אור ברסלב
שות מרחשת א › סימן מב

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · סימן מב

סימן מא

אד"ש כתר"ה, אם כי יקשה לי כעת הכתיבה מפני שאני מוקף חבילי טרדין בענינים שונים ואין הזמן גורם לי כעת לטייל בארוכה בהערות כת"ר המחוכמות, בכל זאת לבלי להיות מונע בר חלילה הנה לקחתי לי מועד לשים עיוני בדברי כת"ר ולהשיב לו כפי אשר יחנני החונן לאדם דעת ית':

א) ראשונה חזות קשה הוגד לו בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מעילה ה"א שכתב שאין המועל חייב עד שיתכוון ליהנות שזה נגד הסוגיא דפסחים (לג.) ששם מבואר שבמעילה גם מתעסק חייב, וכנראה הלכה פסוקה היא ולא נמצא מי שיחלוק ע"ז והיא באמת פליאה עצומה ויש לתמוה על נו"כ הרמב"ם ז"ל שלא עמדו ע"ז:

ואמרתי אנסה נא את לבי בחכמה, נמצא דרך בו ישכון אור היישוב לדברי הרמב"ם ז"ל, והוא דהנה הגרע"א בתשו' סי' ח' חידש שמתעסק עבירה היא אלא שפטרו הכתוב מחטאת יעו"ש, ואני מכבר הראיתי לדעת היפך דבריו ז"ל מדברי הרמב"ם פ"א מהא"ב הי"ב שכתב המתעסק בעריות חייב וכן בחייבי לאוין וכן בשניות ותמה הראב"ד ז"ל בחיי"ל ובשניות שאין בהן קרבן למאי נפק"מ אם חייב או לא, ויעוי' בהה"מ ובכ"מ שלא מצאו מענה להשיב על טענת הראב"ד זצ"ל. ולדעתי נראה ברור שהרמב"ם ז"ל לטעמו שכ' בה' סוטה (פ"ב ה"א) שכל הבא ביאה אסורה מימיו ואפי' האסורה מד"ס אין האיש מנוקה מעוון ואין המים בודקין את אשתו, והתוס' ביבמות (נח.) כ' שגם בביאת שוגג לא הוי מנוקה מעון, והשתא טובא הוצרך הרמב"ם ז"ל להשמיענו דבחיי"ל ושניות גם מתעסק חייב כדי להורות שבעילתו במתעסק היא ביאת איסור ואין המים בודקין את אשתו, והראב"ד ז"ל לטעמו דס"ל בה' סוטה שמה שאין המים בודקין את אשתו בשאינו מנוקה מעוון הוא דווקא בבא עליה אחר קינוי וסתירה שהיא אסורה עליו משום סוטה אבל לא ביאת איסור בעלמא וע"כ השיג עליו למאי נפק"מ: והשתא הרי מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל דבעלמא מתעסק גם עברה ליכא מדהוצרך להשמיענו דבעריות ובחיי"ל הוי ביאת איסור משום שנהנה ומתעסק בה חייב, משמע דבעלמא היכא שלא נהנה גם עברה ליכא דאם עברה איכא בכל מתעסק א"כ בחיי"ל ובשניות מאי רבותא איכא א"ו כדכתיבנא, וזה שלא כחידושו של הגרע"א ז"ל:

ב) הן אמת, שהסברא והדעת מכרעת כדברי הגרע"א ז"ל כיון שעיקר פטור דמתעסק ילפינן מקרא דאשר חטא בה פרט למתעסק מנלן לומר דגם עבירה ליתא דקרא דכתיב גבי חטאת כתיב וגז"ה הוא שיפטור מחטאת, וכמו דדרש ר"י בכריתות י"ט מאשר חטא בה פרט לשאינו יודע במה חטא אם נותר אכל אם חלב אכל שפטור מחטאת, דשם ודאי רק מחטאת פטור אבל עבירה איכא, הכ"נ לר"א דדרש קרא דאשר בה פרט למתעסק דדווקא לפטור מן החטאת אבל עבירה הויא, ומנ"ל להרמב"ם ז"ל שמתעסק בעלמא שלא בעריות וכו' שנהנה גם איסורא ליתא:

ג) והנראה בזה, דלכאורה עיקר דין מתעסק שפטור לדידן ליתא, שהרי מסוגיא דכריתות שם ובשבועות (יט.) מבואר דר"א דריש קרא דאשר חטא בה פרט למתעסק ור"י דרש קרא דבה פרט לשאינו יודע במה חטא, וא"כ לפ"מ שפסק הרמב"ם ז"ל כר"י אין לנו קרא לפטור מתעסק מחטאת, ולפ"ז יקשה עוד יותר מה שפשוט לנו בכל הש"ס שמתעסק פטור שזה אינו אלא לר"א ולא קימ"ל כוותיה, וגם הרמב"ם ז"ל פ"א מה' שגגות ה"ז ופ"ז הי"א פסק דמתעסק פטור אף שפסק כר"י שצריך לדעת במה חטא: איברא רש"י ז"ל בכריתות שם כ' דר"י יליף דמתעסק פטור מהא דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ולפ"ד אין מתעסק פטור אלא בשבת אבל בשאר מצוות דלא כתיב בהו מחשבת חייב מתעסק, וכן לכאורה נוטים דברי הרמב"ם ז"ל בה' שגגות שם שכ' שזה כמתעסק ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת וכן כתב בפ"א שם מלאכת מחשבת אסרה תורה, וא"כ אין זה אלא בשבת אבל לא באיסורים אחרים, אבל מדבריו ז"ל בפי"ד מה' מאכלות אסורות הי"ב שנסיב לטעמא בהאוכל מאכלות אסורות כמתעסק שחייב משום שנהנה משמע שאם לא נהנה הי' פטור אף שאין זה ממלאכת שבת, משמע שבכל האיסורין מתעסק פטור, ובאמת שאם נאמר דלדידן מתעסק אינו פטור אלא בשבת משום מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורים מתעסק חייב הרי תקשה מסוגיא דפסחים דאמר לא אם אמרת שלא עשה בו מתעסק כשאינו מתעסק תאמר במעילה וכו' והרי גם בשאר מצות חוץ משבת מתעסק חייב לדידן דלא דרשינן בה פרט למתעסק, וכמו כן מוכח מסנהדרין (סב ע"ב) מכל הסוגיא שם דמתעסק פטור בכל המצות. ודוחק לומר דכל זה אליבא דר"א ולא כר"י, א"ו דמתעסק פטור בכל המצוות, ועוד לפ"מ שכ' התוס' בשבת (עב ע"ב) ובשבועות (יט.) ועוד בכמה מקומות שמתעסק ומלאכת מחשבת שני דברים חלוקים הם דנתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר זה ילפינן ממלאכת מחשבת ובנתכוון לחתוך או להגביה את התלוש ונמצא שהוא מחובר, זה ילפינן ממתעסק משום דהוי מלאכת מחשבת וא"כ אפי' בשבת צריך קרא דמתעסק פטור, ותקשה מנלן אליבא דר"י דדריש קרא דבה שידע במה חטא: ד) ולזה נראה לי דר"א ור"י נחלקו בסברא זו אם מתעסק עברה הויא או לא, דר"א ס"ל דמתעסק עברה הויא הוא ככל שוגג שבתורה, ואי לאו קרא דבה הי' חייב חטאת ג"כ כמו שוגג דעלמא וע"כ הוא צריך קרא דבה למעוטי מחטאת, וע"כ רק מחטאת פטור אבל עברה הויא, אבל ר"י ס"ל דא"צ קרא כלל למעוטי מתעסק משום דס"ל דמתעסק גם עברה לא הויא, וקים ליה דמתעסק פטור מסברא בעלמא דלא חייבה תורה בכל האיסורין אלא היכא שהוא עושה בכוונה אבל אם אינו מתכוון לעשות העברה כלל לא עבד איסורא כלל, א"כ אין צריך למעוטי דפטור מחטאת כיון דלדידיה מסברא לא הויא עברה כלל ופשיטא שפטור מחטאת משום שלא חטא כלל, וע"כ דריש קרא דאשר חטא בה פרט למי שאינו חטא, דלמתעסק א"צ קרא כלל דמסברא קים לן הכי, ודווקא בחלבים ועריות שנהנה הנאתו חשובה ועושה לה כמתכוון, שההנאה מחשבת המעשה והוי כאלו עשאה בכוונה וכמו גם לענין מצות דצריכות כוונה אמרינן (בר"ה כ"ח) היכא שנהנה א"צ כונה וכן פסק הרמב"ם ז"ל דבמצה אם אכלה שלא בכוונה יצא אף דבעלמא מצוות צריכות כוונה יעוי' בה' חו"מ פ"ו ה"ג ובמ"מ שם:

ה) והשתא גם דין זה אם במעילה חייב מתעסק או לא תליא במחלוקת ר"א ור"י, דלר"א דס"ל דמתעסק עברה הוי וצריך קרא דבה לפוטרו מחטאת א"כ במעילה שלא כתוב קרא לפטור חייב משום שמצד הסברא מתעסק חייב ככל שוגג דעלמא אלא דפטר קרא מחטאת ובמעילה דלא כתוב מיעוטא חייב קרבן מעילה, אבל לר"י כל עיקר פטור דמתעסק לא קים ליה מקרא אלא מסברא דלאו עברה הוי, א"כ כל איסורין שבתורה שוין וגם במעילה פטור במתעסק דכיון דלא הוי עברה כלל, א"כ לר"י באמת מעילה ג"כ פטור מתעסק:

ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם ז"ל בה' מעילה שפסק דבמעילה בעינן עד שיתכוון ליהנות והוא מהתוספתא דמעילה, והוא משום דס"ל דסוגיא דפסחים הנ"ל שמחלק בין שאר מצוות למעילה שבשאר מצוות מתעסק פטור משא"כ במעילה הוא דווקא לר"א דיליף מתעסק שפטור מקרא דבה וע"כ במעילה דלא כתיב מיעוטא חייב וברייתא זו אתיא כר"א, דבלא"ה ברייתא זו אתיא דלא כהלכתא שהרי ס"ל התם דהזיד במעילה במיתה, וזה כרבי ולא כחכמים דקימ"ל כוותיהו דהזיד במעילה באזהרה, משא"כ לדידן דקימ"ל כר"י דקרא דאשר בה אתי למעוטי פרט למי שא"י במה חטא ומתעסק דפטור קים לן מסברא תו אין חילוק בין שאר מצוות למעילה שפטור בה מתעסק. והתוספתא דמעילה אתיא כר"י ופסק הרמב"ם כוותה:

ו) ויש עוד להמתיק יותר, שהרי נראה מדברי הר"ן בחולין פג"ה גבי בת תיהא דדבר שאינו מתכוון ומתעסק בני חדא בקתא נינהו דמש"ה כתב דבאכילה גם דבר שאינו מתכוון אסור משום דמתעסק בחלבי' ועריות חייב הרי דיליף דבר שאינו מתכוון ממתעסק, ולפ"ז י"ל דהא דס"ל דמתעסק פטור היינו משום דמתעסק הוי ג"כ בגדר אינו מתכוון דמותר, וגם במתעסק עברה ליכא, וע"כ בחלבים ועריות שמתעסק חייב ע"כ מוכח מזה שגם אינו מתכוון אסור, באופן שדין מתעסק ואינו מתכוון מיתלא תלוי בהדי הדדי, ולפ"ז י"ל דהא דקים לן דמתעסק לא הוי עברה כלל הוא משום דקימ"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוון מותר והכל אזיל בתר כוונה, וע"כ גם מתעסק כיון שעשה בלא כוונה ליכא עברה, משא"כ לר' יהודה דס"ל דבר שאינו מתכוון אסור ולא אזלינן בתר כוונה הכנ"מ ס"ל דמתעסק אף דעשה בלא כוונה מ"מ אסור ועברה הויא, וס"ל בזה כר"א דצריך קרא לפטור מתעסק מחטאת ודווקא מחטאת פטר קרא אבל עברה הויא, ולפ"ז י"ל דשפיר מפרש בש"ס פסחים הנ"ל הברייתא המובאה שם דמתעסק במעילה חייב והיינו כר"א, משום דברייתא זו המובאה שם הוא מתו"כ וסתם ספרא הוא ר' יהודה ור' יהודא הא ס"ל דבר שא"מ אסור, וע"כ ס"ל דמתעסק עברה הוי וצריך קרא לפוטרו מחטאת ובמעילה דליכא קרא למעוטא חייב, אבל לדידן דקימ"ל כר' יהושע וכר"ש דדבר שאין מתכוון מותר וס"ל שמתעסק גם עברה לא הוי וקים לן כל זאת מסברא, ממילא אין לחלק בין שאר מצוות למעילה וכנ"ל, ויעוי' פסחים (כה ע"ב) במחלוקת אביי ורבא שם בהנאה הבאה לו לאדם בע"כ ותמצא מבואר שזהו בעצם מחלוקת ר"י ור"ש אם אזלינן בתר כוונה או לא, וביסוד סברא זו נחלקו ר"א ור"י גם במתעסק: ז) ומה שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל שמצריך שיתכוון ליהנות הוא דווקא בדבר שיש בו פגם נראה בכוונתו, הוא לפמשה"ק הפנ"י בפסחים שם דקאמר תאמר במעילה שאם נתכוון להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה או דהושיט ידו לשמן של קודש דמעל הא כה"ג גם בשאר מצוות חייב מתעסק דהא נהנה, וזכורני שראיתי בספר אור שמח להגאון רמ"ש שליט"א [ז"ל] מדווינסק שכ' משום דבמעילה בדבר שיש בו פגם צריך שיפגום, א"כ במעילה אף שמצד נהנה חייב מתעסק גם בעלמא, מ"מ הא במעילה צריך שיפגום, א"כ אכתי הו"ל מתעסק אצל פגם וכיון שמצד הפגם הוא פטור משום מתעסק, א"כ הו"ל כנהנה ולא פגם שפטור הי' במעילה אי לאו דמתעסק הי' חייב במעילה, יעוי' בפט"ו מה' מאכלות אסורות, ולפ"ז הן הן דברי רבנו שכתב שצריך שיתכוון ליהנות דווקא בדבר שיש בו פגם והיינו אף שהי' צריך להיות חייב משום נהנה מ"מ כיון שצריך פגם ג"כ ואצל פגם הו"ל מתעסק והו"ל כנהנה ולא פגם שפטור במעילה, אבל בדבר שאין בו פגם ששם חייב בנהנה לחוד שם א"צ שיתכוון ליהנות משום שחייב מתעסק ג"כ כמו בחלבים ועריות שחייב משום נהנה:

ח) ומאי דמייתי בפסחים שם דבנתכוון להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה דמעל ומשמע אף שלא פגם משום דהוי דבר שאין דרכו לפגום, ובכה"ג החיוב הוא משום נהנה לחוד ובנהנה גם בשאר מצוות חייב, ומאי משא"כ בשאר מצוות, היינו משום דהנאת חמום דגיזה אינה חשובה נהנה לגבי מתעסק, דדווקא הנאת אכילה ועריות חשוב נהנה לגבי מתעסק אבל הנאה גרידא דעלמא לא. וראי' מדברי הר"ן פג"ה הנ"ל דמייתי ראי' דדבר שא"מ אסור בהנאתה דאכילה מה דמתעסק חייב בנהנה ובמוכרי כסות מוכרין כדרכן משום דדשא"מ מותר, הרי דהנאת חמום של לבישה אינה חשובה הנאה שיתחייב בהם מתעסק, ומזה לא הקשה הפנ"י כלל, וכל עיקר קושיתו היא מהא דמייתי בפסחים שם עוד שהושיט ידו לשמן של קודש דמעל שזה הוי הנאה כמו אכילה דסיכה כשתי', וזה הוי דבר של פגם והוי מתעסק אצל פגם והי' פטור משום דהוי נהנה ולא פגם אי לאו דמעילה חייב מתעסק ג"כ:

ומש"כ הרמב"ם ז"ל שיתכוון ליהנות בדבר שיש בו פגם, היינו דבדבר שאין בו פגם משכחת לה שיהא חייב אף שלא נתכוון ליהנות, ואף דבאכילה ושתי' וכו' לא משכחת לה דהוי דבר שיש בו פגם והוי מתעסק אצל פגם, מ"מ משכחת לה כגון שהחרים או הקדיש לבדק הבית את שפחתו הכנענית, כמבואר ברמב"ם פ"ו מה' ערכין ה"ב, ובא עליה כמתעסק שאז חייב קרבן מעילה, אף שהי' מתעסק משום שנהנה אף שלא פגם כמתעסק בעריות דחייב משום נהנה, והבן:

ט) ובזה אמרתי לבאר מה שנפסק בשו"ע או"ח סי' תרי"ד ס"א שסיכה להעביר את הזוהמא אסורה ביוה"כ ומקורו טהור מן הירושלמי פ' בתרא דיומא הביאו ההמ"מ בפ"ג ה"ט מה' שביתת עשור, ונחלקו המג"א והטו"ז, שהטו"ז סי' תרי"ג כ' דכמו שסיכה להעביר הזוהמא אסור כמ"כ רחיצה להעברת הזוהמא אסורה, והמג"א ריש סי' תרי"ד הנ"ל פשיטא ליה לאידך גיסא, שרחיצה מותרת כדי להעביר הזוהמא וסיכה שאני משום דהוי תענוג טפי, וחלוקו חסר תבלין וטעם לשבח מנ"ל לחלק את השוין, וראיתי בס' גבורות ארי להגאון שאג"א ז"ל בתענית (יג ע"ב) שהוקשה לו ג"כ כנ"ל ולא ראה שכבר קדמוהו הגאונים הנ"ל בחקירה זו, וכנראה נעלם מעיניו הטהורות הפסק המפורש באו"ח שסיבה להעביר את הזוהמא אסורה ביוה"כ, שמדבריו שם נראה שדבר זה מסופק בידו, וכ' ג"כ לחלק בין רחיצה לסיכה כדברי המג"א, אלא שהוקשה לו הא דתענית שם שאבל מותר בסיכה להעביר את הזוהמא, ועי"ש:

ואמרתי לתת טעם לשבח בכ"ז ע"פ דברי הר"ן לחלק בין שאר הנאות דדבר שא"מ מותר ובין הנאת אכילה שדשא"מ אסורה, ולפ"ז א"ש שרחיצה כל שאינה של תענוג וא"מ אלא להעביר את הזוהמא או הלכלוך מותרת משום דהוי דשא"מ שמותר בשאר הנאות, והנאת רחיצה אינה אלא כשאר הנאות דעלמא, אבל בסיכה לפ"מ המתבאר בפ' עיוה"כ (עה ע"ב) יליף דסיכה אסורה משני טעמים חדא משום דסיכה כשתי' וכדנפק"ל מקרא דותבא כמים וכשמן בעצמותיו ועוד משום דהוי תענוג הגוף, ולפ"ז בסיכה אף מתכוון להעברת הזוהמא וא"מ להנאת סיכה מ"מ ג"כ אסורה כיון דהויא כשתי' וה"ל הנאת אכילה ושתיה דדשא"מ אסור כמו שכ' הר"ן גבי בת תיהא, וע"כ אף שאין מתכוון בסיכה לשם תענוג אלא להעברת הזוהמא ג"כ אסור משום דדשא"מ אסור גבי הנאת אכילה וכדעת המג"א, ומתורצת לפ"ז קושית הגבורות ארי אמאי באבל מותר בסיכה להעביר הזוהמא ומ"ש מיוה"כ, ולפי האמור א"ש, שהרי אבל מותר באכילה ואין הסיכה אסורה בו משום דהוי כשתיה, שהרי מותר הוא בשתי' ואין הסיכה אסורה אלא משום תענוג והנאת הגוף בעלמא, והנאה בעלמא מותרת כל שא"מ להנאה כמו שכ' הר"ן וז"נ: י) ולפ"ד יש לחדש דבט"ב שאסור באכילה ובשתיה י"ל דסיכה אסורה בו גם להעביר את הזוהמא משום דהוי כשתי' ואסור אף דהוי דשא"מ, איברא דבירושלמי ריש פ' עיוה"כ איתא דבט"ב מותר בסיכה להעביר את הזוהמא. וי"ל דהירושלמי ס"ל אף דסיכה כשתי' מ"מ בט"ב דהוי דרבנן לא אמרו בו סיכה כשתי' ולא אסור בט"ב אלא משום תענוג כמו רחיצה ונעילת הסנדל, ולפ"ז דשא"מ מותר כיון שאינו אסור מצד שתי', או דהירוש' ס"ל דבט"ב שאסרו כל חמשה ענויים לא אסרו שאר הענויים, חוץ מאכילה ושתי', מלתא דתענית אלא מלתא דאבלות וכמו שאר אבלים, וכיון שבאבלות דעלמא רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל אסורה מצד תענוג ולא מצד אכילה ושתי' דהא אכילה ושתי' מותר באבל הכ"נ באבלות דט"ב, וא"כ סיכה להעביר את הזוהמא מותר. אבל לתלמודא דידן דמוכח בפסחים (נג ע"ב) שאין בין ט"ב ליוה"כ אלא ביה"ש לבד הא לכל דבר שוין ומייתי ראי' משום דלר"א דאסור אפי' להושיט אצבעו במים, א"כ ע"כ גם לענין סיכה להעביר את הזוהמא אסור בט"ב משום דהסיכה אסורה בו מלתא דאכילה, וע"כ גם דשא"מ אסור וכנ"ל ויעוי' בר"מ ה' תענית פ"ג ה"ד ופ"ה ה"י ובהה"מ ובלח"מ שם, ואכ"מ, והנלענ"ד כתבתי:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה