שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
א · סימן מד
א:
הרמב"ם בפ"י מה' כלאים הל"א כתב וז"ל, המלביש את חבירו כלאים אם יהי' הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום לפ"ע לא תתן מכשול ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא של כלאים והיה המלביש מזיד - המלביש לוקה והלובש פטור, עכ"ל. ודבריו אלה מתמיהים כאשר כתב הכ"מ שם בשם תשובת הרא"ש וז"ל, ויש לתמוה על רבינו, שאם לא ידע הלובש שהוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה, ואמאי לוקה - הא לא כתיב לא תלביש ואם משום דעבר על לאו דלפ"ע אין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות, וכן הוא עצמו כתב בסמוך עובר משום לפ"ע ל"ת מכשול, משמע דאינו לוקה דאל"כ מאי איכא בין רישא ובין סיפא לענין מלביש, ועוד קשה דאפי' אם נימא דקרי ביה לא תלביש וכדאמרינן וכו' קשיא רישא אמאי המלביש אינו לוקה, ושאלה זו כתובה בתשובות הרא"ש ששאל להרשב"א ולא זכינו לתשובתו ותמיהני על הראב"ד שלא השיג על רבינו בזה וכו' עכ"ל. ובאמת דין זה תמוה שאין לו כל מובן. ויעויין בכ"מ שם שנשאר בקושיא. אולם לענ"ד דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר ומתוך דברי הר"מ ז"ל במקום אחר יצא כנגה משפט צדקו של הרמב"ם ז"ל בדין זה: א) גרסינן במס' תרומות (פ"ו מ"ג) המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה הוא משלם את הקרן והם משלמין את החומש וכו' וכתב ע"ז הר"מ ז"ל בפירושו וז"ל, העיקר אצלנו אין שליח לדב"ע והעושה עבירה בעצמו מלקין אותו והמתעה אותו או מכשילו או מצווה עליו או המסייעו לדב"ע בשום פנים ממיני הסיוע ואפי' בדבורו הקל הוא נענש מהשי"ת כפי שעושה באותו הסיוע או ההכנה, אבל אינו חייב משום מלקות מן הנזכרים בתורה, אבל הוא עובר משום לפ"ע ל"ת מכשול או עובר על הכתוב שאמר, אל תשת ידך עם רשע אם סייע לאותו עובר וכו' עכ"ל. הנה אחת דבר רבינו ז"ל ושתים זו שמענו מדבריו:
א) שהמאכיל לחבירו דבר איסור הוי זה בגדר שליחות והיינו שהמאכיל הוי המשלח והאוכל הוא השליח שעושה ואוכל מה שהמאכיל נותן לו לאכול, והרי זה כמו שהמאכיל מצוה לו לאכול והוא עושה ומקיים דברו, ולפי מה דקימ"ל בכה"ת כולה שלוחו של אדם כמותו היה ראוי שהמאכיל יתחייב ע"י אכילת האוכל כמו השליח העושה שליחותו והיה ראוי כאן שיתחייב המאכיל קרן וחומש, אלא ב) כיון דקימ"ל דאין שליח לדב"ע ע"כ אין המאכיל מתחייב באכילת העושה ואוכל, שלא מצינו זה חוטא וזה מתחייב, וע"כ חייבים כאן הפועלים והאורחים חומש שהם עשו את האיסור אבל לא המאכיל, והמאכיל אינו עובר רק משום לפ"ע ל"ת מכשול שגרם להאוכלים שיאכלו דבר איסור: ב) והנה התוס' בב"ק (ע"ט) ובקדושין (מב ע"ב) ד"ה ואמאי העלו דע"כ לא אמרינן א"ש לדב"ע אלא דווקא שהשליח הוא מזיד וע"כ שייך לומר דברי הרב וכו', אבל אם הי' השליח שוגג שלא ידע שיש כאן איסור שפיר מתחייב המשלח משום דודאי ישמע לו השליח ולא שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד דמ"ש, יעו"ש:
ולפ"ז כאן במאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה, לפמש"כ הרמב"ם ז"ל שהמאכיל הוא המשלח והאוכלים המה בגדר שליחים הי' ראוי שיתחייב המשלח ע"י אכילתם, וא"ל כאן א"ש לדב"ע, דהא בשוגג קאי דהא עסקינן כאן לענין חומש שאינו אלא בשוגג, וכיון דבשוגג יש שלד"ע א"כ יתחייב המאכיל ולא האוכלים, ואיך כתב הרמב"ם משום שאין שלדב"ע דהא בשוגג יש שלדב"ע, וזה אין לומר דהרמב"ם ס"ל כשיטת הראשונים שהביא הנמוק"י בב"ק שם דגם בשוגג אין שלד"ע, דהא המקנה בקידושין (מג.) בתוס' ד"ה שלא כתב להוכיח מדברי הרמב"ם בה' מעילה דס"ל ג"כ כמו שכ' התוס' דבשוגג יש שלד"ע, יעו"ש, וא"כ קשה איך כתב כאן משום שא"ש לדב"ע הא הכא בשוגג קאי ובשוגג יש שלדב"ע:
ג) אולם באמת זה לק"מ, דהא אמרינן קדושין שם דלשמאי דא"ל יש שלדב"ע בכה"ת, מ"מ מודה באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחיו פטור משום שלא מצינו בכה"ת זה נהנה וזה מתחייב, יעו"ש, הנה מבואר מזה אף למ"ד דיש שלדב"ע מ"מ בזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ואין המשלח חייב, ולפ"ז הנ"מ לדידן דקימ"ל דבשוגג יש שלדב"ע מ"מ זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, וכן כתב המקנה שם שהבאתי לעיל דלדעת הרמב"ם ז"ל היינו דגילתה תורה במעילה יש שלדב"ע אף בנהנה הוא, משום דבשוגג בכל דוכתא קימ"ל יש שלדב"ע ובמעילה הא בשוגג הוי וכקושית התוס', וע"כ ס"ל להרמב"ם ז"ל דבמעילה אף בזה נהנה חייב המשלח, משום דבנהנה אף בשוגג א"ש לדב"ע חדשה תורה במעילה דיש שלדב"ע אף בנהנה, ולא כדעת התוס' בקדושין שנסתפקו בזה, יעו"ש בהמקנה:
ולפ"ז ניחא שפיר מה שכתב רבינו במאכיל את פועליו שאין שלדב"ע אף שבשוגג קיימינן משום דבאכילה אף בשוגג אין שלדב"ע, וזה שכתב הרמב"ם ז"ל דהעיקר אצלנו אין שלדב"ע אף דבשוגג הוא משום דבזה נהנה אין שלדב"ע אף בשוגג וכמו באכול את החלב לשמאי:
ד) ומעתה דברי הרמב"ם ז"ל בה' כלאים נכונים ומבוארים דמשו"ה המלביש את חבירו כלאים לוקה המלביש היינו משום דהמלביש הוי משלח והלובש הוא שליח ושלוחו של אדם כמותו ומתחייב המלביש, וכמו שכתב הרמב"ם במאכיל שהוא המשלח, והיינו שחילק שאם הי' הלובש מזיד אין המלביש לוקה והיינו משום דבמזיד קיימ"ל אין שלדב"ע וע"כ אין המשלח חייב ואינו עובר רק משום לפ"ע ל"ת מכשול וכמש"כ הרמב"ם במאכיל את פועליו תרומה, משא"כ בשהי' הלובש שוגג דקימ"ל יש שלדב"ע בשוגג, וכמו שהעליתי לעיל שכן דעת הרמב"ם ז"ל, וע"כ לוקה המלביש משום שהלובש עשה שליחותו של המלביש ויש שלדב"ע בשהשליח שוגג, ודברי רמב"ם ז"ל מבוארין בטעמן ונכוחים למבין, וכן כפל הרמב"ם ז"ל דין זה בפ"ג מה' אבל ד"ה במטמא את הכהן, וחילק ג"כ בין אם הנטמא מזיד או שוגג יעו"ש וטעם אחד לשניהם וכמו שנתבאר: השמטות והוספות נ"ב והיינו כשהי' המטמא כהן שהוא מוזהר על טומאת מת וע"כ המטמא חייב מצד שליחות אם הי' הנטמא שוגג הר"ז כמו שטמא המשלח את עצמו וחייב אם הוא כהן. ע"כ:
ה) אולם לכאורה יש לבעל דין לחלוק עלי לפמש"כ לעיל דבזה נהנה לא אמרינן יש שלדב"ע אף בשוגג, א"כ אכתי קשה אמאי המלביש חייב הא הלובש נהנה ול"מ זה נהנה וזה מתחייב כמו במאכיל את התרומה:
אבל לענ"ד ז"א מתרי טעמי, חדא דהרמב"ם פסק שם בהל' כלאים הי"ו במוכרי כסות מוכרים כדרכם ובלבד שלא יתכוונו וכו' ובהי"ח כתב דאסור ללבוש כלאים כדי להבריח את המכס, וכתב הכ"מ שם דהיינו טעמא משום דס"ל דאפי' ר"ש מודה בלובש להבריח את המכס כיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות שאינם לובשין ממש רק מעלים עליהם מותר בשאינו מתכוון וכו', יעו"ש. והיינו משום דבלבישה ממש לא איכפת לן אם יש לו הנאה מהלבישה או לא ולא בעינן רק שהבגד יהי' ראוי להנות בו, אבל אם הלובש נהנה בו או לא, לא איכפת לן דמ"מ הוא לובש כלאים, והוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה דבכה"ת מחויב בה חוץ משבת, משום דבלבישה אין האסור רק הנאה לבדה אבל עיקר האיסור הוא הלבישה, משא"כ בהעלאה לא אסרה תורה אא"כ נהנה ממנה, וע"כ היכי שלא נתכוון לא חשוב הנאה משום הכי מוכרי כסות מוכרין כדרכם דכל שלא נתכוון לא חשוב הנאה מידי, כן הוא הסבר דברי הכ"מ, כמו שהביאו אותם האחרונים יעויין שו"ת ברית אברהם סי' ג' ובשו"ת ביה"ל סי' א' סעיף ה' ו':
ומעתה ממילא ניחא דבלבישה כיון דאין האיסור משום הנאה, דאף בלא הנאה מתחייב, א"כ אין שייך לומר זה נהנה וזה מתחייב משום דגם אם אין לו הנאה מתחייב על הלבישה ואין ההנאה מצורף עם הלבישה. וכן מצאתי אח"כ להנו"ב מהד"ת ח' אה"ע ס' קי"ב שכתב לחלק כדברי שלא אמרו זה נהנה וזה מתחייב ל"א רק בשעיקר האיסור הוא מחמת הנאתו, אבל אם האיסור הוא אף שלא נהנה ל"א זה נהנה וזה מתחייב ל"א אף שעבר עבירה בצירוף הנאה, יעו"ש, אולם בעיקר דבריו שם שכתב שעיקר איסור ערוה וחלב הוא מחמת הנאה יש לפלפל הרבה בזה, וכבר הארכתי בזה במקום אחר, ואכ"מ: ו) אולם עוד י"ל, והוא נכון יותר, לפמש"כ הר"ן בפג"ה דבהנאה דבר שא"מ מותר, וע"כ מוכרי כסות מוכרין כדרכם ובלבד שלא יכוונו, משא"כ בריחא מילתא לאביי דא"ל ריחא מילתא היא הוי כמו אכילה ובאכילה אסור אף שאינו מכוון, משום דמתעסק בחלבים ועריות חייב, יעו"ש בר"ן. הרי להדיא דהר"ן חילק בין הנאת כלאים וכיוצא בהן ובין הנאת חלבים ועריות, דבהנאת אכילה וערוה אף דבר שא"מ אסור משום דמתעסק בחו"ע חייב שכן נהנה, משא"כ בכלאים א"מ מותר, הרי שאין הנאת כלאים דומה להנאת אכילה וערוה ולא מחייב בה מתעסק משום שנהנה ולא חשוב הנאת כלאים הנאה להתחייב בה מתעסק, ויעוין תשו' הגרע"א סי' ח' שרצה לומר דבכלאים מתעסק חייב שכן נהנה, אולם מדברי הר"ן שהבאתי מבואר שלא כדבריו:
וממילא א"ש ולא קשה מידי אמאי לא אמרינן גם בכלאים ז"נ וז"מ לא אמרינן, משום שאינו דומה הנאת כלאים להנאת חלב וערוה, ובקדושין ל"א זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן אלא בבעול את הערוה ואכל את החלב שהנאתן מרובה. אבל בכלאים אין הנאתם מרובה שנאמר בזה ז"נ וז"מ ל"א, וכמו במתעסק דלא חשוב נהנה, וכמו שכתב הר"ן, וע"כ לא חשיב ג"כ נהנה לענין שלד"ע ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל דיש שלדב"ע בכלאים, וז"ב:
ז) ובזה הי' אפשר ליישב מה שהקשה המקנה למאי שנסתפקו התוס' בקדושין אם גם במעילה אמרינן ז"נ וז"מ לא אמרינן א"כ לר"מ דס"ל בקדושין (נד ע"ב) דאין מעילה בהוצאה גרידא ולדידיה ליכא מעילה רק בהנאה וכמו שכתבו התוס' שם ד"ה קרבן וד"ה לא אמרו, יעו"ש, א"כ אין לר"מ במעילה שליחות לדב"ע דהא בהוצאה גרידא ליכא מעילה ובהנאה אין שליחות אף במעילה, וזה דוחק גדול לומר דלר"מ אין שלדב"ע במעילה ואתיין כל הני מתניתין דתנן בה בעה"ב מעל דלא כוותיה: אולם לפמש"כ יש ליישב דלא אמרינן ז"נ וז"מ ל"א רק באכילה אבל בשאר הנאות באמת יש שליח לדב"ע דלא חשיב נהנה בזה. א"כ א"ש אף לר"מ דיש שלדב"ע גם במעילה בהנאה לבדה לא הנאת אכילה וכמו שכתבו התוס' בקדושין שם דר"מ מחייב משום מעילה גם בהנאה לבדה ולאו דווקא אכילה, יעו"ש:
אולם באמת לענ"ד זה אינו, דהתוס' ודאי לא ס"ל לחלק כמו שכתבתי, דהא כתבו בהדיא להסתפק גם באומר להשליח שב על עורות של הקדש או התחמם בגיזי עולה, הרי מבואר להדיא שדעת התוס' דגם שארי הנאות חשוב נהנה לענין ז"נ וז"מ ל"א, ושפיר הקשה המקנה, אולם אף שהתוס' לא משמע להו לחלק כמו שכתבתי, מ"מ לדעת הרמב"ם ז"ל שפיר יש לחלק כנ"ל וכמו שחילק כן הר"ן לענין מתעסק:
ח) ולענ"ד ראי' ברורה לחלק כן וכדעת הר"ן מגמ' פסחים (לג.) לא א"א בשאר מצוות שלא עשה בהן שאין מתכוון כמתכוון שאם נתכוון לחתוך את התלוש ותלש את המחובר פטור תאמר במעילה שאם נתכוון להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שמעל וכו', ויעו"ש דהיינו טעמא משום דבמעילה מתעסק נמי חייב דלא כתיב בה מיעוטא אשר חטא בה. וקשה הא בכה"ג דמעילה בנתחמם בגיזי עולה ג"כ בשאר מצוות חייב שכן נהנה וכמו בחלבים ועריות שחייב בהן מתעסק שכן נהנה, ומאי חומרא דמעילה, ויעו"ש בפנ"י ובצל"ח, ואולם מזה ראי' ברורה למה שכתב הר"ן דלא חשוב נהנה לענין מתעסק רק חלבים ועריות ולא שארי הנאות, וע"כ שפיר קאמר דבמעילה חייב מתעסק משא"כ בשאר מצוות פטור בהן מתעסק אף בהנאה כה"ג, ושפיר כתבתי לחלק גם לענין שליחות לדב"ע בין נהנה דאכילה לשאר הנאות לדעת הרמב"ם ז"ל: ט) אולם לענ"ד, אף שדעת התוס' שלא לחלק בין הנאת אכילה ובין שארי הנאות, מ"מ לענ"ד לא קשיא קושית המקנה, דע"כ לא כתבו התוס' להסתפק במעילה אם לא אמרינן ז"נ וז"מ היינו דווקא בהנאת הגוף דומיא שכתבו הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה, או שב על עורות של הקדש והתחמם בגיזי עולה, אף שאין הנאתן מרובה כמו אכילה מ"מ הנאת הגוף הווין שגופו נהנה מהן, אבל בהנאה שאין גופו נהנה מהם בודאי גם לדעת התוס' אמרינן יש שלדב"ע במעילה, דבזה לא שייך לומר ז"נ וז"מ ל"א דהא גופו לא נהנה כלום מזה, ובזה לא נסתפקו התוס', ולפ"ז מיושב קושית המקנה דהא התוס' בקדושין (נד ע"ב) ד"ה לא אמרו כתבו דלר"מ אף בשוקל משקלות כנגדן ג"כ מיחייב משום מעילה, וא"כ בזה הא ליכא הנאת גופו ורק הנאה בעלמא ובזה שפיר משכחת לה לר"מ שליחות במעילה דלא שייך לומר בזה ז"נ וז"מ ל"א, וכמ"כ כתב רש"י שם בקדושין ד"ה לענין אכילה דגם בהדלקת הנר איכא לר"מ מעילה, והדלקת הנר לא חשוב הנאת הגוף כמו שכתבו התוס' בפסחים (נג ע"ב) ד"ה אין דמשו"ה טעמא אין מברכין על הנר בכל יום משום שאין גופו נהנה מהם, ולפ"ז משכחת לה לר"מ שליחות במעילה בהנאת הדלקת הנר:
ב:
א) והנה המקנה הוכיח דהרמב"ם ס"ל כסברת התוס' דבשוגג יש שלדב"ע מהא דכתב הרמב"ם בפ"ז מה"מ ד"ב וז"ל, בד"א בשהיו החתיכות קדשי בדק הבית, אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל לבד, שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה ובכה"ת אין שלדב"ע אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר, עכ"ל. והקשה לפמש"כ התוס' דעיקר המעילה הוא בשליח בהגבהה ולא משעת אכילה, א"כ כיון דבשעה שהגביהה כבר מעל השליח מה יועיל בזה איסור אחר שיש בעולה שאינו אלא בשעת אכילה וכבר מעל השליח בשעת הגבהה, ומשום זה כתב דהרמב"ם חולק על התוס' וס"ל דאיסור מעילה נמי אינו אלא בשעת אכילה ואז כבר נתערב בו איסור אחר, וס"ל להרמב"ם דבאיסור מעילה אף בז"נ מתחייב שיש שלדב"ע, והוכיח כן מהא דקימ"ל דיש שליח במעילה והא במעילה אינה אלא בשוגג ובשוגג אף בכה"ת יש שלדב"ע וכקושית התוס', וע"כ מוכח מזה דחדוש שחדשה תורה במעילה הוא מה שמחוייב המשלח אף בז"נ שלא מצינו בכה"ת, יעו"ש בהמקנה, אלא דלבסוף דחה זה וכתב די"ל דגם הרמב"ם ס"ל כשיטת התוס' דמשעת הגבהה הוי מעילה וכו' וכו' א"כ י"ל דכוונת בעה"ב הוי לאכילת אורחים ובזה ודאי א"ש לדב"ע עשום איסור אחר ובטלה השליחות לגמרי אף בשעת הגבהה אינו שליחו כלל וכו', עכ"ל המקנה בקיצור:
ב) אולם לענ"ד ז"א, ואי אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל בזה כשיטת התוס' משום דבשעת הגבהה מעל השליח, דהא קיימינן כאן בבשר עולה שהוא קדושת הגוף שאינו מתחלל כדאיתא לקמן (נה.) דיש מועל אחר מועל בקדושת הגוף, ולפ"ז כיון דבקדושת הגוף אינו מתחלל ממילא אינו חייב על ההגבהה לחודא קרבן מעילה, דכיון שאינו מתחלל קרבן היכי מתחייב וכקושיית הגמ' בקדושין (נד ע"ב) אליבא דר"מ, וכיון שכן ליכא בהגבהה לחודא מעילה בקדושת הגוף, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי הוצרך הרמב"ם לומר דבעולה משו"ה א"ש משום שמעורב בו איסור אחר, תיפוק ליה כיון שאין בקדושת הגוף מעילה רק באכילתה ולא בהגבהתה, א"כ ממילא ליכא כאן חיוב מעילה על המשלח משום דזה נהנה וז"מ לא אמרינן. אלא ע"כ מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל דבמעילה אף בז"נ אמרינן י"ש וחייב המשלח, וזהו החידוש במעילה משא"כ בכה"ת שלא מצינו ז"נ וז"מ, וכמש"כ המקנה דאף לענין ש"י וטביחה בענין שנהנה לא מתחייב המשלח, יעו"ש, ויצא ליה להרמב"ם ז"ל דגם במעילה בז"נ י"ש מכח קושית התוס' הא בשוגג בכה"ת יש שלדב"ע, וע"כ בז"נ חדשה תורה:
ג) והתוס' בקדושין כתבו דהא דנפקא לן די"ש במעילה הוא דגם דבנזכר השליח הבעה"ב מעל ומזה מוכח דיש שלדב"ע במעילה אף במזיד, אולם ברמב"ם בפ"ז מה' מעילה דין ה' לא נזכר דין היכא שנזכר השליח דבעה"ב מעל, ומזה נראה דהרמב"ם פליג בזה על התוס' וס"ל דהיכא דנזכר השליח לא מעל הבעה"ב, וכן ראיתי שכן מבואר בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ למס' מעילה שכן כתב בפ"ו ממעילה מ"א וז"ל אע"פ שעיקר בידינו אין שלדב"ע אבל במעילה אם שגג בעה"ב וצוה לשליח להטפל בנכסי הקדש ונטפל השליח כמו שצוה והוא לא ידע ג"כ ולא שינה שום דבר מכל אשר נצטוה הרי בעה"ב מעל הואיל והוא צוהו וכו' עכ"ל. הרי שהתנה הרמב"ם ז"ל דווקא שהשליח ג"כ לא ידע אבל אם השליח ידע לא מעל בעה"ב. ונראה דטעמו מסתבר כיון דנזכר השליח ויודע שהוא של הקדש א"כ ממילא איכא איסור לפ"ע על השליח שאסור לו להכשיל את בעה"ב וא"כ הוי כמו שנתערב בו איסור אחר ובטלה השליחות, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בבשר עולה:
ושוב מצאתי שקדמני בזה הגר"צ מבראד בשו"ת נו"ב מהד"ק ח' אה"ע סי' פ"א אות ד' שכתב כדברי ושמחתי שכונתי לדעתו. והנו"ב דחה שם דברי הנ"ל מכח דברי התוס' דקדושין הנ"ל, אבל לא ראה דברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שמפורש כדברי הגר"צ הנ"ל: [הערה - אולם יש לחלק דע"כ לא אמרינן דאם נתערב איסור אחר בטלה השליחות גם במעילה אלא בשנעשה שליח גם לאיסור אחד, וכיון שאין שליח לדב"ע בכ"מ בטלה השליחות גם במעילה, אבל בנזכר השליח שלא נעשה שליח באיסור לפ"ע והשליח מעצמו אף שיודע שהוא של הקדש הכשיל את בעה"ב לא בטלה שליחות של בעה"ב, שעל איסור לפ"ע לא נעשה שליח מצד בעה"ב, ועיין בזה. ע"כ]:
ומה שהוכיחו התוס' מברייתא דמעילה דהיכא דנזכר השליח ולא נזכר בעה"ב דבעה"ב מעל י"ל עוד בזה לפמש"כ המקנה בקדושין שם דאזלינן בתר השליח ואם השליח מזיד כיון דקיימ"ל הקדש במזיד אינו מתחלל, וממילא כיון שאינו מתחלל אין בעה"ב חייב קרבן וכקושית הגמ' קדושין (נד ע"ב) וכי מאחר שאינו מתחלל קרבן היכי מתחייב. לפ"ז אפשר דמה דמוכח מברייתא דבנזכר השליח בעה"ב מעל אתי כר"מ דס"ל הקדש במזיד מתחלל וכיון דאזלינן בתר השליח והשליח מזיד הוא ע"כ מתחלל, וכיון שמתחלל שפיר בעה"ב מביא קרבן, וע"כ הרמב"ם ז"ל שפוסק כר"י דמזיד אינו מתחלל לפי"ז בנזכר השליח כיון שהשליח מזיד ואין ההקדש מתחלל ממילא אין הבעה"ב מתחייב קרבן ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל דבנזכר השליח אין בעה"ב חייב קרבן: השמטות והוספות נ"ב עיין ברש"י מעילה (ח.) ד"ה חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה שכ' אפילו אם נהנה ממנה מחיים כגון שמכרה דהוציאה לחולין, וזה תמוה, הא חטאת העוף קדושת הגוף היא ואינה יוצאה לחולין ע"י מכירה ואין מתחייב קרבן. וכקושית הגמרא בקדושין הנ"ל וצ"ע. ע"כ:
ד) איך שיהיה מבואר דדעת הרמב"ם דבנזכר השליח אין בעה"ב מחייב קרבן ולפ"ז הדרא קושית התוס' לדוכתא מאי רבותא דמעילה, הא בכה"ת יש שלדב"ע בשוגג, וע"כ הוכיח הרמב"ם מכח זה דחיוב מעילה הוא אף בנהנה השליח מ"מ מעל בעה"ב, וכמו שכתבתי לעיל בשם המקנה:
ולענ"ד ראי' לזה דבנזכר השליח לא מעל מהא דפסחים (לג.) דמהדרינן למצא חומרא במעילה משא"כ בשאר איסורים שבתורה, וקשיא לי אמאי לא אמר זו החומרא דבשאר מצוות אינו מתחייב ע"י מעשה השליח משום דאין שלדב"ע ובמעילה מתחייב ע"י מעשה השליח, וכמו שהקשו התוס' שם לענין צרוף, ותירוץ התוס' לא שייך כאן, יעוש"ה: מזה נראה לענ"ד ראי' דבנזכר השליח באמת בעה"ב לא מעל, והא דרבתה תורה דיש שלדב"ע במעילה היינו לחייב את המשלח אף בנהנה השליח, לפ"ז לא שייך לחשוב חומרא דבמעילה, דבאמת אין כאן חומרא, דאם אנו אומרים דהמשלח חייב ממילא השליח פטור, ובשאר מצוות דאין שלדב"ע הא השליח מחוייב א"כ אין כאן חומרא במעילה יותר מבשאר מצוות, דבין בזה ובין בזה חד הוא דמחייב, אלא דהחייבין מתחלפין, אבל לדעת התוס' דבנזכר השליח מ"מ בעה"ב מעל אכתי הא יש כאן חומרא במעילה, דהא בשאר מצוות כה"ג שניהם פטורים דהמשלח פטור משום דאין שלדב"ע והשליח פטור משום דעשה במזיד ואינו חייב קרבן על הזדון, ומדלא אמרינן חומרא זו מוכח באמת דבנזכר השליח גם במעילה אין בעה"ב מועל וכדעת הרמב"ם ז"ל:
ג:
א) והנה רש"י בחגיגה (י ע"ב) ד"ה שליח עניא כתב דבנזכר בעה"ב דבעה"ב פטור משום דכיון שנזכר אנן סהדי דתו לא ניחא בשליחותיה דהאיך ומהשתא לאו שלוחו הוא יעו"ש, אולם דבריו אלו סותרין מה שכתב במעילה כ"א וכן הוא בקדושין (נ.) הטעם דבנזכר בעה"ב דלא מעל משום כיון שנזכר איפטר ליה ממעילה משום דהו"ל מזיד ומעילה אינה נוהגת אלא בשגגה יעו"ש, ובאמת דברי רש"י בחגיגה צ"ע, אמאי לא סגי בטעם שכתב במעילה משום דהבעה"מ הוי מזיד ומזיד פטור במעילה שזה נכון בפשיטות ואמאי הוצרך לבקש טעם אחר:
ונראה ליישב קצת דברי רש"י בחגיגה והוא עפ"י מה דאיתא בשבת (קב.) כל חייבי חטאות אינם חייבים עד שתהי תחלתן וסופן שגגה, תחלתן שגגה וסופן זדון פטורין, ור"כ וכן רבא בלישנא קמא ס"ל דהא דסופן זדון פטור דווקא במעביר שנזכר בעוד בידו להחזיר אבל בזורק ד"א וכן בזורק אבן לעשות חבורה דאין בידו להחזיר חייב משום דחשוב כלו שגגה, ואולם רבא בל"ב וכן ר"א במסקנא מסקי דאף דאין בידו להחזיר חשוב ג"כ סופו זדון, יעו"ש, ולפ"ז בשנזכר בעה"ב קודם שעשה השליח שליחותו והשליח הלך לעשות שליחותו עד שאין ביד הבעה"ב להחזיר הוי כמו בזורק שאי אפשר לאהדורי, ואף שנזכר בעה"ב חשוב כלו שגגה וחייב בעה"ב כיון שאין בידו להחזיר:
ולפ"ז יש ליישב דברי רש"י דלא יסתרו אהדדי, דמשו"ה פירש"י הטעם בחגיגה דפטור דבעה"ב הוא בנזכר משום דאנן סהדי דלא ניחא ליה עוד ולא כתב הטעם משום דמזיד הוי, משום דשם לרבא קאי ולרבא ללישנא קמא באין בידו להחזיר חשוב כלו שגגה, וע"כ פירש משום דלא ניחא ליה בשליחותיה דהאיך, אולם במעילה ובקידושין פירש"י אליבא דהלכתא דקימ"ל דאף באין בידו להחזיר חשוב סופו זדון וע"כ פירש משום דמזיד הוי משום דלמסקנא בשבת שם חשיב גם מזיד:
ב) אבל שבתי וראיתי דאין זה מספיק ועדיין יש לשדות בה נרגא כיון דיכול לבטל שליחותו וכמו שפירש"י כיון דלא ניחא ליה מהשתא לאו שלוחו, לפ"ז ממילא חשוב אפשר לאהדורי דהא יכול לבטל השליחות וא"כ שוב הוי מזיד ואין צורך למאי שפירש"י משום דמבטל שליחותו ולא ניחא ליה, אפי' ניחא ליה מ"מ כל שיכול לבטל הוי אפשר לאהדורי והוי סופו זדון אליבא דכו"ע:
לזה נראה לענ"ד לתרץ בדרך פלפול ובאופן מרווח יותר. והוא עפ"י סוגית הגמ' דקדושין (נט ע"ב) לא קדשה את עצמה וחזרה בה מהו רי"ו אמר חוזרת ור"ל אמר אינה חוזרת וכו' וכו' איתיביה רי"ו לר"ל ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה, אמר רבא הבמ"ע כגון שקדם בעה"ב וכו' וכו' איתיביה רי"ו לר"ל השולח גט לאשה והגיע בשליח וכו' הר"ז בטל תיובתא דר"ל תיובתא וכו' עכ"ל הגמ' בקיצור. הנה מתבאר לנו מסוגיא זו דהא דיכול לבטל שליחותו הוא מחלוקת רי"ו ור"ל וקימ"ל כרי"ו דיכול לבטל, אולם הכ"מ בפ"ד מה' תרומות ה"ט כתב מדמתרץ רבא אליבא דר"ל ולא קאמר תרגמא אליבא דר"ל משמע דרבא כר"ל ס"ל דאין יכול לבטל שליחותו, יעו"ש:
ולפ"ז קשה טובא מה שפרש"י בחגיגה דמשו"ה הבעה"ב אינו חייב משום דלא ניחא ליה בשליחותיה דהאיך ומהשתא לאו שלוחו הוא, הא שם לרבא קיימינן ולרבא באמת לא יכול לבטל שליחותיה:
ג) ולענד"נ לתרץ בהקדם הירושלמי ר"פ השולח ה"א וז"ל, לית הדא פליגא על ר"ל דאמר א"א מבטל שליחותיה בדברים פתר לה בבית דין שכחן מרובה, והמקנה בפ' האומר שם הקשה אמאי מסיק תלמודא דידן בתיובתא לר"ל ולא משני כתירוץ הירושלמי משום דב"ד כחן מרובה וכתב לתרץ ע"פ מאי דאיתא בגיטין שם בפני כמה מבטלו ר"נ אמר בפני שנים ור"ש אמר בפני שלשה רי"ו בפני שנים ור"ל ס"ל בפני שלשה, יעו"ש, לפ"ז ניחא דמאי דמסיק תלמודא דידן בתיובתא היינו לפ"מ דקימ"ל דמבטלו בפני שנים אלמא דמהני לבטל שליחותו אף שלא בפני ב"ד, אבל לר"ל גופיה דאית ליה דמבטלו בפני שלשה שפיר מתרץ הירושלמי דלר"ל לשיטתו דאיכא ב"ד שפיר יוכל לבטל משום דב"ד כחן מרובה, ומאי דמסקינן בתיובתא, היינו לפ"מ דקיימ"ל דיכול לבטלו בפני שנים, יעו"ש בהמקנה:
ובב"מ (ל ע"ב) בתוס' ד"ה אפקרה הקשו איך אמרינן בשבת גיגית וכו'. אפקורי מפקר להו הא בעי שלשה, ותרצו דהתם אע"ג דליכא ג' אנן סהדי דמפקר להו בלבו שלא יעשה איסור דשביתת כלים. עכ"ל התוס', הנה מתבאר לנו מזה דאף היכי דבעינן שלשה מ"מ היכא דאיכא למימר אנן סהדי חשוב כאלו הפקיר בפני ג', ולפ"ז בביטול השליחות דמהני אף לר"ל בפני ג' וכמבואר בירוש', לפ"ז הנ"מ מהני ביטול השליחות היכא דאיכא למימר אנן סהדי, דאנן סהדי חשוב כמו ג' לפמש"כ התוס', ולפמש"כ הפנ"י בקידושין בתוס' ד"ה לא קדשה דטעמא דר"ל דלא מהני ביטול השליחות משום דדבורא לאו כלום הוא דאפשר דאין פיו ולבו שוין ולהפליג בדברים נתכוון, וע"כ בב"ד שפיר מהני, ולפ"ז היכא דאיכא אנן סהדי לא שייך לומר כן, דאדרבה דאנן הוא דאמדינן דעתיה דמבטל שליחותיה כדי שלא יבא לידי איסור וכמו בהפקר כלים משום שביתה שכתבו התוס' דמהני אף בלא ג', וא"כ כיון דאיכא אנן סהדי שפיר מהני ביטול שליחותיה:
ד) ומעתה מתורץ היטב מה שפירש"י בחגיגה משום דאנן סהדי דלא ניחא ליה בשליחותיה ולא משום דמזיד הוי, והיינו לפמש"כ לעיל, דהגמ' קאי כאן לרבא ולרבא הא לא מהני ביטול השליחות דס"ל כר"ל, וכמו שכתב הכ"מ, ולפ"ז כיון דלא מצי לבטל השליחות חשוב אי אפשר לאהדורי כיון דלא מהני מה שיבטל, ולל"ק דרבא בשבת דהיכי דאי אפשר לאהדורי אף בנזכר חשוב כלו כשגגה ואין זה סופו בזדון, וע"כ מה שנזכר בעה"ב לא חשוב לפ"ז סופו זדון כיון דא"א לבטל השליחות, וע"כ פירש"י הטעם משום דאנן סהדי דלא ניחא ליה בשליחותיה והיכי דאיכא למימר אנן סהדי שפיר מהני לבטל השליחות גם אליבא דר"ל משום דהוי כמו ג' דמהני הביטול, ושפיר כתב רש"י דאנן סהדי מהני לבטל השליחות והוצרך כאן לפרש כן וכמו שנתבאר, אבל במעילה דקאי אליבא דהלכתא דקימ"ל כרי"ו דמצי לבטל השליחות, ועוד דקימ"ל כמסקנא בשבת שם דאף דהיכא דלא מצי לאהדורי חשוב סופו זדון שפיר פירש משום דבעה"ב מזיד הוי, ונוחין דברי רש"י:
ד:
א) והנה בכריתות (טו ע"ב) איתא במשנה שם לא אם אמרת במעילה שעשה בה המאכיל כאוכל והמהנה כנהנה צרף את המעילה לזמן מרובה וכו' ופרש"י המאכיל כאוכל שאם נתן אוכל הקדש לחברו חייב כאלו אכלה הוא בעצמו דקימ"ל המוציא הקדש לחולין מעל ולא מי שניתן לו והמהנה כנהנה במידי דלאו אכילה, עכ"ל רש"י ז"ל. מבואר דמפרש דהחיוב הוא במאכיל כאוכל משום הוצאת הקדש לחולין, וזה אינו מיושב, א"כ למאי חשיב לה בתרתי מאכיל כאוכל ומהנה כנהנה כיון שאין החיוב כאן מחמת אכילה ולא מחמת הנאה אלא מחמת ההוצאה א"כ מדוע חלק להו בשתים כיון דחדא מילתא היא, והתוס' במעילה (יח ע"ב) ד"ה אכילתו כתבו מיירי שהאכיל את חברו שנתן לתוך פיו של חברו דליכא לפרושי ע"י שליחות שצוה לחברו לאכול מן ההקדש, הא ליתא אע"ג די"ש לדב"ע לגבי מעילה, ה"מ במעילה הבאה ע"י הוצאה, אבל במעילה הבאה ע"י אכילה והנאה לא, כדאמרינן פ' האיש מקדש לא מצינו בכה"ת זה נהנה וזה מתחייב וכו' עכ"ל. וכן כתבו עוד שם (ד"כ.) אכילתו ואכילת חברו אוכל בחצי פרוטה והאכיל לחברו חצי פרוטה, הנייתו והניית חברו כגון שסך עצמו בשמן של הקדש בח"פ וסך את חברו בחצי פרוטה, ודבריהם אינם מובנים כיון דלא איירי בשליחות דמחמת שליחות ליכא חיוב משום דזה נהנה וז"מ לא מצינו, א"כ מדוע יתחייב בהושיט לתוך פיו, מנ"ל חיוב זה. ואם נימא דמשום הוצאה היא דבמה שמאכיל לחברו הוי כמוציא וכן כשסך הוי כמוציא, א"כ תיקשי כמו שהקשיתי לרש"י דחדא מילתא היא: אולם לענ"ד מזה יצא ליה להרמב"ם ז"ל מה שכתב בתרומות שהבאתי לעיל שהמאכיל לחברו דבר אסור הוי המאכיל בגדר משלח והאוכל בגדר שליח וכמו שנתבאר לעיל, וע"כ א"ש שמתחייב על אכילת חבירו דמאי שמושיט לחבירו הוי ג"כ שליחות וחייב על אכילת חבירו משום שחבירו עשה שליחותו, וע"כ חשיב להו שפיר המשנה בתרתי היינו המאכיל כאוכל משום שליחות והמהנה כנהנה היינו כמו שפרש"י שמעל הנותן ולא המקבל מחמת הוצאה מרשות הקדש:
ב) ואחר כתבי כ"ז אנהרינו לעיינין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' שגגות הט"ו בהעתיקו המשנה דכריתות שהבאתי כתב וז"ל, חומרא יתרה יש במעילה שהרי עשה בה המהנה כנהנה ומצטרפת לזמן מרובה והשליח שעשה שליחותו חייב המשלח מה שאין דברים אלו בשאר איסורין, עכ"ל. והנה הדבר פלא ששבק רבנו ז"ל את החומרא שחשבה המשנה המאכיל כאוכל והביא חומרא שלא נזכר במשנה שי"ש לדב"ע במעילה, ומצאתי שכבר עמד על זה הגאון בעל ערוך לנר על כריתות, יעו"ש מש"כ: אולם באמת הוא הדבר אשר דברנו דדין המאכיל כאוכל הוא מטעם שליחות וכמו שכתבתי דבמעילה גם זה נהנה חייב המשלח, וא"כ שפה אחת ודברים אחדים הם דברי המשנה ודברי הרמב"ם, והרמב"ם גילה לנו על כוונת המשנה דהמאכיל כאוכל היינו משום שליחות וזה שחשב שליח שעשה שליחותו שמעל המשלח ושבק להמאכיל כאוכל משום דהיינו הך, והרמב"ם ביאר לנו כוונת המשנה, וז"ב בס"ד:
ג) ואולם קשה לי לפ"מ דחשיב הרמב"ם חומרא במעילה מה ששליח שעשה שליחותו דחייב המשלח א"כ תיקשי אמאי לא חשיב בגמ' פסחים (לג.) שהבאתי לעיל חומר זה שיש במעילה מה שאין כן בשאר כל המצוות, ולעיל תרצתי משום דלא חשיב חומרא משום דלא נתוסף כאן קרבן יותר מבשאר מצוות אלא שהחייבים מתחלפים ע"כ לא חשיב ליה חומרא, אולם כעת חוזרני בי דהא מוכח מדברי הרמב"ם דחשיב לחומר זה במעילה משא"כ בשאר איסורין, אלמא שזה חשיב חומר, א"כ אמאי לא חשיב ליה בפסחים הנ"ל: ולזה נלע"ד לתרץ בדרך אחר, והוא ע"פ מה שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם ז"ל דבשוגג יש שליח לדב"ע בכה"ת, והא דחדשה תורה במעילה די"ש לדב"ע היינו אף בזה נהנה, וכמבואר לעיל, ולפ"ז י"ל דבאמת חשוב לחומר מה שבמעילה י"ש לדב"ע משא"כ בכל האיסורין והא דלא חשיב ליה בגמ' פסחים הנ"ל לחומרא במעילה מבשאר מצוות, היינו משום דשם איירי בכל המצוות שבתורה, כגון שבת וכו' אף איסורין כאלו שאין בהם הנאה, ולפ"ז באיסורין כאלו שפיר י"ש לדב"ע אף בכל התורה זולת מעילה וא"כ ליכא למיחשב לחומר שבמעילה חייב המשלח משא"כ בשאר מצוות, דבאמת גם בשאר מצוות חייב המשלח בשוגג דומיא דמעילה וא"כ ליכא חומר, וע"כ לא חשיב ליה לחומרא: אולם הרמב"ם ז"ל בהל' שגגות דמיירי לענין אוכל מה' תמחויין שמחויב על כל אחד ואחד במעילה מבשאר איסורין שאין תמחויין מחלקין שפיר נסיב ליה להחומרא די"ש לדב"ע במעילה, כיון דשם איירי באכילה דהוי נהנה ובזה בשאר איסורין אינו חייב המשלח משום דזה נהנה וזה מתחייב לא מצינו בכה"ת אף בשוגג, משא"כ במעילה שחייב המשלח אף בנהנה השליח, וא"כ שפיר איכא חומרא במעילה משא"כ בשאר איסורין, דבשאר איסורין בכיוצא בזה באכילה אין המשלח חייב וכאן במעילה המשלח חייב, וע"כ חשיב שפיר לחומר במעילה, משא"כ בפסחים דאיירי באיסורין דלית בהו אכילה לא חשיב חומר זה משום דשם י"ש לדב"ע אף זולת מעילה:
ה:
א) והנה הרמב"ם בפ"ו מה' מעילה ה"ז כתב בנתן קורה או אבן של הקדש לחברו אם בזדון שניהם מעלו ובנותן בשגגה הוא מעל וחברו לא מעל והטעם דבזדון לא נתחלל ההקדש ע"כ שניהם מעלו, משא"כ בשגגה הוא מעל וחברו לא מעל. ובאמת לא זכיתי להבין דהא לפמש"כ הרמב"ם בפיה"מ דמעילה שם דמשו"ה שניהם מעלו משום דזה נהנה בטובת הנאה וזה נהנה בקבלתו יעו"ש ונמצא דבאה מעילת שניהם בב"א ובשעה שיוצאה מרשותו לרשות חבירו, וא"כ אמאי דווקא הנותן מעל ולא המקבל הא שניהם נהנים בב"א ומאי חזית לחייב הנותן ולא המקבל כיון דהנאת שניהם שוה, ואף דלאחר הנתינה נתחלל מ"מ בעת הנתינה שניהם שוין בהנאה ושניהם יתחייבו כמו בזדון דשניהם מעלו:
אבל לפי דברינו לעיל אתי שפיר לפמש"כ דבמאכיל לחבירו ומהנהו הוי המאכיל והמהנה בגדר משלח והאוכל והנהנה הם בגדר שליח, לפ"ז א"ש מה שהמקבל אינו מועל אף שהנאתו באה כאחד עם הנותן משום דכיון דחבירו נותן לו א"כ הוא נהנה בשליחות הנותן, וע"כ אף שמעל מ"מ אין הוא מתחייב על מעילתו אלא חבירו, וע"כ רק הנותן מעל שהוא המשלח ולא המקבל שהוא השליח, ואינו חייב על מעשה שליחותו: [הערה - ועיין בג' א' המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל השולחני ואם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל הגזבר, ופירש"י משו"ה מעל הגזבר משום דהו"ל כנותן רשות והו"ל כשלוחו, הרי אף דלא אמר ליה ולא מידי מ"מ כיון דנותן לו רשות חשוב שלוחו ובמכש"כ אם מאכילו ומהנהו בידים דחשיב שלוחו, ועיין רמב"ם דלא פסק כברייתא זו ומש"כ בזה הר"י קורקוס בכ"מ שם. ע"כ]:
משא"כ במועל בזדון שניהם מעלו, משום דהא דמרבינן י"ש לדב"ע במעילה אינו אלא במעילת שוגג דקרא חטא חטא מתרומה בשוגג קאי, וכן משמע בתוס' קדושין שהוכיחו דע"כ בשוגג קאי דבמזיד ליכא מעילה, משמע מדבריהם דלענין להתחייב משום מעילת מזיד לא רבתה תורה י"ש לדב"ע, ויעוין המקנה שם מש"כ אליבא דר"מ, וע"כ בזדון גם המקבל חייב אף שנהנה ע"י שליחת הנותן משום שאין שליח לדב"ע ושניהם מעלו, ומה שכתב משום דלא נתחלל היינו משום דבשוגג כיון שנתחלל א"כ אין מעילה גם אח"כ אחר הנתינה אם נהנה ממנו משום שכבר נתחלל וליכא עוד הקדש, וע"כ אי אפשר לאוקמי בשוגג, ויעוין היטב ברמב"ם שם:
ב) אולם בעיקר דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דבנתן לחבירו שניהם מעלו בזדון משום שאינו מתחלל צריך לי עיון, דהא משמע בקדושין דלר"מ דאית ליה דהקדש בשוגג אינו מתחלל לא משכחת קרבן אלא באכילה או בהנאה וכקושית הגמ' דמאחר דאינו מתחלל קרבן במאי מתחייב, אלמא דבהוצאה גרידא כיון שאינו מתחלל אינו חייב קרבן מעילה משום דלא עשה ולא כלום, א"כ בזדון אמאי מעל כיון שאינו מתחלל אינו חייב על הוצאה גרידא כמו לר"מ בשוגג, וכמו כן עוד יותר קשה מש"כ הרמב"ם בדין ח' בכלי שרת דקדושת הגוף הם דיש בהם מועל אחר מועל ואם נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו, וזו קשה מן הראשונה כיון דאינו מתחלל איך מעל בנתינה גרידא לחבירו, הא כיון שאינו מעל קרבן היכי מתחייב וכקושית הגמ' בקדושין. שוב מצאתי בשעה"מ בהל' מעילה שעמד על זה מכח קושית הגמ' דקדושין והניח בצ"ע: והנה יש לומר ע"פ מש"כ המקנה שם בקדושין לפרש דהא דמקשינן דמאחר שאינו מתחלל קרבן היכי מתחייב דמשמע כיון דאינו מתחלל לא עביד ולא מידי ואינו מתחייב כלום, קושית הגמ' היא למ"ד בתמורה (ו.) דאי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי, וע"כ פריך הגמ' כיון דאינו מתחלל ולא אהני מעשיו א"כ אמאי לקי ולא עבר כלום, אולם למ"ד דאי עביד לא מהני ואעפ"כ לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, שפיר איכא למימר אף דאינו מתחלל מ"מ לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא יעו"ש, ולפ"ז ניחא דהרמב"ם ז"ל פסיק כרבא דאי עבד לא מהני, וע"כ פסיק דבזדון שניהם מעלו אף דאי עביד לא מהני ואינו מתחלל:
ג) אולם לענ"ד אין צורך למה שכתב המקנה דקושית סתמא דגמ' דקידושין היא למ"ד אי עביד מהני דהא הלכתא כרבא ואיך מקשה בפשיטות מאחר שאינו מתחלל וכו'. ונלענ"ד דקושית הגמ' תתבאר ע"פ מה שכתבו התוס' בפסחים (כט.) דאשם מעילות בקרן תלה רחמנא וכל היכי דליכא קרן ליכא אשם, וכל שאינו משלם את הקרן גם אשם לא מייתי, יעו"ש, לפ"ז נראה דהיינו קושית הגמרא דבשלמא בכל נהנה מהקדש או נהנה ופוגם שו"פ שצריך לשלם את ההנאה או הפגם להקדש, וע"כ כיון דאיכא קרן שפיר מחויב בקרבן ג"כ, אבל במוציא מרשות לרשות כיון דאינו מתחלל ולא נהנה מההקדש מידי וההקדש הוא כמו שהיה וכל היכי דאיתא בגזא דרחמנא איתא, א"כ ליכא מאי לשלם להקדש דהא ההקדש קיים ועומד בקדושתו כמו שהי', וממילא כיון דליכא קרן גם קרבן אשם ליתא וכמוש"כ התוס' בפסחים, ובזה מדוייק לשון הגמ' קרבן במאי מתחייב לשון במאי והי' צריך לומר אמאי כמנהג הלשון בכל דוכתא, אבל לפמש"כ מדוייק היטב, דהקושיא היא במאי מתחייב כלומר עם מאי יתחייב קרבן כיון דליכא קרן עמו, וא"כ גם קרבן ליכא, אבל באמת איסור המעילה עבר אף אם אינו מתחלל משום דעבר אאיסור מעילה אבל קרבן לא יוכל להתחייב כיון דאין עמו קרן: ד) ובזה היינו יכולים לתרץ קושית השעה"מ שהבאתי לעיל דפסק הרמב"ם בנתנו לחבירו וחבירו לחבירו דכולם מעלו, והא כיון דקדושת הגוף ואינו מתחלל האיך מעלו בהוצאה גרידא. אולם לפ"מ שנתבאר דבאמת גם בהוצאה גרידא שפיר מתחייב על מחשבתו ורצונו להנות אלא דלא מהני מעשיו, והא דאינו מתחייב קרבן הוא משום דליכא קרן עמו, לפ"ז לפמש"כ התוס' בכריתות (יג ע"ב) על מתניתין דיש אוכל וכו' דבנהנה מקדושת הגוף לא תלי מידי בדמים דאף במקום דליכא דמים מ"מ שפיר מתחייב קרבן מעילה, וכעין זה כתב הנתיבות סי' כ"ח יעוש"ה, לפ"ז בקדושת הגוף שפיר מעלו וחייבין קרבן מעילה אף שאינו מתחלל משום דלא צריך שם קרבן בהדי הקרבן ומתחייב קרבן מעילה אף אם ליכא עמו קרן, ושפיר כתב הרמב"ם דכולם מעלו, ועדיין צ"ע:
ועוד נראה ליישב קושית השעה"מ הנ"ל עפ"י מש"כ הרמב"ם שם פ"ו מה"מ ה"ב דבקדשי הגוף שאינם עומדים לדמים הוי כדבר שא"ע לפגום ונהנה ולא פגם ג"כ מעל בהו משא"כ בקדשי דמים, כיון שעומדים לדמים לא מעל בהו עד שיפגום, ולפ"ז היי"ט דאמרינן דמאחר שאינו מתחלל במאי מתחייב היינו בקב"ה שצריך פגם וכיון שלא נתחלל הלא לא פגם ולא מידי כיון דהם הקדש כמו שהיו וכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וא"כ לא פגם ולא מידי, ע"כ אינו מתחייב קרבן ג"כ, משא"כ בקדשי הגוף שבהם גם נהנה ולא פגם ג"כ מעל א"כ גם בלא נתחלל ג"כ מעל אף דהוי בי גזא דרחמנא ולא חסר מידי להקדש מ"מ הא גם נהנה ולא פגם ג"כ מעל, ודו"ק כי זה נכון מאד:
ו:
א) וראיתי להרא"ם בפ' שמיני שהביא התו"כ דמרבה בעופות טמאים לחייב המאכיל כאוכל, וכתב שם לפרש בשם הר"א זעירא דדווקא אם ישראל האוכל הי' שוגג אבל אם הי' מזיד אין המאכיל חייב, יעו"ש, ולכאורה נראה שלמד לחלק כן מדברי הרמב"ם בה' כלאים וכן בטומאת כהנים שחלק ג"כ כזה בין אם הי' הנטמא או הנלבש שוגג או מזיד, אבל לענ"ד לפמש"כ לפרש דעת הרמב"ם דמשום גדר שליחות נגעו בה וע"כ בשוגג די"ש לדב"ע חייב המלביש או המטמא, משא"כ במזיד דאין שליח לדב"ע, א"כ לא יתכן זה באכילת עופות טמאים לפמש"כ לעיל דבזה נהנה לא מתחייב המאכיל אף אם הי' האוכל שוגג, וא"כ קשה איך מחייב התו"כ מאכיל כאוכל אף אם האוכל הוא שוגג, מ"מ אינו חייב המאכיל משום דבנהנה אין שליח לדב"ע אף בשוגג: אבל באמת לק"מ דשאני עופות טמאים דרבי קרא מלא יאכלו דאפי' ע"י אחרים במשמע וחייב המאכיל כאוכל ולא משום שליחות הוא, רק דהתורה חייבה על מעשה ההאכלה לא מטעם שליחות, וחייב ג"כ מלקות ע"ז כדמשמע לישנא דחייב המאכיל כאוכל, ולפ"ז באמת אין לחלק בין אם האוכל שוגג או מזיד, דעיקר האיסור משום מעשה ההאכלה ולא מטעם שליחות, וכנ"ל:
ומה שהקשה הרא"ם אמאי בהאכיל לקטן ליכא מלקות וכמו שכתב הרמב"ם שאינו רק איסורא, כבר תירץ הקרבן אהרן דבהאכיל לקטן ליכא מלקות משום דגם האוכל בעצמו אינו חייב ע"כ גם המאכיל אינו חייב וליכא רק איסורא בעלמא, משא"כ במאכיל לגדולים שהאוכל חייב מלקות רבתה תורה גם המאכיל כאוכל וחייב מלקות ג"כ, ולא כמו שכתב הרא"ם דגם במאכיל לגדולים ליכא מלקות כמו במאכיל לקטנים, דהוי רק איסורא בעלמא, והחלוק כמבואר:
ב) ולכאורה נלע"ד ראי' לדעת הרא"ם דבמאכיל לגדולים ליכא מלקות מהא דאיתא בירושלמי פסחים פ"ב ה"א לענין פלוגתא ר"א ורי"ו אי לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וז"ל, מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין, מסייע לר"א לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל דברי ר' יאשיה, רי"צ אומר אינו צריך אי מה שרצים קלים עשה בהם המאכיל כאוכל חמץ חמור אינו דין שנעשה בו המאכיל כאוכל, ומה ת"ל לא יאכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנאה בגין כן כתוב לא יאכל הא מלא תאכל לית ש"מ כלום והדא מסיים לרי"ו עכ"ל הירושלמי ולדעת הק"א שיש מלקות במאכיל כאוכל א"כ איך יליף ר' יצחק לעשות המאכיל כאוכל בק"ו משרצים הא צריך קרא לחייבו מלקות דמדין ק"ו הא אין עונשין מן הדין, וע"כ צריך קרא בחמץ לחייבו מלקות, ומוכח מזה דאף דילפינן לחייב המאכיל כאוכל אין זה אלא לאיסורא בעלמא אבל לא לחייבו מלקות וכדעת הרא"ם, ולענין איסור בעלמא שפיר מצינן למילף מק"ו משרצים, וא"כ מוכח מכאן דליכא מלקות במאכיל לגדולים: ולכאורה יש לתרץ דעת הק"א ע"פ מש"כ הה"מ ברפ"ב מה' מאכלות אסורות דהיכא דאיכא איסורא בלא ק"ו שפיר איכא למילף בק"ו לחייב מלקות, כיון דעיקר האיסור ידעינן בלא ק"ו, יעו"ש, ולפ"ז י"ל במאכיל לגדולים כיון דבלא"ה איכא איסור להאכיל לגדולים מקרא דלפ"ע ל"ת מכשול, א"כ שפיר ילפינן מק"ו כדי לחייבו מלקות, וניחא שפיר דעת הק"א:
ג) אולם באמת ז"א לענ"ד, דא"כ קשה לדעת הרא"ם דליכא מלקות במאכיל, א"כ למאי צריך קרא כלל במאכיל לגדולים הא איסורא בעלמא בלאו"ה איכא משום לפ"ע ל"ת מכשול. ומלקות אף אם כתיב קרא להרבות מאכיל כאוכל אינו חייב לדעת הרא"ם, א"כ קרא למ"ל, וע"כ צריך לומר דקרא איצטרך לרבות את המאכיל כאוכל באופן דליכא משום לפ"ע כגון היכא דלא קאי בתרי עברי נהרא וכמבואר בע"ז (ו ע"ב), וצריך קרא מ"מ לאסור את המאכיל כאוכל, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לדעת הק"א איך ילפינן מאכיל כאוכל בחמץ מק"ו משרצים הא אין עונשים מה"ד ואי משום דבלאו ק"ו איכא איסורא משום לפ"ע, ז"א דהא צריך קרא לאסור מאכיל כאוכל אף באופן דליכא איסורא כלל משום לפ"ע כגון דלא קאי בתרי עברי נהרא, והדר"ק לדוכתא לדעת הק"א: ולכאורה הי' אפשר לתרץ משום דמארא דשמעתא דיליף בק"ו מאכיל כאוכל הוא ר' יצחק ואמרינן בכריתות ג' א' דר"י ס"ל דעונשין מה"ד, ועפ"ז באמת א"ש מה שר' יאשיה מצריך קרא לחייב המאכיל כאוכל בחמץ ולא יליף בק"ו כמו רי"צ והיינו משום דריא"ש ס"ל דאין עונשין מה"ד וע"כ צריך קרא בחמץ גופיה, אבל באמת זה אינו דהא אמרינן במכות (יז ע"ב) דאפי' למ"ד עונשין מה"ד מ"מ אין מזהירין מה"ד וכמו שכ' רש"י שם היינו רי"צ דס"ל עונשין מה"ד ואפ"ה מודה דאין מזהירין מה"ד, וא"כ אף לרי"צ צריך קרא למלקות דאין מזהירין מה"ד:
ד) ולזה נלע"ד לתרץ והוא משום דרי"צ לשיטתו דאית ליה במכות (כג ע"ב) דליכא מלקות בחייבי כריתות ולפי"ז לרי"צ באוכל חמץ בפסח דאיכא כרת ליכא מלקות וכיון דבאוכל עצמו ליכא מלקות לרי"צ א"כ אף אם מרבינן לחייב את המאכיל כאוכל ג"כ ליכא מלקות במאכיל, וכמו שכתב הק"א לענין מאכיל את הקטן דמשו"ה ליכא מלקות כיון שבאוכל גופיה ליכא מלקות, והנ"מ כיון דבאוכל ליכא מלקות הו"ה במאכיל ליכא דהא מרבינן מאכיל כאוכל ולא חמור מיניה, ואף דבאוכל איכא כרת ובמאכיל ליכא כרת משום דליכא קרא לחייב את המאכיל כרת וכמו שכתבו התוס' בפסחים (כא ע"ב) ד"ה כל מקום לענין הנאה דליכא כרת, מ"מ אם נאמר שיהי' המאכיל חייב מלקות, א"כ לענין זה יהא חמור המאכיל מהאוכל, וע"כ לרי"צ לא יהא מלקות במאכיל את החמץ, ולפ"ז שפיר אמר רי"צ לשיטתו דנוכל ללמוד בק"ו לעשות את המאכיל כאוכל בחמץ מק"ו דשרצים לענין איסור, משום דבמלקות בלאו"ה לא מחייב אף אם נרבה מקרא דהמאכיל כאוכל, כיון דבאוכל גופיה ליכא מלקות ולא צריך קרא רק לאיסורא בעלמא, וזה שפיר נוכל ללמוד מק"ו דשרצים, דלענין איסורא שפיר ילפינן בק"ו כדאיתא במכות (יז ע"ב) ועפ"ז ג"כ א"ש דריא"ש מצריך קרא דהמאכיל כאוכל בחמץ בפסח ולא סגי ליה בק"ו דשרצים כמו רי"צ, משום דלדידן דקימ"ל דאיכא מלקות בחמץ שפיר צריך קרא במאכיל לחייב מלקות בחמץ גופיה דלא ילפינן בק"ו דאין עונשין מה"ד: ה) וראיתי בפנ"מ ובק"ע שם שהבינו דהא דשרצים קלים דחייב המאכיל כאוכל היינו הא דמרבינן בש"ס דילן ביבמות קי"ד לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על קטנים, אבל באמת ז"א דסתמא דהמאכיל כאוכל משמע אף לגדולים, ובמח"כ אישתמיטתיה להו ברייתא דתו"כ דמרבינן מאכיל כאוכל מקרא דלא יאכלו, וקרא דלא תאכילום הוא להזהיר גדולים על הקטנים, וכוונת הברייתא אינו על הקרא דלא תאכילום דאתי להזהיר גדולים על הקטנים, רק הכוונה היא על קרא דלא יאכלו דמיניה מרבינן בתו"כ המאכיל כאוכל:
ועפ"ז מיושבת קושית המה"פ שם ד"ה ר"א שהקשה איך ילפינן בק"ו משרצים הא איכא למיפרך מה לשרצים שכן אכילתן בכעדשה תאמר בחמץ שהוא בכזית, וכמו דאיתא להאי פירכא ביבמות שם, ויעו"ש מה שנדחק בזה, אולם לפי המבואר בתו"כ דילפינן המאכיל כאוכל מקרא דלא יאכלו הכתוב בעופות טמאים, ואינו ענין להא דיבמות דשם איירי לענין להזהיר גדולים על הקטנים שכתוב אצל שרצי הארץ, וא"כ ליתא להאי פירכא דבעופות טמאים שיעורן בכזית ככל איסורין שבתורה ולא בכעדשה שאינו אלא בשרץ האדמה, והברייתא דנקט ק"ו משרצים הכוונה משרץ העוף, אלא דנקט שרצים סתם משום דגם בשרצים ג"כ איכא קרא לעשות המאכיל כאוכל וכדאיתא בתו"כ שם, וע"כ נקט שרצים סתם, אבל עיקר הלמוד הוא משרץ העוף, וזה ברור:
ז:
א) אולם במה"פ שם הקשה עוד קשיא למאי דמהדר בש"ס דילן (כג ע"ב) מכדי בין למר ובין למר אסורין בהנאה, מאי בינייהו חולין שנשחטו בעזרה איכא בינייהו ואמאי לא קאמר בהנהו גופייהו לעשות המאכיל כאוכל איכא בינייהו דמאן דמפיק איסור הנאה בחמץ ושור הנסקל מלא יאכל לא אייתר ליה לרבות המאכיל כאוכל, וכי תימא הא נפקא לן ק"ו משרצים כמו לרי"צ כאן ומכוין דליכא נפק"מ לדינא אכתי קאי האי קושיא בין למר ובין למר, תינח בחמץ דאיכא ק"ו משרצים, בשור הנסקל דלית ביה כרת הו"ל למימר לעשות המאכיל כאוכל איכא בינייהו וכו' ויעו"ש שתירץ כיון דעכ"פ נפקא לן מבעל השור נקי דאסור בהנאת עורו וממילא שמעינן דאסור בהנאה וא"כ איכא ק"ו משרצים דמותרים בהנאה עשה בו המאכיל כאוכל. שור הנסקל שאסור בהנאה א"ד שעשה בו המאכיל כאוכל, יעו"ש:
אכן לפמש"כ דהא דיליף רי"צ מק"ו משרצים ז"א אלא לשיטתיה דהמאכיל כאוכל לית ביה מלקות ע"כ שפיר יליף מק"ו לאיסורא, אולם לדידן דקימ"ל דאיכא מלקות בחמץ בפסח, וא"כ איצטרך קרא למאכיל כאוכל לחייב מלקות, וכן בשור הנסקל צריך קרא למלקות דלא ילפינן מק"ו משום שאין עונשין מה"ד, וקמה ונצבה קושית המה"פ לפמש"כ דאכתי איכא בין ר"א ובין חזקיה דלר"א אתי קרא לחייב המאכיל כאוכל מלקות ולחזקיה ליכא קרא למלקות דצריך קרא לאסור בהנאה:
ב) ולענ"ד נראה ליישב ע"ד החידוד והוא דבש"ס דילן פרכינן והרי אבר מן החי דכתיב לא תאכל ותניא ר"נ אומר מנין שלא יושיט וכו' ת"ל לפ"ע ל"ת מכשול הא לכלבים שרי וכו', והתוס' שם ד"ה ואבר כתבו דאף בנותן לו אבר מן החי שלו אם היינו אומרים דאבר מן החי אסור בהנאה הי' אסור להושיט לו משום שהעכו"ם מחזיק לו טובה וחשיב כמשתכר, יעו"ש. הנה מתבאר לנו מסוגיא זו ומדברי התוס' דדבר שאסור בהנאה אסור ליתן לחברו אף אם היא שלו דגם זה חשוב הנאה, וזה מדאורייתא כדמוכח מקושית הגמ':
ולפ"ז אם חמץ ושור הנסקל אסור בהנאה ממילא אסור לתת אותן לחברו לאכול משום דזה גופא הנאה הוי ואף אם נותן לו שלו ג"כ אסור דגם זה חשוב הנאה, וא"כ מאכיל כאוכל בלאו"ה אסור בחמץ ושור הנסקל משום דהוי ליה הנאה וחמץ ושור הנסקל אסורין בהנאה:
ומעתה קשה כיון דמאכיל כאוכל אסור בחמץ ושור הנסקל ג"כ משום איסור הנאה, א"כ למאי צריך ריא"ש להרבות מאכיל כאוכל בחמץ, הא ממילא אסור כיון דאסור בהנאה כדנפקא ליה מלא תאכל, ממילא לא צריך קרא דלא יאכל לעשות המאכיל כאוכל הא זה אסור משום הנאה:
ולפי דעת הרמב"ם ז"ל דבאיסור הנאה ליכא מלקות א"ש דצריך קרא לעשות המאכיל כאוכל לענין מלקות, וכמו שכתב הק"א דהמאכיל חייב מלקות, אולם לפי דעת הראשונים ז"ל החולקים על הרמב"ם וס"ל דבאיסורי הנאה איכא מלקות, תיקשי להו כנ"ל למאי צריך לרבות המאכיל כאוכל תיפוק ליה כיון דנפקא לן איסורי הנאה ממילא מאכיל אסור וחייב מלקות מחמת הנאה:
ג) אולם באמת לענ"ד אינו מוכרח, ויש למצוא אופן דיהי' אסור משום מאכיל ולא משום הנאה ע"פ מאי דאיתא בפסחים (כט.) דראב"י ס"ל דר"י יליף שאור דאכילה משאור דראיה דשאור של אחרים מותר באכילה ובהנאה לר"י, ובש"ס מסיק דראב"י הדר ביה ולא מקיש שאור דאכילה לשאור דראי'. אולם בירושלמי פכ"ש ה"ב איתא בתוך הפסח מהו ר' ירמיה אמר מותר. ר' יוסי אמר אסור. הנה מבואר מזה דדעת הירושלמי דחמץ של עכו"ם מותר בהנאה בתוך הפסח כדעת ראב"י קודם שחזר בו ואף רי"ו דס"ל אסור אפשר שאין זה אלא מדרבנן:
והצל"ח בפסחים שם כתב דלדעת ראב"י דס"ל דילפינן שאור דאכילה משאור דראיה גם חמץ של ישראל חבירו מותר בהנאה משום שאינו שלו כמו שאינו עובר משום ב"י וב"י בחמץ של חבירו, וכמו שהביא שם דעת המג"א והב"ח, אלא שכתב דמ"מ אסור בהנאה אף חמץ של חברו משום דילפינן מק"ו מערלה שלא נעבדה בה עבירה ואסורה בהנאה, וא"כ מכש"כ חמץ בפסח שנעבדה בה עבירה דמי שהוא שלו הא עבר בעל ב"י יעו"ש: ומעתה כיון דמצינו לדעת ראב"י וכן היא דעת הירושלמי דחמץ של עכו"ם או של ישראל חבירו מותר בהנאה, א"כ מיושב מאי דקשיא לן למאי צריך ר' יאשיה קרא לעשות המאכיל כאוכל, תיפוק ליה דזה אסור משום איסור הנאה, ז"א דצריך קרא לעשות את המאכיל כאוכל באופן דליכא איסור הנאה כגון שהאכיל לחבירו חמץ שלו, דלהמאכיל אינו אסור בהנאה כיון שאינו שלו והוי כמו שאור דעכו"ם וכמו שכתבתי בשם הצל"ח, וא"כ משום איסור הנאה ליכא דלדידיה באמת אינו אסור בהנאה כיון שאינו שלו, וצריך קרא לאסור משום המאכיל כאוכל, ושפיר קאמר ר' יאשיה דצריך קרא לרבות מאכיל כאוכל:
ואף לפי מה שמסיק הצל"ח דבאמת גם חמץ של חברו אסור בהנאה מ"מ הא זה לא ידעינן רק מק"ו דערלה, א"כ הדרינן לדינא דאין עונשין מה"ד, וע"כ לא נוכל ללמוד מערלה רק איסור ולא מלקות וליכא משום איסור הנאה רק איסורא בעלמא ולא מלקות, ושפיר צריך ר' יאשיה קרא לרבות מאכיל כאוכל לענין מלקות:
ומעתה מה שהקשינו לעיל אמאי לא קאמר בגמ' דילן הנפק"מ בין ר"א ובין חזקיה לענין מאכיל כאוכל, לא קשיא מידי, דלתלמודא דידן דלא קימ"ל כראב"י וגם חמץ של אחרים אסור בהנאה ממילא לא צריך קרא לעשות את המאכיל כאוכל. דבלא"ה אסור משום איסור הנאה וכן בשור הנסקל כיון דאסור בהנאה ממילא אין צריך קרא לעשות המאכיל כאוכל, כיון דזה אסור מחמת איסור הנאה, ומיושב קושית המה"פ: ד) אולם עדיין קשה, דהא תינח לשיטת הראשונים דאיכא מלקות באיסורי הנאה ולא צריך קרא למאכיל כאוכל משום דבלא"ה איכא מלקות משום איסור הנאה, אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דכל איסורי הנאה אין לוקין עליהם, א"כ איצטריך קרא לרבות מאכיל כאוכל למלקות ואמאי לא קאמר דזה איכא בינייהו:
אולם באמת גם זה נכון, כיון דעכ"פ איכא איסור משום איסור הנאה, לפ"ז לפמש"כ הה"מ לדעת הרמב"ם דהיכא דאיכא בלאו"ה איסור שפיר ילפינן ק"ו למלקות ממילא במאכיל כיון דאיכא איסור בלאו"ה משום הנאה שפיר ילפינן בק"ו משרצים לענין מלקות דכה"ג עונשין מה"ד. וא"כ אף לחזקיה כיון דאיכא איסור הנאה בחמץ ובשור הנסקל שוב ילפינן למלקות מק"ו דשרצים, ואכתי ליכא נפק"מ:
ואין להקשות א"כ הדרק"ל אמאי צריך ר' יאשיה ללמוד מאכיל כאוכל מקרא אמאי לא יליף ג"כ בק"ו משרצים, ולעיל כתבתי טעמא משום דאין עונשין מה"ד, ודווקא רי"צ לשיטתיה בזה, אולם מעתה תיקשי, כיון דאיסור בלאו"ה הוי משום איסור הנאה א"כ שפיר עונשין מה"ד כה"ג, אבל באמת זו אינה קושיא כלל, דהא ר' ישעיה איצטריך קרא לעשות המאכיל כאוכל באופן דליכא משום איסור הנאה וכגון בחמץ שאינו שלו ואי משום דכתב הצל"ח דמ"מ אסור בהנאה משום דנעבדה בו עבירה, ואיכא איסורא בלאו"ה, זה אינו דהא דאיכא איסורא הוא ג"כ מק"ו דערלה, א"כ גם האיסור נפקא לן מק"ו, ולפ"ז ליכא למימר עונשין מה"ד בק"ו דשרצים משום דאיסורא בלאו"ה איכא כיון דגם האיסור אתי בק"ו, א"כ כולה מילתא בק"ו אתי האיסור בק"ו אתי מערלה ושוב נחייב מלקות ג"כ מכח ק"ו, ואין עונשין כה"ג מה"ד כיון דאם נחייב מלקות נמצא דגם האיסור בק"ו אתי והוי כולה מילתא בק"ו וכה"ג אין עונשין מה"ד, ודווקא היכא שהאיסור מפורש מקרא בלא ק"ו אז מייתינן מק"ו למלקות, אבל אם גם האיסור מייתינן מק"ו אם גם מק"ו אחר אין עונשין מה"ד כה"ג, ושפיר צריך ר' יאשיה קרא למאכיל כאוכל למלקות וא"ש הכל בס"ד. אולם כ"ז לדעת הירושלמי דאיכא אופן דחמץ יהי' מותר בהנאה אי לאו ק"ו דערלה, אבל לדידן דלא מקשינן שאור דאכילה לשאור דראי', א"כ נפקא לן שפיר מאכיל מק"ו, כיון דאיכא לאיסורא בלאו"ה קרא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: