אור ברסלב
שות מרחשת א › סימן מג

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · סימן מג

סימן מב

אשר נסתפק כת"ר בדבר מעשה שבא לידו באיש אחד שהי' לו בן למול בער"ש ומפני שהי' העת דחוקה וכל המוהלים לא היו פנויים ולא מצא מוהל שלא רצה לנסוע רק באופן שיתן לו סך ארבע מאות מרק, ואבי הבן חייו דחוקים וכשימתין למולו אחר השבת אפשר שימצא מוהל בחנם או בשכר מועט. ונסתפק אם רשאי להמתין ולבטל מ"ע של מילה בזמנה לפש"כ היש"ש בב"ק, דמי שחייו נדחקים אפשר דגם המצוה א"צ לקנות דהו"ל לדידיה כהון רב ולפ"ד בנידון דידן אפשר להמתין, או די"ל דמ"ע דמילה חמירא טפי לשיטת הרמב"ם שכל מי שלא מל בזמנו הוא עובר בכל יום בכ"ע ובכ"ש: א) ולכאורה אין מקום לספיקו של כת"ר שהרי כלל אמרו לכל מצוה אף עוברת שאין אדם מחויב לבזבז כל ממונו ע"ז, והלא בכלל המצות גם מצות תפילין ומזוזות שמצותן כל הימים ובכל יום עובר על המצוה אם לא הניח תפילין או לא קבע מזוזה לפתחו, ואעפ"כ משמע שאם אין ידו משגת לקנות תפילין או מזוזה אינו מחוייב לבזבז כל ממונו ולהביא עצמו לידי עניות, והרי בענין זה חמורה מצות תפו"מ מחיוב מילה על האב, שהרי תפילין ומזוזה מצותן בכל יום, ואף אם היום יניח תפילין או יקבע מזוזה בכל זאת היום שעבר עליו בלי הנחת תפילין וקביעת מזוזה עבר על מצות עשה ואינו יוכל לתקנו, כי מה שיניח היום הוא מקיים חיובו של היום אבל אינו מתקן בזה חיובו של יום אתמול, משא"כ במילה, אף שהוא עובר עליו בכל יום מ"מ אינה אלא פעם אחת, וא"כ לענין זה קילא היא מצות מילה על האב ממצות תפו"מ, וא"כ ודאי גם על מצות מילה אינו מחוייב לבזבז כל ממונו ואינה חמורה משאר מצות:

ב) הן אמת שראיתי להרמב"ם ז"ל בפיה"מ סו"פ ארבעה דברים שכתב וז"ל, וממה שאני חייב להזכירך בכאן שהאדם שעבר ולא מל את בנו או יליד ביתו וחס עליו ביום השמיני, עבר על מצות עשה גדולה וחמורה כי אין בכל המצות כמוה ולא יתכן לו לעולם לשלם זאת המצוה, אבל זה העון קשה יותר ממי שעבר עליו חג הסוכות ולא עשה סוכה או ליל פסח ולא אכל מצה לפי שזה אחר שעבר עליו יום שמיני למילה לא נפטר מזו המצוה אבל הוא מצוה ומוכרח למולו תמיד, וכל זמן שלא ימול אותו ויהי' ערל יהי' עובר על מצות עשה שהגיע זמנה וכשימול תסור ממנו זאת העברה ויעשה מצוה וכו', עכ"ל. ולא ירדתי לסוף דעתו ז"ל אם כוונתו במה שחמורה מצות מילה משום שלעולם הוא חייב בה כל זמן שלא מל וזהו חומר שלה לבד נגד מצות סוכה או מצה שזכר, וע"כ דינה שוה לשאר מצות כמו תפו"מ שנוהגים בכל יום, או כוונתו ז"ל שמצד שלא נפטר ממנה לעולם כ"ז שלא מל, ממילא חמורה היא משום זה משאר מצות משום שלעולם מוטלת עליו ואין הוא בן חורין להפטר ממנה ואינו דומה למצות תפו"מ אף שמחוייב הוא בכל יום הוא משום דשם כל רגע ורגע חיוב חדש הוא ואינו חייב היום משום חיובו של אתמול, וע"כ מצות תפו"מ אינה חמורה משל סוכה או של מצה, אלא דזו אינה נוהגת אלא זמן שבעה ימים וזו כל יום ויום והיא תדירה יותר, אבל מצות מילה שאני היא, שהרי אין חיובה אלא פעם אחת, אעפ"כ הוא עובר עליה בכל יום כ"ז שלא מל, א"כ אין חיובו מצד שבכל יום חיוב חדש אלא משום שנתחייב פעם אחת שוב לא נפסק חיובה לעולם כ"ז שלא קיימה וע"כ משום זה לבד היא חמורה משאר מצות, ולפ"ז באמת יש להסתפק כדעת כת"ר, כיון שמצות מילה חמורה מכל המצות שאין כמוה אפשר שמחויב הוא לבזבז ממונו ע"ז ולקיימה בזמנה, ואף שחיוב שמיני אינו אלא יום אחד מ"מ כיון שמחמת תחלת חיובו של שמיני לא פסקה ממנה מצוה זו לעולם, א"כ גם מצות יום שמיני בעצמה חמורה וכמו שמבואר לכאורה מלשונו ז"ל, וע"כ אפשר שמחוייב האב לבזבז ממונו ע"ז:

ג) אבל באמת אני אומר שגם מצות מילה אין חיובה בכל עת מצד שנתחייב כשהגיע זמנה ולא נפסק חיובו זה ממנו לעולם כ"ז שלא מל, אלא שגם מצות מילה היא דומה למצות תפו"מ שהרי מצות מילה דווקא היא ביום ולא בלילה ואף מילה שלא בזמנה, א"כ כיון דמפסקי לילות מימים אי אפשר לומר שמצות מילה היא מצד שנתחייב בה פעם אחת ושוב לא נפסק ממנו, שהרי בכל יום שמגיע הלילה הרי נפסק חיובו ואינו חייב למולו, וא"כ בכל יום כשעלה השחר הרי נתחדש עליו בכל יום חיוב חדש, וא"כ הר"ז דומה ממש למצות תפילין שבכל יום הוא מתחייב מחדש בהנחת תפילין וכמו כן מצות מילה מתחדשת עליו בכל יום כשעולה עמוד השחר, ויעוי' תוס' קדושין (כ"ט) מקושיתם שיהו נשים פטורות ממילה משום דהוי מ"ע שהזמ"ג שאינה נוהגת בלילה מוכח דס"ל שבעצם אינו מחוייב למול בלילה ונפסק חיובו בלילה ולא שמחויב הוא גם בלילה אלא שאינו יכול לקיימה אלא ביום, וכסברת הטו"א שרצה ליישב בזה קושייתם, וא"כ לפ"ד התוס' ודאי בכל יום מתחדש עליו חיוב חדש למול וא"כ הר"ז דומה למצות תפומ"ז:

ד) ובזו אמרתי מה שחקרו מחברי זמננו בדין מילה בזמנה ומילה שלב"ז איזו היא קודמת, שמחבר אחד חדש שמילה שלב"ז קודמת מצד שמצות מילה שלב"ז הוא עובר בכל רגע ורגע מהיום שלא מל משא"כ במילה בזמנה שזמנה כל היום, אלא שזריזין מקדימין למצוה, אבל לאחר זמנה כבר חלה עליו בכל רגע, אבל לפי האמור גם מצות מילה שלב"ז אינה חמורה מבזמנה, שהרי כשהגיע הלילה הרי נפסק ממנו החיוב למול ורק כשיעלה עמוד השחר נתחדש וחל עליו החיוב החדש למול, א"כ הר"ז דומה למילה בזמנה שג"כ התחיל החיוב משעת עלית עה"ש ובכל זאת זמנה כל היום ואינו עובר בכל רגע, והכ"נ גם במילה שלא בזמנה, שהרי יום התשיעי ואילך דומים בכל זה ליום השמיני שמשעת עמוד השחר מתחיל חיובם וארכא נתנה לו כל היום לקיים מצותה, ומדוייק באמת ל' הרמב"ם שבכל יום עוברים עליו ולא בכל רגע, דרק אם עבר עליו כל היום הרי בטל מצותה של היום וכמו בשמיני. וזה ברור:

ה) ואין להקשות לפ"ד דבלילה נפסק חיוב המילה ואינו זמנו, א"כ יהי' ערל מותר לאכול בתרומה בלילה כיון שאין זמנו למול ונפסק ממנו חיובו א"כ הו"ל כערלות שלא בזמנו דמיבעי לן אם מעכבא, זה אינו אף שנפסק עצם החיוב למול בלילה מ"מ אינו חשוב ערלות שלא בזמנו כיון שכבר נתחייב במילה ונעשה ערל, שוב אין ניטל ממנו שם ערל, אף שפקע חיובו מלמול ולא גרע ממתו אחיו מחמת מילה שאין עליו חיוב למול, מ"מ חשוב ערל, וכדעת רש"י ר"פ הערל, ואף לדעת ר"ת, שחשוב ערל שמתו אחיו מחמת מילה כערלות שלב"ז, היינו התם משום דלא נתחייב עדיין מעולם למול, אבל במי שנתחייב במילה פעם אחת שוב לא פקע ממנו שם ערל אף שנפסק חיובו בכל לילה מלמול, וז"ב. והכי מוכח בגמרא דהערל דמילת עבדיו וזכריו בשעת אכילה מעכב עליו מלאכול פסחו, והא שעת אכילה הוא בלילה ואז אינו בר מילה, א"כ אמאי מעכב עליו כיון שאינו יכול למול הר"ז דומה כמו שלא היה יכול למול בשעת עשי' כגון אביו ואמו בבאה"ס שאינו מעכב בשעת עשי', א"כ הכ"נ בשעת אכילה, א"ו כיון שכבר נתחייב פעם אחת למול שוב גם בלילה מעכב עליו אף שאינו שעת מילה: ועוד נוכל לומר דמשו"ה לא חשוב בלילה ערלות שלב"ז אף שאינו מחוייב למול אז היינו משום דלילה לא חשוב מחוסר זמן, וכמו שהוא לענין קרבן וכדומה, כמבואר בכמה דוכתי וע"כ הוא חשוב נמי ערל גם בלילה:

ו) ומה שתמה כת"ר על הא דנקט הגמ' שם כגון שהי' אביו ואמו בביהא"ס אמאי נקט אמו הא אמו אינה מחויבת במילת בנה כמבואר בקדושין, במח"כ ל"ד בזה אף שאין מוטלת עלי' מצות מילה מ"מ מילת זכריה ועבדיה מעכבתה מלאכול בפסח כדמקשינן בפשיטות ביבמות (מח.) עבד איש ולא עבד אשה, הרי שמילת עבדיה מעכבתה לאכול בפסח, אף שאינה מחוייבת בעצם מילתו והו"ה במילת זכריה, ואף שיש לחלק קצת שעבדים כיון שהם שלה הרי מילתם מעכבתה, אבל מילת זכרים מצד מה הם מעכבים באכילה את האב ע"כ לא מצד קורבה דא"כ יעכב גם אחיו או שאר קרוביו, אע"כ משום שהאב שעליו מוטלת מצות מילה שייך לעכב אבל לא להאם. אבל עכ"פ חזינן שעכוב אכילת הפסח מצד מילת זכריו ועבדיו אינה שייכה אל מצות מילה מצד עצמה, וכמו במילת עבדיה וא"כ הכ"נ גם במילת בנה. שו"מ שמוהרש"א בחי"ה עמד בקושית כת"ר ותי' כמו שכתבתי. ומה שתמה כת"ר אמאי לא מוקי לה בשלא הי' כאן מוהל למול בחנם או בשכר - באמת כבר הרגיש בזה הרשב"א ז"ל בחי' על הא דטומטום שנקרע ביני ביני, והא אפשר למקרע והוי בר מהילא גם בצפרא, ואם משום שאין כאן מי שבקי לקרוע וא"כ גם בשאין האב בקי למול ג"כ יהי' לאו בר מהילא, ותי' משום דרוב בקיאין הם במילה חשוב בר מהילא משא"כ בקריעת הטומטום שאין הכל בקיאין חשוב לאו בר מהילא, יעו"ש. ומתורצת גם קושייתנו:

ו) נטינו מעט הצדה ונשוב הפעם למילתא קמייתא ע"ד ספיקו של כת"ר אם מחוייב לבזבז כל ממונו כדי לקיים מצות מילה בזמנה:

והנה בזו לא שמעתי, אבל בכיוצא בזה שמעתי, שהרי עיקר דבר שאינו מחוייב לבזבז כל ממונו אף על מצוה עוברת למדה הראב"ד ז"ל מהא דמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, והרי מצות צדקה גדולה מכל המצות וכל המעלים עיניו מן הצדקה הר"ז כעובד ע"ז ויש בה ג"כ לאו דלא תאמץ ולא תקפץ את ידך וכמו שכ' התוס' בב"ב (ח ע"ב) דמשו"ה כופין ב"ד עליה אף שמתן שכרה בצדה, ואעפ"כ אינו מחוייב לבזבז כל ממונו א"כ הכ"נ גם במצות מילה, ולא עוד, שהרי מצות צדקה כוללת ג"כ כל מיני צדקות שבעולם וגם מצות פדיון שבויים שהיא מצוה רבה ואין לך מצוה גדולה מזו דגם מוכרים ס"ת לצורך פדיון שבויים, כמו שכ' התוס' בב"ב שם דמילתא דפשיטא היא: [הערה - ולכאורה יש לעיין הלא על מל"ת מחוייב לבזבז כל ממונו ולבלי לעבור עליה, א"כ במצות צדקה שיש בה גם תרי לאוי אמאי אינו מחוייב לבזבז כל ממונו ויהי' לכאורה סיוע לזה למה שהביאו הפ"ת סי' ר"ד הנ"ל דעל מצות לא תעשה דשב ועל תעשה אינו מחוייב לבזבז כל ממונו, אבל באמת לק"מ דמצות לא תאמץ ולא תקפץ אינה אלא במקום שמחוייב לקיים מצות צדקה דבזה האלימה תורה מצות צדקה גם בלאוי, אבל במקום שלא חלה עליו מצות צדקה ממילא אין בה לאוין כלל, וממילא גם בבזבוז כיון שאינו מחוייב במצות צדקה בבזבוז כל ממונו גם לאו אין כאן, וכמו שכ' במצות בל תאחר שאינה אלא במקום חיוב. ע"כ]:

ולקיים מצות מילה נראה לכאורה דאין מוכרין ס"ת כדי לקיימה מדלא נקיט אלא ללמוד תורה ולישא אשה, ואם איתא ינקוט נמי מצות מילה, וא"ל דמילתא דפשיטא היא ול"צ למיתני - זה אינו מאין לנו לפשוט כ"כ וא"כ הרי מצות פדיון שבויים וודאי גדולה ממצות מילה ואעפ"כ גם בה אמרו דלא יבזבז יותר מחומש, וכמו דמוכח מהא דאמרינן בגיטין (ע"ב) דאין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהם ומפרש בגמ' משום דוחקא דצבורא ופרש"י דלא מעני, הרי כדי דלא מעני אין מחוייבים לבזבז כל ממונם על פדיון שבויים, וא"כ מכש"כ על מצות מילה דקולא מיניה דאינו מחויב לבזבז כל ממונו:

ח) והנה בסנהדרין (עג.) איתא, והא [שהוא חייב להצילו] מהכא [מלא תעמוד על דם רעך] נפקא, מהתם נפקא, אבדת גופו מניין, ת"ל והשבותו לו, אי מהתם הו"א ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ"ל. וקשה לי וכי כעורה מצוה זו דהשבותו לו משאר מצות שבתורה שמחוייב להוציא ממון ע"ז ואיך הוי ס"ד דאינו מחוייב למיטרח ואגורי, והא מצות הצלת נפש מישראל גדולה מכל המצות שבתורה, ואיך לא יהי' מחוייב לשכור ולהוציא ממונו כדי להצילו, וע"כ נראה לי דהא דאמרינן אבל מיטרח ואגורי לא - היינו להוציא ולבזבז כל ממונו, והיינו משום דהו"א דמצות השבותו לו הוא דהוי כשאר מצות שאינו מחוייב לבזבז כל ממונו ולזה קמ"ל קרא מלא תעמוד על דם רעך וכמו שפירש"י לא תעמוד על עצמך ומחוייב לעמוד על כל צדדין כדי שלא יאבד דם רעך. ולפ"ז הרי מוכח מכאן דאי לאו קרא דלא תעמוד עד"ר הייתי אומר דלא מחוייב לבזבז כל ממונו כדי להציל נפש מישראל, הרי שגם הצלת נפשות שחמורה מכל עשה שבתורה ודוחה כל ל"ת שבתורה, מ"מ לא הי' מחוייב לבזבז כל ממונו ע"ז להביא עצמו לידי עניות, וא"כ מכש"כ משאר מצות ואפי' מצות מילה בודאי שאינו מחוייב לבזבז כל ממונו ע"ז:

ט) אמנם יש לדחות זה, דבאמת יש לכאורה למידק על מה שלמד הראב"ד ז"ל דאינו מחוייב לבזבז כל ממונו על מצוה אפי' עוברת מהא דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש - ומאי ראי' היא ממצות צדקה לשאר מצות, והרי בהשבת אבדה אמרו אבדתו ואבדת חבירו שלו קודם משום דלא יהי' בך אביון - שלך קודם לשל כל אדם, הרי שבמצוות שבין אדם לחבירו אינו מחוייב לבזבז ממונו כדי לקיים מצוה בדבר הנוגע לחברו, וא"כ אין ראי' מצדקה, דצדקה הוי מצוה שנוגע לחברו ובזה שלו קודם לכל אדם, ע"כ בזה אמרו דווקא שאל יבזבז יותר מחומש, אבל שאר מצות אפשר שמחוייב לבזבז כל ממונו ע"ז:

אבל באמת לק"מ, דודאי בהשבת אבדה וכדומה שהמצוה מצד עצמה אין בה חסרון כיס וע"כ אמרו דבמקום שיש בה חסרון כיס להמשיב אינו מחוייב לקיים מצוה זו ולמדו זה משלך קודם לכל אדם, אבל במקום שהמצוה לכתחלה נאמרה שמחויב להוציא ממונו ע"ז כמו מצות הצדקה - בזה לא שייך לומר שוב שלך קודם לכל אדם, דבמצוה זו לא נאמר כלל דין זה דאל"כ לא יקיים מצות צדקה כלל, א"כ ע"כ מצוה זו לא נכנסת בכלל שלך קודם לכל אדם, וכיון שעל מצוה זו מחוייב להוציא ממונו ולחסר כיסו, א"כ הר"ז דומה לכל מצות שבתורה שמחויב להוציא ממונו, וכיון שאמרו שגם במצות צדקה שמחויב להוציא ממונו ואעפ"כ אל יבזבז יותר מחומש שפיר למד הראב"ד ז"ל מזה גם לשאר מצות, אפילו מצוה עוברת, וא"ש:

י) מעתה הא דאמרו בסנהדרין אבל מיטרח ואגורי לא, באמת יש לומר שהו"א שאינו מחוייב להוציא כלל ממונו ע"ז, כיון דנפקא לן מהשבותו לו לרבות השבת גופו, א"כ לא חמיר מהשבת ממונו וכמו דבהשבת ממונו אינו מחוייב להוציא ממונו ולחסר כיסו כמו שלמדו משלך קודם לכל אדם, הכ"נ במצות השבת גופו אמרינן דשלך קודם לכל אדם ולזה קמ"ל מקרא דלא תעמוד דבהצלת נפשות מחוייב להוציא גם ממונו ע"ז. ומעתה אין ראי' מסוגית הגמ' דסנהדרין כלל, דמצות השבת גופו שאני דהו"א באמת שאינו מחוייב להוציא ממונו כלל ע"ז, ואחר דנפקא לן מקרא דל"ת על דם רעך, אז באמת מחוייב להוציא ממונו ע"ז אם נאמר דעל מצות ל"ת דשב ואל תעשה ג"כ מחוייב לבזבז כל ממונו כמו שנסתפק בזה הפמ"ג הביאו הפ"ת סי' קנ"ז סק"ד. ובאמת הדבר מפורש יוצא מפי הריב"ש ז"ל סי' שפ"ז שאף שלא יעבור על ל"ת ושב ואל תעשה ג"כ מחוייב לבזבז כל ממונו ואינו דומה לעשה, ותימה על האחרונים ז"ל שנעלמו מהם דברי הריב"ש ז"ל אלו. והא דבפדיון שבויים אינו מחוייב לבזבז כל ממונו כמו שהוכחתי מגמ' גיטין, היינו משום דבפדיון שבויים אף דהוי מצוה רבה מ"מ אין בה משום ל"ת על דם רעך שאיננו אלא היכא שרואה חברו טובע בים שיש בה סכנת נפשות ברורה, אבל שבי אף דכולהו איתנהו בה מ"מ אינו אלא שעלול לבא לידי סכנת נפשות אבל עדיין אין בה סכנת נפש ואין בזה משום ל"ת עד"ר. שוב ראיתי בפ"ת סי' רע"ב סק"ד שהעיר בזה והביא בשם שו"ת נחלת יהושע דבמקום דאיכא למיחש לקטלא פודין אפי' ביותר מדמיו והביא בשם ב"י ראי' משום שהמעלים עיניו מפ"ש עובר על ל"ת עד"ר ובמצות ל"ת מחוייב לבזבז כל ממונו, יעו"ש: איך שיהי' אף שאין לנו ראי' מסוגיא דסנהדרין הנ"ל, מ"מ כיון דחזינן דגם מצות פדיון שבויים שהיא מצוה רבה אינו מחויב לבזבז כל ממונו ע"ז. וא"כ ודאי אף מצות מילה בזמנה אף שעשה חמורה היא, מ"מ אינה חמורה ממצות פדיון שבויים וא"צ לבזבז כל ממונו ע"ז:

יא) אמנם חזות קשה הוגד לי מלשון הר"ן והרא"ש פ"ק דקדושין שהביאו הירושלמי, מצינו שהקפיד הקב"ה על כבוד או"א יותר מכבודו, בכבודו הוא אומר כבד את ה' מהונך - אם יש לך ממון חייב ואם לאו פטור, בכבוד או"א אמר כבד את אביך ואת אמך, בין יש לו בין אין לו. אפי' הוא מחזר על הפתחים. וכ' הרא"ש והר"ן והא דקא אמרינן ואפי' מחזר על הפתחים לא שיכבדוהו משלו והוא יחזור על הפתחים דהא קימ"ל משל אב, אלא בגופו מכבדו ובטל ממלאכתו ומתוך כך צריך לחזור על הפתחים עכ"ל. ומבואר מדבריהם דלמאן דאמר של בן, הי' מחוייב באמת לכבדם משלו והוא יחזור על הפתחים, והוא תמוה לכאורה, הא אינו מחוייב לבזבז את כל ממונו כדי לקיים מצות עשה והיך הוא מחוייב לבזבז ממונו והוא יפול לידי עניות עד כי יחזור על הפתחים, ואף למ"ד משל בן, היינו שמחוייב להוציא ממונו על זה, אבל מ"מ אינה חמורה משאר מ"ע, שאינו מחוייב לבזבז ממונו כדי לבא לידי עניות, ואיך כתבו דלמ"ד משל בן הי' מחוייב בכבודם והוא יחזור על הפתחים, וע"כ צ"ל דס"ל דמצות כבוד או"א חמורה משום שהוקשה לכבוד המקום וע"כ הוא מחוייב לבזבז כל ממונו, ודווקא למ"ד משל אב ס"ל דעיקר מצות כבוד נאמר בלא חסרון כיס, אבל למ"ד משל בן ס"ל דאף בחסרון כיס נאמרה, וכיון שחמורה היא מחוייב לבזבז כל ממונו, וא"כ אפשר לומר דגם מצות מילה שחמורה מחוייב לבזבז כל ממונו. וצ"ע, אם לא שנאמר שהרא"ש והר"ן לא נחתו לזה וע"כ אמרו בפשיטות דלמ"ד משל אב בודאי אינו צריך לחזור על הפתחים, אבל איה"נ דלמאן דאמר משל בן אינו מחוייב לבזבז על כבודו עד כדי שיחזור על הפתחים, וצ"ע. ועוד י"ל דבמצות כאו"א, כיון שאם לא יבזבז ממונו הרי האב בא לידי עניות ומחזיר על הפתחים וממ"נ חד מנהון יחזור על הפתחים, א"כ משום זה מחוייב לכבד ולבזבז ממונו והוא יחזור על הפתחים ומקיים נמי מצוה, וכמו שאמרו ברציחה יהרג ואל יעבור, משום דמאי חזית וכו', וכמו שפרש"י ביומא משום דחביבה נפשו של ישראל לפני המקום יותר מן המצות, אמר הקב"ה, תבטל המצוה ויחי' זה, אבל עכשיו שיש כאן ישראל נהרג והמצוה בטלה למה ייטב בעיני המקום לעבור על מצותו יעו"ש, והכ"נ כיון דממ"נ אחד מהם יבא לידי עניות ע"כ מוטב יותר לקיים המצוה, אבל במצות מילה אף שחמורה היא, מ"מ אינו מחוייב לבזבז כל ממונו כדי שלא יבא לידי עניות, ואפשר שגם זה בכלל משום וחי בהם ולא שימות בהם דעני חשוב כמת וע"י עניות יוכל לבוא הרבה פעמים לידי סכנת נפש:

יב) ובאמת נראה לי דעיקר דבר זה שאינו מחוייב לבזבז כל ממונו אף על מצוה עוברת אפשר שלמדו מדרשת הירושלמי שהביא הרא"ש והר"ן מכבד את ה' מהונך שאם יש לך ממון חייב ואם לאו פטור ור"ל ואם לאו פטור היינו בצריך לבזבז כל ממונו, ויליף מהא דכתיב מהונך ודרשינן מהונך ולא כל הונך וכמו דאמרינן בערכין כ"ח ואם משדה אחוזתו ולא כל שדה אחוזתו דכל מן למעט, ויעו"ש דיליף מהתם ג"כ דין זה דאל יבזבז יותר מחומש, וכיון שכן דיליף מכבד ה' א"כ לא שני לן בין שאר מצות למצות מילה ולכל המצות אפי' החמורות:

יג) והנה הראב"ד ז"ל וכן הר"ן בסוכה כתבו דמסתברא דכ"ז במצו"ע אבל במצות ל"ת מחוייב לבזבז כל ממונו ולא לעבור על ל"ת, וקשה לי ע"ז מהא דדרשינן ואהבת את ה' וכו' ובכל נפשך ובכל מאדך, בכל נפשך - אפי' נוטל את נפשך, ובכל מאדך - דיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכן נאמר בכל מאדך. ותמוה לי וכי לזה קרא צריך שמחוייב למסור כל ממונו ולא לעבור על ל"ת דאהבת ה' שקאי על איסור עבודה זרה, כמו דבכל נפשך שקאי על ע"ג כמו שכ' הר"ן בפסחים דע"כ מוכח דהאי קרא דואהבת מיירי בע"ז, משום דבשאר מצות הא כתוב וחי בהם ולא שימות בהם, וע"כ על עיקר של אהבת ה' שהוא איסור ע"ז, והא תינח בכל נפשך אבל בכל מאודך אין זה דווקא באיסור ע"ז, הלא בכל לאוין שבתורה מחוייב למסור כל ממונו ולא לעבור על ל"ת, א"כ מאי צריך קרא דבכל מאודך למסור ממונו על איסור ע"ז, והיא קושיא עצומה לא מצאתי מי שנתעורר בזה. וכאשר הבאתי קושיא לפני ידידנו הגרח"ע שליט"א חפש ומצא שעמד בזה הגאון בעל ערוך לנר על סנהדרין ונשאר בקושיא. ואולי מזה תהי' ראי' דגם על ל"ת שבשוא"ת אינו מחוייב לבזבז כל ממונו כדי שלא לעבור עליה, ושלא כדעת הריב"ש ז"ל שהבאתי לעיל:

וא"כ א"ש, דהא הר"ן בפסחים שם כתב דהא דבכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה דגם על כל איסורי ע"ז על אביזרייהו ג"כ מחוייב למסור נפשו ויהרג ואל יעבור, ולפ"ז משכחת לה גם על איסורי ע"ז שהם בשוא"ת שמחוייב למסור נפשו עליה, דהיינו במקיים ע"ז בתוך ביתו דלדעת רש"י ז"ל בחומש פ' יתרו הוא עובר על קרא דלא יהי' לך, ואפי' לדעת הרמב"ן שם שאין אלו אלא דברי יחיד של ר' יוסי, מ"מ אפשר דר' אליעזר דדריש בכל מאודך לממונו ס"ל כר' יוסי דבמקיים ע"ז בתוך ביתו עובר בלאו דלא יהי' לך. א"כ שפיר צריך קרא דבכל מאודך שמחוייב למסור כל ממונו ולא לעבור על לאו דלא יהי' לך אף דעל שאר ל"ת שבשוא"ת אינו מחוייב למסור כל ממונו, מ"מ בל"ת דע"ז דחמיר הוא מתחייב למסור נפשו וכל ממונו אף באדם שממונו חביב עליו מגופו, ואפשר דר' עקיבא דפליג על ר' אליעזר בברכות (סא ע"ב) ואמר אם נאמר בכל נפשך ק"ו בכל מאודך, כמו שהובא על הגליון שם בשם הילקוט, והיינו משום דס"ל כרבנן דליכא לאו במקיים ע"ז בתוך ביתו, א"כ לא משכחת לה לעבור על איסור ע"ז אלא בקום ועשה, א"כ לדידיה לא צריך קרא דבכל מאודך, דבכל מצות ל"ת מחוייב למסור כל ממונו וא"צ לכתוב בעבירת ע"ז, וע"כ דריש קרא דבכל מאודך בכל מדה ומדה וכו':

יד) עכ"פ שמענו מזה דלר"א מצריך קרא דבכל מאודך שמחוייב למסור כל ממונו באיסור ע"ז, ואי לא"ה הייתי אומר אף באיסור ע"ז אינו מחוייב למסור כל ממונו היכי שעובר ע"ז בשוא"ת, א"כ ממילא מוכח שבשאר מצות עשה, אף הגדולה שבמצות, כגון מילה וכיוצא בה, בודאי אינו מחוייב למסור כל ממונו, ואף שמצות מילה אית בה כרת, מ"מ במילה בזמנה אין בה כרת, דקטן לאו בר כרת היא ועל האב אינו אלא מצות עשה בלבד, וכמו שכ' רש"י בפסחים (צב.):

שוב מצאתי בבאור הגר"א יו"ד סי' קנ"ז סק"ה שהביא בשם תשו' מוהר"י ווייל שהוכיח שאינו מחוייב להוציא כל ממונו גם על עברת ל"ת מדכתבה תורה בכל מאודך בע"ז, שמחתי למצוא שכבר הרגיש בזה חד מן קמייא, וכבר כתבתי במה שיש ליישב דעת הר"ן והרא"ש בשם הראב"ד ז"ל ואין רצוני עוד להאריך בזה:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה