אור ברסלב
שות מרחשת א › סימן כא

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · סימן כא

סימן כ

ביאור דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' תמידין ומוספין ואגבן באור דבריו ז"ל בפי"א מה' מ"א דין ט' י':

א) בסוכה (מח ע"ב) עירה של מים לתוך של יין ושל יין לתוך של מים יצא ר' יהודה אומר בלוג הי' מנסר כל שמונה, והנה רש"י ז"ל פירש שעירה של מים לתוך של יין וכו' היינו לתוך הספל של יין וכן להיפך, אולם הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' תו"מ ה"ז פירש היינו ערב את המים לתוך היין וכן להיפך שערב את היין לתוך המים ונסך שניהם מכלי אחד, וזה פלא מדוע נטה מפירש"י ז"ל שלכאורה פשטות לשון המשנה מורה כן:

ונראה שהרמב"ם ז"ל יצא לו לפרש כן מכח דיוק וסדור לשון המשנה שסמך דברי ר"י בלוג הי' מנסך אל זה של עירה וכו', והא דברי ר"י שבלוג הי' מנסך וכו' אין מקומם כאן אלא למעלה בריש המשנה שאמרה ניסוך המים כיצד צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגין וכו', וע"ז הי"ל להביא שר"י פליג על זה ואומר שבלוג הי' מנסך ולמה נטר עד כה ודיוק זה הכריחו לרבנו הרמב"ם ז"ל לפרש עירה וכו' הוא תערובות של מים ביין וכו' ואז א"ש סמיכות דברי ר"י לכאן:

ואפרש שיחתי, דהנה לפי פירושו הא שאין היין והמים מבטלין זא"ז הוא מכח שני טעמים, חדא מפני ששעוריהם שוין שניסוך היין וניסוך המים שניהם היו של שלשת שלשת לוגין, ואין האחד מרובה על חבירו, ועוד אפי' אם הי' אחד מרובה על חבירו לא הי' מבטלין זא"ז משום דחכמים ס"ל במנחות כ"ב שאין עולין מבטלין זא"ז, ואפי' מין בשאינו מינו כדאיתא התם, אולם כ"ז לרבנן, אבל ר"י הא ס"ל התם דעולין מבטלין זא"ז, והא דדם הפר אינו מבטל דם השעיר הוא משום שהוא מין במינו, א"כ כאן במים וביין שהוא מין בשאינו מינו אם הי' האחד מרובה מחבירו הלא הי' מבטל זא"ז:

ולפ"ז א"ש מה שהביא דברי ר"י על הדין דעירה וכו' דקאמר ת"ק דיצא דע"ז פליג ר"י משום דבלוג הי' מנסך וכו' וכיון שהיין הי' מרובה שהי' של שלשת לוגין וניסוך המים של לוג אחד, א"כ היין מבטל את המים ואין כאן ניסוך המים ולא יצא, ולטעמיה אזיל דעולין מבטלין זא"ז במין בשא"מ, ושפיר סמך ענין לו דברי ר"י לדין זה, ומסמיכות דברי ר"י לכאן למד הרמב"ם ז"ל לפרש כן, וזה נכון לענ"ד: ב) והנה המנ"ח במצוה ש"כ תמה על הרמב"ם ז"ל שמפרש בשהי' תערובות מים ביין איך יצא בניסוך היין הא הוי יין מזוג ופסול לנסכים, כדאיתא בספרי יין שכר פרט למזוג וכן הוא בב"ב (צו ע"ב):

ולדעתי נראה שהרמב"ם ס"ל דהא דיין מזוג פסול לנסכים לא משום שנפסל היין ע"י מזיגת המים, אלא משום שחסר שיעור היין, משום שצריך שיעור שלשה לוגין וכו' יין חי ואם נסך שלשה לוגין יין מזוג הלא חסר משיעור היין כדי שיעור מזיגת המים שנתערבו בו, אבל אם היו שלשת הלוגין כולם יין חי ואח"כ ערב לתוכם מים אין היין נפסל מכח תערובת המים, וא"ש הא דעירה וכו' אף שיש כאן מים מ"מ היין אינו נפסל מפני שיש בו שיעור שלם של יין חי, וז"ב לענ"ד:

ג) ובזה נראה ליישב דעתו ז"ל בפי"א מה' מאכ"א דין ט' י' שכתב שלא גזרו על סתם יינם אלא על יין שראוי להקריב ע"ג המזבח, וע"כ יין מבושל אינו אסור משום יין נסך, וכן הורו גאוני המערב שאם נתערב ביין של ישראל מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל או כשכר ואינו מתנסך ומותר לשתותו עם העכו"ם, ויעוי' בהה"מ שם שהביא חבל גדולי הראשונים ז"ל שסתרו והשיגו על פסק זה ומחו לה במאה עוכלא, שהרי יין מזוג פסול לנסכים ואעפ"כ הוא אסור משום סתם יינם, וכן מה שכ' שאם נתערב בו שאור או דבש אינו נאסר תמהו עליו מאן יימר לנו דאינהו לא מנסכי יין המעורב בו שאור או דבש, והלא מקריבין בנות שבע ופירות לע"ז שאסרה אותם תורה למזבח, ויעו"ש שמכח אלו הטענות דחו דבריו וכ' שאין לסמוך על הוראה זו שכבר דחאוה כל האחרונים בשתי ידים ואף מרן הב"י שנמשך תמיד אחר פסקו של הרמב"ם ז"ל דחה דבריו אלה מהלכה ופסק בשו"ע יו"ד סי' קכ"ג סע"ד דדווקא ביין שנשתנה טעמו מחמת רוב דבש או פלפלין אינו נעשה יין נסך אבל דבש מעט או שאור מעט כל שלא נשתנה טעמו נאסר במגע עכו"ם ויעו"ש בביאור הגר"א: והנה לפ"מ שהעלינו בדברי הרמב"ם ז"ל דהא דיין מזוג פסול לנסכים אינו אלא בשחסר שיעור מדת היין, אבל בשיש בו שיעור היין אין מזיגת המים פוסלת אותו, סרה קושית הראשונים ז"ל מיין מזוג שהרי אין המים פוסלים את היין כלל מלנסך ע"ג המזבח, וכאמור:

ד) ואגב דאתינן עלה אמינא מילתא מעלייתא לתרץ דברי רבנו הגדול הרמב"ם ז"ל מיתר הקושיות שהקשו עליו דמאן יימר לן דאינהו לא מנסכי יין המעורב בו שאור או דבש, והרי העכו"ם מקריבין בנות שבע ופירות לע"ז אף שאסרה תורה אותם למזבח, וזוהי באמת ההשגה היותר גדולה והיותר קשה על דבריו ז"ל והוראת גאוני המערב: והנראה לי בביאור ובישוב דבריהם ז"ל והוא, בהקדם באור דברי התוס' בע"ז (לד ע"ב) ד"ה וכי נשחטין שעמדו על קושית הגמ' שם על רשב"ל וכי נשחטין מאי הוי והא את הוא דשרי השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם וכו', והקשו התוס' מאי ראי' היא זו הלא לא הזכיר רשב"ל כאן נשחטין לזרוק אלא נשחטין סתם דמשמע שהוא עובד בזביחה עצמה, ותי' וז"ל, י"ל דכל עיקר שחיטתן אינן אלא לצורך דם וחלב ולא הוצרך לפרש, והכ"נ אמר בחולין בהנה טייעי וכו' אמרי דמא ותרבא לדידן, ומשום הכי מסיק בגמר זביחה ולא קאמר בזביחה עצמה עכ"ל. והנה סוף דהת"ו ומשו"ה מסיק וכו' סתומים ואין להם כל פתרון, דמאי נפק"מ אם בגמר זביחה או בזביחה עצמה הוא עובדה, ומאי שייכות הוא לדבריהם דלמעלה:

ה) אולם באור כוונתם הוא עפ"י דברי רש"י ז"ל שם ולהכי נקט גמר זביחה דקסבר ר"ל אין לשחיטה אלא לבסוף, ואפרש דברי, דהנה לקמן פר"י ד' נ' איתא מחלוקת באבני מרקוליס שהיא נעשית עכו"ם לעצמה ותקרובת לחברתה אם הם אסורין משום ע"ז לבד ויש להם ביטול, או כיון שנעשים ג"כ תקרובת אסורין לעולם ואין להם ביטול עולמית כדין תקרובת, וחד מ"ד ס"ל שנעשים תקרובת וחד מ"ד ס"ל שאין אסורין משום תקרובת משום דבעינן כעין פנים וליכא, ופרש"י ואבנים אין עובדין עמם בפנים: והנה כל זה בשעובדין להע"ז כדרך עבודתה כמו באבני מרקוליס בזה נחלקו אם נאסרו משום תקרובת או לא, אבל אם עשו תקרובת לעכו"ם שלא כדרך עבודתה ד"ה מודים שאינו נעשה תקרובת אם אינו כעין פנים, ואפי' בזובח בהמה בעלת מום למרקוליס אמרו שם שהוא פטור משום שאינו כעין פנים, והיינו אף שכל עבודות הנעשות בפנים חייב עליה אפי' בשלא כדרכה כדאיתא בסנהדרין (ס ע"ב), אין זה אלא בשעובד כעין פנים אבל בששוחט בעלת מום, שאינו ראוי לפנים, למרקוליס שאין זה כדרך עבודתה פטור משום דהוי שלא כעין פנים:

ו) ואחר הקדמתנו נבא לביאור דהתוס' שהבאנו אחר שכתבו שכל עיקר שחיטתן הי' לצורך דם וחלב א"כ לא הי' דרך עבודתם לעובדה בשחיטה עצמה וא"כ הו"ל שלא כדרכה ובזה אינו חייב ואינו נעשה תקרובת אלא בשעובדה כעין פנים ממש, וא"כ לר"ל דס"ל אין שחיטה אלא לבסוף והעבודה שבפנים אינה אלא לבסוף שחיטה, וא"כ אינו חייב ואינה נעשה תקרובת אלא בגמר זביחה, וזהו שכ' ומשו"ה מסיק בגמר זביחה ולא בזביחה עצמה, והיינו משום שלא בגמר זביחה אינה נאסרת משום שאינה גם בפנים לר"ל, ושלא כדרכה אינה אסורה אלא כעין פנים ממש:

ויעוי' בב"ק (עא ע"ב) מקשה שוחט לע"ז כיון ששחט בה פורתא אסרה, וכ' שם רש"י משום דקס"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ומתחלתה נאסרה משום זבחי מתים והתוס' שם ד"ה כיון כ' ואפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף נאסרה מפורתא קמא, שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה, ולכאורה משמעות דהתוס' כאן הוא להשיג על רש"י שכ' משום דס"ד שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, ולדעתי אין התוס' ורש"י מחולקים בדבר שהאמת הוא כדברי התוס' דבע"ז שעבודתה בשחיטה בודאי במעשה פורתא נאסר ואין שייך כלל למחלוקת רי"ו ור"ל אם ישנה לשחיטה מתוע"ס או לא, כיון שדרך עבודתה בכך נעשית תקרובת אפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף, דבמקום שדרך עבודתה נעשית תקרובת אפי' כשאינה כעין פנים, אבל מ"מ הוצרך רש"י ז"ל לפרש כן דקס"ד שישנה לשחיטה מתוע"ס משום שאל"כ מאי מקשה בפשיטות ע"ז כיון ששחט בה פורתא אסרה דילמא מיירי בששוחט לע"ז שאין עבודתה בשחיטה שאז אינה נעשית תקרובת אלא בשהיתה כעין פנים, ולמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף לא נאסרה אלא לבסוף כעין פנים, ולזה כ' רש"י ז"ל משום דקס"ד דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והוי כעין פנים גם בתחלת השחיטה:

ז) והנה לקמן בע"ז (נט ע"ב) איתא עכו"ם שניסך יינו של ישראל שלא בפני עכו"ם אסור וריב"ב וריב"ב מתירין מפני שני דברים א' שאין מנסכין יין שלא בפני עכו"ם וא' שאומר לו לא כל הימנך לאסור ייני לאונסי, והנה טעמו של הת"ק האוסר ע"כ לא נחלקו במציאות אם מנסכין יין שלא בפני עכו"ם, שבזה ודאי הכל מודים שאין דרך עבודתה של עכו"ם בניסוך אלא בפניה, ושלא בפניה אין זה דרך עבודתה, ואלא מ"מ המנסך לעכו"ם שלא בפניה חייב מיתה משום שניסוך הוא מה' העבודות שחייבין עליהם גם שלא כדרך עבודתה כדאיתא בסנהדרין שם משום דהויא עבודה שבפנים, ובזה הוא שנחלקו ת"ק וריב"ב וכו' דת"ק ס"ל אף שאין מנסכין יין שלא בפני עכו"ם מ"מ כיון שניסוך הוא עבודה שבפנים וחייב עליה נעשית תקרובת ג"כ, וריב"ב וכו' ס"ל כיון שאין זה דרך עבודתה אף שחייב עליה מיתה מ"מ אינה נעשה תקרובת אלא בשדרך עבודתה בכך, והוסיפו עוד טעם שני שאף אם יודו לת"ק שנעשית תקרובת משום דהוי עבודה שבפנים מ"מ אינו נאסר משום דלאו הימנך לאסור ייני לאונסי: היוצא לנו מזה שהכל מודים שאין דרך לנסך לעכו"ם אלא בפניה ושלא בפניה אין דרך עבודתה בכך, ומה שנאסר אם ניסך עכו"ם יינו של ישראל שלא בפני עכו"ם אין זה אלא כיון דהוי עבודה שבפנים חייב עליה ונעשה תקרובת אפי' שלא כדרך עבודתה: ח) והשתא כל מגע עכו"ם ביינו של ישראל, שסתמא הוא שלא בפני עכו"ם, שנאסר משום חשש ניסוך אינו אלא משום דהוי עבודה שבפנים, שנאסר אפי' בשלא כדרך עבודתה, והא בשלא כדרך עבודתה כדי שיהא חייב עליה מיתה ונעשית תקרובת צריך שיהא כעין פנים ממש ושיהא ראוי ע"ג המזבח, והרי בשוחט בהמה בעלת מום למרקוליס שאין זה דרך עבודתה הר"ז פטור, ומכש"כ שאינו נעשה תקרובת משום שאינו ראוי למזבח, מעתה הרי דברי רבנו הרמב"ם ז"ל נכונים וברורים, שבמקום שאין היין ראוי למזבח אינו נאסר משום מגע עכו"ם וחשש ניסוך כיון שהוא לא כדרך עבודתה, שהוא דווקא בפני עכו"ם, אינו נאסר אלא כשהוא כעין פנים, ובמקום שהוא פסול לגבי מזבח אינו נעשה תקרובת, כיון שסתם מגע עכו"ם וחשש ניסוך הוא שלא בפני ע"ז שאין דרך עבודתה, ודברי רבנו הגדול ז"ל צודקים מאד, וסרו כל הקושיות וההשגות שהשיגו עליו כמובן:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה