אור ברסלב
שות מרחשת א › סימן לז

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · סימן לז

סימן לו

נדה (טז.). הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה, דברי רשב"ג, רבי אומר, אם יש לה וסת חוששת לוסתה וכו', אמר רבינא דכו"ע וסתות דרבנן והכא במקור מקומו טמא פליגי, רשב"ג סבר אשה טהורה ודם טמא דקאתי דרך מקור, וא"ל רבי אי חיישת לוסת אשה נמי טמאה ואי לא חיישת לוסת מקור מקומו טהור הוא, עכ"ל. ועלה בלבי לבאר דברי הגמ' בזה אשר כל המתבונן יתמה על ככה, מה ראה רבי להאריך בלשונו אי חיישת וכו', אם כל פלוגתתם היא במקור מקומו טמא יאמר מפורש כי הדם טהור, ולמה לו כל הפלפול הזה עם רשב"ג והוא פלא! שנית, לבאר דעת הרשב"א ז"ל שמחולק בכאן עם התוס' שכתבו דאיירי כאן במרגשת שיוצא דם מן המכה דאי לא"ה וכי לעולם לא תהא נדה, והלא קודם המכה הו"ל וסתה, ואולם הרשב"א בתוה"ב הובא ביו"ד סי' קפ"ז בש"ך ס"ק כ"ד כתב דאף באינה מרגשת שדם זה בא מן המכה היא טהורה, ולא חש לקושית התוס', וכבר חתרו ויגעו רבותינו האחרונים ז"ל לבאר דעתו ז"ל בזה יעוין חכ"צ סי' מ"ו ונוב"י מהד"ק יו"ד סי' מ"א מה שהאריכו בזה ואענה אף אני חלקי במה שיש לתרץ בעד הרשב"א ז"ל:

א:

א) גרסינן בבכורות (כג.) תני ר' חייא נבלה ושחוטה בטלות זו בזו ואתמר עלה אריב"ח טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא וכו' יעו"ש. והטעם מבואר שם משום דאמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"א מה' אבות הטומאה הי"ז, אולם בבהמה ששפעה חררת דם פסק שם הי"ח שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ובכ"מ שם בשם הר"י קורקוס ז"ל כתב שהרמב"ם ז"ל מחלק בין לח בלח ובין יבש ביבש, דבלח בלח אית ליה דטומאה כמאן דליתא דמי ואינה מטמאה אף במשא:

והנה המל"מ בפ"א מה' מטמאי מו"מ הי"ז תמה על חלוק זה של הר"י קורקוס ז"ל מהא דפריך הגמ' על הא דטומאה כמאן דאיתא דמי מבהמה ששפעה חררת דם דתני עלה דלא מטמאה לא במגע ולא במשא, ולפמש"כ הרמב"ם לחלק בין לח ובין יבש לא קשיא מידי קושית הגמ' וכמו דמחלק הרמב"ם ז"ל עצמו בין נבלה ובין חררת דם, ויעו"ש במל"מ שנשאר בתימא:

ולענ"ד דברי הרמב"ם ז"ל ברורים הם ויש להם מקור נאמן בגמ', יעוין מכילתין (כז ע"ב). אמר ר"י משום בטול ברוב נגעו בה ור"ל אמר שפיר שטרפוהו במיעיו נעשה כמת שנתבלבלה צורתו, ובתוס' שם הקשו דבבכורות דפריך אהא דנבלה דמטמאה במשא מהא דחררת דם שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא ומשני משום טומאה סרוחה, והשתא אכתי תיקשי ממת שגם סרוח מטמא ואעפ"כ בטל ברוב, ותרצו משום דאיכא למימר טעמא דמת כר"ל משום בלבול צורה וכו', וכן כתבו בבכורות שם ד"ה הניחא יעו"ש, והנה לפי דברי התוס' יחוייב כי רי"ו פליג על הא דאמר ריב"ח דמטמאה במשא, וזה דוחק מאד כמובן מאחר שלא נזכר בגמ' דפליגי בזה:

ב) וע"כ נלע"ד דמכח זה יצא ליה להרמב"ם ז"ל לחלק בין לח בלח ובין יבש ביבש, דבלח בלח אמרינן טומאה כמאן דליתא דמי וממילא לא קשיא מידי קושית התוס' מהא דרי"ו, כיון דרי"ו איירי בלח בלח ע"כ שם אמרינן טומאה כמאן דליתא דמי, וס"ל להרמב"ם ז"ל דביסוד זה אם בלח בלח אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי או לא פליגי ר' יוחנן ור"ל, דרי"ו דס"ל הטעם דר"ש מטהר באוהל משום בטול ברוב נגעו בה מוכח דבלח בלח אמרינן טומאה כמאן דליתא דמי, אולם ר"ל דמפרש טעמא דר"ש משום שפיר שנתבלבלה צורתו ולא ניחא ליה בטעמא דרי"ו, ע"כ מטעם דלית ליה סברת רי"ו דבלח בלח כמאן דליתא דמי דס"ל שאין לחלק, וע"כ הוצרך לתרץ תירוץ אחר משום בלבול צורה, וז"ב:

ומעתה לפי דברינו לא קשיא קושית המל"מ, דלפי המבואר בבכורות שם סוגיא דשמעתא קאי התם לר"ל, דכל הסוגיא סובב הולך על דברי ר"ל דאמר בשם ר"י נשיאה הלוקח ציר מעם הארץ וע"ז אמר שם ר' ירמיה לא שנו אלא לטבול בו פתו ור"ד קאמר לה להא שמעתא. ויעוין בתוס' שם (כב.) ד"ה יתיב ר"ד שכתבו שם וז"ל, וי"ל דהכא משמיה דר"ל והתם משמיה דרי"ו עכ"ל התוס', הרי דהסוגיא דהתם קאי לר"ל, ולר"ל באמת אין לחלק בין לח ובין יבש שכבר מוכח שיטתו שאין לחלק בזה מהא דלית ליה בשליא הטעם משום בטול ברוב אלא משום בלבול צורה ולא ניחא ליה טעם רי"ו, והיינו משום דס"ל דטומאה כמאן דאיתא דמי גם בלח, וע"כ שפיר מקשה שם מהא דחררת דם לר"ל לשיטתיה, משא"כ הרמב"ם אית ליה כרי"ו כדקימ"ל רי"ו ור"ל הלכה כרי"ו וע"כ פסק לחלק בזה, ובזה עוד יותר מרווח תירוץ התוס' שכתבו דהוי מצי לדחויי כר"ל משום טעם דבלבול צורה, ולפמש"כ דכאן לר"ל קאי א"כ הדבר מוכרח לאמר במת הטעם משום בלבול צורה ולא מחמת ביטול ברוב ודברי הרמב"ם ז"ל מיושבים היטב: ג) והנה המרדכי סוף חולין הקשה אמאי אמרינן (ב"ק כ"ה) דש"ז של זב מטמא במשא משום שא"א בלא צחצוחי זיבה לבטול ברובא של ש"ז, ומכח קושיא זו הוליד המרדכי דין חדש דכל שתחלת ברייתו בתערובות לא בטיל, וכבר שקלו וטרו בזה כל האחרונים זה בכה וזה בכה:

והמל"מ שם בפ"א מה' מטמאי מו"מ רצה לתרץ קושית המרדכי ע"פ יסוד הגמ' דבכורות דאף דבטל ברוב מ"מ מטמא במשא משום דטומאה כמאן דאיתא דמי, אבל חזר ודחה תירוץ זה מכח דברי הר"י קורקוס ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דמחלק בין לח בלח ובין יבש ביבש, דבלח בלח אף לענין משא בטיל משום דטומאה כמאן דליתא דמי, וקושית המרדכי בש"ז של זב דהוי לח בלח קמה וגם נצבה:

ולענ"ד בלא"ה תירוץ המל"מ אין קיום לו לפ"מ שאביא לקמן דעת הרמב"ם דגם מי רגליו של זב דמטמאין במגע ובמשא הוא ג"כ מטעם שא"א בלא צחצוחי זיבה, ואם נאמר דין ביטול ברוב כאן יקשה אכתי, נהי דבמשא מטמא משום דטומאה כמאן דאיתא דמי במגע מיהו לא ליטמא כמו נבלה בשחוטה שמטמא במשא ואינו מטמא במגע, דהא מי רגלים של טהור אין להם טומאה כלל ובזה קשה אמאי לא יבטול לענין מגע: ד) ולענ"ד נראה ליישב קושית המרדכי בהקדם דברי הרמב"ם פ"א מה' מטמאי מו"מ הי"ד שכתב וז"ל, רוק הזב וש"ז ומימי רגליו כל אחד משלשתם אב הטומאה דין תורה ומטמא בכ"ש במגע ובמשא, הרי הוא אומר ברוק וכי ירוק הזב בטהור וש"ז ומימי רגליו א"א שלא יהי' בהם צחצוחי זיבה כל שהוא, עכ"ל. ובכ"מ שם הביא בשם מ"כ דמאי דמטמא מימי רגליו משום דא"א בלא צחצוחי זיבה קשה דהא מבואר בש"ס (ד' נה ע"ב) דיליף מוזאת, ותירץ דבגמ' יליף מוזאת לומר דאפי' ר"א דמטהר ש"ז של זב במשא וס"ל כיון דפתיכא ביה ש"ז לא מטמא במשא הכא מודה מרבויא דוזאת, אבל לדידן דקימ"ל כר' יהושע דא"א וכו' ה"ה למי"ר, וראי' לזה מתו"כ זאת תורת הזב וכו' ובתר הכי שם יכול אף מימי רגליו יהיו סותרים, ומהי תיתי שיהו סותרים והא ש"ז גופא לא סתרא אלא משום דא"א בלא צחצוחי זיבה כמבואר בגמ' (ד' כב.), אלא ודאי משום דא"א בלא צחצוחי זיבה, עכ"ל הכ"מ:

ובעניותי קשיא לי דהא מבואר במכילתין (נו.) ברש"י ד"ה שמתעגל שכתב וז"ל, שמתאסף הרבה כאחד ואח"כ יוצא כגון רוק מי"ר וש"ז וכו' עכ"ל, וכיון דגם ש"ז יש לו תנאו מעין שטמאתו תורה בזב, א"כ אם נאמר דסוגית הגמ' דמרבה מוזאת מי"ר לטומאה קאי לר"א, יקשה מהי תיתי נאמר דלר"א מרבינן מוזאת מימי רגליו לטומאה שיטמא במגע ובמשא וש"ז לא יטמא במשא ואמאי מי גרע ממימי רגליו הא גם הוא מתעגל ויוצא וא"כ מאי חזית ללמוד מוזאת מימי רגליו אמאי לא יליף ג"כ ש"ז שגם הוא דומיא דרוק שמתעגל ויוצא, וכן גם לדידן יקשה אמאי צריך לטעמא בש"ז משום דא"א וכו' נילף מוזאת כמו מימי רגליו. עוד קשה לפ"מ שהוכיח הכ"מ מהתו"כ שגם מימי רגליו הטעם משום צחצוחי זיבה מדבעי קרא שלא יסתור, וזו באמת ראי' שאין עליה תשובה. אבל לפ"ז יהי' תרתי דסתרי, כיון שהתו"כ ס"ל דגם מי רגלים א"א בלא צחצוחי זיבה וא"כ אמאי מצריך התו"כ לעיל פ' מצורע פרק זבין פ"א הי"ב קרא דוזאת לרבות מי רגלים לטומאה כיון דא"א בלא צחצוחי זיבה א"כ בלא"ה מטמא כמו ש"ז שמטמא מטעם זה, ודוחק לומר דגם התו"כ קאי לר"א דלא ברירא ליה טעמא דא"א וכו' לטמא במשא משום זה:

ה) וע"כ נ"ל ברור דאדרבה מכח קושית המרדכי שהקשה איך מטמא ש"ז מחמת צחצוחי זיבה לבטול ברובא, יצא ליה להרמב"ם ז"ל דבאמת גם ש"ז דמטמא במשא לא מכח הסברא הפשוטה דא"א בלא וכו' לבד דז"א, דבאמת ע"פ הסברא וע"פ הכלל אשר בידינו צריכין אנו לומר דלבטול ברובא, אבל הא דמטמא במשא הוא באמת משום דנפקא לן מקרא דוזאת לרבות גם ש"ז לטומאה כמו מימי רגליו ששקולין הם, ששניהם יש להם תורת מעין שמתעגל ויוצא, אלא אחר דרבתה תורה אנן הוא דמפרשינן טעמא מאי דמטמא במשא הוא מטעם שא"א וכו', אבל אי לאו קרא לא הוי אמרינן מסברא דנפשיה דיטמא במשא מטעם שא"א, דאדרבה דהוי אמרינן דלבטול ברובא וע"כ גלי לן קרא הכא דמטמא ולא בטיל ברובא, ולפ"ז ממילא סרה קושית המרדכי, דאדרבה אי לאו קרא הוי אמרינן באמת דלבטול ברובא אלא דגלי לן קרא הכא דאינו בטל:

[הערה - ויש לומר עוד דהא דמצרכינן לפרש הטעם דרבי קרא ש"ז ומי"ד לטומאה הוא משום דא"א בלא צחצוחי וכו' ולא משום מעין לבד כמו רוק וכו' יש לומר דמקרא דוזאת דמרבינן לטומאה לא הוי ילפינן רק טומאת מגע, אבל לא טומאת משא דהא גם ברוק אי לאו דדרשינן מה שביד טתור הוי אמרינן דרק טוטאת מגע אית ביה ולא משא, ולזה מפרשינן טעמא דטומאת ש"ז ומ"ר הוא משום דא"א וכו' וגלתה לנו תורה דלא לבטול ברובא, וכיון דגלתה תורה דלא לבטול שוב אין לחלק בין מגע ובין משא, דאדרבה אם לענין מגע אינה בטל כש"כ לענין משא, כמבואר לענין נבלה בשחוטה. ע"כ]:

ובזה מיושבת קושית התוס' לעיל (כב.) ד"ה לפי, שהקשו דכאן בעי קרא דש"ז סותר ולא סגי בטעמא דא"א בלא צחצוחי זיבה ובב"ק כ"ה מטמא ר' יהושע ש"ז של זב בלא קרא. אולם לפי המבואר, באמת גם ר' יהושע יליף דש"ז מטמא במשא מקרא דוזאת, אלא דמפרש טעמא משום דא"א וכו', והוי דומיא ממש כמו לענין סתירה דבעינן קרא דש"ז סותר ומפרשינן טעמא משום דא"א וכו', והנ"מ גם ר' יהושע יליף מוזאת שש"ז מטמא במשא ומפרש טעמא משום שא"א וכו', כמו שנתבאר:

שוב ראיתי שהכ"מ שם בסוף דבריו הביא דברי הרמב"ם בפיה"מ פ"ק דכלים שכתב דגם ש"ז יליף מוזאת, והרי הדבר מבואר כמו שכתבתי בדעתו ז"ל, ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי:

ובאמת מדברי התוס' גופא מוכח דלא ס"ל כסברת המרדכי, שהרי תרצו על הא שהקשו אמאי לא בעי ר"י קרא לטמא במשא שמפרשינן טעמא משום שא"א וכו', משום דר"י איירי בשרואה זיבות בו ביום שאז יש בו רוב זיבות וסבר ר' יהושע דא"א בלא ציחצוחי זיבה בעין ע"כ, ומעתה קשה הא באמת מבואר כן בסוף נזיר (ס'.) דש"ז של זב מטמא מעל"ע של זיבה לת"ק ולרי"ו יומו, יעו"ש, וא"כ קשה כיון דר"ה כאן ס"ל דא"א בלא צחצוחי זיבה כל ז', וא"כ יטמא במשא כל ז' וע"כ מוכח מזה דכל ז' כיון דליכא צחצוחי זיבה בעין ע"כ אינו מטמא במשא וטעמא ע"כ משום בטול ברוב, ולפ"ז גם מדברי התוס' מוכח דלא כסברת המרדכי:

ו) וע"פ מה שכתבנו להוכיח היפך דעת המרדכי דבאמת גם זיבה הוי בטל ברוב אי לאו דגלי קרא, יש לבאר בזה מה שיש לעמוד לכאורה בסוגיין (כב.) במאי שמקשה רבה על ר"ה דמפרש טעמא דש"ז סותר בזיבה הוא משום שא"א בלא צחצוחי זיבה דאלא מעתה יסתור כל שבעה, ואמאי הקשה כן דווקא לר"ה, הא בלאו ר"ה קשה קושיא זו דהא ר' יהושע בהדיא ס"ל סברא דש"ז של זב א"א בלא צחצוחי זיבה דמשו"ה מטמא במשא, וא"כ גם לר' יהושע קשה איך יתרגם מה שש"ז אינו סותר אלא יום אחד: והנה לפ"מ שכתבו התוס' כאן דר"י איירי בשרואה זיבות בו ביום, לק"מ, דאז בלא"ה סותר מפני שראה זיבה, ואף למאן דאית ליה בנזיר דמטמא במשא מעל"ע מ"מ הא אינו סותר בזה אלא יום אחד כיון דהוי בתוך מעל"ע של זיבה ולק"מ, אבל מדברי התוס' בב"ק (כה.) משמע דר"י באמת איירי ג"כ לענין טומאת כל ז' ולא כהני תנאי בנזיר שם, ויקשה כנ"ל אמאי מקשה דווקא לרב הונא:

אולם ע"פ המבואר אתנו להיפך דעת המרדכי, והא דמטמא במשא הוא משום דגלי קרא, יתישב זה על נכון, דכיון דהא דר"י מטמא במשא הוא משום דגלי קרא, אבל אי לאו הכי הוי אמרינן דלבטול ברובא, לפ"ז יש לומר דלמאי דגלי קרא גלי ולמאי דלא גלי לא גלי, וע"כ אף דלענין משא גלי קרא דלא בטיל ברוב, מ"מ לדין אחר חזר הוא לדין תורה ושפיר בטל ברוב, ולפ"ז שפיר יש לומר דאף דס"ל לר"י דא"א לש"ז בלא צחצוחי זיבה, מ"מ אינו סותר כל ז', משום דהזיבה המעורבת בש"ז לא תוכל לגרום טומאת ז' כמו שאר זיבה שגורמת טומאת ז', דמכיון שנתבטלה בש"ז שוב אין עליה רק דין המבטל כמו ש"ז, וכמו שש"ז אינו מטמא רק יום אחד, כמו כן הזיבה שנתערבה בה ונתבטלה אין עליה רק טומאת יום אחד, ואף דמטמא במשא היינו משום דגלי קרא, אבל לענין טומאת ז' חזרה לדין תורה ואין לה רק טומאת המבטל שאינו אלא יום אחד וכמבואר לקמן (לז.) מה גרם לו קריו יום אחד לפיכך יסתור יום אחד, ועיין רא"ש פ' בנות כותים מה שכתב שם על דברי הראב"ד ומה שהביא שם פירש"י, וצ"ע. וכיון שזכינו לדין זה שפיר ניחא מה שאינו סותר אלא יום אחד, לפ"מ דקימ"ל לקמן (לז.) דדבר הגורם סותר ודבר שאינו גורם אינו סותר, וכיון דזיבה שבש"ז אינה גורמת טומאת ז' דלענין זה נתבטלה בש"ז, וע"כ ממילא אינה סותרת אלא יום אחד שדין הסתירה תלוי בגרמת הטומאה וכמו שמוכח מסוגיין, דאם היינו אומרין דש"ז רואה הוי שפיר ניחא מה שסותר יום אחד והיינו משום שאינו גורם אלא יום אחד, וז"ב: אולם לרב הונא שפיר ניחא מה שמקשה אלא מעתה יסתור כל ז', דכיון דאיהו ס"ל דש"ז נוגע הוי ומשום ש"ז אין צריך לסתור אף יום אחד, והא דש"ז סותר היינו משום שא"א בלא צחצוחי זיבה, ואם נאמר דס"ל לרב הונא דלענין מאי דלא גלי שפיר בטל ברוב הש"ז א"כ לא היה לו לסתור אפי' יום אחד, כיון דש"ז לבדו נוגע הוי ואינו סותר כלל, וא"כ הזיבה שבטלה ברוב הש"ז צריך להיות לה דין המבטל ולהיות כמאן דליתא, וכמו דש"ז אינו סותר כך הזיבה המבוטלת אינה סותרת משום דהוי כמאן דליתא וליכא כאן ראית זיבה כלל, וכמו שיבואר לפנינו אי"ה, ואעפ"כ ס"ל לרב הונא דסותר מטעם צחצוחי זיבה, ע"כ משום דס"ל כיון דגלי קרא דלעניין טומאת משא אינו בטל שוב גלי לכל מילי דאינו בטל [הערה - או משום דס"ל לר"ה מין במינו לא בטיל יעוי' תוס' ע"ז (נו.) ד"ה אבל דר"ה ס"ל כן וזיבה וש"ז אפשר דהוי מב"מ עי' לקמן (לה ע"ב) אמר ר"ה זוב דומה ללובן ביצה וכו' ש"ז ללובן ביצה וכו'. ע"כ]:

או, נכון יותר, דגם לענין סתירה גלי קרא דאינה בטלה מכח ההיקש דזאת תורת הזב, וא"כ כיון דלענין סתירה ג"כ אינו בטל ברוב יסתור כל ז', כיון דאינו בטל שוב הוי כמו שאר זיבה שסותר כל ז', וע"כ משני גזירת הכתוב הוא וכו' וזה נכון מאוד בביאור קושית הש"ס:

ז) אבל עדיין לא פלטינן מקושיתנו דלעיל, כיון דחזינן דש"ז יש לה תורת מעין כמו מימי רגליו וא"כ אמאי ס"ל לר"א דאינו מטמא במשא, מי גרע ממימי רגליו דמרבינן מוזאת, וא"כ הוא הדין דנרבה גם ש"ז:

אולם לענ"ד הדברים יתבארו על נכון ע"פ מה שנבאר עיקר מחלוקת ר"א דס"ל דש"ז של זב אינו מטמא במשא שהוא אינו מחולק עם ר"י בסברא זו אם יש לטמאות במשא מכח סברא דא"א וכו', דודאי גם ר"א מודה לסברת ר"י בזה, וכמו שמודה ג"כ דמי רגליו מטמאין במשא שהוא ג"כ מכח סברא זו. וכמו שבארנו לעיל דעת הרמב"ם, אבל מחלוקת ר"א יש לה יסוד ע"פ מה שמצינו לו דעתו במקום אחר, ויתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' לעיל כ"ב דלר"א דלית ליה סברא דא"א וכו', אמאי ש"ז סותר יום אחד. ונקדים בזה מה ששנינו במס' זבים פ"ב מ"ג הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעל"ע, ומבואר בר"מ שם דטעמא דמילתא משום דתלינן הזיבה בקרי וקרינן ביה מבשרו ולא מחמת אונסו שאין ראית אונס מטמא בזיבה, ויעויין בר"ש שם שזה תלוי בשני הגירסאות שבסוף מס' נזיר (סו.) אשר עפ"י גירסת רש"י ז"ל שם הוא ג"כ מכח טעם הנ"ל, יעוש"ה: ומעתה הדברים ק"ו, אם הזיבה שרואה תוך מעל"ע של קרי אנו אומרין שהוא אונס ולא קרינן ביה מבשרו, וא"כ מכש"כ הזיבה שיוצאת ביחד עם הקרי ק"ו וב"ב של ק"ו שחשובה הזיבה ההיא באונס, ולפי המתבאר במכילתין פ' דם הנדה דכל עיקר מאי דמטמא זוב במגע ובמשא היא מטעם שגורם טומאה לאחרים, דפרכינן שם (נו.) ונילף מזובו שאין מתעגל ויוצא וטמא אף כל, אמר רבא, מזובו ליכא למילף שכן גורם טומאה לאחרים. הרי מבואר בהדיא שהטעם שזובו טמא הוא משום שגורם טומאה לאחרים, ואף שמכח זה לבד לא הוי ילפינן טומאתו משום שיש לומר שעיר המשתלח יוכיח וכמבואר לעיל (נה.), אבל מ"מ אחר דגלתה תורה דטמא שוב אמרינן דהטעם הוא משום שגורם טומאה לאחרים וכמבואר בגמ' להדיא, וכן מוכח מלעיל (לה.), יעוש"ה: ומעתה תסתער עלינו קושיא גדולה, כיון דכל עיקר דזוב מטמא הוא משום דגורם טומאה לאחרים וכל שאינו גורם אין צריך לטמאות, וא"כ קשה לפי המבואר לעיל דזיבה שראה מחמת קרי חשוב אונס וכיון שזיבה כזו אינה גורמת טומאה לאחרים ממילא אינה טמאה, וא"כ האיך ש"ז מטמא במגע ובמשא משום שא"א בלא צחצוחי זיבה, הא הזיבה גופה שראה בקרי אינה טמאה כיון שמחמת אונס באה, ואיך תטמא מחמתה במגע ובמשא:

אבל באמת לא קשיא מידי, דהא מבואר בנזיר שם דמשנזקק לזיבה שוב אין בודקין אותו ומטמא ג"כ באונס ואז אף אם ראה קרי הזיבה מטמא, יעו"ש, וא"כ שפיר מטמא הש"ז של הזב במגע ובמשא משום שא"א וכו', דהא אנן בזב שנזקק לזיבה עסקינן, ואז באמת גורם טומאה גם באונס, וע"כ שפיר מטמא הש"ז מחמת זיבה אף שהוא באונס: ח) והשתא יבואר היטב טעמא דר"א דס"ל של זב אינו מטמא במשא אף שא"א בלא צחצוחי זיבה, ע"פ מאי דאיתא לקמן (לז.) דלר"א דס"ל דגם בשלישית בודקין אותו לדידיה אונס אינו גורם טומאה כלל ואף משנזקק לזיבה אינו מטמא באונס כלל, מעתה שפיר קאמר ר"א דש"ז של זב אינו מטמא במשא דלדידיה זיבה זו שרואה בתוך הקרי אינה טמאה כלל, כיון שהוא באונס ואינה גורמת טומאה לאחרים כלל וממילא גם היא אינה טמאה ואיך יטמא הש"ז במגע ובמשא מכח דא"א בלא צחצוחי זיבה כיון שהזיבה בעצמה אינה טמאה כלל שבאונס באה, ולדידיה באונס אינו גורם טומאה בשום פנים: וממילא סרה קושית התוס' אמאי ס"ל לר"א דש"ז אינה מטמאה במשא ולא ס"ל סברא דא"א, ואעפ"כ סותר יום אחד מכח סברא דא"א, אולם לפי דברינו הדבר נכון מאד, דלקמן שם מבואר דלר"א דס"ל דגם בשלישית בודקין אותו וזיבת אונס אינה גורמת טומאה כלל, ואעפ"כ ס"ל דברביעית אין בודקין אותו לסתירה, משום דס"ל דאף דבר שאינו גורם טומאה ג"כ סותר, יעו"ש, ולפ"ז הדבר מבואר דאף שאינו מטמא במשא מכח הטעם דא"א, היינו משום דהזיבה גופא אינה טמאה דמחמת אונס באה, אבל מ"מ ס"ל שפיר דסותר יום אחד, דהא ס"ל דאף שאינו גורם סותר, וא"כ שפיר סותר אף שאינו גורם טומאה, וא"כ אף שהזיבה טהורה מחמת שבאה באונס מ"מ שפיר סותר דלדידיה אונס סותר אף שאינו מטמא וכמו רביעית שסותרת אף באונס אף שאינה גורמת: ולפ"ז מיושב מאי דקשיא לן לר"א דס"ל דש"ז אינו מטמא במשא וכי גרע ממימי רגליו דמרבינן מוזאת, ואולם לפמש"כ בטעמא דמילתא דר"א לא מטמא במשא הוא מטעם שהזיבה באה באונס ואין עליה טומאת זיבה כלל וכמבואר, וא"כ זה דוקא בזיבה שבאה עם הקרי שפיר חשיב אונס, והטעם כמבואר ברש"י (לה.) ד"ה מטמא באונס, דש"ז כל עצמו מחמת אונס בא שמחמת חימום הוא, וכן הוא לעיל (לד.) קריו דתלי במעשה וברש"י שם, וע"כ כיון דקרי באה מחמת אונס, וע"כ חשבינן גם הזיבה שראה מחמתו שהוא באונס, אבל מי רגלים שבאים בטבע ובהכרח לא חשובים אונס כלל וע"כ ממילא גם הזיבה שבהם אינה מחמת אונס, וע"כ שפיר מטמאה גם הזיבה שבהם במגע ובמשא, שהצחצוחי זיבה שבמי רגלים טמאים משום שלא באו באונס ומטמאין שפיר במגע ובמשא כמו צחצוחי זיבה שבש"ז לר"י, שבסברא זו לא נחלקו כלל וכמו שנתבאר ת"ל והדברים מאירים בעז"ה:

ומאי דאמרינן לקמן ל"ז שם מאי לאו לסתירה לא לטמויי ההיא טפה במשא, יעו"ש, לכאורה משמע מזה דהזיבה טמאה אף שאינה גורמת טומאה לאחרים לר"א, אבל באמת לק"מ דהא לא קאי הכי דלמסקנא אמרינן דלרביעית אין בודקין אותו הוא באמת לסתירה ויעויין שם ברש"י ד"ה אלא שדקדק בלשונו וכתב, לא תוקי כדתרצת לטמויי במשא, אלא ודאי לסתירה ובעיין לא תפשיט וכו', מדהוצרך רש"י ז"ל להאריך בלשונו ולכתוב לא תוקי וכו', מוכח דס"ל דלפי המסקנא באמת אינו מטמא במשא לר"א דס"ל דבאונס אינו גורם טומאה כלל, וז"ב:

ט) ועפ"י האמור ניחא מאי דקשיא לי בב"ק (ד' כה.) דמייתי ליה בק"ו דש"ז מטמא במשא מרוק ולא אמרינן דיו משום דמפרך ק"ו דלמגע לא איצטריך דלא גרע מש"ז של טהור, ואמאי לימא דאיצטריך ק"ו לש"ז של קטן פחות מבן ט' שנים שמטמא בזיבה וש"ז שלו טהור, וא"כ לימא דיו דלא ליטמא במשא ואהני ק"ו לטמא של קטן במגע, דאי טהור היה לא מטמא כלל. אבל לפמש"כ ניחא, דיש לומר דהאי תנא דמייתי ש"ז של זב מטמא במשא ס"ל ג"כ דאי אפשר בלא ציחצוחי זיבה, אלא דס"ל כר"א דאף משנזקק לזיבה אינו מטמא באונס, וע"כ אי אפשר לטמא מטעם זיבה משום דהוי באונס ואינו מטמא במשא כמו שנתבאר בדברינו לדעת ר"א, וע"כ הוצרך להביא בק"ו מרוקו, ולפ"ז לא קשיא מידי דנימר דאהני ק"ו לש"ז של קטן דזה אינו, דכיון דבש"ז של זב הכל מודים דאיכא ציחצוחי זיבה וא"כ מהאי טעמא יטמא במגע משום זיבה גם בקטן, דהא ראיה ראשונה של קטן מטמאת כדאיתא בנדה (לד ע"ב), ותו אי אפשר לומר שיהא טהור משום דהוי באונס, דזה אינו דלענין טומאת מגע מטמא ג"כ באונס, כדאמרינן שם (לה.), דראי' ראשונה מטמאת באונס, א"כ לענין מגע גם בש"ז של קטן מיפרך ק"ו, משום דמטמא מטעם זיבה דפתיך בה, דמטמא גם בקטן, כמו ראי' ראשונה, והוא נכון מאד. ומאי דאמרינן בב"ק שם דהאי תנא דלא כר"י היינו לענין משא, דצריך ק"ו ולר"י גם בלאו ק"ו מטמא במשא:

המורם מכל המבואר אתנו בזה, דקושית המרדכי לא קשיא כלל, ואדרבה לפי דברינו מוכח דאמרינן דין ביטול ברוב גם בדבר שבא בתחלת ברייתו בתערובות, ודבר זה מוכח לפי מה שבארנו מסוגיית הש"ס דלעיל כ"ב, כפי המבואר אתנו לעיל בארוכה: י) ולדעת המרדכי דהא דצחצוחי זיבה אינם בטלים הוא מטעם שבאו בתחלת ברייתם בתערובות, יש לעיין דאכתי מה יענה במאי דאמרינן פ' דם הנדה (נה ע"ב) דרב אמר דמי האף דמטמאין במגע ובמשא הוא בשהוציאם דרך הפה ומשום שא"א בלא צחצוחי רוק, וכאן היו ניכרים מי האף בפני עצמן כשהיו בחוטם, והוו דומיא דשליא דאמרינן בה במכלתין (כז ע"ב) ביטול ברוב שכתב המרדכי שם הטעם משום שהולד היה ניכר בפני עצמו קודם שנימוח והיינו במעי אמו וכמו שביאר הרי"ט אלגזי הל' בכורות להרמב"ן (ד' כב.) דברי המרדכי בזה. והנ"מ דכוותה הא היו ניכרים המי אף בפני עצמם ואעפ"כ אמרינן דמטמאין משום שא"א וכו', ואולי יש לומר בדעת המרדכי דס"ל דמי האף ורוק הוי מב"מ, ורב לטעמיה דמב"מ לא בטיל כמבואר בחולין (ק.), וע"כ ר' יוחנן באמת פליג שם על רב וס"ל דמי האף מעין בפני עצמו הוא, משום דר"י לטעמיה דמב"מ בטיל וכמבואר בע"ז (עג ע"ב) ולדידיה ליכא לטמא מחמת צחצוחי רוק משום דבטלים ברוב, וע"כ הוצרך לומר דמי האף מעין בפני עצמו הוא, כן יש לומר לכאורה לדעת המרדכי:

אולם לפי מה שבארנו לעיל הטעם דצחצוחי זיבה אינם בטלים בש"ז הוא משום דרבי קרא דלא לבטיל ברובא, כן יש לומר ג"כ דס"ל לרב דטעמא דמרבינן כיחו וניעו וכן מי האף הכל מטעם שא"א בלא צחצוחי רוק, וא"כ גם כאן רבי קרא מייתור קרא דוכי ירוק דמרבינן מיניה כיחו וניעו והנ"מ מי האף והכל מטעם דא"א בלא צחצוחי רוק, ודו"ק:

ב:

א) אחרי הודיע ד' אותנו את כל אלה והעלינו בעז"ה שדברי המרדכי אינם מוכרחים ויש לומר ג"כ דגם דבר שבא בתחלת ברייתו בתערובות ג"כ בטל, וכבר הבאנו סמוכים לדעת הרמב"ם ז"ל שמחלק בין לח בלח ובין יבש ביבש, דבלח בלח אמרינן טומאה כמאן דליתא וגם במשא אינו מטמא. וכעת ת"ל מצאתי כדברי הריטב"א נדה (כז ע"ב) שם, שתירץ על קושית התוס' שם מהא דבכורות שהבאתי לעיל כמו שכתבתי לחלק בין לח בלח ובין יבש ביבש וכדברי הר"י קורקס ז"ל יעו"ש היטב, כי הדברים שם צריכין עיון למעיין:

ואחרי שזכינו לדין זה דבלח בלח חשוב כמאן דליתא וגם במשא אינו מטמא משום דהוי כמאן דעבר ובטל מן העולם, לפ"ז נראה לענ"ד מילתא חדתא כיון דקימ"ל דאין האשה מטמאה נדה או זבה עד שיצא הדם לבית החיצון ובעקירה לבדה מן המקור אינה מטמאה כדאיתא בפ' יוצא דופן (מ.), לפ"ז אם כשבא דם הנדה לביה"ח כבר היה מעורב מקודם ברוב ממין אחר שאינו דם נדה, דלפי מה שהקדמנו בלח בלח טומאה כמאן דליתא דמי הנ"מ דאינה טמאה נדה, דכשבא הדם לביה"ח כבר היה בטל ברוב ממין אחר שאינו דם נדה והוי כלא ראתה כלל, כיון דטומאה כמאן דליתא דמי, והרי זה כמו דאמרינן במכילתין (ד' מא ע"ב) דאם ראתה דם דרך דופן אינה טמאה משום דבעינן שיצא הדם דרך ערותה, דאין האשה טמאה עד שיצא הדם דרך ערוותה, וכאן כשבא דרך ערוותה כבר אבד הדם מן העולם משום שנתבטל, משום דכשבא דרך ערוותה כבר אינו דם נדה רק מין אחר, וע"כ ממילא אינה טמאה נדה, כן נ"ל ברור בעז"ה, וכבר רמזנו דבר זה לעיל במאי שכתבנו לבאר קושית הש"ס (כב.) מאי שאינו מקשה ג"כ על ר"י דס"ל דא"א בלא צחצוחי זיבה אמאי אינו סותר כל שבעה, יעוש"ה:

ב) ולכאורה דברים אלו שכתבתי דגם לענין טומאת ראי' יש לומר ביטול מרפסן איגרי, דהא מבואר במכילתין (כז ע"ב) אמר ר"א אמר ר"י מודה ר"ש דאמו טמאה לידה, הרי אף דלענין טומאת אוהל ס"ל לר"ש דאינו מטמא מחמת ביטול ברוב, וכפי מה שכתבנו לעיל היינו משום דטומאה כמאן דליתא דמי וע"כ אינו מטמא באוהל, ואעפ"כ ס"ל לר"ש דהולד מטמא לידה, הרי אף דלענין טומאת אוהל אמרינן טומאה כמאן דליתא דמי מ"מ לענין טומאת לידה לא אמרינן דולד כמאן דליתא ולא יטמא גם בלידה משום שנתבטל ברוב דמי הלידה, אלא ע"כ דלענין טומאת לידה או ראי' לא אמרינן טומאה כמאן דליתא:

אבל לענ"ד אי משום הא לא תברא, דיש לי לומר כמה אנפי דלא תיקשי מכאן כלל על מה שכתבתי, חדא דיש לנו לומר דהא קרא קאמר, דהא ר"ש יליף דמטמא לידה מקרא דאשה כי תזריע דאפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה, ולפ"ז יש לנו לומר דשאני לענין לידה דגלי קרא דלא לבטיל ברובא, אבל בכ"מ באמת אמרינן ביטול ג"כ לענין טומאת ראי' דמאי שנא:

אבל באמת תירוץ זה יש לדחות, דהא דכתב קרא דאפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה דטמאה לידה, לא אתא קרא רק לגלות לנו דגם ולד נימוק ונימוח חשוב ולד, אבל מ"מ לענין זה דלא מהני ביטול באמת זה לא אתי לאשמעינן קרא מידי, ואיצטריך קרא להיכא דליכא בדמי לידה רוב לבטל הולד כגון שהושיטה חיה ידה בפנים ומעכה את הולד, וכמו שכתבו התוס' לקמן (מ.) יעו"ש ושם ליכא דמי לידה כלל: ג) ולכאורה יש לומר עוד דלא תיקשי עלינו מסוגיא זו משום די"ל דהא דאמר ר"ש נימוק הולד עד שלא יצא היינו קודם שיצא לאויר העולם, אבל מ"מ כשבא לביה"ח של הרחם ששם הוא טומאת היולדת שמטמאה בפנים כבחוץ כדאיתא לקמן (מ"ב א' וב'), שם עדיין לא נימוק ולא נתבטל ברוב דמי הלידה, וע"כ שפיר מטמא בלידה משום דטומאת לידה חלה כשעודנו בפנים ואז עדיין לא נתבטל ומ"מ שפיר אינו מטמא באהל, משום דכשיצא לאויר העולם אז נימוק ונתבטל ברוב דמי הלידה, וע"כ אינו מטמא באהל, כן י"ל לכאורה:

אבל גם זה אינו, דא"כ למאי צריך קרא לר"ש דמטמא בלידה דאפי' ילדה כעין שהזריעה תיפוק ליה כיון שבשעה שבא לביה"ח היה הולד עוד שלם ולא נימוק וא"כ כבר טימא את אמו בלידה, ומה לי אם נימוק אח"כ כיון שכבר נטמאה לידה בבואו לביה"ח, וא"כ אין צריך קרא לרבות שמטמאה בלידה, ועוד הא מבואר בירושלמי שם דגם כלים שהיו בשעת יציאה טהורים מטומאת אוהל, ואם איתא שבשעה שבא הולד בביה"ח עדיין היה שלם ולא נימוק א"כ אמאי אינם טמאים באהל, כיון שכבר נולד שוב לא הוי עוד טומאה בלועה, כמבואר בחולין (עב.) דאף לר"י דממעט עובר במעי אשה מ"מ כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור שוב אינה טומאה בלועה ומטמא כיון שהוא כילוד וכמבואר בתוס' שם פלוגתת ר' ישמעאל ור' עקיבא, יעויין שם היטב: ד) לזה נלענ"ד דבאמת לא קשיא מידי מכאן, לפי מה שכתב הריטב"א כאן בביאור מחלוקת דר"ש ור"מ, דודאי כו"ע מודו דנימוק רובו ואינו ראוי לטמא משום נצל משום דאין נצל בנפלים, ומחלוקת ר"מ ור"ש היא דר"מ ס"ל דמכ"מ על הרוב נשאר כזית בעינו וע"כ מטמא ר"מ משום אהל, אולם ר"ש ס"ל דהוי ספק שמא לא נשאר ממנו כזית בעינו, אלא משום ספק זה לבד עדיין היה לן לטמאות ולתלות, לזה מפרשינן טעמא משום ביטול והיינו דאף אם נשאר כזית בעינו מ"מ יש ספק שמא נתבטל ברוב דמי הלידה ההוא כזית שיעורו במקצת, וע"כ כיון דאיכא תרי ספיקא הו"ל לקולא יעו"ש בריטב"א, ולפ"ז א"ש דבאמת כל הולד לא נתבטל דכנגד כל מיחוי הולד ליכא רוב בדמי הלידה אלא דדמי הלידה רבין על השיעור כזית הראוי לטמא באהל שאנו מסתפקין בו שמא נשאר עוד:

[הערה - אלא שיש לעיין לפי פירוש הריטב"א שהטעם הוא משום דהוי תרי ספקא לקולא, הא קימ"ל בפ"ו דמס' טהרות דס"ס ברשוה"י לעולם טמא, ו""ל לפימש"כ התוס' לעיל (ג.) ד"ה ושניהם דר"ש לא יליף ס"ט ברשוה"י מסוטה וס"ל דספק טומאה ברשוה"י הוי ככל איסורין שבתורה יעו"ש, א"כ א"ש דלר"ש לשיטתיה שפיר מהני ס"ס, אלא דעדיין צ"ע דהא גם ר' יהודה ור' יוסי ס"ל כאן כר"ש כדאיתא בגמ' ולדידהו יקשה כנ"ל, ועיין תוס' (יח.) סוף ד"ה שליא, וי"ל דהריטב"א אזיל לשיטתיה שכתב בחדושיו לקדושין (פ.) דלא שייך בשליא דין דס"ט ברשוה"י כיון שאין הספק אם נגע או לא יעו"ש ויעויין נוב"י מה"ת יו"ד סי' קכ"א מה שהאריך בזה ובשעה"מ הל' תרומות. ע"כ]:

וא"כ ניחא מאי שמטמא ר"ש בלידה כיון דגם מיחוי הולד מטמא בלידה, משום דאף כעין שהזריעה מטמא בלידה וא"כ כל הנימוח באמת לא נתבטל ברוב ושפיר מטמאה בלידה, אף שלענין טומאת אהל שפיר אמרינן ביטול ברוב משום דלענין טומאת אהל אינו ראוי לטמא רק כזית בעינו והכזית הזה נתבטל ברוב דמי הלידה, אבל לא כל הולד, ומשו"ה מטמא בלידה ולא באהל, ודו"ק כי זה נכון מאד:

[הערה - ולפנינו עוד יבואר מה שיש להקשות עוד בסוגיא זו וע"פ דברי הריטב"א הנ"ל יש לתרץ קצת. ע"כ]:

ועפ"ז יש לתרץ ג"כ דלא תיקשי לפמש"כ מהא דבכורות כ"ב דבהמה ששפעה חררת דם שפטורה מן הבכורה ואינה מטמאה במגע ובמשא משום דבטל ברוב, ולפי דברי יקשה א"כ מה טעם פטורה מן הבכורה כיון שנתבטל הולד א"כ אין כאן לידה כלל ואמאי פוטר מן הבכורה, כיון שאין כאן ולד כלל, אולם לפי דברי הריטב"א הנ"ל יש לומר דגם כאן ליכא רוב נגד מיחוי הולד ואין כאן רק רוב נגד כזית בעין שראוי לטמא משום נבלה, וזה שפיר בטל ברוב, וא"ש:

ה) עוד נלע"ד דלק"מ מכל הנ"ל, ואמינא מילתא ומסתפינא מחבריא דלא ליחכו עלי בבי מדרשא והוא, דלר"ש לשיטתיה שפיר מטמא בלידה אף שנתבטל הולד ברוב, וזה מתבאר יפה ע"פ מה דאיתא לקמן (מ.) דר"ש מטמא בלידה אף ביוצא דופן ורבנן לא מטמאי בלידה משום דבעינן שתלד ממקום שמזרעת, יעו"ש:

מעתה לר"ש דס"ל דלא בעינן בלידה שיצא ממקום המזריע כלל ודרך איזה מקום שיצא הולד טמאה לידה, דלא בעינן רק שיצא מתוך האשה, אבל לא בעינן דרך מקום מיוחד, לפ"ז א"ש מה שמטמא ר"ש בלידה כיון דעכ"פ יצא הולד, ואי משום דאבד ובטל מן העולם קודם שבא לביה"ח מאי איכפת לן, דהא ר"ש לא בעי כלל שיצא דרך מקום המזריע דלא בעי רק שיצא הולד ממעי האשה והרי יצא דביטולו זו היא יציאתו ולידתו כיון כמאן דליתא, א"כ הרי הי' כאן ולד ויצא וממילא מטמאה בלידה, דביטולו זו היא יציאתו לעולם, כיון שר"ש אינו צריך מקום ידוע ומיוחד ליציאת הולד ודמיא למש"כ ר"ת בזבחים (צ"ה) בכלי חרס שהוטלו לכבשן דפנים חדשות באו לכאן וזו היא שבירתו, יעו"ש היטב:

ואם כנים אנו בזה הרי לכאורה יש ליישב קושית התוס' לקמן ריש פ' יוצא דופן דדרשינן מקרא דאשה כי תזריע עד שתלד ממקום שמזרעת א"כ מנ"ל דרשה דר"ש דאף אם ילדה כעין שהזריעה טמאה לידה יעו"ש. אולם לפמש"ש הא בהא תליא, כיון דרבנן ס"ל דבעי שיצא ממקום שמזרעת שוב אי אפשר לטמאות בלידה אף כעין שהזריעה, כיון דבעינן מקום מיוחד להלידה וכיון שנעשה כעין שהזריעה שוב אינה מטמאה בלידה משום שכבר נתבטל ברוב קודם שבא לביה"ח אשר שם הוא מקום הלידה לרבנן, ולר"ש דלא בעי מקום מיוחד שפיר מטמא אף כעין שהזריעה וכמו שנתבאר, אלא שבזה יש לפקפק שאפשר שאם הושיטה החיה את ידה ומעכה את הולד אפשר דליכא כלל דמי הלידה, וכמו שכתבתי לעיל ושפיר מקשו התוס', ועיין לעיל (יח.) תוס' ד"ה שליא, שגם הם כתבו דלרבנן כעין שהזריעה אינו מטמא בלידה, אלא מטעם אחר, ודו"ק: ו) וממילא מיושב ג"כ בזה מה שהקשינו מהא דבכורות כ"ב בבהמה גסה ששפעה חררת דם שפטורה מן הבכורה ואינה מטמאה במגע ובמשא משום דבטל ברוב, וא"כ אמאי פטורה מן הבכורה לדברינו, כיון דהוי כמאן דליתא שוב אין כאן ולד כלל. ואמאי פוטר מן הבכורה, אולם לפי דברינו ניחא, דהא מבואר בבכורות (יט.) דיוצא דופן אף דאינו בכור מ"מ הבא אחריו אינו בכור כמו דס"ל לר"ע שם וכן פסק הרמב"ם וכל הפוסקים, אלמא דלפטור מן הבכור אינו צריך שיצא דרך רחם, ומתבאר מדברי המהרש"א נדה (כו.) בתוס' ד"ה סנדל, דגם אם היוצא דופן הוא נפל ג"כ פוטר את הבא אחריו מן הבכורה, יעו"ש מה שכתב ביישוב דברי הירושלמי דס"ל דולד שעם הסנדל אינו מתקיים, ואף שבסדרי טהרה שם צידד ע"פ דברי הטו"ז ביו"ד סי' ש"ה סק"כ, דאם הולד דרך דופן הוא נפל הוי השני בכור לרחם יעו"ש, הא זה דווקא בבכור אדם, ומטעמא שכתב שם משום דהוי בכור לנחלה ג"כ, אבל בבכור בהמה דלא שייך זה לכו"ע אף אם הולד דרך דופן הוי נפל, מ"מ הולד הבא אחריו דרך רחם לא הוי בכור, ועיין מהרי"ט אלגזי (ד' י"ט) מה שכתב בזה ולא ראה דברי המהרש"א הנ"ל, א"כ כיון דולד דרך דופן פוטר מן הבכורה, א"כ שפיר פוטרת מן הבכורה חררת דם ששפעה אף שנתבטל הולד וכנ"ל באשה אליבא דר"ש:

ז) ועפ"ז יש לבאר ג"כ קושית הגמ' בבכורות שם ומאחר שאינה מטמאה במגע ובמשא אמאי תקבר, ולפי פירוש התוס' שם הקו' כיון דבטלה ברוב אמאי תאסר בהנאה יעו"ש בתוס' ד"ה בהמה, שלא כפירוש רש"י שם דהקושיא היא לפי הס"ד משום דלא חיישינן שמא ולד הוא, יעו"ש בפירושו, ובאמת דברי התוס' מוכרחים דאי משום דקושית הגמ' היא משום דס"ד דטעמא דאינה מטמאה במגע ובמשא הוא מטעם שאינה ולד, א"כ הו"ל להקשות בפשיטות אמאי פטורה מן הבכורה כיון דליכא כאן ולד לפי דעת הס"ד, ויעו"ש בפירוש רש"י ז"ל ד"ה וקפריך מה שפירש לפי דעתו ז"ל, א"ו דגם הס"ד ידע מזה דולד מעליא הוא והא דאינה מטמאה במגע ובמשא הוא מחמת ביטול ברוב, וע"כ הקשה כיון דבטל א"כ לא יהי' אסור בהנאה ג"כ, כן הוא לפי פירוש התוס' שם:

ולכאורה קשה כיון דקושית הגמ' היא דלא תהא אסורה בהנאה מחמת שנתבטלה ברוב, א"כ מאי קשיא הא קימ"ל דאיסורי הנאה אף לענין הנאה אינם בטלים רק בששים כמו לענין אכילה, יעויין ר"ן פ' השוכר את הפועל משנה ואלו אוסרין וכן היא ג"כ דעת הרמב"ם כמובאר שם לענין ערלה, והא ודאי ליכא ששים בדמי הלידה נגד הולד ואמאי יהי' מותר בהנאה ומאי פירכת הש"ס, ועיין ערלה פ"ג מ"ג האורג מלא סיט מצמר הבכור בבגד ידלק וכו' ודו"ק:

אולם לפי מש"כ דכל שנתבטל שוב ליכא ג"כ דין לידה או ראי' משום דכמאן דליתא דמי ניחא, דשפיר פריך כיון דאינה מטמאה במגע ובמשא מחמת ביטול ברוב א"כ כיון דכמאן דליתא דמי ממילא לא נתקדש הולד בקדושת בכור כלל, דהוי כמו שלא פטר את הרחם ולא נתקדש בקדושת בכור, ויעויין חולין (ע.) אויר רחם או נגיעת רחם, וכאן שנתבטל אין כאן לא אויר רחם שלא בא הולד כלל דרך רחם ומכש"כ נגיעת רחם (וכה"ג כתב הר"ש פ"ג דחלה שאם נתבטלו חמשת רבעים קמח קודם שבאו לידי צירוף שוב אין התנור מצרפן לבא לידי חיוב ולהעשותו טבל), וא"כ שפיר צריך להיות מותר בהנאה, כיון שלא נאסר מעולם מחמת שלא נתקדש בבכורה מחמת ביטול ברוב, וע"כ משני כדי לפרסמה שפטורה מן הבכורה, ודו"ק כי זה נכון מאד:

העולה מתוך דברינו אלה דשפיר יש לומר כיון דאמרינן ביטול ברוב וטומאה כמאן דליתא דמי הנ"מ לענין טומאת ראי' שאינו חשוב ראי' כיון דכמאן דליתא דמי, וכבר עשינו סמוכות קצת לזה מסוגית הגמ' דמכלתין (ד' כ"ב). וכמבואר כ"ז לעיל: ג:

א) עתה נתנה ראש ונשובה לענין שהתחלנו בו דלפי מה שהעלינו בעז"ה דבלח בלח טומאה כמאן דליתא דמי וגם לענין טומאת ראי' אמרינן ג"כ דין ביטול ברוב, לפ"ז אם נתערב דם המקור בדם המכה קודם שבא לביה"ח וכשבא לביה"ח כבר היה מעורב ובטל ברוב דם המכה, לפי דברינו לא תטמא משום נדה כלל, כיון שנתבטל דם הנדה שוב אין כאן ראי' כלל ואינה טמאה נדה וכמו שנתבאר:

אולם רש"י ז"ל כאן ד"ה אם יש לה ווסת כתב וז"ל, כשאין לה ווסת קבוע מודינא לך אעפ"י שעברה עונתה תולה במכה אבל אם יש לה ווסת קבוע וראתה ביום ווסתה אפי' מחמת מכה חיישינן שמא טפת דם מעורבת בו. עכ"ל. הנה שפתיו ברור מללו דמשום טפת דם נדות לחודה המעורבת בו היא טמאה נדה, ומזה מבואר דלא אמרינן דתבטל הטפה ברוב הדם של מכה ולא תטמא משום נדה, וזה היפך מה שכתבתי. ומה שהכריח לרש"י ז"ל לפרש כן ולא פירש בפשיטות משום דחיישינן דדם זה הוא דם מקור ולא דם מכה דהיינו משום דרש"י ז"ל ס"ל כדעת התוס' דאיירי במרגשת שבא דם מן המכה, וא"כ ע"כ יש כאן דם מכה, ומה שטמאה נדה ע"כ משום דחיישינן דגם טפת דם נדה מעורבת בו:

ב) אולם לענ"ד דכל זה שיטת רש"י והתוס', ואפשר דס"ל כמו שנראה מדברי התוס' בנדה מקושיתם על הא דבכורות שהבאתי לעיל דלא משמע להו לחלק בין לח בלח ובין יבש ביבש לענין טומאה כמאן דאיתא או לא, וכיון דאמרינן בבכורות טומאה כמאן דאיתא וא"כ שפיר מטמאה טפת דם המעורבת משום נדה משום דטומאה כמאן דאיתא דמי, או דהתוס' ורש"י ז"ל ס"ל כשיטת המרדכי שכתבתי לעיל דכל שבא לעולם בתחלת ברייתו בתערובות אינו בטל, וע"כ גם כאן דם הנדה שבאה מעורב עם דם המכה אינה בטלה, וע"כ שפיר מטמאה משום נדה:

אולם לפי מש"כ לעיל די"ל דדברי המרדכי אינם מוכרחים, ושכן מוכרח בדעת הרמב"ם כמבואר אתנו לעיל בארוכה, שפיר יש לומר דגם טפת דם נדה המעורבת ברוב דם המכה שפיר בטלה ואינה טמאה ממילא ג"כ משום נדה, וכמבואר:

ב) ומעתה יש לנו לומר דהיינו טעמא דהרשב"א ז"ל דס"ל דגם בשאינה מרגשת אם דם יוצא מן המכה מ"מ ג"כ תולה במכה, דלפי המבואר יש לומר דיש כאן ס"ס בשרואה מחמת מכה, ספק דילמא לא ראתה דם נדה כלל והדם הזה שהיא רואה הוא דם מכה לבד ואף את"ל דראתה דם נדה מ"מ אכתי יש כאן ספק שמא ראתה עמו גם רוב דם מכה ונתבטל דם הנדה בדם המכה ואכתי אינה טמאה נדה, והר"ז דומה למה שכתב הריטב"א שהבאתי לעיל בדעת ר"ש דמטהר באהל ג"כ כהאי ס"ס שמא לא נשאר כזית ואף אם נשאר מ"מ שמא נתבטל ברוב דמי הלידה וכמבואר לעיל והנ"מ דכוותה, ואף דהוי ס"ס משם אחד, דמאי נפקא מינה אם היא דם מכה לבד או שהיה כאן דם נדה ונתערב בדם מכה, סו"ס הוי רק כעין ספק אחד, אם הוא דם נדה או דם מכה, מ"מ כיון דווסתות דרבנן שפיר מהני גם ס"ס משם אחד כזה, וכמו דמהני לעיל (ד' טו.) ס"ס דספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה אימר טבלה אף דהוי ס"ס שאינו בא בבת אחת דלדעת הרבה פוסקים לא מהני, ואעפ"כ מהני התם משום דווסתות דרבנן, אף דלמ"ד ווסתות דאורייתא לא מהני ס"ס זה וכמבואר שם ע"א בתוס' ד"ה אפי' דאף אם אמרינן ווסתות דאורייתא אינו ג"כ אלא ספק וכמו שכתב רש"י שם ד"ה דאורייתא: מעתה סרה טענת התוס' דע"כ מיירי במרגשת שיוצא דם מן המכה, דאי לא"ה וכי לעולם לא תהא נדה והלא קודם מכה הי"ל ווסתה, היינו כיון שהי' דרכה לראות, ואם לא ניחוש לעולם לשעת ווסתה ותהי' טהורה תמיד אף בשעת ווסתה הלא לא ימלט שלא תכשל באיזה זמן באיסור נדה, כיון שהיתה רואה דם גם קודם המכה, אבל עפ"י האמור לק"מ, אף אם תראה בשעת ווסתה מ"מ אינו מוכרח שתטמא משום נדה שהרי אפשר שדם נדותה נתבטלה ברוב דם מכה וכיון שווסתות דרבנן ואפשר שלא ראתה דם נדה כלל והדם שרואה היא דם מכה שפיר תולין להקל ואינה חוששת לווסתה לעולם אם לא שמרגשת שדם מקור הוא ולא דם מכה, ושפיר כתב הרשב"א שאף באינה מרגשת שהדם מן המכה ג"כ טהורה ותלינן במכה ודמיא לשבוי' דאם יש מחבואה אחת דאמרינן בכתובות (כז.) דהכל טהורין, דוק בזה ותמצא:

ג) וע"פ האמור בוא נבוא לפרש דברי רבי שהאריך בלשונו בתשובתו לרשב"ג אי חיישת לווסת אשה נמי טמאה ואי לא חיישת לווסת מקור מקומו טהור אשר כבר עמדנו על זה שהוא ייתור דברים שלא לצורך, ועיקר מחלוקת רבי עם רשב"ג חסר מן הספר: אולם לפי דברינו יתפרש על נכון דבחולין (קט.) איתא דרבי ס"ל כר"י דמב"מ לא בטיל, ולפ"ז לפי מה שאמרנו בטעמא דמילתא ברואה דם מחמת מכה שהאשה טהורה אף בשאינה מרגשת שהדם יוצא מן המכה הוא מטעם דאמרינן דדם נדה נתבטל בדם מכה: וא"כ לשיטת רבי אי אפשר לומר כן, כיון דאיהו ס"ל דמב"מ לא בטיל וא"כ אין דם הנדה בטל בדם המכה, דהא אין דם מבטל דם וכמבואר לקמן (עא ע"ב), יעו"ש, וא"כ לרבי אמאי האשה טהורה, הא לא בטל דם הנדה בדם מכה כלל:

אבל כד נעיין דבר זה לא קשה כלל, והוא מתבאר עפ"י מאי דאיתא במנחות (כב.), תני ר"ח נבלה ושחוטה בטלות זו בזו ופליגי שם ר' חנינא ורב חסדא, דמ"ס בתר בטיל אזלינן ושחוטה בטלה בנבלה משום דאפשר לנבלה שתעשה שחוטה לכי מסרח ונבלה אינה בטלה בשחוטה, ומ"ס דנבלה בטלה בשחוטה ושחוטה אינה בטלה בנבלה משום דבתר מבטל אזלינן, יעו"ש. הנה מבואר מזה דהא דבמב"מ לא בטיל היינו דווקא בשאפשר להיות המבטל כבטל או הבטל כמבוטל לכל מר כדאית ליה, אבל בשא"א לכל אחד להיות כשני זה חשוב מין בשאין מינו:

ומעתה נחזי אנן דדם הנדה בדם המכה לעולם חשוב מין בשאינו מינו בין למ"ד בתר מבטל בין למ"ד בתר בטל אזלינן דדם מכה אי אפשר לעולם להיות כדם הנדה, דדם הנדה הוא אב הטומאה ודם מכה הוא משקה כדם מגפתו שאינה טמאה כלל, וכן א"א לדם הנדה להיות כדם המכה דהא קימ"ל ריש פ' דם הנדה דדם נדה מטמא לח ויבש, וא"כ דם נדה לעולם יהיה טמא, וא"כ אינו דומה לנבלה שפקעה ממנה טומאתה לכי מסרח וכיון שכן הוי דם הנדה בדם מכה מין בשאינו מינו ושפיר בטל לכו"ע: ד) אולם כ"ז אם נאמר דדם המכה טהור, וע"כ חשוב מין בשאינו מינו וכמבואר, אולם אם נאמר דמקור מקומו טמא וגם דם המכה הוי טמא והוי אב הטומאה וכמו שכתב הרמב"ן בחידושיו לנדה (מא ע"ב), וא"כ הוי כמו דם נדה, וע"כ ממילא הוי מב"מ ולא בטיל דם הנדה בדם המכה כיון ששניהם טומאתן שוה והוי מב"מ ולא בטיל: ומעתה יתפרשו הדברים כמין חומר דזהו דקאמר רבי לרשב"ג, אי חיישת לווסת, כלומר, אי ס"ל דווסתות דאורייתא א"כ אשה נמי טמאה דאם ווסתות דאורייתא אין לתלות ולומר דדם הנדה נתערב בדם מכה וכמבואר לעיל, ואי לא חיישת לווסתות, כלומר, דס"ל ווסתות דרבנן וע"כ תולה להקל לומר דאף אם ראתה דם נדות מ"מ ג"כ טהורה משום ביטול ברוב, וע"כ אתה מטהר האשה וא"כ ע"כ מקור מקומו טהור, דאז א"ש דטהורה האשה משום דבטל דם הנדה בדם המכה, ולא הוי זה מב"מ, משום דכיון דמקור מקומו טהור וא"כ אי אפשר להיות כמוהו, והוי זה כנבלה בשחוטה דחשיב מין בשאינו מינו. ואם אמרת מקור מקומו טמא ודם המכה ג"כ טמא, שוב ממילא גם האשה טמאה כיון דמקור מקומו טמא, א"כ הו"ל מין במינו ולא בטיל, וזהו דקאמר ליה רבי, ואי לא חיישת לווסת מקור מקומו טהור והיינו - כיון דלא תטמא את האשה ע"כ משום ביטול, א"כ ע"כ אית לך לומר מקור מקומו טהור דאי לא"ה ליכא ביטול משום דהוי מב"מ וכמו שנתבאר:

ה) ובזה יונח לנו לשון הברייתא בדברי רבי, ואם יש לה ווסת חוששת לווסתה, אשר לפי האוקימתא דגמ' דפליגי במקור מקומו טמא עיקר דברי רבי דמקור מקומו טהור חסר, ומשטחיות לשון הברייתא בדברי רבי משמע דרבי להחמיר בא. אולם לפמש"כ נכון היטב לשון הברייתא, דהיינו, דרבי קאמר ליה לדברי רשב"ג, דלדבריך דמקור מקומו טמא וכמבואר פלוגתת רבי ורשב"ג לקמן (סו.) דרשב"ג ס"ל מקור מקומו טמא ורבי ס"ל מקור מקומו טהור, יעו"ש, והיינו דקאמר ליה רבי, לדבריך דמקור מקומו טמא וכדס"ל לקמן א"כ ע"כ צריך אתה לומר אם יש לה ווסת חוששת לווסתה, משום דליכא כאן עוד ביטול משום דהוי מב"מ, דאי לא"ה אין קיום לדבריך, משום דדבר זה דהאשה טהורה ומקור מקומו טמא הוי תרתי דסתרי, וכמו שנתבאר:

ובזה יבואר על נכון אף דכבר איפלגו רשב"ג ורבי בדין זה אם מקור מקומו טהור לקמן (סו.) ותרתי ל"ל, אולם לפי דברינו אין כאן עיקר מחלוקתם בזה, אלא שרבי השיבו לרשב"ג עפ"י מה ששמע ממנו דעתו דלקמן דמקור מקומו טמא, וא"כ ע"כ יש לו לומר לפי שיטתו דאם יש לה ווסת חוששת לווסתה משום דאין כאן ביטול משום דהוי מין במינו, כיון דמקור מקומו טמא:

ובזה היינו יכולין ליישב לשון הרמב"ם ז"ל פ"ח מה' א"ב הי"ד שכתב וז"ל, וכן האשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אע"פ שראתה בשעת ווסתה היא טהורה והדם טהור שהווסתות מדבריהם וכו' עכ"ל. וכבר עמד הגאון בעל נוב"י מה"ת יו"ד סי' צ"ז לאיזה צורך השמיענו כאן הרמב"ם דין הדם, דהא לא איירי כאן בדין טומאה וטהרה אלא בדין טומאת אשה לבעלה, ומאי שייטיה דדם כאן, אבל לפי דברינו מדויק היטב לשונו ז"ל, דכל עיקר טהרת האשה כאן הוא דווקא אם הדם טהור אבל אם הדם טמא שוב אין מקום לטהר האשה ג"כ משום דהוי מב"מ ולא בטיל וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל פ"א מה' אבות הטומאה הי"ז דשחוטה אינה בטלה בנבלה משום דהוי מב"מ ויעויין שם השגת הראב"ד, וע"כ כתב הרמב"ם ז"ל דהדם טהור, ומשום זה ג"כ האשה טהורה וכמו שנתבאר, ודו"ק. אלא לפי מה שנבאר לפנינו דבריו אלו שבפ"א מה' אבות הטומאה הנ"ל אין לישב כן:

ד:

א) והנה לעיל יישבנו דעת הרמב"ם ז"ל שמחלק בין לח בלח ובין יבש ביבש דבלח בלח פסק דטומאה כמאן דליתא דמי והבאנו סמוכים לזה:

אולם כעת ראיתי דדברי הרמב"ם ז"ל סותרים את עצמם ממה שפסק בפט"ז מה' טומאת אוכלין דהלוקח ציר מעם הארץ וכו' דלקדרה מצא מין את מינו וניעור ונמצאו רוב המים טמאים, והא בסוגיא דבכורות שם מבואר דז"א אלא משום דאמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי, וע"כ אמרינן מצא מין את מינו וניעור, אבל אם אמרינן טומאה כמאן דליתא דמי לא אמרינן מצא מין וכו', יעו"ש, וא"כ לפי דעת הרמב"ם דס"ל דלח בלח טומאה כמאן דליתא קשה איך פסק כאן דמצא מין את מינו וניעור, הא מים בציר לח בלח הוי ולא אמרינן מצא מין את מינו, כיון דבלח בלח טומאה כמאן דליתא דמי: ומתוך חומר הקושיא נראה ליישב קצת, עיין שם בסוגיא דר"ד הביא לו ראי' לאביי דאמרינן טומאה כמאן דאיתא ממשנה דסאה תרומה וכו', והשיב לו אביי אם טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה, יעו"ש, ולהבין החלוק שבין טומאה עוררת טומאה ובין טהרה עוררת טומאה, דלכאורה דמ"מ מינו הוא ומצא את מינו וניעור: ונראה דטומאה עוררת טומאה א"ש אף דאמרינן טומאה כמאן דליתא מ"מ כשנוסף עוד טומאה אמרינן מצא מין וכו' וניעור, והיינו כמו שכתב הרא"ש פ' גה"נ דאף דאמרינן דהאיסור נהפך להיתר והוי כמאן דליתא מ"מ אמרינן מצא מין את מינו וניעור משום מכיון דמצא את מינו הוי כמו שהוכר האיסור אח"כ ולא חשוב עוד בטול, יעו"ש באורך, וע"כ הנ"מ כשנתוסף עוד טומאה הוי כמו שניכר האיסור ואינו בטל עוד, אולם בטהרה עוררת טומאה שפיר ניחא דלא אמרינן, והוא ע"פ מה דאיתא במנחות דר' חנינא סובר דבתר בטיל אזלינן ואם הבטל אינו יכול להיות כמבטל שוב הוי מין בשאינו מינו, ולפ"ז נראה דהנ"מ בציר שלקח מעם הארץ דהמים שבציר שהם טמאים אי אפשר להיות כהמים שהוסיף כעת, דהמים הטמאים אי אפשר להם להיות טהורים לעולם, שאין להם שום טהרה בעולם, ואף דסלקא להו השקה זה לא חשוב אפשר להיות טהור, דהא הטעם דמהני השקה הוא משום דהוי זריעה ונעשו מחוברים ובטלה מהם תורת משקה שכן מבואר ברש"י פסחים (לד ע"ב) ד"ה מי החג, דטעמא דהשקה דזו היא זריעתן שעברו עליהן מי המקוה ונעשו חבור ובטלו, והר"ז דומה למה שכתבו התוס' דמשקין לא חשוב אפשר להיות כמוהו משום דלכי מסרחי אין שם משקין עליהם, יעוין מנחות (כב ע"ב) תוס' ד"ה ורבי יהודה, והנ"מ משום זה לא חשוב להיות כמוהו, ולא דמי לנבלה דחשוב אפשר להיות כמוהו משום דלכי מסרחי פקעה מינה טומאה, משום דשם ישנה כמו שהיתה בעולם בפני עצמה וע"כ חשוב אפשר להיות כמוהו: ב) ולפ"ז כיון דאזלינן בתר בטיל שפיר קאמר אביי דאין טהרה עוררת טומאה ול"א דמצא מין את מינו, משום דבאמת אינו מינו, דמים הטמאים א"א להו להיות טהורים ואזלינן בתר בטיל, וא"כ לא שייך לומר מצא מין את מינו וניעור דהא אם המים הטהורים יעוררו את המים הטמאים לטומאה, א"כ כשיעוררו שוב הוי מין בשאינו מינו וממילא אינם יכולים לעורר ממ"נ, וע"כ מאי דאית ליה לר"ד מצא מין את מינו וניעור הוא משום דס"ל טומאה כמאן דאיתא, וע"כ אין צריך לעורר את הטומאה אלא את המים שנתבטלו ומים במים שפיר הוי מב"מ ואמרינן מצא מין את מינו וניעור דהטומאה אין צריך לעורר כלל כיון דהטומאה כמאן דאיתא ולא נתבטלה מעולם, וכיון שניעורו המים חזרה הטומאה למקומה דלעולם לא נתבטלה אלא המים הוא שנתבטלו ונעשו ציר וציר לאו בר קבולי טומאה, אבל מכי מצאו מין את מינו נעשה מים וחזרה לו טומאתו וכמו דאיתא בפ"ג דטהרות מ"א הרוטב וכו' קרשו ה"ה שניים, נימוחו וכו' ויעויין ר"ש שם מ"ב, מים טמאים שהגלידו טהורים נימוחו חזרו לטומאתם הישנה וה"נ כ"ז שהוא ציר אין לו טומאה, חזר ונעשה מים חזר לטומאתו הישנה, אבל אם אמרינן טומאה כמאן דליתא, א"כ צריך לעורר את הטומאה ג"כ, שגם הטומאה נתבטלה וליתא, ומים טהורים לא יוכלו לעורר את המים טמאים, משום דהוי מין בשאינו מינו ולא אמרינן מצא, וע"כ צ"ל דטומאה כמאן דאיתא דמי. אולם כ"ז אי אמרינן דאזלינן בתר בטיל שפיר י"ל דהטהרה עם הטומאה הוי מין בשא"מ אבל אם אזלינן בתר מבטל וכדעת רב חסדא במנחות שם א"כ שוב הוי המים הטמאים עם הטהורים מין במינו משום דאפשר להמים הטהורים להיות כטמאים דהטהורים ג"כ יוכלו לקבל טומאה ולהיות טמאים, וכיון דאזלינן בתר מבטל שפיר אמרינן מצא מין את מינו וניעור אף דאמרינן טומאה כמאן דליתא דמי, מ"מ כשמצא מין את מינו שוב הוי כמו שהוכר האיסור, וכמו שכ' הרא"ש, וכיון שהמים הטהורים לא יוכלו לבטל את המים הטמאים משום דהוי מב"מ א"כ שפיר חזר וניעור אף אם אמרינן טומאה כמאן דליתא דמי, משום דכשמצא את מינו חוזר וניעור, והוי כמו שהוכר האיסור: מעתה א"ש פסק הרמב"ם ז"ל, דס"ל דהסוגיא כאן אזלא למ"ד בתר בטיל אזלינן, וע"כ אי אמרינן טומאה כמאן דליתא שוב ליכא למימר טהרה עוררת טומאה, וכמו שנתבאר משום דהוי מין בשאינו מינו, אולם הרמב"ם ז"ל שפסק כר"ח דאזלינן בתר מבטל, ונבלה בטלה בשחוטה, כמבואר בפ"א מה' אבות הטומאה, שפיר נוכל לומר טהרה עוררת טומאה, משום דהוי מב"מ, ומצא מין את מינו וניעור, אף דבלח בלח אמרינן טומאה כמאן דליתא דמי, וכמו שנתבאר:

ה:

א) עוד עלה בדעתי ליישב דעת הרמב"ם ז"ל שפסק בחררת דם שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא שלא על דרך הר"י קורקס ז"ל שמחלק בין לח ובין יבש, ונציע בזה הסוגיא דבכורות שם וז"ל הגמ' בקצור, והא תנן בהמה גסה ששפעה חררת דם וכו' ותני עלה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא שאני הכא דהו"ל טומאה סרוחה, הניחא לבר פדא דאמר טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב הא לא חזיא לגר אלא לר"י דאמר אחד זה ואחד זה עד לכלב הא חזיא לכלב קשיא. גופא בר פדא וכו' מ"ט דב"פ דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר וכו' הראוייה לגר קרוי נבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרויה נבלה, ואידך למעוטי היכא דהסריחה מעיקרא ואידך הסריחה מעיקרא לא צריך קרא עפרא בעלמא הוא, תנן בהמה גסה וכו' וכו' לא במגע ולא במשא ואמר ר"י משום ביטול ברוב נגעו בה תיפוק ליה דלא איתחזי כלל הא נמי איתחזי אגב אמו, עכ"ל הגמ':

וזה לי ימים רבים נתקשיתי בתירוץ הגמ' דמשני הא נמי איתחזי אגב אמו, הא שנינו במשנה חולין (ע ע"ב) בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו וכו' טהור ומבואר שם בגמ' דטהור לא מטעם טומאה בלועה אלא מטעם ק"ו אם הועילה לו אמו להתירו באכילה לא תועיל ליה לטהורי מידי נבלה ויעו"ש ברש"י ובתוס', ולפ"ז מאי יועיל לנו כאן מאי דאיתחזי אגב אמו לטמאות טומאת נבלות מאחר דבשעה שהיה במעי אמו טהור הי', ואחר שיצא ממעי אמו כבר הי' נבלה סרוחה, וא"כ אכתי הוי הסריחה מעיקרא כיון דהסריח קודם שחל עליו טומאת נבלות וכמו שפירש רש"י שם הטעם שהסריחה מעיקרא לא מטמאה דלעולם לא ירדה לידי טומאה בשעה שהיתה ראויה לגר, וא"כ הנ"מ בשעה שהיתה ראויה לגר לא היתה עליה טומאת נבלות, ואכתי הוי סרוחה מעיקרא, וזו קושיא עצומה:

ב) ומתוך חומר הקושיא נראה לי, הנה שיטת רש"י ז"ל כאן דב"פ דאמר טומאה קלה עד לכלב היינו שמטמאה במגע עד שתפסל מאכילת כלב, וכונת רש"י ז"ל מבוארת יותר (בחולין עא) מדבריו שם ד"ה אלא לב"פ שמטמאה במגע כאוכלין טמאין לטמא אוכלין ומשקין, ואף דאינה מטמאה טומאת נבלה, מ"מ כ"ז שלא נפסלה מאכילת כלב וחשובה אוכל חשובה לטמא אוכלין ומשקין, דלענין זה לא ניטלה ממנה טומאת נבלה, ויעו"ש ברש"י. לפ"ז נראה לענ"ד, דיש מקום לומר לכאורה כיון דחזינן דלב"פ דלא חשוב לדידיה נבלה מיד שאינה ראויה לגר ומ"מ לענין לטמא אוכלין ומשקין חשובה נבלה, הנ"מ לר"י דמוקי קרא לסרוחה מעיקרא דאינה חשובה נבלה אם אינה ראויה לגר, מ"מ לענין לטמא טומאת אוכלין ומשקין חשובה נבלה גם היכא שהסריחה מעיקרא, דבסברא זו לא פליגי ב"פ ור"י, וכמו דלב"פ לא חשוב נבלה שאינה ראויה לגר אף בשלא הסריחה מעיקרא ומ"מ מטמאה אוכלין ומשקין הנ"מ לר"י דלדידיה לא חשוב נבלה שאינה ראויה לגר אם היתה סרוחה מעיקרא, מ"מ מטמאה במגע והיינו אוכלין ומשקין לפי שיטת רש"י:

אולם באמת אין הדבר כן ואין הדמיון עולה יפה, וברור הוא שיש לחלק דדווקא בנבלה שלא הסריחה מעיקרא א"כ נחתה עליה תורת אוכל כשהיתה ראויה לגר, וכיון שאינה יוצאה מתורת אוכל עד שתפסל מאכילת כלב כמבואר בפסחים (מה ע"ב) כל אוכל המיוחד לאדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב, ע"כ שפיר מטמאה לב"פ אוכלין ומשקין כמו שאר אוכלין טמאין שמטמאין אוכלין ומשקין עד שיפסלו מאכילת כלב, אולם בשהסריחה מחיים דלעולם לא ירדה עליה תורת אוכל דמחיים אין תורת אוכל עלה כמבואר בכמה דוכתי, ועיין (נדה נא) מחשבת חיים לא שמה מחשבה וכשמתה כבר לא היתה ראוייה לגר מקודם, וא"כ נמצא דמעולם לא ירדה עליה תורת אוכל דמחיים לא היתה עליה תורת אוכל, ובשעה שמתה שהיתה ראויה להיות אוכל כבר אינה ראויה לאוכל אדם וא"כ מעולם לא ירד עליה תורת אוכל אדם והוי כמאכלי בהמה שאינם ראויים לאדם שאינם מטמאין טומאת אוכלין הואיל ואינן אוכל אדם, ולא דמי לכל אוכלין שמטמאין טומאת אוכלין עד שיפסלו מאכילת כלב, היינו משום דהיה עליהם מכבר תורת אוכל אדם קודם שנפסלו, וע"כ לא נפקע מהם תורת אוכל עד שיפסלו מאכילת כלב, משא"כ בסרוחה מעיקרא, דמעולם לא היה עליה תורת אוכל אדם, וע"כ ודאי אינה מטמאה גם טומאת מגע, היינו אוכלין ומשקין, וז"ב:

ג) ומעתה אומר אני, דזה ודאי דלא מטמאה טומאה חמורה היינו טומאת משא משום דאיתחזי אגב אמו דהא זה דומה להסריחה מעיקרא, כיון שהסריחה עוד קודם שתחול עליה טומאת נבלות דבמעי אמו טהור הי' וכקושיתנו לעיל, ומאי דמשני הא נמי איתחזי אגב אמו היינו לומר, כיון שהיה ראוי במעי אמו לגר קודם שהסריח וא"כ חלה עליו תורת אוכל במעי אמו דהא מת היה במעי אמו, וא"כ ירדה עליו תורת אוכל קודם שהסריח, וכיון שכבר ירדה עליו תורת אוכל קודם שפיר מטמא טומאה קלה היינו טומאת מגע באוכלין ובמשקין כיון שכבר ירדה עליו תורת אוכל קודם שנעשה סרוחה, א"כ הוי כמו לב"פ דמטמאה טומאת מגע לטמא אוכלין ומשקין עד לכלב והנ"מ תטמא טומאת מגע מיהת, וע"כ שפיר הוצרך ר"י לטעם דביטול ברוב כדי שלא תטמא טומאת מגע ג"כ היינו אוכלין ומשקין, וקושית הגמ' היתה משום דס"ד דלא איתחזי כלל והיינו דמעולם לא היה עליו תורת אוכל וע"כ הר"ז דומה לסרוחה מחיים דלא מטמאה טומאת מגע לטמא אוכלין ומשקין, וע"ז תירץ הש"ס דכאן היה עליה תורת אוכל קודם שנסרח שהיה ראוי במעי אמו וא"כ שפיר מטמאה טומאת מגע, וע"כ הוצרך ר"י לטעם ביטול ברוב כדי שלא תטמא במגע ג"כ:

ולפ"ז נכון פסק הרמב"ם ז"ל שפסק דחררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, אך דטומאה כמאן דאיתא דמי, דלפי האמור פסקו עולה יפה דלטומאת משא בלא"ה לא מטמאה משום דהוי טומאה סרוחה מעיקרא, וכמו שכתבנו, ולא צריך לזה כל ביטול דבלא ביטול אינה מטמאה במשא מחמת סרוחה, וטעם ביטול ברוב אין אנו צריכים רק לענין טומאת מגע לטמא אוכלין ומשקין, וע"ז שפיר מהני ביטול ברוב דלענין טומאת מגע מהני שפיר ביטול כמו נבלה בשחוטה, וטומאת משא בלא"ה ליכא וכמו שנבאר, וס"ל להרמב"ם ז"ל דהא דסלקא הגמ' לעיל בקושיא אליבא דר"י דאמר אחד זו וכו' עד לכלב הוא קודם שמסיק הגמ' דר"י מודה בסרוחה מעיקרא דאינה מטמאה טומאת נבלות, אבל אחר שמסיק כאן דבסרוחה מעיקרא ליכא גם לר"י טומאת נבלות, ממילא ליכא כאן טומאת משא משום סרוחה מעיקרא, ולענין טומאת מגע מהני שפיר טעמא דביטול ברוב, ושפיר פסק הרמב"ם ז"ל למסקנא דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא: ויש הוכחה לזה מהא דמסיק הגמ' כאן קשיא ולא קאמר תיובתא, אשר מזה נראה דאינה קושיא גמורה, אבל רק עלתה בקושיא לפי שעה, כמו שכתב רשב"ם ב"ב (נב ע"ב) ד"ה קשיא בשם ר"ח דהיכא דעלתה בקושיא לא בטלו דבריו לגמרי דאמרינן לא הוי ברירה להן דבטלה שמועה זו לגמרי, אלא לא אשתכח פרוקא בההיא שעתא דתליא וקיימא, יעו"ש:

ד) אמנם אף שלכאורה זה יישוב נאה ומתקבל לדעת הרמב"ם ז"ל, מ"מ נלע"ד דאי אפשר לומר כן, דבאמת דעת רש"י דמפרש דטומאה קלה היינו טומאת מגע לטמא אוכלין ומשקין. אין לה כל מובן, וכמו שהרבה לתמוה עליו הרשב"א ז"ל בחדושיו לחולין (עא.) דמאי שנא אדם מאוכלין ומשקין, אם נתמעטה נבלה זו מלטמא אדם ודאי מכל טומאה נתמעטה, ואם לא נתמעטה מלטמא אוכלין אמאי נתמעטה מלטמא אדם, יעו"ש, וקושיתו לכאורה גדולה ועצומה, וכן הקשו התוס' כאן בבכורות, יעו"ש: אבל לדעתי לולא דברי הרשב"א ז"ל הייתי אומר דדברי רש"י ז"ל נכונים וישרים והם מתפרשים ועולים יפה ע"פ המבואר במנחות (כד ע"ב) שני סדינין המקופלין ומונחים זה על זה וישב זב עליהם העליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס, יעו"ש, דטומאת מדרס ומגע מדרס חלין בב"א וע"כ כשעשאו וילון דנטהר מן המדרס מ"מ טומאת מגע נשארה עליו משום דחלה עליו גם טומאת מגע, ויעויין עוד חולין (עב ע"ב) ובתוס' שם ד"ה אבל:

וז"ל רש"י ז"ל חולין שם (ע"א.) ד"ה עד לכלב דלא גריעה ממגע נבלה שהוא ראשון לטומאה ומטמא אוכלין וכו' עכ"ל, שמענו מדבריו דמשו"ה הנבלה מטמאה טומאה קלה משום דנטמאה במגע נבלה:

ומעתה דבריו ז"ל מבוארין מעצמם ע"פ סוגיא דמנחות הנ"ל דטומאה חמורה וטומאה קלה חלין בב"א, וא"כ כאן בשעה שמתה הבהמה ונעשה נבלה ירדה עליה טומאה חמורה של נבלה וגם טומאת מגע נבלה במה שנגע בשרה זה בזה בשעה שנעשה נבלה וחלו עליה טומאת נבלה וטומאת מגע נבלה בב"א, ולא מיבעי לר"מ דס"ל בחולין (עב ע"ב) שם דמגע ביהס"ת הוי מגע א"כ גם כאן פשוט דהוי מגע, אלא אפי' לרי"ו דס"ל דמגע ביהס"ת לא הוי מגע מ"מ הא אי אפשר שבשעה שמתה ונעשה נבלה לא נגעו מקומות הגלויים בה, רגליה או שפתיה זו בזו וא"כ נעשה כאן מגע נבלה במה שנגעה בעצמה [הערה - ועיין כעין זה פ"ג דטהרות מ"א הרוטב וכו' קדשו הרי אלו שניים, ועיין שו"ת ח"ס יו"ד סי' של"ז. ע"כ]:

ומכש"כ לשיטת הרב ר' שמעון בתוס' חולין שם דלא אמרינן שבעה לה טומאה בטומאה הבאה מגופו, א"כ אף אם לא נגעה בעצמה בשעת מיתה, מ"מ מקבלת טומאת מגע אח"כ, ויעו"ש בתוס' ד"ה אבל, וא"כ שפיר כתב רש"י ז"ל דיש כאן מגע נבלה משום שקבלה טומאת מגע מעצמה וכמבואר, וע"כ כיון דכל אוכל מטמא טומאת אוכלין עד שיפסל מאכילת כלב, כמבואר בפסחים (מה ע"ב) כיון שהיתה לו תורת אוכלין מקודם והנ"מ הנבלה שקבלה טומאת מגע מעצמה אין נפקעת טומאתה ממנה עד שתפסל מאכילת כלב כמו שאר אוכלין, וזה לענ"ד ברור בכוונת רש"י ז"ל:

ובזה מיושב נמי מה שראיתי בחדושי רמב"ן חולין שם שהביא בשם רבותינו בעלי התוס' ז"ל שהקשו ג"כ לפירוש רש"י מסוגיא דבכורות דניחא ליה לב"פ הא דאינו מטמא לא במגע ולא במשא, דמ"מ יטמא אוכלין ומשקין ומשמעות אינו מטמא משמע אינו מטמא כלל, אולם לפמש"כ דהטעם הוא משום מגע נבלה א"כ בחררת דם דהוי טומאה בלועה ודאי אינה מקבלת טומאה במעי בהמה והוי כשתי טבעות וכו', והבן היטב: ה) ומעתה לפי המתבאר כוונת רש"י ז"ל דמשו"ה ב"פ מטמא טומאת מגע אוכלין ומשקין משום דיש על הנבלה טומאת מגע נבלה ג"כ, א"כ אין זה אלא בשכבר חלה עליה טומאת נבלה והיה לה ממי לקבל טומאת מגע נבלה, אבל כאן בעובר במעי אמו שכ"ז שהיה במעי אמו לא חלה עליו טומאת נבלות, א"כ אין כאן טומאת מגע נבלה כיון שהסריח מקודם לא חלה עליו טומאת נבלות, וא"כ לית ליה ממי לקבל טומאת מגע נבלה, כיון דלא היה כאן טומאת נבלות כלל דבמעי אמו טהור הי' מטומאת נבלה, ונדחה מה שכתבתי לפרש דאתחזי אגב אמו מהני לקבל טומאת מגע לטמא אוכלין ומשקין, דלפי המבואר ליכא כאן טומאה כלל וע"כ לומר דאיתחזי אגב אמו מהני באמת לטמא טומאה חמורה, וכמו שמבואר מדברי רש"י ז"ל כאן ד"ה הסריחה יעו"ש, ומעתה קמה קושיתי וגם נצבה הא הוי סרוחה מעיקרא, וצע"ג:

ו) ושו"ר דיש לקיים תירוץ זה דמשום הכא מטמא טומאה קלה משום דסופה לטמא טומאה חמורה והיינו אם תצא לחוץ תטמא משום נבלה שוב אינה צריכה לא הכשר מים ולא הכשר שרץ כדאיתא בנדה (נא.), ועיין בחולין (קכט.) דסופה לטמא טומאה חמורה גם אם ע"י איזה מעשה תבוא עליה טומאה, אינה צריכה הכשר ולא מגע שרץ משום דמטמאה ג"כ טומאה חמורה, ולא שייך כאן כששימש מעשה עץ שימש דזה אינו דכאן אינו מטמא משום נבלות אם לא היה עליה תורת בשר ולא היה ראוי לגר, וכמש"כ התוס' בחולין (עג ע"ב) ד"ה ס"ד דכה"ג היכא שצריך שגם מקודם יהיה ראוי לאכילת אדם, אז אף אם פקעה טומאה חמורה לא פקעה טומאה קלה כמו במי חטאת, יעו"ש, ואין צריך הכשר מים ולא הכשר שרץ, יעו"ש. ועיין זבחים (קה.) ואכ"מ: ז) ואזכיר מילתא דתמיהא לי בההיא ענינא דבכורות, דבנזיר (נ.) איבעי לן אי גמירי דין נצל בבהמה או לא, ולענ"ד קשה אם אין דין נצל בבהמה א"כ למאי איצטריך ר' יוחנן בבהמה ששפעה חררת דם דאינה מטמאה במגע ובמשא לטעמא דביטול ברוב, תיפוק ליה כיון שנימוח הולד הו"ל נצל ואין דין נצל בבהמה. ומה שיותר קשה לפי מה שכתבו התוס' בנדה (כז.) ד"ה מאי טעמא, שהשיגו על פירש"י דהתם, וכתבו בשם ר"י דאין דין נצל בנפל משום דלא נגמר, וע"כ אינו טמא התם בולד אדם אלא מטעם מת שלם, יעו"ש, וכיון דאין דין נצל בנפל וא"כ אף אם גמירי דין נצל בבהמה מ"מ הא בנפל לא שייך דין נצל לפ"מ שכתבו התוס', וא"כ ליכא לטמויי בנבלה כלל דהא כאן ליכא למימר דמטמא מחמת נבלה שלמה, דזה לא מצינו גבי נבלה, דדווקא גבי מת מצינו דמטמא מת שלם אף שאין בו כזית, אבל נבלה טומאתה בכזית בשר, דאל"כ לא הועילו גם התוס' בתירוצם על קושיתם בהא דשליא, דלא שייך סרוחה ואעפ"כ מהני ביטול ברוב ותרצו משום דמת כיון שנתבטל אינו חשוב מת שלם ואם נאמר דגם בנבלה הטעם שמטמא מחמת מת שלם, וא"כ שפיר מהני טעמא דביטול ברוב גם בנבלה שאינה עוד נבלה שלמה כמו במת, וע"כ דבנבלה מטמא ג"כ מתורת כזית בשר, וזה לענ"ד קשה, הא הוי נימוח וא"כ יש לו דין נצל ואין נצל בבהמה או בנפל, וצע"ג:

ח) שוב התבוננתי דמכח קושיתי זו יש ליישב בזה ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל בהא דפסק דחררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא משום דבנזיר שם הוא איבעיא דלא איפשיטא אם יש תורת נצל בבהמה או לא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שאר אבות הטומאה הי"ג דהוי ספק, ולפ"ז יש לומר דקושית הגמ' כאן הוא לפי הצד אם נאמר דיש תורת נצל בבהמה ע"כ מקשה לרי"ו דס"ל דזה וזה לכלב אמאי לא תטמא משום משא, אבל אם נאמר שאין תורת נצל בבהמה לא קשיא מידי, והנה התוס' כאן כתבו דהא דמטמאה במשא נבלה בשחוטה הוא מדרבנן אבל מדאורייתא גם לטומאת משא בטלה יעוש"ה, ולפ"ז ניחא שפיר מה שפסק הרמב"ם ז"ל דאינה מטמא במשא משום כיון דהא אם יש תורת נצל בבהמה הוי ספקא דדינא, וא"כ כאן דמדאורייתא בלא"ה אינה מטמאה משום דבטל ברוב ורק מדרבנן, וא"כ לענין דרבנן הא הוי ספיקא דרבנן ולקולא, ושפיר פסק הרמב"ם ז"ל דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ואף דהוי ספק בגוף וספק בתערובות דלא אמרינן בזה ספיקא דרבנן ולקולא, כמבואר ביו"ד סי' ק"י, מ"מ יש לחלק חדא דלא אמרינן כן אלא באיסור אבל בטומאה לא משום דאפושי טומאה לא מפשינן, כמו דאיתא בביצה (ז.) וברש"י שם וכמו שכתבו התוס' בחולין (פו ע"ב) יעוש"ה, ועוד והוא הנכון, דעד כאן לא אמרינן ספק בגוף וספק בתערובות אסור דווקא בנודע הספק קודם התערובות דאיתחזק ספק איסור תורה קודם, אבל כאן הא הספק תורה נולד אחר התערובות דכה"ג לא אמרינן ספק בגוף וספק בתערובות אסור, כמבואר ביו"ד ובאחרונים שם, וא"כ א"ש פסק הרמב"ם ז"ל והר"ז נכון:

ו:

א) כעת נעתיק עצמנו לענין אחר, דלפי המבואר דדעת הרמב"ם ז"ל לחלק בין לח בלח ובין יבש ביבש דבלח בלח אמרינן טומאה כמאן דליתא דמי. תתעורר לנו קושיא גדולה היא קושית התוס' במנחות (כב ע"ב) ד"ה ורבי יהודה שהקשו דבגיטין משמע דר"י ס"ל מב"מ בטיל וכן בשבת קמ"ב מעלין את המדומע באחד ומאה, ותרצו לחלק בין לח בלח ובין יבש ביבש, דדווקא בלח ס"ל לר"י דמב"מ לא בטיל אבל יבש ביבש מודה ר"י דבטיל, וחזרו והקשו מהא דנבלה בשחוטה דאמרינן דלר"י מב"מ לא בטיל למ"ד בתר בטיל אזלינן, ותרצו דאיירי בשנימוחה דהוי לח בלח, יעו"ש. אבל לפמש"כ הרמב"ם ז"ל לחלק דבלח בלח גם טומאת משא ליתא א"כ ליכא למימר כתירוץ התוס' דהא עלה דההיא נבלה בשחוטה אמרינן דמטמאה טומאת משא וא"כ על כרחך איירי ביבש ביבש דאי לא"ה אף טומאת משא ליכא. א"כ מוכח דלר"י אף ביבש ביבש ס"ל דמב"מ לא בטיל, וחזרה קושית התוס' לדוכתא. ובאמת לשיטת הרמב"ם ז"ל בלאו"ה ליכא לחלק כמו שחלקו התוס', דהא המל"מ פ"א מה' מטמאי מו"מ שהבאתי לעיל הוכיח דלהרמב"ם אפר באפר או קמח בקמח לא חשוב לח בלח, יעו"ש, א"כ בלאו"ה תשאר קושית התוס' מהא דביצה ל"ח דאמרינן דלר"י חטין בחטין לא בטיל משום דהוי מב"מ, דאף אם איירי בקמח בקמח וכתירוץ התוס', מ"מ הא להרמב"ם ז"ל חשוב יבש ביבש וע"כ להרמב"ם ז"ל ליתא לתירוץ התוס', והקושיא במקומה עומדת מסתירת דברי ר"י בכמה מקומות: וליישב כ"ז נבוא לעיין בעיקר פסק הרמב"ם ז"ל שפסק דשחוטה אינה בטלה בנבלה משום דהוי מב"מ, שהשיג עליו הראב"ד ז"ל דהא ז"א אלא לר"י דס"ל מב"מ לא בטיל וכמבואר בסוגיא דמנחות שם משא"כ לדידן דקימ"ל מב"מ בטיל ליתא להאי דינא כלל דבין נבלה בשחוטה ובין שחוטה בנבלה בטלו ואינה מטמאה במגע, ויעו"ש בהשגת הראב"ד ומה שכתב הכ"מ להציל את רבנו ז"ל:

וביישוב פסק הרמב"ם ז"ל בזה נקדים מה שכתבו התוס' בכמה דוכתי ומהם בחולין (צה.) ד"ה ספקו אסור אף דאמרינן כל קבוע כמחצה ע"מ דמי מ"מ אמרינן דמדאורייתא חד בתרי בטיל משום שמעורב האיסור ואינו ניכר במקומו ולא אמרינן קבוע רק בשניכר האיסור במקומו כמו בחנויות דנכרת חנות הנבלה, יעו"ש, וכן הוא מוסכם מכל הראשונים ז"ל:

אולם יש בענין זה חקירה עצומה ראוי להתבונן בה. הא דאמרינן דכל שלא ניכר האיסור והוא מעורב לא אמרינן קבוע אם הוא מטעם דבטיל ברוב וע"כ ממילא אין שייך לדון בזה דין קבוע כיון שבטיל אין כאן איסור כלל ולא שייך בזה לומר קבוע, אבל אם נמצא דבר שאינו ראוי להתבטל ושם איסורו ישאר עליו לעולם וכיון שעדיין באיסורו עומד ויש כאן איסור במקומו שוב נאמר כל קבוע כמע"מ דמי, כיון דיש כאן איסור קבוע אמרינן כל קבוע כמע"מ אף שאינו ניכר במקומו, דכל מעלת שאינו ניכר דלא אמרינן קבוע הוא מטעם ביטול ברוב, אבל אם נמצא דבר שאינו יכול להתבטל שוב ממילא אין נפק"מ בין ניכר ובין אינו ניכר ובכל ענין חשוב קבוע, או דילמא אף בענין שאינו יכול להתבטל מ"מ דין קבוע לא נאמר אלא בשניכר האיסור במקומו אבל בשאינו ניכר במקומו לא אמרינן קבוע, והדרינן לדינא דכל דפריש מרובא פריש אף בענין שהאיסור אינו יכול להבטל, ואף שהאיסור נשאר באיסורו ובמקומו מ"מ אמרינן כל דפריש מרובא פריש:

ג) וכד נעיין בזה באיזה מקומות בש"ס ובתוס' נמצא בחקירה זו לכאורה דברים נראים כסותרים זה את זה בחקירה הזאת:

והנה נביא ראשונה מענין שאנו עסוקים בו וממקומו הוא מוכרע ממה שכתבו התוס' במנחות (כג.) ד"ה שחוטה וז"ל, והיכא דקבעי ברשוה"ר ואינו יודע באיזו מהם נגע ספקו טהור דכל קבוע כמע"מ דמי היכי דאפשר להיות כזה וכו', עכ"ל התוס', ולכאורה דברי התוס' מתמיהים לפי הכלל אשר השרישונו ז"ל בכל התורה דלא אמרינן קבוע כמע"מ אלא בשניכר האיסור אבל בשלא ניכר האיסור ל"א קבוע, א"כ כאן שאין ניכר השחוטה בין הנבלה לית לן למידן דין קבוע והי"ל לילך אחר הרוב ונבלה היא ואף ברשוה"ר טמא:

אולם מזה יצא לנו לפשוט כסברא הראשונה שכתבנו, דכל עיקר טעם דלא אמרינן קבוע בשאינו ניכר במקומו הוא מטעם שבטל ברוב, אבל אם אינו בטל אז אנו אומרין קבוע אף בשלא ניכר במקומו, ומעתה א"ש דברי התוס' כיון דאמרינן כאן דשחוטה אינה בטלה בנבלה משום דהוי מב"מ, שוב אמרינן כאן קבוע כיון דלא מהני כאן ביטול חזר להיות קבוע אף בשאינו ניכר במקומו, ושפיר כתבו התוס' דהוי קבוע כמע"מ:

ד) שוב נראה ראי' לסברא זו ממאי שכתבו התוס' בסנהדרין (פ ע"ב) ד"ה הנסקלין דמשו"ה אין הנסקלין נדונין בשריפה כרוב הנשרפים משום דהוי ליה קבוע כמע"מ דמי, וכבר תמה הכרו"פ סי' ק"י דהא כה"ג לא אמרינן קבוע כיון דלא ניכר האיסור במקומו, אולם לפי האמור י"ל כיון דבאדם לא שייך ביטול ואינו דומה לשאר בע"ח דבטלין מדאורייתא, וא"כ כיון דלא שייך בו ביטול שוב הו"ל קבוע כמע"מ אף שאינו ניכר במקומו ונוחין דברי התוס':

[הערה - שוב עיינתי בכרו"פ על מקומו וראיתי כי כתב כן ליישב דברי התוס' כמו שכ' ותמה ג"כ מהא דנזיר שסותר זה, יעו"ש. ע"כ]:

ובזה יש לקיים גם מה שכתבו התוס' בכתובות (כט.) ד"ה ועל הכותית דלמ"ד עבד ושפחה נתערבו בהן אי דאזלי איהו לגבה הו"ל קבוע וכמע"מ דמי, יעו"ש. והא התם ג"כ לא ניכר האיסור במקומו ואעפ"כ כתבו דהוי קבוע. אולם לפמש"כ דבאדם לא שייך ביטול שוב הו"ל דין קבוע וא"כ הנ"מ כיון דלא שייך ביטול שפיר הו"ל קבוע וכמע"מ דמי:

אולם אף שמצאנו סמוכות לזה מדברי תוס' אלו, אבל כנגד זה מצינו סתירה מגמ' דנזיר י"ב שם, דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשים שבעולם, שהקשו התוס' שם כו"ע יאסרו ליקח נשים, ותרצו משום דמדאורייתא גם הוא שרי ליקח אשה משום דאזלינן בתר רובא ולא אמרינן כאן קבוע משום דקבוע לא אמרינן אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר לעצמו, אבל כשאין האיסור ניכר לעצמו לא אמרינן קבוע וכו', יעו"ש. הרי אף שבאדם לא שייך ביטול לפ"מ שכתבנו לעיל מ"מ כתבו התוס' דלא אמרינן קבוע משום שלא ניכר האיסור במקומו, ויהי' מבואר מדברי התוס' אלו היפך הסברא הראשונה דאף בגוונא דלא שייך ביטול מ"מ לא אמרינן קבוע, דדין קבוע לא הוי בשאין ניכר האיסור במקומו אף זולת טעם הביטול, וכבר הרגיש בזה הכרו"פ שם:

ה) וליישב הסתירות בזה נראה דדבר זה אם היכי דלא שייך ביטול אם יש לדון דין קבוע בשלא ניכר האיסור במקומו, יבואר לנו ממקום שאנו למדים דין קבוע, דלפי המבואר בש"ס כתובות (טו.) דעיקר דין קבוע ילפינן מקרא דוארב עליו דתשעה ישראלים וחד נכרי הוי קבוע ואין נהרג עליו דמשום דכל קבוע כמע"מ דמי ומשם ילפינן דין קבוע בכל התורה, והרי הר"ן פ' גיה"נ כתב דדין קבוע הוי חידוש ואין לך בו אלא חידושו, יעו"ש. ולפ"ז כיון דלא מצינו למילף לדון דין קבוע אלא מה שנמצא בו. א"כ בהא דוארב עליו דמשם הוא עיקר דין קבוע ושם הא מיירי בשניכר האיסור במקומו א"כ ממילא לא נוכל ללמוד ממנו דין קבוע במקום שלא ניכר האיסור במקומו, ואף בדבר שלא שייך בו ביטול מ"מ כל שלא ניכר האיסור במקומו שלא דמי לקרא דוארב עליו, שוב ליכא למילף מיניה דין קבוע ואזלינן בתר רובא אף בדבר שלא שייך בו ביטול:

ו) אולם לענ"ד יש לנו עוד מקום בתורה אשר ממנו נוכל לדון דין קבוע, ומשם יבואר דאף בשלא ניכר האיסור במקומו כל שלא בטיל חשיב קבוע וכמע"מ דמי, והוא: בע"ז (נג ע"ב) דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש, מכדי ירושה להם מאבותיהם וא"א אוסר דשא"ש ואי משום הנך דמעיקרא בביטול סגי, אלא מדפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו וכו' אימא כל לבהדי עגל נתסרו מכאן ואילך נשתרי מאן מוכח, עכ"ל הגמ', ומסוגיא זו הא מוכח דאמרינן כל קבוע כמע"מ אף במקום שלא ניכר האיסור במקומו, כמו שיבא לפנינו:

והדבר קשה, וכי משום דלא מוכח איזו היתה באותה שעה או איזו נעבד קודם או אח"כ נצריך לכל האשרות שריפה, אדרבה כיון דרובן מותרות בביטול בעלמא או לא נאסרו כלל דהא רובן הם לא משעת העגל וא"כ ליבטלו האשרות שניטעו בשעת העגל ברוב האשרות המותרות בביטולא בעלמא:

אולם באמת כבר כתבו האחרונים ז"ל דלא שייך ביטול ברוב בקרקע ובמחובר לקרקע וכמו שכתב רש"י בגיטין (נד ע"ב) ד"ה הר"ז לא ילקט דקרקע אינה בטלה וכמו שהביא החוו"ד ביו"ד סי' ק"י סק"ו ולקמן עוד יבואר אי"ה וכיון דלא שייך ביטול בקרקע שפיר אמרינן מאן מוכח משום דקרקע אינה בטלה ברוב, וע"כ האילנות האסורים אינם בטלים ברוב המותרים:

אבל עדיין תיקשי, נהי דאינן בטלין מ"מ בכל חד וחד אילן ניזיל בתר רובא ונאמר דהוא מרוב ההיתר, כיון דלא ניכר האיסור במקומו, ולית כאן דין קבוע, וע"כ צ"ל מכאן כיון דליכא דין ביטול בקרקע שוב אמרינן קבוע כמע"מ אף שלא ניכר האיסור במקומו, והנה יצא לנו מדאמרה תורה ואשריהם תשרפון באש ולא אזלינן בתר רובא, ש"מ מזה דכל דלא שייך ביטול שוב הוי זה קבוע ואמרינן כמע"מ דמי אף שאין ניכר האיסור במקומו, ומכאן נוכל ללמוד דין קבוע לכה"ת כולה דאמרינן קבוע אף בשאינו ניכר האיסור במקומו במקום שלא שייך ביטול:

ולפ"ז יש לנו שני למודים לענין קבוע דמקרא דוארב עליו לא שמעינן דין קבוע רק בשניכר האיסור במקומו דומיא דהתם, אולם מקרא דואשריהם שמעינן דין קבוע אף במקום שלא ניכר האיסור במקומו:

ז) אבל עדיין צריכין אנו למודעי דלאו אליבא דכו"ע מצינו למילף דין קבוע מקרא דואשריהם בהקדם דברי הר"ן שם שהקשה על הא דאמרינן מכדי א"א אוסר דשא"ש הא קימ"ל דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה וא"כ דילמא ע"י מעשה אסרום, ותירץ דרב יהודא אמר רב דקאמר לה ס"ל דא"א אוסר דשא"ש ע"י מעשה יעו"ש בר"ן ומ"ש בשם הרמב"ן ז"ל:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה