אור ברסלב
שות מרחשת א › סימן מו

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · סימן מו

סימן מה

ב"ה ווילנא אור ליום ד' ז' ניסן תרס"ה

א) יקרת מכתבו דמר קבלתי היום, והנני להשיב לו מה שעלתה ע"ד לפ"ר בנידון שאלתו באחד שקנה כבש מנכרי וילדה תאומים זכר ונקבה מה דין הולד זכר לענין בכור. הנה כבר הביא מעכ"ת דברי מהרא"י המובאים בשו"ע יו"ד סי' שט"ז ודברי הטו"ז והש"ך מה שפלפלו בזה. והנה לכאורה הנכון בזה כסברת הטו"ז דהוי נולדו שני הספקות ביחד, כיון שקודם לידה אין נפקותא אם ילדה כבר אם לא ואין על מה לחול שם איסור, וכמו שהסביר הפמ"ג בסי' ק"י כוונת הטו"ז, ודברי הנה"כ בסי' שט"ז הנ"ל לא נתבררו שבדבריו שם סק"ז וכן בסי' ק"י לא העיר כלל מקושית הטו"ז דזה הוי נולדו שני הספקות ביחד, ויפה תמה בזה הרב רש"מ נ"י ממחנו: ומלבד מה שדברי הטו"ז נראים נכונים מצד הסברא, נראה לי סעד לזה מהא דפרכינן בזבחים (עג ע"ב) על הא דמשני רבא גזירה שמא יבאו י' כהנים בב"א ויקרבו אלא מעתה מגיסא אסורה ופירש"י כלומר וכי מאחר שמשכו ולקחו א' א' לבד ובנדנוד דכל חד אמרינן מרובא פריש ושחטן וקבל דמן במגיס בחזקה שהוא כשר חוזרין ומצטרפין השחוטין להיות רוב ולהאסר ע"כ, ומבואר מזה שכל שניתר משום כל דפריש אף שאח"כ נעשה קבוע אינו חוזר ונאסר, ולכאורה קשה מגמ' נזיר (יב.) דאמרינן שם גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם, וכ"ת הכ"נ אימר אשכח בשוקא וקידש ומשני התם הדרא לניחותא ולפי הגמ' דזבחים קשה מה לי אם הדרא אח"כ כיון שכבר הותרה מכח רובא אינו חוזר ונאסר אפי' נעשה וקבוע, וכבר הקשה כן הר"א אב"ד ז"ל בספרו האשכול (ה' תערובות) ותירץ דשאני הא דנזיר דאימתי חל אסורא דערוה כשבא עליה בההיא שעתא היא בביתה והדרה לניחותא וקודם שבא עליה לא חל איסורא, יעו"ש. הרי מבואר סברא זו דכיון שלא חל איסורא מקודם אין ההיתר דרובא חל ונקבע עליו לבלי להיות חוזר ונאסר כשחוזר להיות קבוע, והכ"נ הכא להיפך כיון שבשעה שנולד הספק לא חל איסור לא נקבע איסור מקודם הלידה, וע"כ כשילדה שאז חל שם איסור הוי שפיר נולדו שני הספקות ביחד, דכמו שאין ההיתר נקבע כל זמן שלא חל איסורא כמו כן אין האיסור נקבע כל זמן שלא חל שם איסור, וזו לענ"ד ראי' ברורה לסברת הטו"ז: ב) ועפ"ז נראה לי לבאר סוגיא עמומה דטועה נדה (כט ע"ב) באשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית לפנינו והביאה לפנינו שלשה שבועין טהורין שמבואר שצריכה ג' שבועין טהורין משום ספק יולדת זכר או נקבה ויולדת בזוב, שבאמת זה סותר הלכה שבידינו דס"ס מותר בכה"ת, וכיון שכן סגי בחד שבוע טהור והוי ס"ס להתיר חדא דילמא כבר הרחיקה לידתה וא"כ כבר עברו עליה ימי טומאה לזכר ולנקבה, ואת"ל השתא ילדה אכתי שמא יולדת זכר היא וסגי בשבוע ראשון ואמאי צריכה להמתין עוד שבוע שני ושלישי, יעו"ש בתוס' ע"א שהרגישו בזה וכתבו שחיישינן לכמה ספקי, וזה באמת תמוה מה שנשתנו בזה גדרי ההלכות המקובלות בידינו, אולם לפי האמור יש לנו דמשו"ה לא מהני כאן ס"ס, והוא משום דתיכף שבאה לפנינו היא אסורה מספק דילמא עכשיו ילדה וצריכה לישב ימי טומאה וע"כ תיכף כשבאה אין לדון ס"ס כדי להתירה אחר שבעה משום שמא כבר עברו עליה ימי טומאה ואם לא עברו שמא יולדת זכר היא וסגי בשבעה, משום דאז קודם שעבר שבוע ראשון לא חל היתר הס"ס, דהא אכתי צריכה היא לשבת ימי טומאה לזכר מספק שמא עכשיו ילדה וע"כ אין לקבוע היתר הס"ס כעת, וכיון שעכשיו אסורה מספק שוב גם כשעבר שבוע ראשון אין לדון הס"ס הנ"ל משום דלא נולדו שני ספקות ביחד שקודם שעבר שבוע ראשון היתה אסורה מספק דילמא עכשיו ילדה ורק אחר שעבר נוסף היתר הספק השני א"כ לא נולדו שני הספקות ביחד, וע"כ צריכה לשבת עוד ימי טומאה לנקבה, וכמו כן אין לדון ס"ס בתחלת שבוע שני דילמא יולדת זכר היא ואת"ל יולדת נקבה אכתי שמא אינה יולדת בזוב וסגי בשבוע השני לספק יולדת נקבה ג"כ מטעם הנ"ל, שבתחלת שבוע השני אין לדון ס"ס הנ"ל שלא תהא צריכה שבוע שלישי משום שלא נולדו שני הספקות ביחד, כיון שבתחלת שבוע השני נאסרה מספק ורק אחר שבוע השני שאז חל היתר הס"ס אבל לא נולדו שני הספקות ביחד וע"כ לא מהני כאן ס"ס להתיר, ואף שאחר שבוע שני יש שלשה ספקות להתירא שמא הרחיקה לידתה ושמא יולדת זכר וספק יולדת שלא בזוב, מ"מ כל שהספקות נולדו זאח"ז כמש"כ לא מהני, ואף שבג' תערובות מבואר ביו"ד סי' ק"י הנ"ל דמהני לכו"ע היינו משום דבתערובות מן התורה בטל ברוב וע"כ הקילו בג' תערובות, אבל כאן דהוי ספק דאורייתא לא מהני אפי' ג' ספקות כל שנולדו זאח"ז: ג) ובזה נראה ליישב קושית התוס' בנדה (יח ע"ב) ד"ה אלא סייעתא דהוי סייעתא לר"י ב"ל דאמרינן רוב נשים ולד מעליא ילדן שאל"כ לא היתה צריכה ג' שבועין טהורין משום דהוי ס"ס אימר רוח הפילה ואת"ל נפל אימא הרחיקה לידתה, והקשו התוס' הא בלא"ה מחמרינן כאן בכמה ספקות וא"כ מאי ראי' לדריב"ל, אבל לפ"ז א"ש דהיינו שספקות אלו אינם מועילים כמו שנתבאר, משא"כ אם נאמר דלא כר"י והוי ספק אימר רוח הפילה א"כ כשבאה לפנינו רקנית ואינה יודעת אימתי יצאה הריונה שרק עתה נודע לה שיצא הריונה ולא מקודם א"כ נולדו שני הספקות ביחד שמא רוח הפילה ושמא הרחיקה לידתה שפיר הוי ס"ס מעליא, וע"כ שפיר הוי סייעתא דרוב נשים ולד מעליא ילדן וע"כ אין כאן ספק שמא רוח הפילה:

ולכאורה נראה ראי' מכאן שכל שנודעו שני הספקות ביחד הוי ס"ס אף שלא נולדו ביחד, וכדעת המ"כ שבב"י סי' נ"ז והמ"ב שהובאו בש"ך בסי' ק"י בדיני ס"ס ס"ג, דהא הכא שני הספקות שמא רוח הפילה ושמא הרחיקה לידתה לא נולדו ביחד, דשמא רוח הפילה נולד תיכף ללידתה והספק דהרחיקה לידתה הוא עתה אחר איזה ימים שאפשר להסתפק בהם שמא עברו ימי טומאה, וא"כ לא הוי נולדו שני הספקות ביחד ואמאי הוי ס"ס, א"ו דמכיון שלא נודע לה הספק הראשון מקודם חשוב שפיר שני ספקות ביחד, וקשה לכאורה מכאן לדעת הש"ך והטו"ז הנ"ל שכ' שכל שלא נולדו שני הספקות ביחד אף שלא נודע בינתים לא הוי ס"ס:

אבל לפמש"כ לעיל לסייע סברת הטו"ז שכל שלא חל שם איסור או היתר בשעה שנולד הספק הראשון לא חשוב נולד אז א"ש, דהא קיימ"ל אין פתיחת הקבר בלא דם וגם אם רוח הפילה ג"כ טמאה שבעה, א"כ האיסור מכח ספק הראשון לא חל לאסור תיכף ומיד דהא טמאה שבעה בלא"ה משום רואה דם, דאין פה"ק בלא דם אפי' אם רוח הפילה, ועיקר חלות איסור מספק הוא רק אחר שיעברו שבעה ואז באמת הוי נולדו שני הספקות ביחד דלאחר שבעה כבר יש ס"ס שמא רוח ושמא יולדת זכר הוי ושפיר הוי ס"ס, ויעוי' תוס' (כט.) ד"ה חשב מש"כ בזה. ואכ"מ, ויש לעיין בפרט זה: ד) נחזור לדברינו שסברת הטו"ז לכאורה סברא נכונה היא וכמו שעשינו סמוכין לזה מסוגית הש"ס וכנ"ל, ומעתה שפיר יש להקל מכח ס"ס של הטו"ז ולא הוי לא נולדו שני הספקות ביחד:

ומש"כ כת"ר שזה הוי ג"כ ספק בגוף וספק בתערובות לא נראה לי כלל לדמות בילדה זכר ונקבה לדין ספק בתערובות, דמאי תערובות שייך כאן וכי לא ניכר בין זכר לנקבה, א"כ אין זה תערובות רק ספק אם יצא הזכר תחלה אם לא, וספק תערובות לא שייך אלא במקום שהספק נופל בשניהם ויש לאסור שניהם מכח התערובות, אבל כאן הנקבה ודאי אינה בכור והספק הוא הכל בהזכר ולא נכנסה הנקבה בגדר הספק ומאי שייך כאן ספק תערובות. ובשום אופן איני יכול להלום במוחי סברא זו, ולזה פשוט בעיני לכאורה דמה שמסיק מהרא"י לאסור משום ספק בגוף וספק בתערובות אינו אלא בילדה שני זכרים שזה הוי ממש ספק בתערובות, אבל בילדה זכר ונקבה דלא שייך בזה תערובות, ודאי גם מהרא"י מודה שהספק השני הוי ספק בגוף, וכיון שמהרא"י ס"ל דלא הוי ס"ס מש"א כה"ג, א"כ נראה פשוט להתיר וכמו שכ' הטו"ז שהרמ"א שהחמיר אינו אלא בילדה שני זכרים אבל בילדה זכר ונקבה לא, וגם מוהרא"י מודה בזה, וכמעט שאין מקום להסתפק כלל בכוונת מוהרא"י לולא דברי הפר"ח בסי' ק"י הנ"ל שמהם נראה שהבין שמסקנת מהרא"י לאסור משום ספק תערובות קאי גם בילדה זכר ונקבה, ולדעתי הם דברים שאין להם שחר:

וגם בטעם שכתב הטו"ז לאסור בילדה שני זכרים משום דהוי כבא לשאול בבת אחת ג"כ יש לשדות בזה נרגא ע"פ מה דמיבעי לן בכתובות (כז.) ביש שם מתבואה אחת ואינה מחזקת אלא אחת אף דהוי כבא לשאול בב"א מ"מ טהורה משום דלא דמי לשני שבילין דהתם ודאי איכא טומאה אבל בנשבית מי יימר דאיטמי, ויעו"ש ברא"ש שפסק לקולא, וא"כ הכ"נ כיון שאפשר ששני הזכרים אינן בכור משום דשמא ילדה כבר א"כ גם בבא לשאול בב"א ג"כ מותר ויש לחלק דבאם אחד גם כה"ג אסור, ועוי' עוד ק"נ ברא"ש שם בשם הר"ן:

ה) איברא בעיקר קושית הטו"ז שזה הוי נולדו שני הספקות ביחד כיון דקודם הלידה לא חל שם איסור, נראה לי סברא אחרת בזה ע"פ מה שמבואר בבכורות (ג ע"ב) שכלו חיותיה של רב מרי משום שהקנה בהמותיו לעכו"ם, שמבואר מזה שאסור להקנות בהמה המבכרת לנכרי כדי שלא להפקיע קדושת בכורה, וא"כ בבהמה שנסתפק לנו אם ילדה כבר או לא הוי הספק תיכף, וחל שם איסור מיד אפי' קודם הלידה לענין היתר מכירה לנכרי, שאם ילדה כבר מותר למכרה לעכו"ם ואם לא ילדה אסור למכרה משום שיפקיע קדושת בכורה, א"כ הנפק"מ היא תיכף לענין היתר מכירה לעכו"ם אפי' קודם הלידה, ושפיר הוי הספק הראשון נולד קודם ולא הוי ביחד, ואף שבזה"ז מצוה לשתף עכו"ם ולמכור לו בהמה המבכרת כמבואר בסי' ש"כ וכמו שכ' התוס' בבכורות שם דמשום שאין אנו בקיאין בהטלת מומין, מ"מ כיון שבזה"ב או האמוראים הי' אסור למכור בהמה שלא בכרה לעכו"ם חשוב שפיר נולד הספק מיד כיון שנפק"מ לענין זמן הבית, וכמוש"כ כה"ג הנוב"י מהד"ק סי' מ"א אות ד', לענין דם מכה ספק מן המקור ספק מן הצדדים כיון שנפק"מ לענין טומאה דמקור מקומו טמא אף שעכשיו אין לנו דיני טומאה וטהרה מ"מ לא חשוב ס"ס משם אחד כיון שנוהג בזמן מן הזמנים ויש נפק"מ בין ספק ראשון לשני בדין שנוהג בזה"ב. וא"כ הכ"נ חשוב לא נולדו שני הספקות ביחד כיון שתיכף שלקח הבהמה מן הנכרי נולד הספק אם מותר למוכרה לנכרי משום ספק מבכרת:

ואם כנים אנו בזה נוכל באמת לומר דמסקנת מהרא"י לאסור משום ספק בתערובות קאי ג"כ בילדה זכר ונקבה וכמו שהבין ג"כ הפר"ח, אך לא מטעמיה משום דזה הוי ספק בתערובות, שזה באמת לא יתכן כלל בעיני וכמו שכ', אך כוונת מהרא"י היא משום דכמו דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות לא הוי ס"ס משום שלא נולדו שתי הספקות ביחד הכ"נ כאן לא הוי נולדו שני הספקות ביחד משום דנפק"מ לענין מכירה לנכרי: ו) מיהו דברינו אלו לא יתכנו אלא לפי תירוץ השני שבתוס' בכורות הנ"ל שבזה"ב או האמוראים הי' אסור להקנות גם האם לנכרי ושפיר הוי נפק"מ לענין האם ולא הוי נולדו שני הספקות ביחד, אבל לפי תירוצם הראשון שהאם מותר למכור לנכרי לעולם א"כ שוב אין נפק"מ בזה קודם לידה אם ילדה כבר או לא לענין הקנאה, והדר הו"ל נולד שני הספקות ביחד:

ולפ"ז עדיין יש להקל כיון דהא דבעינן שיהו שני הספקות ביחד ודאי אין זה אלא מדרבנן, דמדאורייתא גם בלא נולדו שני הספקות ביחד ג"כ הוי ס"ס משום דלא גרע מרובא, וכמו שכ' הרשב"א דס"ס מטעם רובא ושו"מ כן מפורש בפמ"ג דיני ס"ס אות א', ולפ"ז היכי דהוי ספק אם נולדו שני הספקות ביחד הוי זה ספק בדרבנן ולקולא, א"כ בנד"ד שדין זה אם הוי נולדו שני הספקות ביחד תלוי בתרי לישני דהתוס' בכורות הנ"ל, וכיון שמספקא לן איזה תירוץ שבתוס' עיקר הוי ספק בדרבנן ולקולא: מיהו יש לומר דגם לפי תירוצם הראשון שבתוס' שרק הולד אסור להקנות ולא האם ג"כ הוי נולד הספק מיד, דהא תיכף שנתעברה האם אפי' קודם לידה חל שם איסור אם מותר להקנות את העובר כדי להפקיע מקדושת בכורה, והוי זה נולד הספק מקודם לענין הקנאת העובר ושפיר הוי זה לא נולדו שני הספקות ביחד:

ז) ועפ"י האמור נמצא מקום ליישב קושית הפר"ח בסי' ק"י הנ"ל על מהרא"י במש"כ לאסור רק מטעם ספק בגוף וספק בתערובות, דתיפוק ליה דלא הוי ס"ס משום דהוי ס"ס בתרי גופי חד ספק באם שמא ילדה וחד ספק בוולדות, וס"ס בתרי גופי לא אמרינן, כמש"כ הרא"ם בחי' למגילה בהא דטומטום אפי' מינו אינו מוציא אף דהוי ס"ס משום דהוי ס"ס בתרי גופי, יעו"ש בפר"ח:

ולכאורה יש ליישב שאינו דומה להא דטומטום, דשם הספק הנופל בטומטום המוציא הוי נפק"מ ביה בעצמו אם הוא זכר או נקבה, שאם זכר חייב במ"ע שהז"ג ואם נקבה פטורה וע"כ הוי זה ספק בגוף אחר, אבל בספק ילדה או לא ילדה שאין נפק"מ לגבי האם כלל, ועיקר הספק הוי לענין הולד הנולד לה אח"כ, א"כ הוי הכל ספק בחד גופא בהולד הנולד אף שהוא מוכח הספק אם ילדה או לא ילדה כיון שהספק הזה אין נפק"מ לגבי האם עצמה:

אכן מדברי התוס' יבמות ב' ד"ה או שנמצאו לכאורה נמצא סתירה לסברא זו, שהרי כתבו שם בשם הר"א מבורגיילא על הא דס"ל לר"מ דקטנה אינה מתיבמת משום ספק אילונית אף דממנ"פ אם אילונית היא הוי קדושי אחיו המת קדושי טעות, ותי' בשם הר"א הנ"ל דדוקא בנשאת אילונית בחיי האח והקפיד אז הוי קדושי טעות אבל לאחר מיתה חיישינן דילמא אם הי' קיים לא הי' מקפיד יעו"ש. ולכאורה קשה הא מוכח בנדה ר"פ האשה דר"מ אף דחייש למעוטא בס"ס לא חייש יעו"ש, וא"כ הכא הא הוי ס"ס ספק דילמא מקפיד הוי ואת"ל דלא מקפיד מ"מ שמא לאו אילונית הוי, והוי ג"כ ס"ס המתהפך שמא לאו איילונית ואף אם איילונית דילמא מקפיד הוי וממנ"פ מותרת לאחיו, וא"כ קטנה אמאי אינה מתיבמת. וע"כ צריך לומר דלא חשיב ס"ס משום דהוי ס"ס בתרי גופא שהספק אם מקפיד אם לא הוי בהבעל וספק איילונית הוי באשה וע"כ לא הוי ס"ס, וכמש"כ הרא"ם, [הערה - כעת נזדמן לי למצא בתשו' שם ארי' ח' אה"ע סי' כ"א שהביא שכן הקשה השעה"מ ותירץ משום דהוי ס"ס בתרי גופי, ושמחתי שכוונתי לדעת השעה"מ. ויעוי' בתשו' שם ארי' שם מה שדחה זה ודבריו שם נכונים וע"פ סברתו ג"כ ניחא קושית הפר"ח יעו"ש. ע"כ]:

והא התם הספק אם מקפיד הבעל אם לא אין נפק"מ לגבי הבעל עצמו דמה נפק"מ לגבי בעל עצמו אם הוא מהמקפידין או לא, ועיקר הספק חוזר לענין האשה אם הוי קדושיה קדושין או לא, א"כ הוי הכל ספק בגוף אחד, א"ו שאפי' כה"ג חשוב ס"ס בתרי גופי כיון שהספק האחד הוי בגוף אחר אף דלגבי עצמו אין נפק"מ:

מיהו יש לדחות שמה"ט לא חשוב לה ס"ס התם משום דלא נולדו שני הספקות ביחד, דספק איילונית הוי לר"מ מתחלת לידתה שתיכף שנולדה חל הספק אם הוי איילונית או לא, לר"מ דחייש למיעוטא, ונפק"מ לענין היתר לכהונה אליבא דר"י ביבמות ס"א וכן לענין כמה דינים, וספק הקפדת הבעל לא נולד רק אחר שקדש אותה שאז נולד הספק אם מקפיד הוא או לא:

ח) ובזה יהי' ניחא הא דתנן בנדה (מח.) בא סימן העליון עד שלא בא התחתון לר"מ לא חולצת ולא מתיבמת משום שאפשר לעליון לבא קודם התחתון לר"מ, והא ר"מ בס"ס לא חייש, וא"כ הכא תינח שאינה חולצת שמא קטנה היא, אבל הא שאינה מתיבמת קשה הא הוי ס"ס ספק גדולה ואם אפילו קטנה שמא לאו איילונית היא ושפיר מתיבמת. אולם לפמ"ש א"ש משום שלא נולדו שני הספקות ביחד שהספק שמא איילונית הוי בתחלת לידתה והספק שמא גדולה היא לא בא רק כשהביאה סימן העליון וע"כ לא הוי ס"ס. מיהו לשיטת הפוסקים דס"ס שאינו מתהפך ל"א בלא"ה ניחא, דכאן לא הוי מתהפך שא"א לומר שמא לאו איילונית היא ואת"ל איילונית שמא גדולה היא, שאם איילונית היא תו אין נפק"מ אם גדולה היא אם לאו, שאפי' גדולה ג"כ אינה מתיבמת וע"כ לא הוי ס"ס:

נחזור לדברינו דקושית הפר"ח מתורצת לכאורה דזה הוי ס"ס בחד גופא, משום שאין נפק"מ לגבי האם עצמה וכל הספקות הוי הכל לגבי הולד וע"כ הוי ס"ס בחד גופא, ואין סתירה מדברי התוס' ביבמות וכמו שנתבאר:

אכן אף אם נאמר כסברתנו הנ"ל עדיין יש לחלק, שבנד"ד הוי זה ס"ס בתרי גופי כיון שבשעה שנולד הספק לא הי' ולד א"כ לא הי' נפק"מ לענין הולד שלא הי' אז בעולם וחזר הספק רק באם אם ילדה כבר או לא, דולד עדיין אין בעולם, וא"כ שוב הוי ס"ס בתרי גופי ושפיר הקשה הפר"ח, אבל עפ"ד למעלה שהספק נולד תיכף אם ילדה או לא הוי נפק"מ רק לגבי העובר אם מותר להקנותו לעכו"ם אם לא, א"כ א"ש דעת מהרא"י שזה הוי ספק בחד גופא ששני הספקות הוי רק נפק"מ לענין העובר, שמקודם הלידה חל הספק אם מותר להקנותו אם לא, שאם ילדה מותר להקנותו ואם לא ילדה אסור להקנותו ולאחר הלידה נוסף עוד ספק אחר בגוף העובר אם הוא בכור או לא, וא"כ שני הספקות כ"א כשנולד הי' נפק"מ תיכף בהעובר וע"כ הוי זה ס"ס בחד גופא, וע"כ לא קאתי עלה מהרא"י רק מכח ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות וכמו שבארתי משום שלא נולדו שני הספקות ביחד:

איברא אם נאמר כן אכתי הו"ל נולדו שני הספקות ביחד וכדעת הטו"ז דקודם הלידה לא חל איסור לענין הקנאה, דהא קודם הלידה הוי ס"ס להתיר הקנאה, ספק שמא ילדה כבר וספק שמא העובר שמעוברת בו הוי נקבה או אפי' תאומים שמא תצא הנקבה תחלה ולא הוי בזה הפקעת קדושת בכור וא"כ הוי ס"ס להתיר הקנאה, ולפ"ז מעולם לא חל שם איסור לאסור מכח ספק הראשון, דהא עיקר הטעם דלא אמרינן ס"ס היכי שלא נולדו ביחד הוא משום שכבר נאסר מכח הספק הראשון והוי כודאי איסור כמ"ש הרשב"א בתוה"ב, אבל כאן קודם הלידה לא חל שום איסור משום שבהקנאה ג"כ לא נאמר משום דהוי ס"ס, וא"כ לא נקבע איסור מקודם, וע"כ כשילדה שוב הוי נולדו שני הספקות ביחד וכדעת הטו"ז:

ט) והנה מהרא"י לא ביאר טעמו מדוע לא הוי ס"ס משם אחד והפר"ח נדחק בזה, ולכאורה י"ל שדעת מוהרא"י כמ"ש התוס' בבכורות (כ ע"ב) וכן הרא"ש דלכל ולד יש חזקת חולין במעי אמו, והח"ס בתשו' (ל"י כעת מקומו) כתב בשם הפלתי שבמקום חזקה מסייע לס"ס מהני ס"ס גם מש"א, ומייתי לה מהא דב"ק (יא.) שליא שיצתה מקצתה ביום ראשון וכו' מאי קמ"ל שאין מקצת שליא בלא ולד ופרש"י שאם יש מקצת שליא בלא ולד הוי ס"ס שמא לא יצתה כלל ואם יצתה שמא לא יצתה רובו, והא התם אף אם יש שליא בלא ולד הוי ס"ס משם אחד, דמה לי אם יצתה מקצתה או לא יצתה כלל כיון דלא הוי לידה עד שיצא רובו. ואמאי חשיב לה ס"ס, א"ו מוכח מכאן דהיכא שיש חזקה מהני גם ס"ס מש"א, ע"כ כאן דהוי חזקת טהרה גם ס"ס מש"א מהני, וא"כ הכ"נ לענין ולד דשפיר מהני כאן ס"ס מש"א משום דיש לו חזקת חולין ממעי אמו ומהני כה"ג גם ס"ס מש"א:

הן אמת שראיתם מההיא דב"ק תמוהה לענ"ד, שא"כ מאי פריך התם מאי קמ"ל תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה, והא התם ליתא לחזקת היתר, אדרבה חזקת איסור שא"ז אית בה, וגם אם יש מקצת שליא בלא ולד ג"כ אסורה באכילה משום דהוי ס"ס מש"א ולא מהני, וא"כ שפיר קמ"ל עולא שא"מ שליא בלא ולד דממשנה זו לא שמעינן ולא מידי:

ולזה נלע"ד שהס"ס התם באמת אינו מש"א לפי שיטת השאילתות דבנפל שאין בו צורת ולד לא אמרינן אין פתיחת הקבר בלא דם, א"כ נפק"מ בין לא יצתה כלל ליצתה מקצתה לענין טומאת נדה, שאם לא יצתה גם המקצת אז אפשר לפה"ק בלא דם ואינה טמאה נדה, אבל אם יש כאן מקצת ולד אז א"א בלא דם, ושפיר הוי נפק"מ בין הספק הראשון להאחרון והראשון מתיר יותר מן האחרון והוי ס"ס מעליא:

ובזה א"ש ג"כ מאי דפריך מאי קמ"ל תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה, אף דבבהמה לא שייך נפק"מ זו מ"מ לא הוי ס"ס משם אחד לפ"מ דקימ"ל בחולין (סז.) שאבר שיצא אסור באכילה, א"כ נפק"מ אם לא יצתה כלל אז כל הולד מותר ואם יצתה מקצתו אז אותה המקצת אסורה מיהא באכילה והוי נפק"מ בין ספקו הראשון להשני והוי ס"ס מעליא:

מיהו עדיין יקשה הא מרא דשמעתא הוא עולא ובחולין (שם) איתא דעולא ארי"ו ס"ל דאבר עצמו מותר אם חזר לפנים א"כ לדידיה אין ראי' ממשנתנו דשליא שיצתה אסורה באכילה, דדילמא מיירי בשחזרה לפנים וליכא נפק"מ לענין האבר דהא אף יצא כל שחזר הרי הותר לעולא, וא"כ הדר הו"ל ס"ס מש"א לעולא ואין ראי' מזה שאסורה באכילה, ושפיר קמ"ל עולא שא"מ שליא בלא ולד:

י) והנראה לי בזה עפ"י המבואר בבכורות (מו ע"ב) דשמואל ס"ל שאין הראש פוטר בנפלים שלידת הראש בנפל לא חשיב לידה, וזה כמה אשר הקשיתי ע"ז מחולין (עב.) אר"י אמר שמואל טומאה זו (דעובר שמת במעי אמו) אינה מד"ת אלא מדברי סופרים גזירה שמא יוציא הולד את ראשו חוץ לפרוזדור והו"ל כילוד יעו"ש, וזו תימה הא שמואל ס"ל דלידת הראש לא חשוב לידה בנפל א"כ לית כאן גזירה כלל, שאף אם יוציא ראשו ג"כ אינו מטמא משום דלא הוי כילוד ואכתי טומאה בלועה הוי, וזו פליאה עצומה לכאורה:

ואשר אחזה לי בתירוץ קושיתנו הוא דנלענ"ד לחלק, דמה דס"ל לשמואל שאין הראש עושה כילוד גבי נפל הוא רק כלפי כל הולד, שבבן קיימא לידת הראש הוי כילוד גם מה שבפנים ונחשב כאלו כל הולד יצא, בזה ס"ל לשמואל שאין ראש הנפל חשוב לעשות כילוד גם מה שבפנים, אבל בזה מודה שמואל שאין הראש דומה לשאר אברים לגבי עצמו, ר"ל, דלגבי עצמו חשובה לידתו לידה וחשוב כאלו הוא יצא לחוץ ואינו נגרר אחר כל הולד שהוא בפנים, ולפ"ז א"ש דלענין בכור וכן לגבי טומאת לידה שאין חצי ולד פוטר מן הבכורה ואין חצי ולד מטמא בלידה וצריך שיהא כל הולד ילוד משו"ה בנפל שאין לידת ראשו עושה כל הולד כילוד לפיכך אינו פוטר מן הבכורה וכן אינו מטמא בלידה, אבל בחולין שם שמיירי בטומאת אוהל ומגע שבזה א"צ ולד שלם כדי לטמא טומאת מת, שגם כזית מן המת מטמא טומאת מת, שבזה אין צריך רק שלא תהי' טומאה בלועה שלא יהא נחשב מה שבחוץ כאלו הוא בפנים. בזה ודאי לידת הראש חשובה לגבי עצמו לידה מעליא, וממילא מטמא באהל שכיון שאינו נגרר למה שבפנים, שאפי' מה שבפנים אינו כילוד ורק הוא עצמו חשוב יצא לחוץ שוב הוא מטמא טו"מ כיון שא"צ לידת כל הולד לטומאת מת, והחילוק ברור ונכון:

והשתא א"ש גם סוגיא דב"ק, דהא בנדה כ"ח איתא דר"א ס"ל כשמואל דאין הראש פוטר בנפלים יעו"ש, ולפ"ז ניחא דהוי ס"ס מעליא, אליבא דר"א דהוא מרא דשמעתא, ולא משם אחד, והוא דספק א' דילמא לא יצתה כלל וא"כ כל הולד מותר באכילה ואת"ל שיצתה דילמא יצתה מקצתה והיינו הראש ולא רובו וא"כ אין זה חשוב לידה לגבי כל הולד וכל הולד מותר אבל הראש בעצמו נשאר באיסורו אף אם חזר לפנים, משום דלגבי עצמו חשוב לידתו לידה גם בנפל ושוב לא מהני חזרתו אפי' לעולא דס"ל אבר עצמו מותר באכילה היכי שחזר לפנים ושפיר הוי ס"ס שלא משם אחד, משום דנפק"מ בין ספק הראשון לספק האחרון לענין לידת הראש ושפיר פריך מאי קמ"ל תנינא, שאם הי' אפשר למקצת שליא בלא ולד הי' כל הולד מותר באכילה משום ס"ס, וכמו שנתבאר: יא) ואין להקשות דמשום חשש לידת הראש ואיסור הראש עצמו ליכא איסור אף אם יצא הראש משום שנתערב בגוף הולד המחוי שרבה עליו ומבטלו, וא"כ גם אם יצא הרא"ש ג"כ מותר כי נתבטל, ואכתי אין נפק"מ בין הספק הראשון לספק האחרון, זה אינו, אף שנתבטל הראש מ"מ כיון שהראש עצמו אסור משום נבלה ואינו ניתר בשחיטת האם אלא שנתבטל, א"כ נפק"מ אם יתוסף עליו עוד נבלה ממ"א שלא יהי' שיעור לבטל עם הראש שאז גם הראש חוזר וניעור כמבואר ביו"ד סי' צ"ט, א"כ הוי נפק"מ בכל זה אם הראש נאסר או לא והדר הו"ל ס"ס:

ומרווחנא בזה ליישב קושית תוס' בב"ק שם ע"ב ד"ה גזירה שהקשו איך נוכל לטעות להתיר כולה שגם במקצתה היוצא אסור, ולפמש"כ א"ש, שבאמת סוגיין מיירי בשחזרה לפנים וכמו שפירש"י שם, וע"כ כיון דלעולא שהוא מרא דשמעתא כאן ס"ל שאם חזר לפנים יהי' גם מקצתה שיצתה מותרת, ע"כ שפיר גזרינן שאם נראה שמתירין ביצתה מקצתה וחזרה לפנים מטעם ס"ס, (ואם גם יצא הראש ג"כ מותר משום שנתבטל וכמו שכ') אז יאמרו שלא מטעם זה התירו רק מכח כל שחזר לפנים הותרה וע"כ גם ביצתה כולה וחזרה ג"כ יהיו מתירין ושפיר הוי גזרינן, ודוק כי הדברים נכונים: העולה מדברינו שראית הח"ס מסוגיא דב"ק הנ"ל לענ"ד דחוי' ואין לבנות ממנה דיק להתיר ס"ס מש"א היכי שיש חזקה מסייעה בהדה:

מיהו אף שדחינו ראיתם מ"מ הדין דין אמת כמו שהביא עוד הח"ס ראי' לזה מר"פ האשה בנדה באיש ואשה שעשו צרכיהם בספל שמתיר כ"מ מכח ס"ס אף דהוי ס"ס מש"א, אלא ע"כ משום שיש להאשה חזקת טהרה מהני ס"ס גם מש"א, ושפיר יש לבאר טעמו של מוהרא"י דלא חשיב לה בילדה זכר ונקבה ס"ס משם אחד משום דחזקת הולד חולין במעי אמו מסייעה לס"ס דילמא ילדה כבר ושמא נקבה יצאה תחלה להתיר אפי' בס"ס מש"א: יב) אבל עיקר מילתא דא שמה שהולד חולין במעי אמו הוי חזקה, כבר מלתי אמורה בקונטרס "מנחת חנוך" במנה"ז שם אות ה' ד"ה איברא שחזקת חולין במעי אמו לא הוי חזקה, דכיון שקדושת בכור אי אפשר לחול במעי אמו אין זה שהי' חולין במעי אמו בשעה שאי אפשר לו להיות קדוש בבכורה חזקה לשעה שאפשר לחול יעו"ש שהבאתי ראי' לזה, ומש"כ התוס' והרא"ש בבכורות דהוי חזקה יישבתי שם. וכיון שכן אין לצרף חזקת חולין שבמ"א לסייע לס"ס מש"א, וע"כ צריך לומר בכוונת מוהרא"י שלא חשוב ספק ילדה כבר וספק נקבה תחלה לס"ס מש"א כמו שכ' הפר"ח לפרש טעמו יעו"ש בסי' ק"י:

ובזה נלענ"ד לבאר דברי הרא"ש פ"ק דבכורות סי' י' שכתב בחמורה שלא בכרה וילדה זכר ונקבה דקימ"ל דמפריש טלה והוא לעצמו אף שיש כאן רובא לפטור מהפרשת טלה משום סמוך מיעוטא, דנפיק מקצת הנקבה בהדי זכר מקמיה דנפיק רוב ראשו דזכר והוי חציצה, למחצה יולדת נקבה תחלה, משום דכיון שאפשר ליה בתקנתא דהפרשת טלה ולא קמפסיד ולא מידי שהרי הוא חולין והוא בעצמו אין אנו סומכין אהיתירא דרובא, יעו"ש. והדברים מתמיהים, דלפ"ז בבכור בהמה טהורה כה"ג שאין לו פדיון וא"א בתקנתא אית לן למסמך אדינא ולהתירו מקדושת בכורה משום רובא, וזה באמת אינו, שהרי הרא"ש ז"ל עצמו כתב לקמן בפ"ב דבכורות (סי' ד') במשנתנו שם בילדה זכר ונקבה שאין לכהן כלום שמספק ירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לבעלים ולא אמרינן שיהי' חולין מטעם רובא ויהא מותר בגיזה ובעבודה ובאכילה קודם שיסתאב וכדין חולין, וכבר עמד בתמיהה זו הגרע"א ז"ל בתשו' (סי' קס"ז). כמו"כ תמה המל"מ בפי"ב מה' בכורים ע"ז שכ' הרא"ש עוד שם בפ"ק דבכורות בשתי חמורות שלא בכרו וילדו שני זכרים ונקבה דהפרשת טלה אחד סגי מדינא משום דהוי תרי ספיקי שמא אחת ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה ואין כאן אלא נתינה אחת לכהן. ואף את"ל אחת ילדה זכר ואחת ילדה זכר ונקבה שמא יצתה נקבה תחלה, אלא הא שצריך להפריש עוד טלה אחד הוא ג"כ מטעם הנ"ל משום שאפשר בתקנתא דהפרשת טלה והוא לעצמו, יעו"ש, והא תנן נמי לקמן י"ז בבכור בהמה טהורה כה"ג שהאחד לכהן והשני ירעה עד שיסתאב, הרי שלא מתירין משום ס"ס אפי' במקום שא"א בתקנתא זו: יג) והנה המל"מ מגודל הלחץ תירץ דשאני בכור בהמה טהורה דהוי איסור כרת דשחו"ח החמירו גם בס"ס, משא"כ בפטר חמור דלא הוי איסור כרת מותר מדינא בס"ס, ובתירוץ זה יישב הגרע"א ז"ל שם גם קושיתו בהא דילדה זכר ונקבה דבהמה טהורה דלא מהני רובא להיתירא ג"כ משום דהוי איסור כרת החמירו, יעו"ש, וכל הרואה יראה כמה דחוקים הם הדברים שאין אלו אלא דברי נביאות לחלק בין איסורי תורה, דהא פטר חמור ג"כ איסור דאורייתא הוי ומה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו, ודברי הרא"ש נפלאו באין פותר אותם:

ואשר על כן אני חושב סברא אחרת בדבריו ז"ל והוא, דכיון שכל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, משום איסור אבמה"ח או שא"ז, א"כ כל ולד יש לו חזקת איסור לאכילה עד שישחט ואפי' במעי אמו הרי הוא אסור כ"ז שלא נשחט או שלא נשחטה אמו שיהא מותר בשחיטת אמו, וכיון שכן בשנולד ספק בולד כשנולד אם הוא בכור ואסור באכילה משום קדשים בחוץ או אם הוא חולין הרי יש לנו לגבי איסור אכילה חזקת איסור שמקודם משום אבר מה"ח או שא"ז, ואף שנשחט כדין שחיטה ואזדא לה איסור שא"ז ואבמה"ח, מ"מ מחזיקין מאיסור דא"ז או אבמה"ח לאיסור דאכילת קדשים בחוץ, כמו שכ' רש"י ז"ל בחולין (ט') שמחזיקין מאיסור אבמה"ח לאיסור נבלה, והכ"נ כוותה, והו"ל חזקה לאיסורא, וחזקה להיתירא אין כאן לפ"מ שבארנו דחזקת חולין במעי אמו לא הוי חזקה, ולא דמי לטריפה דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה אפי' בנולד לה ריעותא מחיים, כמ"ש מוהר"מ לובלין הובא בש"ך יו"ד (סי' נ). דהתם מכח הרוב בהמות שאינן טרפות היתה עומדת והוחזקה להיתר קודם שנולד לה הריעותא דכשתשחט תהא מותרת, וע"כ אף שנולד לה הריעותא אח"כ אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת (ויעוי' ש"ש ש"ה ובתשו' הגרע"א סי' הנ"ל), אבל כאן קודם שנולד הולד לא הי' עומד בחזקת היתר דכשיולד וישחט יהי' מותר באכילה, דמאן מפיס דילמא הוי בכור ויהי' אסור בשחיטה ובאכילה משום קדשים בחוץ, וכיון דלית כאן חזקת היתר שוב אמרינן מחזיקין מאיסור לאיסור, מאיסור אכילה דשא"ז לאיסור אכילה דקדשים בחוץ והו"ל חזקה לאיסורא. וכה"ג ממש כ' הטו"א להציל דעת הרמב"ם דספק מה"ת מותר מהשגת הרשב"א מהא דמייתי הגמ' ראי' דאזלינן בתר רובא מראשה של עולה, יעו"ש:

יד) ולפ"ז כיון שיש כאן חזקה לאיסור יתבאר היטב הא דבבהמה טהורה בילדה זכר ונקבה דקדוש מספק אף שיש כאן רובא להיתירא. והוא משום דאמרינן סמוך חזקה דאיסורא למיעוטא דבכור הוי ואיתרע לה רובא וכמו שכתב התוס' והרא"ש בקונה בהמה חולבת. וכן בילדה שני זכרים ונקבה אף דהוי ס"ס מ"מ שניהם אסורים משום ספק בכור משום דהוי ס"ס במקום חזקת איסור, וממילא כיון שאסורים הם באכילה משום חזקה דאיסורא אסורים ג"כ בהנאה ובגיזה ובעבודה, דכיון דמחמת חזקה מאיסור לאיסור מחזקינן ליה בספק בכור ממילא יש עליו כל דיני בכור, וכמו דאמרינן בחולין שם בלא בדק בסימנין דמטמא במגע ובמשא דכיון דבחזקת איסור עומדת ומספק הוי נבלה שוב מטמא במו"מ כדין נבלה אף דחזקת טומאה לית לה יעו"ש, והכ"נ הכא: מעתה א"ש שכל זה בבכור בהמה טהורה שמהני ליה חזקת איסור שא"ז ואבמה"ח להחזיק מאיסור לאיסור בכור, אבל בפטר חמור שאין הספק שאנו דנין עליו לענין היתר אכילה דהא בהמה טמאה הוא, ומה שנסתפק לנו הוא אם אסור בהנאה משום פטר חמור או לא, ולאיסור הנאה לא הי' לו מקודם שום חזקה לאיסורא, שקודם שנולד בו הספק הי' מותר בהנאה, וא"כ אף שחזקת חולין במעי אמו לא הוי חזקה, אבל עכ"פ לית ליה חזקת איסור, וע"כ שפיר הי' מהני בו רובא או ס"ס, משום זה הוצרך הרא"ש לפרש דרק משום שאפשר בתקנתא החמירו להפריש טלה ולעצמו, ועפ"ז דבריו ז"ל מבוארים היטב ברורים וצודקים לענ"ד:

ולפ"ד נולדה לנו סברא אחרת להקל בנדון שאילתנו. דלפי המבואר הא דבילדה זכר ונקבה קדוש מספק בכור אינו אלא מדרבנן משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, שסברא זו אינה אלא מדרבנן לדידן דקימ"ל דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא כמש"כ התוס' (בבכורות כ') הנ"ל, מעתה כיון שכל עיקר האיסור בילדה זכר ונקבה אפי' בודאי לא ילדה מקודם אינו אלא מדרבנן, א"כ בשנולד לנו עוד ספק אחד שמא ילדה כבר הוי זה רק ספקא דרבנן ולקולא, ותמיהני על כל רבותינו האחרונים ששקלו וטרו בדברי מוהרא"י ולא העירו מדברי הרא"ש בבכורות, שלפי דבריו בכל ילדה זכר ונקבה הוי רובא להיתירא, שהם יסוד נאמן להקל לפ"ז בשיש עוד ספק שמא ילדה כבר, ואפי' לפי תירוץ המל"מ והגרע"א ז"ל דמשום חומר איסור כרת החמירו בבכור בהמה טהורה בס"ס, מ"מ כה"ג היכי שיש עוד ספק להקל להצטרף לרובא או לס"ס ודאי מהני: מיהו אף שהראיתי פנים מסבירות להלכה בילדה זו"נ וספק שמא ילדה כבר להקל כדעת הטו"ז, מ"מ לא מלאני לבי לעשות מעשה נגד פשטות דעת הש"ך והפר"ח שכנראה מדבריהם אוסרים אפי' בס"ס כה"ג, ויפה הורה כת"ר להטיל בו מום ע"י עכו"ם ולהאכל במומו לבעלים, וכמו שנבאר לקמן אי"ה פרט זה דהטלת מום: ב:

א) הנה בדין ספק בכור אם מותר להטיל בו מום כבר דברו בזה רבותינו האחרונים ז"ל בתשובותיהם, והגרע"א ז"ל בתשו' סי' ס"ד דחה דעת השואל שרצה לחדש כיון שדעת רוב הפוסקים דאיסור הטלת מום בבכור בזה"ז הוא מדרבנן ע"כ בספק בכור הו"ל ספק דרבנן ולקולא ויהי' מותר להטיל בו מום לכתחילה והגרע"א ז"ל הביא ראי' ברורה מהמפורש בשו"ע סי' שי"ז סע"י שספק בכור ישראל נאמן עליו לומר שנפל בו מום, הרי מפורש שאסור להטיל בו מום ואפי' בדיעבד אם הטיל אסור לאכלו על מומו, ותמה על המל"מ שעלה בדעתו לומר בספק בכור בזה"ז אם הטיל בו מום שיהא מותר לשחטו משום דהא דאסור לאכול בהטיל בו מום הוא מדרבנן ובספק בכור הו"ל סד"ר ולקולא. והרי בשו"ע מפורש לאיסור, ובאמת לא הי' צריך הגרע"א ז"ל להביא הוכחתו מהשו"ע שהרי דין זה גמרא ערוכה היא בבכורות (לה ע"ב), ואפשר משום דדברי הגמ' אפשר לפרש דמיירי בזה"ב שאסור בהטלת מום מדאורייתא וע"כ בחר יותר להביא מפסק השו"ע שמיירי בזה"ז:

מיהו לדעתי מוכח גם מסוגית הגמ' דגם בזה"ז אסור בהטלת מום בספק בכור ואם הטיל אסור לאכלו, שאל"כ מאי פריך התם אלא ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו, וכי תימא הכ"נ דלית ליה תקנתא והתנן שהי' רי"ו אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ור"מ מחייב, ואם איתא מאי ראי' מהתם דלמא משנתנו בזה"ז קאי, דבזה מותר ספק בכור באכילה אם הטיל בו מום, א"ו מוכח מגמ' זו דגם בזה"ז ספק בכור אסור בהטלת מום ואם הטיל אסור לאכלו על מומו:

ב) אבל לענ"ד הוכחתו של הגרע"א ז"ל יש לדחות דיעוין בדברי רש"י ז"ל ד"ה ספק בכור שכ' כגון רחילה שלא בכרה וילדה שני זכרים דאמרינן אחד לו ואחד לכהן ואת שלו הוי ספק שמא ראשון וירעה עד שיומם ויאכל ישראל, עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק מה לו לרש"י ז"ל להאריך ולפרש באיזה ספק בכור מיירי, הלא ידענו ממילא דמשכחת לה בכמה גווני דהוי ספק בכור והוי של ישראל ומדוע בחר רש"י ז"ל להורות לנו ספק בכור בילדה שני זכרים דווקא, והלא דבר הוא:

אשר משום זה נלענ"ד להיפך דרש"י ז"ל ס"ל דספק בכור בזה"ז יהי' מותר להטיל בו מום וגם יהי' מותר משו"ז לאכלו על מומו שהטיל משום דהוי סד"ר ולקולא. וע"כ הוקשה לו למאי צריך לנאמנות כיון שבאמת מותר להטיל בו מום לכתחלה וגם מותר לאכלו על מומו, ולזה השכיל רש"י ז"ל לפרש דמיירי בילדה שני זכרים שהאחד מהם בכור, דבזה לפמש"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"י דבתערובות חד בחד אפי' נאבד אחד מהם לא אמרינן סד"ר ולקולא משום איתחזק איסורא, וע"כ בילדה שני זכרים דהוי תערובות חד בחד ואתחזק איסורא דבכור ל"א סד"ר ולקולא ואסור להטיל בו מום וגם אם הטיל אסור באכילה משום דכה"ג ספקא דרבנן ולחומרא:

ולפ"ז אין ראי' ג"כ מהשו"ע סי' הנ"ל שהרי המחבר לא העתיק רק לשון הגמ', ואפשר שהשו"ע מיירי ג"כ בספק בכור כה"ג דלא אמרינן בו סד"ר לקולא, אבל בספק דעלמא כגון דילדה זכר ונקבה וכה"ג הרבה ספקות בבכור אפשר דבזה"ז דהטלת מום הוי דרבנן מותר באמת משום דהו"ל סד"ר ולקולא:

ג) אכן אם נאמר כן עדיין יקשה לכאורה מאי מייתי ממשנתנו דר"מ מחייב במתנות דמוכח דלר"מ ספק בכור ביד ישראל אית ליה תקנתא, והא התם מיירי בילדה שני זכרים ונקבה דהו"ל ס"ס לפמש"כ הרא"ש, אלא דמשו"ה הוי השני ספק בכור משום דהוי ס"ס במקום חזק"א כמו שכ' לעיל, או כמו שתירץ המל"מ משום דהוי איסור כרת החמירו גם בס"ס, א"כ אין זה אלא לענין קדושת בכורה אבל לענין הטלת מום דעיקרו דרבנן בזה"ז לא החמירו בס"ס וע"כ ספק בכור בכה"ג מותר להטיל בו מום לכתחלה ולא החמירו בו, וא"כ מאי מייתי ראיה משם:

ונראה דרב נחמן דמייתי ראי' מהא דר"מ ס"ל כס"ד דמקשה בע"ז (יג ע"ב) דהטלת מום בזה"ז אף דלא חזי להקרבה מ"מ למ"ד מטיל מום בבע"מ דג"כ לא חזי להקרבה חייב, לדידיה גם בזה"ז אסור מה"ת הטלת מום, ולפ"ז א"ש דמייתי ראי' מר"מ דהא ר"מ הוא דס"ל לעיל (לד ע"ב) דמטיל מום בבע"מ אסור מן התורה ע"כ לדידיה גם בזה"ז אסור מן התורה בהטלת מום, משא"כ לדידן דקימ"ל כרבנן דמטיל מום בבע"מ אינו חייב גם בזה"ז אינו אלא מדרבנן, ובזה נרויח ליישב קושית התוס' שם ד"ה אלא דלרב חסדא דס"ל התם דבעלים ישראל אינם נאמנים על הבכור תקשי ליה לר"מ מי מעיד עליו כיון דישראל נמי חשידי, ולפי האמור י"ל דרב חסדא ס"ל כמסקנת רבא בע"ז דבזה"ז אפי' למ"ד מטיל מום בבע"מ חייב בזה"ז גרע משום דלא חזי לא לגופיה ולא לדמי, וע"כ בהא דר"מ דהוי ס"ס מותר בהטלת מום לכתחלה, משא"כ דינו דרב חסדא שצריך שנים מן השוק מיירי ברחילה שלא בכרה וילדה שני זכרים וכמו שפירש"י דהוי תערובות חד בחד אמרינן סד"ר לחומרא ואסור בהטלת מום:

אולם לקושטא דמילתא בלא"ה לק"מ דגם בילדה שני זכרים ונקבה דמיירי ר"מ ג"כ הו"ל תערובות חד בחד שאסור אפי' באיסור דרבנן דהא מ"מ חד מינייהו הו"ל בכור ודאי והו"ל תערובות חד בחד, ודווקא בפטר חמור כ' הרא"ש דיש להתיר השני משום ס"ס משום דחד נפדה בהפרשת טלה ואפשר שאין כאן בכור כלל, משא"כ בבכור בהמה טהורה שאין לו פדיון ודאי יש כאן בכור אחד ולא ידיע הי מינייהו וע"כ הו"ל תערובות חד בחד, וכמו שכ' הגרע"א ז"ל סי' קס"ז בתירוץ קושית המל"מ, יעו"ש: נחזור לדברינו שאין ראי' מסוגית הגמ' ומדברי השו"ע לאסור ספק בכור בהטלת מום היכי די"ל דהו"ל סד"ר ולקולא, וכמו שנתבאר. ואף אם נאמר שדוחק הוא לפרש בלשון השו"ע דמיירי דווקא בכה"ג. דכל כי האי הו"ל לפרש ולא לסתום, מ"מ אין ראי' מזה לפי שיטת הפוסקים דהטלת מום בזה"ז הוי דרבנן, הרי אפשר שהמחבר ס"ל כדעת הרמב"ם שפסק בפ"ג מה' איסורי מזבח, שהמטיל מום בקדשים בזה"ז עובר בל"ת, אלא שאינו לוקה עליו, וס"ל שהטלת מום בזה"ז הוי איסור דאורייתא ע"כ סתם ופסק דבכל ספק בכור אסור בהטלת מום, משא"כ לדעת רוב הפוסקים דהוי דרבנן אפשר דמותר בהטלת מום בספק בכור:

ד) אולם לענ"ד נראה שגם לפי דעת הרמב"ם ז"ל שהטלת מום בבכור בזה"ז אסור מדאורייתא, ג"כ יש מקום להקל בזה בספק בכור עפ"י אשר נבאר דעתו ז"ל בזה שפסק שעל הטלת מום בבכור בזה"ז עובר בל"ת, שהוא תמוה מאד שסותר סוגיא ערוכה בידינו בע"ז (יג ע"ב) שאין זה אלא מדרבנן משום שנראה כמטיל מום בקדשים, ולא עוד אלא שפסקיו ז"ל סותרים משמעות וסברת הסוגיא שם מן הקצה אל הקצה, שהרי לפי סוגיית הגמ' שם הטלת מום בקדשים בזה"ז אינו אסור אלא מדרבנן, אפי' למ"ד מטיל מום בבע"מ חייב, והרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' א"מ הנ"ל פסק דמטיל מום בבע"מ אינו לוקה, דמשמע דליכא איסור דאורייתא כלל, וכרבנן דר"מ בבכורות (לד ע"ב), ובהטלת מום בזה"ז פסק שעובר בל"ת מן התורה, שזה לגמרי להיפך מסברת הגמ' בע"ז שם, וכבר עמד על זה הלח"מ שם והניח בצ"ע, וגם רבותינו האחרונים ז"ל בספריהם פלפלו הרבה בדברי הרמב"ם ז"ל אלו אבל לא מצאו פשר, כמו כן דברי הרמב"ם ז"ל עצמם אינם מובנים, שכתב אע"פ שעובר בל"ת אינו לוקה וזו היא באמת קשה, אם עובר בל"ת ויש בה לאו של תורה אמאי לא ילקה, מ"ש משאר לאוין שבתורה:

וליישב דבריו נראה ע"פ מה שנעורר עוד דסוגית הגמ' עצמה בע"ז שם תמוהה, דרבא משני על הא דפריך ונעקריה משום שנראה כמטיל מום בקדשים ופריך נראה מום מעליא הוא ה"מ בזמן שבה"מ הי' קיים וחזי להקרבה השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה, ופריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ אע"ג דלא חזי להקרבה אסור, וקושית הגמ' נפלאת היא שהרי מטיל מום בבע"מ ר"מ ס"ל שאסור אבל חכמים דר"מ ס"ל דליכא איסור, א"כ מאי קושיא היא אם רבא ס"ל כחכמים שהלכה כמותם ולדידהו ע"כ הוצרך לומר שרק משום שנראה אסור אבל לא מן הדין, וכבר תמהו בזה המחברים ז"ל. ובכל מה שראיתי מתרצים בזה אין בו כדי להשביע רצון והנפש לא תמלא מהם:

ה) ומה שאחזה לי בזה הוא ע"פ מה שנקדים תחלה שאיסור הטלת מום נראה פשוט שאינו משום עשיית המום, שהרי בקרא לא כתיב לא יעשה בו מום, אלא איסורו הוא משום הוית המום, ר"ל שהתורה אסרה לעשות הוית המום בידים בקדשים, ועיקר איסורו הוא שלא יעשה דבר שעל ידו יהי' מום בקדשים שהרי הלאו לאסור הטלת מום נפקא לן מקרא דכל מום לא יהי' בו וקרינן לא יהי' בו משמע מפורש שאיסורו הוא משום הוית המום, וז"ב:

ונקדים עוד שקדשים בזה"ז שחשובים אינם ראוים להקרבה הוא רק ברגע ההוה משום שאין לנו באותו הרגע ובאותה שעה לא מזבח ולא מקדש. אבל לשעה העתידה לבא חשובים ראויים להקרבה שהרי בשעה העתידה אפשר שהמזבח יהי' בנוי וראוי להקרבה, כיון שאין אנו יודעים העתידות והעתיד עומד תמיד באפשרות ההקרבה, ואף אם עבר הזמן העתיד ונעשה עבר ובן דוד לא בא ומזבח איננו בנוי אין לומר בזה איגלאי מילתא למפרע שלא הי' ראוי להקרבה באותו זמן העתיד שנעשה עכשיו עבר, משום שכה"ג ל"א איגלאי מילתא למפרע, כמש"כ התוס' ביבמות (לה ע"ב) ד"ה תיגלי יעוש"ה דאי אפשר לידע העתידות, וע"כ השעה העתידה חשובה מיד ראוי' להקרבה: ועפ"ז אני אומר באיסור הטלת מום בזה"ז ודאי משום זמן ההוה אין איסור להטיל בו מום, משום שכעת באותה שעה אינו ראוי להקרבה ואין אנו קורים בו תמים יהי' לרצון. אבל מ"מ כיון שבשעה העתידה יהי' ראוי להקרבה ממילא אסור כעת להטיל בו מום משום "גורם" להקדשים להיות בהם מום בשעה הראוי' להקרבה, ועיקר האיסור בהטלת מום הוא לפמש"כ הוית המום ולא העשי', וזה שמטיל בו מום כעת גורם להיות המום בשעה שיהי' ראוי להקרבה, ובבכורות (לד ע"ב) מרבינן מקרא דכל מום לא יהי' בו, שאסור לגרום מום בקדשים, וא"כ מטיל מום בקדשים בזה"ז אף דליכא משום מטיל מום ממש משום דלא חזי לגופי' ולא לדמי, מ"מ אסור מיהא מדאורייתא משום גורם מום לזמן שיהא ראוי להקרבה, ולא גרע מנותן בצק באזן בכור שאסור מה"ת: ו) וע"פ הנחתנו זו טעמא דאיסור מטיל מום בזה"ז אינו משום מטיל מום ממש אלא משום גורם שג"כ אסור מדאורייתא מקרא דכל מום לא יהי' בו, לפ"ז מובנים היטב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב שמטיל מום בזה"ז אף שעובר בל"ת אינו לוקה, והר"ז מבואר כיון שאיסור הטלת מום בזה"ז הוא משום גרמא ועל גרמא ליכא מלקות שאין לוקין אלא במטיל מום ממש אבל לא בגורם, והם הם דברי רבינו, אע"פ שעובר בל"ת והיינו משום גרמא אינו לוקה, וכן כתבו כל האחרונים ז"ל שעל גרמא ליכא מלקות: ואחרי שזכינו לכל זה נחזור לסוגית הגמ' דע"ז שעמדנו למעלה מאי פריך ולהוי כמטיל מום בבע"מ הא הלכה כחכמים דמטיל מום בבע"מ ליכא איסור, ולפי האמור יתיישב היטב ע"פ המתבאר בסוגית הגמ' דבכורות (לג ע"ב) דר"מ נפקא ליה איסור מטיל מום בבע"מ מקרא דכל מום לא יהי' בו דכל מרבה אפי' בע"מ, ורבנן תמים יהי' לרצון וכו' כתיב, ורבנן נמי הכתיב כל מום לא יהי' בו לגרמא הוא דאתי דתניא מום לא יהי' בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מניין שלא יביא דבלה או בצק ויניחנו על האזן כדי שיבא כלב ויאכלנה ת"ל כל מום לא יהי' בו אחד מום ואחד כל מום, עכ"ל הגמ'. הרי מבואר דרבנן דרשי קרא דכל מום לא יהי' בו לאסור גרמא ור"מ דריש לאסור מטיל מום בבע"מ, ולפ"ז לר"מ דס"ל דקרא לאסור מטיל מום בבע"מ לית ליה איסור גרמא ולרבנן דלית להו מטיל מום בבע"מ גרמא אסור, מעתה תתפרש היטב סוגית הגמ' דע"ז, דרבא מדמפרש רק משום שנראה כמטיל מום בקדשים ומדרבנן משום מראית עין ולא מפרש שאסור מדאורייתא משום גרמא, כמו שכתבנו דהטלת מום בזה"ז אסור משום גרמא, ע"כ משום שרוצה ליישב הברייתא שם גם אליבא דר"מ דלית ליה איסור גרמא. ולדידיה ליכא איסור הטלת מום בזה"ז משום גרמא, וע"כ אמר רק משום שנראה, וכיון מה שמתרץ רבא משום שנראה אינו אלא אליבא דר"מ שפיר מקשה הגמ' ולהוי כמטיל מום בבע"מ, דממנ"פ אם ליכא איסור משום גרמא ע"כ משום דקרא דכל מום מרבה מטיל מום בבע"מ א"כ בזה"ז יהי' אסור ג"כ משום מטיל מום בבע"מ, וע"כ משני בע"מ נהי דלא חזי לגופיה חזי לדמי, הכא לאו לדמי חזי ולא לגופיה, וכ"ז אליבא דר"מ דלדידיה ליכא איסור משום גרמא וע"כ בזה"ז אינו אלא מדרבנן משום שנראה וכו', אבל אליבא דחכמים דס"ל מטיל מום בבע"מ ליכא, וקרא לגרמא אתי לדידהו הטלת מום בזה"ז אסור מדאורייתא:

ולפ"ז מה מאד נתישבו דברי הרמב"ם דאדרבה לפ"מ שפסק דמטיל מום בבע"מ אינו לוקה א"כ ס"ל הלכה כחכמים ולחכמים הא ממילא גרמא אסור מה"ת, ע"כ בזה"ז אסור מדאורייתא הטלת מום משום גרמא, ורבינו הרמב"ם ז"ל מכח סוגיא זו דע"ז הוציא שיטתו ז"ל דלפ"מ דקימ"ל כחכמים מטיל מום בזה"ז אסור מדאורייתא: ועפ"ז ניחא נמי מה שמצינו דרבא לכאורה סותר עצמו, שהרי לפי הסוגיא דע"ז מוכח דרבא ס"ל מטיל מום בבע"מ חייב, ולפ"ז ליכא קרא לאסור גרמא לדידיה, והרי בביצה (כז ע"ב) מבואר להדיא דרבא ס"ל דגרמא אסור בבכור ונפקא ליה מקרא דכל מום והר"ז כדרש חכמים והרי שיטתו מוחלפת, אבל לפי דברינו ניחא, דסוגית הגמ' בע"ז שהקשה כן בפשיטות אליבא דרבא וליהוי כמטיל מום בבע"מ אינו רק מדמשני רבא נראה וכו' מוכח דרבא רצה לתרץ אליבא דדברי הכל אפי' כר"מ דלית ליה גרמא, וע"כ פריך דלר"מ להוי אסור משום מטיל מום בבע"מ אבל רבא עצמו ודאי ס"ל כחכמים דמטיל מום בבע"מ ליכא וקרא לגרמא אתי, וע"כ ס"ל בביצה דגרמא אסור:

ז) ולפמש"כ דקימ"ל באמת כחכמים שמטיל מום בבע"מ פטור, ניחא לענ"ד קושית התוס' חולין (סט ע"ב) ד"ה רב הונא אמאי דאמר רב יהודה שמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם ומפרש רבא התם גדיא באוניה ואימרא בשפוותיה, אבל אימרא באזנו לא דחיישינן כי חזי לאודניה שמא יצא רוב הראש וחזר אבל בגדי אין לחוש שמתוך שאזניו גדולות דרכו לצאת במיעוט הראש, והא לרב הונא דס"ל למפרע הוא קדוש אפי' לא יצא רוב הראש אסור להטיל מום, דכשיצא אח"כ הרוב איגלאי מילתא למפרע דקדוש הוי כדאמרינן התם גבי מכירה, וכמו כן הקשו בהא דתמורה ריש פרק כיצד מערימין (כד ע"ב) דפריך על מימרא דרב יהודא מאי למימרא ומשני מ"ד נגזור אטו דילמא נפיק רוב הראש והא לרב הונא במיעוט ראשו נמי איכא איסור ויעו"ש בתוס', אמנם לפ"מ שנתבאר דקימ"ל דבבע"מ ליתא לאיסור דהטלת מום ניחא שפיר ומתורצת קושית התוס' לפמש"כ מוהרש"א שם בתוס' הנ"ל, שאפי' לרב הונא דלמפרע קדוש אינו קדוש למפרע רק מה שיצא אבל לא מה שבפנים יעו"ש:

[הערה - ויעויין בחי' הגרע"א ז"ל ליו"ד סי' שי"ט ס"ד שהקשה על דברי מוהרש"א מהא שהקשו התוס' על הא דבעי רב עמרם מרב ששת אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה עולה הוי או בכור הוי, דמשמע דקודם יציאת רובו יכול להפקיע קדושת בכור ולרב הונא דלמפרע הוא קדוש גם ביציאת מיעוטו לא יוכל להפקיע כיון דלמפרע הוא קדוש בבכורה, יעו"ש. ולפמש"כ מוהרש"א מאי קושיא כיון דמ"מ חלה קדושת עולה על מה שבפנים וממילא בשעת לידה אח"כ לא חלה קדושת בכורה והוי כולו עולה, יעו"ש. ולענ"ד לא קשיא מידי, אדרבא אמרינן להיפך שכיון שהולד קדוש למפרע בבכורה, א"כ לא חלה קדושת עולה רק על מה שבפנים והוא הקדיש את כולה לעולה ולא חציה, וכיון שלא חלה על מה שבחוץ משום שקדמה קדושת בכורה, בטלה הקדושה גם על מה שבפנים דהוי כמו קני את וחמור דכה"ג לד"ה לא קנה כלל, יעוי' ב"ב (קמג.) בתורם קישות ויעוי' קצוה"ח סי' ר"י סק"ה שכ' שהיכי שהקנין הוא לאחד ובשני דברים ובאחד מועיל ובשני אינו מועיל אמרינן מיגו דלא קנה זה לא קנה כלום, וכאן בעולה שאי אפשר לומר שקנה הכל שעל מה שקדש בבכורה א"א שיחול קדושת עולה שוב לא קנה כלום ולא חלה קדושת עולה גם על מה שבפנים, והבן:

ואגב הנני להעיר בזה מה שראיתי להגאון בעל עונג יו"ט בתשו' יו"ד סי' ק"ה שהביא ראי' לדעת הרא"ש שהלכה כרבה דבכור מכאן ולהבא קדוש מהא דאמרינן בחולין ר"פ גיד הנשה (צ.) הכא במבכרת עסקינן דאיסור גיד ומוקדשין בהדדי קאתיין, ואם איתא דלמפרע קדוש, הא קדושת בכור חלה מקודם תיכף שיצא מקצתו ואיסור גיד לא חלה רק עד שיולד, וא"כ איסור מוקדשין קדים, א"ו שהש"ס סובר דמכאן ולהבא הוא קדוש וכשיצא ראשו מיירי דחיילי איסור מוקדשין ואיסור גיד בב"א, יעו"ש. והנה במחכ"ת אשתמיט ליה דברי מוהרש"א שהבאתי שמה שבפנים אינו קדוש אפי' למ"ד למפרע הוא קדוש, וא"כ אף שיצא מקצת הראש ונתקדש מקצתו שיצא למפרע מ"מ מה שבפנים לא נתקדש וכשיצא רובו אז נתקדש כולו וחייל ג"כ איסור גיד, וא"כ שפיר אתי בהדדי, ואדרבה למ"ד למפרע קדוש א"ש טפי, דלדידיה גם ביצא דרך מרגלותיו שחלק שבו הגיד שיצא כבר נאסר משום דאיכא חדשים ואוירא וקדושת בכורה לא חלה עד שיצא רובו וא"כ איסור גיד קדים וכמו שכ' הגאון המחבר שם, אבל למ"ד למפרע קדוש ניחא דקמא קמא שיצא נתקדש בבכורה ורק מה שיצא מחלק הגיד עמו וא"כ לעולם אתי בהדדי. מיהו גם זה שכתב שאיסור גיד חל אם יצא דרך מרגלותיו אף שלא יצא רוב הולד, לענ"ד ג"כ אינו שכיון שאכתי לא הוי כילוד גם מה שיצא לחוץ הוא כמו שהוא בפנים, וכמו בעובר שמת במעי אמו (שם עב.) דהוי טומאה בלועה אף מה שיצא לחוץ כ"ז דלא הוי כילוד, והכ"נ באיסור גיד כ"ז דלא הוי כילוד גם החלק שיצא חשוב כאלו הוא בפנים וליכא אוירא, ול"ד לתלש חלב שאסור משום דאיכא חדשים ואוירא דהא כיון שתלש לא נגרר אל מה שבפנים. וכמו כן אם חתך מהעובר והוציא מטמא ג"כ באוהל, אבל כ"ז שהוא מחובר להולד שבפנים אינו מטמא וטומאה בלועה הוי והכ"נ באיסור גיד, וז"ב לענ"ד, והגאון בעל עוי"ט לא נחית לכל זה. ע"כ]:

וכיון שמה שבפנים אכתי חולין כ"ז שלא יצא, גם אותו מיעוט שיצא אף שנתקדש למפרע בבכורה מ"מ אינו אלא כבכור בע"מ, שכיון שחלק מגופו לא נתקדש עדיין בבכורה ורק המיעוט שיצא קדוש בבכורה, א"כ חסר הוא כל שאר הולד שמונח בפנים שעדיין חולין הוא, והר"ז בכור חסר ובע"מ וכמו שכ' כה"ג הר"ן בפ' לולב הגזול באתרוג של טבל כיון שיש לכהן חלק בו ואותו חלק של כהן אינו שלו הו"ל גם שאר האתרוג אתרוג החסר ולא הוי לקיחה תמה, וכמו כן כתב הראב"ד הביאו הרשב"א בחי' לקידושין (נא.) אהא דחלות תודה שאם אמר פלגא תקדוש לא קדשה משום דהו"ל פרוס וחסר, ותנן אחת מכל קרבן שלא יטול פרוס ואם אמר חצי כל אחת תקדוש הרי הם פרוסות וחסרות, יעו"ש, הרי כיון שלא נתקדש חלק האחד גם החלק שנתקדש חשוב כחסר, וא"כ גם בבכור כיון שמה שבפנים לא נתקדש למפרע גם החלק שמבחוץ שנתקדש חשוב כחסר וכבעל מום, וע"כ שפיר אמר ר"י דכ"ז שלא יצא רוב הראש מותר להטיל בו מום דנהי שנתקדש למפרע בבכורה מ"מ הא הוי בכור בע"מ וחסר והו"ל מטיל מום בבע"מ דליתא לאיסור הטלת מום, ומיושב ג"כ קושית תוס' חולין שם (ע.) ד"ה מאי שהקשו אמאי לא מקשה מהא דמחתך לרב הונא דאמר למפרע קדוש דהא מטיל מום הוי, ולפי האמור ג"כ ניחא דמחתך לא קשיא דכיון שמה שבפנים אינו קדוש חשוב בע"מ וחסר כ"ז שלא יצא רובו שנתקדש כולו, והו"ל מטיל מום בבע"מ. ויעויין תמורה (יא ע"ב) בעו מיניה דרבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה וכתב רש"י ז"ל דבעבודה לא מיבעי ליה דאסור דהא מכחיש ליה. ולכאורה עדיין תקשה אמאי לא מבעי ליה נמי אם מותר בהטלת מום בהאי אבר וכמו דמיבעי ליה לענין גיזה, ולפמש"כ א"ש, דאיסור הטלת מום ודאי ליכא, דכיון שכל הבהמה חולין שוב הו"ל האי קרבן אבר שהקדיש בע"מ, דהא חסר שאר הבהמה שהיא חולין וע"כ מטיל מום בו פטור, משא"כ לענין גיזה ועבודה שפיר אסור, דגיזה ועבודה אסור אפי' בבע"מ דהעובד והגוזז אפי' בפסולי המוקדשין לוקה וע"כ מיבעי ליה דווקא בגיזה:

ח) ולכאורה אפשר לחלק אף שמה שלא נתקדש חשוב כחסר, כמו שכ' בשם הר"ן והראב"ד, מ"מ לא חשוב מום, דהא לענין בכור וקדשים בעינן מום שבגלוי, וכאן אף שנקרא חסר מ"מ כיון שאינו ניכר במראית עין אלא שבמחשבת הלב חשוב כחסר לא הוי זה מום, כיון דבעינן מום שבגלוי, ואף שכתבו התוס' בב"ק (צח.) ד"ה מתיב, דחרשות חשוב מום שבגלוי ועבד יוצא בו לחירות דלא בעינן שיהא הקלקול בגלוי רק שיהא האבר שנעשה בו הקלקול גלוי, ולפ"ז אף שמה שלא נתקדש לא ניכר ואין זה גלוי מ"מ הא האברים שלא נתקדשו ונשארו בפנים הם אברים שבגלוי וחשוב שפיר מום גלוי, ז"א דלא כתבו כן אלא לגבי עבד אבל גבי מום בקדשים בעינן גלוי גמור כמו שכ' התוס' בבכורות (לז.) ד"ה מה הפרט דחרשות אינו מום גבי אדם ובהמה לענין עבודה ובכור, ויעוי' רשב"א קדושין (כד ע"ב) ד"ה הכהו דגבי מומין בעינן גלוי גמור, ולפ"ז שפיר י"ל אף דהוי כחסר מ"מ אינו חשוב מום משום דלא הוי גלוי: מיהו אף אם נאמר כן ג"כ א"ש, אף שלא חשוב מום דבעינן בגלוי מ"מ הא לא גרע מחסרון אבר שבפנים דקימ"ל בבכורות ל"ט שאינו ראוי להקרבה דחסרון בפנים הוי חסרון, וא"כ הכ"נ עכ"פ הוי חסרון מבפנים ואינו ראוי להקרבה וע"כ המטיל מום בו פטור משום דהוי כמטיל מום בבע"מ:

איברא אם נאמר שאין זה מום אלא חסרון מבפנים לא הוי א"ש שא"כ יהי' כמטיל מום בבע"מ עובר דחייב כמ"ש לפנינו בשם הרמב"ם ז"ל משום דמחדש בו דבר וא"כ הכ"נ הא מחדש בו דבר כיון שהחסרון הקודם אינו מום אלא חסרון לבד ולא מהני לשחוט עליו ולאפרוקי, והמום השני שעושה אחריו מתירו לשחוט עליו, א"כ הוי מחדש בו דבר וחייב עליו לכו"ע אף אם מטיל מום בבע"מ קבוע פטור, ואף דבבכור כה"ג לא שייך נפק"מ זו. דפדיון בלא"ה ליתא גביה ולשחוט עליו בלא"ה אם ישחוט את האם לא יהי' בכור דנמצא שלא נולד אח"כ השאר שנשאר בפנים וא"כ לא הוי למפרע בכור, כיון שלא היתה לידה אח"כ ברובו, מ"מ נפק"מ אם לשחוט את הולד במעי אמו וכבעית ר' אושעיא בחולין (ע"ה) הושיט ידו למעי אמו ושחט דמהני שחיטה במעי אמו, וא"כ אם יטיל בו מום יהי' מותר לשחטו במעי אמו ומועיל מומו להתירו לשוחטו, ונמצא מחדש בו דבר בהטלת המום. וע"כ חייב בה משום מטיל מום, ויעוי' תמורה (יא ע"ב), ואכ"מ: אבל באמת לענ"ד חשוב מום שבגלוי, דמה שחושבין במחשבת הלב לחסרון חשוב ג"כ למום שבגלוי דהכי מוכח מדברי רש"י ז"ל בבכורות (ג.) גבי שותפות עכו"ם ולימא ליה שקול אזנך וזיל, וכתב רש"י ז"ל ולימא ליה כהן לעכו"ם שקיל לאזנך וזיל, דא"כ הוי בכור בע"מ ניתן לכהן הרי שמה ששייך לעכו"ם וחלקו לא נתקדש בבכורה חשוב השאר כבע"מ אף שבעצם שלם הוא ואין בו מום, יעוש"ה, ואכ"מ להאריך בכ"ז: ט) והנה בסוגיין במס' ע"ז יש לעיין דקאמר אבל בזה"ז דלא חזי לגופיה ולא לדמי לית בה משום מטיל מום בבע"מ, הלא עיקר פלוגתא דר"מ ורבנן הוא בבכור שאחזו דם ובבכור לא חזי לדמי שאין לו פדיון, וכבר עמד על זה הגרע"א בגליון הש"ס, ונראה לי דיעוי' בכורות שם ולר"מ תמים יהי' לרצון למאי אתי לפסולי המוקדשין שנפדו ס"ד הואיל ואסירי בגיזה ועבודה וכו', ולפ"ז צ"ע הא בכור בע"מ הוי כפסוהמ"ק שנפדו ומאי טעמא אוסר ר"מ, ונראה לפי דברי התוס' שם שהקשו כיון שאחזו דם הוי בע"מ א"כ לשחוט עליה, ותירצו משום דהוי מום עובר, כיון שיש לו רפואה, ולפ"ז ניחא שאוסר ר"מ בבכור שאחזו דם כיון דהוי מום עובר וראוי להקרבה לאח"ז ויהי' חזי לגופיה לאח"ז, א"כ שפיר אסור משום מטיל מום בבע"מ דמכש"כ הוא מאם חזי לדמיה. ולפ"ז מה שחילק רבא דהיכי דלא חזי לגופיה ולא לדמי ליכא משום מטיל מום בבע"מ יצא לו מהא דפסולי המוקדשין לאחר פדיונם והיינו דלאחר פדיונם לא חזי עוד לא לגופם ולא לדמי, שהרי כבר נפדו וע"כ ליכא בהו משום מטיל מום בבע"מ, ומעתה בכור שהוא בע"מ קבוע שלא יהא ראוי לעולם להקרבה אין בו איסור משום מטיל מום בבע"מ אפי' לר"מ. ויעוי' תוס' בכורות שם ד"ה למעוטי:

מיהו לדעת הרמב"ם ז"ל לא יתכן תירוצנו זה, שהרי מדבריו פ"ב מהא"מ הט"ו מבואר דמטיל מום בבע"מ עובר לוקה וא"כ ס"ל דמחלוקת ר"מ ורבנן הוא במטיל מום בבע"מ קבוע, וכמו שכ' התוס' בתירוצם השני דאחזתו דם הוי מום קבוע, יעו"ש. א"כ הד"ק מ"ט דר"מ שאוסר בבכור והא בכור לא חזי גם לדמי ודמיא לפסולי המוקדשים אחר פדיון, וע"כ צ"ל דבאמת גם לר"מ בבכור שאחזו דם מותר מה"ת בהטלת מום ומחלוקת ר"מ ורבנן הוא רק מדרבנן דר"מ דס"ל דמטיל מום בבע"מ אסור מדאורייתא בשאר קדשים גזר בבכור אטו שאר קדשים, משא"כ לחכמים דס"ל דגם בשאר קדשים ליכא איסור תורה ע"כ לא גזרו בבכור והתירו להקיז דם בבכור שאחזו דם. ושו"מ כן לרבותינו האחרונים ז"ל שהעירו בכל זה והביאו כן בשם ספר יראים שעמד ג"כ בכ"ז ותירץ בשני דרכים אלו:

י) ולדברינו דלדעת הרמב"ם ז"ל דבזה"ז ליכא איסור רק משום גרמא משום דחשוב אינו ראוי להקרבה כעת אף שלעתיד יהי' ראוי להקרבה, צריך לפ"ז להבין א"כ אמאי ס"ל להרמב"ם ז"ל דמטיל מום בבע"מ עובר לוקה הא אינו ראוי להקרבה וא"כ לא ליהוי בו איסור רק משום גרמא וע"ז אינו לוקה, וצ"ל דשאני מום עובר לא מיבעי לפמש"כ התוס' בכורות (לח ע"ב) ד"ה ברקא דמום עובר הוי מה שעובר מאליו בלי שום מעשה ורפואה, א"כ לא דמיא לקדשים בזה"ז דמום עובר לא הוי מחוסר מעשה רק זמן וזמן ממילא קאתי, ע"כ חשיב גם עתה ראוי להקרבה משא"כ בזה"ז שמחוסר מעשה בנין המזבח ומקדש, אלא אפי' לפמש"כ התוס' שם עוד דגם עובר ע"י רפואה ג"כ חשוב עובר מ"מ לא דמי לזה"ז, דמום עובר סמיא בידן וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, משא"כ בזה"ז שמחוסר מעשה ואין בידינו ע"כ חשוב אינו ראוי להקרבה עכשיו כ"ז שלא יבנה מזבח ואינו אסור אלא משום גרמא, וכמו שנתבאר לעיל בדברינו: העולה מדברינו שגם הרמב"ם ז"ל ס"ל כסוגית הגמ' דע"ז דבכור וקדשים בזה"ז כיון שאינו ראוי להקרבה דמי לבע"מ וגרע עוד יותר משום דלא חזי לגופיה ולא לדמי. ומה שפסק שעובר בל"ת הוא רק משום איסור גרמא שהוא גורם שיהא בו מום לעתיד בשעה שהוא ראוי להקרבה, וכמו שנתבאר בעז"ה ביישוב הדברים לדעת הרמב"ם ז"ל: מעתה לפמש"כ הרמב"ם ז"ל פ"א מה' בכורות ה"ה שבכור בחוץ לארץ אם הביאוהו לא"י אינו קרב אלא נאכל במומו, א"כ בכור חו"ל אינו ראוי להקרבה לעולם ושוב דמי לבע"מ ועוד גרוע משום דלא חזי לדמי, א"כ אין בו איסור הטלת מום מדאורייתא וגרמא נמי ליכא דהא אינו קרב לעולם ולא יהי' ראוי להקרבה, והר"ז דומה ממש לבכור בזה"ז אליבא דר"מ דלית ליה איסור גרמא שאין איסור הטלת מום בו אלא מדרבנן משום שנראה כמטיל מום וכסוגית הגמ' דע"ז:

ג:

א) והנה הגאונים האחרונים ז"ל בתשובותיהם לפ"מ שראיתי לכמה מהם מטים לומר שדעת הרמב"ם ז"ל לפסוק כר"מ דמטיל מום בבע"מ אסור מדאורייתא, ומה שפסק אינו לוקה הוא משום דאיתרבי מריבויא דכל לא לקי עליו כמו שכ' התוס' בפסחים (מד.), וע"כ פסק ג"כ שגם בזה"ז עובר ואינו לוקה ודחה סוגיית הגמ' דע"ז, משום דסוגיין דעלמא מוכח שהטלת מום בזה"ז הוי איסור דאורייתא, ויעוי' תשובת בית אפרים מה שהאריך הרחיב בזה:

אכן לענ"ד גם אי יהיבנא להם סברתם דמטיל מום בבע"מ ובכור בזה"ז שניהם לדעת הרמב"ם איסור הטלת מום בהם מדאורייתא, מ"מ בבכור בחו"ל מודה דהטלת מום בו אינו אלא מדרבנן, וכמו שנבאר בזה:

הנה בעיקר הדמיון שמשוה הש"ס בע"ז דין קדשים בזה"ז למטיל מום בבע"מ לולא החילוק שזה חזי לדמי וזה לא חזי גם לדמי יש לי בזה מקום עיון, שהרי בבכורות שם וכן במנחות (נו ע"ב) אמרינן הכל מודים שמחמץ אחר מחמץ חייב וכן מסרס אחר מסרס חייב, ואפ"ה מבואר במנחות שם (נז.) דמחמץ את הפסולה פטור משום דכתיב אשר תקריבו לה', ואף דבמחמץ אחר מחמץ ג"כ נפסלה משום חימוץ הראשון והו"ל המחמץ אח"כ מחמץ את הפסולה, ע"כ צריכין אנו לחלק דדוקא שהפסול הראשון הוא משום חימוץ דשם חימוץ כזה גם המחמץ אחריו חייב, אבל היכא שהפסול הראשון הוא משום פסול אחר כגון יוצא או נטמא בזה המחמץ אחריו אינו חייב, וכן בסירוס מבואר בשבת (קיא.) דבזקן ליכא איסור סירוס, וכ' התוס' שם ד"ה אלא דלא שייך בזקן מסרס אחר מסרס משום דזקנה לאו סירוס הוא, הרי מבואר שכל שאינו ראוי להוליד מצד אחר לא משום סירוס אין בו איסור סירוס, אף דמסרס אחר מסרס ג"כ אינו ראוי להוליד מכח סירוס הראשון, וע"כ צריך ג"כ לחלק דדווקא היכי שאינו ראוי משום סירוס אז חייב בו גם מסרס אחריו, משא"כ היכי שאינו ראוי מצד אחר לית בו איסור סרוס, מעתה מה מדמה הש"ס קדשים בזה"ז למטיל מום בבע"מ, הא בזה"ז מה שאינו ראוי להקרבה אינו משום פסול מום רק משם אחר, וא"כ דמי למחמץ את הפסולה ומסרס את הזקן שפטור, ולא דמי למטיל מום בבע"מ ששם פסולו הראשון הוא ג"כ מכח מום ע"כ הוא דמי למחמץ אחר מחמץ, והיא תמיהה עצומה בעיני, וביותר אני מתפלא על דברי התוס' במנחות שם ד"ה הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהקשו הלא במס' ע"ז אמרינן דהיכי דלא חזי לא לגופיה ולא לדמי פטור גם למ"ד מטיל מום בבע"מ חייב, והשתא הרי מחמץ אחר מחמץ דלא חזי לגופיה ולא לדמי וחייב, ויעו"ש מה שתירצו, וזו פלא שהרי אם באנו לדמות למחמץ אחר מחמץ הרי תקשה לנו להיפך דין מינה ומינה שכמו שמחמץ את הפסולה פטור והכ"נ בזה"ז, ובמקום שהי"ל להקשות להיפך כדברינו שבזה"ז דמי למחמץ את הפסולה שפטור הפכו את הקושיא לאידך גיסא והקשו שיהא חייב גם בזה"ז דומיא דמחמץ אחר מחמץ, ופליאה נשגבה היא לכאורה, ולע"ע לא ראיתי מי שנתעורר בכ"ז:

ב) ומגודל הפליאה ע"כ צריכין אנו לבאר סברת הגמ' דלא דמי פסול דזה"ז להא דמחמץ את הפסולה. ששם הפסול הראשון כגון יוצא או נטמא הוי הפסול בעצמותו והוי חסרון בגופו, משא"כ בזה"ז שאין הפסול בעצמו של קרבן, שהרי ראוי הוא להקרבה מצד עצמו ואין חסרון בגופו, ומה שאינו ראוי להקרבה אינו מצד עצמו רק מכח דבר אחר שאין לנו מזבח, וע"כ שפיר מדמה הגמ' למטיל מום בבע"מ, וביאור קושית הש"ס שם ליהוי כמטיל מום בבע"מ הוא כך, נהי שפסול המום אף שהוא חסרון בגופו לא החשיבה תורה חסרון בעצמותו כיון שהיא משם אותו הפסול עצמו, מ"מ סכ"ס הא ל"ח להקרבה ואמאי חייב, וע"כ צ"ל שכל שאין הפסול בגופו רק מצד אחר אינו ראוי להקרבה, בזה מטיל מום חייב, וא"כ בזה"ז ג"כ שאין החסרון בעצמותו ליחייב, וע"ז משני שבאמת חסרון מצד אחר ג"כ חשוב חסרון כיון דסכ"ס אינו ראוי להקרבה. ומה שמטיל מום בבע"מ חייב הוא משום שחזי לדמי משא"כ בזה"ז. וז"ב בביאור סברת הש"ס ויעוי' יומא (סג ע"ב) רש"י ד"ה אין:

והשתא א"ש לפ"ז דברי התוס' מנחות שהקשו מהא דמחמץ אחר מחמץ שלא חזי לגופיה ולדמי שחייב דמחמץ נמי כיון שהפסול הראשון הוא מחמת אותו שם עצמו שלא החשיבה תורה אותו כפסול מחמת עצמו וחסרון בגופו חייבה תורה מחמץ אחריו אף שאינו ראוי לגופי' ולדמי, א"כ הכ"נ בזה"ז שלא חשוב פסולו בעצמותו שיהא חייב מטיל מום בו אף שאינו ראוי גם לדמי:

מעתה לפי דברינו בבכור חוץ לארץ שפסק הרמב"ם כר"ע שאינו קרב, א"כ הו"ל פסולו בגופו שמה שנולד בחו"ל מגרע קדושתו שאינו ראוי ליקרב והו"ל פסולו בעצמותו, וא"כ אפי' למ"ד מטיל מום בבע"מ חייב ואפי' מטיל מום בזה"ז, הכא פטור משום דדמי למחמץ את הפסולה ומסרס את הזקן שפטור:

ג) ונראה שזו היא באמת סברת הגמ' בתמורה (כא.) במה שפשיט שם שמטיל מום בתמורת מעשר ובכור וכן בתשיעי של מעשר שאינו לוקה כיון דרחמנא מיעטיה העשירי להוציא תשיעי וכן הם קרבים ואין תמורתו קרבה. שזה הוי פסול בעצמותו וחסרון בגופו שלא מחמת מום, הו"ל כמחמץ את הפסולה שפטור, ויעוי' תוס' שם ד"ה המטיל שכ' לפרש בעית הגמ' בתמורת בכור ומעשר שהיא אליבא דתרווייהו אפי' למ"ד מטיל מום בבע"מ לוקה משום דחזי להקרבה קודם המום אבל הני דלא חזיא לעולם להקרבה לא לקי או ל"ש. ולמ"ד התם אינה לוקה היינו משום דמעיקרא נמי הוי בו מום אבל הכא דמעיקרא הי' תם לקי או ל"ש, עכ"ל, ודבריהם צריכים ביאור שהוצרכו לפרש משום דלא חזיא לעולם להקרבה ולא חלקו כסברת הגמ' בע"ז דלא חזי לגופי' ולדמי דתמורת בכור ומעשר אין להם פדיון כמבואר במשנה התם, ולסברתם תקשה להיפך אמאי לא מחלק הגמ' בע"ז כחלוקם משום דבזה"ז לא הי' לעולם חזי להקרבה. וכמו כן הסברא שכ' שאפי' למ"ד אינו לוקה משום שמעיקרא נמי הי' בו מום אבל הכא שמעיקרא הי' תם לקי הוא היפך סברת הגמ' דכיון שפסולו אינו מחמת מום גרע טפי, ודמי טפי למחמץ את הפסולה שפטור, וחילוק זה עצמו שכ' התוס' שמכריע יותר לפטור תפסו אותו התוס' לסברא הפוכה כדי לחייב:

ואפשר לומר דבמס' ע"ז לא אמר סברת התוס' משום דלא הי' ראוי להקרבה לעולם הוא משום דבזה"ז שראוי להקרבה כשיבנה ביהמ"ק לא חשיב לו הגמ' ללא ראוי להקרבה לעולם וכמו שמה שהי' ראוי להקרבה כבר אף שעכשיו אינו ראוי הוי סברא לחיוב כמו כן מה שיהי' ראוי להקרבה הוי ג"כ סברא לחיוב ושקולין הם, משא"כ תמורת בכור ומעשר שלא היו ראויין ולא יהיו ראויין לעולם להקרבה גרע יותר ולא לקי אפי' למ"ד מטיל מום בבע"מ חייב:

ד) כמו כן אפשר להסביר חלוקה השני' שבתוס' משום שהי' מעיקרא תם לקי יותר אפי' למ"ד מטיל מום בבע"מ פטור, והוא ע"פ מה שהסביר השלטי גבורים בפ"ד דשבועות דטעמא דרבנן דמטיל מום בבע"מ פטור אף שמסרס אחר מסרס ומחמץ אחר מחמץ מודים שחייב משום דהתם האחר לא עשה כמעשה הראשון, אלא כל אחד עביד מעשה חדש ומחדש דבר במה שלא הי' עשוי כבר שמחמץ אחר מחמץ פירשו שלש אחד בחימוץ ובא אחר ואפה שהראשון לא עשה מעשה גמור והשני מסיים, כמו שפירש"י במנחות שם להדיא ד"ה מחמץ א"מ כגון עורך אחר הלש ואופה אחר העורך, וכן הפי' במסרס אחר מסרס שנותק אחר כורת משא"כ במטיל מום בבע"מ דכשהבהמה בעלת מום ובא אחר והטיל בה מום אינו מחדש בה דבר שלא הי' בה ג"כ מתחלה ומעשה הראשון הוא מעשה גמור, יעו"ש, וזו היא סברת התוס' כאן שכ' אפי' למ"ד פטור מטיל מום בבע"מ הכא חייב משום שהי' מעיקרא תם, והיינו כיון דטעמייהו דרבנן דמטיל מום בבע"מ פטור משום שהשני לא חידש בה דבר והמום הקודם הוי מעשה גמור, וא"כ בתמורת בכור או מעשר שהמטיל מום בהם עושה פעולה חדשה ומחדש בהם דבר שהרי ע"י המום הם נאכלים במומם, א"כ אין לך מעשה גדול מזה משו"ה בזה לד"ה חייב, והוי ס"ל הגמ' לחלק מהא דמחמץ את הפסולה משום דתמורת בכור או מעשר לא נעשה בהם פסול כלל שיחלל אותם מקדושתם, רק שהתורה אמרה שאינם קרבים וע"כ לא הוי כפסול דיוצא או נטמא שנתהוה בקדשים פסול כזה וחללו שאין המחמץ אחריו חייב, וע"כ מיבעי להו דילמא הכא דמי לפסול מצד אחר שמחייב מטיל מום אחריו וכמו בזה"ז, מיהו לסוף פשיט הגמ' דכיון שהתורה מיעטה שלא יקרבו הו"ל פסולו בעצמותו וחסרון בגופו וע"כ המטיל בהם מום פטור משום שגם זה דמי למחמץ את הפסולה ואינו לוקה, ומעתה בכור בחו"ל שג"כ אינו קרב הר"ז דומה ממש לתמורת בכור ומעשר דמסקינן שאינו לוקה שגם זה הוי פסול בגופו ודמי למחמץ את הפסולה, וע"כ הטלת מום בבכור בחו"ל אינו אסור אלא מדרבנן אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל שהטלת מום בקדשים בזה"ז אסור מה"ת וכמו שכ': ה) וע"פ סברת הש"ג הנ"ל נ"ל שזהו באמת טעמו של הרמב"ם ז"ל דס"ל דמטיל מום בבע"מ עובר לוקה, שלא כדעת הרא"ש והטור ושו"ע, משום דטעמם של חכמים דס"ל שפטור מטיל מום בבע"מ הוא משום שהשני לא חידש בו דבר שלא הי' מתחלה, וא"כ במטיל מום בבע"מ עובר שהשני מחדש בה דבר שע"י הטלת מום קבוע יוצא לחולין ע"י פדיון, א"כ אין לך מעשה גדול ופעולה חדשה מזה וע"כ כה"ג גם לרבנן חייב: ובזה אפשר לפרש קושית הגמ' בע"ז וליהוי כמטיל מום בבע"מ שנתעוררנו למעלה מאי פריך הא הלכתא כרבנן דמטיל מום בבע"מ פטור, וע"פ האמור ניחא דקדשים בזה"ז אם מטיל בהם מום גם לרבנן חייב משום שמחדש בהם דבר שמועיל המום לפדותם ולצאת לחולין, ובכה"ג גם לרבנן מטיל מום בבע"מ חייב:

אלא דלכאורה לא יתכן זה, שהרי רבנן מצריכי קרא דכל מום לגרמא, א"כ לית להו כלל קרא כדי לחייב מטיל מום בבע"מ אפי' בבע"מ עובר, אף שעושה פעולה חדשה ומחדש בו דבר, כיון דלית להו קרא מיותר לחייב ע"ז מנלן דמטיל מום בבע"מ חייב, דהא גם במסרס אחר מסרס אי לאו קרא דנתוק וכרות להביא נותק אחר כורת וכן מחמץ אחר מחמץ אי לאו קרא דלא תעשה חמץ ולא תאפה חמץ לא היינו מחייבים מחמץ או מסרס אחריו אף שעושה פעולה חדשה ומחדש בה דבר, א"כ בבע"מ דליכא קרא לרבנן מנ"ל לחייב אפי' במחדש בו דבר:

ו) והנראה לי בזה ואמינא מילתא חדתא דבאמת למטיל מום בתם שראוי להקרבה אין צריך קרא דלא יהי' בו לאסור שהרי מקרא מלא דבר הכתוב אל תעשון כן לה' אלקיכם, וא"כ במטיל מום בקדשים שראויין להקרבה ומפסידו ע"י מום מהקרבה הר"ז עובר על לאו דלא תעשון וכו'. ויעוי' ע"ז שם ולשווי גיסטרא אמר קרא לא תעשון, ומאי דלא משני כן אקושיא דונשחטיה משחט היינו משום שאינו דרך השחתה, אבל מטיל מום בקרבן שראוי להקריבו ומפסידו ע"י זה מהקרבה ודאי דרך השחתה הוא זה ועובר משום לא תעשון, וא"כ למאי צריך קרא דלא יהי' בו, וע"כ קרא אתי למטיל מום בבע"מ עובר, דמשום לא תעשון ליכא דהא לא חזי להקרבה בלא"ה, ואי משום שמפסידו לאחר זמן אין זה אסור משום לא תעשון דהשתא לא עביד ולא מידי, ובשעה שיהי' ראוי להקרבה אז איננו מטיל מום, וגם משום גורם ליכא דהא לא תעשון כתיב עשי' אסור גרמא שרי כדאיתא בשבת (קכ ע"ב), וע"כ צריך קרא דכל מום לא יהי' בו לאסור הטלת מום גם בבע"מ עובר שמופסד ועומד הוא וליכא משום לא תעשון, מ"מ עובר שמחדש בו דבר ועושה בו פעולה חדשה והוי דומיא דמסרס ומחמץ, ולא נחלקו ר"מ וחכמים אלא במטיל מום בבע"מ קבוע כמו בכור שאחזו דם שהוא מום קבוע לפי תירוץ השני שבתוס' בכורות, ובזה נחלקו דר"מ אוסר גם כה"ג משום ריבויא דכל וחכמים ס"ל דמטיל מום בבע"מ קבוע פטור משום דלא דרשינן כל לריבויא דמטיל מום בבע"מ קבוע וכל דכל מום לדידהו לגרמא אתי:

והשתא א"ש קושית הגמ' בע"ז וליהוי כמטיל מום בבע"מ שהקושיא היא אליבא דכו"ע דקדשים בזה"ז דמי למטיל מום בבע"מ עובר שהרי מחדש בהם דבר שע"י המום ראוי' לצאת לחולין ע"י פדיון, וע"ז משני דמטיל מום בבע"מ נהי דגופיה לא חזי מ"מ לדמי חזי, שהרי אף אם יפול בו מום קבוע הרי ראויים דמיו להקרבה ע"כ יש בו קדושה יתרה וחייב בו משום מטיל מום, משא"כ מטיל מום בזה"ז שאינו ראוי גם לדמי שהרי גם אם יפול בו מום קבוע ג"כ אין ראוי להקריב דמיו למזבח וע"כ קלישא קדושתיה ומטיל מום בו פטור. והו"ה דהוי מצי לשנויי דמטיל מום בבע"מ עובר משום שהוא עצמו יהי' ראוי לקרבן לאח"ז משא"כ בזה"ז, אלא משום דניחא ליה לתרץ כדי שיהא ניחא גם אליבא דר"מ דס"ל דמטיל מום בבע"מ קבוע ג"כ חייב: ובזה ניחא דברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ בפ"ה דבכורות שהביא תוספתא שם העושה מום בבע"מ והמסרס את המסורס והמחמץ את המחומץ הר"ז לוקה ארבעים, שזה סותר מה שפסק בחבורו שמטיל מום בבע"מ אינו לוקה, אבל לפ"ז ניחא שהרי התוספתא כייל דין שעושה מום בבע"מ עם המסרס את המסורס והמחמץ את המחומץ, ובמסרס את המסורס הא עושה פעולה חדשה ומחדש בה דבר וכן מחמץ אחר מחמץ ודומיא דהכי מה שנקט העושה מום בבע"מ מיירי ג"כ כה"ג שמחדש בו דבר והיינו בע"מ עובר, ובזה באמת גם לדידן דקימ"ל כרבנן לוקה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל:

ז) נחזור לדברינו, שע"פ כל האמור יצא לנו לפ"ז לפמש"כ הרמב"ם ז"ל פ"א מה' בכורות ה"ה שבכור חו"ל אף אם הביאוהו לא"י בפני הבית אינו קרב אלא נאכל במומו, א"כ הר"ז דומה לתמורת בכור ומעשר שמטיל מום בהם אינו לוקה לפמ"ש, משום שזה הוי פסול בגופו ודמי למחמץ את הפסולה, וע"כ בבכור חו"ל גם לדעת הרמב"ם דהטלת מום בזה"ז אסור מדאורייתא אינו אלא מדרבנן, מעתה נדחו ראיות הגרע"א ז"ל מהא דספק בכור ביד ישראל שבעלים נאמנים עליו, שהובא ג"כ בשו"ע שמבואר מזה שהטלת מום בבכור גם בספק בכור אסור, ולפי האמור אין זו ראי' דאפשר שאין זה אלא בא"י, אבל בחו"ל שלדברי הכל אינו אלא מדרבנן י"ל דספק בכור מותר להטיל בו מום, ומדברי הגמ' והשו"ע אין ראי' שאפשר שמיירי בא"י, וכמ"ש: ח) אחרי כתבי כ"ז מצאתי ראיתי שבתשו' ח"ס יו"ד סי' שי"ז העיר כבר בזה הרב השואל דבבכור חו"ל כיון שאינו קרב הטלת מום בו אינה אסורה אלא מדרבנן אפי' לדעת הרמב"ם שהטלת מום בזה"ז אסור מדאורייתא, אולם הגאון ח"ס דחה דבריו והכריח שע"כ אין לחלק לדעת הרמב"ם ז"ל בין בכור בחו"ל לזה"ז עפ"י מה שהקשה שם קושיא עצומה מרפסא איגרי שלפי דעת הרמב"ם ז"ל שפסק כר"ע דבכור בחו"ל אינו קרב משום דממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכור ומע"ב גם בא"י אין מביאין ממנו בכור ומעשר בהמה, לפ"מ שפסק סופ"א מה' תרומות שתרומות ומעשרות גם בזמן עזרא היו מדבריהם, א"כ גם א"י הוי מקום שאין מביאים ממנו מעשר דגן, ולפ"ז גם בכור ומעש"ב לא יהיו קרבין כל ימי בית שני, וזה שקר מוחלט, שהרי בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו, משמע דווקא משום דמחו"ל, אבל בא"י היו מקבלים ומקריבים ומוקמינן בתמורה התם כר"ע, וע"כ צ"ל דלמ"ד לא נתקדשה א"י למעשר ולתרומה ס"ל דר"ע לא אמר אלא שאינו מחוייב להביא בכור ומעשר מחו"ל ואם רוצה מביא, ורק חכמים החזירום שלא יקבע הדבר חובה, ורק בא"י קבלו עליהם חובה להקריב בכור ומעשר אעפ"י שאינו מחוייב להביא, א"כ לפ"ז להרמב"ם אין חילוק לענין איסור הטלת מום בין מקום למקום:

והנה באמת פליאתו נשגבה מאד שלפי פסק הרמב"ם ז"ל אין חילוק בזה"ז וגם בימי עזרא בין א"י לחו"ל, שמשניהם אין מביאין מעשר דגן, שיחוייב לפ"ז שלא היו מקריבין בכור ומעש"ב בבית שני, וזה דבר שאין לו שחר ומבואר הביטול, אבל גם לאידך גיסא רחוק ודחוק מאד לומר שמה שאמר ר"ע שאין מביאין בכור מחו"ל הוא רק לענין שאינו מחוייב להביא, אבל אם הביא יכול להקריב, שזו רק דברי ר"ש בתמורה כ"א שם, שאמר שאם באו יקרב, אבל ר"ע פליג וס"ל שגם אם באו אינו קרב וכדמשמע פשטות דברי ר"ע וכמו שכ' התוס' שם שמדאורייתא אינו קרב, וכן נראין דברי הרמב"ם ז"ל פ"א מה' בכורות, ויעויי' בכורות (נב.) מבואר ג"כ דלר"ע מעש"ב מחו"ל אינו קרב מדאורייתא:

ט) ואשר אחזה לי בזה הוא שבאמת רב ההבדל בין א"י לחו"ל, אף בזה"ז שתרו"מ הם גם בא"י וגם בזמן עזרא מדבריהם והוא ע"פ מה שנקדים מש"פ הרמב"ם פ"א מה' תרומות הכ"ב וז"ל, פירות א"י שיצאו לחו"ל פטורין מן החלה ומן התרומות והמעשרות שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבין בחו"ל פטורין ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם, וכן פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה, שנאמר שמה, שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ בין בפירות חו"ל, ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבים מדבריהם, עכ"ל הרמב"ם, והנה הכ"מ מסתפק בכוונת הרמב"ם וכ' בזה שלשה דרכים, הא' כי פירות חו"ל שנכנסו לא"י דווקא בחלה חייבין מה"ת אבל בתרו"מ פטורין מה"ת:

הב' דפירות חו"ל שנכנסו לארץ שחייבין בחלה אינו אלא מדבריהם, ודווקא פירות א"י שיצאו לחו"ל דרשינן מקרא שפטורין מחלה ומתרו"מ, אבל להיפך אין הקרא דשמה כדאי לחייב מה"ת בחלה פירות חו"ל שנכנסו לארץ והו"ה בתרו"מ: הג' שפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה מה"ת והו"ה בתרו"מ שחייבין מה"ת, יעו"ש. והנה המעיין בלשונו של הרמב"ם ז"ל יראה ברור שמשלש דרכים אלו רק הדרך הא' היא הדרך הנכונה שעליה יזרח אור האמת, שפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין מה"ת רק בחלה אבל לא בתרו"מ, שהרי כן נראה מפורש מלשונו וכן פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ בין בפירות חו"ל נראה שמחוייבין בחלה מה"ת מדרשה דשמה, וכן מדשבק לתרו"מ ונקט רק חלה, אף שבחלוקה הקודמת בפירות א"י שיצאו לחו"ל כתב מפורש שפטורין מן החלה והתרו"מ, משמע שרק בחלה חייבין מה"ת פירות חו"ל שנכנסו לארץ, אבל לא בתרו"מ. והמעיין בדברי הרמב"ם בה' בכורים פ"ה ה"ו וה"ז יראה ג"כ כמעט מפורש שפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה מה"ת שלא כמו שכ' הכ"מ בדרך הב'. גם הדרך הג' שכ' שפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בתרו"מ ג"כ מה"ת, גם זה לא יתכן ונסתר מכמה מקומות בש"ס שמהם יש להוכיח שפירות חו"ל אף שנכנסו לארץ פטורין הם מתרו"מ מן התורה, ויעוי' יו"ד סי' של"א בביאור הגר"א שם ס"ק כ"ט, וא"ר להאריך. מיהו גם הדרך הא' קשה כמו שתמה הכ"מ דמאחר שמקרא דשמה יליף לפטור גם מתרו"מ פירות א"י שיצאו לחו"ל, ממילא אית לך למילף לחייב מדאורייתא פירות חו"ל שנכנסו לארץ. וכל דכן הוא:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה