אור ברסלב
שות מרחשת א › סימן לד

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · סימן לד

סימן לג

מתוך מכתב שלישי אל הרב הנ"ל:

א) ועתה הנה אבא בתשובה על דבריו. הנה כת"ר בתחלת דבריו כתב לתרץ קושיתי על רש"י ז"ל נדה (כח ע"ב) שכ' דאי לאו שראתה תחלת השבוע השמיני מבערב היתה יכולה לשמש, והא לדעת רש"י הימים הראויין לימי נדה אין עולין למ"ד ימי לידה אין עולין לסז"נ, וע"ז כ' מעכ"ת ידידי לתרץ משום דהוי ס"ס דילמא עומדת בימי טוהר ואף אם הרחיקה לידתה דילמא ביום הכ"ח התחילו ימי הנדות ואז מיהא השבוע השמיני כולו מימי הזיבה, עכ"ד. ואני עד כמה שיגעתי לא יכלתי בשו"א להלום את דבריו ולכוון את חשבונו הלא אם מיום הכ"ח התחילו ימי הנדות א"כ מיום ל"ה שהוא תחילת השבוע הששי החלו ימי זיבה והוא כולו טמא א"כ מימי זיבה לא נשארו רק ד' ימים ושבוע השביעית הטהור היו מד' ימי זיבה ומג' ימי נדה שאין עולין לדעת רש"י לסז"נ:

דכללא דמילתא שכל שרואה ביום ט"ו לראייתה ומביאה לפנינו שבוע טמא ושבוע טהור א"א שיהא לה ז' ימים מימי זיבה לסז"נ. וא"כ אין כאן רק ספק אחד, דילמא בימי טוהר עומדת וסד"א לחומרא, וכמדומה שכת"ר חשב וטעה בשמעתא דטועה: ב) ומש"כ כת"ר מתחלה לתרץ קושית התוס' כיון שראתה מבערב אמאי מטבלינן אותה לב"ש משום טבילה בזמנה מצוה, משום דברייתא מיירי בשוטה דמטמאה מעל"ע אפי' לשמאי משום שאינה מרגשת וע"כ יש להצריכה טבילה גם אם ראתה קודם לזה בערב, דשמא כלו לה עתה ימי טוהר והדם שראתה בערב הוא מיום הקודם שהוא מימי טוהר ונשתהה בביה"ח עד הערב ואינה טמאה כלל שדם טהור הוא וע"כ טובלת בערב משום דאכתי טהורה היא וטבילתה בזמנה מצוה. לענ"ד מלבד שדוחק גדול הוא להעמיד הברייתא באשה שוטה דאטו בשופטני עסקינן וכל הני טועות קרינן ולא שוטות כדאיתא לקמן (נד.), ועוד וכי איכפל כולהו תנאי ב"ש וב"ה להרבות טבילות לאשה שוטה שאם שוטה היא אין עליה חיוב טבילה בזמנה מצוה, ששוטה פטורה מכל המצוות, והפקחות אינן מתקנות וטובלות אותן רק כדי שלא יטמאו הטהרות ותהיינה מותרות לתרומה ולבעליהן אבל מטבילה בזמנה פטורות כמו שפטורות מכל המצוות, הנה מלבד כ"ז לא נוכל לאמר שהדם שראתה מבערב הוא מיום אתמול שנשתהה בביה"ח ולחוש לדם טוהר שאם עומדת בגמר ימי טוהר הרי היא מינקת, כדקימ"ל כרי"ו שאפי' מת בנה או גמלתהו היא מינקת ודמיה מסולקין ודי' שעתה ולא חיישינן שמא מאתמול בא הדם אפי' לחומרא כש"כ להצריכה משום זה טבילה בזמנה ויעוי' תוס' (לו.) ד"ה ושוין: כן מש"כ בסוף קונטרסו דמיירי שהניחה מוך ביה"ש ומצאה דם על המוך והוי ספק דילמא הדם שמצאה הוא מבעוד יום וא"כ מיושבת קושיתו על רש"י דהא ספק הוא אם עומדת בימי נדה דילמא סתרה את הנקיים שלה ובספק לא גזרו משום דהוי ס"ס, דילמא דם טוהר הוא, לא בנתי לרעו שאם יש חשש שמא סתרה הז"נ שלה א"כ איך מותרת לשמש אור שלשים וחמש הא תחלת השבוע החמישי הטהור מתחיל מיום כ"ט וא"כ אכתי לא שלמו סז"נ עד יום ל"ו, ואף אם נתיר לשמש באור ליום ל"ה משום ס"ס דילמא עומדת בימי נדה, א"כ שלמו ימי נדה מיום כ"ח ביום ל"ד וספק דילמא דם טוהר הוא, אכתי מה יועיל זה לליל השבוע השמיני, באיזה אופן תשלים לספור ז' נקיים בימי זיבה גם אם נאמר שסתרה הז"נ שלה, יעיין ידידי בדבר והאריכות אך למותר: ג) ועתה אשיב ידי על מה שעמד כת"ר לר"פ דס"ל לקמן (נד ע"ב) דמהני ס"ס אמאי בשמעתא דטועה ל"מ ס"ס, הנה במכתבי הקודם כ' לכת"ר שיש לי דברים בביאור מחלוקת ר"פ ור"ה בדר"י דלר"פ מהני ס"ס ולר"ה בדר"י לא מהני וחשכתי את הדברים לעת אחרת, וכעת כי עמד ע"ז גם כת"ר ידידי אבא בזה לבאר מחלוקתם, והוא דלכאורה קשה לר"פ דס"ל דמשו"ה עולין מימי לידתה השבוע השני משום דאיכא לספוקי ביולדת זכר והוי ס"ס, דהא לשיטת רוב הפוסקים ל"מ ס"ס במקום חזקת איסור וכאן הא הוי חזקת איסור דהא ראתה שנים וא"כ עכ"פ הוי זבה קטנה ואנן מספקא לן דילמא הוי זבה גדולה ועדיין לא שלמו ז"נ שלה וא"כ ל"מ ס"ס במקום ח"א, ואף שכ' התוס' בגיטין (ב ע"ב) ד"ה עד אחד דאינה בחזקת שתראה כל ימיה וא"כ הכ"נ אינה בחזקת שתראה יום שלישי דליהוי זבה גדולה זה אינו, דמה שכ' התוס' דמשו"ה לא הוי ע"א במקום ח"א משום דלא הוי בחזקת שתראה, כוונתם היא משם שגדר חזקה הוא להכריע שלא נעשה כל מעשה מחודש אבל להיפך שתהא חזקה מחייבת שנעשה מעשה מחודש כה"ג ל"א חזקה, וע"כ שפיר כתבו התוס' דהא שסופרת לעצמה ונאמנת אף שיש לה חזקת איסור היינו משום דלא אמרינן שע"י שהיא בחז"א נעשה בה מעשה המחודש שחזרה וראתה, דאדרבה דתורת חזקה היא שלא נעשה כל מעשה מחודש, אבל כאן בברייתא (ד' נ"ד) שהפילה ואין אנו יודעין מה הפילה בשלישי וא"כ איזה מעשה נעשה בה מיהא, וע"כ יש להסתפק שמא נעשה בה מעשה ראיית הדם, וא"כ ממילא הוי החזקת איסור שלה חזקה להחזיקה באיסורה שלא תצא מתורת ז"ג עד שנדע בודאי שספרה ז"נ הראויים לספירה, ואף דהוי ס"ס ל"מ, משום דהוי במקום חז"א ומחזקינן מאיסור ז"ק לאיסור ז"ג אפי' לדעת הפוסקים שא"א מאל"א דשם איסור זבה חד הוא:

ד) אולם כד נעיין בזה נמצא דיש בזה שלש ספיקות והיינו, ספק דילמא לא ראתה דם בשלישי כלל וא"כ אינה יולדת בזוב כלל, ואז אפי' ילדה נקבה ג"כ היא טהורה אחר י"ד ימים ללידתה, ואת"ל שראתה והוי זבה מ"מ ספק הוא שמא רוח הפילה ואינה יולדת ועלו לה לז"נ הז' ימים אחר שהפילה, ואת"ל שהיא יולדת וגם זבה אכתי ספק דילמא זכר הוי א"כ עלו לה הז' השניים לסז"נ ואכתי טהורה היא אחר י"ד ימים, וא"כ לענין לטהרה אחר שני שבועות יש בזה ג' ספקות, שמא אינה זבה כלל, ושמא לא ילדה, וספק דילמא יולדת זכר הוי, וא"כ א"ש הא דס"ל לר"פ דעולין לה ימי לידתה משום ס"ס לפמש"כ הש"ך בסי' ק"י דין כ"ח דג' ספיקות מהני גם במקום חז"א, יעו"ש:

ונראה שזה שכ' הש"ך דג' ספיקות מהני ג"כ במקום חז"א הוא דווקא לדעת הרמב"ם דס"ל שהספיקות מדרבנן וא"כ הא דס"ס מהני בכ"מ הוא משום שהספק הראשון עושה אותו איסור מדרבנן והשני הו"ל ספק דרבנן ולקולא, וע"כ במקום חז"א אף אם הספק הראשון עושה אותו כודאי איסור משום דהוי במקום חזקה מ"מ הספק השני משוה ליה ספק והוי מדרבנן והג' הו"ל סד"ר ולקולא. אבל לדעת הפוסקים דסד"א מה"ת לחומרא, א"כ הא דס"ס מהני הוא מטעם רובא, וא"כ במקום חזקה דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא ל"מ גם ג' ספיקות דמ"מ מיעוטא יש כאן ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה:

ולפ"ז נאמר שבזה נחלקו ר"פ ור"ה בדר"י דר"פ ס"ל דג' ספיקות מהני אפי' במקום חזקה וכמו שנת' הטעם משום דסד"א מה"ת לקולא, אבל ר"ה בדר"י ס"ל דס"ס מטעם רובא ובמקום חזקה ל"מ גם ג' ספיקות וכאמור:

ה) מעתה נשובה לשמעתא דטועה דלכאורה גם שם יש ג' ספיקות אלו, היינו ספק שמא אינה זבה כלל, ואפי' את"ל דהוי זבה ספק דילמא איננה יולדת עוד שכבר הרחיקה לידתה וכשבאה לפנינו היתה כבר אחר שבועים דנקבה, וספק שלישי שמא יולדת זכר הוי, וא"כ גם שם יש להתירה לשמש בשבוע השלישי הטהור חדא דילמא אינה זבה כלל ואז אפי' היא יולדת ויולדת נקבה אכתי השבוע השלישי היא טהורה, ואפי' אם היא זבה שמא הרחיקה לידתה וא"כ עלו הימים הראשונים משבאה לפנינו לסז"נ, ואפי' את"ל דיולדת הוי אכתי דילמא יולדת זכר הוי ועלה לה השבוע השני הטהור לסז"נ ובשלישי מותרת לשמש, וכאן עוד יקשה גם לר"ה בדר"י לפמש"כ בטעמו משום דהוי במקום חז"א משום שראתה שנים, אבל כאן הוי ספק שמא לא ראתה כלל אפי' יום אחד ולא נעשה אפי' ז"ק ואין לה חז"א:

ונראה לי, דהאי ספק שמא הרחיקה לידתה אף שהש"ס מספק עלינו אינו אלא לחומרא שלא להחזיקה בדם טוהר ולהצריכה טבילה בזמנה, אבל מדינא אינו ספק כלל לפמש"כ התוס' בב"ק (מו ע"ב) שיש להעמיד הפרה בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה, וא"כ הכ"נ כיון שיצאה מלאה ומספקא לן מתי הפילה יש לנו לומר דהשתא הפילה ולהעמידה עד כה בחזקת מעוברת, ולפ"ז אין לנו ספק זה דילמא כבר אינה יולדת, דודאי אכתי יולדת הוי משום דהשתא הפילה וצריכה לישב ז' לזכר וי"ד לנקבה. מעתה אין לנו בזה אלא שני ספיקות, ספק אחד שמא אינה זבה כלל ואת"ל דהוי זבה דילמא יולדת זכר הוי ועלו לה הז' השניים לסז"נ ומותרת לכאורה אכתי לשמש בשלישי, אבל מכיון שאין לנו אלא שני ספיקות והיא ודאי יולדת כמ"ש משום דמוקמינן לה בחזקת מעוברת עד השתא, וא"כ היא טמאה ודאי בשבוע הראשון שבאת לפנינו משום יולדת, ויש לה חזקת טומאה דיולדת, ולדעת רש"י ז"ל ולהרבה פוסקים מחזיקים מאיסור לאיסור, וא"כ לענין השבוע השלישי אף שיש כאן שני ספיקות להתירה שמא אינה זבה ושמא יולדת זכר הוי ועלה לה השבוע השני לסז"נ מ"מ כיון שבשני השבועות הראשונים היתה טמאה מחמת יולדת מחזיקים מאיסור מטומאת יולדת לטומאת זיבה והו"ל ס"ס במקום חז"א דלא מהני. כנלענ"ד בישוב מחלוקת ר"פ ור"ה בדר"י: ו) שוב ראיתי שהתוס' לעיל (יח ע"ב) ד"ה אלא סייעתא עמדו בזה במה שמחמיר בשמעתא דטועה אף שיש הרבה ספיקות, ולפמש"כ נראה ליישב ג"כ סוגיית הש"ס שם דקאמר מאי לאו לא תיובתא אלא סייעתא לא דילמא לא תיובתא ולא סייעתא, וזו פרשה סתומה ולא פירשו לנו באיזה אופן הוי ס"ד דהוי סייעתא ובמה נדחה אח"כ הסייעתא, ויעוי' תוס' הנ"ל שהרגישו ונדחקו בזה. ולענ"ד לפמש"כ א"ש שאם נאמר דלא כריב"ל והוי ספק שמא רוח הפילה א"כ היו כאן ג' ספיקות וגם שלא במקום חז"א משום דהוי ספק שמא לא הוי יולדת כלל וא"כ לא היתה טמאה כלל משום לידה ואין כאן חזקת טומאה כלל וא"כ אמאי אסורה לשמש כל ג' שבועין טמאין, א"ו כריב"ל דודאי ולד הפילה וא"כ הוי סייעתא, וזהו דהוי ס"ד דהוי סייעתא, ומה שדחה דלא הוי סייעתא הוא משום דאפשר לדחות דברייתא דטועה ס"ל שאין פה"ק בלא דם וא"כ אפי' רוח הפילה עכ"פ טמאה ודאית הוי דהא ראתה דם בודאי, וכמו דאיתא לקמן (כא ע"ב) אליבא דר"י וא"כ שוב הו"ל ס"ס במקום חז"א דטומאת נדה או זבה קטנה שאם היתה עומדת בימי זיבה זבה עכ"פ הוי, וא"כ לסז"נ משום ספק יולדת בזוב הו"ל במקום חז"א, ואף דהוי ג' ספיקות אם נאמר דלא כריב"ל. והיינו ספק דילמא רוח הפילה וא"כ אפי' הוי זבה אכתי עלו לה הימים הראשונים לסז"נ, ואפי' ולד הפילה דילמא אינה זבה כלל, ואפי' הוי זבה ויולדת אכתי דילמא זכר הוי ואכתי מותרת לשמש בשבוע השלישי, מ"מ כבר כתבנו דלר"ה בדר"י ל"מ ג' ספיקות במקום חז"א, וע"כ דחה הסייעתא משום דס"ל כר"ה בדר"י ואבקש מאת מעכ"ת ידידי לעיין היטב בדברי אלה כי קצרתי, וכמדומה לי שאחר העיון ימצא הדברים נכונים שעלה בידי להיישיר הסוגיא דטועה שתמוהה מאד שיש בה ספיקות וספקי ספיקות ואעפ"כ החמירו בה שזה סותר הכלל שבידינו להקל בהרבה ספיקות וכמו שהרגישו התוס' שהבאתי, ולפמש"כ נתיישב הכל בעז"ה ונתכוונה הלכה זו בידינו בס"ד:

ז) וע"ד מש"כ ידידי כת"ר להעיר על מה שכ' דמשו"ה אסורה לשמש בליל שבוע הח' משום דהוי עונה הסמוכה לווסתה וע"ז העיר כת"ר כיון דווסתות דרבנן והכא ספק הוא שמא עומדת בימי טוהר וא"כ הוי ספק בדרבנן ולקולא, יפה העיר, אבל אעפ"כ דברי נכונים דכאן הוי ס"ס להחמיר בדרבנן דספק דילמא הרחיקה לידתה ואינה יולדת כלל ואפי' הוי יולדת בשעה שבאה לפנינו אכתי שמא יולדת זכר הוי וא"כ בליל שבוע הח' כבר פסקו ימי טוהר שאינם אלא עד מ' יום וא"כ הוי ס"ס להחמיר דאפי' באיסור דרבנן לחומרא, ואפי' נאמר דהוי ס"ס משם אחד שאם הרחיקה לידתה או שיולדת זכר הוי, הוי הכל ספק אחד שמא כלו ימי טהר מ"מ כיון שיש יותר צדדין לחומרא ל"א כה"ג סד"ר לקולא, ואפי' לפמש"כ דמדינא לא מספקינן בהרחיקה לידתה משום חזקת מעוברת והשתא היא שהפילה, מ"מ כיון דרבנן חשו לזה לחומרא הו"ל תרי ספקי לחומרא ואפי' בדרבנן אסור. ועוד נראה דהוי ליה איסור דאורייתא שנתגלגל בדרבנן דהא מ"מ בשעה שרואה הדם הוי ספק דאורייתא ואסורה מדאורייתא לשמש מספק שמא דם טמא הוי והו"ל כודאי טמא וא"כ אף דאח"כ קביעת הווסת עצמה הו"ל דרבנן מ"מ כה"ג ל"א סד"ר לקולא משום דתחלתו הו"ל סד"א והוי כודאי איסור, וכמו שכ' הריב"ל בתשו' בכלי שבשלו בו ס"ט שאסור אפי' לאחר שנשתהה מעל"ע ויעוי' תשו' הגרע"א זצ"ל סי' מ"ט כה"ג במה שדן בככר ספק חמץ שעבר עליו הפסח שאסור משום דבפסח הוי ספק דאורייתא ועיין. ומה שיש להעיר עוד ע"פ מה דאמרינן לעיל (יא ע"ב) דמימי טהרה לימי טומאה ל"ק ווסת וא"כ לכאורה כאן הוי קביעות הווסת בימי טהרה וא"כ ל"ק ווסת מ"מ נ"ל דאפי' שאינה קובעת כה"ג מ"מ לחוש חוששת כמו למ"ד שא"ק ווסת בימי זיבתה ואעפ"כ חוששת לר"פ והכ"נ בקביעת הווסת בימי טהרה, ועוד דהוי ספק ימי טהרה וכבר כתבתי דבזה אמרינן סד"ר ולחומרא:

ח) ועתה אשובה אל מה שכ' מעכ"ת ידידי לתרץ קושיתי על רש"י ז"ל והוא דמה דמספקא ליה בגמ' (נד.) אם ימים הראויים לימי נדה עולין לימי סז"נ הוא מכח ברייתא דלעיל (לז ע"ב) כימי נדתה כך ימי לידתה מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ס"ז עולה בהם כך ימי לידתה אין ראויין לזיבה ואין ס"ז עולה בהם, והס"ד מפרש לה מכח הקושיא וכי דנין אפשר משא"א כפשוטה ימי נדתה היינו ימים הראויין לימי נדה אין ראויין לזיבה שא"א שתעשה בהם זבה בתחלה ולפיכך אס"ז עולה בהם כך ימי לידתה שג"כ אין ראויין לזיבה שאינה נעשה זבה בתחלה בימי לידה וע"כ אין ס"ז עולה בהם, ואח"כ שנפשט הספק שעולה נפשט ג"כ מדברי ר"פ שעכ"פ מודה שימי טוהר עולין לסז"נ. ואם נאמר דכיון שאינה ראויה להעשות בהם זבה מתחלה אינם ראויין לסז"נ א"כ גם ימי טוהר לא יעלו לסז"נ דהא אינם ראויין שתעשה בהם זבה מתחלה. זה תוכן דברי ידידי. הנה פירושו לפי הס"ד הי' פירוש מרווח בברייתא אם הי' אפשר לומר כן, אבל לדעתי אין סופו להתקיים שא"כ איך תלה בברייתא דין ימי לידה בימי נדה, לא תניא בדלא תניא, ומניין פשיטא ליה כ"כ שימים הראויין לימי נדה אין עולין לס"ז עד שמזה למד ג"כ לימי לידה, הלא ערבך ערבא צריך ובמה מסתבר יותר כן בימי נדה מבימי לידה, הלא שניהם כאחד שוים, שניהם אינם ראויין להיות בהם זבה בתחלה ואם פשוט ליה לתנא שמכח שאינם ראויין להיות בהם זבה בתחלה אין ראויין לסז"נ כמו כן הי' לו להיות פשוט ג"כ בימי לידה ולא הי' לו ללמוד זה מזה:

ט) מיהו ת"ח שאמר דבר אין מזחיחין אותו, ומיהו משום זה אפשר לקיים דברי ידידי והוא שפשוט לו יותר בימי נדה שא"ע לזיבה משום שהימים גורמים שאינם ראויין לזיבה, שמה שאינה נעשה זבה בימי נדה הוא מצד הימים שבימי פתחי נדה אינה נעשה זבה רק נדה, אבל ימי לידה שא"נ בהם זבה הוא לא מצד הימים ורק מטעם אחר, והוא ע"פ מש"כ במק"א לתרץ קושית הס"ט סי' קצ"ד על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מה' א"ב ה"י דביולדת שסופרת ז' נקיים בימי טומאה דלידה אם ראתה אינה סותרת ותוכל לספור להשלים ז' נקיים ואם סופרת בימי טוהר אם ראתה בתוך הספירה סותרת ולא עלו לה הימים הראשונים כמו שכ' הה"מ שם, והוא פלא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, דבימי טומאה אינה סותרת ובימי טהרה סותרת, והניח בצ"ע. אולם נראה טעם נכון בזה ע"פ מה דאיתא (במנחות כ"ד) דאמרינן שבעה לה טומאה ואין טומאה חלה על טומאה, ויעו"ש במחלוקת אביי ורבא ובתוס' שם ואכ"מ להאריך. והשתא א"ש דבימי לידה דטומאה שטמאה היא משום לידה, וא"כ הדם שרואה אינו גורם לה טומאה שאף בלידה יבשתא טמאה היא, וע"כ אין טומאת הדם חל על טומאת הלידה הקודמת וע"כ ממילא אינה סותרת כמו דאמרינן נדה (לה.) בזב מצורע שאינו גורם אינו סותר, והכ"נ כיון שהדם אינו גורם טומאה אינו סותר, אלא דמ"מ א"ע משום שצריך נקיים דמרבינן מכימי נדת דוותה שצריך נקיים כדאיתא שם ע"ב, וכמו בקושי שאינו סותר בזיבה משום שא"ג ואעפ"כ א"ע. וכ"ז כשראתה בימי טומאה דלידה, אבל בימי טוהר שאם לא היתה צריכה לספור ז"נ היתה טהורה מטומאת לידה ונמצא שהדם שרואה בימי טוהר כ"ז שלא ספרה ז"נ גורמים לה טומאה, דכ"ז שלא ספרה ז"נ לא חשיב דמי טהרה וע"כ הוא סותר הכל, ויעוי' תוס' (לז.) ד"ה דבר ועפ"ז יש ליתן טעם אמאי ביולדת שראתה אפי' ביום אחרון של טומאת לידה תיכף שהשלימה שבעה לזכר ושבועים לנקבה וטבלה מותרת לבעלה וא"צ שבעה מחמת נדה, כדאיתא בסוגיין (לו.) בשופעת ופסקה ללוי, ולרב אפי' לא פסקה, וכן לקמן (מב.) ביולדת שנעקר ממנה דם: [הערה - ודברי התו"י בכריתות (י.) ד"ה וקולא שנראה מדבריהם שאם ראתה נדה באמצע ימי לידתה שטמאה ז' וסופרת שבעה ימים מראי' ואילך תמוהים, דמסוגיא דנדה ל"ו נראה שאינה נעשה נדה כלל באמצע ימי לידתה, אם לא שנאמר דגמ' דנדה הוא למ"ד א"א לפה"ק בל"ד וע"כ היא נעשה מתחלת הלידה נדה ג"כ, וע"כ ממילא כלו ימי נדתה עם ימי לידתה אף שראתה בכל ימי הלידה, אבל למ"ד אפשר לפה"ק בל"ד אם ראתה באמצע ימי לידתה היא מונה משעת ראי' ואילך, מיהו לא אשתמיט מאן דאמר דבר חדש כזה ואין נראה כן מריהטת הש"ס וכן קושיתם שם ד"ה א"א תמוה, וכבר עמד בזה בתשו' רע"א סי' קנ"ח יעו"ש, וחי' שעבר על דבור התוס' הקודם. ולכאורה טעם לדברי התוס' כריתות הנ"ל דס"ל כמו"ש רש"י ז"ל (לז ע"ב) ד"ה אף ימי לידה שהטעם שא"נ זבה בימי לידה הוא משום דמה ולא מחמת ולד, והיינו דס"ל דכמו שאם קשתה וראתה קודם לידה הוי דם קושי וטהור הכ"נ כל הדם שהיא רואה אחר לידה חשוב לעולם מחמת הולד ולא מחמת עצמה אף אם ילדה בשופי, שהלידה עצמה אין לך קושי גדול מזה וע"כ הדם שרואה אח"כ הוי דם קושי וא"נ זבה משום זה, וכמו שכ' הרמב"ם והרמב"ן דלידה הוי קושי, ולפ"ז י"ל דס"ל להתוס' דדווקא זבה אינה בימי לידה אבל נדה הוי דדם קושי אינו טהור אלא בזיבה ולא בנדה, והנ"מ הוא רק למ"ד אפשר לפה"ק בלא דם, שאם ראתה באמצע ימי לידתה היא מונה ימי נדתה משעת ראי', מיהו נפ"מ ג"כ אפי' למ"ד א"א לפה"ק כגון שילדה ביום אחרון מימי זיבה שא"נ ז"ג ואח"כ ראתה בימי נדה שבאמצע לידה שאם נעשה נדה א"כ היא מונה משעת ראי' ואילך, עכ"פ לפמש"כ לחלק דראוי' לנדה וא"ר לזבה ל"ק (מד' לח) יש רואה וכו' דזבה לא נעשה וכן (מד' לו.) דשם הא מיירי שעומדת בימי זיבה, ודוק. ועיי' ס"ט סי' קצ"ד ס"א ד"ה אך, שעמד על חקירה זו, יעו"ש. ע"כ]:

ובאמת זה מנ"ל שהתירה תורה אחר ימי לידה אף אם ראתה נדה באמצע או בסוף ימי לידה ואינה נעשה מזו נדה, ותינח למ"ד א"א לפה"ק בלא דם א"ש משום שנעשה תחלת נדה ביום ראשון, וא"כ כששלמו ימי לידה שלמו ג"כ ימי נדה אף אם ראתה בכל משך השבעה, אבל למ"ד שאפשר בלא דם מנ"ל הא, ועוד אפי' למ"ד א"א בל"ד ג"כ קשה הא גם אם ילדה בימים הראויין לזיבה ג"כ אינה נעשה ז"ג אם ראתה שלשה ימים אחר הלידה וא"צ לספור ז' נקיים אחר ימי טומאת לידה, והא מנ"ל. אולם לפמש"כ ניחא, דמה"ט אינה נעשה נדה ולא זבה בימי לידה משום שאינה חלה טומאת נדה או זבה על טומאת לידה שקדמה לה, וא"כ ממ"נ א"ש, שאם ראתה דם בפה"ק אז כלו ימי נדה יחד עם ימי שבעה דטומאת לידה ואם לא ראתה אז אזי קדמה טומאת לידה ואין חלה עליה טומאת נדה או זבה, ואם ילדה בימי זיבה וראתה בפה"ק, כ' כתבו הראשונים הרמב"ם והרמב"ן ז"ל שזה הוי דם קושי ואינה נעשה זבה בזה, דלא כהתוס' (לז.) ד"ה רבא אמר כמו שהביא הס"ט שם. ומה שטמאה טומאת לידה אפי' ילדה באמצע ימי נדותה או זיבותה ול"א שלא תהא טומאת לידה חלה על טומאת נדה או זבה היינו משום שגז"ה הוא שאשה תהא לעולם טמאה לידה שבוע לזכר וי"ד לנקבה בין שהיא טהורה בין שהיא עומדת בימי נדותה או זיבותה, ומכש"כ למ"ד אין פה"ק בלא דם ולעולם היא נעשה נדה קודם הלידה ואעפ"כ היא טמאה לידה אפי' יותר מטומאת נדה כגון שבועים דנקבה, ובמק"א העליתי ע"פ זה דברים יקרים יפים ונעימים בעז"ה: י) שוב מצאתי בהשגות הרז"ה ז"ל לספר בעל הנפש להראב"ד ז"ל שכ' וז"ל, ואני אומר להלכה ולא למעשה שכשהחמירו בנות ישראל על עצמן בדם נדה החמירו לעשותו כדם זיבה, אבל בדם לידה לא החמירו, ואדינא דאורייתא קיימן ולא ילפינן האי מהאי, כדאמרינן בגמ' דם נדה לחוד דם לידה לחוד, ואם היא יולדת בזוב ודאי שהיא צריכה לישב ז' נקיים מדם, אבל בראי' אחת ובקושי סמיך ללידת הולד א"נ ברואה תוך ז' ללידתה די' בטומאת ז' לזכר וי"ד לנקבה "דהא ז' להטומאה מלידתה" ואין דמה מוסיף לה טומאה, וכו' עכ"ל. ותיבות אלו "דהא ז' להטומאה מלידתה" מגומגמים ואין להם שחר. ולדעתי נראה ברור שהי' כתוב דהא "שבעה" לה טומאה מלידתה והמדפיס הי' סבור וקרא "שבעה" וע"כ כדי לקצר תפס לשון קצרה וכתב ז', וכוונת הרז"ה ז"ל כמו שכתבתי משום ששבעה לה טומאה ואין הדם מוסיף לה טומאה ע"כ אין כאן כלל טומאת נדה, ואי לאו דדלאי חספא וקיימתי סברא זו מן נפשאי לא הוה משכחנא מרגניתא טבא זו שקדמני בזה אחד מן הראשונים ז"ל. וז"ב בס"ד: יא) ולפ"ד שכ' בטעמא דמילתא שא"נ נדה וזבה בימי טומאת לידה הוא משום שאין חלה שכבר שבעה לה טומאה, א"כ א"ש מה שפשוט לו דימים הראויין לימי נדה אין ראויין לזיבה יותר מימי לידה, משום דימי נדה מה שאינם ראויין לזיבה הוא מכח עצם הימים אבל מה שימי לידה א"ר לזיבה הוא לא מצד הימים עצמם רק משום שאין טומאה חע"ט, וכ"ז בימי טומאה, אבל הא שאינה נעשה נדה בימי טוהר הנה למ"ד שני מעיינות הן הוי ג"כ לא מצד הימים רק מטעם שהדם שרואה אינו דם טמא, אבל למ"ד מעין אחד הוא ע"כ גז"ה הוא שבימי טוהר אינה נעשה לא נדה ולא זבה, א"כ זהו מצד הימים הגורמים לזה. ולפ"ז א"ש הברייתא שזה פשוט לתנא דברייתא שימי נדה שא"ר לזיבה אין ספירת זיבה עולה בהם, והיינו כיון שהימים אינם ראויין לזיבה הוא מכח הימים עצמם ע"כ דין הוא שלא יעלו ג"כ לסז"נ כמו שכ' כת"ר, אבל ימי טומאה, או ימי טוהר למ"ד שתי מעיינות הן. מה שאינה נעשה זבה בהם הוא מצד שהדם אינו טמא ולא מצד הימים, ולפ"ז הי' אפשר לומר דלדידיה באמת ימי לידה יהיו עולין לסז"נ של זיבה, וע"כ תנא שהם ג"כ אינם עולין, או משום דס"ל דמ"מ כיון שאינה נעשה בהם זבה יהי' מפני טעם שיהי' אינם עולין או משום דס"ל להברייתא כמ"ד מעין אחד הוא א"כ לדידיה ג"כ הימים גורמים שא"ר לזיבה וע"כ ג"כ אינם עולין לסז"נ, וזהו שפשוט לו ימי נדה יותר מימי לידה. ועי' תוס' (לו.) ד"ה שבוע בתרא שמבואר מדבריהם דאפי' ללוי ובשופעת מימי טומאה לימי טהרה לא נעשה לא נדה ולא זבה ומיד שתפסוק ותטבול היא טהורה, וצ"ע מנלן, ויעוי' ס"ט סי' קצ"ד סק"ג וסי' הנ"ל סק"ה. באורך, ואכ"מ:

יב) מיהו אעפ"כ אין נראה לי לפרש הכי ס"ד של הגמ' והפשיטות ממחלוקת ר"פ ור"ה בדר"י, דלדברי כת"ר פשטות הש"ס הוא מדברי ר"פ ור"ה בדר"י דעכ"פ ימי טוהר לד"ה עולין אף שאינם ראויין לזיבה ומזה מוכח ג"כ לימים הראויין לימי נדה, שא"כ למה לו להביא ממרחק לחמו ממחלוקת אמוראים, הלא דבר זה מוכרע מברייתא דטועה כ"ט ומתורתה למדנו שאף שימי טומאה של לידה אינם עולין לסז"נ, מ"מ ס"ל שימי טוהר עולין דהא משמשת לאור שלשים וחמש, ואם ימי טוהר לא היו עולין היתה אסורה עד אחר שמונים דנקבה, אלא ע"כ שבזה לא נסתפקו בגמ' כלל שלא יהו ימי טוהר עולין לסז"נ, ומצאתי מרגניתא טבא בס' סדרי טהרה סי' הנ"ל סק"ה הנ"ל שהביא בשם ס' תפל"מ סברא לחלק בין ימי טוהר לימים הראויין לימי נדה, דימי טוהר דמה שאינה ראויה לזיבה הוא מכח הקולא שהקילה תורה שכל הדמים שהיא רואה בהם הם טהורים משו"ה דין הוא שאם לא ראתה בהם דלא גרע משאר ימים שעולה בהם ספז"נ, משא"כ ימים הראויין לנדה שאם תראה בהם דם היא טמאה והדם טמא ואפ"ה אין ראוי' לזיבה וכה"ג בימי לידה שהיא טמאה והדם שתראה בהם טמא דמי ממש לנדה עכ"ל, הרי לנו סברא לחלק בין ימים הראויים לנדה לימי טוהר, ודווקא ימי טומאה דמיין לימים הראויין לימי נדה, ופשיטות הגמ' הי' מימי טומאה ממש שנחלקו בזה ר"פ ור"ה בדר"י:

יג) ואגב אעיר על מה שכ' כת"ר שהתוס' צדקו שלא פרשו כדבריו משום שס"ל שנעשית זבה גם בימי לידה, משום דס"ל שאם ילדה בשופי אין הלידה חשוב קושי וטמאה משום זיבה, וא"כ לשיטתם היא נעשית זבה בימי לידה ג"כ דהא עכ"פ יום הראשון דיולדת היא נעשה זבה עם מה שהיא יולדת ולפיכך נדו התוס' מפירוש זה עכת"ד. הנה נראה מתוך דברי מעכ"ת ידידי דלדברי התוס' היא נעשה זבה בימי לידה וזה לא יתכן, דודאי גם לדעת התוס' בימי לידה אינה נעשה זבה כלל כדמוכח מפשיטות הסוגיא (דדף לו.), וכ"כ התוס' שם ד"ה שבוע בתרא אפי' ללוי כן וכמו שהבאתי לעיל, ודברי התוס' דס"ל דהלידה אינה חשובה קושי הוא רק שנעשית זבה בפתיחת פה"ק שא"א בלא דם, שזה בא קודם שעדיין לא טמאה לידה עד שיוצא ראשו או רובו והיא כבר ראתה דם תיכף בפתיחת פי הקבר, וזה לדעת הרמב"ם והרמב"ן חשוב ג"כ קושי וע"כ דם בפתיחת הקבר הוא דם קושי וטהורה, ולדעת התוס' הר"ז דם שופי וטמאה והוא מדבריהם ל"ז א' ד"ה רבא אמר כמו שהביא הס"ט, אבל מה שרואה אחר טומאת נדה גם לדעת התוס' אינה נעשה נדה ולא זבה וכמו שנראה מדה"ת שהבאתי:

ובשולי מכתבי אכתוב לו פרפרת אחת מה שאמרתי בדרך למודי עם בני שי' בב"מ (כ.) בדברי רש"י ד"ה מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו שמפרש דמיירי בשליש ולא במלוה ובסיפא אם יש עמהם סמפון כתב משו"ז מילי מילי קתני, וזה סותר למש"כ שם ע"ב ד"ה ואם יש עמהם סמפון במלוה עסקינן דקתני מצא שטר בין שטרותיו וכו' הרי שמפרש דגם רישא במלוה קאי וכבר עמד ע"ז מוהרש"א יעו"ש: והנראה לי בזה, דהנה בחו"מ סי' נ"ט איתא במוציא שט"ח והמלוה טוען שמא והלוה טוען בריא שהוא פרוע אינו יכול לגבות יעו"ש, וא"כ לכאורה הי' אפשר לפרש עפ"ז גם רישא דמצא שטר בין שטרותיו במלוה עצמו שכיון שא"י מה טיבו ע"כ לא יוכל לגבות, ומצאתי ת"ל בביאורי הגר"א שהביא בשם גאונים ראשונים דפירשו כן דבמלוה מיירי ומזה הוציאו הדין הזה שבחו"מ הנ"ל, ונראה לי דעת רש"י ז"ל שאינו מפרש כן הוא משום שמצד הסברא הדין הזה אינו מוכרח ע"פ מש"כ התוס' בסוטה (כה ע"ב) דהיכי שהשעבוד ודאי גם ב"ה מודים ששטר העומד לגבות כגבוי דמי, ודווקא בסוטה שאיתרע חזקת חיוב השטר והוי ספק אמרינן דלאו כגבוי דמי, ולפ"ז אפשר לומר כיון שהשטר בחזקת אינו פרוע קאי והשעבוד ודאי אף שהמלוה אינו זוכר מ"מ לא איתרע השטר ואמרינן בזה שטר העומד לגבות כגבוי דמי והוי המלוה מוחזק ולא הלוה, וע"כ גם כשטוען המלוה שמא ג"כ גובה משום שהוא בחזקת המלוה והלוה בא להוציא, ובזה נדחה ראית הקצוה"ח סי' הנ"ל לדין זה מגמ' דכתובות (פו ע"ב) בפוגמת שצריכה שבועה משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק וא"כ מוכח דהיכי שהמלוה מסופק בפרעון א"ג, דאם גובה בספק נהי דלא דייק ויאמר בפני ב"ד דאינו יודע נמי גובה ושבועה זו מה טיבה, יעו"ש בקצוה"ח. ולפי האמור דטעם שגובה הוא משום שטר העו"ל כג"ד, א"כ לפ"מ דאיתא בגיטין (לז.) דרי"ו ור"ל ס"ל דשטר שא"ב אחריות נכסים משמט ושטר שי"ב אחריות נכסים אינו משמט, א"כ מבואר דשטר העו"ל כגבוי דמי לא אמרינן רק בשטר שגובה ממשעבדי אבל לא בשטר שא"ב אחריות נכסים. ולפ"ז אין ראי' מפוגמת לפמש"כ הסמ"ע סי' נ"ה דשטר שנפרע מקצתו אינו גובה השאר ממשעבדי יעו"ש, וא"כ בפוגמת הו"ל שטר שא"ב אחריות נכסים ושוב ל"א בו שטר הע"ל כגבוי דמי וע"כ בו שפיר אם המלוה הי' טוען שמא לא הי' גובה, משא"כ בשטר שלא נפרע כלל שפיר אמרינן שהמלוה חשוב מוחזק וגובה אפי' בטוען שמא, ולפ"ז זהו שמוכרח הי' רש"י ז"ל לפרש שבשליש קאי והיינו משום דבמלוה עצמו הי' גובה משום ששטר העו"ל כגבוי דמי וממילא צריך לומר דמתניתין מילי מילי קתני:

והנה בדין זה אם אמרינן שטר העו"ל כגבוי דמי בשטר שי"ב אחריות נכסים נחלקו רב ושמואל ר"ל ורי"ו בגיטין שם, דרב ושמואל ס"ל דגם שטר שיש בו א"נ ג"כ משמט ולא ס"ל דשטר העו"ל כג"ד, ורי"ו ור"ל ס"ל דשטר העו"ל כג"ד, יעו"ש. מעתה ניחא מה שחזר בו רש"י ז"ל בגמ' שם (כ ע"ב) דמלוה קאי, והיינו משום דבגמ' שם קאי אליבא דרב דהוא מרא דשמעתא שם דסמפון היוצא מת"י המלוה שהוא פסול ועליה דידיה מותיב ממתניתין דיש עמהם סמפון, ואליבא דרב יש לפרש המשנה כפשוטה דבמלוה עסקינן גם ברישא, וא"צ לומר מילי מילי קתני, דלרב גם במלוה המוצא ואינו יודע מה טיבו ג"כ אינו גובה משום דס"ל שטר העומד לגבות לאו כג"ד, וע"כ מפרש רש"י ז"ל דבמלוה עסקינן וכפשוטה, והוא לענ"ד פרפרת נאה ועצה נכונה בדברי רש"י ז"ל:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה