אור ברסלב
שות מרחשת א › סימן מח

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · סימן מח

סימן מז

מה ששאל כת"ר באחד שהי' לו עז מבכרת ובשבת הגיעה שעתה ללדת ובא ושאל את המורה מה לעשות כדי לפטור אותה מן הבכורה והורה לו להפקיר אותה וכן עשה שפתח את דלתי הרפת והפקירה אך ההפקר הי' בינו לבי"ע ולא הי' שם אדם בשעה שהפקירה: א) לכאורה אין הפקירו כלום דלדעת הרמב"ם פ"ב מה' נדרים (הט"ז) מדאורייתא צריך הפקר בפני אחד ואם הפקיר בינו לבי"ע אין הפקירו כלום גם מדאורייתא, כדאיתא בחו"מ סי' רע"ג ולדעת הרא"ש דמדאורייתא אף בינו לבי"ע הוי הפקר מ"מ מדרבנן צריך שלשה כמוש"כ הסמ"ע שם, וא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל מדאורייתא ולדעת הרא"ש עכ"פ מדרבנן לא נפקעה קדושת בכורה:

אבל שבתי וראיתי שהתוס' בב"מ (ל ע"ב) וכן בשבת (יח ע"ב) על הא דאמרינן בשבת שם נר גיגית וקדרה אפקורי מפקר להו כתבו שם אף דצריך הפקר בפני ג' מ"מ הכא משום איסור שביתת כלים אנן סהדי דמפקירם כדי שלא יעבור על איסור שביתת כלים, ולפ"ז גם בבכור לפמש"כ התוס' בע"ז (עא.) שאם מכר הבכור לעכו"ם אף שקבל פרוטה והוא שוה כפלים מ"מ אין כאן ביטול מקח משום דאנן סהדי דניחא ליה לפוטרה מן הבכורה יעו"ש, ולפ"ז יש לומר גם כאן דמהני הפקר בינו לב"ע משום דאנן סהדי דניחא ליה בהפקרו כדי לפוטרה מן הבכורה וכמו שכ' התוס' לענין שביתת כלים: ב) איברא תיובתא קחזינא הכא, דכאן כתבו התוס' דאף דצריך ג' מ"מ היכי דאנן סהדי מהני במקום ג' והוי כאלו איכא עדים על הפקרו, ובפסחים (ד ע"ב) ד"ה מדאורייתא כתבו דביטול הוי מטעם הפקר ואף דהפקר צריך ג' מ"מ מדאורייתא א"צ ג' יעו"ש, ולכאורה לפמש"כ התוס' בב"מ ושבת דבמקום איסור אמרינן אנן סהדי וכו', א"כ הכ"נ למאי הוצרכו לטעם משום דמדאורייתא א"צ ג' תיפוק ליה משום דאנן סהדי דלא ניחא ליה לעבור על איסור ב"י וב"י, וע"כ הוא מפקיר להחמץ וכמו שם והוי כמו ג', ונראה מזה לכאורה שהתוס' בפסחים לא ברירא להו סברא זו דאנן סהדי והוצרכו לתרץ משום דמדאורייתא א"צ ג', ולפ"ז בנידון דידן יש להסתפק לפי דעת התוס' בפסחים דלא ליהוי הפקר כיון שצריך ג' מדרבנן ולפחות אחד לדעת הרמב"ם מדאורייתא:

אמנם דברי התוס' בפסחים צריכים אנו ג"כ להבין שכתבו משום דמדאורייתא א"צ ג', ולפ"ז כיון דמדרבנן צריך ג' לא מהני ביטול מדרבנן, א"כ למאי הוצרכו התוס' לעיל שם (ב.) לחדש דמשו"ה צריך בדיקה וביעור ולא סגי בביטול בעלמא כדי שלא יבא לאוכלו, דתיפוק להו כיון דמדרבנן לא מהני ביטול משום שצריך ג' וע"כ תקנו בדיקה וביעור:

ג) וליישב דברי התוס' בפסחים נראה בהקדם דברי התומים בסי' צ' שכ' לחלק דמשו"ה סגי בעדות ממון ידיעה בלא ראי' ובקדושין לא מהני ידיעה בלא ראי', משום דבממון א"צ עדים לגוף המעשה רק צריך לדעת אם הדבר אמת או לא ולא איברי סהדי אלא לשקרי. וע"כ גם בידיעה בלא ראי' ג"כ מהני כיון דיודעים אנו שהמעשה אמת, אבל בקידושין שצריך עדים לקיום הדבר וקידושין אינו כלום אם נעשו שלא בפני עדים אף אם שניהם מודים, וכיון שלא סגי בידיעת האמת רק צריך עדים לגוף הדבר אין עדות ידיעה בלא ראי' מהני בקדושין יעו"ש:

ולפי"ז נחזי אנן בהפקר, אם היינו צריכין מדאורייתא כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים ובלעדי ג' אין הפקירו כלום, א"כ צריך עדים לקיום גוף ההפקר והפקר בלא עדים לא מהני כלום עדות ידיעה בלא ראי' לא הי' מהני בהפקר כמו בקדושין, ולפ"ז בחמץ לא הי' מהני ביטול משום דאנן סהדי, דאימת יש לומר אנן סהדי, דהא קודם שהגיעה שעת איסור חמץ עדיין אינו מוכח שהפקיר את החמץ שעדיין יש לומר שיש לו שהות להפקיר, ויפקיר עוד או ימכור לנכרי, וא"כ עיקר אנן סהדי הוא רק אחר שהגיע איסור חמץ והוא הי' עובר בב"י אמרינן דאנן סהדי שהפקיר כדי שלא יעבור על איסור ב"י, ומתי הפקיר היינו בעוד שלא הי' עדיין איסור ב"י והי' החמץ עוד ברשותו והי' מותר בהנאה, דלאחר זמן איסורו לא מצי לבטל, וא"כ עיקר הראי' אינה אלא משום דבסוף חזינן החמץ ברשותו אמרינן דודאי הפקירו אותו מקודם בשעה שהי' יכול להפקיר, וכל כי האי נהי דאנן סהדי שהפקיר מ"מ הא לא ראינו שהפקיר רק מכח שראינו הסוף ידענו מה שהי' מקודם וא"כ אין זה אלא ידיעה ולא ראי' וידיעה בלא ראי' לא מהני בהפקר דבעי עדים לקיום גוף הדבר, וכמש"כ:

ד) אולם כ"ז בחמץ שאי אפשר להיות ההפקר בשעה שאנן סהדי, משום שאנן סהדי לא הווינן אלא בשעה שאי אפשר עוד להפקיר אמרינן שהפקיר מקודם, וכה"ג הוי ידיעה בלא ראי', אבל בנר וגיגית וקדרה שאפשר בכל עת להפקיר, א"כ אמרינן דמפקיר להו כעת כדי שלא יעבור על איסור שביתת כלים. א"כ הוי כאלו רואים אנו כעת כאלו הוא מפקיר להו כעת מכח אנן סהדי דהא אפשר להפקיר בשבת בכל עת ובכל שעה, וכיון שאנן סהדי דמפקיר להו הוי כמו שרואים אנו שמפקירם, והר"ז כעדי יחוד דאמרינן הם הם עדי יחוד הם הם עדי ביאה, ואף דלא מהני בקדושין ידיעה בלא ראי' מ"מ עדי יחוד מהני משום דאמרינן דבשעה שנתיחדו כאלו רואים שעתה בא עליה לשם קדושין, ואין השערה מסוף הדבר לתחלתו דחשיב כידיעה בלא ראי', ויעוין בדברי רבותינו האחרונים שהחילוק מבואר. מעתה שזכינו לחלוק זה, הרי ההבדל מבואר דבאמת ס"ל להתוס' בפסחים ג"כ סברת אנן סהדי אך בחמץ לא הי' מהני סברא זו אם היינו צריכים עדים לקיום ההפקר, וכמו שנת':

ה) ולפי"ז לכאורה גם בעובדא דידן דאין אנו יודעים אם הפקיר או לא דמי לחמץ, דהא כעת לא מהני הפקירו דנאמר דאנן סהדי דמפקיר להו, דמכיון שילדה בכור לא פקעה קדושתו ע"י הפקר, ורק צריך לומר דמקודם הפקיר בשעה שעדיין לא ילדה, וזה הוי ידיעה בלא ראי' לכאורה:

אכן לפ"ז זכינו לדין לפ"מ דקימ"ל דמדאורייתא א"צ שלשה וסגי באחד גם לדעת הרמב"ם, וא"צ לפ"ז עדים לקיום הדבר מדאורייתא, א"כ ממילא מדאורייתא י"ל דאנן סהדי דהפקיר, והרוחנו עכ"פ גם לפי דעת הרמב"ם אין כאן איסור דאורייתא משום דמדאורייתא הוי הפקר ואף דבעי אחד מ"מ האחד לא בעי משום תורת עדות רק כדי שיהי' אחד זוכה, וכיון דאנן סהדי דהפקיר הוי כמו שיש כאן ג"כ אחד זוכה, ואין כאן גם לפי דעת הרמב"ם רק איסור דרבנן:

ו) אולם אני אומר לפ"ז שגם איסור דרבנן לא הוי והפקירו הפקר אף מדרבנן, שהרי עמדנו למעלה למאי הוצרכו התוס' לטעם דלא סגי בביטול משום שמא יבא לאוכלו תיפוק להו משום דבעינן מדרבנן שלשה, אבל לפמ"ש הטעם שלא תרצו התוס' משום דאנן סהדי הוא משום דאם היינו צריכין שלשה לקיום הדבר לא הוי מהני אנן סהדי ואין זה אלא אם היינו צריכין מדאורייתא, אבל כיון דס"ל דמדאורייתא א"צ א"כ א"צ עדים לקיום הדבר, ומה שצריך שלשה מדרבנן אינו אלא כדי שיהא ההפקר בלב שלם ובלי הערמה, ויעוי' נדרים סו"פ אין בין המודר, וכיון שבאמת א"צ עדים לקיום גוף הדבר שוב גם מדרבנן א"צ שלשה כיון דאנן סהדי הוי במקום שלשה, וכמו בנר וגיגית וכו', מעתה שפיר הוצרכו התוס' לטעם משום שמא יבא לאכלו הצריכו בדיקה וביעור, משום שאחרי שמדאורייתא א"צ שלשה שוב אמרינן אנן סהדי ואף מדרבנן א"צ שלשה, ולפ"ז גם בבכור י"ל שא"צ שלשה דאנן סהדי דמפקיר להו וכמו שכ' התוס' בע"ז שהבאתי שבהקנאת הבכור לנכרי אמרינן אנן סהדי:

ז) איברא דברים אלו לכאורה לא ניתנו להאמר כלל, שא"כ בכל בהמה מבכרת נאמר דאפקורי מפקר לה כמו בנר וגיגית וכו' לב"ש ולמאי הוצרכו להקנות לנכרי, א"ו דל"א אנן סהדי דאפקורי מפקר להו אלא בנר וגיגית שאין לו תקנה אחרת כדי שלא יעבור על איסור דשביתת כלים, שאי אפשר לתקן שבכל ער"ש יהי' צריך למכור לנכרי, ע"כ אמרינן דאנן סהדי דאפקורי מפקר להו, אבל בבהמה מבכרת שאפשר בהקנאה לנכרי ל"א אנן סהדי דאפקורי מפקר לה, ועוד שאין לומר כלל אנן סהדי בזה שאין זה כלל ברור לנו שהרי אפשר שאין רצונו כלל להפקיע קדושת בכורה גם מכהן, אדרבא הא אסור להפקיע קדושת בכורה גם מכהן, וכעובדא דרב מרי בר רחל דכלו חיותיה, וכמה טרחו התוס' בבכורות ליישב מנהגנו שאנו נוהגים בהקנאה לנכרי, ומש"כ התוס' בע"ז הנ"ל דאנן סהדי דניחא ליה בהמכירה ולא הוי ביטול מקח אף אם שוה כפלים, היינו דווקא בשמכר, הרי גילה דעתו שרוצה להפקיע קדושת בכורה בזה אמרינן אנן סהדי שרוצה בקיומה של מכירה זו ולא בביטול מקחה, אבל מן הסתם לאחר דמפקר להו כ"א ולא שייך כלל:

אבל אם כנים אנו בזה הרי חזר הדין גם בעובדא דידן שהפקיר את העז ופתח את דלת הרפת כדי להפקירה, הרי גילה דעתו שרוצה הוא בהפקרה כדי להפקיע קדושת בכורה, שוב אמרינן גם בזה אנן סהדי שמפקיר בלב שלם ובלי הערמה כדי להפקיע קדושת בכור וכמו בנר וגינית וכו'. כן הי' נראה לצדד לכאורה שההפקר חל וקיים הוא: ב:

א) והנה כעת נדעה נרדפה לדעת בעיקר דין הפקר אם פוטר מן הבכורה, והנה ראש המדברים בזה הוא הטו"א בר"ה (ד' י"ג) ד"ה קצירכם שכתב שהפקר אינו פוטר מן הבכורה, דלא ממעטינן ברפ"ק דבכורות אלא של נכרים אבל הפקר אינו פוטר, והביא ראי' מהא דאמרינן קצירכם ולא קציר נכרי, דתבואת נכרי אינה ראוי' לעומר משום דלא הוי קצירכם, ואם איתא דממעטינן ג"כ הפקר מקצירכם א"כ איך מביאים העומר מספיחי שביעית הא שביעית הפקר הוא ולא חשיב קצירכם, ולענ"ד הטו"א מדויל ידיה משתלם, לפמש"כ הוא עצמו בר"ה (טו.) דמשו"ה צריך בשביעית לקרא דפטור מן המעשר ולא נפקא לן מהא דהפקר פטור מן המעשר מקרא דאין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך, משום דהפקר אינו אלא אם הוא בין לישראל בין לנכרי, אבל שביעית שאינה הפקר אלא לישראל לא נפקא לן מקרא דחלק ונחלה דלא דמי' להפקר יעו"ש, מעתה י"ל דמשו"ה לא מיפסלא שביעית לעומר כיון שאינה הפקר אלא לישראל הוי בכלל קצירכם כדאמרינן בפסחים (כג.) קצירכם דכל ישראל משמע, והכ"נ הוי דכל ישראל כיון שאין לנכרי רשות בה בשביעית, אבל במקום דהוי הפקר לכל העולם הפקר לא חשוב קצירכם, וכמו כן לענין בכורה, ומה שהביא ראי' מרב מרי בר רחל דלא הפקיר לחיותה כבר דחו זה כל האחרונים הגאון בעל ח"ס וכן בס' באר יצחק די"ל שלא רצה להפקיר פן יזכה בו אחר, והוא פשוט:

ב) והנה הגאון הח"ס הביא תלמוד ערוך בידו תוספתא מפורשת במס' בכורות דהפקר פוטר מן הבכורה שכן איתא שם בהמת המדבר וגר שמת שאין לו יורשין פטורה מן הבכורה, הרי מפורש שהפקר פטורה מן הבכורה כמו של נכרי, וזו ראי' ברורה שאין עליה תשובה, וכבר הביא זה גם הרי"ט אלגזי בה' בכורות להרמב"ן, וכן בבאר יצחק כולם החרו והחזיקו בראי' זו. ובס' באר יצחק הביא עוד ראי' שממעטינן הפקר כמו של נכרי והקדש ממה שמצינו דהפקר פוטר גם מחלה כדאיתא ברמב"ם ובטוש"ע הלכות חלה. שאם הפקיר עיסתו ונתגלגלה בשעת הפקר ואח"כ חזר וזכה בה הר"ז פטורה מן החלה, הרי דהפקר פוטר החלה משום דממעטינן לה מקרא דעריסותיכם כמו הקדש ונכרי, וכמו כן גם לענין בכורה ממעטינן הכי, ותמיהני על המנחת חינוך במצוה י"ח שהביא ג"כ לספק זה אם הפקר פוטר מן הבכורה, וצידד לאידך גיסא שהפקר אינו פוטר הבכורה, דלא ממעטינן מבקרך רק של נכרי ולא ממעטינן מזה גם הפקר, כמו עיסת חלה שנתגלגלה בעודה הפקר שלא מצינו שפטורה מן החלה יעו"ש, והוא פלא גדול איך נעלם מעיניו הטהורות דברי הרמב"ם והטושו"ע שמפורש אמרו שהפקר פוטר מן החלה: ג) הן אמת דבר זה שהפקר פוטר מן החלה שמבואר בטור ושו"ע יו"ד סי' ש"ל ראיתי בלשון הרמב"ם בה' בכורים, בהביאו דין זה, דבר שראוי לעמוד בו, שהרי זה לשונו בפ"ח מה' בכורים הלכה ו' ז', וכן המקדיש עיסתו או הפקיר אותה קודם שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ואח"כ גלגלה, או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה ופדאה או זכה בה הר"ז חייבת בחלה, הקדישה קודם שתתגלגל ונתגלגלה ביד ההקדש ואח"כ פדאה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה, עכ"ל, הנה בדין שנתגלגלה קודם שהקדישה או שנתגלגלה אחר שהקדישה נקט ג"כ הדין בהפקיר אותה, אבל בדין אם נתגלגלה בשעת הקדשה תפסה רק הדין לענין הקדש, ושבק דין זה גם לענין הפקר, אם נתגלגלה בשעה שהיתה הפקר שתהא פטורה מן החלה כמו בהקדש משום שבשעת חובתה היתה פטורה. ובטור ושו"ע כתבו דין זה ג"כ בגלגול בשעת הפקר, וכמו שהבאתי למעלה אבל הרמב"ם השמיט דין זה ונקט רק בהקדיש, הלא דבר הוא וצריך טעם למה: ד) ונ"ל שרבנו הרמב"ם ז"ל רוח אחרת אתו בדין הפקר שפטור מן החלה, משום דבהפקר בשעת גלגול יש מקום לומר שאין לפטור מחיוב חלה אם חזר וזכה בה מטעם שבשעת חובתה היתה פטורה, והוא משום דדין חיוב חלה חלוק הוא משאר חיובים של גדולי קרקע כמו תרומות ומעשרות וכדומה שכל אלה חיובן הוא אפי' בכל שהוא ואין צריכים שום צירוף, ואף חטה אחת חייבת בתרו"מ כל שנתמרחה ונגמרה מלאכתה למעשר, אבל עיסה אינה חייבת בחלה עד שיהא בה שיעור של חמשת רבעים קמח ועוד, ותנן בפ"א מ"ז דחלה שהעושה עיסה לחלקה לבצק פטורה מן החלה, וכן נשים שנתנו קמח לנחתום לעשות בהם שאור אם אין בכל אחת מהם כשיעור אע"פ שיש בכללן כשיעור פטורה, הביאה רבנו בפ"ו מה' בכורים הנ"ל הי"ט כ', הרי שעיסה אינה חייבת בחלה אא"כ יש לה כשעור בבעלים אחד, ואם עומדת להתחלק ואין לכל אחד כשיעור אפי' בבעלים אחד אינה חייבת בחלה משום שאין כאן בבעלים אחד כשיעור, ולפ"ז בהפקר שאין לו בעלים כלל ורשות הכל עליו כלשון הרשב"א בחידושיו לקדושין (סה ע"ב) לא שייך צירוף שהרי הפקר אינו רשות אחד כמו של הדיוט או של גבוה, ואין כאן בעלים אחד שיצרפם, ועוד שהרי הפקר עלול שיזכו בו אנשים הרבה שלא יהי' ביד אחד מהם כשיעור עיסה של ה' רבעים קמח, וא"כ הר"ז כמו עיסה שנעשה לחלקה בצק וכמו נשים שנתנו לנחתנם שפטורה מן החלה מפני שאין בכל אחת כשיעור. ובפ"ז מה' בכורים הנ"ל ה"ח כתב רבנו שני נכרים שעשו עיסה כשיעור וחלקוה ואח"כ נתגיירו והוסיף כל אחד על חלקו אחר שנתגייר עד שהשלימו לשיעור הר"ז חייבת שלא היתה לה שעת חובה כשהי' עכו"ם שהרי פחות מכשיעור הי' ביד כל אחד מהם, הרי אם בשעה שנתגלגל, שאז היא שעת חובתה, לא הי' ביד כל אחד מהם כשיעור אין שעת חובתה זאת פוטרת מחלה אח"כ משום שהיתה של נכרי אז, משום שרשות הנכרי לא פטר אותה מחלה מטעם שהיא של עכו"ם אלא מצד שלא הי' אז כשיעור חיוב חלה לכל אחד ולא נקרא אז שעת חובתה, ולפ"ז הכ"נ בהפקר אין ההפקר בשעת גלגול פוטר מחלה משום שלא היתה אז העיסה פטורה מחלה מצד שהיא הפקר, אלא מצד שלא הי' בה צירוף כשיעור חיוב חלה, ולא קרינן בה בשעת חובתה היתה פטורה, וע"כ הסברא נותנת לומר שאם נתגלגלה בשעת הפקר ואח"כ זכה בה אחד, שאז יש לה צירוף בבעלים אחד לחיוב חלה, הר"ז חייבת בחלה משום ששעת גלגול שלה לא פטרה אותה, והר"ז דומה לדינו של שני עכו"ם הנ"ל, ויעוי' עוד שם בדין ט' ובדין י' ובהשגת הראב"ד שם, וע"כ שפיר שבק רבנו הרמב"ם ז"ל לדין הפקר דשעת גלגול, ול"ד להקדש שיש רשות גבוה עליו ויש לו צירוף של בעלים אחד כדי לחייב בחלה וע"כ שעת חובתה זאת פוטרת אותה: אמנם הטושו"ע לא משמע להו לחלק כן וס"ל שגם הפקר חשוב כמו רשות אחת כדי לצרף כשיעור חיוב חלה, וע"כ כתבו ששעת חובתה זאת פוטרת אותה, ואולי תלוי במחלוקת בעירובין (מה ע"ב) אם חפצי הפקר קונין שביתה דלמ"ד דקונין ס"ל שרשות הפקר חשוב כמו רשות בעלים, ויעוש"ה (מו ע"ב) בדין חפצי עכו"ם ואכ"מ. ויעוי' ב"ק (יג ע"ב) נכסים המיוחדים פרט לנכסי הפקר הרי שקרא לנכסי הפקר נכסים שאינן מיוחדים, ודו"ק:

ח) איך שיהי' הרי רואים אנו דלא מיבעי לדעת הטור ושו"ע שמפורש אמרו שהפקר פוטר מחיוב חלה, אלא אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל ששבק דין זה שגלגול בשעת הפקר פוטר מן החלה הר"ז אינו אלא מטעם אחר כמו שנתבאר, אבל מצד שיש למעט הפקר מקרא דעריסותיכם בזה כל אפיא שוין שדינו שוה להקדש ושל נכרי שפטורין מן החלה, ופלא גדול הוא על בעל מנחת חנוך שנעלם ממנו הדין המפורש בטור ושו"ע ותפס בפשיטות לאידך גיסא, והר"ז בא ללמד שגם הפקר פוטר מן הבכורה כמו שפוטר בהמת נכרי מן הבכורה ודינם שוה, וכמו שכ' הח"ס והבא"י שהבאתי למעלה:

ו) ונראה לי עוד ראי' שהפקר פוטר מן הבכורה ממשנתנו בתמורה (ז ע"ב) הכהנים ממירים בשלהם אין ממירין בבכור אמר ריב"נ וכו' תאמר בבכור שזכין בו בחייו, א"ל ר"ע והלא כבר נאמר והי' הוא ותמורתו יהי' קדש היכן קדושה חלה עליו בבית בעלים אף התמורה בבית בעלים, יעו"ש, ואם קדושת בכורה היא ג"כ בשל הפקר היך שייך לומר שקדושה חלה עליו בבית בעלים, שהרי אם לא הי' לו בעלים כלל ג"כ היתה קדושה חלה, וא"כ איך תלה קדושתו בבעלים, שהרי אין קדושתו מצד הבעלים, א"ו שקדושת בכורה אינה חלה אלא בשיש לו בעלים, ע"כ שפיר קאמר ר"ע היכן קדושה חלה עליו בבית בעלים, שנמצא שהבעלים גרמו את קדושתו ומצד הבעלים חלה קדושתו והר"ז כמו שהקדישו הבעלים אותו, וע"כ להם יש כח להמיר משום שהם גרמו קדושתו, ואף שאין המקדיש עושה תמורה אלא המתכפר, היינו במקום שיש מתכפר, אבל בבכור אין כאן מתכפר שבכור לאו בר הרצאה הוא כמו דאמרינן בזבחים (ד' כט ע"ב), שם המקדיש עושה תמורה, ויעוי' תוס' תמורה הנ"ל ד"ה שאין זכין דלאו לאפוקי בעלים אתי יעוש"ה, וזה לענ"ד ראי' ברורה שקדושת בכור אינה חלה בשל הפקר: ז) ועוד נראה לי אף שמהתוספתא שהביא הח"ס ובא"י וכן ממשנתנו הנ"ל מוכח שבהמת הפקר פטורה מן הבכורה מ"מ הי' אפשר לחלק בזה, לפי המבואר בבכורות (ג.) שאם העובר הוא של נכרי או שהוא שותף בו ילפינן מקרא דכל בכור בישראל ואם האם היא של נכרי והעובר של ישראל ילפינן מקרא דכל מקנך תזכר, ולפ"ז יש לחלק שאם הולד הוא של הפקר ודאי אינו קדוש בבכורה שהרי מקרא מלא דבר הכתוב כל בכור בישראל שצריך שיהא של ישראל והפקר אינו של ישראל, אבל כשהולד הוא של ישראל ורק אמו היא של הפקר, כגון שהפקיר את האם ולא את הולד, כמו שכ' רש"י בב"ק (מו ע"ב) ד"ה דפרה שמכר פרה חוץ מעוברה בזה הי' אפשר לצדד לדעת הטו"א דמקרא דכל מקנך תזכר לא ממעטינן אלא של עכו"ם אבל לא של הפקר, ולפ"ז אין ראי' מהתוספתא דפ"ק דבכורות שהפקר פטור מן הבכורה שהרי שם אומר בהמת המדבר או של גר שמת וא"ל יורשין, שההפקר בזה הוא בין באם ובין בולד פטורה מן הבכורה משום שאין זה בישראל, וכן ממשנתנו דתמורה הנ"ל דשם בולד קיימינן, אבל אם הפקיר האם ולא הולד אפשר שחייב בבכורה שהולד הוא בישראל ומצד האם אין הפקר פוטר מן הבכורה דלא נתמעט מקרא דכל מקנך תזכר, וכמו שצדדו הטו"א והמנ"ח הנ"ל: מיהו אף שיש לחלק כן מ"מ הדין דין אמת שכל הפקר פוטר מן הבכורה ומקרא דכל מקנך או מקרא דבכורות צאנכם כמו שנתמעט עכו"ם הכ"נ הפקר וכמו בחלה שהפקר פטור ממנה, וכנ"ל:

ח) היוצא מדברינו ובהא סליקנא ובהא נחיתנא שבהמת הפקר פטורה מן הבכורה, ואף לדעת הטו"א דמקרא דכל מקנך תזכר או מקרא דכל הבכור מבקרך ומצאנך לא ממעטינן הפקר אלא של נכרי אין זה אלא כשהפקיר האם ולא את העובר אבל בשהפקיר את העובר הכל מודים שהפקר פוטר הבכורה משום שאין זה בכור בישראל וכמו שכ' למעלה, ואף שהטו"א בעצמו לא נחית בזה, מ"מ הדין דין אמת שאף לפי סברתו יש לחלק בזה, מעתה נחזור לעובדא דידן שהפקיר את העז המבכרת אותה ואת העובר שלה ואם הי' ההפקר חל ודאי שהיתה פטורה מן הבכורה:

ט) אלא שבעובדא דידן שהפקיר בינו לבין עצמו שבזה באנו למחלוקת הרא"ש והרמב"ם, דלדעת הרא"ש ההפקר חל דבר תורה גם בהפקיר בינו לבי"ע, וא"כ מן התורה הולד איננו קדוש בבכורה, ולא עוד לפמש"כ בביאור הגר"א בחו"מ סי' רע"ג הנ"ל בדעת הגהת הרמ"א שם הוי' הפקר אפי' מדרבנן אפי' בינו לבי"ע אפי' בליכא כלל אחד זוכה, וכן הביא שם בשם הנמו"י בב"מ פ' א"מ ג"כ סברא הנ"ל דלא בעינן ג' אלא לענין מעשר. אבל לשאר דברים הוי הפקר אפי' מדרבנן אפי' בהפקיר בינו לבי"ע, ולפ"ז, לפי דעת הסוברים הנ"ל, בעובדא דידן אין הולד קדוש בבכורה והוי חולין אפי' מדרבנן, ואפי' אם נאמר שדעת הרא"ש היא דמדרבנן צריך הפקר בפני ג' בכל מקום ול"ד לענין מעשר, מ"מ מן התורה ודאי אין על הבכור הנולד קדושת בכורה ולא הוי בכור אלא מדרבנן, ואין מקום לומר כאן כיון שחכמים אמרו שלא הוי הפקר אלא בפני ג' שוב הוי שלו מן התורה, זה אינו, אפי' לדעת הסוברים דמהני קנין דרבנן לדאורייתא אינו אלא משום דהפקר ב"ד הפקר, וכאן אם נבא מצד הפקר בי"ד שוב אותו הפקר פוטר מן הבכורה והרי בלא"ה הוי כאן הפקר מן התורה ומאי מהני הפקר על הפקר, וכבר כתבו רבותינו האחרונים ז"ל דל"א הפקר בי"ד הפקר אלא כדי להוציא מרשותו אבל לא שיזכה בו מן התורה בלא קנין, וע"כ בעובדא דידן לא זכה בהעז המבכרת אלא מדרבנן מכח תקנת חכמים שהעמידו את ההפקר ברשותו, ובכל אופן אין כאן קדושת בכורה על הבכור הנולד אלא מדרבנן ולהסוברים שהפקר גם בינו לבי"ע הוי הפקר אפי' מדרבנן, הולד חולין אפי' מדרבנן, ולפ"ז אף אם נדון דבר זה לספק פלוגתא דרבוותא הוי ספקא דרבנן ולקולא:

אלא אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל שהצריך שיהא הפקר בפני אחד מן התורה ומדרבנן צריך ג' בכל הפקר ובכל ענין אפי' שלא בענין מעשר, מ"מ הא כתבתי לצדד לעיל דבבכור כיון שגילה דעתו שרצונו להפקיר קדושת בכורה אנן סהדי שרצונו להפקיר את העז וא"צ ג' משום דאנן סהדי הוי במקום ג', וכמו בגר וגיגית דאפקורי מפקר להו א"כ לדעת הרמב"ם חל ההפקר ופטורה מן הבכורה:

י) מיהו אף שאנו מדמין לא נעשה מעשה להקל בבכורה ולהפקיע ממנו קדושת בכורה ומידי ספק פלוגתא לא יצאנו, וע"כ הולד הנולד הוא קדוש בבכורה מספק, אלא שאין כאן אלא ספק בכור יש להקל להטיל בו מום ע"י נכרי ולהיותו נאכל במומו, וכבר הארכתי בדין הטלת מום בבכור בזה"ז במ"א ואין רצוני לכפול את הדברים:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה