אור ברסלב
שות מרחשת א › סימן יט

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · סימן יט

סימן יח

א) בסוכה (יג ע"ב) מ"ד בוצר שאין לו ידות אבל קוצר לסכך יש לו ידות דניחא ליה כי היכי דלא ליבדרן, ופרש"י ניחא ליה באוכל המחובר בהן שאם יבדיל ראשי שבלים מן הקשים שמא יתפזרו וילכו לאיבוד, והתוס' שם הביאו בשם י"מ שניחא ליה שיכבידו ראשי שבלין על הקשין ולא יתפרדו הקשים מעל הסוכה ברוח, וצל"ע לפי דברי הי"מ למ"ד לקמן (כא ע"ב) שאסור להעמיד בדבר המקבל טומאה, איך יפרש הא דכאן שאם פסולת מרובה על האוכלין כשרה, הא מ"מ מעמיד הוא בדבר המקבל טומאה, ולפרש"י ניחא, ובלא"ה מסתברא ברש"י שלא ילכו השבלים לאיבוד וע"כ הוי שפיר הקשין יד להאוכלין, אבל לפירוש הי"מ הוי להיפך דהאוכלין נעשין יד להקשין וא"כ איך הוו הקשין ידות לטומאה:

ויעוי' לעיל (ד.) בהא דהוצין יורדין לתוך כ' שהקשו התוס' שם מעירובין ג' מקצת סכך למעלה מכ' דאיכא למ"ד שהסוכה פסולה וע"כ משום שלא יתקיים הסכך שלמטה מכ' אי אמרת קלשת והכ"נ, ולענ"ד נראה דהני תרי לישני דבעירובין דפליגי אם אמרינן קלשת ובפרט לרבינא שם דס"ל משום דסוכה דאורייתא אחמירו בה רבנן יסוד מחלקתם הוא אם מעמידין בדבר המקבל טומאה דנחלקו בה לקמן, והיינו ג"כ בלמעלה מכ' דללישנא בתרא כשר דס"ל דאף במעמידו בדבר המקבל טומאה כשר, והכ"נ אף שמעמיד הסכך בהסכך דלמעלה מכ' דהוי סכך פסול מ"מ כשר כיון שיש בה צלתה מרובה מחמתה מסכך כשר ולמעמידין לא חיישינן, ולישנא קמא ס"ל דבעינן מעמידין הכשרין לסכך וע"כ כיון שהסכך שלמעלה מכ' מעמיד את הסכך שלמטה ממנו פסולה, ולפ"ז ניחא בהוצין דמרי דשמעתא הוא אביי ורבא, ויעוי' ק"נ פ"א סקי"א שהוכיח דרבא ס"ל שמותר להעמיד בדבר המקבל טומאה וע"כ ניחא ג"כ בהוצין וכו': ב) והנה בסוגיין כאן אמרינן דכו"ע סברי הקוצר לסכך אין לו ידות והבמ"ע כגון שקוצצן לאכילה ונמלך עליהן לסיכוך וע"י מעשה שבססן וע"כ טהורין ומותר לסכך בהן, וקשה לי הא לקמן (טו ע"ב) אמרינן דבבלאי כלים אסור לסכך משום דאתיין מדבר המקבל טומאה אף שעכשיו טהורין הם, וא"כ גם כאן שמקודם היו מקבלים טומאה משום שקצרן לאכילה א"כ מאי מהני שנמלך עליהן לסיכוך ופרחה מהן טומאה, מ"מ ליהוו פסולין לסכך כמו בבלאי כלים:

ונראה לי לכאורה לחלק דדווקא בבלאי כלים שקודם שנשברו ובלו היו מקבלים טומאה אף שעכשיו שנשברו ובלו אינן טהורין אלא מכאן ולהבא, אבל לא מהני שבירתם ובליאתם לטהר אותם למפרע, דהא אם נטמאו בעוד שהיו שלמים ונגעו באוכלין אף שנשברו אח"כ לא מהני שבירתם לטהרן למפרע כדי שיהו האוכלין שנגעו בהן אז טהורין, ורק הטומאה פרחה מהן מכאן ולהבא אבל לא למפרע, וע"כ בבלאי כלים אסור לסכך משום דאתיין מדבר המקבל טומאה שמקודם היו מקבלי טומאה וטהרתן כעת אינה אלא מכאן ולהבא, אבל כאן בידות האוכלין שלא נחתה להן תורת קבלת טומאה אלא ע"י מחשבה, כיון שמעשה הבסיסה או התרת אגדן לכל חד כדאית ליה מוציא מידי מחשבה א"כ בטלה מחשבתו למפרע, ונמצא שמעולם לא נחתה עליהן תורת קבלת טומאה ולא אתיין כלל מדבר המקבל טומאה. ויעוין קדושין נ"ט שהש"ס מדמה הא דבטומאה אין מחשבה מוציא מידי מחשבה משום שאין דבור מבטל דבור, ולריו"ח דס"ל דאתי דבור ומבטל דבור מפרש התם משום שאני טומאה דרחמנא קרי' מעשה, הרי כמו אם אמרינן אתי דבור ומבטל דבור הוי זה למפרע והוי כמו שלא חל מעולם הדבור הראשון, וכמו שכ' הראשונים שמה"ט מהני שאלה בנדרים משום שאתי דבור ומבטל דבור, והא התם הדבור עוקר את הנדר מעיקרו וא"כ כמו כן בטומאה שאמרו מעשה מוציא מידי מחשבה נאמר ג"כ שמוציא למפרע ולא רק מכאן ולהבא וע"כ אין זה דומה לבלאי כלים, ועדיין צ"ע בזה:

ג) והנה התוס' כאן כ' דמשו"ה אם האוכל מרובה פסול אף שבית שסיככו בזרעים טהרו משום דהתם מיירי בשינוי מעשה דבמחשבה לבד לא סלקי מטומאה וכאן בשלא עשה בהם שינוי מעשה, שמה שהניחן על הסוכה לא חשיב שינוי מעשה, והנה מש"כ דבית שסיככו בזרעים שטהרו מיירי בשינוי מעשה זה ודאי כן הוא, שהרי גדולה מזו אמרו בשבת (נח ע"ב) דזוג של בהמה שחברו לדלת וקבעו במסמרים טמא שלא חשוב שינוי מעשה יעו"ש ברש"י, ומכש"כ בסיכוך לבד, אולם מש"כ דהכ"נ בסוכה כן לכאורה צ"ע שהרי התוס' בשבת (שם ע"א) ד"ה אע"פ כתבו דהא דכפה שנתנתו לספר טהור מן המדרס אע"פ שלא עשה שום שינוי מעשה דכיון שנאסר בהנאה ע"י כן חשוב שינוי מעשה, וכ"כ הר"ש בפכ"ח ממס' כלים מ"ה והכריח כן מסוגי' דסנהדרין (מח.), דאי בשינוי מעשה מיירי היכי דייק מינה דהזמנה מילתא היא יעו"ש, מעתה כיון שאיסור הנאה חשוב שינוי מעשה א"כ הכא בסוכה דקימ"ל עצי סוכה נאסרין כל שבעה מדאורייתא כדאיתא לעיל (ט.), א"כ יחשב האיסור הנאה שינוי מעשה ויטהרו ממילא בלא שינוי מעשה במסכך בזרעים, והנה לפמש"כ התוס' כאן שזה הוי תעשה ולא מן העשוי כיון שקודם הסיכוך היו מקבלים טומאה דבעינן שלא יקבלו טומאה קודם הסיכוך ניחא ג"כ הכא, כיון שהשינוי מעשה לא בא רק אחר הסיכוך הוי תעשה ולמה"ע, אבל התוס' כאן הא רצו לתרץ קושיתם גם אם נאמר כיון שע"י הסיכוך פרחה טומאתם אין זה תעשה ולמה"ע דהכשר הסכך ועשיית הסוכה באים כאחת, א"כ לא הועילו בתי' כלל, משום שאיסור הנאה גופו חשוב שינוי מעשה, ואין לתרץ דהא שעצי סוכה אסורין היינו דווקא בסוכה כשרה של מצוה אבל כאן שהסוכה פסולה משום שסיכך בדבר המקבל טומאה שוב ממילא אין כאן איסור הנאה, דזה אינו, דכיון דקיימינן כאן בסברא זו שע"י הסיכוך הכשר הסכך ועשיית הסוכה באים כאחת הכ"נ נאמר הכשר הסכך ואיסור הנאה באין כאחת שאיסור הנאה בא כאחת ע"י הכשר הסוכה, וכמו שאמרו כה"ג גיטו וידו באין כאחד וכ"כ הרשב"א בפרק מרובה בב"ק בהקדש דיאוש ושינוי השם קני משום שקנינו והקדשו באין כאחת, וכ"כ התוס' בשבועות ט"ז שקדושת המקום והמנחה באין כאחד, והכ"נ כן הוא ההכשר ואיסור הנאה באין כאחד אף שזה תלוי בזה: ד) שבתי וראיתי דלק"מ, לפי מש"כ האו"ז הובא ברמ"א או"ח סי' תרל"ט שעצי סוכה אינן נאסרין כ"ז שלא ישב בה משום שהזמנה לאו מילתא היא, מעתה א"ש כאן במסכך באוכלין כיון שהאוכלין אינן נאסרין עד שישב בסוכה א"כ בשעה שסיכך עדיין לא נאסר הסכך בהנאה ולא הוי שינוי מעשה אז, וכיון שכן לא מהני עוד מה שישב אח"כ דהא עד שישב היתה הסוכה פסולה ממילא לא מהניא הישיבה להכשירה משום דהוי תעשה ולמה"ע, משום שנסככה בפסול, וכאן ההכשר בא לאח"ז, והוי תעשה ולמה"ע, ואף לאביי דס"ל הזמנה מילתא ג"כ לא תקשה, דהא דס"ל לאביי הזמנה מילתא היא דווקא באורג בגד למת שיש כאן מת וע"כ כיון שמזמינו למת הוא נתפס באיסור הנאה של מת, אבל ודאי גם אביי מודה אם ארג בגד לחי שיהא לו לתכריכין כשימות אינו נאסר, משום שאין עדיין המת שיתפיס בו אסור הנאה, והכי מבואר בסנהדרין מ"ח שם נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה ופרש"י לכשימות יקבר בו, הרי מפורש אף שמזמינו לצורך מיתה מ"מ כ"ז שאין כאן מת א"נ משום הזמנה, ולפ"ז גם לאביי דס"ל הזמנה מילתא היא ואסורין עצי סוכה אף קודם שישב בו אין זה אלא כשקידש החג ויש כאן חיוב ישיבת סוכה ע"כ בהזמנה בעלמא מיתסר, אבל בשלא קידש עדיין היום דעדיין אין כלל חיוב סוכה לא שייך כלל לאסור, מידי דהוי אנפש שעשאו לשם חי, וכמו שכ' רש"י ז"ל לקמן (לג.) דלא שייך דיחוי בערב יו"ט דאכתי לא חל עליו זמן מצוה, יעו"ש והכ"נ לענין איסור הזמנה, וא"כ כאן שמסכך הסוכה עוד קודם שקידש היום לא נתפס עליו איסור הנאה אף לאביי וא"כ הוי סכוכו בפסול והוי תעשה ולא מה"ע אף לאביי, וזה נכון מאד לענ"ד:

אבל עדיין דברי התוס' צריכין לי עיון איך רצו להכשיר מטעם ביטול מתורת זרעים כיון שסוככו, והא בבלאי כלים אסור לסכך אף שנטהרו מקבלת טומאה, כיון שהיו להם קודם תורת קבלת טומאה, א"כ גם בסיכך בזרעים נהי שנטהרו ע"י סיכוך בית מ"מ לסכך בהם סוכה פסולין כיון דאתיין מדבר המקבל טומאה לא מהני טהרתן כעת כמו בלאי כלים וצ"ע לחלק בזה:

ב:

א) עוד אמרתי להעיר בסוגיין כאן שמקשה הש"ס מ"ט דרי"ו דס"ל דידות האוכלין שבססן טמא אמאי ל"א דטעמיה דרי"ו דס"ל כר"י בשבת (נב ע"ב) דשינוי לתקן לאו מעשה הוא יעו"ש ולפ"ז כאן בשבססן דהוי שינוי לתקן כמו שכ' רש"י שבוססן כדי לרככן א"כ אין זה שינוי מעשה לר"י, וכמו כן נאמר דהכי ס"ל לרי"ו ואמאי הוצרך לחדש טעם אחר בדברי רי"ו הואיל וראויות להופכן בעתרי:

ואמרתי לתרץ זה בהקדם דברי רש"י ז"ל בשבת שם על הא דאיתא שם בבאין מנוי אדם לנוי בהמה, שע"ז כתב רש"י וז"ל, מתניתין כגון שנעשה שיר זה לתכשיט אדם ובעודו באדם נטמא ולאחר טומאתו נתנו לבהמה וצריך להטבילו מטומאתו הראשונה שלא יגע בטהרות, והתוס' שם ע"א ד"ה בבאין כ' דבחנם פרש"י כך, דאפי' אחר שיחדו לבהמה מקבל טומאה שאינו עולה מלקבל טומאה מכאן ואילך אלא בשינוי מעשה, ולענ"ד נראה דברי רש"י צודקים, אף שהדין שכ' התוס' דין אמת, אלא שרש"י ז"ל הוצרך כאן לפרש שמיירי בשכבר נטמא, משום דלקמן בסמוך על הא דמטבילן במקומן דמקשה הש"ס והאיכא חציצה ומשני ר"א כשריתכן ומסיק דר"א כר"י ס"ל שאין שינוי מעשה לתקן, וע"כ ל"מ ריתוך להוציאן מידי טומאה, שאין מעשה לתקן מוציא מידי טומאה, מעתה י"ל שרש"י ז"ל ס"ל דהא דלר"י אין מעשה לתקן מוציא מידי טומאה הוא דווקא בשכבר נטמא אז ל"מ שינוי מעשה לתקן להוציא מידי טומאה שכבר קבלה, אבל ודאי גם ר"י מודה דשינוי מעשה מוציא מידי תורת כלי בשעדיין לא קבל טומאה כיון שנשתנה ע"י מעשה עוד קודם שקבל טומאה, וזה נכון בסברא לחלק, וע"כ שפיר הוכרח רש"י ז"ל לפרש דמיירי בשכבר נטמא משום ר"א דמוקי לה כשריתכן ואין הריתוך עצמו מוציאו מידי טומאה וכר"י, ואם לא קבל כבר טומאה לא הוי ס"ל לר"י שאין שינוי מעשה לתקן מוציא מידי קבלת טומאה:

מעתה לק"מ מה שהקשיתי אמאי לא מוקי לה דרי"ו ס"ל כר"י דשינוי מעשה לתקן לאו מעשה הוא, דלפי האמור סברת ר"י אינה אלא בשכבר נטמא א"כ כאן בסוכה דמיירי שעדיין לא נטמא בזה גם ר"י מודה שיוצא מידי קבלת טומאה ע"י שינוי מעשה, ושפיר פריך מ"ט דרי"ו, וי"ל באמת שמכאן יצא לו לרש"י ז"ל לחלק כן אליבא דר"י: שוב מצאתי ת"ל בפנ"י שבת שם שהביא בשם זקנו בעל מג"ש לתרץ כן דברי רש"י עפ"י חלוק זה, ויעו"ש שכ' שהביא כמה ראיות לזה ואין אתי ספר הנ"ל לעיין בו ושמחתי שכוונתי לדעתו, ויעוי' בפנ"י שקילס סברא זו:

ב) עוד הי' נראה לומר דהא דס"ל לר"י שאין שינוי מעשה לתקן מוציא מידי טומאה אינו אלא בשירד לתורת קבלת טומאה ע"י מעשה, אבל אם ירד ע"י מחשבה בעלמא אפשר דגם ר"י מודה דמעשה מוציא מידי מחשבה, ותהא מתורצת ממילא קושיתנו כאן, דהכא שלא ירדה לידי קבלת טומאה רק ע"י מחשבה גרידתא מהני מעשה לתקן להוציא גם לר"י, ושפיר פריך הש"ס מ"ט דרי"ו, ומה דנקיט ר"י סתם דשינוי מעשה לתקן לאו מעשה ולא מחלק כלל בין אם ירד לידי טומאה ע"י מחשבה או מעשה, נראה דר"י לשיטתיה בלא"ה ס"ל דכל הכלים אינם יורדים לידי טומאה ע"י מחשבה לבד, והוא עפ"י המבואר בקדושין נ"ט דהא דמחשבה אינה מוציאה מידי מחשבה נפקא לן מכי יותן דומיא דכי יתן, דאף בניתן ממילא בלא מעשה חשוב כאלו נתן בידים יעו"ש ברש"י, והנה מצאנו לר"י בפ"ג ממכשירין משנה (ה' ו' ז') דס"ל דבמחשבה גרידא אינה מוכשר לקבל טומאה עד שיעשה איזה מעשה וכיון דדין קבלת טומאה נפק"ל מהכשר כמבואר בקדושין הנ"ל. א"כ גם דין קבלת טומאה של כלי אינו חשוב רק ע"י מעשה, ולפ"ז ל"מ לה לר"י שיהא יורד לידי טומאה ע"י מחשבה לבד וכיון דלר"י לעולם רק ע"י מעשה מקבל טומאה, ע"כ סתם ואמר שאינו יוצא מידי טומאה ע"י מעשה לתקן שאין מעשה לתקן מוציא מידי מעשה, אבל למ"ד דע"י מחשבה לבד יורדין לידי קבלת טומאה שפיר ס"ל דמעשה אף לתקן מוציא מידי מחשבה גרידתא וא"ש כנ"ל, ויש להמתיק סברא זו ולומר שזה תלוי בזה, דלמאן דס"ל שמחשבה פועלת להורידו לידי טומאה ס"ל שאין המעשה חשוב כלל ועיקר הוא המחשבה וע"כ כשיש מעשה מוציא מידי מחשבה, אבל למ"ד שעיקר הוא המעשה ואין המחשבה גורמת כלל להביאו לידי טומאה אין המעשה הבא אחריו אלים להוציא מידי מעשה אם היא לתקן שאין אחר מעשה כלום: אולם בכל אופן שנאמר עדיין אני עומד בקושי' בהא דס"ל לר"י דשינוי מעשה לתקן לאו מעשה היא ממשנה ערוכה פר"ו דכלים הובאה בחולין (קכב.) עור שהוא טמא מדרס נחשב עליו לרצועות ולסנדלין כיון שנתן בו האיזמל טהור דברי ר"י הרי מפורש שגם ר"י ס"ל דשינוי מעשה לתקן חשוב מעשה להוציא מידי טומאה וכאן כנראה כבר קבל טומאה דהא טמא מדרס הוא, ודוחק לומר שזה חשוב שינוי מעשה לקלקל דאיזה קלקול יש בשחותכו לרצועות ולסנדלין אם חושב לתקן מזה רצועות וסנדלין, ומי גרע מריתך טבעת אדם לטבעת בהמה דלא חשיב שינוי מעשה לקלקל אם מתקן הוא לצורך בהמה, ואולי י"ל דבכלי עור חשוב שינוי מעשה לתקן ג"כ מעשה להוציא מידי טומאה יעוי' פר"ח דכלים ותמצא שכלי עור חלוק הרבה משאר כלים לענין טהרה מטומאה ע"י מעשה כל דהו וצ"ע:

ג) והנה לא אמנע מהעיר בזה מה שקשה לי לכאורה לפי סוגיא זו מה דלמד רב דימי אר"י לעיל (יא ע"ב) מחגיגה שאין מסככין בדבר המקבל טומאה, והרי עפ"י המבואר בסוגיין כאן שאף ידות לאוכלין חשוב דבר המקבל טומאה שאין מסככין בהן, אף שהם בעצמם אינם מקבלים טומאה אלא שהם מכניסין טומאה להאוכל לפ"ז מאי ראי' היא מחגיגה דהוי דבר שאינו מקבל טומאה, שהרי אפשר שגם בעלי חיים יהיו מקבלים טומאה ע"י ידות, דבחולין (קכח ע"ב) אמרינן שבהמה נעשית יד לאבר ואיבעי לן התם אם בהמה בחייה נעשית יד לאבר וסלקא בתיקו, ואם נאמר שבהמה בחיי' נעשית יד לאבר הרי משכחת לה שגם בהמה תהא דבר המקבל טומאה ע"י שהיא נעשית יד לאבר או בשר המדולדלין בה, ויעוי' תוס' שם דמשמע דלמ"ד בן פקועה מקבל טומאת אוכלין אף שהוא חי פשיטא לן שבהמה בחייה נעשית יד לאבר, וריו"ח בחולין (עד ע"ב) משמע דס"ל דבן פקועה מטמא טומאת אוכלין כשהוא חי יעו"ש דריו"ח ס"ל שאין מונין בו ראשון ושני, וא"כ לריו"ח ודאי הוי דבר המקבל טומאה ע"י שנעשית יד לאבר ובשר המדולדלין בה וא"כ איך פשיטא לן דחגיגה לא הוי דבר המקבל טומאה, ואין לומר דכיון דילפינן לה מחגיגה א"א להיות בחגיגה שתהי' יד לאבר המדולדל בה, שא"כ אינה ראוי' לחגיגה דהויא בעלת מום, זה אינו שהרי משכחת לה שהיא נעשית יד לבשר המדולדל בה דע"י דלדול בשר אינה בעלת מום כלל כדאיתא בבכורות מ"א שאין שבור אלא במקום עצם, וא"כ משכחת לה שפיר שתהא חגיגה דבר המקבל טומאה, אם לא שנאמר שגם ע"י דלדול בשר הוי ג"כ לכה"פ בעלת מום עובר דכיון שנדלדל הבשר הרי נקרע העור, ובקריעת העור הוי בעל מום כמו שכ' התוס' בחולין (כח ע"ב) שאין לך מום גדול מזה, ואין להאריך כאן בפרט זה שאינו פשוט כ"כ. והנה מריו"ח לק"מ, שהרי ריו"ח בחולין שם קכ"ח לא ס"ל דבהמה נעשית יד לאבר ומוקי מחלוקת ר"מ ור"ש שם באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אם חשוב חבור, אבל מתורת יד בהמה לא מטמאה, וא"כ בחיי' לא משכחת לה קבלת טומאה, אבל הקושיא תשאר לר"י דס"ל שהלמוד הוא מחגיגה כמו שכ' התוס' לקמן (לו ע"ב) ד"ה ר"י, ואפשר דר"י ס"ל כר"ש שם שאין בהמה נעשית יד לאבר, דע"כ גם לרבה בחולין שם במחלוקת שנוי'. וצ"ע: ד) אמנם אי אתינן עלה עדיין קשה לי דהא ר"י ס"ל לקמן כ"ד דבהמה נעשית גולל לקבר, וא"כ משכחת לה טומאה גם בבע"ח לר"י, וא"כ מאי פסקת דחגיגה הוי דבר שאינו מקבל טומאה, וכעין זה קשה לי בזבחים (טז.) דיליף בק"ו דזר מחלל עבודה בק"ו מבע"מ מה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב תאמר בזר שלא עשה בו קרב כמקריב טמא יוכיח שלא עשה בו קרב כמקריב ומחלל עבודה, יעו"ש, ולכאורה הא משכחת לה טומאה בקרב ע"י שעשאו גולל לקבר שמטמא במו"מ ובאהל:

ונראה לתרץ ע"פ מש"כ התוס' בב"ק (סו ע"ב) משכבו ולא הגזול דממעט קרא דלא מהני יחודו של גזלן וגנב למשכב כדי לטמאותו משום משכב שאין אדם מיחד דבר שאינו שלו, וע"כ לא נחת תורת קבלת טומאה ע"י יחוד שלא ע"י הבעלים יעו"ש: מעתה בגולל, בין לפרש"י שמפרש שהוא כיסוי לארונו של מת ובין לדעת ר"ת שהוא מצבה על קבר המת, אין שייך בו טומאה רק ע"י שייחדו לדבר זה, אבל אם באקראי בעלמא עברה בהמה או נפל אבן על קברו או ארונו של מת לא נחשב אותו לכיסוי או מצבה, ואין הבהמה והאבן מטמאין משום גולל כיון שלא יחדו אותם לשם גולל, וכמו כן קימ"ל בכופת שאור שישב עליו הזב שאין מטמא מדרס משום דאמרינן ליה עמוד ונעשה מלאכתנו אלמא שאין תורת קבלת טומאה אלא ע"י יחוד, ולפ"ז א"ש דבקדשים קימ"ל שאין נעשים מוקצה ונעבד משום שאין אדם אוסר דשא"ש, וא"כ בקדשים לא מהני להוריד קבלת טומאה ע"י גולל ודופק שאין אדם מיחד דשא"ש, ושפיר ילפינן מחגיגה דהוי דבר שאינו מקבל טומאה גם ע"י גולל ודופק משום שא"א מיחד דבר שא"ש, [הערה - וכמו כן ניחא בזבחים ט"ז דשם בקדשים קיימינן. ע"כ], ואי משום דריוה"ג ס"ל קדשים קלים ממון בעלים הם וא"כ לדידיה תקשה הא משכחת לה ע"י גולל ודופק, זה אינו דריוה"ג ס"ל כר"מ דבהמה אינה נעשית גולל ודופק כדמוכח במשנה דעירובין י"ג כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושים אותו לא דופן לסוכה וכו' ולא גולל לקבר משום ר' יוסי הגלילי אמרו אף אין כותבין עליו גיטי נשים, הרי דריוה"ג מודה לר"מ דבהמה אינה נעשה דופן גולל ודופק מדקאמר אף אין כותבין וכו' ואמרו בירושלמי לית בר נש אמר אף אם לא מודה בקדמייתא, וא"כ ריוה"ג לשיטתיה בלא"ה ניחא דלא משכחת לה טומאה כלל בבע"ח ע"י גולל ודופק. ודו"ק בכ"ז: שוב התבוננתי דמגולל לק"מ לפ"מ ששנינו באהלות פ"ז מ"ט חבית שהיא מלאה משקין ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין, הרי שהגולל איננו מקבל טומאה בעצם ככל דבר המקבל טומאה, אלא שהטומאה היא כדי לטמא אחרים שמהגולל נמשך טומאה מהמת והקבר למי שנגע בו, אבל הוא בעצם איננו דבר המקבל טומאה שאל"כ אמאי החבית והמשקין טהורין, ול"מ לדעת הרמב"ם ז"ל שהובא בתויו"ט שם שאינו מטמא במגע אלא כ"ז שהוא על הקבר וכאשר הוסר מן הקבר טהור, אלא אפי' לדעת רש"י בעירובין שגם אחר שפירש מן הקבר ג"כ מטמא, מ"מ כיון שאין הוא כולו טמא אלא הצד החיצון שבו ולא הפנימי כמו שכ' התוס' בברכות (יט ע"ב) אין זה חשוב דבר המקבל טומאה, ודוק בזה:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה