שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
א · סימן לג
מתוך מכתב שני אל הרב הנ"ל:
א) מעכ"ת ידידי דחה את הוכחתי דע"כ מוכרח לומר שמה שצריכה שימור כל היום הוא מדרבנן מדר"ל דס"ל דעשירי א"צ שימור א"כ אמאי אסורה כל יום י"א ואמאי לא סגי בשימור במקצת, וע"ז ענה כת"ר דר"ל ודאי ס"ל דגרגרן דתנן אסור ולא שני ליה בין י"א לי"ב, וקושיתו אינו אלא לר"א דס"ל דגרגרן דתנן מותר, והביא כן בשם הרמב"ן שכתב דר"ל ס"ל ודאי דגרגרן דתנן אסור, אבל לדעתי המעיין בדברי התוס' (נד.) ד"ה תשמש יראה מבואר דאפי' למאי דס"ד דיום י"ב יהי' מותר מ"מ הוי ס"ל דבימי זיבה אפי' ר"ל מודה דאסורה מדרבנן, וגם רב אשי דס"ל דגרגרן מותר ודאי לא פליג על ר"ל בזה, וא"כ ע"כ צ"ל דאפי' אי ס"ל דגרגרן מותר, במקום שצריך שימור שם באמת אסור כל היום, וע"כ משום גזירה אטו תוך י"א, וכמש"כ:
ב) מש"כ ידידי מעכ"ת על מש"כ דיום י"ב שרואה בו חשוב כיום שכולו רואה ואינו עולה, וע"ז השיב כת"ר ד"יבאו ב"ש בעצמם ויכריעו דאם כסברתו אמאי עולה לב"ש שמירתה אם ראתה אח"כ ופטרי מקרבן הא ראתה דם נדה בעת שמירתה ויום שרואה לכו"ע אינו עולה", ואני תמה הלא כת"ר בעצמו כתב דב"ש פטרי מקרבן ע"כ ס"ל כר' יוסי דאמרינן מקצת היום עולה לכאן ומקצת היום עולה לכאן וחולקין את היום לשנים, וע"כ צ"ל כן למ"ד דיום נדה שאינה רואה בו אינו עולה וא"כ אם ראתה אח"כ איך עולה לב"ש שימור יום י"א הא הוי עכ"פ יום נדה ואינו עולה וע"כ צ"ל דב"ש ס"ל, לדברי כת"ר, דאמרינן מקצת היום ככולו לכאן ולכאן, וא"כ אף אם נאמר שחשוב יום רואה, מ"מ לב"ש מתחלק היום לכאן ולכאן, ואותו חלק היום שלא ראתה עולה לשימור, וכמו שהוא לרי"ו דלא משכחת אצלו זבה גדולה אם לא בראתה בשני ביה"ש. אבל לדידן דקימ"ל שאין היום מתחלק לכאן ולכאן ממילא הוא חשוב כיום שרואה ולא כיום שאינה רואה. ובלא דברי כת"ר לא הי' קשה איך עולה לב"ש היום י"ב לשימור אם ראתה אח"כ הא יום שרואה בו אפי' בימי נדה לדעת הרמב"ם ז"ל אינו עולה, והיינו כיון דיום י"ב הוי תחלת נדה והיא כבר עשתה שימור וגמרה את ספירתה אין ראית יום נדה סותרת למפרע את המספר שכבר גמרה, ודווקא בז' נקיים אף אם ראתה ביום האחרון אף שכבר גמרה לספירתה מ"מ סותר את המנין למפרע משום דהוי כימי זיבה, משא"כ ביום י"ב שהראיה היא ביום נדה אינו סותר את הספירה שכבר גמרה, אבל לדעת כת"ר שגם ראית יום תחלת נדה סותרת את הספירה למפרע למ"ד ימי נדה שאינה רואה בהן עולין לס"ז, א"כ גם למ"ד עולין ג"כ א"צ לעלות משום דהוי יום הרואה, ויש להמתיק עוד יותר מה שלב"ש אין יום תחלת נדה שראתה בו סותר את השימור דיום י"א לפמש"כ הרא"ש פ' בנות כותים סי"א דפולטת ש"ז אף שסותרת יום א' מ"מ אינה סותרת יום אחרון. דדווקא דם בזבה וזיבה בזב שסותרין את כל המנין סותרין עד ערב יום ז', אבל פולטת ש"ז שאינה סותרת אלא יום א' אם פלטה אחר שספרה מקצת היום שוב אינה סותרת, דעיקר סתירת ש"ז הוא משום דלא מיקרו נקיים וכיון שספרה מקצת יום וטהרה לבעלה כבר שלמו הנקיים ושוב אין ש"ז סותרת עכ"ל הרא"ש, וכיון דלדעת הרמב"ם ז"ל ימי נדה אפי' שרואה בהם אינם סותרים אלא יומם, וכן לדידן נמי בזבה קטנה דמשכחת לה ימי נדה ממש. וזה אין להקשות לפירוש התוס' מאי מקשה ארביסר הוי ואמאי לא הוי יום תחלת נדה מהשמונה השלישיים הטמאים שימור ליום עשירי, שצריך שימור כמו לב"ש הוי יום תחלת נדה שימור ליום י"א אף שראתה אח"כ וממילא תוכל לשמש ביום שני מח' הרביעיים הטהורים משום שכבר עשתה שימור ליום העשירי משום דמיירי בשראתה מבערב ומשמע ליה דבכל הימים היתה ראייתה בערב, ול"ד תחלת ראייתה, וא"כ לא עשתה שימור אפי' במקצת דשימור לילה לא הוי שימור, וא"כ בזבה קטנה כיון שעשתה שימור במקצת כבר שלמו הנקיים שלה, שיום אחד הוא ספירתה, וממילא אין הראי' דתחלת נדה סותרת את השימור כיון שכבר שלמו הנקיים שלה, וימי נדה שרואה בהם לדעת הרמב"ם ז"ל הם כמו פולטת ש"ז, ודין אחד להם ששניהם אינם סותרין אלא יומם, וכ"ז לדידי אבל לדעת מעכ"ת ידידי דלמ"ד ימי נדה שאינה רואה בהם אינם עולין אין יום תחלת נדה עולה לשימור יום י"א, וע"כ צ"ל הא דלב"ש עולה לשימור הוא משום שהיום מתחלק לכאן ולכאן, א"כ כמו"כ גם אם חשוב רואה ג"כ צריך לעלות לב"ש דס"ל כרי"ו. ומש"כ כת"ר בזה לחלק מהא דכתב הרמב"ם שאין יום נדה שרואה בו עולה לספירת זיבתה וסותר את יומו ואמאי לא אמרינן ג"כ מקצת היום ככולו ויהי ג"כ רק יום נדה ולא יום רואה וע"ז כתב דבימים שבינתים ודאי שלמים בעינן ול"א מקהי"ו ככולו ומי יתן והבינני החלוק בזה וכמה שטרחתי להסביר לי את הדבר ולחלק לא מצאתי טעם וסברה מקובלת על הלב. שוב עיינתי בדברי הרא"ש הנ"ל ומצאתי שבסוף דבריו הביא בשם רבינו יונה ראי' דש"ז אינה סותרת יום אחרון מהא דב"ש דדם נדה אינו סותר את השימור למפרע ושמחתי שכוונתי לדעת ר"י: ג) ומה שפקפק כת"ר בתירוצי על קושיתו לשיטת רש"י דהספק של הגמ' הי' אם גם הימים הראויין לימי נדה עולין לספירת זיבתה ולא פשיט מדברי ב"ש ע"ז אפרש שיחתי, דהנה עיקר הסברא שלא יהי' ימי נדה או לידה עולין לספירת הזיבה הוא מכח ההיקש דברייתא (ד' לז ע"ב), מה ימי נדה אינם ראויין לזיבה ואין ספירת זיבה עולה בהם אף ימי לידה וכו' ומה שימי נדה אינם עולין לספירת זיבה הוא משום דלא משכחת לה שתהא נדה ממש אחר זיבה וכמו שכתב רש"י שם דמכי הוי זבה לא חיילא ימי נדה לעולם עד שתשב ז' נקיים וכל דם שרואה אינו אלא סותר, אבל נדה לא הוי, וכיון דלא משכחת לה נדה ממש אחר זבה גדולה משו"ה נסתפקו בגמ' אולי הימים הראויין לימי נדה אינם עולין, דכמו דימי נדה ממש לא משכחת שעולין משום שאי אפשר הכ"נ הימים הראויין לימי נדה אינם עולין, וכ"ז בזבה גדולה וכמש"נ אבל זבה קטנה דמשכחת לה ימי נדה ממש שוב בטל ההיקש דגם ימי נדה ממש עולין לזבה קטנה ומכש"כ הימים הראויין לימי נדה וע"ז לא נשאלה שאלה בבה"מ כלל. ורק לדעת התוס' וכן היא שיטת כל הראשונים שאלת הגמ' היא בז"ק והיינו בימי נדה ממש ובזה באמת נפשטה הבעיא דעולה, וזהו טעם הרמב"ן שכתב דימי לידה עולין לז"ק אף למ"ד שימי לידה אינם עולין והוא מה"ט, דכל עיקר הטעם שאין ימי לידה עולין הוא מכח ההיקש לימי נדה וכיון שימי נדה ממש עולין לספירת זיבה קטנה וכפשיטות הגמ' מברייתא (דד' נ"ד) (וכפי' התוס'), וממילא גם ימי לידה עולין לספירת ז"ק, והכי מפורש בדבריו שהביא הר"ן בחי' למס' נדה (כט.) בתירוץ קושית התוס' שם, ולדעתי אין לפקפק ולגמגם בזה כלל כי הוא פשוט וברור, וכן היא שיטת רש"י ז"ל ומכש"כ הוא לפי דבריו שבזה לא נסתפקו מעולם וכמש"כ:
ד) עתה אשוב למה שתפס כת"ר עלי במש"כ לתרץ דברי דמשו"ה לא הוי זבה גדולה בראית ימים מפוזרין משום דזה הוי נקיטת החבל בשני ראשין, וע"ז תמה כת"ר שאם אמרו בטומאת מעל"ע להחמיר יאמרו להקל. אני אומר דאדרבה שאם נלך אחר דין תורה אז אין לנו כלל לומר שנטמאה וראתה מאתמול, ואם כן לא הוי זבה, וא"כ מה שאנו חוששין לומר לעשותה זבה הוא מכח דרבנן חששו לזה ורבנן עשו זה לספק א"כ גם בראיות הראשונות נאמר כן ונעשה לספק, וא"כ הוי ס"ס גמור, ומש"כ כת"ר דמצינו שהחמירו בס"ס כמו בברייתא (דד' כט) ובהרבה מקומות, ע"ז אשיב אף שמצינו שחשו חז"ל בהרבה מקומות גם לס"ס הרבה מ"מ בטומאת מעל"ע כיון דמדין תורה אין לנו לתלות כלל הטומאה למפרע אלא דרבנן חשו לזה, לא חשו אלא לספק אחד אבל לא בהצטרף עמו ספק אחר, והלא מפורש אמרו כן בירושלמי פ"א דנדה דטומטום דיה שעתה משום שאין ספק לספק הרי מבואר דביש עוד ספק להקל לא אמרו טומאת מעל"ע, וכמו כן לעשותה זבה גדולה דהוי ס"ס לא אמרו טומאת מעל"ע, וז"ב לדעתי. וכבר הבאתי את הירושלמי במכתבי הקודם, וא"י מדוע לא ניחא ליה לכת"ר בזה: ה) והואיל ואנו עסוקין באותו ענין אכתוב לידידי כת"ר חידוש אחד מחי' למס' נדה (ד' ל.) בתוס' ד"ה עשרים ותמניא שהקשו על רש"י שכתב דטבילתא יתירתא לא חשיב משום דהוי חדא בשבוע, שאין זה נראה, דהא ב"ש חשבי לה. ואמרתי לתרץ דברי רש"י ע"פ מה שיש עוד להקשות בסוגיא זו אשר עמדו עליה המפרשים ואסדרם הנה אחת אחת: א) קושית מוהרש"ל בשם גליון תוס' אמאי לא קאמר דב"ש חשבי טבילה דיומא קמא שבאה לפנינו או טבילה דסוף שבוע קמא ולמה לן לשינויי דטבילה חדא בשבוע לא חשיב או בזבה קטנה לא קמיירי ולדחוק ולהעמיד כגון שבאה ביה"ש. ב) בתוס' ד"ה ואיכא טבילת זבה עדיפא הוי מצי למיפרך דכל שבועים טהורים נטבל בלילותא משום נדה דהשתא לא פריך אלא בשבוע, ומהרש"א שם כתב הא שבאמת לא תירץ משום דחדא בשבוע לא חשיב היינו כדי לתרץ ג"כ הא דלא חשיב שכל שבועים טהורים נטבל משום נדה וע"כ מתרץ דלפני תשמיש קחשיב לאחר תשמיש לא קחשיב, ואולם בערוך לנר דחה תירוצו דאכתי לא העלה ארוכה אמאי לא משני אמאי דמקשה ולב"ש דחשיב טבילה שלאחר תשמיש נחשוב נמי טבילת זבה ולישני דטבילה חדא בשבוע לא קחשיב דהא לב"ש לא קשה עוד משום שבועים טהורין, דלב"ש באמת בלא"ה טובלת בכל יום משום טבולת יום ארוך, והקושיא היא מטבילת זבה וזה הוי חדא בשבוע. ועל כולם ג) קושית תוס' (כט ע"ב) ד"ה כשראתה מבערב כיון דראתה מבערב אמאי טובלת בלילות משום טבולת יום ארוך, ותירוצם שם דוחק גדול להעמיד כשיש פנאי לטבול ואין פנאי לשמש, יעו"ש כי הדוחק מבואר:
ו) וביישוב כל הקושיות הללו נראה דבאמת מה שהקשו התוס' לרש"י איך חשיב טבילתא יתירתא דביה"ש חדא בשבוע הא ב"ש חשבי לה. לכאורה לא קשיא כלל דהא מצינו דב"ש חושבים טבילות שלאחר תשמיש וב"ה לא חשבי לה וכיון שכן אפשר לומר ג"כ אף שב"ש חשבי לה ב"ה לא חשבי לה. מיהו באמת קושיתם נכונה דלב"ש ג"כ ע"כ צ"ל דלא חשבי חדא בשבוע שאל"כ תשאר קושית הגמ' לקמן דלחשוב טבילה דסוף שבוע קמא שקשה ג"כ לב"ש, וע"כ צריך לתרץ דחדא בשבוע לא קמיירי, וא"כ מוכח דגם ב"ש לא חשבי חדא בשבוע ואעפ"כ חושבים טבילתא דביה"ש, וע"כ צ"ל דטבילתא יתירתא לא הוי חדא בשבוע וע"כ שפיר הקשו התוס' דלחשוב נמי לב"ה אותה טבילה וא"כ הוי כ"ט וטבילות ז' דשבוע חמישי והוי ל"ו טבילות לב"ה, וקמה קושית התוס' וגם נצבה: ז) אבל לענ"ד נראה לתרץ והוא ע"פ קושית התוס' לעיל כשראתה מבערב א"כ איך טובלת כיון שראתה ותירוצם דחוק כמש"כ, ולזה נראה דבאמת ב"ש לא חשבי טבילה זו דראתה מבערב כיון שתיכף שנעשה, ערב ראתה לא היתה שהות לטבול. מיהו עד כאן לא הוצרכנו להעמיד כגון שראתה מבערב רק ליל השנים ועשרים שהוא תחלת שבוע רביעי ראשון לשבועים הטמאים וכן ליל תחלת השבוע הששי שבוע השני לטמאים, אבל ליל השבוע השמיני וכן כל לילות הראשונים מהשבועים הטמאים אין צורך דווקא שתראה מתחלת הערב, שבזה אפשר שתראה ג"כ באמצע או בסוף הלילה, ואעפ"כ לא תקשה קושית הגמ' לאורתא תשמש משום דכיון שראתה שבוע אחד טמא ושבוע אחד טהור ואח"כ ראתה ג"כ שבוע אחד טמא ושבוע אחד טהור, וא"כ בתחלת שבוע שלישי הר"ז חוששת לוסתה, כדלקמן (סד.) אף שאין האשה קובעת לה ווסת עד שתראה שלש פעמים מ"מ לחוש חוששת אפי' בפעם ראשונה, וא"כ הכא בתחלת השבוע השמיני שהיא התחלת השבוע השלישי הטמא הרי קבעה פעם אחת ווסת לשבועות, וזה הוי ווסת ההפלגות וא"כ חוששת לווסתה ותחלת השבוע השלישי אסורה לשמש גם קודם שתראה משום עונה הסמוכה לווסתה כל הלילה, וא"כ השבוע השלישי אין לנו צורך להעמיד כשראתה תיכף מבערב שאף אם תראה בסוף הלילה ג"כ אסורה משום סמוך לווסתה. ולפ"ז בטבילות אלו אין מקום לקושית התוס' כיון שראתה איך טובלת משום טבולת יום ארוך משום דבאמת בשבועות אלו לא ראתה תיכף מבערב ושפיר טובלת משום טבולת יום ארוך ואוכלת בתרומה כל הלילה כ"ז שלא ראתה. וכיון שכן אין לנו אלא שני לילות הראשונים מהשבועים הטמאין, שבהם ע"כ צריך להעמיד בשראתה מבערב משום שעדיין לא הוחזקה אף פעם אחת בווסת ותהא רשאית לשמש לאורתא, וע"כ צריך להעמיד בשרואה מבערב וממילא ליכא כאן טבילה וכקושית התוס', וא"כ חסרו לנו שתי טבילות לב"ש, וע"כ צריך לומר משום זה דב"ש באמת חשבי שתי טבילות, דיומא קמא משום שומרת יום כנגד יום וכקושית הגמ' וכן הטבילה השניה דסוף שבוע קמא וכקושית הגמ', וחשבי ג"כ חדא בשבוע, וכן טבילת זבה קטנה, ונשלמו לב"ש הב' טבילות שחסרו מחמת ב' הראיות שמבערב: ח) מעתה דברי רש"י ז"ל נכונים שכתב דב"ה לא חשבי טבילתא יתירתא משום דחדא בשבוע לא חשיב ולא תקשה קושית התוס' דהא ב"ש חשבי לה, משום דבאמת ב"ש ע"כ חשבי לה גם חדא בשבוע שאל"כ יחסר לדידהו חדא טבילה משא"כ לב"ה באמת לא חשבי חדא בשבוע, וקושית הגמ' שם דלחשוב יומא וכן סוף שבוע קמא הוא לב"ה. אבל לב"ש לק"מ דבאמת חשבי להו משום דעמם נשלם מנין הצ"ה טבילות וכמש"נ, וא"כ שפיר כתב רש"י ז"ל דב"ה לא חשבי טבילה יתירתא משום דהוי חדא בשבוע וב"ה לא חשבי חדא בשבוע וכתירוץ הגמ', משא"כ ב"ש חשבי טבילה יתירתא משום שהם חושבים ג"כ טבילה דחדא בשבוע:
וממילא מתורצת ג"כ קושית הערל"נ אמאי לא משני ב"ש דמשו"ה לא חשיב טבילת זבה משום דהוי חדא בשבוע, ולפמש"כ א"ש דב"ש ע"כ חשבי חדא בשבוע שאל"כ לא משכחת להו צ"ה טבילות, וכיון שכן אין מקום עוד לקושית מוהרש"ל אמאי לא משני דב"ש חשבי טבילה דיומא קמא או דסוף שבוע קמא, ולפמש"כ הא באמת ב"ש חשבי לה ואעפ"כ לא הוי אלא צ"ד משום שחסרו מכאן שתי טבילות דשני לילות שראתה בהם מבערב, וכקושית התוס', וא"ש הכל בס"ד:
ומש"כ רש"י ז"ל כ"ט ב' ד"ה ומשנינן באמצע הדבור "ואם לא שרואה מבערב היתה משמשת ליל תחלת שבוע שמיני", ולפמש"כ לכאורה לא תוכל לשמש בליל תחלת שבוע שמיני משום שכבר הוחזקה פעם אחת בווסת ושוב לא תשמש אף אם לא תראה מבערב משום עונה הסמוכה לווסתה כמבואר לקמן (סד.) ובשו"ע יו"ד סקפ"ד, נראה דכוונת רש"י ז"ל במה שכתב אם לא שרואה מבערב היתה מותרת לשמש, היינו אם לא שראתה מבערב בלילי השבועין הטמאין שעברו ולא היתה רואה אלא ביום דאז לא היתה ווסתה רק היום ולא הלילה, אבל עתה שראתה בלילות השבועין הטמאין שעברו בע"כ היא אסורה כעת משום עונה הסמוכה לווסתה:
וכן מש"כ רש"י לקמן ד"ה ומשני בשראתה מבערב "וכן היא נהוגה לראות בכל שבוע טמא מבערב" צ"ל שאין כוונתו מבערב דווקא, אלא כלומר, לראות בלילה, שאם לא כן היתה עוקרת לווסת כמבואר לקמן ס"ד דווסת שאינו קבוע עוקרת בפעם אחת: ט) ומתוך יישוב דברי רש"י ז"ל שכתבנו תתבאר לנו ראי' ברורה שלא כדעת ה"כנסת יחזקאל" שהביאו האחרונים בסי' הנ"ל שכתב שמותר לשמש בעונה הסמוכה לווסתה בליל טבילה, ולפמש"כ הא ליל תחלת השבועין הטמאין מתחלת השבוע השמיני הוי ליל טבילה בעונה הסמוכה לווסתה, וכתבנו שבאלה השבועות א"צ דווקא להעמיד כשראתה מבערב משום דבלא"ה אסורה לשמש, א"כ מוכח מזה שאסורה לשמש גם בליל טבילה אם הוי סמוכה לווסתה. ואפשר שהתוס' שנדחקו בזה והקשו על רש"י ז"ל, היינו משום דס"ל כדעת הכנ"י דבליל טבילה מותרת לשמש גם אם הוי סמוכה לווסתה וע"כ צריך להעמיד שגם בכל לילות יתר השבועין הטמאין ע"כ ראתה מבערב דאלא"ה היתה מותרת לשמש אף אם קבעה לה ווסת משום דהוי ליל טבילה, וע"כ הוצרכו לתרץ דלאו דווקא מבערב, והיא טובלת בכל לילות אלו אף בשל השבועין הטמאין הראשונים משום טבולת יום ארוך ולא חסר לדידהו מספר הצ"ה טבילות ע"כ הקשו על רש"י כנ"ל, משא"כ רש"י ז"ל ס"ל שאסורה לשמש בעונה הסלו"ו גם בליל טבילה וממילא תירוץ הגמ' בשראתה מבערב הוא דווקא בתחלת הלילה וממילא חסרו לב"ש מספר הצ"ה טבילות וצ"ל כמש"כ לעיל בארוכה, באופן שנמצינו למדים מדברינו שדבר זה שנחלקו גדולי האחרונים אם מותרת לשמש בליל טבילה הסמוך לווסתה נפתח בגדולי גדולים רש"י ז"ל ורבותינו בעלי התוס' ז"ל:
ולדינא, כיון דלפמש"כ מצאנו בזה פלוגתא בין גדולי הראשונים ז"ל הי' אפשר להקל דאיסור סמוכה לווסתה הוי מדרבנן, וא"כ בפלוגתא דרבוותא הוי סד"ר ולהקל, מיהו יש לומר שאף אם נאמר שדעת התוס' היא שמותרת לשמש בלילות אלו אף שהם סמוכים לווסתה משום דהוי ליל טבילה, מ"מ אפשר שאין זה אלא בווסת שאינו קבוע ג' פעמים, כלילות אלו של השבועין הטמאין שעדיין לא קבעה ווסת קבוע, וגם האשה אינה קובעת לה ווסת בימי זיבתה לווסת קבוע אלא דחוששת לווסת זה כמבואר לקמן ס"ד, שווסת שאינו קבוע וודאי לא הוי אסור אלא מדרבנן, אפי' למ"ד ווסתות דאורייתא, או שסמוך לווסתה הוי מדאורייתא לפמש"כ הנוב"י והח"ס בשם הרא"ה, וע"כ בליל טבילה, דהוי במקום מצוה, לא גזרו, וכמו ביוצא לדרך וכמש"כ האחרונים, אבל בווסת קבוע אין ראי' מדהת"ו שכתבנו להקל בליל טבילה, שזה הוי מדאורייתא למ"ד ווסתות דאורייתא או סמוך לווסתה הוי דאורייתא, או אפי' מדרבנן מ"מ בזה החמירו יותר שחזקה אורח בזמנו בא וחשו לעונה הסמוכה לו. ע"כ מחידושי: י) וכעת בשומי עיני בסוגיא זו מצאתי דאתיא לידי קושיא גדולה בדברי רש"י ז"ל אלו שכתב, שמותרת לשמש בליל תחלת השבוע השמיני והא לדעת רש"י ז"ל גם ימים הראויין לימי נדה אין עולין לספירת זיבתה למ"ד שאין ימי לידה או נדה עולין לספירת זיבה, וא"כ איך היא מותרת לשמש בליל תחלת השבוע השמיני דהא ברייתא זו ס"ל דאין ימי לידה עולין לספירת זיבה, וכמבואר בדברי רש"י כאן ד"ה בזוב, וא"כ כאן לא נשלמו ספירת ז"נ בימי זיבה, הא כיצד, שבוע רביעי שראתה הוי תחלת נדה ושבוע החמישי הטהור הוי ז' מי"א ימי זיבה ושבוע הששי הטמא הוי ד' מימי זיבה וג' מימי נדה ושוב שבוע השביעי הטהור הוי ד' מימי נדה וג' מימי זיבה, וכיון שאין הד' מימי נדה עולין לספירת זיבתה א"כ איננה ראוי' עדיין לשמש בליל תחלת השבוע השמיני דאכתי לא שלמו ספירת ז' נקיים שחסרו עדיין ד' ימים, דד' ימי נדה לא עלו לה בחשבון הז' ימים משום דהוי ימים הראויים לנדה. וצע"ג לכאורה: ואולי נאמר דדעת רש"י ז"ל כיון שלקמן נפשטה הבעיא מברייתא דימי נדה עולין לספירת זיבה שהוא לדעת רש"י ז"ל ימים הראויין לימי נדה והדר מיבעי לן התם אם ימי לידה עולין לספירת זיבתה, משמע משם שאף שנפשטה הבעיא דימי נדה עולין מ"מ אפשר שימי לידה לא יעלו לס"ז משמע שיש לחלק, א"כ אפשר אף שברייתא דכאן ס"ל דימי לידה א"ע לס"ז מ"מ בימים הראויין לימי נדה ס"ל ג"כ דעולין וכפשיטת הברייתא דהתם, ועדיין צ"ע רב:
ובשולי המכתב אציג בזה מה שאמרתי כעת בעסקי במס' יבמות (ד' ק ע"ב) פרפרת נאה בדברי רש"י ז"ל שם ד"ה אלא לאו בזנות. "ששניהם באו עליה בזנות" שתמוה הוא לאיזה צורך כתב שגם השני בא עליה בזנות כיון שא"צ אלא שהראשון בא עליה בזנות כדי שלא יהא הבן חלל, וכבר עמד עליה מוהרש"א ולא מצא מענה לזה, ואמרתי דלכאורה מוכרח הוא רש"י ז"ל לפרש כן לפ"מ דאמרינן לעיל דזרעו מיוחס אחריו דרבנן, וכי גזור בזנות, בנשואין לא גזור, ואם הי' השני ע"י נשואין שוב לא הוי ודאי ע"י זנות, וא"כ הוי ספק דרבנן ולקולא וע"כ מוכרח לפרש שגם השני הי' ע"י זנות:
מיהו על הש"ס גופיה קשה מנ"ל להעמיד בששניהם באו בזנות ולהקשות, נאמר באמת שהשני בא ע"י נשואין ולק"מ, וכמו שכ'. ואמרתי ע"פ מה דקימ"ל לעיל (לה.) דאנוסה ומפותה א"צ להמתין ג' חדשים, ואף למ"ד שצריכה להמתין אינו אלא משום גזירה אטו נשואה כמבואר שם והטעם מפורש שם משום שאשה זונה מתהפכת, יעו"ש, וא"כ אם הי' השני בא עליה ע"י נשואין לא הוי ספק כלל שמא בן תשעה לראשון כיון דאמרינן דאשה זונה מתהפכת ואינה מתעברת כלל, א"כ ודאי של אחרון הוא, דמה"ט אנו מתירין אותה להנשא בתוך ג' חדשים משום שאף שתתעבר לא יסתפק לנו כלל ובודאי הוי של אחרון, שאל"כ עדיין יש לנו לחוש להבחנה, וכיון שכן א"א לנו להעמיד בשנשא האחרון שא"כ הוי ודאי של אחרון, וע"כ שכל הש"ס ורש"י ז"ל לפרש ששניהם באו עליה בזנות וא"כ אף שאשה זונה מתהפכת ואינה מתעברת, מ"מ ע"כ צריך לומר שכאן קרה מקרה שלא התהפכה ונתעברה, וא"כ הוי ספק השקול ולא ידעינן אצל מי וממי נתעברה כיון ששניהם באו בזנות וע"כ הוי ספק ב"ט לראשון או ב"ש לאחרון, ולדעתי זה ברור בכוונת רש"י ז"ל, ויעוי' אה"ע סי' ג' בב"ש ס"ק ט"ז מש"כ בזה: