שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
א · סימן מה
(שייך לסימן הקודם):
א) הנה על השגת כת"ר עלי במשמעות ל' הרמב"ם במס' תרומות לא אתווכח עמדו בזה אחר אשר בעיני כת"ר מראים דברי הרמב"ם פנים היפך המכוון עמי בהן, ומה יתן ומה יוסיף אם אומר לא כן הדבר, אך בכ"ז לדעתי לא מצאתי הכרח בדברי הרמב"ם לאמר דס"ל דא"ש לדב"ע בכל ענין, ואני על משמרתי אעמודה דל' הרמב"ם סובל אם נאמר הכוונה משום זה נהנה וז"מ לא אמרינן, אחרי שהענין שהוא עומד בו הוא בז"נ, א"כ מה שכתב העיקר אצלנו דא"ש לדב"ע הוא בז"נ, אבל בענין דליכא בו הנאה מודה הרמב"ם לסברת התוס' דבשוגג י"ש לדב"ע:
אולם הקושיא שהקשה מר אם הא דמלביש כלאים הוא מטעם שליחות א"כ סגי במצוה ללבוש ואמאי צריך שיהא מלבישו - קושיא זו צריכה לפנים, ואני הקשיתי כן לעצמי, אך מאשר לא מצאתי לפני דרך ישרה במה לישבה לכן חדלתי מלפלפל בזה, אך כעת אחרי אשר גם כת"ר העירני לזה שמתי בזה עיוני ומצאתי טעם מספיק ונכון במה לתרצה: ב) והנה יש לפני בזה שני דרכים, האחד נלענ"ד כיון דקימ"ל דלאו שאב"מ אין לוקין עליו, א"כ נהי די"ש לדב"ע בשוגג היינו דחשיב כאלו המשלח עבר העבירה, אבל מ"מ כיון דאין לוקין עד שיעשה מעשה והא אין גוף השליח חשוב כגוף המשלח, כמו שכ' התוס' רי"ד הובא בקצוה"ח סי' קפ"ב דמה"ט לא שייך שליחות במצוות תפילין וציצית, א"כ המעשה (שהוא צריך להעשות בגוף העובר עבירה שזה תנאי במלקות) שעשה השליח אינו חשוב כגוף המשלח וע"כ אף שהמשלח עבר העבירה מ"מ לא עשה בזה מעשה רק ציווי בעלמא שאין זה מעשה, ולפ"ז במצוה ללבוש כלאים נהי דהעבירה נקרא ע"ש המשלח אבל מ"מ לא הי' כאן מעשה מצד גוף המשלח, שגוף השליח אינו חשוב כגוף המשלח, וע"כ במכוון כתב הרמב"ם המלביש את חבירו דבזה גם המשלח עושה מעשה ומחייב משום דנעשה שליחותו וגם עשה מעשה שסייע בגופו בעשיית העבירה והוי כמו בניקף דאמרינן מכות (כ ע"ב) דהוי לאו שאב"מ ובמסייע חייב והנ"מ כן הוא, והסברא לענ"ד נכונה מאד:
ג) ואין לתפוש עלי מהא דגמ' קדושין (מג.) צא והרוג את הנפש דשמאי הזקן אומר שולחיו חייב אף דלא עביד המשלח מעשה כלל לפמש"כ, הנה מזה אין ראי' דמנ"ל דברציחת הנפש צריך מעשה מצד הרוצח דאף בהרגו בלא מעשה ג"כ חייב כיון דמ"מ איבד נפש מישראל:
אולם מהא דאמר רבא מודה שמאי בצא ובעול את הערוה ואכול את החלב דשליח חייב ושולחיו פטור משום דז"נ וז"מ לא מצינו, ומשמע דבזולת זה הטעם הוי מתחייב השולח ובזה יקשה הא השולח לא עביד מעשה כלל שאין גופו כגוף השליח, ושם ע"כ לענין מלקות קאי דלענין שוגג ולענין חטאת הא גם לדידי י"ש לדב"ע לדעת התוס' ועוד דגם בחטאת צריך מעשה כמבואר בסנהדרין (סג.) דאינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה, אבל נראה דמשמאי לא קשה מידי דלשמאי באמת גוף השליח חשיב כגוף המשלח ואזיל לשיטתו בזה ע"פ מה דאיתא שם בסמוך בקידושין לענין שליח נעשה עד דב"ש ס"ל דאין שליח נעשה עד ומפרש שם הטעם כיון דשלוחו של אדם כמותו הו"ל כגופו. יעו"ש:
הרי דלב"ש חשוב השליח כגוף המשלח דלא מהני עדותו משום זה משום דחשוב בע"ד (יעוין אב"מ סי' ל"ה הא מ"מ כיון שאינו נוגע אמאי פסול לעדות, ולק"מ ע"פ דברי הראב"ד שהביא הרא"ש ריש מכות דבע"ד לאו עד הוא כלל ולאו משום נוגע הוא רק דבמקיימי דבר הכתוב מדבר ובע"ד אינו בתורת עד וכיון דהשליח כגופיה הו"ל בע"ד ואינו עד כלל אף אם לאו נוגע בעדות הוא, וז"ב), וע"כ ממילא כיון דגוף השליח חשיב כגוף המשלח שפיר לקי לשמאי משום דחשיב כאלו עביד גם מעשה ולא הוי לאו שאב"מ, ומיושב בזה משה"ק האחרונים לשיטת התוס' דבשוגג י"ש לדב"ע וא"כ אמאי נקט רבא אליבא דשמאי הא גם לדידן משכחת לה כגון שהשליח שוגג. ולפמש"כ א"ש דלדידן באמת לא לקי ולא מתחייב חטאת על מעשה השליח משום שאין בו מעשה: ד) כן גם מסוגיא דב"מ (י ע"ב) איש דאמר לאשה אקפי לי קטן דלמ"ד דבלאו ב"ח מיחייב שולחו משמע דחייב מלקות במעשה השליח היכי די"ש לדב"ע, דאי לאו"ה מאי שייך מיחייב, דלענין שהאיסור עליו הא בלאו"ה איכא איסורא, כדאיתא בקדושין שם דבדיני שמים חייב המשלח אף אם אין שליח לדב"ע וע"כ לענין מלקות איתאמר, גם משם לא קשיא מידי, דהמעיין שם יראה דסוגית הגמ' קאי שם לריש לקיש דס"ל חצר משום שליחות איתרבאי ולדידיה שם כל השקלא וטריא יעוש"ה, ולפ"ז הא מבואר (במכות ט"ז) דר"ל ס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, וע"כ שפיר לר"ל מיחייב שולחו במעשה השליח, וא"ש הכל בעז"ה:
ולפ"ז גם מיושב מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל פלוגתא זו דר"ס ורבינא לענין אקפי לי קטן, ולפמש"כ ניחא משום דלדידן דלאו שאב"מ אין לוקין עליו לא נפקא מידי משום דבלאו"ה ליכא מלקות משום דהוי לאו שאב"מ:
ה) אולם מה שעומד לנגדי הוא פסק הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' ע"ז ה"ט שכתב דהעושה ע"ז לעצמו אע"פ שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה משום לא תעשה וכו' והקשה הלח"מ שם היכי דעשאוהו אחרים אמאי לוקה והא לאו שאב"מ הוא ותירץ כיון דהאחר עושה מעשה בשליחותו הוי כאלו עשאו וחייב, ע"כ, הנה מוכח מזה דמעשה השליח חשיב מעשה ללקות עליו המשלח, אולם לענ"ד נראה לולא דברי הלח"מ דדברי הרמב"ם יתפרשו באופן שעשה מעשה, ומה שכתב אע"פ שלא עשאה בידו היינו גוף הע"ז אבל מ"מ סייע בדבר כגון שהחזיק את התמונה והאחר עשה אותה כמו בניקף, אבל בלא מעשה כלל באמת לא מתחייב בציווי בעלמא:
ואגב אעיר יעוין דו"ח להגרע"א במערכה לשבת שהקשה למאי צריך קרא למעט עכו"ם משליחות תיפוק ליה מדאיצטריך קרא לאסור לעשות ע"ז ע"י עכו"ם, כמו שכתבו התוס' ביומא דתרי קראי כתיבי, ואם י"ש לעכו"ם א"כ בלאו"ה חייב משום דעכו"ם לאו ב"ח הוא ללאו דלא תעשון ולרבינא היכי דלאו ב"ח מיחייב שלוחו, ויעו"ש שנשאר בקושיא, ואתפלא מאד איך נקט בפשיטות דעכו"ם לאו ב"ח בעשיית ע"ז, הא זהו פלוגתא בסנהדרין (נו ע"ב) דלמאן דמפיק מקרא דסרו וכו' עכו"ם חייב משעת עשייה, א"כ לפ"ז אין קושיא, דהן מ"ד דהיכי דשליח לב"ח מיחייב שולחו יסבור כמ"ד דעכו"ם חייב משעת עשייה והוי ב"ח וע"כ צריך קרא לחייב אם אחרים עשו לו: ו) ובדרך אחר נראה לי ליישב, והוא דבאמת קשה לפמש"כ התוס' שבת (ד.) דמה"ט לא הוי ה"ס בהדביק פת בתנור משום דילמא ירדנה משום דאינו מחוסר מעשה כלל, משא"כ בבטלו הוי ה"ס דמחוסר מעשה לפי זה איך אמר שמאי דשולחיו חייב הא זה הוי ה"ס דילמא השליח לא יעשה שליחותו, והא עיקר ההתראה צריך להיות בשעה שמצוה את השליח או תוך כד"ד של הציווי, ובשעה שמתרים אותו אכתי התראת ספק הוא דילמא לא יעשה השליח שליחותו דאכתי מחוסר מעשה, ועוד הא קימ"ל כרי"ו בקדושין דיכול לבטל שליחותו דאתי דבור ומבטל דבור, וא"כ הוי ג"כ ה"ס דילמא יבטל שליחותו קודם שיעשה השליח ומהשתא לאו שלוחו הוא כמש"כ רש"י בחגיגה, ומתוך חומר הקושיא ע"כ צ"ל דשמאי הזקן ס"ל כמ"ד מכות (טז.) דהכה זה וחזר והכה זה דחייב דה"ס שמה התראה, לפ"ז לדידן דה"ס לאו שמה התראה לא מיחייב כלל המשלח במעשה השליח משום דהוי ה"ס, ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם דווקא במלביש דבשעה שמתרים אותו הוא עושה מעשה ההלבשה, וא"כ הוי התראת ודאי, משא"כ במצוה לבד, שהוא בעצמו אינו עושה רק תלוי בעשיית השליח, א"כ הוי ה"ס ולא מיחייב מלקות:
ולפ"ז גם סוגיא דב"מ דאקפי לי קטן ס"ל דה"ס שמה התראה, וע"כ שפיר מיחייב שולחו, ורגלים לדבר דסוגיא זו ס"ל דה"ס שמה התראה ממה שכתבו התוס' שם ד"ה שאמר דנפק"מ דאם בעל לקי אף על הקדושין, אף דזה באמת הוי ה"ס, וכמו שהקשה כן הריטב"א בחדושיו לקדושין (עח.), וע"כ מוכח דסוגיא הנ"ל ס"ל דה"ס שמה התראה, וע"כ מיחייב שלוחו, משא"כ למ"ד ה"ס לאו שמה התראה לא לקי המשלח ושפיר נקט הרמב"ם במלביש משום דאז הוי ה"ו וכנ"ל:
שוב ראיתי דזה אינו דהרמב"ם בהל' סנהדרין פסק דהתראת ספק שמה התראה: ז) לזה נראה דבאמת לא שייך כלל ללקות במצוה לשליח לעשות עבירה כיון דקימ"ל דיכול לבטל שליחותו, א"כ איך מלקין על הספק דילמא באמת ביטל שליחותו קודם שעשה השליח, דאטו עדים בכיפי תלו ליה ולא זזה ידם מתוך ידו, ואף גם בזה האופן דילמא אמר בלחש דמבטל שליחותו והעדים לא שמעו, וכמו שהקשה כעין זה השאג"א סי' ע"ז בהא דשוחט פסח על החמץ איך לקי הא הוי ה"ס דילמא ביטל בלבו ואף אם קנה חמץ לאחר זמן איסורו דילמא הפקירו בפה וכו' יעו"ש מה שתירץ, א"כ הנ"מ איך מלקין אותו על הספק דהא לעולם לא תתברר אם ביטל שליחותו אם לא, ואף אם מודה דלא ביטל הא לא לקי על הודאת עצמו, וא"כ ע"כ צ"ל דהא דשמאי הזקן דשולחיו חייב, ע"כ ס"ל כר"ל בקדושין (נט ע"ב) דאינו יכול לבטל שליחותו, וכן רבא דאמר מודה שמאי באומר צא ובעול וכו' דמשמע דבלאו טעמא דזה נהנה הי' השולח חייב, וע"כ לאו לענין חטאת קאי דהא בשוגג גם לדידן י"ש לדב"ע וע"כ במזיד ולענין מלקות, וע"כ לומר דרבא כר"ל ס"ל, ובפרט לפמש"כ בקונטרסי בשם הכ"מ שכתב דרבא באמת ס"ל בזה כר"ל דלא יכול לבטל שליחותו, וע"כ לא הוי ספק, משא"כ לדידן דקימ"ל דיכול לבטל שליחותו א"כ לעולם לא יוכל ללקות משום האי ספק דילמא ביטל שליחותו, וע"כ במכוון נקט הרמב"ם במלביש דאז אין שייך לחשוש דילמא ביטל דהא מלביש בעצמו, אבל במצוה לבד לא אפשר ללקות משום ספק ביטול השליחות, ולפ"ז גם סוגיא דב"מ דמשמע דמיחייב שולחו היינו ג"כ משום דהסוגיא שם קאי לר"ל וכמש"כ לעיל, ולר"ל לא יוכל לבטל השליחות וע"כ מחייב שולחו. כנלענ"ד: ח) עוד הקשה כת"ר לפמש"כ דכל היכי דאין ההנאה עצם האיסור אז אף בעושה האיסור מצורף עם הנאה לא חשיב נהנה א"כ אין ראי' מגמ' פסחים (ל"ג) דשאר הנאת הגוף לא חשוב הנאה לענין מתעסק דהא במעילה אף בלא הנאת הגוף איכא מעילה, לענ"ד אין הנדון דומה, דדווקא היכא שעצם האיסור הוא מעשה העבירה בלא שום הנאה כלל וא"כ מה שחייבה תורה הוא לא מחמת הנאתו ע"כ אין ההנאה מצטרפת לומר שכן נהנה כיון שאינה מתנאי המצוה כלל, אבל במעילה דכל עיקר האיסור הוא מחמת הנאה חשיב שפיר נהנה לענין מתעסק ולענין שלד"ע, ואף שמועל בהנאה פחותה, מ"מ האיסור הוא משום הנאה וע"כ בהנאה מרובה חשיב שפיר שכן נהנה כיון דההנאה היא שגרמה את האיסור: ט) ומה שהקשה עוד דבמעילה החדוש הוא דגם בז"נ מתחייב א"כ לשמאי דס"ל מלמדין איך אמרינן לא מצינו אדרבה נילף ממעילה, לענ"ד נראה דעד כאן החדוש הוא במעילה אף בזה נהנה דווקא לדידן דקימ"ל א"ש לדב"ע, ע"כ בנזכר השליח דנתערב בו איסור אחר דלפ"ע שוב לא מיחייב בעה"ב משום דבשאר איסורין אין שליח לד"ע ובשוגג בלאו"ה י"ש לדב"ע, וע"כ החידוש הוא במעילה דאף בזה נהנה מתחייב, אבל לשמאי דס"ל מלמדין בכה"ת י"ש לד"ע, ובנתערב בו איסור אחר ג"כ חייב דהא בכה"ת י"ש לדב"ע, וא"כ ממילא לדידיה במעילה אף בנזכר השליח דהוי מזיד מעל בעה"ב, וממילא לא ידענו באמת לדידיה די"ש לדב"ע במעילה אף בנהנה, ושפיר קאמר רבא לא מצינו לשמאי, ובזה ג"כ מיושב מאי דנקט באמת לשמאי הא גם לדידן נפק"מ לענין שוגג, והיינו משום דלדידן מצינו במעילה שליחות גם בנהנה:
י) שכחתי מלהוסיף על מה שכתבתי לעיל דאין מתחייב חטאת על מעשה השליח משום שאין זה מעשה מצד המשלח, דכל זה אינו אלא בחטאת קבועה דשם כתיב ועשה אחת מכל מצוות ה' כמו שכ' רש"י בסנהדרין שם או כמו שהביאו התוס' משום דכתיב לעושה בשגגה דכל הני קראי בחטאת קבועה כתיבי, אבל בשאר חטאות ואשמות לא צריך מעשה כלל דבהן לא כתיב מעשה, וע"כ במעילה שפיר מתחייב המשלח אשם מעילות במעשה השליח דשם לא כתוב מעשה כלל, וראי' לדבר דבשאר חטאות לא בעי מעשה כלל מהא דשבועות (י"ז) דנטמא בפנים עזרה חייב בשהה כדי השתחוואה, אף שכתבו התוס' ד"ה או דלענין מלקות לא לקי משום דהוי לאו שאב"מ, אלמא דלענין חטאת שאינה קבועה לא בעי מעשה כלל. ובזה יש ליישב מה שדקדקו התוס' (יט.) ד"ה הרי העלם מלשון הגמ' שם פטור דמשמע לגמרי על מה דס"ל לר"ת דהיכא דליכא קרבן עולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו יש חטאת קבועה משום דהוי דבר שזדונו כרת יעו"ש, ולפמש"כ י"ל דמאי דקאמר הגמ' שם פטור דמשמע לגמרי, משום דשם קאי בהעלם מקדש אף בנטמא בפנים דליכא אז מעשה כלל וע"כ בלאו"ה לא מתחייב חטאת קבועה משום דבזה בעינן מעשה, ודברי ר"ת אינם אלא בנטמא בחוץ או באכילת קדש דהוי מעשה: