אור ברסלב
שות מרחשת א › סימן לו

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · סימן לו

סימן לה

תשובה לרב גדול אחד:

א) מה שכתב הנוב"י מהד"ק יו"ד סי' מ"ג הא דחוששין אם שהה הדם בפרוזדור לתלות בפלוגתא דהלל ושמאי אם חוששין שמא כותלי ביהר"ח העמידוהו, לענ"ד אינה ראי' דדווקא התם דהשתא חזינן דפריש ממקום קביעותו מהמקור שפיר חייש הלל דילמא הדם הזה פריש גם מקודם כיון דעכ"פ פריש ממקום מציאותו בהמקור, וכן שפיר כתב הר"ן לחוש שמא שהה הדם בפרוזדור ג' ימים דמכיון דחזינן דראתה דם ע"כ אין הספק אלא אימתי פריש וחיישינן שפיר שמא גם קודם ג' ימים נעשתה הפרישה, וכמו בכתם דאמרינן לקמן (נב ע"ב) דאם יש לחלק בג' גריסין ועוד חוששת משום זוב, אבל בנדון השפופרת מהיכי תיתי נסתפק דילמא מדם שבפרוזדור הוא הא הדם מקום קביעותו במקור הוא, ומהיכי תיתי נימא דפריש ממקום קביעותו, ואדרבה אמרינן על דם שבמקור כאן נמצא וכאן היה ולא זז מעולם ממקום קביעותו כיון דלאו זמן ווסת הוא ואין דרכו כעת לבוא ויש קצת ראי' לזה ממה שכתבו התוס' במכילתין (ג ע"ב) ד"ה אביי דלא חיישינן רק על דם הנמצא עכשיו אבל לא חיישינן על דם אחר יעוש"ה, והיינו כיון דלא חזינן דפריש מהיכי תיתי נימא דפריש ממקום קביעתו ולא עבדינן סייג אפי' בקדשים אף דבשיטה ליכא טעמא דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי יעוש"ה:

[הערה - ובשב שמעתתא ש"ג פ"ד יישב ע"פ דברי תוס' אלו דעת האו"ח דאם שחט והמיר דתו שחיטתו כשרה ולא אמרינן הרי המיר לפניך ונוקי בהמה בחזקת איסור, והיינו משום דלא אמרינן הרשיע וחזר והרשיע דלא אמרינן נעשה מעשה הרשע גם קודם, ויש לעיין בזה מדברי התוס' שבועות (יח ע"ב) ד"ה ואי שכתבו אף דהוי מזיד אפרישה מ"מ אכניסה חשבינן ליה שב מידיעה דילמא יצר אלבשיה, יעו"ש, ולמאי הוצרכו התוס' לזה נהי דהוי מזיד אפרישה מ"מ לא נעשה רשע למפרע ואדרבה אמרינן עכשיו הוא דהרשיע ועל הכניסה הוי שוגג והוי שב מידיעתו דאם ידע לא הי' בועל, ואולי נאמר משום דאמרינן כאן הוכיח סופו על תחלתו כמו בחולין (ד' לט ע"ב) דכיון דבעל סמוך לווסתה משום דאמר יכולני לבעול, וכיון דרואים אנו דפריש במזיד א"כ אמרינן הוכיח סופו על תחלתו דמאי דבעל סמוך לווסתה היינו משום דלא איכפת ליה דאף אם תהי' נדה, וכה"ג לאו שב מידיעתו הוי והוי דוגמא מאי דאיתא שם לקמן (כו ע"ב) נשבע על הככר ונסתכן בתוס' שם ד"ה מצטער, וכגון זה אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, ויעוין חולין שם, ועל דברת התוס' דלא חיישינן לדם אחר לכאורה קשה מהא דאמרינן לקמן (ד' ה.) מה"ד שמא תראה טפת דם כחרדל ותתפנה ש"ז קמ"ל, וכיון דלא חיישינן לדם אחר א"כ כאן כיון שבדקה אחר תשמיש ולא ראתה, לפ"ז מה שראתה לאחר מכאן ע"כ אינו הדם שראתה לאחר תשמיש וא"כ איך חיישינן לו הא לדם אחר לא חיישינן לפמש"כ התוס' ולא הי' לנו לטמאות למפרע, ואולי באמת נאמר דזה הכוונה במאי דאמרינן קמ"ל, דהיינו דקמ"ל דלא חיישינן לדם אחר ומיושב בזה מה שכ' הרא"ש לקמן בפ' תנוקת בבועל את הבתולה ולא מצא דם דחיישינן שמא חפהו ש"ז. וכן הוא בשו"ע יו"ד סי' קצ"ג. וכאן אמרינן דלא חיישינן לה. ויעויין שם ביו"ד בס' תורת השלמים דחששה גדולה היא ולפמש"כ ניחא דבאמת זה הוי חששה, אלא דמאי דקמ"ל היינו משום דלא תלינן בדם ולא מטמאינן למפרע משום זה לומר דאם ראתה עכשיו דם ראתה ג"כ קודם דם אחר, וכמוש"כ התוס' והש"ש, ודו"ק. ע"כ]:

ב) ועפ"ז אזדא לה גם ראית כת"ר מהא דשו"ע סי' קפ"ד דדווקא התם בשעת ווסתה דחיישינן דילמא ראתה ואם ראתה אז שפיר אמרינן אפי' לזמן מרובה דהדם עוד שוהה בפרוזדור, אבל לחוש דילמא יש דם בפרוזדור לא חיישינן כיון דלא חזינן דפריש מוקמינן הדם במקום מציאותו שלא זז מעולם ממקומו ושפיר מהני בדיקת שפופרת ולא חיישינן למציאת דם בפרוזדור כלל, ועפ"ז ניחא לי נמי ג"כ מה שכתב הנוב"י לקמן סי' נ"ה בטעמא דווסתות דרבנן אף דאורח בזמנו בא היינו משום דנגד חזקת אורח בזמנו וכו' איכא חזקת טהרה והיתר של אשה יעו"ש ודבריו אינם מובנים דמשום דאוקי חזקה נגד חזקה אכתי לא פלטינן מידי ספק והוי ספק השקול והוי ספיקא דאורייתא, ולדעת הרבה מהראשונים ז"ל סד"א מה"ת לחומרא, א"כ אמאי ווסתות דרבנן, אבל לפמש"כ ניחא משום דאיכא ג"כ חזקת דם במקומו הוא ולא פריש כלל, ואף דאורח בזמנו בא נגד זה איכא חזקת דם במקומו וגם חזקת טהרה של אשה ושפיר אין כאן חשש דאורייתא, ודווקא היכא דראתה דאזדא לה חזקה זו דבמקומו הוא דהא חזינן דפירש ממקומו ע"כ שפיר אמרינן לקמן (טז.) דאם בדקה עצמה ומצאה טמאה טמאה אף מזמן הווסת, יעו"ש בתוס' ד"ה אלמא ולעיל (ט.) ד"ה הא, והיינו משום כיון דאין כאן עוד חזקה דדם במקומו הוא דהא חזינן דפריש ע"כ שפיר אמרינן אוקי חזקה נגד חזקה והוי טמאה מספק, ויעוין בנוב"י סי' נ"ה שם דלא נחית לזה, והנלע"ד כתבתי: ג) ומה שתמה כת"ר על קושית הנוב"י דתהי מותרת לבעלה בלא בדיקה משום דווסתות דרבנן והוי ספק דילמא מן הצדדין, וע"ז תמה כת"ר הלא משנה שלמה שנינו דם הנמצא בפרוזדור חזקתו מן המקור שרוב דמים מן המקור ואיך נתיר ע"י ספק מן המיעוט, לענ"ד יפה הקשה הנוב"י הא כתב הב"י בטעמא דמהני בדיקת שפופרת אף דאין כל האצבעות שוין משום דרוב נשים אינן רואות דם מחמת תשמיש ע"כ סמכינן על בדיקת שפופרת, ויעו"ש בל' הב"י שהובא בנוב"י שם וא"כ איכא רוב זה נגד רוב דמים מן המקור ושפיר הוי ספק השקול, ואף הנוב"י שם לא פליג על הב"י בזה, אלא שכתב טעם אחר:

אולם לענ"ד הנוב"י מדויל ידיה משתלם דהא איהו גופיה כתב לקמן סי' נ"ה דאף דאמרינן ווסתות דרבנן מ"מ סמוך לווסתה דאורייתא משום דאמרינן אורח בזמנו בא וליכא חזקה חזקת טהרה נגדו משום דחזקה לא מהני להבא ואינה בחזקת שלא תראה וא"כ הכא בקביעת ווסת ע"י תשמיש לעולם הוי דאורייתא להנוב"י, כיון דהווסת הוי הא דרואה מחמת תשמיש והוי כמו סמוך לווסתה דאינה בחזקת שלא תראה, וכיון שקבעה לה ווסת ע"י ראי' מחמת תשמיש שפיר אמרינן אורח בזמנו בא ותראה מח"ת וליכא נגדו חזקת טהרה דאינה בחזקת שלא תראה ואסור מדאורייתא לשמש עמה כמו בסמוך לווסתה כמו שכ' בעצמו, וזה לענ"ד סתירה גדולה על דבריו מדברי עצמו. שוב ראיתי שכפי הנראה התעורר בזה הנוב"י בעצמו בתשובתו שם סי' נ"ז:

ד) ומה שהקשה כת"ר על הנוב"י שכ' דלהלל אה"נ דלקדשים תסתור כל שבעה דא"כ לא משכחת לה ראה שתים להלל ותיהוי זבה גדולה לענין קדשים ולחולין שומרת יום כנגד יום, לענ"ד נראה דאינו מוכרח דהא אמרינן לקמן (לט.) דבאחד עשר יום שבין נדה לנדה בחזקת טהורה היא וקאמר רבא התם לומר שאינה מטמאה מעל"ע יעו"ש, הרי חזינן דבי"א יום דמיה מסולקין ולא מחזקינן ריעותא למפרע אף לענין קדשים ולא אמרינן כותלי ביהר"ח העמידוהו, ואף דאיתותב שם רבא מברייתא דמטמאה מעל"ע אפשר היינו משום דלא פלוג רבנן בנשים אלו, אבל מ"מ מסברא לא איתותב, כיון דדמיה מסולקין לא מחזקינן ריעותא למפרע, וכמו דאמרינן שם דבי"א יום אינה צריכה בדיקה ויעויין בתוס' שם ד"ה והיולדת, א"כ הנ"מ להלל דאף דאית ליה מפקידה לפקידה דכותלי ביהר"ח אוקמי דם מ"מ באחד עשר יום לא מחזקינן ריעותא למפרע, ואף דאפשר דגם להלל מטמאה מפקידה לפקידה אף בתוך י"א יום היינו ג"כ משום לא פלוג כמו לדידן מעל"ע, אבל מ"מ בגוף הסברא שפיר אמרינן דלא מחזקינן בדם למפרע, וכיון שכן שפיר הוי להלל שתי ראיות ואין חוששין שמא הדם מאתמול הוא משום דבתוך י"א יום לא חיישינן למפרע, משא"כ לענין ז"נ שפיר כתב הנוב"י דלהלל אפשר שתסתור כל שבעה דלאו בתוך י"א יום קאי. וגם הוחזק מעינה להיות פתוח כיון שכבר נעשה זבה גדולה:

ה) ועל מה שהקשה הנוב"י מיולדת אחר שבעה דתבדוק בתחלת ימי טהרה ואמאי אמרינן לעיל דהיושבת על דם טוהר לא בעיא בדיקה, והנה כת"ר האריך לתרץ בתירוצים שונים, אולם מה שתירץ משום דלא מצינו בדיקה אלא מחשש ראיה אבל מחשש משא בעלמא לא מצינו בדיקה, לענ"ד דמשום משא יש להצריך בדיקה יותר מחשש ראי'. ואקדים בזה מה שאמרתי זה לא כבר ביישוב דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' תרומות דין ז' שפסק המשמשת מטתה אם לא נתהפכה בשעת תשמיש טובלת ואוכלת תרומה לערב ואם נתהפכה הרי היא אסורה לאכול בתרומה כל שלשת ימים שאי אפשר שלא תפליט ותהיה טמאה ודאי ע"כ. וחלק עליו הראב"ד ז"ל שזה נגד מסקנת הגמ' (מב.) דאם לא נתהפכה טובלת ואוכלת בתרומה לערב דווקא בשהטבילוה במטה, והר"מ ז"ל לא חלק כלל ויעו"ש בכ"מ שכתב לדחוק דהרמב"ם לא גרס בשהטבילוה במטה, יעו"ש:

ו) והנראה לענ"ד בזה ע"פ מה שנבאר בתחלה טעמא דהרמב"ם ז"ל דלא מצריך הטבילוה במטה ונאמר בזה דהרמב"ם ז"ל לשיטתו לפי מה שכתב הה"מ פ"ג מה' א"ב ה"ב לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל פתוי קטנה רצון הוא דיצא לו מכח קושית התוס' כתובות (ט.) באשת ישראל פחותה מג' שנים. אמאי לא הוי ס"ס, ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון דילמא קטנה היתה, ומזה הוכיח הרמב"ם ז"ל דפתוי קטנה רצון הוא ולית ליה תירוץ התוס' שם אונס חד הוא, יעו"ש בהה"מ, הנה שפתיו ז"ל ברור מללו דלהר"מ ז"ל ס"ס משם אחד הוי ס"ס מעליא:

[הערה - שוב התבוננתי דהוי ס"ס מעליא שלא משם אחד שהרי הספק הראשון שמא לא פלטה כלל מטהר בגדיה שעליה שהרי לא נטמאו במגע ש"ז אבל הספק השני שמא פלטה ופלטה כולה ביום ראשון הרי נטמאו בגדיה שעליה במגע ש"ז א"כ הספק הראשון מתיר יותר מהספק האחרון והוי ס"ס מעליא לכו"ע. ע"כ]:

ולפ"ז נראה דהיינו טעמא שכתב הרמב"ם ז"ל דבאינה מתהפכת מותרת בתרומה לערב ולא חיישינן דילמא נשתייר משום דבאינה מתהפכת איכא ספק ספיקא הספק הא' דילמא קלטה את הזרע ואינה פולטת כלל, הב' ואף אם ת"ל דלא קלטה את הזרע אכתי יש להסתפק דילמא פלטה כולה ביום ראשון ושוב אין מה לפלוט עוד ביום שני, וע"כ מותרת בתרומה מטעם ס"ס הנ"ל, וזה לא הוי ס"ס במקום חזקת איסור משום דביום ראשון אסורה בלא"ה משום משמשת, דז"א דהא כיון דטבלה כבר חלף הלך לו האיסור דמשמשת ואין מחזיקין מאיסור לאיסור, וכמו שכ' הר"ן בחידושיו לגיטין (ד' ב ע"ב) הביאו הש"ש ש"ו פ"ו דמשו"ה לא מיקרי נדה איתחזיק איסורא, משום דכל שראתה טובלת בסוף שבעה ויצאה מאיסורא הראשון ולא מחזקינן מאיסור לאיסור, כיון שהאיסור הראשון חלף הלך לו, יעו"ש, והנ"מ הוי שפיר ספק ספקא ולא מיקרי במקום חזקת איסור, וזה דווקא בשאינה מתהפכת דאפשר שאינה פולטת כלל, אבל במתהפכת שאי אפשר לה שלא תפלוט א"כ אזדא ליה הספק דילמא אינה פולטת כלל ולא נשאר רק ספק דילמא פלטה כולה ולא תפלוט, וכיון דהוי ספק אחד ע"כ אסורה לאכול בתרומה, והיינו שמסיים הרמב"ם כיון שאי אפשר לה שלא תפלוט ותהי' טמאה ודאי ע"כ חיישינן דילמא תפלוט ביום שני או שלישי ואסורה לאכול בתרומה כל שלשה וחזקת היתר אין לה דנוקים לה אחזקתה, דאדרבה דמקודם ביום הראשון היא אסורה ודאי משום משמשת, ונהי דחזקת איסור לא הוי, משום כיון דטבלה אזל ליה איסור הראשון אבל חזקת היתר ודאי אין לה דלא היה שעת הכשר מעולם אחר שמושה, וז"ב. זאת תורת העולה בטעם הרמב"ם ז"ל דלא מצריך הטבילוה במטה משום דאף בקמה ממטתה שפיר מותרת בתרומה לערב מכח ס"ס, וכמו שנתבאר:

ז) ועתה בוא נבוא לתרץ סוגית הגמ' דאמרינן שם דלרבא נמי שהטבילוה במטה, דמשמע דאם לא הטבילוה במטה חיישינן אף בשאינה מתהפכת, ולכאורה קשה בלא"ה דאף אם נאמר דבשאינה מתהפכת אינו אלא ספק אחד, מ"מ תיקשי לאיזה צורך מוקמינן קרא בהטבילוה במטה דגם בלא שהטבילוה במטה ג"כ צריך קרא לאסור משמשת משום דאי לאו דאסרה תורה משמשת א"כ הוי אינה מתהפכת מותרת, אף דלא הוי אלא ספק אחד משום דהוי מוקמינן לה בחזקת טהרה, דעד כאן לא אמרינן דלית לה חזקת טהרה היינו דווקא אחר שאסרה תורה משמשת בלאו טעמא דפולטת, אבל אי לאו דאסרה קרא משמשת הוי מותרת גם ביום ראשון דאית לה חזקת טהרה ושפיר איצטריך קרא דאסורה מטעם משמשת:

אולם לכאורה לק"מ דהא התוס' בסוטה ר"פ כשם כתבו דלענין נדה אף אם עומדת ברשוה"ר הו"ל דין רשוה"י כיון שהדם הוי מקום סתר ולעולם אית ליה דין רשוה"י, ולפ"ז ממילא לא קשיא כלל דלוקמא בחזקת טהרה דהא ספק טומאה ברשוה"י לעולם טמא ולא מהני חזקת טהרה, והנ"מ בפולטת ג"כ הוי רשוה"י כמו נדה ולא מוקמינן לה בחזקת טהרה ולא איצטריך קרא לאסור משמשת דגם משום ספק פולטת אסורה לאכול בתרומה וטמאה וע"כ מוקמינן קרא דווקא בהטבילוה במטה, אבל אם נאמר כן נסתר היסוד שכ' ליישב דעת הרמב"ם דלכך אינה מתהפכת מותרת מטעם ס"ס, וז"א כיון דהוי ספק טומאה ברשוה"י ושנינן בפ"ו מ"ד דטהרות דברשוה"י אפי' אתה מרבה ספיקות וספקי ספקות לעולם טמא, ונפל פותא בבירא:

אבל באמת דברים אלו לא נתנו להאמר כלל לפי מה שהשרישונו רבותינו בעלי התוס' ריש נדה ובכמה דוכתי דספק ראי' לא ילפינן מסוטה, יעו"ש, וכיון דפולטת רואה הוי כדמסקינן לקמן (מב.) ע"כ לא הוי זה ס"ט ברשוה"י ומהני שפיר ס"ס, אלא דהדרא קושיא לדוכתא דא"כ אף בספק פולטת תהוי מותרת משום דמוקמינן לה בחזקת טהרה ואיצטריך קרא לאסור מטעם משמשת:

ח) וליישב כל זה נראה באמת דאף דפולטת רואה הוי מ"מ טומאת מגע ג"כ יש בה דכיון דאם פלטה הש"ז לחוץ נטמאה ג"כ משום מגע, א"כ נהי דמטעם ראי' לא הוי מטמאינן לה משום דלא ילפינן מסוטה מ"מ הא גם טומאת מגע יש בה וא"כ נטמאינה מחמת ספק טומאת מגע דגמרינן מסוטה ולא מוקמינן לה בחזקת טהרה ולא מהני בה ג"כ ס"ס וא"כ אכתי לא עלה בידינו יישוב לדעת הרמב"ם, משום דס"ס לא מהני משום טומאת מגע דהוי ס"ט ברשוה"י:

והנה במנחות (כד ע"ב) איתא דטומאה קלה אינה חלה על טומאה חמורה בזאח"ז משום דשבעה לה טומאה, אבל בבת אחת חלה, ומשו"ה אמרינן שם בשני סדינין המקופלין ומונחין זע"ז לישב זב עליהם שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס אם הי' בבת אחת, אבל בזאח"ז לא, יעו"ש ובתוס' שם וכן חולין (עב ע"ב) ובתוס' שם: ט) ומעתה ע"פ הקדם דברים אלו מיושב מאי דקשיא לן דנהי דפולטת רואה הוי מ"מ מגע ג"כ יש בה, דז"א דפולטת ליכא מעולם טומאת מגע לפ"מ דקימ"ל כרבנן דפולטת מטמאה בפנים כבחוץ א"כ לעולם קדמה טומאת ראי' לטומאת מגע דהא מטעם ראי' מטמאה בפנים ומטעם מגע לא מטמא רק עד שתצא לחוץ משום דבפנים הוי טומאת ביהס"ת, וכיון שקדמה טומאת ראי' כבר שבעה לה טומאה ושוב לא תחול עליה טומאת מגע, ולפ"ז שפיר ניחא דלא אמרינן כאן ס"ט ברשוה"י משום דהוי ספק ראי' ולא גמרינן מסוטה ובשאינה מתהפכת דהוי ספק ספיקא לא מטמאה, ואין לומר דמכ"מ משום טומאת מגע תטמא דלא מהני ספק ספיקא, ז"א דאם באת לומר דיש כאן טומאת מגע ופלטה לחוץ א"כ כבר קדמה לה טומאת ראי' ושוב אין כאן טומאת מגע, ולעולם לא תוכל להיות טומאת מגע אם לא שתקדם לה טומאת ראי' ואם קדמה טומאת ראי' שוב ממילא אין כאן טומאת מגע משום שכבר שבעה לה טומאה וטומאת מגע לעולם אין כאן וע"כ כיון דבספק ראי' לא גמרינן מסוטה ומהני ס"ס שוב לא מטמאינן לה משום טומאת מגע דממ"נ אינה כאן. וז"ב:

י) אולם כ"ז לרבנן וכפי מה דקימ"ל כוותם דפולטת ש"ז מטמאה מבפנים כבחוץ ושוב אין כאן טומאת מגע, אבל לר"ש דסוגית הגמ' כאן קאי אליבא דידיה דאית ליה פולטת אינה מטמאה בפנים כבחוץ, וא"כ אף אם נאמר דלר"ש פולטת ג"כ רואה הוי וכמו דמסקינן לקמן, מ"מ כיון דאינה מטמאה מבפנים שוב באים טומאת ראי' ומגע בבת אחת ושפיר איכא טומאת מגע אף אם נאמר דיש כאן ג"כ טומאת ראי' דטומאתן חלה בב"א וכמו דאמרינן במנחות, וא"כ ממילא טומאה זו ילפינן מסוטה ולא מהני בספק טומאה זו לא חזקת טהרה ולא ס"ס:

[הערה - אלא שיש להעיר דלר"ש דאית ליה לעיל (ג.) דספק טומאה ברשוה"י תולין, ולפימש"כ התוס' שם לא יליף ר"ש ס"ט ברשוה"י מסוטה, א"כ לדידיה אפשר דבס"ס מטהר ברשוה"י דכיון דלא יליף מסוטה א"כ הוי לדידיה ככל איסורין שבתורה, אלא שדברי התוס' לעיל בלאו"ה מוקשים שא"כ לר"ש כל ס"ט ברשוה"י יהי טהור משום דמוקמינן לה בחזקת טהרה וכבר הקשה כן הר"ן בחידושיו ריש נדה, ויעויין רשב"א ריש נדה שכ' באמת דלר"ש ספק טומאה ברשוה"י שורפין, ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ, וידעתי עוד דיש להעיר כיון דלר"ש פולטת דאינה מטמאה אלא בחוץ שוב אין לפולטת דין רשוה"י ברשוה"ר, כיון דאינה מטמאה אלא בגלוי ולא הוי מקום סתר, ויש לחלק. ע"כ]:

וע"כ צריך לאוקמי בהטבילה במטה שאין כאן ספק כלל וצריך קרא לאסור מטעם משמשת, אבל לפי מה שפסק הרמב"ם כרבנן דפולטת ש"ז מטמאה בפנים כבחוץ ממילא אין כאן טומאת מגע כלל ולא הוי רק ספק ראי' ושפיר מהני בה ס"ס וע"כ השמיט הא דהטבילוה במטה דלדידיה בלא"ה מותרת מטעם ס"ס וזה יישוב נחמד לדעת הרמב"ם ז"ל: יא) ועפ"ז נראה לי דבר חדש במה שכתב הראב"ד הובא ברא"ש סו"פ בנות כותים דהא דאמרינן דפולטת רואה הוי וסותרת היינו דוקא לענין טומאה אבל לא לבעלה כיון דפולטת אינה גורמת טומאה לבעלה אינו סותר, והכריח דין זה מהא דלקמן (סז ע"ב) ר"ש אומר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן כדי שלא תבא לידי ספק, דמשמע דווקא משום חשש ראי' חששו שלא תשמש, אבל אינו אסור מן התורה משום פולטת ש"ז אחרי כן ותסתור וכן במאי דאמרינן לעיל (כט ע"ב) ולאורתא תשמש אלמא דלא חיישינן שמא דתפלוט אחר כן ותסתור, אלא ודאי דפולטת אינה סותרת לענין בעלה כיון דאינה גורמת טומאה לענין בעלה, ויעו"ש ברא"ש באורך:

יב) ולענ"ד נראה לולא דבריהם ז"ל דאפי' נימא דפולטת סותרת את המנין אף לענין בעלה, מ"מ נראה דדבר זה אינו אלא בשני ימים האחרונים לדין פולטת ש"ז, אבל ביום הראשון לשמושה קודם שטבלה אין פולטת סותרת, לפ"מ דאיתא במנחות שם דאיבעי דרבא עשרון שחלקו בביסא דרבא ס"ל דאין טומאה קלה חלה גם על קלה בבאין זאח"ז, לפ"ז נלע"ד דפולטת ביום ראשון לשמושה דטמאה מחמת משמשת, והתוס' במכילתין (מא ע"ב) ד"ה וסבר כתבו דלעולם אף לרבנן דפולטת מטמא בפנים כבחוץ מ"מ לעולם טומאת משמשת קודם כמו שכתבו בתירוצם הא"נ יעו"ש, והנה לא מספקינן בגמ' אלא בפולטת ש"ז אם סותרת הוי או לא אבל מטעם משמשת לא אמרינן דתסתור, והיינו לא מיבעי לרבא דס"ל לקמן (לז ע"ב) דימי לידה שאינה רואה בהם עולה לספירת זיבתה וא"כ הוא הדין למשמשת דעולה כמו ימי לידה, ואף לאביי דס"ל דאין עולין היינו דווקא ימי לידה משום דמקשינן שם (עב) כימי נדתה כך ימי לידתה, וכן בפולטת אמרינן דסותר היינו משום דדמי לבועלה דכמו בבועלה סותר לימי זיבה הו"ה בפולטת וכמו דאיתא שם (לג ע"ב), אבל משום משמשת לית מאן דפליג דיסתור ולא יעלה לספירת זיבה, וכן מוכח מראית הראב"ד דהביא מהא דאמרינן דיום שביעי מותרת לשמש מדאורייתא ולא חיישינן משום פליטת ש"ז, אלמא דגם הראב"ד לא קשה ליה רק משום פליטה, אבל לא קשיא אף אם לא תפלוט מ"מ תסתור משום משמשת, וכן מוכח מהא דרצה לומר דמאי דאמרינן תשמש היינו כגון שלא תתהפך כדאיתא ברא"ש שם, ולא קשה ליה דאכתי תסתור מטעם משמשת, אלא ע"כ דמשמשת ודאי אינה סותרת וכמו שכתבתי, וכן כתב הרמב"ן דשומרת יום כנגד יום ימי לידה עולה לספירת זיבה כיון שאין להקיש בזה ימי לידתה לימי נדתה כמבואר בריטב"א נדה (כט.), יעו"ש: יג) וכיון שנתבאר דמשמשת אינה סותרת לפ"ז לענ"ד נראה דגם בפולטת ביום ראשון ג"כ לא תסתור, כיון דביום ראשון בלא"ה טמאה מחמת משמשת וטומאת משמשת קדמה לטומאת פולטת וא"כ אין טומאת פולטת חלה כלל על טומאת משמשת ואין לה מקום לסתור כיון שאינה חלה ודבר שאינו גורם אינו סותר, וכה"ג אמרינן מכילתין (לה.) בזב מצורע חשוב שאינו גורם טומאה משום שכבר טמא מחמת מצורע, וא"כ כאן ביום ראשון כיון דפולטת אינה גורמת טומאה דהא טמאה לעולם מחמת משמשת ממילא אינה סותרת, והרא"ש שהשיג על הראב"ד ותמה עליו איך כתב דסתירת פולטת אינה אלא לטהרות אבל לא לבעלה דהיכן מצינו סתירה לחצאין, דלענין טהרות ולמקדש תסתור ולבעלה יהי מהני מנינה, יעו"ש. לא השיג עליו אלא משום כיון דעכ"פ סותרת לענין טהרות ממילא היא סותרת ג"כ לבעלה דלא מצינו סתירה לחצאין, אולם לפמש"כ דפולטת קודם שטבלה לשמושה דטמאה מחמת משמשת ואינה גורמת לה הפליטה טומאה לא לטהרות ולא לבעלה וא"כ כיון שאינה חלה ואינה גורמת שפיר אינה סותרת, וא"כ אזדא לה הוכחת הראב"ד מהא דמותרת לבעלה ביום השביעי ולא חיישינן לסתירת פולטת דשם שפיר אינה סותר כיון דתיכף ששמשה נטמאה מחמת משמשת ולא חלה כלל טומאת פולטת, וא"כ אף אם תפלוט אינה חלה טומאתה וע"כ שפיר תוכל לשמש ולא תטבול כל היום דאז אף אם תפלוט לא תחול טומאת פולטת משום דכבר טמאה מחמת משמשת ואין פליטה סותרת כלל, ומאי דאמרינן דפולטת סותרת הוי היינו דווקא אחר שטבלה לשמושה בשני ימים האחרונים, וכמו שכ' התוס' (לג.) ד"ה רואה דמשכחת לה דשמשה בהיתר דתסתור אחר ג' ימים רצופין יעו"ש, דאז אזדא לה טומאת משמשת ושפיר חל טומאת פולטת וע"כ הוי דבר הגורם טומאה וסותר, אבל בפולטת ביום ראשון קודם שטבלה, אין הפליטה סותרת כלל כיון שאינה חלה על טומאת משמשת:

. יד) אולם כ"ז לרבא דס"ל במנחות שם דטומאה קלה אינה חלה גם על קלה בזאח"ז, אולם לאביי שם דלית ליה סברא זו וס"ל דטומאה קלה חלה על קלה אפי' בזאח"ז כמו שכתבו התוס' שם (כה.) ד"ה בשני בסוה"ד דזה עיקר פלוגתת אביי ורבא שם, ולפ"ז כיון דמשמשת אינה טומאה חמורה יותר מפולטת ושפיר חלה טומאת פולטת על משמשת לאביי, א"כ תקשה קושית הראב"ד איך אמר ר"ש אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבוא לידי ספק תיפוק ליה משום דתפלוט ש"ז וסותר הוי:

אבל לענ"ד נראה, דלכאורה קושית הראב"ד אינה קושיא דהא לקמן (סז ע"ב) משמע דמאי דאמר ר"ש אבל אסרו חכמים לעשות כן כדי שלא תבוא לידי ספק היינו דאסרו חכמים לטבול ביום השביעי משום דאם תטבול תבוא לשמש, וא"כ מאי שאסרו חכמים היינו לטבול אבל לשמש באמת אסור מדאורייתא משום ספק, וא"כ מאין לנו דהאי שלא תבוא לידי ספק הוא משום ראית דם לבד דילמא באמת האי ספק הוא משום פליטת ש"ז ג"כ, ומי הגיד זאת להראב"ד ז"ל דהאי משום דם לבדה הוא הספק ולא מחמת ספק פליטת ש"ז:

ולזה נראה דהוכחת הראב"ד אינו מדברי ר"ש עצמו רק עיקר הוכחתו הוא מסוגיין (כט ע"ב) ממאי דפרכינן בעשרים וחד תשמש ומשנינן משום דר"ש דאסרו חכמים, אלמא דסוגית הגמ' כאן ס"ל דגם איסור תשמיש הוא מדרבנן וכמו שהקשו התוס' באמת דסוגיא זו סותרת הא דלקמן, וע"כ שפיר הוכיח הראב"ד מדלא אסור אלא מדרבנן ולא אסור משום ספק קרוב לודאי דתפלוט ש"ז ותסתור מנינה, ומוכח מזה דפולטת אינה סותרת לבעלה:

ומעתה אומר אני דאין קושיא ג"כ לאביי דבאמת לאביי דאית ליה במנחות שם דטומאה קלה חלה על קלה ולדידיה לפמש"כ פולטת גם קודם שטבלה לשמושה תסתור, לא תיקשי איך הוא מפרש דברי ר"ש אבל אסרו חכמים, דלדידיה באמת הפירוש הוא בדברי ר"ש שאסרו חכמים לטבול ביום כדי שלא תבוא לידי ספק, אבל איסור תשמיש גופא הוי ספק דאורייתא משום פולטת ש"ז ג"כ, והיינו שלא תבא לידי ספק בין על ידי ראית הדם בין ע"י פליטת ש"ז, ואביי באמת מפרש כן לקמן (כז ע"ב) דברי ר"ש שהאיסור הוא על הטבילה, וא"כ אין קושיא כלל מדברי ר"ש על דינא דפולטת:

טו) ועוד נראה דהוכחת הראב"ד ע"כ אינו מדברי ר"ש עצמו, ע"פ מה שנראה לתרץ קושית התוס' בסוגיין דפולטת ד"ה פולטת שהקשו דבלא"ה מצי לאקשויי ארבא דס"ל פולטת כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה מקרא דורחצו במים וכו' עד הערב דמשמע דבטומאת ערב סגי, יעו"ש בתוס' דתירוצם דחוק דסוף סוף הקושיא אחת על הקרא ג"כ והו"ל לאקשויי אקרא שנית צריכין עיון דברי רש"י ד"ה כל שלשה שפירש הקושיא היא על הא דאמר ר"ש דיה כבעלה דהיכי משכחת לה, ואמאי פירש דווקא על דברי ר"ש הא בזה יקשה ג"כ אקרא דלא שייך תירוץ התוס' משום דאפשר לכבד את הבית, א"כ תיפוק ליה משום דפלטה, וכבר עמד בזה הס"ט, והקושיא עצומה על רש"י, ויעו"ש מש"כ בזה: שלישית קשה לי על פרכת הגמ' למימרא דמשמשת בטומאת ערב סגי לה והא"ר משמשת כל ג' וכו', הא התוס' ביבמות (לד ע"ב) ד"ה התורה כתבו שאפשר שתתן מוך קודם שתעמוד כדי שלא תפליט, יעו"ש, וע"כ משכחת בכלה שלא תצטרך לטבול לר"י דס"ל אותה פרט לכלה ולא תצטרך לטבול מטעם פולטת משום שתתן מוך, יעו"ש, לפ"ז קשה אמאי לא מתרץ הש"ס בסוגיין כן דהא דמשמשת בטומאת ערב סגי לה בכגון שנתנה מוך ואין חשש פליטה עוד בזה, וכל זמן שהמוך נתון ליכא משום פולטת כלל ומאי מקשה וצריך לאוקמי בדוחק כגון שהטבילוה במטה, והקושיא עצומה:

טז) ולענ"ד נראה דבאמת אינה קושיא, דהא קימ"ל בנדה (סו ע"ב) דביהס"ת צריך שיהי' ראוי לביאת מים ואם נמצא דבר חוצץ ביהס"ת לא עלתה לה טבילה, יעו"ש, לפ"ז נראה בפשיטות דליכא לאוקמי כגון שנתנה מוך באו"מ ולא תפליט עוד א"כ ממילא לא תעלה לה טבילה לשמושה, וא"כ ממ"נ ליכא לאוקמי כן דאם תשים מוך לא תעלה הטבילה לשמושה וטמאה עוד מטעם משמשת. ואם תסיר את המוך ממילא תפליט ותהי' טמאה ממילא מחמת פליטה וא"כ ממ"נ לא משכחת לה שתהי טמאה רק טומאת ערב, ושפיר מקשה הגמ' למימרא וכו', אבל התוס' שפיר כ' ביבמות שתתן מוך ולא תפלוט היינו לפי מה דממעטינן כלה מטומאת משמשת, וא"כ אם לא תפליט ממילא טהורה היא דמשום משמשת ליכא ומחמת פולטת ג"כ ליכא משום נתינת המוך דמעכב מלפלוט, וא"ש: והנה הריטב"א בחדושיו לקדושין (כה.) כתב דהא דביהס"ת צריך ראוי לביאת מים אינו אלא מדרבנן, ויעויין תשובת הגרע"א סי' ס' מה שהאריך בזה, ולפ"ז נראה דמיושבת קושית התוס' כאן אמאי לא מקשה ארבא מקרא דורחצו, אולם לפי דעת הריטב"א ניחא דבאמת דקרא איכא לאוקמי כגון שנתנה מוך וכמו שכתבו התוס', ואי דא"כ לא עלתה לה טבילה משום חציצה למשמשת, זה אינו דמדאורייתא לא בעינן ראוי לביאת מים כלל ולא הוי חציצה כלל מדאורייתא ושפיר מצינן לאוקמי קרא בהכי, אולם קושית הגמ' היא רק על דברי ר"ש דס"ל דיה כבועלה, דמשמע דס"ל ע"פ האמת כן אפי' לדידן דס"ל דראוי לביאת מים בעינן ומ"מ ס"ל דכל שלא פלטה לחוץ היא טהורה, והיך משכחת לה דהא א"ר משמשת כל ג' ימים אסורה בתרומה משום שא"א שלא תפליט, א"כ ממילא היא פולטת לחוץ וטמאה מחמת פליטה, ואי דתתן מוך ז"א דא"כ לא יעלה לה טבילה לשמושה, ולפ"ז ממילא נוחין דברי רש"י שפירש דהקושיא היא על הא דר"ש דיה כבועלה משום דמקרא ליכא לאקשויי כלל וכמו שנתבאר, והדברים נחמדים ת"ל ביישוב כל הקושיות:

יז) ולפ"ז תשתער לנו קושיא עצומה על הוכחת הראב"ד ז"ל מהא דר"ש וכן מסוגין (כט ע"ב) בעשרין וחד תשמש וכן מסוגיא דלקמן (נד.) שהוכיחו הראשונים ז"ל מכל זה דליכא סתירת פולטת לענין בעלה יעויין ברא"ש שם, אולם ע"פ מה שכתבו התוס' ביבמות שהבאנו דע"י שימת מוך שוב אינה פולטת וא"כ מה כל החרדה הזאת שהחרידו לנו הראשונים ז"ל שמוכח שמותרת לשמש ואין אנו חוששין לסתירת פולטת, הא שפיר תוכל לשמש ואי משום פליטה אחרי כן הא תוכל קודם שתעמוד לתת מוך ושוב לא תפלוט ותבוא ותלך כל היום, ולא יהי' חשש כלל, אבל אם לא עשתה ופלטה שפיר סותרת ג"כ לבעלה ואין מקום לכאורה להוכחתם מהסוגיות הללו:

ולזה נראה לענ"ד דהוכחות הגאונים הללו הן, משום דלפי מה דקימ"ל כרבנן דר"ש דפולטת מטמאה בפנים כבחוץ וביצא הזרע לביה"ח היא טמאה משום פולטת, לפ"ז אם תרצה לשים מוך בביהר"ח כדי שלא תפלוט ע"כ תצטרך לשים מוך ולדחוק עמוק עמוק בבית הפנימי כדי לעכב הזרע בבית הפנימי ולא יצא לבית החיצון דאם תצא משהו ש"ז לביה"ח הרי היא פולטת, וע"כ תצטרך לעשות באופן הנ"ל, וזה ודאי אופן רחוק ודחוק, שגם הבדיקה במקום שהשמש דש שהוא בבית החיצון ג"כ הוא בקושי גדול כמו שכתב הב"י סי' קצ"ו, ומכש"כ כאן שתצטרך לעשות כן בביה"פ שזה ודאי דוחק גדול, וגם זה לכאורה אי אפשר לצמצם היטב הסתימה בפנים עד שלא יצא משהו זרע לביה"ח וזה דבר שאי אפשר, וע"כ שפיר הוכיחו הגאונים הנ"ל מזה דמותרת לשמש דסתירת פולטת אינה סתירה לבעלה ולא ניחא להו לאוקמי בגוונא דחיקא ורחיקא כזה, משא"כ התוס' ביבמות שפיר כתבו דתוכל לשים מוך כדי שלא תפלוט היינו משום דשם הא איירי בכלה שאינה מתעברת מביאה ראשונה, והטעם שאינה מתעברת מב"ר ע"כ לומר משום דבביאה ראשונה אין הזרע מגיע עד לביה"פ ששם נקלט הזרע להריון, והתוס' סוגיין דפולטת ד"ה וסבר בסוה"ד כתבו דלרבנן לא מטמא משום פליטת זרע אלא כשהיה הזרע בביה"פ ונפלט לחיצון, אבל כשעומד הזרע בחיצון במקומו ולא נפלט שם ממקום אחר אין מטמא משום פליטת ש"ז, יעו"ש, ולפ"ז בכלה שאין הזרע נכנס לבה"פ כלל ליכא כלל טומאת פולטת, ומה שהוצרכו התוס' לאוקמי כגון שתשים מוך אף דליכא כלל טומאת פולטת, היינו משום דלא תיקשי דאכתי תפלוט לחוץ למקום גלוי ותהי טמאה מחמת מגע ש"ז כמו כל מגע בעלמא, וע"כ שפיר כתבו התוס' שם שתשים מוך בביהס"ת היינו בביה"ח או אף למטה ממנו ואז לא תפלוט לחוץ ולא תהי עוד טמאה משום מגע דטומאת ביהס"ת היא ולא תטמא משום מגע, והדברים ברורים לענ"ד: [הערה - ועיין בתורת הבית הארוך להרשב"א ז"ל בית ז' שער חמישי שכ' ג"כ כדעת התוס' דלית דין פולטת אלא בפולטת מביה"פ אבל בפולטת מביה"ח לית בה דין פולטת לראי' ולטמא בפנים אלא ראשון דמגע ש"ז הוי יעו"ש בסופו. ועפ"ז נראה לי שזה טעם הרמב"ם והרמב"ן שכ' דכלה אחר בעילת מצוה סופרת ז' נקיים אחר שיפסוק הדם ולא כתב שתמתין ו' עונות לשמושה, שמזה הוכיחו בהגה"מ פי"א מהא"ב שהרמב"ם והרמב"ן ס"ל שכלה אינה צריכה להמתין ו' עונות לשמושה, יעו"ש, שלא כדעת בעה"ת, וכן ראיתי שהביא הר"א אב"ד ז"ל בספרו האשכול בה' נדה בשם יש מי שאומר שכלה תוכל להתחיל לספור ז"נ תומ"י וא"צ להמתין ו"ע מ' פליטת ש"ז, וכ' ע"ז שטעות היא בידם כיון דמצרכי רבנן נקיים כל היכא דאיכא למייחש שתפלט ש"ז לאו נקיים נינהו יעו"ש, ולפמש"כ דבכלה אין הזרע נכנס לביה"פ וא"כ אין לה דין פולטת כלל ושפיר סתמו הרמב"ם והרמב"ן שלא הצריכו להמתין ו"ע משום דבכלה אינה פולטת כלל והוי רק נוגע ולא רואה וכמש"כ, וזה נכון לענ"ד, ועיי' ב"י סי' קצ"ג. ע"כ]: ומעתה לא תתכן כלל ראית הראב"ד ז"ל מהא דר"ש דאמר אבל אסרו חכמים לעשות כן להוכיח דאין סתירה בפולטת לענין בעלה דזה אינו, דמדברי ר"ש גופיה אין להוכיח כלל, דהא ר"ש ס"ל דפולטת אינה מטמאה בפנים כבחוץ, וא"כ שפיר תוכל לשמש ואי משום פולטת אח"כ ז"א, דתוכל לשים מוך בביהס"ת ולא תפלוט עוד לחוץ וכיון שלא תפלוט לחוץ ליכא דין פולטת לר"ש שאינו מטמא עד שתפלוט לחוץ, וע"כ צריך לומר דעיקר הוכחת הראב"ד הוא לא מדברי ר"ש גופיה רק מסוגיין דלעיל כ"ט דפרכינן בעשרים וחד תשמש, ולפ"ז לפמש"כ דרבא דס"ל במנחות דאין טומאה חלה על טומאה אף בקלה על קלה, לפ"ז שפיר פריך הגמ' בעשרים וחד תשמש דמשום פולטת ליכא כלל משום שאינה חלה על טומאת משמשת ואזדא לה הוכחת הראב"ד ז"ל:

חי) וליישב הוכחת הראב"ד ז"ל נראה דהוא ז"ל קאי בשיטת הרב ר"ש בתוס' שבת (קיב ע"ב) ועירובין (כד.) ד"ה אבל דלא אמרינן שבעה לה טומאה אלא מטומאת מגע הבאה מעלמא אבל לא בטומאה הבאה מגופו, ולפ"ז כיון דקימ"ל פולטת רואה הוי ואפי' לר"ש מסקינן דפולטת רואה הוי, וכיון דטומאתה אינה מחמת מגע אבל מטעם טומאת ראי', וא"כ הוי טומאה הבאה מגופה, ובטומאה כזו לא אמרינן שבעה לה טומאה, וטומאה חלה על טומאה, ולפ"ז טומאת פולטת חלה על טומאת משמשת שפיר הוכיח הראב"ד ז"ל, אבל לפי שיטת התוס' שם דלא אמרינן כלל טומאה חלה על טומאה שפיר יש לדחות הוכחת הראב"ד כנ"ל:

וביותר יש לומר בהוכחת הגאונים ז"ל שהובא ברא"ש שם דפולטת אינה סותר מהסוגיות הנ"ל שהקשיתי דמאי ראי' היא דילמא איירי כגון שתשים מוך דלא תפלוט כמו שכתבו התוס', נלע"ד דיש לומר ע"פ שיטת רש"י ביבמות (יב ע"ב) דהא דג' נשים משמשות במוך היינו דמותרות לשמש במוך, אבל שאר כל הנשים אסורות משום השחתת זרע, ויעויין תשובת רע"א ז"ל סי' ע"א שהוכיח דגם במוך לאחר תשמיש אסור לרש"י בשאר כל הנשים, לפ"ז אי אפשר לומר כלל דתשים מוך בביה"פ דהא המוך יקלוט הש"ז ולא תתעבר וא"כ איך אפשר לה לשמש בשימת מוך באו"מ דזה אסור משום השחתת זרע, משא"כ ביבמות שפיר כתבו התוס' דתוכל לשים מוך כדי שלא תפלוט משם דשם איירי בכלה שאינה ראויה להתעבר מביאה ראשונה ובמקום שאינה ראויה להתעבר ליכא השחתת זרע במוך אחר תשמיש כמו שכתב הנמו"י ביבמות דבקטנה דאינה ראויה להתעבר ליכא משום השחתת זרע, וע"כ שפיר כתבו התוס' ביבמות דתוכל לשים מוך, אלא דיש לדחות זה לפמש"כ הגרע"א שם סי' ע"ב דבאינה מכוונת להשחתת זרע מותר לשים מוך משום דהוי דבר שאינו מתכוון א"כ בפולטת שמשימה מוך כדי שלא תפלוט ולא להשחתת זרע בכה"ג מותר, ויעו"ש היטב כי הרבה יש לפקפק בדבריו שם וביחוד בראיתו מסוגיא דפולטת דבריו ז"ל מרפסין איגרי ואישתמיטתיה במחכ"ת דברי התוס' שם על אתר ד"ה פולטת, יעוש"ה:

יט) הדרינן למילתא קמייתא במאי שכתבו התוס' ריש נדה דמשו"ה מוקמינן האשה בחזקת טהרה ולא מטמאינן משום ס"ט ברשוה"י משום דהוי ספק ראי' ולא גמרינן מסוטה, ולכאורה מאי הועילו בזה דאכתי לא פלטינן מקושיא זאת, נהי דמשום טומאת ראי' לא מטמאינן לה נטמאינה משום טומאת דם הנדה דמטמא במשא לפי מה דקימ"ל מקור מקומו טמא א"כ דם נדה בעצם טמא אף זולת הראי' וא"כ הוי ס"ט ברשוה"י דספקו טמא, והניחא לאביי דאית ליה דאו"מ באשה בלוע הוי ע"כ שפיר לא מטמא משום משא דניחוש דכותלי בהר"ח העמידוהו דאין כאן אלא טומאת ראי' ולא טומאת משא, אבל לרבא דס"ל דטומאה ביהס"ת הוי א"כ אף דכותלי ביהר"ח העמידוהו מ"מ לטמא משום משא ולא משום טומאת ראי', וגם לאביי תשאר ג"כ קושית התוס' שם (יז ע"ב) ד"ה ואין שורפין דאכתי נטמא משום ספק טומאת מגע בשעה שיוצא לחוץ ויעו"ש בתוס', וע"כ נצטרך לומר כמו שכתבתי לעיל משום דטומאת מגע לא תוכל לחול על טומאת ראי' החמורה ולעולם הוי טומאת ראי' קודמת לטומאת מגע ומשא, ואף לרבא דאית ליה דביה"ח טומאת ביהס"ת הוי וא"כ ממילא מטמא אז משום משא ואתי טומאת ראי' ומשא בבת אחת, מ"מ צריך לומר דע"כ טומאת ראי' קודמת, דטומאת ראי' באה תיכף ומיד כשבא לביה"ח אבל טומאת משא לא מטמא עד שיסיט את הטומאה, עי' רש"י חולין (כ ע"ב) ד"ה מלך ודו"ק, וע"כ אי אפשר שלא תהי טומאת ראי' קודמת ולא חלה עליו עוד טומאת משא ושפיר כתבו דלא הוי אלא ספק ראיה ולא גמרינן מסוטה: [הערה - וכאשר אמרתי דבר זה לידידי הגאון רח"ע שליט"א אמר לי כי כבר קדמני בהערה זו על התוס' ובתירוץ זה משום שאין טומאה חלה על טומאה הגאון הרצ"א ז"ל בספר ישועות יעקב. ע"כ]:

כ) ועפ"י האמור יישבתי קושית התוס' בב"ב (כד.) על הא דאמר רבא שם רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד דתני ר"ח דם הנמצא בפרוזדור חייבים עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה, והקשו בתוס' דמאי ראי' היא מר"ח דמחמת מצוי הוא דילמא ג"כ רק מתורת רוב לחוד יעו"ש:

ולפי האמור יש מקום אתי ליישב, דהנה בתחלה נדקדק אמאי תפס ר"ח דין זה שחייבין עליו דווקא על ביאת מקדש ואמאי לא אמר נמי שחייבין עליו חטאת קבועה משום בועל נדה אם בא עליה, והנראה פשוט דלענין טומאת נדה לבעלה כיון דקימ"ל שאין האשה טמאה עד שתרגיש בבשרה, וכיון דבעינן הרגשה לא היה מקום להסתפק אם הוא מהחדר או מהעלי' דהא צריכה להרגיש אם נפתח מקורה או לא, שזהו עיקר דין הרגשה, ויעוי' חו"ד סי' ק"צ סק"א, וע"כ דין זה שמספקא לן אם הדם הוא מהחדר או מהעלי', ע"כ מיירי ברואה שלא בהרגשה, ובלא הרגשה הא אין האשה טמאה מן התורה לבעלה, וע"כ נקט ר"ח שחייבין עליו על ביאת מקדש משום שעל ביאת מקדש חייב אף שלא בהרגשה משום דמקור מקומו טמא ונגע באב הטומאה:

כא) והנה לפמש"כ דמשו"ה בטומאת ראי' כתבו התוס' דלא שייך דין ס"ט ברשוה"י או ברשוה"ר אף שיש בזה טומאת מגע ג"כ משום דמקור מקומו טמא הוא משום דטומאת מגע הקלה אינה חלה על טומאת ראי' החמורה הקודמת דשבעה לה טומאה, ולפ"ז אין זה אלא ברואה בהרגשה אבל שלא בהרגשה שאין כאן טומאת ראי' שוב יש כאן טומאת מגע משום דמקור מקומו טמא:

ולפ"ז בנמצא בפרוזדור דמיירי ע"כ שלא בהרגשה, וכמש"כ, א"כ חזרנו לדין דספק טומאת מגע דגמרינן מסוטה, ותירוץ הב' של התוס' ריש נדה דטומאה למפרע לא גמרינן מסוטה לא שייך כאן דבטומאה דלהבא עסקינן ולא בטומאה למפרע, ולפ"ז בדינו זה של ר"ח דקפסיק לן שחייבין עליו על ביאת מקדש, ל"ש ברשוה"ר ול"ש ברשוה"י, שאם ר"ח מיירי ברשוה"י לא השמיענו מידי דדבר זה שנינו במשנתנו דחזקתו מן המקור אף אם מטעם ספק ג"כ טמא ברשוה"י כדין ס"ט ברשוה"י, א"ו דר"ח אתי לאשמועינן דגם ברשוה"ר ג"כ טמא משום דהוי טומאה ודאית וחייבין עליו משום ביאת מקדש:

כב) והנה הרשב"א בחי' לחולין (ט ע"ב) ובשב שמעתתא שמעתא א' פ"ה כתבו לפרש מחלוקת אביי ורבא שם בס"ט דגמרינן מסוטה, דלאביי עיקר הלכתא גמירא לה מסוטה נאמרה ללמד על דין ס"ט ברשוה"י שמן הדין הי' לטהר כדין כל הספקות מה"ת לקולא וכדעת הרמב"ם ז"ל, והא דס"ט ברשוה"ר טהור לא משום דגמרינן מסוטה רק שכך הדין בכל מקום אף באיסור ולא נתחדשה בס"ט ברשוה"ר הלכה כלל, ולרבא הוא להיפך דעיקר הלכה ניתן ללמוד מסוטה דס"ט ברשוה"ר טהור, דלולא זאת הי' מן הדין לטמא משום שכל הספקות מן התורה לחומרא, ועל דין ס"ט ברשוה"י אין צורך להלכה דבלא"ה ס"ט טמא כמו בכל הספקות שאסורין מן התורה, ויעוי' ש"ש שם מה שהעמיק הרחיב בזה לפרש מחלוקת אביי ורבא שם בדרך זו ואפס זולתה:

והנה השמ"ק בב"מ (ו ע"ב) על קושית התוס' בההיא דקפץ אחד מן המנויין שפטור ממעשר שהקשו התוס' לבטול ברובא תירץ דהא דכל דפריש מרובא פריש הוי ג"כ עלה תורת ספק ולא ודאי רק התורה התירה אותו, וע"כ היכא שאמרה תורה דווקא ודאי ולא ספק גם רוב אינו בתורת ודאי אלא בתורת ספק, ולפי דבריהם אלו בס"ט ברשוה"י או ברשוה"ר דין רוב תלוי במחלוקת אביי ורבא, דלאביי דמה שאמרה תורה דס"ט ילפינן מסוטה הוא דווקא ברשוה"י, אף שמן הדין הי' להיות טהור ככל הספקות שהן להקל, מ"מ כאן אמרה תורה שגם ספק טמא, א"כ גם היכא שיש רוב לטהור ג"כ ס"ט ברשוה"י טמא דרוב ג"כ הוא בכלל ספק, והספק הא אסרה תורה ברשוה"י וגם הרוב בכלל, אבל להיפך בס"ט ברשוה"ר שאינו נלמד מסוטה וטהור מצד הדין שבכל התורה כולה שוב אם יש כאן רוב לטמא טמא, שבזה לא אמרה תורה כלל דס"ט טהור, והרי הדין כבכל התורה דרוב הוא המכריע בין לאיסור או להיתר וע"כ רוב לטמא ברשוה"ר טמא, וכ"ז לאביי, אבל לרבא הוא להיפך דבס"ט ברשוה"י דספקו להחמיר הוא מכח הדין שבכה"ת כולה ולא נלמד כלל מסוטה תו אם יש כאן רוב לטהר טהור כמו בכה"ת היכא שהרוב מסייע להיתר, משא"כ ס"ט ברשוה"ר שבזה אמרה תורה דספק מותר נגד הדין שבכה"ת כולה א"כ גם רוב הוי בכלל ספק וטהור ברשוה"ר כיון שגלתה תורה שספק טהור א"כ גם הרוב בכלל, וכמש"כ:

כג) ועפ"ז נאמר שזהו מחלוקת אביי ורבא כאן בב"ב ולטעמייהו אזלי, דאביי שפיר הביא ראי' דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב מדינו של ר"ח שחייבין על ביאת מקדש אף ברשוה"ר, ואין צורך לטעם משום דהוי מצוי ג"כ אלא משום דרוב לחודיה סגי לטמא ברשוה"ר כדין כל התורה כולה שהרוב מכריע לאיסור או להיתר, דברשוה"ר לא נלמד הלכה מסוטה כלל ודינו כבכל התורה כולה, אבל לרבא לטעמיה דס"ל דס"ט ברשוה"ר הוא מכח ההלכה מסוטה שנאמרה דס"ט ברשוה"ר טהור וממילא גם רוב בכלל, שוב אי אפשר לומר דהא דתני ר"ח שחייבין עליו על ביאת מקדש אף ברשוה"ר היא מתורת רוב לחודיה, דזה א"א דמתורת רוב לבד ג"כ טהור ברשוה"ר כיון דנאמרה הלכה דס"ט טהור ברשוה"ר גם רוב בכלל, וע"כ אמר רבא רוב ומצוי קאמרת דתני ר"ח וכו' דמדר"ח שמחייב על ביאת מקדש אף ברשוה"ר מוכח שלא מתורת רוב לבד הוא רק גם מתורת מצוי דמצוי הוא בתורת ודאי ולא בתורת ספק וגם ברשוה"ר טמא, ושפיר מייתי רבא ראי' מהא דתני ר"ח וכו' דלרבא לטעמיה לא סגי רוב לחוד לטמא ברשוה"ר, ומיושבת היטב קושית התוס':

כד) ובזה מיושבת שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק כאביי שכל הספיקות מדבריהם וס"ט שברשוה"ר טהור הוא מכח הדין שבכה"ת כולה דהספקות להקל, אף שרבא פליג עליו והלכה כרבא לגבי אביי והיך פסק נגד הכלל הזה שבש"ס, אבל לפמש"כ הר"ז נכון, דבסמוך שם בב"ב איתא אמר רבא ש"מ מדר"ח תלת ש"מ רובא וכו' וש"מ רוב וקרוב הולכין אחר הרוב, והא רבא הוא דאמר רוב ומצוי ליכא למ"ד הדר ביה רבא מההיא, עכ"ל, הרי מבואר דרבא הדר ביה לגבי אביי ומודה דמטעם רוב לחוד יש לטמא ברשוה"ר, וא"כ שפיר פסק כאביי בזה דלמסקנא הדר ביה רבא ומודה לאביי, וסוגית הגמ' דחולין הוא קודם דהדר בו רבא והוי ס"ל דס"ט הלכתא גמירי לה הוא לרשוה"ר ולא לרשוה"י אבל לפי מסקנת הגמ' בב"ב הדר בו רבא וקאי כאביי וע"כ קיימ"ל כוותיה:

ומה שיש לעיין במה שכ' דרוב לטמא ברשוה"ר או רוב לטהר ברשוה"י לא מהני לכל מר כדאית ליה מסוגית הגמ' דכתובות (טו.) מהא דתשעה צפרדעים וכו' ומתוספתא פ"ה דטהרות הביאה הר"ש בפ"ד מי"ב דטהרות, הארכתי במקום אחר ואין פה מקומו, ויעוי' בתשו' רע"א מהד"ת סי' ק"ח מש"כ בזה בד"ה עוד יש לחלק יעוש"ה: ב:

א) מעתה נתנה ראש ונשובה לקושית הנוב"י, כי לפי האמור למעלה תתעורר קושית הנוב"י ביתר שאת דביושבת על דם טוהר אם תראה ביום ראשון תצטרך לטמא למפרע מדאורייתא דהוי ס"ט ברשוה"י דילמא שהה הדם מאתמול בביה"ח, וכאן אין לומר דהוי טומאת ראי' דז"א דטומאת יולדת וראי' כבר חלף הלך לו ע"י הטבילה שטבלה בליל שמיני ומעתה תחול עליה טומאת משא, ואין לומר כאן עוד דכבר שבעה לה טומאה דהא טומאת ראי' כבר הלכה לה ע"י טבילתה, וא"כ אף אם נאמר דביושבת על הדם טוהר הוי חזקת טהרה מ"מ הא ברשוה"י לא מהני חזקת טהרה, וע"כ לאמר כאן או כתירוץ הראשון של התוס' דלא גמרינן מסוטה טומאה למפרע וחשוב ג"כ חזקת טהרה גם ביולדת כמו שצידד הנוב"י, או כמו שכתב הנוב"י להוכיח מזה דלא חיישינן דילמא שהה הדם מיום אתמול אף היכא דליכא חזקת טהרה:

ב) ולענ"ד ראי' להנוב"י דגם מחשש טומאת משא גזרו לטמא למפרע מעל"ע מהא דאיתא במכילתין (עב.) ברש"י ד"ה ראיית נדה שכתב וז"ל, ואינה מצטרפת אלא מעכשיו מטמא וטומאת מעל"ע הוא דאיכא עליה וטומאת מעל"ע אינה מטמאה את בועלה עכ"ל, וקשה לכאורה איך אפשר כאן טומאת מעל"ע הא קיימינן הכא ביום של תחלת נדה וא"כ אם נאמר שהדם שראתה כעת שהה אצלה מאתמול, הא אדרבה אז טהורה לגמרי כיון דהדם הוי מיום אחד עשר וטבלה ביום של אחריו ואינה טמאה עוד משום טומאת ראי' ואין כאן טומאת מעל"ע מכיון שטבלה, וממילא כיון שאין כאן טומאת מעל"ע מפקידה לפקידה נמי לא גזרו רבנן כדאיתא לעיל (לו.), ולא חיישינן ג"כ דילמא ראתה תיכף בבוא יום תחלת נדה ואמרינן דיה שעתה, ואיך כתב רש"י דיש כאן טומאת מעל"ע אדרבה אין כאן טומאה כלל, וע"כ ראי' מכאן דנהי משום טומאת ראי' ליכא טומאת מעל"ע, מ"מ משום טומאת משא יש כאן מעל"ע שמא שהה הדם בפרוזדור מאתמול ולא עלתה לה טבילה דיום של אחריו לענין טומאת משא:

אולם באמת אכתי תיקשי דא"כ לא הוצרך רש"י להביא ראי' דטומאה זו אינה משום טומאת מעל"ע מדמטמאה את בועלה וטומאת מעל"ע אינה מטמאה את בועלה, דבזה באמת פליג ר"ע כדאיתא לעיל (יד.) הא בלא"ה ראי' מכאן מדמטמאי משכב ומושב ואם נימא דכאן הטומאה הוי משום טומאת מעל"ע א"כ אין כאן אלא טומאת משא, דטומאת ראי' אין כאן כמו שנתבאר, ובטומאת משא לא הוי האשה אלא ראשון לטומאה ואינה עושה משכב ומושב, וכן קשה לכאורה דאם טומאת מעל"ע כאן הוי משום טומאת משא, א"כ הא בלא"ה הוי טבולת יום ולקדשים בלא"ה תטמא משום טבולת יום ואין כאן טומאת מעל"ע כמו שכתב הנוב"י שם דאין נפק"מ לענין קדשים:

ג) אולם בעיקר דברי הנוב"י שכתב דלענין קדשים אין נפק"מ אם מחמת טבולת יום או טומאת מעל"ע, לא הבנתי דהא ודאי יש נפק"מ לענין לטמאות בגדים שעליה שיטמאו לקדשים, דטבולת יום אינה מטמאה כלים אף בנגיעתן כדאיתא במכילתין (עא ע"ב) היושבת על דם טוהר מערה מים לפסח דלא מטמאה את הכלי, ואם היתה טמאה האשה מחמת משא הדם בביה"ח א"כ היתה מטמאה את הבגדים אשר עליה והכלים אשר נגעה בהם. וכמו שכ' הרמב"ם בפ"ו מה' מטמו"מ דדם הנדה והזבה מטמאין אדם ובגדים ושאר כלים בשעת נגיעתו או נשיאתו יעו"ש, וכן מה שכתב הנוב"י שם דלענין טבילה ע"כ אין נפק"מ דבלא"ה צריכה טבילה לקדש בכלות ימי טהרה, כמו שכ' הרמב"ם תמיהני הא אכתי נפק"מ לענין תרומה, דמעל"ע שבנדה קי"ל בין לקדש בין לתרומה כלישנא בתרא דר"ה לעיל (ו ע"ב) ולתרומה טבולת יום ארוך אינה צריכה טבילה כדאמרינן לעיל (עא ע"ב) דטבולת יום ארוך איכא בינייהו דלב"ה אינה צריכה טבילה לתרומה, וא"כ נפק"מ ג"כ דלענין דצריכה טבילה לתרומה מחמת טומאת מעל"ע, סוף דבר דברי הנוב"י שם נפלאו ממני:

ד) ומה שהקשיתי על דברי רש"י כיון דאין כאן טומאת מעל"ע א"כ מפקידה לפקידה נמי לא גזרו רבנן וא"כ איך אפשר לומר שיטמא משכב ומושב הא משום טומאת משא אינה מטמאה משכב ומושב, נראה דע"כ לא אמרו דלא גזרו טומאת מפקידה לפקידה היכא דליכא מעל"ע דווקא אחר ימי טוהר דליכא טומאה כלל בימי טוהר משא"כ כאן, כיון דמחמת משא יש לטמאות מעל"ע ממילא מטמא משום ראי' מפקידה לפקידה, ודמיא למה שכתבו התוס' לעיל (לו.) ד"ה דליכא דמשו"ה בגיורת גזרו מעל"ע משום דאיתא בגווה טומאה דרבנן, וא"כ מכש"כ הכא דאיכא טומאה דאורייתא מחמת משא גזרו ג"כ מפקידה לפקידה גם משום טומאת ראי', ושפיר כתב רש"י דאית כאן טומאת מעל"ע אף לענין ראי', ודו"ק בכ"ז. ואגב אעיר דמדברי רש"י אלו מוכח דלא כמו שכ' הנוב"י בסי' מ"ו ד"ה ומה בהשגתו על מחותנו שהביא ראי' דלא חיישינן לעמידת הדם בפרוזדור מתוס' פרק תינוקת ודחה הנוב"י דהתם לב"ש קיימינן ואינהו מסתמא בשיטת רבן שמאי קיימי דלית ליה טומאת מעל"ע וס"ל דכל הנשים דיין שעתן יעו"ש, ומדברי רש"י אלו מוכח דגם לב"ש יש טומאת מעל"ע דהא לב"ש קיימינן הכא ואפ"ה כתב רש"י דמטמאה מעל"ע:

ה) ובעיקר קושית הנוב"י דתבדוק ביום ראשון של דם טוהר דילמא תמצא דם ותהי טמאה למפרע מעל"ע משום טומאת משא, תמיהני דעד כאן לא גזרו טומאת מעל"ע לטמאות למפרע אלא דווקא היכי דהשתא ודאי טמאה היא בזה חיישינן דילמא גם מקודם ראתה ושהה הדם מאתמול בביה"ח, והחמירו בתרו"ק ללכת אחר שעת מציאתן וכיון דבשעת מציאתן ודאי טמאה היא מחזקינן רעותא למפרע, אבל ביושבת על דם טוהר דאין כאן טומאה דהשתא, דאם ראתה היום טהורה היא מחמת דם טוהר ואינה מטמאה מכאן ולהבא א"כ ליכא כאן כשעת מציאתן ולא גזרו ג"כ למפרע, ואין התחלה לענ"ד לקושיתו: ו) שנית נראה לתרץ קושיתו דכאן ליכא תקנת בדיקה כלל, דהא לעיל (ד' ד) אמרינן דחכמים תקנו להן לבנות ישראל שתהיינה בודקות שחרית וערבית, שחרית כדי להכשיר טהרות של לילה, ערבית כדי להכשיר טהרות של יום, וכיון דעיקר התקנה היתה לבדוק פעמים בכל יום שחרית וערבית, וכאן ביושבת על דם טוהר ע"כ אין כאן אלא בדיקה אחת דהא לבדוק בערבית של שמיני לזכר וט"ו לנקבה אינה צריכה להכשיר טהרות של יום השביעי דהא הטהרות בלא"ה טמאים משום טומאת יולדת, וכן לבדוק בערבית של יום תשיעי להכשיר טהרות של יום אינה צריכה דהא כבר עבר מעל"ע, ויותר מעל"ע לא חיישינן להעמדת דם בביה"ח, ועוד אם בדקה שחרית ומצאה טהורה שוב אין צורך עוד לבדוק, דכל דם שתראה אחר זה דם טוהר הוא, וא"כ אין כאן רק בדיקה שחרית להכשיר טהרות של לילה שמא נשאר דם מאתמול וטמאה טהרות של לילה, אבל מכיון שאין כאן רק בדיקה אחת לא תקנו חכמים כלל, דתקנת חכמים היתה רק באשה שצריכה שתי בדיקות שחרית וערבית, אבל בדיקה אחת לא שמענו כלל:

ועפ"ז יש למצא יסוד לדברי כת"ר במה שכתב לתרץ קושית הנוב"י עפ"י מאי דאמרינן לקמן דהיכא דליכא מעל"ע מפקידה לפקידה נמי לא, ועפ"ז רוצה כת"ר לומר דה"נ להיפך דהיכא דליכא מפקידה לפקידה ה"נ ליכא טומאת מעל"ע, וע"פ מש"כ יש למצא סברא נכונה בזה והוא דהא עיקר טעמא דגזרו על טומאת מעל"ע הוא משום דחכמים תקנו להם לבנות ישראל לבדוק שחרית וערבית וזו הואיל ולא בדקה הפסידה עונה יתרה כדאיתא לעיל שם, אבל לפמש"כ דכאן לא תקנו חכמים בדיקה כלל משום דאין כאן שתי בדיקות א"כ ממילא לא הפסידוה עונה יתרה, וכיון דאין כאן טומאת מעל"ע הדרנא לדינא דאמרינן לקמן (ל"ו.) כיון דטומאת מעל"ע ליכא מפקידה לפקידה לא גזרו רבנן ולא מטמאה למפרע גם עונה אחת ואמרינן דיה שעתה ואינה מטמאה כלל, וזו עצה נכונה, אלא שהיסוד הזה נסתר מהא דאמרינן לקמן (לט.) דאחד עשר יום שבין נדה לנדה אינה צריכה בדיקה ואעפ"כ מסקינן שם דבי"א יום מטמאה מעל"ע, אלמא אף היכא דליכא תקנת בדיקה מ"מ טומאת מעל"ע איכא, וזו צ"ע: ז) ומה שכ' כת"ר לתרץ קושית הש"ש על רש"י דאזלינן בתר חזקה דהשתא א"כ אמאי אמרינן בנמצא אחר אותיום טמאים רק מספק ולא אזלינן בתר חזקה דהשתא ויהו חייבין קרבן ודאי, דברי כת"ר בזה נכונים מאד, אולם כשאני לעצמי אומר דמרש"י קדושין (עט.) אין ראי' דאזלינן בתר חזקה דהשתא בהקדם מה שהקשו התוס' שם דלאיזה צורך נקט פלוגתייהו בקדשה עצמה בעיר דבקדשה אביה סגי, ותרצו משום דאי לאו דקדשה עצמה בעיר לא הוי פליג שמואל והוי מוקי לה בחזקת פנויה, אבל השתא דקדשה עצמה בעיר דממ"נ הוי א"א ע"כ פליג שמואל וחושש לקדושי שניהם, יעו"ש בתוס', ולכאורה עדיין לא העלו ארוכה בתירוצם דאכתי נוקמי בחזקת פנויה ונאמר דהשתא היא דנעשה א"א, וקדושי עצמה הוי קדושין ולא קדושי אביה דאמרינן השתא היא שנתקדשה וכמו דמוקמינן אחזקה דמעיקרא אף דאיכא כנגדה חזקה דהשתא וכמו בנדה אף דטמאה לפניך. ואולם באמת ניחא, דס"ל לשמואל דאף דעשויה להביא שערות בו ביום מ"מ לא איתרע בזה חזקת קטנות ומעמידין אותה בחזקת קטנות וברשות אביה, וא"כ לנגד חזקת פנויה איכא חזקת קטנות ואי משום דבוגרת לפניך הנ"מ אמרינן להיפך הרי א"א לפניך, וא"כ כל צד יש לו חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא והוי ספק השקול וע"כ חוששין לקדושי שניהם, משא"כ אם לא קדשה עצמה בעיר דאז הוי מוקמינן לה בחזקת פנויה ואף דאיכא כנגדו חזקת קטנות מ"מ הרי בוגרת לפניך והוי תרתי לריעותא והוי אמרינן דקדושי אביה לאו קדושין כמו במקוה שנמדד דהוי ודאי טמאות משום תרתי לריעותא, משא"כ כשקדשה עצמה ג"כ, א"כ כנגד הרי בוגרת לפניך איכא ג"כ הרי א"א לפניך והוי ספק השקול וחוששין לשניהם, ולפ"ז נראה דטעמא דרב דאית ליה הרי בוגרת לפנינו הוא לא מטעם זה בלבד משוה לה קדושיה קדושי ודאי משום דאית ליה חזקה דהשתא, אלא טעמא דרב כיון דלדידיה ליכא חזקה דקטנות וכמו שכ' רש"י שם ממילא מוקמינן אחזקה דפנויה ואמרינן השתא הוא דנעשתה א"א כיון דליכא חזקה אחרת כנגדה דחזקה דקטנות לאו חזקה היא לרב, אלא דמשום זה לבד עדיין היינו חוששין לקדושי אביה כיון דאיתרע חזקת פנויה דהא הרי א"א לפניך והיינו חוששין מדרבנן גם לקידושי אביה משום חומרא דא"א וכמו בתרומה וקדשים דאזלינן כשעת מציאתן, לזה אמר דכנגד חזקה דהשתא דהרי א"א לפניך איכא חזקה דהשתא דהרי בוגרת לפנינו, וע"כ לא חיישינן כלל לקידושי אביה, ויעוש"ה עוד בסוגיא ובקושית הגמ' שם ממקוה:

וע"פ דברינו ממילא אין ראיה כלל מכאן דאזלינן בתר חזקה דהשתא היכא דליכא חזקה דמעיקרא דטעמא דרב הוא משום דאיכא שם ג"כ חזקת פנויה, ודוק היטב שם: ח) ומה שהעיר כת"ר בהא דמגען ובעילתן תלויין דהא אינו שב מידיעתו לפי מש"כ התוס' בכריתות ריש פ' ספק אכל דגם מי שאינו פורש גם מספק חשוב אינו שב מידיעתו, וא"כ אמאי חייב קרבן, כיון דנכנס לספק איסור כרת, נראה לענ"ד דלכאורה קשה איך כתבו התוס' דאם אינו פורש מחמת ספק חשוב אינו שב מידיעתו, וכי חשוב ספק איסור אף דהוי אסור מה"ת מלאו ודאי דקימ"ל כריו"ח שבת (סט.) אם הזיד בלאו ושגג בכרת חייב קרבן, אלמלא דחשבינן שב מידיעתו אף דנכנס לעבור איסור לאו ודאי, וא"כ מכש"כ אם עבר על ספק דלא חמור מלאו ודאי, וע"כ נראה דעד כאן לא כתבו התוס' דגם מחמת ספק חשוב אינו שב מידיעתו היינו דווקא היכי שמתחייב אשם תלוי על ספיקו, וא"כ הזיד ג"כ בקרבן דהא נכנס לביה"ס דאם היה שוגג בזה היה מתחייב אשם תלוי, וע"כ אם הוא מזיד חשיב אינו שב מידיעתו כיון דאינו פורש מחמת קרבן ג"כ, אבל הזיד בלאו ושגג בכרת כיון שאין קרבן על לאו גרידא, שפיר חשיב אינו שב מידיעתו, ולפ"ז ניחא כאן דמגען ובעילתן תלויין ולית כאן אשם תלוי, או משום דבעינן חתיכה משתי חתיכות או משום דשמשא ממילא ערבא ובודאי יתברר אם עבר או לא, וזה מבואר בגיטין דכה"ג אינו חייב באשם תלוי יעו"ש (עד.) רמ"א בעילתה ספק אר"י אשם תלוי איכא בינייהו יעוש"ה ובתוס' שם ד"ה אשת (ולא דמי לאפשר לברר איסורו דכריתות), וכיון שאין כאן אשם תלוי חשיב שב מידיעתו דלא גרע מאיסור לאו ודאי דחשיב שב מידיעתו:

אולם כ"ז לפלפולא בעלמא, אבל באמת במחכ"ת לא ירד לסוף דעת התוס' בכריתות שם, דהא התוס' שם קיימי על מתניתין ספק אכל ספק לא אכל דחייב אשם תלוי, וע"ז כתבו התוס' דע"כ שהי' סבור שהוא שומן דאי לא"ה היך היה חייב אשם תלוי, כיון דהזיד על הספק הזה איך יתחייב ע"ז אשם תלוי, דהא עבר במזיד על איסור הזה שמכחו הוא התחייב אשם תלוי וז"פ:

ט) ולענ"ד ראי' ברורה להיפך דאף אם הכניס עצמו לביה"ס מ"מ חייב קרבן ולא חשיב אינו שב מידיעתו, דהא אמרינן בשבועות (יח ע"ב) דאם בא עליה סמוך לווסתה וראתה חייב קרבן ולא חשיב אינו שב מידיעתו דקסבר יכולני לבעול יעו"ש ובהכי מוקמי פשטא דמתניתין דנמצא על שלו חייב קרבן כדמוקי לה התם, וקשה למ"ד ווסתות דאורייתא וכדפרש"י (טז.) דהל"מ דטמאה מספק, ומכש"כ לפמש"כ הנוב"י דסמוך לווסתה גרע מווסתה גופא, א"כ איך חייב חטאת הא הכניס עצמו לבית הספק הזה ולא הוי לפ"ז שב מידיעתו, וע"כ מוכח מכאן דמשום דלא פריש עצמו מספק לא אמרינן דלא הוי שב מידיעתו וכדאיתא כעין זה ב"מ (ו.) דלא פריש עצמו מספק ממונא אבל פריש עצמו מודאי ממונא, אלא שיש לעיין לפ"ז בהא דנמצא אחר אותיום דחייבין אשם תלוי, ובזה יקשה היך חייבין אשם תלוי כיון דהכניס עצמו לעשות ספק איסור א"כ אינו שב מידיעתו לענין איסור ספק והוי כמו שכ' התוס' לענין ספק אכל דאם ידע מהספק הזה אינו חייב אשם תלוי, וצ"ע:

י) אולם בזה אנא מודינא לכת"ר דלענין לבוא ביום של אחריו ודאי אין כאן איסור תורה, וכמו שהביא כת"ר כיון דהפסיקה בטהרה חשיב חזקת טהרה וע"כ צ"ל כן בהא דלעיל (סז ע"ב) אחר מעשה תטהר, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק, ובתוס' שם צדדו לומר דקאי אתשמיש וכן הוא לעיל בפרש"י (כט ע"ב) ד"ה ר"ש, יעו"ש, והיך אמר ר"ש אבל אמרו חכמים דמשמע דהוי רק גזירה דרבנן הא הוי ספק איסור תורה ואסור מספק ככל ספיקו דאורייתא, ולדעת הרשב"א ז"ל ודעימיה הוי מדאורייתא ואיך אמר ר"ש דלא הוי כאן רק הרחקה מדרבנן, וע"כ מוכח מכאן כיון דספרה ש"נ בחזקת טהרה עומדת, יעוי' זבחים (כט.) ובתוס' שם ד"ה וכיון, ואין כאן חשש דאורייתא, אולם גם בזה צ"ע דהא חזקה לא מהני רק לעבר אבל לא להבא כדאמרינן בגיטין (כ"ח) שמא ימות חיישינן וכמו שכ' הנוב"י דמשום זה סמוך לווסתה הוי לכו"ע דאורייתא דלא מהני חזקת טהרה על להבא, ור"ש גופיה ס"ל בגיטין שם דחיישינן שמא יבקע הנוד, וא"כ אמאי הוי כאן רק חשש דרבנן דהא לא מהני חזקת טהרה לומר שלא תראה, ופן תראה ויעבור איסור כרת למפרע, וזה עדיפא ממה שכתב הנוב"י בהא דסמוך לווסתה דדחק עצמו להעמיד דבריו לדעת ר"ת, וכאן גם ר"ת מודה דהוי ממש כמו בהרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי כמבואר בקדושין (מה ע"ב) בתוס' שם, וצ"ע בכל זה:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה