שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
א · סימן לה
מתוך מכתב רבעי אל הרב הנ"ל:
א) הנה כת"ר יצא לחלק ברואה דם שלא בהרגשה בין יצא לחוץ לרואה בביה"ח, דברואה בביה"ח שלא בהרגשה אינה טמאה כלל משום שהדם אינו מטמא מבפנים שלא בהרגשה, משא"כ ביצא לחוץ לגמרי דילפינן דהדם מטמא מקרא דוהדוה והתם לא כתיב הרגשה וממילא הוא מטמא בנגיעתה שם שלא בהרגשה, ואני תמה על עיקר יסודו זה, הלא מה שנפקא לן שהדם טמא הוא מקרא דוהדוה בנדתה מדוה כמותה מה היא מטמאה אף מדוה מטמאה, וכיון שכן כיון שהאשה עצמה אינה טמאה שלא בהרגשה שוב יש לנו אדרבה להקיש מדוה כמותה מה היא אינה מטמאה שלא בהרגשה אף הדם אינו מטמא אם יצא שלא בהרגשה, וא"כ ודאי דם שלא בהרגשה אינו מטמא כלל בתורת דם נדה, ואם באנו לטמא דם שלא בהרגשה הוא רק משום דמקור מקומו טמא ולא משום תורת דם נדה כלל, ולא גרע מדם מכה, וכמש"כ התוס' (טז.) ד"ה במקור דהלכה למ"מ הוא, ומשו"ה אמרינן (מא ע"ב) דאם מקור מקומו טהור דם שיוצא דרך דופן טהור משום שאין האשה טמאה נדה עד שיצא דרך ערותה, ולדעת ידידי הי' ראוי להיות גם דם דופן טמא משום דם נדה דהא לא כתוב בטומאת דם כלל שיהא דרך ערותה, א"ו כמש"כ דתורת דם אינה אלא במקום שהאשה עצמה מיטמאה על ידו משום נדה, אבל אם האשה עצמה אינה מיטמאה גם הדם טהור מתורת דם נדה ואינו מטמא אלא מתורת מקור:
ב) כן לא ידעתי מה פשוט לו לכת"ר ידידי שאף אם שלא בהרגשה א"מ בפנים מ"מ עצם הדם טמא דזה מנ"ל, דאמאי לא נאמר דכמו שאינו מטמא בפנים את האשה כמ"כ הוא עצמו כ"ז שלא יצא לחוץ אינו טמא ואיך יטמא את המטה משום משא הדם, וזה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, שהאשה עצמה א"ט בפנים שלא בהרגשה והדם שעצם טומאתו ילפינן מאשה עצמה יטמא גם מבפנים, וראי' מדברי התוס' ר"פ דם הנדה שהקשו לרבא דס"ל דלאחרים גורם טומאה לעצמו לא כש"כ אמאי צריך קרא לדם הנדה שטמא, ולדברי ידידי הא צריך לדם שלא בהרגשה שאינו גורם טומאה לאחרים ואעפ"כ הוא עצמו טמא. א"ו דס"ל להתוס' בפשיטות דא"א ללמוד לדם שלא בהרגשה שיהא טמא מקרא דוהדוה כיון שהאשה עצמה אינה טמאה ממילא גם הדם אינו טמא ומכש"כ בטומאה בפנים שאין הדם עצמו טמא:
ג) ואם דרך ידידי ישרה בעיניו לפרש מש"כ הטור דדם שלא בהרגשה אין האשה טמאה הוא ברואה בפנים, הנה מקום לפרש גם עפ"י מש"כ דדם שלא בהרגשה דטמא אינו אלא מתורת מקור מקומו טמא, וכמש"כ התוס' דהלמ"מ הוא, וכמו שביאר הר"ן בחי' (מא ע"ב) בסברא דכיון שטומאה נבראת שם מתחלה כל שנברא שם טמא הוא ומטמא ביציאתו טומאת ערב יעו"ש, ולפ"מ שנראה מדברי רש"י ז"ל שם ד"ה לטומאת ערב שכ' מפני שנגעה בו ביציאתה, משמע דס"ל דמקור מקומו טמא אינו מטמא אלא במגע ולא במשא וכן נראה מדבריו שם ד"ה רבנן יעוש"ה, ולפ"ז א"ש דברי הטור שאין האשה טמאה בלא הרגשה והיינו בראתה בפנים, וכמש"כ כת"ר, וכיון שדם שלא בהרגשה אינו מטמא אלא במגע א"כ בפנים אין האשה טמאה כלל משום דהוי טומאת ביהס"ת: מיהו מדברי התוס' לקמן (ע"א א') ד"ה מקור מבואר שהדם מהמקור מטמא במגע ובמשא כדם נדות יעו"ש וא"כ לרבא דס"ל (מ"ב ע"ב) אותו מקום ביהס"ת הוי ולא בלועה א"כ גם ברואה מבפנים ג"כ טמאה משום משא וכדאיתא התם, ויעו"ש ע"א בדם שנעקר בירידה ובתוס' ד"ה ואמאי:
ד) ולפמש"כ דדם שלא בהרגשה אינו מטמא אלא בתורת מקור ותלוי במחלוקת אי מקור מקומו טהור או לא, נראה דזה ששנינו לקמן (עא.) האשה שמתה ויצאה ממנה דם מיטמא משום כתם ר"י אומר א"מ משום כתם, ומפרש התם פלוגתייהו במקור מקומו טמא והיינו כמ"ש רש"י ז"ל ותוס' שם דלאחר מיתה לאו רואה הוי, ולכאורה טעמא בעי מ"ש דלא חשובה ראי' גם לאח"מ, והא מנלן, אולם לפמש"כ נראה דהיינו טעמא משום דלאחר מיתה הוא בא שלא בהרגשה שאין המת מרגיש, וע"כ אינו מטמא מתורת ראי' וע"כ תלוי במחלוקת ת"ק ור"י אם מקור מקומו טמא או לא, והרי מבואר כמש"כ: מיהו מהא דתנן במשנתנו למעלה (סט ע"ב) הזב והזבה וכו' שמתו מטמאין במשא מדרבנן משום גזירה שמא יתעלפו, משמע שאין המת מטמא מתורת זב וזבה אף אם נעשה זב וזבה מחיים, וא"כ מוכח שאין תורת זב וזבה לאחר מיתה, וע"כ בשנעקר לאח"מ אין על הדם תורת ראי' ואינו מטמא אלא מטעם מקור מקומו טמא: [הערה - ואגב אעיר בהא דאמרינן מקור שהזיע כשתי טפות מרגליות טמאה טומאת ערב משום מקור מ"ט ודווקא תרתי אבל חדא אימא מעלמא אתיא, ע"כ. מלשון אימא משמע דהוי רק ספק דילמא מן הצדדין וא"כ קשה אמאי אינה טמאה מספק דילמא מן המקור קאתי, ואין לומר משום דמוקמינן לה בחזקת טהרה, הא זה אינו הא הוי ספק טומאה ברשוה"י לפמש"כ התוס' בסוטה דבנדה דהוי במקום סתר לעולם הוי ברשוה"י אפי' ברואה ברשות הרבים, ואף שיש לחלק דדווקא בנדה דמטמאה בפנים הוי זה מקום סתר וע"כ גם ברשוה"ר הוי זה מקום סתר והוי ס"ט ברשוה"י, אבל בטומאת טפה דמטמא מטעם נגיעה שנגעה בה ביציאתה כמש"כ רש"י, א"כ הוי זה טומאת חוץ ולא הוי מקום סתר וע"כ ברשוה"ר טהור אבל ברשוה"י מא"ל, וכן לדעת התוס' דס"ל דמקור מקומו טמא ומטמא ג"כ במשא א"כ גם ברואה בביה"ח דהוי מקום סתר ג"כ מיטמא משום משא וא"כ לעולם הוי ברשוה"י כמש"כ התוס' בסוטה (כח.), ואין לתרץ כמש"כ התוס' (ד ע"ב) דטומאת ראי' לא ילפינן מסוטה וע"כ מוקמינן לה בחזקת טהרה, זה אינו דכאן הטומאה לא הוי משום ראי' אלא משום מגע או משא ושפיר ילפינן מסוטה וא"כ קשה אמאי טהורה מספק:
והיה נראה לי לפרש לפמש"כ התוס' לעיל (טז.) דהא דמקור מקומו טמא הוא הלכה למשה מסיני, וידוע דעת הנוב"י דספק הללמ"מ ספיקו מותר דהוי כמו ספק דרבנן, וא"כ הכא דהוי עיקר דין מקור שיטמא רק מתורת הלל"מ וע"כ בספיקו טהור, וא"ש. שו"מ בס"ט סי' ק"צ סק"ד ד"ה וכבר, שכ"כ:
מיהו אף שמלשון הגמ' דקאמר אימא מעלמא קאתי דמשמע דמספק הוי, ראיתי דהרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מו"מ הי"א כתב הזיעה טפה אחת הרי האשה טהורה שאינה אלא מחוץ למקור, עכ"ל. משמע שברור לנו דטיפה אחת הוי ודאי מחוץ למקור, וא"ש, ואפשר דקושיתנו דחקו להרמב"ם ז"ל לפרש כן, וצ"ע. ע"כ]:
ה) ואני מתפלא הפלא ופלא על דברי ידידי שכ' דבלא הרגשה והדם בביה"ח נהי דהאשה טהורה לגמרי מדאורייתא מ"מ מטתה טמאה משום שנושאה את הדם - דברים אלו מרפסין איגרי ולא זכיתי להבינם כלל, אם המטה טמאה מצד משא הדם אמאי האשה לא תטמא משום משא הדם, כיון שלדעת ידידי הדם טמא בעצם, ואף שאין האשה מטמאה שלא בהרגשה היינו טומאת ראי' טומאת שבעה ולבעלה אבל טומאת משא הדם מדוע לא תטמא ובמאי גרעה ממטה, ואם כוונתו לומר דהדם הוא טומאה בלועה וכדעת אביי דאו"מ באשה טומאה בלועה הוי א"כ גם מטה לא יטמא כיון דהוי הדם בפנים טומאה בלועה, ובלא"ה הא קימ"ל כרבא ולא כאביי. ועוד יותר יפלא בעיני שכ' דברים הפוכים לגמרי שהאשה טהורה והמטה טמאה, דנהפוך הוא שהאשה טמאה משום משא הדם שמטמא במשא משא"כ המטה אינה מיטמא במשא שאין משא אלא באדם הנושא את הטומאה, אבל לא בכלים או אוכלין כמש"כ רש"י ז"ל בשבת (פג ע"ב) ד"ה טהורים, וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ בפ"א מה' כלים, וכן בחבורו פ"א מה' טו"מ ה"ט, וכן בפ"ט מה' מטמאי מו"מ ה"ג יעו"ש, וכ"כ הרמב"ן בחי' לחולין (עא.) ד"ה טומאה כתב שאין משא אלא לאדם הנושא ולא לכלים או אוכלים הנושאים, ודברי רש"י ז"ל נדה (נד ע"ב) ד"ה היא, שהביא כת"ר, שכ' שדם הנדה מטמא מה שתחתיו משום משא תמוהים מאד, ומצאתי בערל"נ שהביא בשם הגרע"א ז"ל בתוס' על משניות פ"א דכלים שתמה בזה: ו) והיה נראה לכאורה ליישב קצת דברי רש"י ז"ל, והוא די"ל הטעם שאין משא בכלים או אוכלין הנושאין הוא עפ"י מש"כ רש"י ז"ל בחולין (כ ע"ב) ד"ה חלק שאין משא הנבלה מטמא אלא א"כ הזיזה או הסיטה כ"ש, אבל אם לא זז אלא נשאה לבד אינו מטמא משום משא, ולפ"ז י"ל דמשו"ה כלים או אוכלים אינם מתטמאין מחמת משא הטומאה משום שאינם מזיזים או מסיטין את הטומאה, וע"כ אין זה טומאת משא ואף אם הוסטו הכלים והאוכלים והטומאה על גביהם ע"י אדם או ע"י דבר אחר, לא הכלים הם שהסיטו או הזיזו את הטומאה רק האדם והם מינח נייח', וכדאיתא בב"מ (ט ע"ב) כלי מינח נייחי ומיא הוא דממטי לה, וכיון שהכלים אינם עושין היסט או הזזה ע"כ אינם מטמאין במשא, ולפ"ז לפמש"כ הר"ש פ"ה ממס' זבים מ"ג דגבי זב וכו' א"צ היסט, דדווקא גבי נבילה צריך היסט והזזה אבל לא בטומאת הזב וע"כ בדם הנדה שפיר כ' רש"י ז"ל שמטמא כלים ואוכלים במשא כיון שא"צ במשאו להזזה ולהיסט, ולכאורה היא סברה נכונה ומחודשת בדעת רש"י ז"ל:
אבל כ"ז באמת לא יעלה ארוכה, שהרי הדבר מוכרע ממקומו פ"ה דזבים דגם בזב וכיוצא בו שא"צ הזזה במשאו מ"מ אינם מטמאין אלא במשא אדם, כמו ששנינו שם כל הנושא והנישא ע"ג משכב טהור חוץ מן האדם, הרי מבואר דגם בטומאת הזב ג"כ אין כלים ואוכלין מטמאין במשאם וכמבואר בר"ש שם (מ"א מ"ב) שאין מסיט אלא בדבר שיש בו רוח חיים, ודברי רש"י ז"ל צע"ג:
ז) ועפ"י האמת ל"י מה כל החרדה הזאת שחרד הגאון בעל ס"ט על הטור שכ' שאין האשה מטמאה וכו' עד שתרגיש דהיא טמאה אפי' בלא הרגשה דקימ"ל מקור מ"ט, דהא מנ"ל דהטור ס"ל הכי דמקור מקומו טמא דילמא באמת פסק כמ"ד מקור מקומו טהור, ואדרבה לפמש"כ הס"ט בעצמו סי' קפ"ז סק"ז מוכח דדעת הטור באמת דמקור מקומו טהור, דלמעלה הביא בשם הגאון מוהר"ץ אב"ד דק"ק ה"ש לתרץ הא דדקדק בתשו' ש"א בגמ' (ד' ס"ו) דברישא תני אם יש לה מכה תולה במכתה משמע אפי' מכה שא"י אם מוציאה דם, ואח"כ אמר ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם משמע דווקא בידוע שמוציאה דם אבל בספק אין תולה במכה, ותי' דרישא ודאי ס"ל אפי' בא"י אם מוציאה דם ג"כ מותרת והיינו מכח ס"ס ספק מן הצדדין וספק מחמת מכה, והא דלא הוי ס"ס משם אחד דמאי נפקא מינה אי מן הצדדין או מחמת מכה סוף סוף ספק אחד הוא שאינו דם נדה, וע"ז כ' דכל שהספק הראשון מתיר יותר מן הספק האחרון הוי שפיר ס"ס וכאן נמי הספק הראשון מתיר יותר והיינו שאם מן הצדדין הוא א"כ טהור ג"כ הדם כיון דהדם לאו ממקור בא, אבל אם מחמת מכה מהמקור הוא א"כ נהי דהאשה טהורה לבעלה מ"מ הדם טמא דמקור מקומו טמא, ולפ"ז הא דמכה שא"י אם מוציאה דם תולין בה הוא דווקא למ"ד מקור מקומו טמא אבל למ"ד מ"מ טהור אין תולין אלא במכה שידוע שמוציאה דם, ולפ"ז א"ש הא דאמרינן דאם יש לה מכה תולין במכתה במשמע אפי' בא"י אמ"ד הוא למ"ד מקור מקומו טמא, אבל הא דנאמנת אשה לומר וכו' היא מדברי רבי שם כמו שפירש"י שם ורבי הא ס"ל שם דמקור מקומו טהור ע"כ אמר דיש לי מכה שממנה יוצא דמשמע בידוע, והיינו דבא"י לא הוי ס"ס דהוי משם אחד לדידיה דס"ל מקור מקומו טהור, ויע"ש שמישב בזה הא דקאמר בש"ס שם ונאמנת אשה לומר וכו' דברי רבי רשב"ג אומר דם הבא מהמקור טמא ורבותינו וכו' מ"ב א"ע מק"מ טהור א"ב, ולכאורה היכי רמיזי בדברי רבי שמק"מ טהור דפליג עליו רשב"ג, הא לא קאמר רבי אלא נאמנת והיינו לענין שתהא טהורה לבעלה אבל הדם י"ל דס"ל נמי שטמא, אבל לפ"ז ניחא דמקאמר נאמנת וכו' משמע דוקא בידוע שמוציאה דם, וקשה אמאי צריכה שתדע ודאי הא הוי ס"ס אע"כ דס"ל דמק"מ טהור והוי שם אחד וליכא ס"ס ואהא פליג רשב"ג וס"ל מ"מ טמא ולפ"ז אפי' בא"י אם מוציאה דם ג"כ תולין במכה כנ"ל, ובזה א"ש דברי הב"י שכ' על הא דכתב הטור ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שדם יוצא ממנה וכ' ע"ז הב"י ונאמנת אשה לומר גם זה שם בברייתא ופלוגתא דרבי ורשב"ג ופ' הפוסקים כרבי דאמר הכי, ותמהו עליו הב"ח ואמונת שמואל והמהרי"ל בתשובה הא בש"ס משמע דלא פליגי רבי ורשב"ג אלא במק"מ טמא אבל לבעלה ל"פ, אבל לפ"ז ניחא מדכ' הטור ונאמנת וכו' שממנה דם יוצא משמע דבעי שתהא יודעת שממנה דם יוצא הא לא"ה אינה תולה וזה דווקא לרבי דס"ל מק"מ טהור, אבל לרשב"ג תולה אפי' שא"י אם מכתה מוציאה דם וכו' יעו"ש עוד, הנה אדרבה לפ"ד אלה מוכח באמת שדעת הטור דקימ"ל מקור מקומו טהור, ולפ"ז שפיר כ' הטור שאין האשה מטמאה עד שתרגיש, והיינו שאינה טמאה ג"כ דהטור לשיטתיה דמק"מ טהור וכנ"ל: ח) והא דתמה עוד הס"ט שם למאי נפק"מ כ' הטור שאין האשה מטמאה עד שתרגיש שאין זה נפק"מ בזה"ז, לענ"ד דבר גדול דבר הטור בזה, והוא דהנה יש מן הגאונים הקדמונים. דס"ל דטומאת כתמים לא נאמר אלא לענין טהרות אבל לא לבעלה, וכן היא באמת דעת הרי"ף ואשר ע"כ השמיט מהלכותיו כל דיני כתמים, והיינו משום דס"ל דלא נאמרו אלא לטהרות ולא לבעלה, והנלע"ד בטעמם לחלק בין טהרות לבעלה אף דלכאורה בעלה חמור דאיסור כרת הוא, וכמו דאמרינן בחולין ל"א לאיסור כרת התרת לאיסור מיתה לכש"כ, והוא עפ"י משה"ק הכ"מ פ"ט מהא"ב ה"א אמאי החמירו בכתמים הא הוי ס"ס ספק מגופה ספק שלא מגופה ואת"ל מגופה ספק מן החדר ספק מן העליה, ויעו"ש שכ' שאעפ"כ החמירו, ובאמת לכאורה קושיתו לק"מ דלא הוי כלל ס"ס דהכל משם אחד דמה לי אם מעלמא או מהעליה ספק אחד הוא דלאו דם נדה הוא, אולם יש להקשות קושיתו באופן אחר והוא דהוא ס"ס ממש, ספק דילמא לאו מגופה ואת"ל מגופה דילמא ראתה שלא בהרגשה וא"כ אינו טמא כלל מן התורה, וא"כ לענין דין תורה הוי ס"ס, ולא הוי ס"ס משם אחד משום דנפק"מ דאי מעלמא הוי גם הדם טהור ואי מגופה אלא שלא בהרגשה הדם מיהא טמא דמ"מ טמא, וא"כ הוי ס"ס ממש, ואי משום דמדרבנן טמאה גם שלא בהרגשה, כדאמרינן שם (נח.) מודה שמואל מדרבנן הא לדין דרבנן סגי בספק אחד דילמא מעלמא והוי סד"ר ולהקל, והוי כמו שכ' הרמ"א בסי' פ"ג לענין ציר דגים טמאים, ומשום זה נראה דהיינו טעמא דהגאונים הקדמונים שכ' דדיני כתמים לא נאמרו לאסרה לבעלה והיינו משום דלגבי בעלה הוי ס"ס ורק לענין טהרות דלא הוי רק ספק אחד, דילמא מעלמא אבל אם מגופה אף דחזי שלא בהרגשה היא טמאה משום דמ"מ טמא ומטמאה האשה טומאת ערב וע"כ החמירו בכתמים ולא לבעלה משום דהוי ס"ס, ולפ"ז דין כתמים אם נאמרו לענין בעלה תליא בפלוגתא אם מ"מ טמא או לא דלמ"ד מקומו טהור א"כ כמו שגזרו לטהרות הכ"נ לבעלה דמ"ש, אבל למ"ד מקומו טמא דווקא לטהרות החמירו דלא הוי ס"ס אבל לבעלה לא החמירו דהוי ס"ס:
ולפ"ז הטור שהחל לכתוב בסי' ק"צ דיני כתמים שהוא לענין בעלה וס"ל דדיני כתמים נאמרו ג"כ לגבי בעלה, וזה ע"כ משום דס"ל דמקור מקומו טהור ע"כ לא הוי גבי בעלה ס"ס, לזה הקדים וכתב שאין האשה טמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש להורות לנו שאין הדם ג"כ טמא ברואה שלא בהרגשה דמקור מקומו טהור וע"כ לא הוי ס"ס גם לגבי בעלה, וע"כ חכמים גזרו על כתם לאסרה גם לגבי בעלה משום דלא הוי ס"ס: ט) והנה שיטתם זו של גאוני קדמאי ז"ל דס"ל שלא גזרו כתמים אלא לטהרות ולא לבעל דחה הראב"ד ז"ל מהא דאיתא (נח ע"ב) ארשב"ג לדברי אין קץ ולדברי חברי אין סוף, לדברי אין קץ שאין לך אשה שטהורה לבעלה שאין לך כל מטה ומטה שאין בה כמה טפי דם מאכולת ולדברי חברי אין סוף שאין לך אשה שאינה טהורה לבעלה שאין לך כל סדין וסדין שאין בו כמה טפי דם וכו', הרי מפורש מדאמר שטהורה לבעלה שגזרו כתמים גם לבעל, ויעוי' חידושי הר"ן שם שהביא ג"כ ראי' זו של הראב"ד לדחות דעת הגאונים הנ"ל:
ולכאורה לפ"ד הנ"ל דדין כתמים בבעל תליא בפלוגתא דתנאי אם מקור מקומו טמא או לא ולמ"ד מ"מ טהור לדידיה אין כאן ס"ס לבעל וממילא דין כתמים שוה לטהרות ולבעל, וכמו שגזרו לטהרות גזרו ג"כ לבעל, א"כ הי' אפשר לתרץ דמ"ד אין לך אשה שטהורה לבעלה דמשמע שדין כתמים איתא גם בבעל הוא משום דס"ל מ"מ טהור וע"כ איתא דין כתמים גם בבעל, משא"כ לדידן קימ"ל כמ"ד מ"מ טמא והוי לגבי בעל ס"ס וע"כ אין נוהג בו דין כתמים:
מיהו באמת ז"א דהא מרא דשמעתא זו הוא רשב"ג ורשב"ג ס"ל לעיל (טז., סו.) דמקור מקומו טמא הרי אפי' מ"ד מ"מ טמא ג"כ ס"ל דגזרו כתמים בבעל, וא"כ ראית הראב"ד ז"ל קמה וגם נצבה וכחומה בצורה היא נגד דעת הני גאוני קדמאי ז"ל: י) אולם להבין דעת קדושים אלו וליישב שיטתם אני אומר אדרבה דמדברי רשב"ג אלו תזרח לנו שמש צדקה להצדיק שיטתם ז"ל ומלשון חכמים מרפא תרפא על נקלה דעתם דעת תורה, והוא דהנה התוס' כאן ד"ה אין לך דקדקו על שינוי לשונו של רשב"ג דברישא נקט אין לך כל מטה ומטה ובסיפא נקט אין לך כל סדין וסדין, ומש"כ התוס' בישוב לשון זה דברישא בעי למימר מטה אפי' של איש שאין בה כמה טפין של מאכולת הכ"נ של אשה, אבל בסמוך לא מיירי אלא בשל אשה להכי נקט סדין, אני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם ז"ל דמאי פסקת דלשון מטה שייך יותר בשל איש הלא אדרבה מצינו לשון מטה אצל אשה וכמו ששנינו ריש נדה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות, וכן להיפך לשון סדין מצינו דווקא אצל איש כמו סדין בציצית, מתעטף ויושב בסדינין (שבת כה ע"ב) סדינא בקייטא (מנחות מ.) הרי דסדין הוא בגד של איש ולאו דווקא מיוחד לאשה:
כמו כן דקדק מוהרש"א ז"ל אמאי נקט לדברי אין קץ ולדברי חברי אין סוף ברישא לשון קץ ובסיפא לשון סוף הלא דבר הוא, ויעוי' בס"ט לחי' לנדה כאן מש"כ בזה דרך צחות:
יא) ולענ"ד דברי רשב"ג מזוקקים שבעתים ומיוסדים על אדני פז, דהנה לפי הטעם שכתבתי דלא גזרו כתמים בבעל הוא משום דלגביו הוי ס"ס ספק מעלמא ואת"ל מגופא דילמא שלא בהרגשה, הנה כל זה באשה טהורה שרואה בתחלה כתם, אבל בזבה שסופרת ז"נ וראתה תוך ימי ספירתה כתם בזה אין לדון לס"ס הנ"ל, והוא עפ"י המתבאר מדברי הרמב"ן בחי' לנדה הביאו ג"כ הס"ט סי' קצ"ז סק"א שכ' על הא דאמרינן שם נ"ב מ"ג מ"ד כל כה"ג מביאה קרבן ונאכל קמ"ל, וכ' וז"ל, נ"ל שאין לפרש קמ"ל שאינו נאכל אבל מביאה קרבן כמו שכ' רבים, דהא כתמים דרבנן הם ואפי' בידוע שמגופא חזיא ד"ת טהורה ואין מביאין לה לידי נדה כדאיתא לקמן פ' הרואה, אע"כ נפרש דקמ"ל שאינה מביאה קרבן וכו', ויש לדחק שכיון שראתה בו וצריכה שימור בשלישי אע"פ שאין דין הכתם לטמא בתחלה כיון שדבר ברור הוא דמגופה חזיא בדין הוא שתעשה זבה גמורה שהרי לא עלתה לה שימור, ואין זה נכון, עכ"ל הרמב"ן וכ' הס"ט דמדבריו אלו מבואר דס"ל דאע"ג דשלא בהרגשה חזיא מ"מ אין זה שימור דנקי מדם בעינן ומש"כ שאין זה נכון ר"ל דמ"מ זבה גדולה לא נעשית בראי' זו דשלא בהרגשה אתיא, שאין ראי' זו גורמת לזיבה ולאו בת קרבן היא, אבל מה שלא עלה אותו היום לשימור סברא נכונה היא וגם הרמב"ן מודה בה ע"כ לשון הס"ט, הרי מבואר שאם ראתה שלא בהרגשה אינו עולה אותו יום לסז"נ וכן ראיתי בישועות יעקב סי' קצ"ו סק"א שהביא ג"כ דברי הרמב"ן אלו וכתב עוד יותר מזו, דלדברי הרמב"ן אלו לא די שא"ע ברואה שלא בהרגשה אלא שגם סותר את המנין למפרע, ויעו"ש שכ' דבזה כו"ע מודו שא"ע לסז"נ בראתה שלא בהרגשה יעו"ש:
מעתה לפ"מ שנתבאר דראי' שלא בהרגשה סותר את המנין ועכ"פ אותו יום א"ע לסז"נ א"כ בסופרת ז"נ אם רואה כתם תו ליתא לס"ס גבי בעל, כיון דגם ראי' שלא בהרגשה סותר או א"ע, א"כ בזה שוה דין כתמים לבעל כמו לטהרות, וכיון שגזרו גבי טהרות צריך לנהוג גם אצל בעל בסופרת ז"נ:
וכיון שכן א"ש דברי רשב"ג דאמר לדברי אין קץ שאין לך אשה שטהורה לבעלה והיינו דלדבריו שאין תולין במאכולת א"כ אשה שנעשה בפעם אחת בחייה זבה שוב אין לה טהרה עולמית אצל בעלה שאין לך מטה שאין בה כמה טפי דם של מאכולת וכיון שאין תולין א"כ לעולם תהי' טמאה כיון שלא יעלו לה למנין ז"נ או גם יסתרו את המנין א"כ אין לך אשה שטהורה לבעלה דבאשה זבה שסופרת ז"נ דין כתמים שוה לבעל כמו לטהרות וכמש"כ, אבל באשה הרואה כתם בתחלה שפיר טהורה היא לבעלה משום ס"ס וכמו שנתבאר:
יב) מיהו כ"ז ניחא לפרש מה שאמר לדברי אין קץ והיינו כיון שצריכה לספור ז"נ וזה אי אפשר וכנ"ל, אבל מה שאמר עוד ולדברי חברי אין סוף שאין לך אשה שאינה טהורה לבעלה לכאורה לדעת הגאונים הנ"ל שבאמת אין דין כתמים לבעל ל"ק כלל דאדרבה אין הכ"נ כיון שבאמת לא גזרו כתמים לבעל א"כ שפיר היא טהורה ואף בזו שסופרת ז"נ כיון שיש לה לתלות וקיימי אדינא שאין כתמים אצל בעל ומאי קשיא ליה לרשב"ג לחכמים מטהרת אשה לבעל, כיון שבאמת כן היא:
ונראה דמה שאמר ולדברי חברי אין סוף כוונת רשב"ג היתה בזה בשתים שחלוקים עליו חבריו דס"ל דתולין וחבריו ג"כ רבי ורבותינו ס"ו א' ס"ל דמ"מ טהור ולפי דבריהם כיון שגזרו כתמים אצל טהרות הכ"נ גזרו באשה אצל בעל גם ברואה כתם בתחלה דלדבריהם ליכא ס"ס בכתמים גם לבעל, מעתה שפיר הקשה רשב"ג לדברי חברי דלדידהו נוהג דין כתמים גם בבעל גם ברואה כתם בתחלה, א"כ לפ"מ דס"ל דתולין אין סוף דלא משכחת לה כתם שיטמא, דלעולם יתלו וא"כ אין לך כל סדין וסדין שאין עליו טפי דם ולדבריהם הכל תולים, א"כ ל"מ לה דין כתמים שגזרו חכמים: יג) ומאחר שנתבאר שמה שמקשה רשב"ג לדברי עצמו הוא מכתמים שרואה סופרת ז"נ, ומה שהקשה לדברי חבריו הוא מאשה טהורה הרואה בתחלה כתם, מאד יהיה מדוייק לשונו הזהב והצח של רשב"ג שתפס בלשונו בקושיתו לדברי עצמו אין לך כל "מטה ומטה" ובקושיתו לדברי חבריו אין לך כל "סדין וסדין", והוא דהתוס' בכתובות (ד ע"ב) ד"ה הצעת המטה כתבו דמה דתנן הכניסה לו ג' שפחות אינה מצעת המטה הוא הצעת כרים וכסתות ומה שאמרו שם אע"פ שאמרו ד' יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה הוא פריסת סדינין דהוי מילי דחיבה, יעו"ש. הרי לנו דבזמן שאשה מותרת לבעלה ומספרת עמו היא פורסת סדינין, אבל מטה לבד בלא פריסת סדינין משמשת לישיבה ולשכיבה ולאו דווקא לזיווג אשה ובעלה ביחד וכמו דתנן היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות דלא מיירי שבעלה עמה במטה, מעתה רשב"ג שמקשה לדברי עצמו מאשה שסופרת ז"נ שאין בעלה עמה במטה שאסור לישן עם הזבה ע"כ תפס בלשונו כל "מטה" והיינו המטה שיושבת או שוכבת לבדה, כיון דבאשה טמאה איירי, דנדה אינה פורסת סדינין כמש"כ התוס' שם דמה דנדה אסורה בהצעת המטה הוא פריסת סדינין, יעו"ש, משא"כ לדברי חבריו שמקשה מאשה טהורה שלדבריהם לעולם תהי' טהורה לבעלה ומותרת לו נקט סדינין כדרך אשה טהורה לפרוס סדינין לבעלה בשעה שהיא זקוקה לו, ותהי' עם בעלה ביחד בשעה שהסדינים יש עליהם כמה טפי דם: ובזה ממילא ניחא גם דקדוק מוהרש"א ז"ל שבקושיתו לדבר עצמו נקט לשון אין קץ ולדברי חבריו אין סוף, והוא דלשון קץ הוא על כלות הזמן, כמו מקץ שנתים, מקץ שבע שנים, ולשון סוף הוא נהוג להשתמש על סוף ענין או מעשה כמו אין לדבר סוף (פסחים ט.) שהכוונה שאין לדבר שיעור וגבול, והיינו דרשב"ג דמקשה לעצמו מאשה הסופרת ז"נ שלעולם לא תוכל להשלים ספירתה ולהשלים את הזמן ז"נ ע"כ נקט לדבריו אין קץ, כלומר לא יהי' קץ לזמן ז"נ. אבל לדברי חכמים דס"ל דהכל תולין, א"כ אין לדבר זה שיעור שלעולם יתלו וע"כ נקט דלדברי חבריו אין סוף, כלומר אין לדבר שיעור שלעולם יתלו, דוק בדבר ותן כבוד לדברי חכמים ז"ל וללשונם הזהב: יד) ועפ"ז יהי' ניחא ומדויק לשונם הזהב של הגאונים ז"ל לפי המובא מדבריהם בס' בעלי הנפש להראב"ד ז"ל שכתבו שאין כתמים נוהגים בזה"ז, דלכאורה איכא למידק למה כתבו בלשון זה שאין נוהגים בזה"ז ולא כתבו העיקר שאין נוהגים רק לטהרות, ויעוי' בערוך לנר (נח ע"ב) מש"כ עפ"י דרכו בזה, ולפי האמור הנה לפמש"כ בטעמא דמילתא הי' ראוי מן הדין לנהוג דין כתמים בסופרת ז"נ גם לבעל כיון דלא הוי ס"ס, מ"מ מסתימת דברי הגאונים הנ"ל נראה שאין כתמים נוהגים כלל אפי' באשה הסופרת ז"נ מדלא הביאו דיני כתמים בהלכותיהם, וכן הרי"ף השמיט משו"ז דיני כתמים א"כ מוכח דלית ליה דין כתמים לבעל גם לסופרת ז"נ, ולפמש"כ הי' ראוי לנהוג בבעל בסופרת ז"נ. אבל באמת ניחא דמה שראוי לנהוג כתמים בסופרת ז"נ. אינו אלא בזמן המשנה דהיו הנשים בקיאות בפתחי נדה וזבה והיו בהן נשים זבות ודאיות ע"כ היו צריכים לנהוג דיני כתמים בימי ספירת ז"נ אבל בזה"ז שהנשים אינן בקיאות בפתחי נדה ונשי דידן כולהו ספק זבות נינהו וכמו דאמרינן בגמ' (סז ע"ב) ומשו"ה החמירו לישב ז"נ על כל טפת דם כחרדל משום שאינן בקיאות בפתחי נדה וזבה א"כ חומרתן היא קולתן, כיון דלא הוי ודאי זבות וא"כ אכתי ס"ס הוי דילמא מעלמא ואת"ל מגופה דילמא לאו זבה היא ואינה מטמאה אלא בהרגשה, וע"כ דכיון דכל עיקר חשש כתמים הוא מדרבנן אפי' לטהרות כדאיתא שם (סב ע"ב), וע"כ בנשי דידן דספק זבות נינהו לא החמירו בכתמים כיון דכל עיקרו הוא מדרבנן, וע"כ שפיר כתבו הגאונים דדווקא בזה"ז אינו נוהג דין כתמים כלל אבל בזמן המשנה הי' נוהג גם לבעל דין כתמים בתוך ספירת ז"נ:
ב:
א) ובהאי ענינא דהרגשה ראיתי להגאון בעל ס"ט סי' ק"צ הנ"ל שיצא לידון בדבר החדש שדין זה שאין האשה טמאה מה"ת עד שתרגיש הוא רק מימרא דשמואל ולאו כו"ע ס"ל הכי, והביא ראי' לזה מדברי רש"י והתוס' שמשמע מדבריהם באיזה מקומות שהאשה טמאה מה"ת בלא הרגשה, ואחת מראיותיו הביא להוכיח כן מסוגית הגמ' עצמה מהא דלקמן (סח.) נדה שבדקה עצמה ביום שביעי שחרית ומצאה טמאה וביה"ש לא הפרישה ולאחר ימים מצאה טמאה דאמר רב דהוי זבה ודאי, מוכח דס"ל דלא בעינן הרגשה כלל דאל"כ אמאי הוי זבה ודאי הא לא הרגישה וכו' א"ו דרב אית ליה דשמואל דבהרגשה תליא מילתא וכו' יעו"ש:
ודבריו תמוהים לענ"ד דא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק כשמואל דא"ט עד שתרגיש ליתא לדינא דרב, ובאמת הא הרמב"ם ז"ל פ"ו מהא"ב הביא דין זה ופסק כרב: ובעיקר ראיתו לענ"ד אין הצדק אתו דזה דבעינן הרגשה הוא בתחלת ראי' דהרגשה הוי שנפתח מקורה או נזדעזע גופה שזה בא הכל בתחלת ראיתה אבל אם התחילה לראות והראי' נמשכת והולכת ואינה פוסקת תו לא צריך לכל משך זמן הראי' האחת שתרגיש, דודאי אינה מרגשת עוד בזעזוע גופה או פתיחת מקורה רק בתחלת ראיתה, אלא שאם פסקה לראות ונסתם המעין וחזרה וראתה אז הוי ראי' חדשה וצריכה הרגשה לראי' השניה, אבל כ"ז שהראי' הראשונה נמשכת ואינה פוסקת סגי בהרגשה שבתחלה, וא"כ רב דאמר בנדה שבדקה עצמה ביום ז' ומצאה טמאה ולאחר ימים מצאה טמאה דהוי זבה ודאי הוא משום דס"ל כיון דבתחלה ובסוף מצאה עצמה טמאה הר"ז בחזקת שלא פסקה ביני וביני, וכיון שסברת רב היא שהראי' נמשכת היא בלי הפסק מאז ועד עתה במשך הימים ולא פסקה מלראות ומדלפת כל שעה, כדאיתא כה"ג (י ע"ב) יעו"ש, א"כ אינה צריכה להרגשה בינתים, כיון שבתחלת ראי' ביום ז' היתה הרגשה ושוב לא פסקה מלראות א"צ לכל ג' ימי זיבה להרגשה חדשה, ולוי שחושש שמא פסקה ביני וביני ע"כ הוי ספק זבה, וז"ב לענ"ד:
ב) והנה למעלה הבאתי דברי הרמב"ן, שכ' בתחלה שא"צ לראי' השלישית לעשותה זבה גדולה להרגשה כיון שצריכה שימור, מיהו למסקנא דחה זה וכ' שא"ז נכון כמבואר לעיל, מיהו הברית אברהם בחיו"ד סי' מ"ב החזיק בסברא זו וכן הזכיר סברא זו הס"ט בסי' הנ"ל במוסגר ד"ה עוד יעו"ש, ולענ"ד נראה לעשות סמוכין לסברא זו ולתרץ עפי"ז קושית המוהרש"א והריטב"א בחי' למעלה (כא.) קשתה שנים ולשלישי הפילה הר"ז ספק לידה ספק זיבה, היינו משום דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם והקשה מוהרש"א וכן הריטב"א א"כ מ"ט דרבנן דמתניתין שאם לא ראתה דם טהורה הא עכ"פ ספק הוי כמו כאן דהוי ס"ז ויעו"ש מה שתי' בדוחק. ולענ"ד נראה עפ"י מה דקימ"ל דאין האשה טמאה בלא הרגשה, א"כ קשה נהי דא"א לפה"ק בלא דם מ"מ הא לא הרגישה, שאם הרגישה ודאי לא הוי פליגי רבנן כמובאר בשו"ע סי' קפ"ד דאשה שהרגישה ולא מצאה דם טמאה מדאורייתא דאמרינן ודאי ראתה דהרגשה דאורייתא היא וע"כ בשלא הרגישה, א"כ אמאי טמאה ומביאה קרבן ונאכל, וע"כ צ"ל כמש"כ הרמב"ם ז"ל משום דרוב פעמים בא בהרגשה והא דלא ארגשה אמרינן הרגשת הרוח או הנפל היא או החתיכה, וכמבואר כה"ג לקמן (נו ע"ב), ולפ"ז עכ"פ איכא מיעוטא שלא בהרגשה וא"כ אף אם הא דאפשר לפה"ק בלא דם הוי ספק השקול מ"מ הא איכא לצרף בהדיה מיעוטא דשלא בהרגשה וא"כ סמוך מיעוטא שלא בהרגשה לפלגא דהוי פה"ק בל"ד והו"ל רובא, וע"כ שפיר מטהרי רבנן משום דאיכא רובא להיתירא וכה"ג כתבו התוס' למעלה (יח.) ד"ה שליא יעו"ש. אולם כ"ז בנדה בתחלת פתיחת המקור דבעינן הרגשה, אבל בזבה שראתה שני ימים ושלישי הפילה, הרי הראי' השלישית לעשותה ז"ג א"צ הרגשה, וכמו שכ' למעלה, א"כ ליכא מיעוטא שלא בהרגשה לצרף, דגם בראי' שלא בהרגשה היא נעשה זבה גדולה, א"כ הוי שפיר הא דאפשר לפה"ק בל"ד ספק השקול והוי ספק זבה, ומיושבת שפיר קושית הריטב"א והמוהרש"א הנ"ל:
ואף דקימ"ל מקור מקומו טמא כמש"כ הרמב"ם, וא"כ אף אם בלא הרגשה עכ"פ טמאה טומאת ערב וא"כ לטומאת ערב איכא חזקת איסור דמחזקינן מאיסור לאיסור ומטומאה לטומאה כמש"כ התוס' כתובות (עה ע"ב) בשם ר"ת, זה אינו דהא על יום ראשון עכ"פ ספק הוי שמא לא הוי דם וא"כ ליכא חזקת טומאה כלל דע"ז גופיה אנו דנין והוי ספק השקול, וא"כ ליכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא דהא החזקה גופא ספק הוי אם יש כאן חזקה וא"כ לא חשיבה חזקה כלל, ואדרבה איכא כאן חזקת טהרה דאשה בחזקת טהרה עומדת, משא"כ בקשתה ליכא חזקה לטהרה דאדרבה טמאה היא ואף דליכא חזקה לאחזוקי בזבה גדולה דלא אמרינן שהיא בחזקת שתראה כמש"כ התוס' גיטין (ב ע"ב), אבל עכ"פ חזקה להיפך נמי ליכא ושפיר הוי ספק זיבה, והבן: ג) ועפ"ז יש לתרץ קושית תוס' לעיל (יח ע"ב) ד"ה למעוטי ללישנא בתרא דרי"ו דפליגי בא"א לפה"ק בל"ד וא"כ למעוטי מאי, וליכא למימר למעוטי דאין שורפין עליו את התרומה משום דה"ק אין רוב פה"ק בל"ד וא"ש עליה את התרומה, הא קאמר התם לרי"ה מביאה קרבן ונאכל, ויעו"ש בתוס', ולפמש"כ י"ל דר"י בא למעט דר"י שאין שורפין עליו את התרומה, אף דרוב פה"ק הוא אינו אלא בדם, מ"מ כיון דאיכא ג"כ מיעוט שלא בהרגשה וא"כ מצטרפי תרי מיעוטא חדא דבלא הרגשה וחדא דבלא דם ואיתרע רובא כמש"כ הר"ן בפא"ט דתרי מיעוטי מצטרפי לפלגא וכ"כ התוס' ב"ב (צג.), וע"כ אינו לר"י אלא ספק טומאה וא"ש עליו את התרומה, משא"כ בהא דר' יהושע דמיירי בזבה שקשתה דשם ליתא למיעוטא דשלא בהרגשה דבלא הרגשה ג"כ נעשית ז"ג וכמו שנתבאר שפיר הוי רוב מעליא גמור ומביאה קרבן ונאכל, דזה דא"א לפה"ק בל"ד הוי רוב מעליא, ואף דבהא דר' יהודא עכ"פ לפ"מ דקימ"ל מקור מקומו טמא, א"כ אף בלא הרגשה מ"מ טמאה, א"כ אי אפשר לכאורה לומר דרי"ו בא למעט הא דר' יהודא, שאין שורפין עליו את התרומה משום צירוף מיעוטא דבלא הרגשה, כיון דעכ"פ אפי' בלא הרגשה טמאה משום מקור מקומו טמא, זה אינו דהא אנן אליבא דר"י קיימינן ור"י ס"ל לקמן (עא.) דמקור מקומו טהור וא"כ ליכא כאן טומאה אם הי' שלא בהרגשה, וזה נכון מאד:
אולם יש לעיין לפמש"כ דטעמא דרבנן דאף דאם אין עמה דם טהורה משום דסמוך מיעוטא דלא הרגשה לפלגא דבלא דם, הא התוס' כאן הקשו אמאי מטהרי רבנן הא הוי ס"ט ברשוה"י ותרצו משום דרבנן ס"ל דרוב חתיכות לא הוי מארבע מיני דמים, אולם בזה דאמרינן דאפשר לפה"ק בל"ד תשאר קושית התוס' הא הוי ס"ט ברשוה"י, ואף דהוי רובא דסמוך מיעוטא דבלא הרגשה לפלגא דבלא דם מ"מ הא רוב זה אינו אלא בגדר ס"ס משום דאמרינן אימר לא הוי דם ואת"ל הוי דילמא שלא בהרגשה וא"כ אינו אלא ס"ס וס"ס לא מהני ברשוה"י, כמבואר בפ"ו דטהרות, אולם בלא"ה קושית התוס' לק"מ לפ"מ שכ' התוס' (ב.) דספק ראי' לא ילפינן מסוטה וא"כ י"ל גם בס"ס דאפשר בלא דם ואת"ל דהוי דם דילמא שלא בהרגשה דהוי ס"ס דראי' ומהני, ולק"מ: מיהו זה יש לעיין כיון דרבנן דר"י ס"ל לקמן דמ"מ טמא, א"כ ספק דבלא הרגשה לא מצטרף דעכ"פ תהי' טמאה טומאת ערב אם הוי דם משום דמ"מ טמא, אבל י"ל דרבנן דס"ל טהורה היינו מטומאת שבעה, אבל בודאי טמאה טומאת ערב מספק לפ"מ דקימ"ל מ"מ טמא:
ד) ובאמת נראה לי דדין זה אם ראי' שלא בהרגשה אינו עולה או גם סותר תלוי ג"כ בסברת הרמב"ן מתחלה אם היא נעשה זבה בראיות האחרונות שהיו שלא בהרגשה, שאם נאמר דהרגשה אינה צריכה רק בתחילת ראיתה, אבל בראי' שניה או שלישית, כיון דמעינה פתוח א"צ עוד הרגשה, א"כ כיון שהיא נעשית ע"י הראיות האחרונות זבה גדולה א"כ הם דבר הגורם לטומאה ע"כ סותר, אבל אם נאמר שאינה נעשית כלל זבה ע"י ראיות שלא בהרגשה א"כ אינם דבר הגורם טומאה וע"כ אינו סותר וכמו דאמרינן בנדה (לז.), דבר הגורם טומאה סותר שא"ג אינו סותר, ודמיא למאי דאמרינן שם לר"א דס"ל דבאונס אין ראית זב מטמא אפי' ראי' שלישית ע"כ לא הוי זבה הגורם טומאה ולא הי' סותר אי לאו משום דס"ל לר"א דגם דבר שא"ג סותר יעו"ש, ולא די שאינו סותר אלא ג"כ עולה כיון שא"ג טומאה, ואף דמקור מקומו טמא וא"כ גורם טומאה מיהא, זה אינו, דע"כ לא חשוב גורם טומאה אלא בגורם טומאה מחמת ראי', אבל הא דמ"מ טמא אינו מטמא בתורת ראי' אלא בתורת מגע, א"כ דמיא למאי דאמרינן (בד' מ"א ומב.) בפולטת דאם נוגע הוי אינו סותר, הרי אף שגורם טומאה מ"מ כיון שא"מ בתורת ראי' אלא בתורת מגע לא חשוב דבר הגורם טומאה וא"ס, וא"כ הכ"נ שלא בהרגשה כיון שאינו מטמא בתורת ראי' אלא בתורת מגע או במשא, לפמש"כ לעיל לרבא דס"ל או"מ ביהס"ת הוי, מ"מ אינו אלא בתורת מו"מ אבל לא בתורת ראי', ע"כ אינו סותר ועולה ג"כ דדמי כמו שנגע בנבלה דא"ס את המנין ועולה למנינו: שו"ר בחו"ד סי' קצ"ו סע"ק ג' שכתב ג"כ דדם שלא בהרגשה סותר משום דדם שלא בהרגשה טמא לטהרות דמ"מ טמא, ולענ"ד אין זה כלום כיון דלא מחמת ראי' הוא מטמא אלא מחמת מגע אין זה סותר, ויעוי' שם שכתב עוד ראי' כיון (דבד' מב.) אמרינן כיון דמטמא בפנים כבחוץ רואה הוי, והכ"נ מטמא בפנים כבחוץ ע"כ הוי רואה, ובמחכ"ת לא דק בזה, דדווקא בש"ז כיון דאמרינן דמטמא בפנים כבחוץ אף דש"ז לא מטמא מחמת מגע בפנים משום דהוי טומאת ביהס"ת, וע"כ הא דמטמאה פולטת הוא מתורת ראי', אבל בדם שלא בהרגשה דמטמאה בפנים אינו מחמת ראי' רק מחמת משא, אם נאמר דמ"מ טמא מטמא ג"כ במשא, כמו שכ' התוס' וכן הר"ן בחי' וכמו שהבאתי לעיל, וכ"ז באמת דווקא לרבא דס"ל או"מ ביהס"ת הוי ע"כ מטמא בפנים משום דבמשא מטמא, ולאביי באמת גם בפנים אינו מטמא כיון דהוי טומאה בלועה, וא"כ עכ"פ מה שמטמא אינו מתורת ראי' אלא מתורת מו"מ, א"כ אין זו ראי' לסתור והוי רק כנשא או נגע את הנבלה דא"ס מנינו:
ה) ובחפשי כה וכה מצאתי שוב באבני מלואים בתשו' סי' כ"ג שהביא דברי חו"ד אלו והשיג עליו בזה, מיהו גם דבריו ז"ל שם נאמרו שלא בדיוק שכ' דדווקא ש"ז מטמאה מבפנים ובחוץ משום דמרבי קרא מדם יהי' זובה אבל דם שלא בהרגשה דאינו אלא משום מ"מ טמא ואינו מטמא האשה טומאת ערב אלא ביציאתו לחוץ כמש"כ הרמב"ן והר"ן, אין זה רואה, יעו"ש, ובאמת לפ"מ שכ' התוס' (עא.) וכן רש"י ז"ל משמע דמ"מ טמא מטמא גם במשא, א"כ מטמא ג"כ בפנים בביה"ח לרבא דס"ל או"מ ביהס"ת הוי וכמו שהבאתי לעיל מדה"ת (מב.), וכן הר"ן בחי' שם כתב ג"כ שמטמא כדם נדות הרי דס"ל דמטמא גם במשא וא"כ מטמא ג"כ בפנים לרבא, וכמו שכ', אך מ"מ אף אם מטמא בפנים ג"כ לא הוי ראי', וכמש"כ, כיון שאינו מטמא מחמת ראי' אלא מחמת משא, ואכתי נוגע הוי ולא רואה, וא"ס וגם עולה, זולת אם נאמר כסברת הרמב"ן בתחלה שעושה אותה ז"ג בראיות אחרונות א"כ הוא מטמא ממש בראי' וא"כ הוי דבר הגורם טומאה וסותר, וכמש"כ:
ולא דמיא לדם קושי דאמרינן שם כיון שאינו גורם אינו סותר, ואעפ"כ ס"ל להראב"ד והרמב"ן והר"ן דא"ע כמו שהביא הס"ט סי' קצ"ד סק"ד, אף דדם קושי טהריה רחמנא, היינו משום דדם קושי מיהו מטמא בימי נדה אלמא דדם טמא הוא אלא דרחמנא טהריה בימי זיבה, וכן דם טוהר א"ע לרב דס"ל מעין אחד הוא, כיון דעכ"פ דם טמא הוא אלא דהתורה טהרה אותו בימי טוהר אחר לידה, וע"כ א"ע, ולדעת התוס' (לז.) ד"ה דבר סותר ג"כ, וכמש"כ התוס' שם משום שאם לא ילדה היתה נדה או זבה, אבל דם שלא בהרגשה שאינו מטמא לעולם א"כ ודאי אינו סותר, ועולה ג"כ, והא דמטמא מחמת מ"מ טמא אינו גורם שיהא סותר או א"ע, כיון שלא מחמת ראי' הוא מטמא אלא מחמת מגע או משא:
ו) ראיתי להס"ט שם שנסתפק אם דם קושי דטהור היא דווקא מתורת ראי' אבל טמא מיהא מתורת מ"מ טמא או דלגמרי טהור, ויעו"ש שכ' דלפמש"כ לעיל דדם שלא בהרגשה טמא מחמת ממ"ט א"כ הכ"נ דם קושי ואינני יודע טעם לחלק בין דם קושי לדם שלא בהרגשה דהא הא נמי ממעטינן מקרא דבבשרה עד שתרגיש, ואם נאמר דדם קושי לגמרי טהור משום דקרא לגמרי ממעטיה הכ"נ נימא כן בדם שלא בהרגשה דלגמרי טהרה רחמנא, ויעו"ש. ולענ"ד ודאי דדם קושי לגמרי טהור ואינו מטמא אפי' מחמת מקור, וכמו שנראה לכאורה מגמ' (ד' מא.) דם היוצא משם טמא ור"ש מטהר, ולפי אוקימתא דרבינא שם דמשמע דהדם עצמו טהור לדעת ר"ש דס"ל דהוי לידה והוי דם קושי, ולאוקימתא דרבינא לא מסיק כלל דס"ל מקור מקומו טהור, משמע דלרבינא אפי' אם נאמר מ"מ טמא מ"מ בדם קושי טהור, יעוש"ה ובתוס' ד"ה ואזדא. ומשה"ק הס"ט דל"י טעם לחלק בין דם שלא בהרגשה לדם קושי, לענ"ד טעמא רבא איכא בזה, דהא דם קושי יליף ר"ל (ד' לו ע"ב) דטהור מהא דא"ק תשב יש לך ישיבה אחרת שהיא כזו ואיזו זו דם קושי, הרי דיליף דדם קושי דטהור מדם טוהר, וכיון דדם קושי ילפינן מדם טוהר וא"כ כמו דדם טוהר לגמרי טהרה רחמנא ואינו טמא אפי' מתורת מקור משום דרחמנא קראה דמי טהרה שהדמים טהורים הם, וא"כ גם דם קושי שלמד ממנו כמותו ואפי' למה דילפינן התם מקרא וטמאה שבועים כנדתה ולא כזיבתה, מ"מ ג"כ מוכח דדם קושי לגמרי טהור מהא דאמרינן התם מה ראית לטהר את הולד ולטמא באונס מטהר אני בולד שכן יש טהרה אחריו וכו' הרי דמה שטהורה בדם קושי משום דהולד מטהר גם אחריו, וא"כ הוא דומה כמותו הרי מבואר דדם קושי שטהור הוא מתורת דם טוהר, וכיון שכן כמו דדם טוהר לגמרי טהור הכ"נ דם קושי, משום שהתורה טהרה דם זה כמו בדם טהר ואפי' המקור עצמו טהור אז ואינה אלא טבולת יום ארוך והכ"נ דם קושי:
ז) וראיתי עוד להס"ט בסי' הנ"ל שכ' לפרש עפ"י דברי הראב"ד דס"ל דדם קושי א"ע, והו"ה לפי סברתו דם שלא בהרגשה א"ע אע"פ שא"ס, וכ' לפרש בזה סוגית הגמ' (ד' סח ע"ב) בזב וזבה שלא בדקו שאר ימים שבינתים דלר"א הר"ה בחזקת טהרה ולר"י אין להם אלא יום ראשון ושביעי שבדקו לבד, וקאמר התם ור"א בשלמא בזב שראה קרי שא"ס אלא יומו לטמאה א"ר שא"ס אלא יומו, ואי משום איחלופי זב בבע"ק לא מיחלף וכו' אבל הכא אי חיישינן דילמא חזאי בספק אתי לאיחלופי בודאי, והסוגיא תמוהה מאי צריך הכא לטעמא דאתי לאיחלופי תיפוק ליה דאי חיישינן דילמא חזאי הוי ספק אם עלו למנין הימים שבדקו דהא אי חזיא הוא סותר למפרע ומ"ש ימים שלא בדקה מימים שבדקו דכולה חד ספקא הוא ולמה אלו יעלו ואלו לא יעלו ויעו"ש עוד, וכ' דעפ"י זה דדם שלא בהרגשה א"ע וא"ס ניחא דר"י חייש לראית דם שלא בהרגשה וע"כ הימים שלא בדקה א"ע דילמא חזיא אבל הימים שבדקה עולין דהא אף אם ראתה בינתים שלא בהרגשה א"ס, וע"כ הוצרך ר"א רק להקשות משום דאתי לאיחלופי ויעו"ש. ואמרתי להוסיף נופך משלי עפ"י דבריו דהיינו טעמא דר"א דס"ל דהרי הם בחזקת טהרה משום דר"א ס"ל דדבר שא"ג ג"כ סותר וע"כ אמרינן לעיל (לז.) שאם משכחת תנא דדם קושי סותר ר"א היא, וא"כ לדידיה גם ראי' שלא בהרגשה ג"כ סותר, וע"כ לטעמיה אם איתא דחיישינן לראי' שלא בהרגשה בינתים לא היו גם יום ראשון והשביעי עולים משום דסותר, ומה דצריך ר"א להקשות מהא דאתי לאחלופי הוא רק לר"י וע"כ אמר ר"א לדבריך, דדווקא לר"י מקשה משום דאתי לאיחלופי לבד, אבל ר"א עצמו ס"ל דאם היינו חוששין לראי' שלא בהרגשה א"כ לא יעלו גם הימים הבדוקים, וע"כ ס"ל דלא חיישינן כלל לזה והרי היא בחזקת טהרה:
ח) מיהו אף שצדדתי לומר דדם שלא בהרגשה יעלה ג"כ, מ"מ נראה דא"ע מיהא כיון דנקיים בעינן וכיון שראתה דם אפי' אם אינו מטמא מ"מ אין זה נקיים וע"כ אין יומו עולה, כיון דבעי שימור, וכיון שאינו נקי לא הוי שימור, וכמוש"כ הס"ט בדעת הרמב"ן אפי' לפמש"כ דאין זה נכון דאף שא"נ ז"ג ע"י ראי' שלא בהרגשה מ"מ א"ע דבעינן בדוקין ושימור, וזהו ג"כ טעמו של הראב"ד דס"ל דדם קושי א"ע משום דבעי שימור, מיהו צ"ע מהא דאמרינן שם (לו.) דללוי דשני מעינות הם א"צ ז' נקיים הרי דעולה ג"כ אף שאינו נקי, ויש לחלק כיון דמעין אחר הוא אין זה דומה לדם קושי או לדם שלא בהרגשה, וכמובן:
מיהו עיקר דברי הס"ט שכ' לפרש דמה שאינו חושש ר"י לימים שבינתים שיסתרו משום דהוי ראי' שלא בהרגשה וע"כ אף שאינם עולים מ"מ אינם סותרים - תמוהים לענ"ד. דהא תינח בזבה שאינה מטמאה אלא בהרגשה, אבל בזב שגם בזה ס"ל לר"י שיש לו יום ראשון ושביעי לבד וימים שבינתים א"ע ואינם סותרים בזה מה טעמא דר"י, דממ"נ אם אינו חושש לראי' א"כ גם יעלו ואם חושש לראי' בינתים א"כ יסתרו ג"כ, דהא בזב גם ראי' שלא בהרגשה מטמא דלא מצינו כלל חילוק זה בזב שיהא צריך שירגיש הזב, דדווקא ש"ז אינה מטמאה עד שירגיש, כדאיתא לעיל (מג.) אבל בזיבה משמע בכולה תלמודא דמטמא אפי' שלא בהרגשה וכמו כן סותר, וא"כ עדיין יקשה לר"י מ"ט:
ט) והנה ראיתי להגאון בעל שם אריה בספרו זה סי' ל"ט שנשאל באשה שהיתה רגילה לראות כתמים אדומים בכל עת בדיקתה וקבלה רפואות ונתמעטו הכתמים ויכול לעבור אצלה כמה ימים טהורים, ונסתפק השואל באשה זו שהפסיקה בטהרה אם יש להקל שלא תבדוק רק יום ראשון ושביעי בלבד כי אם תבדוק בכל יום היא מתיראה שלא תתקלקל בבדיקתה ותראה כתמים אדומים כמו שראתה עד עכשיו, והשיב הגאון הנ"ל שחלילה להקל בזה בעובדא זו, כיון שהיא מוצאה דם או כתם היא טמאה ודאי א"כ מהי"ת להקל שלא תבדוק פן תמצא ותטמא, אדרבה תטמא ותטמא, דהא באמת הוא דם טמא ואף שהוא שלא בהרגשה מ"מ בבדיקה אמרינן דארגשה והרגשת עד הוא וכו' יעו"ש. ולא זכיתי להבין שיחתו ז"ל, דודאי היכא דבודקת ומוצאת דם וכתם טמאה היא ודאי ואף דלא ארגשה אמרינן דארגשה וסבורה דהרגשת עד הוא, אבל כאן הא קיימינן השתא דנעשה התקנה ועצה הוגנת שלא תבדוק בהימים שבינתים ליום ראשון ושביעי א"כ אף אם תראה כל שלא תרגיש הרי אינה טמאה מדאורייתא ואפשר ג"כ שלא תראה כלל, כיון שיכול לעבור אצלה כמה ימים טהורים א"כ מהיכי תיתי נחמיר עליה שתבדוק, כיון שבלא בדיקה כל שלא תרגיש טהורה היא:
הן אמת לפמש"כ דבזבה הסופרת ז"נ טמאה היא גם בלא הרגשה ועכ"פ אפי' לדעת הרמב"ן שאין זה נכון, מ"מ אינו עולה להו לשימור, א"כ הי' לנו לחשוש כאן שמא ראתה נקודות אדומות וטמאה מדאורייתא, מ"מ לענ"ד זה אינו, דעד כאן ל"א דזבה מטמאה שלא בהרגשה או שאינו עולה לה לשימור אלא בזבה שלא הפסיקה מלראות ועדיין מעינה פתוח כמו בראתה שני ימים ובשלישי ראתה שלא בהרגשה, אבל בזבה שהפסיקה בטהרה ובדקה יום ראשון ולא ראתה, הרי נסתם מעינה ושוב אם היא רואה בימים שאחרי כן בלא הרגשה אינה טמאה ועולה ג"כ לשימור, כיון שכבר נסתם מעינה ומה שרואה אח"כ שלא בהרגשה אינו סותר ועולה ג"כ למנין שבעה. ויעוי' תשובת חמדת שלמה סי' כ' הביאו בפ"ת סי' קצ"ו סקי"ב דאפי' להי"א דס"ל דבג' ימים ראשונים של ימי הספירה אין תולין אותו להקל כמו שתולין בשאר כתמים, מ"מ אם נמצא הכתם על דבר שאינו מקבל טומאה אף תוך ג' לא חיישינן לה דדבר שאינו מקבל טומאה לא הוי בכלל גזירת כתמים, וכ' דלאו מטעם תלי' אתינן עלה דאפי' בדקה קרקע עולם וישבה עליו טהורה, והיינו כיון דבלא הרגשה חזיא ל"ג חכמים על זה, א"כ מאי מהני הא דתוך ג' ימים מעינה פתוח סו"ס חזיא בלא הרגשה, יעו"ש, ולפי דברינו דבזבה טמאה מדאורייתא אף בלא הרגשה א"כ כיון שבתוך ג' ימים אין תולין בכתמים ואמרינן דמגופה חזיא א"כ טמאה היא, ואולי אף דלענין תלי' אמרינן דכל ג' ימים חשיב מעינה פתוח, מ"מ לענין להעשות טמאה בלא הרגשה מדאורייתא אינה טמאה אלא בשלא נפסק מעינה כלל, אבל כל שבדקה ביום ראשון ומצאה טהורה שוב חשוב נסתם מעינה וצריכה הרגשה, ולפ"ז יש לחלק דביום ראשון מז' נקיים אם מצאה כתם אף על דבר שאינו מקבל טומאה טמאה היא משום שכל שלא נפסק מעינה יום אחד היא מטמאה שלא בהרגשה, וצ"ע:
ובשולי מכתבי אכתוב לו בזה מה שנתעוררתי כעת בלמדי מס' ב"מ (מא ע"ב) רבא אמר ל"ת שליחות יד לא בשו"ח ולא בשו"ש ותיתי משואל וכ' ואידך של"ת די לבמה"ד להיות כנדון מה שואל בבעלים פטור אף בשליחות יד בבעלים פטור והנה פשטא דמילתא משמע דבבעלים היינו בשעה שמסר לו לשמור היו בעלים עמו במלאכתו, וקשה לי הא איבעי לן לקמן (צח ע"ב) שכרה בבעלים ושאלה שלא בבעלים דאתי שאילה שלא בבעלים ומפקע משכירות בבעלים יעו"ש, ולגירסת רש"י שם נפשטה הבעיא את"ל שהשאילה שאחריה מפקעת משכירות בבעלים שהיתה קודם יעו"ש, א"כ היכי קאמר דהייתי אומר דשולח יד פטור הא ז"א דכיון ששלח בה יד נעשה שואל ואין זו השאלה שנעשה כעת נפטרת בבעלים שהיו בשעת מסירה לשמור, וע"כ צריך לומר דמה דקאמר שליחות יד בבעלים פטור היינו שהיו הבעלים עמו בשעת שליחות יד וע"כ אם הייתי אומר בשליחות יד יש עליה רק דין שואל הייתי פוטרו כדין שאלה בבעלים ואף אם מקודם בשעה שקבל לשמור לא הי' בבעלים מ"מ אתי שאלה בבעלים ומפקיע משמירה שלא בבעלים כדאמרינן שם (צו ע"ב) יעו"ש, ומוכח מזה שלא כהנתיבות סי' רצ"א סעכ"ח שמפרש הא דשליחות יד בבעלים היינו שתחלת השמירה הי' בבעלים ולפמש"כ ז"א, והרבה יש לדבר בזה, וקצרתי: