אור ברסלב
שות מרחשת א › סימן כ

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · סימן כ

סימן יט

אתרוג האסור באכילה משום סכנה אם ראוי לצאת בו ידי חובתו בחג, וכמו כן חי' ועוף האסורים מחשש סכנה כגון שאכלה הרדופני וכיוצא בו מהו לכסות את דמן אם שחטן:

א) תוכן החקירה היא אם דבר האסור באכילה מחשש סכנה חשוב ראוי לאכילה, כיון שאין בו איסור מצד איזה איסור שאסרה תורה אלא מצד הסכנה, א"כ חשוב ראוי לאכילה, או דילמא כיון דסוכ"ס הוא אינו ראוי לאכילה, יהי' מפני איזה טעם שיהי', חשוב ג"כ אינו ראוי לאכילה, וע"כ באתרוג כה"ג אין יוצאין בו ובחיו"ע כאלו א"צ לכסות את דמן, כיון שאינן ראויין לאכילה מצד סכנה, ולא קרינן בהו אשר יאכל שמה"ט חיו"ע האסורין באכילה פטורין מכיסוי כדאיתא בחולין פ"ה: והנה בעצם הענין הא דאמרינן בכ"ד דחמירא סכנתא מאיסורא וכן כל דבר שאסור מחשש סכנה יש לחקור אם הוא ענין תוריי, ר"ל שהוא אסור מן התורה והוא מוזהר עליו מצד הדת, או הוא עניין מוסריי לבד, ר"ל שאיסורו הוא מצד יישוב העולם, מפני שחפץ הבורא ית' בישוב העולם ובקיומו ולא בהשחתתו ובטולו, ולכן מי שמסכן עצמו הרי הוא עושה בזה נגד רצונו ית', וזהו עצם האיסור, אבל כל אזהרה מן התורה אין בו:

ב) והנה בשו"ע חו"מ סי' תר"ז סע"י נתבאר בזה"ל, כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים בכך עלי או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות, ובבאר הגולה שם ציין על זה וז"ל, סבירא ליה דהא מדרבנן ואסמכינהו אקרא דלעיל ס"ח, ומכ"מ מכין עליהם כמו שאר דרבנן, א"נ קים להו שהם מדאורייתא ואין לוקין עליהם, כדאשכחן בח"ש אסור מן התורה ואין לוקין עליו, בית יוסף ביו"ד סי' קט"ז עכ"ל הבה"ג, והנה מש"כ אסמכינהו אקרא היינו הקרא דהשמר לך ושמור נפשך מאד המובא לעיל שם ס"ח, והנה נמצינו למדים מדברי ב"י אלו כי איסור דבר שיש בו סכנה הוא ללישנא קמא מדרבנן וקרא דהשמר וכו' הוא אסמכתא בעלמא, וא"כ אין על דבר האסור מחשש סכנה איסור תורה, וע"כ הא דאמרינן דחמירא סכנתא מאיסורא לא מצד איסור וצווי תורה אלא מצד יישוב העולם שראוי לחשוש בכל צד ספק שיהי' סכנה בדבר, אבל לא משום איזה איסור תורה, כי באמת אין בכל הדברים האסורים מצד סכנה איסור ואזהרה מן התורה:

ולפ"ז שפיר י"ל דדברים האסורים מחמת סכנה חשובים ראויים לאכילה לענין דברים הנוגעים לדיני התורה, דלא בעינן ראויין לאכילה אלא שיהו ראויין מצד הדת והתורה, וכל שמן התורה אין צווי ואזהרה עליו חשובין ראויין, אף שדבר אחר מעכב עליהם וארי הוא דרביע עליהם מצד אחר, אבל אם נאמר דעל כל דבר סכנה יש ג"כ איסור תורה, וכמו שהוא ללישנא בתרא שבב"י, י"ל שחשוב אינו ראוי לאכילה כיון שגם מצד הדת הוא אסור, דמה לי איסור זה או איסור אחר, סוכ"ס התורה אסרתו: ג) והנה עיינתי בב"י יו"ד סי' קט"ז הנ"ל להתחקות על שרשי הדברים המובאים בשמו בבאה"ג וראיתי דבר תימה, כי המעיין בב"י יראה כי לא כתב כן רק על הא דמבואר ברמב"ם ובטור שאסור לאכול דברים שנפשו של אדם קצה בהם משום בל תשקצו את נפשותיכם והעובר על זה לוקה מכת מרדות, וע"ז כתב הב"י ד"ה ואסור וז"ל, ומשמע להרמב"ם דלאו דלא תשקצו לדברים האסורים האמורים בפרשה ולא לדברים הללו, אלא דרבנן הסמיכו דברים אלו לפסוק זה, וכיון שמדרבנן נינהו אינו לוקה עליהם, אבל מ"מ מכין עליהם מכת מרדות כמו על שאר דרבנן, ואפשר נמי דהנך מילי דאורייתא נמי אסירי אלא דקים להו לרבנן דאין לוקין עליהם, כדאשכחן בח"ש דאסור מן התורה ואין לוקין עליו, עכ"ל הב"י. הנך רואה במה דברים אמורים, כי דברי הב"י יסבו על הדברים האסורים מחמת שנפשו של אדם קצה בהם דנפק"ל מקרא דלא תשקצו, וע"ז כתב כל הנ"ל, אבל לא שם ולא זכר להם גם על הדברים האמורים בסי' זה שאסורים מחמת סכנה, ועל אלו לא כתב מאומה ולא הערה מקור איסורם, ודברי הבה"ג צע"ג: ואחרי אשר מצאנו שדברי הבה"ג הנ"ל תמוהים הדרינן לספקא דילן מהו עצם האיסור של דברים האסורים מפני סכנה, אם הוא מצד יישוב העולם או גם מצד איסור התורה: ד) ולכאורה זה תלוי בפלוגתא דבב"ק (צא ע"ב) אם אדם רשאי לחבול בעצמו, דלמ"ד התם דאדם רשאי לחבל בעצמו הו"ה דמותר לסכן בעצמו ואין עליו איסור מצד התורה, וכמו דאמר התם אכה את עצמי ואפגע את מוחי רשות ושבועה חלה עליו, ולמ"ד דא"א רשאי לחבול בעצמו דנפק"ל מהא דנזיר דנקרא חוטא שהתורה קראה חוטא למי שמצער את עצמו, כש"כ למי שהוא מסכן עצמו דנקרא חוטא, א"כ לדידיה איכא איסור מצד התורה, ואף דאמרינן התם בב"ק מאן שמעת ליה דאמר אין אדם רשאי לחבול בעצמו אילימא האי תנא הוא דתניא ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ודילמא קטלא שאני אלא וכו', אלמא אפי' מאן דס"ל אדם רשאי לחבול בעצמו מ"מ מודה דקטלא אסור, לפ"ז בדברים האסורים מחמת סכנת נפשות לד"ה אסור מן התורה, ז"א שהרי אפשר לומר דלא קאמר הש"ס הכי אלא לדחויי דאין מכאן ראי' דאיכא תנא דסובר א"א רשאי וכו', אבל לפי המסקנא התם י"ל דמאן דס"ל אדם רשאי וכו' אינו מחלק כלל בין חבלה ובין קטלא, ולא דריש כלל האי את דמכם לנפשותיכם, באופן שדין זה אם יש איסור תורה בדבר האיסור מחמת סכנה י"ל שתלוי בפלוגתא שבב"ק הנ"ל:

ה) אולם שבתי וראיתי שהר"ן ספ"ג ממס' שבועות לא כתב כן, שעל מה שכתב הרמב"ם שהנשבע שלא יאכל ז' ימים שמלקין אותו משום שבועת שוא כתב הר"ן שם שהדין דין אמת אבל לא מטעמיה, אלא משום דהוי נשבע לעבור על דברי תורה שנשבע להמית עצמו הילכך הו"ל שבועת שוא, אע"ג דהנשבע לחבל בעצמו חיילא עליו שבועה משום דלא אתי אלא מדרשא וכו', אפ"ה נשבע להמית עצמו נשבע הוא לעבור על דברי תורה ממש, דמקרא מלא דבר הכתוב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכדאמרינן עלה בהחובל ודילמא קטלא שאני, א"נ מהשמר לך ושמור נפשך מאד וכדאמרינן במקלל עצמו הכתוב מדבר הילכך מלקין אותו ואוכל לאלתר עכ"ל הר"ן, הרי שהר"ן תפס לדינא גם למסקנא דקטלא שאני, וגם מביא עוד למוד אחר מן התורה מהשמר לך דהוא למוד גמור ולא אסמכתא בעלמא, והרי נקטינן דלכו"ע אסור להמית את עצמו מן התורה ואזהרתה, ולפ"ז דברים האסורים מחשש סכנה הם אסורים מצד התורה ואזהרתה, וממילא עפ"ד י"ל דדבר האסור משום סכנה חשוב ג"כ אינו ראוי לדבר מדיני התורה וכמו דבר האסור מצד איסורי תורה, דמה לי איסור סכנה או איסור נבלה או טריפה וכיוצא בהם שחשובים אינם ראויים מצד איסורם:

[הערה - בשו"ע יו"ד סי' קט"ז מביא הט"ז סק"ב פלוגתא אם דבר האסור מחמת סכנה בטל בס' יעו"ש, ונראה לי להביא ראי' דמהני בטול מהא דחולין (צז.) כילבית באילפס הוי ואתו שיילוה לרי"ו ואמר ליטעמיה קפילא ארמאה, ופירש"י כילבית שקץ דגים קטנים באילפס של בשר יעו"ש אלמא בהדיא דדגים בבשר שהוא אסור משום סכנה ואפ"ה אמר רי"ו דאם אינו נותן טעם בטל:

ועפ"ז אמרתי לדחות ראיית הגרע"א ז"ל בחדושיו ליו"ד סי' ק"ז שהביא ראי' מדברי רש"י אלו דדג טמא בדג טהור טעמן שוה מדפרש"י באילפס של בשר, ולא פירש באילפס של דגים טהורים, וע"כ לומר דטעמן שוה ואי אפשר דליטעמיה קפילא ארמאה יעו"ש בחי':

ולדעתי אפשר לדחות בהקדם מה שקשה בסוגי' זו דאמר רבא מריש הוי קשיא לי הא דתנן קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנו"ט תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנו"ט, בשלמא תרומה טעים בה כהן אלא בשב"ח מאן טעים לה השתא דאמר רי"ו סמכינן אקפילא ארמאה ה"נ סמכינן אקפילא ארמאה, ולכאורה קשיא לדעת רש"י דבכה"ת טעם כעיקר אינו אלא מדרבנן ורק בבשר בחלב אסור מן התורה, א"כ מאי הוכיח רבא, דהוא בעצמו ס"ל כן בחולין (קח.) מהא דרי"ו דסמיך אקפילא ארמאה בכילבית באילפס, דילמא דווקא בכילבית באילפס דטעם כעיקר אינו אלא מדרבנן סמיך אקפילא ארמאה, אבל בבשב"ח שהוא מן התורה לא סמכינן אקפילא כלל, ומצאתי להכרו"פ סי' צ"ח שעמד בזה:

ולפי הנ"ל י"ל דמשו"ה נזהר רש"י לפרש כילבית באילפס היינו בקדרה של בשר שיש בזה ג"כ איסור מחשש סכנה, ומזה שפיר הוכיח רבא דסמכינן אקפילא ארמאה אף בבשר בחלב מדסמכינן עליו אף לענין סכנתא, ואף אם טכע"ק לאו דאורייתא, מ"מ כיון שאם יש בו טעם יש בו סכנה א"כ חמירא סכנתא מאיסורא, והיכא סמכינן אקפילא ארמאה, א"ו כיון שקפילא ארמאה נאמן אפי' במקום סכנה מכש"כ שהוא נאמן במקום איסור שהוא קיל מסכנתא, ושפיר הוכיח רבא:

ולפ"ז נדחה ראיית הגרע"א ז"ל מדלא פירש"י בכילבית באילפס בדג טמא בדגים טהורים, ולפמש"כ הוכרח רש"י ז"ל לפרש באילפס של בשר מטעם אחר כדי שיהא בזה גם חשש סכנה, ואתי' שפיר בזה הוכחת רבא מרי"ו דסמכינן אקפילא ארמאה אף במקום איסור תורה וכאמור. ע"כ]:

ו) ולענ"ד דדבר זה אם אינו ראוי מצד סכנה אם חשוב אינו ראוי לדיני התורה במחלוקת שנוי, והיא מחלוקת רש"י ור"ת ביבמות ע"א ובחגיגה (ד' ג') בערל שמתו אחיו מ"מ, דלדעת רש"י אסור בתרומה ואף שאינו יכול למול מחמת סכנה אינו דומה לערלות שלא בזמנה, דאיבעי לן התם אם מותר בתרומה, משום דערלות שלא בזמנה אינו ראוי למול מצד דין התורה שקודם ח' ימים אינו נימול, ע"כ אינו חשוב ערל, משא"כ בערל שמתו אחיו מ"מ, אף שג"כ אי אפשר להיות נימול, מ"מ אינו חשוב משום זה אינו ראוי למול, והוי ערל, אבל דעת ר"ת התם שערל שמתו אחיו מ"מ מותר בתרומה, והיינו משום דמדמה אותו לערלות שלא בזמנה, משום דס"ל שכיון שאינו ראוי למול משום סכנה חשוב ג"כ אינו ראוי למול ולא הוי ערל, ונידון דידן לדעת רש"י ז"ל חשוב ראוי כיון שאינו מצד הדין אלא משום סכנה, ולדעת ר"ת אינו חשוב ראוי כיון שאסור מחמת סכנה:

ז) ובמס' ע"ז (כז.) מייתי הש"ס פלוגתא, דרב יליף דעכו"ם פסול למילה מקרא דאתה את בריתי תשמור ור"י יליף לה מהמול ימול, וקאמר התם מאי בינייהו ישראל שמתו אחיו מ"מ ולא מלוהו, למ"ד ואתה את בריתי תשמור איכא למ"ד המול ימול ליכא יעו"ש, ולכאורה אם נאמר שכל שאינו ראוי מחמת סכנה חשוב אינו ראוי, א"כ אמאי אמרינן בישראל שמתו אחיו מ"מ ואתה את בריתי תשמור איכא, אמאי הוי בר ברית הא אינו ראוי למול והוי כמו אשה דאמרינן דלמ"ד מואתה את בריתי תשמור אשה פסולה משום דלאו בת מילה היא, והכ"נ ערל שמתו אחיו מ"מ לאו בר מילה הוא, אלא ע"כ מוכח מכאן שכל שאינו ראוי מחמת סכנה אינו חשוב משום זה אינו ראוי לדיני התורה והוי כמו מומר לערלות שכ' התוס' שם שמותר למול יעו"ש:

ולדעת ר"ת, דלסברתו מוכח שכל שאינו ראוי למול מחמת סכנה חשוב אינו ראוי למול, צ"ל דהיינו טעמא דערל שמתו אחיו מ"מ חשוב בר ברית היינו משום שהוא מחוייב במילת בניו, משא"כ באשה שאינה מצווה במילת בנה וע"כ היא חשובה לאו בת מילה, ואכ"מ:

ח) והנה בעירובין (כח.) איתא אמר רב מערבין בגודגדניות ופריך ובגודגדניות מי מערבין והתניא גודגדניות מרובי בנים יאכלו חשוכי בנים לא יאכלו וכו' וכו' ואב"א לעולם לחשוכי בנים דהא חזי למרובי בנים מי לא תנן מערבין לישראל בתרומה ולנזיר ביין ה"נ וכו', הרי שגם דבר שראוי מצד עצמו לאכילה ואין עליו איסור תורה אלא שקשין הן לאכילה לחשוכי בנים אינו ראוי לקנות בו עירוב אי לאו משום טעמא דחזי לאחריני, וא"כ מכש"כ דבר שאסור לאכילה מצד חשש סכנה ודאי חשוב אינו ראוי לאכילה, ומזה לכאורה ראי' לדין זה שאינו חשוב ראוי גם דבר שאינו אסור אלא מצד סכנה:

אבל כד נעיין בה יש לדחות שאין ראי' מעירובין לספקא דילן, שהרי בעירוב עיקר קנייתו בפת או בשאר דבר מאכל הוא משום דכיון שקובע סעודתו במקום זה חשוב כאילו שם דירתו וע"כ יש לו אלפים אמה ממנו לכל רוח, וע"כ אם אינו ראוי לאכילה מפני איזה טעם שיהי' לא חשוב סעודה ולא קנה עירובו, והוה כמו שהי' מונח העירוב במגדל ונאבד המפתח, שאין קונה עירובו כיון שאינו יכול לאכלו כדמוכח בד' ל"ה שם, משא"כ בכיסוי הדם או באתרוג שאין אנו צריכין לעצם האכילה שאף אם האתרוג הוא מר ג"כ חשוב ראוי לאכילה, וע"כ שפיר יש לומר דכל שאינו אסור מצד התורה אף שאסור משום סכנה חשוב ראוי לאכילה:

אלא דלכאורה קשה שהרי גם בעירוב גופא מצאנו דמותר בדבר שאסור משום סכנה שהרי אמרינן שם (ל.) מערבין בביצים חיות וכמה ארנב"י סיני אמר שתים, והא בפסחים ד' ק"י אמרינן דשני ביצים הלמ"מ שאסורים משום זוגות שהיא סכנה, וא"כ איך מערבין בביצים שתים, אבל באמת הא בורכא, דהא בעירובין בעינן מזון שתי סעודות וכשמערבין בשתי ביצים הרי ביצה אחת לכל סעודה, ואין כאן סכנה דהא אינו אוכלן כאחת, ואפי' אכל והלך בשוק חשוב הפסק לענין זוגות, והוא פשוט, ולא כתבתי אלא משום שראיתי לאחד קדוש מדבר הגאון בעל תבו"ש בספרו בכו"ש על עירובין שנתקשה בזה, ופליאה דעת ממנו איך נעלם מהגאון בעל תבו"ש כי השני ביצים הן לשתי סעודות ואין כאן זוגות:

ט) עוד הי' נראה להביא ראי' דדבר האסור משום סכנה חשוב ראוי לדיני התורה מהא דב"ק (קטו ע"ב) הרי שהיו לו עשר חביות של טבל טמא וראה אחת שנשברה או שנתגלתה אומר הרי היא תרומת מעשר על חברותיה וכו' יעו"ש, ואם איתא שכל שאינו ראוי לאכילה מחמת סכנה חשוב אינו ראוי לאכילה לדיני התורה, א"כ איך חלה התרומה על החבית שנתגלתה הא אמרינן בפסחים ל"ג דבעינן ראשית ששיריה ניכרין, שצריך להפריש מדבר ששיריה יותרו באכילה, וכן הוא בירושלמי שם פ' כ"ש ה"ג אבל אם הפרישה חמץ לא בדא, הפרש מצה על חמץ אר"ז כל תרומה שאינה מתרת השירים באכילה אינה תרומה אפי' הפריש חמץ על מצה אר"ז מאחר שאילו מינה עליה אינה תרומה ואפי' ממנה למקום אחר אינה תרומה עכ"ל, ויעוי' בגליון הש"ס בהגהות הגרע"א ז"ל שעמד בזה ולא ראה שהיא שאלת הירושלמי, וכעין זה כ' התוס' בבכורות (יב ע"ב) ד"ה כיון, וכיון שהחבית אסורה בשתי' איך אפשר להפריש ממנה תרומה על מקום אחר, א"ו מוכח מכאן שכל שמותר באכילה מצד הדת אף שאסורה משום סכנה חשוב ראוי, ואף שמסיק בב"ק שם דעבר במסננת מ"מ הא לא משום זה מוקי לה התם הכי רק מכח קושי' אחרת, אלמא שזה פשוט להש"ס שחשוב ראוי לאכילה אף שאסורה משום סכנה: י) אלא שיש לדחות שאפשר לומר דדבר זה דבעינן שיריה ניכרין אינו אלא בתרומה גדולה דבה כתוב ראשית, אבל בתרומת מעשר שלא נאמר בה ראשית אפשר דלא בעינן שיהו שיריה ניכרין, וכה"ג כתב הר"ש פ"ג מתרומות מ"ה שמעשר שני לא בעינן שיהו שיריה ניכרין, וראי' לכאורה דתרו"מ ל"ב שיהו שיריה ניכרין מהא דאיתא במנחות (מו.) שחטה יצא לחמה הדם יזרק וכו' והלחם פסול, תורם ממה שבפנים על מה שבחוץ, והא במנחות (עז ע"ב) ילפינן תרומת לחמי תודה מתרומת מעשר ואיבעי לן התם לענין מיתה וחומש ודימוע, וכיון דתרומת לחת"ו דמיא לתרומה והא בתרומה בעינן שיהו שיריה ניכרין וכאן הא אין שיריה ניכרין שאסורין מחמת יוצא, ואיך הוא תורם ממה שבפנים על מה שבחוץ כיון שאין שיריה ניכרין והיא לכאורה קושיא חמורה, א"ו מכאן דתרומת מעשר א"צ שיהו שיריה ניכרין משום דלא כתוב בה ראשית, ולפ"ז אין ראי' מחבית שנתגלתה שעושה אותה תרו"מ על חברותיה משום דבתרו"מ לא בעינן שיריה ניכרין:

אבל באמת זה אינו משום דגם תרומת מעשר נקראת ראשית, שהרי במס' תרומות שם מ"ז אמר שמעשר ראשון קודם למע"ש משום שיש בה ראשית, ויעוי' בר"מ ובר"ש משום דבמעשר ראשון יש תרומת מעשר והתרומה נקראת ראשית יעו"ש, הרי שגם תרו"מ נקראת ראשית וא"כ גם בה בעינן שיהיו שיריה ניכרין וחזרה ראיתנו למקומה מהא דב"ק הנ"ל שדבר האסור מחמת סכנה חשוב ראוי לאכילה וע"כ הוי' משום זה שיריה ניכרין: ולענין קושיתנו מהא דמנחות הנ"ל אולי יש ליישב דיוצא שאני, כיון דקימ"ל כר"ע דזריקה מועלת ליוצא לאפוקי מידי מעילה וליחייב עלה משום פיגול נו"ט, הרי אף שיוצא אסור באכילה מ"מ הזריקה מרצה אותה להיות חשוב היתר אכילה לאפוקי מידי מעילה ולהיות חשוב ניתר לטהורין לחייב עלה משום פיגול נו"ט, והכ"נ לענין תרומה חשוב ראשית ששיריה ניכרין ועדיין צ"ע:

יא) עוד נראה להביא ראי' מהא דחולין (ט.) דמבואר שם דמים מגולין כשרין למי חטאת ויעוי' בתוס' שם ד"ה אם שאף קודם קדוש מיירי, והא מי חטאת צריכין להיות מן המותר לישראל דהא חטאת קרי' רחמנא ומה"ט פרה אדומה טריפה פסולה משום דחטאת קרי' רחמנא, וגם במי נדה אמרינן דחטאת קרי' רחמנא כמו שפרש"י שם ד"ה טמאה, וא"כ אמאי כשרין מים מגולין למי חטאת, ואף לר"ג לא פסול אם יכול לשתות נחש הימנה אלא מטעם שמקיא ומיפסל משום מלאכה, אבל לא מטעם משקה ישראל, א"ו דחשוב משקה ישראל אף שאסורין משום סכנה:

יב) ובכתובות (ל.) טרח הש"ס שם למצוא נ"מ בין מדא"ל שאינו חייב קנס אלא על אשה שיש בה הוי' ובין מדא"ל שאף על האשה שאינה ראוי' לקיימה ג"כ אינו חייב קנס אליבא דר"ע דס"ל כל שאין לו ביאה בישראל אין קדושין תופסין בה יעו"ש, ולכאורה כיון דאליבא ר"ע קיימינן, והא ר"ע ס"ל לקמן שם (מ.) נערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס, א"כ הוי מצי לאשכוחי נ"מ פשוטה כגון שהיתה קטלנית שנתארסה ונתארמלה תרי או תלתא זימני ואסורה להנשא משום סכנה ומ"מ קדושין תופסין בה גם לר"ע, א"כ איכא בינייהו דלמ"ד דבעינן אשה הראוי' לקיימה קטלנית שא"ר לקיימה א"ח קנס, ולמ"ד דבעינן אשה שיש בה הוי' חייב עליה קנס משום דקדושין תופסין בה, ומדלא מוקי הכי ש"מ שכל שאינה אסורה אלא משום סכנה חשוב שפיר ראוי, וע"כ גם קטלנית חשובה ראוי' לקיימה ויש לה קנס אף למ"ד דבעינן ראוי' לקיימה. אלא שיש לדחות קצת דרצה הש"ס להביא נ"מ גם למ"ד ביבמות ס"ה דמעין גורם ואירסה ומת לא חשיבה קטלנית, ועוד לפמש"כ הנוב"י דביבמה קטלנית ליכא איסור משום דמצוה קעביד ושומר מצוה לא ידע דבר רע, א"כ אפ"ל דחשיבה ראוי' לקיימה משום דאיכא מצוה דלו תהי' לאשה. ואכ"מ:

יג) אבל נראה ראי' והוכחה ברורה לדין זה מהא דפסחים (פ"ה א' ב') ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול רבי אומר בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם ושאינו ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם, וטרח הש"ס שם להביא כמה אוקימתות למצוא נ"מ בין פסול ובין ראוי לאכילה, ואם נאמר שכל שאינו ראוי לאכילה משום סכנה חשוב אינו ראוי לאכילה, א"כ קשה אמאי לא אמר הש"ס חלוק זה בכגון שאירע בפסח חשש סכנה כגון שניקרו נחש וכדומה, [הערה - משום דכה"ג לא שייך סברת הנוב"י דשומר מצוה וכו'. שכל שיש בו סכנה מצד הטבע לא שייך כנ"ל. והראי' שגם תרומה אסורה משום גלוי אף שמצוה עביד באכילת תרומה, יעוי' תרומות פ"ח מ"ד. ע"כ], דלמ"ד בו בכשר ולא בפסול חייב עליו משום שבירת עצם דפסח כשר הוא, ולמ"ד דבעי ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם משום שאינו ראוי לאכילה, ומדלא קאמר הש"ס הכי מוכח מזה שכל שראוי לאכילה מצד איסור, אף שאינו ראוי לאכלו מצד סכנה, חשוב ראוי לאכילה וחייב בו משום שבירת עצם גם לרבי דבעי ראוי לאכילה, משום דראוי לאכילה קרינן בו, וזו ראי' ברורה לענ"ד: יד) נקטינן לדינא מכל הנ"ל שהדבר האסור משום סכנה חשוב ראוי לדיני התורה, וע"כ אתרוג שנאסר מחמת סכנה הוא יוצא בו ידי חובתו בחג, וכמו כן בחיו"ע האסורין משום סכנה אם שחטן חייב לכסות את דמן:

ואף שהעליתי לעיל שדבר שאסור משום סכנה ג"כ יש בו איסור מן התורה, אעפ"כ לא דמי לכל איסורין שבתורה, דדווקא היכא דאיכא איסור פרטי ומיוחד שפרשה התורה שדבר זה אסור באכילה וכדומה זה חשוב אינו ראוי לאכילה, אבל דבר שאסור משום סכנה הלא לא ייחדה תורה על כל אחד איסור אלא שאמרה בדרך כלל שאסור להביא עצמו לידי סכנה באיזה אופן שיהי', אם באכילה אם באופן אחר, משום זה לא חשוב איסור כדי שיהא נחשב מטעם זה אינו ראוי לאכילה, כדמוכח מכל הלין דוכתי שהבאתי: כ"ז נמצא כתוב אצלי ביום א' ד' לחדש אייר תרמ"ט שנזרקה אז מפי חבורה חקירה זו, ובאותה שנה נדפס ספר עין יצחק ח"א למאור הגולה הגירא"ס זצ"ל, ומצאתי בו שגם הוא נשאל שאלה כיוצא בה באתרוג שהי' מונח תחת המטה וישנו עליו שאסור משום סכנה אם מותר לצאת בו יד"ח, והביא ראי' מירושלמי סו"פ לולב וערבה שמפרש דהא דמים שנתגלו פסולין לגבי מזבח הוא משום שאינו ממשקה ישראל, וזה שלא כמו שהעליתי למעלה, ויעו"ש שהאריך במה שרש"י ז"ל שם מפרש טעם אחר במים שנתגלו שפסולין משום חסרון שיעור, ואולם לפ"מ שהעליתי בזה מכמה מקומות שבתלמודא דידן דדבר הנאסר משום סכנה חשוב ראוי א"ש דברי רש"י ז"ל, משום דס"ל שהש"ס דילן פליג על הירושלמי בדבר זה וע"כ נאיד מפי' הירושלמי ומפרש טעם אחר: טו) וראיתי להעיר שכל זה שחקרנו אם דבר הנאסר מחשש סכנה אם הוא חשוב ראוי לאכילה, לכאורה אין זה אלא כשהוא אסור מחמת עצמו כמו באתרוג שישנו עליו, וכן בהמה שאכלה סם המות והרדופני שנתקלקל גופה ובשרה עי"ז, אבל אם נאסר מצד ניקור נחש וכדומה, שאין אסור מחמת עצמו אלא משום בליעת ארס שבו, אפשר שחשוב ראוי לאכילה, שלא גרע מאתרוג שנבלע בו איסור שחלק המג"א סי' תרמ"ט סק"כ על הש"ג שאוסר אותו לצאת והמג"א כתב לחלק כיון שאין האיסור מחמת עצמו ראוי לצאת בו, ולענ"ד ראי' לדעת המג"א מירושלמי פסחים פכ"צ ה"ב נגע בחרסו של תנור פסול גוף הוא, נטף מרוטבו על החרס פסול מכשיר הוא, הרי מבואר שדבר שנאסר מחמת בליעה אין זה חשוב פסול הגוף שדינו שישרף מיד, רק הוא חשוב פסול מכשיר וצריך עיבור צורה ואינו פסול הגוף, וכן ג"כ ראי' מגמ' פסחים פ"ד שהבאנו למעלה בדין שבירת עצם בכשר ולא בפסול ולמ"ד מפני שאינו ראוי לאכילה, ואמאי לא אמר נמי נפק"מ בשנאסר מחמת בליעת איסור, דלמ"ד משום בכשר ולא בפסול האי כשר הוא, ולמ"ד משום שאינו ראוי לאכילה האי נמי אינו ראוי לאכילה, א"ו שזה ג"כ חשוב ראוי לאכילה, וא"כ ניקור נחש אין זה אלא כבליעת איסור, וצ"ע הירושלמי דסוכה הנ"ל שחשוב שאינו ממשקה ישראל. ואכ"מ להאריך עוד בזה, ועי' בקונטרסי מנחת חנוך סי' ריח מנחה בהערה שם ד"ה ובצל"ח מש"כ שם:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה