שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
א · סימן מז
א) אחד"ש כת"ר, ע"ד העובדא שבאה לידו באחד שלקח פרה מעוברת מנכרי ונתן לו או"ג עשרים רובל ולא משך את הפרה ואח"כ ילדה זכר ונשאל מה דין הולד לענין בכורה. הן בטח ראתה עינו הטהורה של מעכ"ת מה שדברו בענינים אלו רבותינו ז"ל זה בכה וזה בכה ולא הניחו מקום להתגדר בו ולא ניתן להתחדש בו דבר, אך מאשר כ' ידידי מבקש ממני שאזדקק לזה ולהשיב לו את הנראה לענ"ד הנה לעשות רצונו חפצתי והנני להשיב למעכ"ת כאשר יורוני, ומה' אשאל עזר שלא אכשל בדבר הלכה ח"ו, ואשיב בקצרה, הנה יסוד ההיתר לכאורה בזה הוא דעת הטו"ז ביו"ד סי' ש"כ סק"ח דקימ"ל כר"ת דמעות אינן קונות בנכרי וע"כ בעובדא דידן, שלא הי' אלא קנין כסף לחוד בלא משיכה, הוי הפרה של הנכרי ואין הולד קדוש בבכורה: אולם מה שעומד לנגדנו הוא דעת הש"ך שם סק"ח בשם הב"ח שכ' שאם ישראל קנה פרה מהנכרי בכסף בלא משיכה הוי ספקא דדינא וקדוש בבכורה מספק ולפ"ז גם כאן הוי ספק וחייב בבכורה:
ב) ואם היינו אומרים בנד"ד שלא נתן רק מקצת הדמים ולדעת רב בב"מ (מח ע"ב) ערבון אי"ק אלא כנגד מעותיו וא"כ הישראל לא קנה אלא כנגד מעותיו ויש להנכרי חלק בהפרה כנגד מותר המעות שמגיע לו עוד וא"כ הוי שותפות עכו"ם שפוטר מן הבכורה, אבל כ"ז אינו, חדא דקימ"ל כרי"ו דערבון כנגד כולו הוא קונה כמש"כ הפוסקים בחו"מ סי' ק"צ ס"י בקרקע והו"ה במטלטלין אם לא בעייל ונפיק אזוזי, וכאן הא הנכרי לא עייל ונפיק אזוזי כיון שהפרה עומדת ברשותו. ועוד אפי' לרב כה"ג קנה כולו, דדוקא במקום שכסף אינו קונה אלא לקבולי מש"פ ס"ל לרב דכנגדו הוא קונה אבל במקום שקונה קנין גמור כמו בקרקע שם גם רב מודה דכנגד כולו הוא קונה כדאיתא בב"מ שם, וא"כ בנד"ד דמעות בנכרי קונה קנין גמור למ"ד מעות קונות, בזה גם רב מודה דכנגד כולו הוא קונה והוי ברשות ישראל וחייב בבכורה אם נאמר דמעות קונות בנכרי. ובזה הנכון עם כת"ר שא"ד למה שכ' הלקט הקמח בשם הצ"צ שאם נתן זהוב א' לקיום וחשבון המקח שכ' כיון שהישראל יכול לבטל המקח אם יניח את הזהוב הא' לא הוי ברשות ישראל, דבעובדא דידן ודאי לא יניח הישראל את העשרים רובל ורצה לקנות את הפרה כולה ולבלי לחזור בו עוד, וגם לא נתן בתורת ערבון שלא יקנה אלא כנגד מעותיו רק בתורת מקצת פרעון שקנה כולו, וכן ראיתי בתשו' מוהר"ם לובלין סי' ל"א שכ' ג"כ שאם לא נתן רק מקצת הדמים על הפרה מ"מ קנה כולה למ"ד מעות קונות בנכרי, יעו"ש:
ג) מיהו אעפ"כ נראה דכה"ג אפשר לומר דפטורה מן הבכורה, דהא אם ירצה הישראל למשוך את הפרה לרשותו ולזקוף את המותר בחוב לא יתנהו הנכרי וכ"ז שלא יפרע לו כל דמי המקח במלואם לא יתן לו הנכרי את הפרה כלל, וא"כ הוי הנכרי תפוס בה והו"ל יד נכרי באמצע ופטורה מן הבכורה כדאמרינן בב"מ (ע ע"ב) כיון דאי לא יהיב לו זוזי אתי עכו"ם תפיס ליה לבהמה הו"ל יד נכרי באמצע ופטורה מן הבכורה, ויעו"ש בתוס' ד"ה ואי לא מש"כ לחלק מההיא דבהמת ארנונא דחייבת בבכורה כיון דמצי מסלק ליה בזוזי משום דכאן מתחלה היתה של נכרי וכעת עדיין כח הנכרי בה לתפוס הבהמה אם לא יתן לו המעות לא יצאת משו"ה מרשות הנכרי יעו"ש, והכ"נ גם בנד"ד כיון שהבהמה היתה מתחלה של הנכרי וגם כעת לא יתנהו הנכרי כ"ז שלא יפרע לו כל דמי המקח, א"כ הו"ל יד נכרי באמצע ופטורה מן הבכורה, וש"מ בפ"ת סי' הנ"ל שהביאו בשם תשו' מוהר"ם זיסקינד שכתב כן דכה"ג הו"ל יד נכרי באמצע ופטורה מן הבכורה, ובאמת הסברא נכונה מאד לולא שבתשו' מוהר"ם לובלין הנ"ל לא משמע כן שהרי כ' דכה"ג חייבת בבכורה למ"ד מ"ק בנכרי ולא נחית לחלוק זה: ר) והעיקר נלע"ד בנד"ד להיתירא משום דהוי ס"ס ספק דילמא כבר ילדה הפרה ואינה מבכרת ואת"ל דמבכרת ספק דילמא קימ"ל כר"ת דמעות אינן קונות בנכרי ועדיין ברשות הנכרי היא והישראל לא קנה אותה, והוי ס"ס ספק אחד במעשה וספק אחר בפלוגתא דרבוותא דקימ"ל דהוי ס"ס, ולא הוי ס"ס במקום חזקה דהעמד פרה בחזקת שלא ילדה והשתא היא דילדה משום דאיכא נמי חזקה להיפך, העמד הולד בחזקת חולין במעי אמו כמש"כ התוס' בבכורות (כ ע"ב) ד"ה חלב פוטר ובשא"ד: והנה בתשו' הגרע"א סי' ל"ז בעובדא דידיה שישראל מכר פרה לנכרי במעות לבד בלא משיכה כתב ג"כ לדין ס"ס הנ"ל, ולפי עובדא שלו שישראל הוא שמכר פרתו לנכרי הוי הס"ס להיפך, דילמא מעות קונות בנכרי וספק דילמא לאו מבכרת הוי, יעו"ש, מיהו מתחלה פקפק בזה ולא מלאו לבו להקל משום זה לחוד, משום דעת הפוסקים דס"ל דהלוקח בהמה חולבת מן הנכרי שאינה פטורה מן הבכורה משום דאמרינן סמוך מיעוטא דחולבת עד שלא ילדה לחזקה דהעמד הפרה בחזקת שלא ילדה ולא ס"ל החזקה דולד חולין במעי אמו, וא"כ לדידהו הו"ל ס"ס במקום חזקה דלדעת הרבה פוסקים ל"א, ויעו"ש שנסתפק בס"ס דספק אחד הוא בדין וספק אחד במעשה, דלנגד ספק בדין לא שייך חזקה כלל כמש"כ האחרונים דמשום חזקה לא ישתנה הדין אף שכנגד הספק במעשה הוי חזקה כנגדו אם גם כה"ג ל"א ס"ס במקום חזקה, דאפשר דכה"ג כיון דספק אחד הוי בדין שכנגדו לא שייך חזקה שפיר אמרינן ס"ס, ויעו"ש באורך דלמסקנא נראה מדבריו שיש להקל בכה"ג ושפיר אמרינן ס"ס, יעו"ש, וא"כ גם בנד"ד שפיר יש להקל משום ס"ס:
ה) ובאמת נראה דבעובדא דידן עדיפא יותר, דבעובדא של תשו' הגרע"א ז"ל שישראל מכר פרתו לנכרי במעות לחוד שם י"ל דלא הוי ס"ס מעליא משום שלכל ספק יש חזקה כנגדו היינו משום שכנגד הספק דילמא ילדה הוי חזקה העמד פרה בחזקת שלא ילדה ולדעת הפוסקים דלא ס"ל שיש כנגדה חזקת הולד חולין במעי אמו, וכנגד הספק דילמא מעות קונות והוי הפרה של נכרי יש חזקת מרא קמא דהוי של ישראל מקודם וגם העמד הפרה בחזקת חיוב בבכורה דמקודם היתה ברשות ישראל שמתחייבת בבכורה, וא"כ לכל ספק יש חזקה כנגדו וע"כ ל"א כה"ג ס"ס, ואפי' להפוסקים דאמרינן ס"ס אפי' במקום חזקה היינו דווקא היכי ששני הספקות מוציאים ומתנגדים לחזקה אחת ע"ז ס"ס עדיף כמו דרובא עדיף מחזקה, אבל כאן הא יש שני חזקות ולכל ספק לבד יש חזקה כנגדו, זולת לדעת אלו מהפוסקים דס"ל דלא שייך חזקה נגד ספקא דדינא א"כ לא שייך חזקת מרא קמא או חזקת הפרה בחיוב בכורה לנגד ספד"ד אם מעות קונות או לא אבל להיפך בעובדא דידן שהפרה היתה של נכרי מקודם והיתה עומדת בחזקה מרא קמא הנכרי וגם עומדת בחזקת פטורה מן הבכורה שפיר אמרינן ס"ס הכא, ומכש"כ אם נאמר דגם בסד"ד אמרינן חזקה א"כ הוי ס"ס טוב בלי שום חזקה נגדו, שאם תאמר משום דהעמד פרה בחזקת שלא ילדה ויש חזקה לחיוב כנגד הספק דלמא ילדה מכבר אדרבה אמרינן העמד פרה בחזקת פטורה מן הבכורה ובחזקת מרא קמא ושל נכרי הוי כמו קודם לכן, וכיון שיש חזקה כנגד חזקה סלקם כמו דליתא, והוי הס"ס בלא שום חזקה, ובמפורש אמרו כה"ג בחולין (קלד.) הכא פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא, יעו"ש, ואף דאמרינן שם בספק קודם שנתגייר או לאחר שנתגייר דספק בכור לחיוב, היינו בספק אחד וכמו שכ' רש"י שם משום דהוי איסור מיתה או כרת הלכך לא סמכינן אחזקה יעו"ש, דמשמע ג"כ דמה"ת ודאי יש להעמידה בחזקת פטורה מן הבכורה אלא מפני שאיסור כרת הוא חשו חכמים ולא סמכו אחזקה אבל בס"ס ודאי הולכין להקל וכמו שכ', ויעוי' פמ"ג בפתיחה לה' טריפות ד"ה וראיתי להפ"מ, יעו"ש: ו) עוד נראה לצדד להקל לפי המבואר בב"מ (ו ע"ב) דכיון דקימ"ל תקפו כהן מוציאין מידו הו"ל ממונו של ישראל בתורת ודאי ומשו"ה ספק בכור נכנס לדיר להתעשר ולא הוי פוטר ממונו בממונו של כהן, יעו"ש. וא"כ בעובדא דידן כיון דהוי ספק אם קנה הישראל את הפרה במעות לחוד משום ספד"ד, ואם הי' בא הישראל לתפוס את הפרה מהנכרי היו מוציאין מידו כדין ת"כ שמוציאין מידו משום שהנכרי הוא מוחזק, וא"כ האי חזקת ממון של הנכרי עושה אותה כודאי של נכרי וברשות הנכרי קיימא ופטורה מן הבכורה, ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק ת"כ אין מוציאין מידו, מ"מ מודה היכא דאיכא ג"כ חזקת מרא קמא מלבד חזקת ממון שמוציאין כמש"כ הרשב"א בתשו' הביאו הפנ"י בב"מ שם וכן הש"ש ש"ד פ"ה, דדווקא בבכור שם בב"מ לא הוי חזקת מרא קמא משום שתיכף שנולד נולד ספקו עמו אם של כהן הוי וטרם שנולד הוי דשלבל"ע, יעו"ש, וע"כ ס"ל להרמב"ם דת"כ א"מ מידו, משא"כ היכא שיש ג"כ חזקת מרא קמא ד"ה מוציאין מידו. ובעובדא דידן שהפרה היתה של הנכרי מקודם והוא מוחזק גם כעת בה ויש לו חזקת ממון וחזקת מרא קמא א"כ משום זה חשובה הפרה כאילו היא ודאי של הנכרי והוי כמו דאמרינן התם דמשו"ז יכול להכניסה לדיר להתעשר ולא הוי אפי' עשירי ספק ויעוי' בתשו' חמדת שלמה או"ח סי' א' ב' מש"כ בזה. ואכ"מ להאריך, זולת בניד"ד יש לפקפק לפמש"כ הראשונים ז"ל בכתובות (טו ע"ב) גבי הא דרוב כותים כותי דבנכרי ליתא לחזקת ממונא, יעו"ש וכן כתבו הה"מ פט"ו מהא"ב הכ"ו יעו"ש:
ועוד בלא"ה כיון דמשום ספד"ד אין הישראל יכול להוציא מן הנכרי את הפרה משום שהנכרי הוי מוחזק א"כ הו"ל יד נכרי באמצע ופטורה מן הבכורה, וגדולה מזו אמרו בב"מ, דכיון דמצי הנכרי תפיס לבהמה הו"ל יד נכרי באמצע ופטורה מן הבכורה, אף דהוי רק משום אלמות הנכרי ותקיפותו, ומכש"כ הכא דמדינא הנכרי תפיס לה, שהוא מוחזק בה מספק א"כ ודאי כה"ג אמרינן דהוי יד נכרי באמצע ופטורה מן הבכורה. ויעוי' תשו' חמד"ש הנ"ל חיו"ד סי' ל"ג:
ז) עוד נראה לי בזה כסניף להקל דהנה בבכורות (יט) אמרינן הא דהלוקח בהמה מן הנכרי שחייבת בבכורה ולא אמרינן הלך אחר רוב פרות ורוב פרות מתעברות ויולדות והא ודאי מיליד אוליד, הוא משום דהוי רוב התלוי במעשה ורוב התלוי במעשה ל"א, והנה ראיתי להאחרונים ז"ל שהביאו מדברי הרשב"א ז"ל פ"ק דחולין דהא דל"א רוב התלוי במעשה הוא רק מדרבנן, ומדאורייתא אזלינן בתר רובא אפי' תלוי במעשה, ויעוי' ראש יוסף על חולין (ט.). יעוש"ה. וכיון דעיקר חשש דלוקח בהמה מן הנכרי דהוי ספק דילמא לא ילדה עד השתא הוא מדרבנן, וא"כ לא הוי רק איסור דרבנן, וכיון דמספקא לן אם מעות קונות או לא בנכרי הו"ל ספיקא בדרבנן ולקולא: ולפמש"כ דעיקר חשש כאן הוא מדרבנן משום דמדאורייתא הלך ג"כ אחר רוב התלוי במעשה, יש עוד לצרף לזה מש"כ כת"ר דגיסו של הנכרי הי' מסיח לפ"ת שהפרה כבר ילדה, דהא מסיח לפ"ת נאמן במילי דרבנן. כדאיתא בב"ק (קיד ע"ב), וא"כ הכא דהוי רק חשש בדרבנן לפש"כ, הנכרי המלפ"ת נאמן לומר שילדה כבר. מיהו יש לחלק. דדוקא בדבר שהאיסור עצמו דרבנן כמו בתרומה דרבנן שם מסלפ"ת נאמן, אבל אם האיסור עצמו דאורייתא רק החשש הוא דרבנן כמו בנד"ד שאיסור בכור הוא דאורייתא רק החשש הוא מדרבנן, משום דמדאורייתא הו"ל להלוך אחר הרוב, כה"ג הו"ל כדאורייתא ואין מסלפ"ת נאמן בה. מיהו מהא דאמרינן שם בשבוי' הקילו, משמע אפי' היכא שהאיסור דאורייתא כיון שהחשש הוי מדרבנן ג"כ האמינו למסלפ"ת יעו"ש, ושו"ר להגרע"א סי' הנ"ל בסוף התשובה בשולי המכתב חקר בזה ג"כ והביא דמדברי מהרא"י נראה דמסלפ"ת כה"ג א"נ כיון שהאיסור הוא מדאורייתא אפי' החשש עצמו הוא רק מדרבנן, יעו"ש. ותמיהני מדוע לא העיר מהא דשבוי', ואולי יש לחלק, מיהו בשו"ע יו"ד שט"ז ס"א מבואר דנכרי מספל"ת איננו נאמן לומר שילדה יעו"ש, וזה תלוי בתרי לישני דהתוס' בכורות (כא ע"ב) ד"ה דאשתבוחי ויעוי' ש"ק סי' הנ"ל סק"ב. מיהו לדעת הרשב"א לפמש"כ נראה לכאורה דכה"ג מהימן מסלפ"ת:
ח) היוצא מדברינו דבנד"ד יש להקל דלא הוי קדוש בבכורה מהטעמים המבוארים למעלה:
א) משום שנתן רק מקצת דמים שכ' בתשו' מוהר"ם זיסקינד דפטורה מן הבכורה משום דהו"ל יד נכרי באמצע. ב) משום דהוי ס"ס, ג) משום דכיון שהנכרי מוחזק ויש לו ג"כ חזקת מרא קמא הרי הפרה בחזקת ודאי שלו והוי פטורה מן הבכורה, ד) דכיון שאין הישראל יכול להוציא מיד הנכרי משום ספד"ד שוב הו"ל יד הנכרי באמצע ופטורה מן הבכורה, ה) דלדעת הרשב"א הנ"ל דהוי עיקר החשש בלוקח בהמה מן הנכרי דחוששין שהיא מבכרת היא הוי רק מדרבנן וא"כ כיון דהוי ספקא דרבנן אם קנה הישראל במעותיו אם לא הו"ל סד"ר ולקולא, ו) דלדעת הרשב"א הנ"ל דהוי חשש דרבנן אפשר לומר דמסלפ"ת נאמן בזה. ומכל הטעמים הנ"ל נראה לי להלכה דיש להקל: ולצאת ידי חשש איסור דאורייתא יש להצריך להטיל מום בבכור ע"י נכרי ויהא נאכל במומו, כיון דעיקר דין הטלת מום בבכור בזה"ז לדעת הרבה פוסקים הוא מדרבנן וגם הטלת מום ע"י נכרי בבכור אינו אלא מדרבנן כמש"כ הרא"ש ב"מ פ' השוכר את הפועלין ויעוי' תשובת הגרע"א סי' ס"ד מש"כ בזה. וע"כ בנד"ד דבלא"ה מדינא נראה שהולד אינו קדוש בבכורה יש להקל להטיל מום ע"י נכרי ואכ"מ: והנני ידידו מברכו בכט"ס ומבקשו שלא יסמוך על דברי אלה רק אחרי שימצאם כי הם נכונים לדינא אז אצטרף גם אנכי עמו כי היכי דלימטיה שיבא מכשורא. ושלום למעכ"ת ולתורתו: