אבל לפי דברינו הדבר נכון ומדוייק היטב, כיון דמה שהוי' תרומה באומר כל הרוצה הוא מצד מחשבת המשלח והוא עושה אותה תרומה ע"י מחשבתו, וע"כ אין זה אלא משל בעל הכרי אבל משלו על של בעל הכרי אין בעל הכרי יכול לעשות במחשבתו תרומה התבואה של התורם. שאין אדם תורם דבר שאינו שלו ואינו יכול לקרוא שם על של חבירו:
ב) ואם כנים אנו בכ"ז הייתי אומר שגם זה שפסק הרמב"ם בפ"ד מה' תרומות ה"ב דהתורם שלא ברשות אם בא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד, והכס"מ תמה על רבנו איך כתב דין זה, שהרי בב"מ (כב.) מוקמינן לה דווקא בששוויה שליח שאל"כ לא מצי לתרום דמה אתם לדעתכם אף שליח נמי לדעתכם ויעו"ש מש"כ בזה (ויעוי' ביו"ד סי' של"א מה שטרחו הטו"ז והש"ך ליישב דברי הרמב"ם ז"ל). - לפי דברינו יש לומר דטעמו בכלך אצל יפות שתרומתו תרומה הוא ג"כ מהאי טעמא, דכיון שגילה דעתו שניחא ליה בהפרשתו של זה א"כ הוא עשה כעת תרומה במחשבתו שניחא ליה שתהא תרומה, והר"ז תרומה לא מצד איגלאי מילתא למפרע דניחא ליה בעשיית התורם והויא תרומה מצד התורם שלא ברשות, שזה ודאי אינו משום דבעינן לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, וכקושית הגמ' בב"מ שם, אלא הטעם הוא כמו שכתבתי משום שנעשית תרומה ע"י מחשבתו של בעה"ב כיון שגילה דעתיה דניחא ליה בזה:
ובזה נבין ג"כ דברי הירושלמי פ"א ה"א מתרומות הביאו המל"מ שם שתרומתו תרומה מכאן ולהבא ולא למפרע יעו"ש, ואם נאמר הטעם משום שאיגלאי מילתא למפרע א"כ אמאי לא הוויא תרומה למפרע משעה שתרם, א"ו כמו שכתבתי שהתרומה נעשית כעת בשעה שאמר לו כלך אצל יפות מצד מחשבת הבעה"ב דניחא ליה בהפרשתו של זה: ומה שטרח הש"ס בב"מ שם לאוקמי דווקא בששוויה שליח היינו משום דמשמע ליה להש"ס הלשון של הברייתא כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה דמשמע שהתרומה היא מכח התורם ולא מצד הבעה"ב, וע"כ הי' מוכרח לפרש בשעשאו שליח, אבל רבנו הרמב"ם ז"ל ששינה את לשונו בהביאו את הדין הזה ולא כתב כלשון הברייתא שהתורם שלא ברשות תרומתו תרומה שינה ג"כ את טעמו של דבר שהוא מכח תרומת ומחשבת הבעה"ב בעצמו. ודו"ק בזה:
ג) אחרי כותבי כ"ז מצאתי להר"ן פ' התקבל שהביא בשם הרמב"ן ז"ל דהא דכל הרוצה לתרום יבא ויתרום לא הוי שליחות רק נותן רשות וגבי תרומה בגלוי' דעתיה נמי מהני כדאמרינן כלך אצל יפות תרומתו תרומה, והר"ן ז"ל השיג עליו דאדרבה דשם בב"מ מוקמינן דווקא בשעשאו שליח ובלא"ה לא מהני יעו"ש בר"ן, ולפמש"כ י"ל שזה באמת כוונת הרמב"ן דמהני גלוי דעתא בתרומה והיינו משום שנעשה תרומה מצד מחשבתו של בעה"ב, וכאמור: