אור ברסלב
שות מרחשת א › סימן יד

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · סימן יד

סימן יג

א) ראיתי להגאון רע"א ז"ל בתשובה סי' כ"ד שנסתפק בדין קריאת התורה במנחה ביוה"כ אם הוא משום התענית כמו בשאר תעניות, אלא שבהן קורין ויחל וביוה"כ קוראין בפ' עריות, ולפ"ז בחולה שמוכרח לאכול ביוהכ"פ א"י לעלות, או שקריאת התורה ביוהכ"פ במנחה היא משום קדושת היום כמו בשבת, וגם חולה שאינו מתענה יכול לעלות, ונשאר בצ"ע לדינא:

ולדעתי הלכה זו במחלוקת תלוי' במחבר ורמ"א באו"ח סי' תרכ"ב סעי"ב, דלדעת המחבר שם המפטיר בנביא במנחה ביוה"כ חותם בעל התורה ועל העבודה, והיינו משום דס"ל דקריאת התורה במנחה היא משום קדושת היום ע"כ אומר על התורה וכו' וחותם בשל יוה"כ, ואם חל בשבת חותם גם בשל שבת, אבל לדעת הרמ"א שם שאינו אומר כלל על התורה ועל העבודה והיינו משום דס"ל דקריאת התורה במנחה הוא משום התענית וע"כ הוי כמו בתענית דעלמא שאינו אומר על התורה וכו' והכ"נ ביוהכ"פ, ודבר זה מבואר בהגמ"ר פ"ב דשבת שכתב דמשוה"ט אין אומרין על התורה וכו' משום דהפטרה ביוה"כ במנחה הוא לאו משום קדושת היום רק כשאר תעניות בעלמא וע"כ אינו אומר על התורה ועל העבודה, יעו"ש, הרי בהדיא כמו שכתבתי, וכיון דאנן נהיגינן כהרמ"א וע"כ הוי הקריאה במנחה ביוהכ"פ משום התענית, וכמו"ש המרדכי דמה"ט אין אומרין על התורה וכו':

ב) ומלשון המרדכי שכ' דהפטרה במנחה ביוהכ"פ אינה משום קדושת היום אלא כשאר תעניות נראה לדייק דדווקא ההפטרה אינה משום קדושת היום, והיינו משום דלא מצינו הפטרה במנחה, דגם בשבת דחמור מיוהכ"פ אין הפטרה במנחה, וע"כ ההפטרה ביוהכ"פ היא משום תענית, אבל קריאת התורה במנחה היא באמת משום קדושת היום, והיינו משום דמצינו קריאה במנחה בשבת ע"כ גם ביוהכ"פ ס"ל להמרדכי דהוי משום קדושת היום, ורק ההפטרה היא משום תענית, ולפ"ז לדינא נראה לחלק דכהן ולוי יוכלו לעלות לתורה במנחה ביוהכ"פ אף אם אינו מתענה משום דהקריאה היא משום קדושת היום, אבל השלישי שהוא גם המפטיר בנביא אם אינו מתענה לא יוכל לעלות משום דהפטרה היא משום תענית:

ג) שו"ר בביאור הגר"א לסי' הנ"ל שהביא ג"כ לדברי הגמ"ר אלו ובתוך דבריו העתיק דברי המרדכי בזה"ל, אבל קריאת התורה והפטרה במנחה ביוהכ"פ אינו אלא משום תענית כמו תענית בעלמא וכו', הרי שכ' שגם הקריאה במנחה היא משום תענית, ובאמת במרדכי שלפנינו לא כתב רק שהפטרה היא משום תענית, ואולי בהמרדכי שהי' לפני הגר"א ז"ל נזכר גם הקריאה, ואולי במרדכי שלפנינו נשמטה מלה זו בטעות הדפוס, ולדעת הגר"א גם הקריאה היא משום תענית, ולפ"ד גם כהן ולוי שאינם מתענים לא יוכלו לעלות לתורה במנחה כיון שכל הקריאה משום תענית, וגם לדעת הגר"א ביוה"כ שחל להיות בשבת שאז קורין במנחה בכל השנה והקריאה במנחה בשבת היא משום קדושת היום בזה יהי' הדין דכהן ולוי אף שאינם מתענים עולים, אבל שלישי שמפטיר בנביא לא יוכל לעלות מי שאינו מתענה משום שאין הפטרה בשבת במנחה, והפטרה ביוה"כ הוי משום תענית גם כשחל בשבת כנ"ל:

ד) ואני תמה על הגרע"א ז"ל שסתם דבריו להסתפק בחולה שמוכרח לאכול ביוהכ"פ שאם הקריאה משום תענית לא יוכל לעלות לתורה ולא כתב לחלק דדווקא בחולה שאוכל מיד כל שיעור ככותבת, או יותר בכדי שיעור אכילת פרס, שאז חשוב אינו מתענה, אבל בסתם חולה שהדין הוא שמאכילין אותו פחות פחות מכשיעור כמבואר באו"ח סי' תרי"ח ס"ז שבאופן זה חשוב שפיר מתענה, כיון דלא אכיל כשיעור יתובי דעתיה חשוב מתענה כמו שכ' הריב"ש בתשו' סי' רפ"ז להדיא כן שכל שלא אכל ככותבת ביוהכ"פ בכדי שיעור אכילת פרס מתענה הוא יעו"ש באורך, והביא כן ג"כ בשם הרא"ה ז"ל שלא איבד תעניתו בכה"ג. ויעוי' במג"א ריש סי' תקס"ח סק"ב שכ' ג"כ כן מדעתיה דנפשיה, ולא ראה שכבר קדמו הרא"ה והריב"ש ז"ל בזה, ולפ"ז שפיר יוכל לעלות לתורה גם במנחה משום דחשוב מתענה כה"ג, וז"ב לענ"ד:

וזכורני כשהייתי חולה בתשעה באב והי' קשה עלי התענית נהגתי בעצמי לאכול פחות פחות מכשיעור כדי שלא אהי' מאבד תענית של אותו יום שהיא מדברי קבלה, וחמור כשל יוהכ"פ:

ה) ובמשך שיעור זמנו של כדי אכילת פרס נבוכו בו המחברים האחרונים ובקשו לשער ולא מצאו, הח"ס בתשו' סי' ט"ז בח"ו כתב שדעתו למעשה להמתין ולהפסיק בין אכילה לאכילה שיעור ט' מינוטין שזהו שיעור כא"פ, והוכיח זה מהא דאמרו בגמ' כריתות (יג.) לא התירו לאכול פחות מכשיעור לירד ולטבול שאם ירד וטבל ועלה והשלימו מצטרף, ומזה מוכח דשיעור טבילה הוא כמעט כדי שיעור אכ"פ פחות מעט, ובשבת (לה.) אמרינן הרוצה לידע שיעורו של ר"נ יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה וזהו שיעורו של ר"נ, ופרש"י דבכדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה, א"כ מוכח מכאן דשיעור טבילה הוי ט' מינוטין דהא שיעורו של ר"נ הוא כדי שיהלך אדם משתשקע החמה מהלך חצי מיל שזהו ט' מינוטין, וממילא שיעור אכ"פ נמי הוא כן, וע"כ העלה להלכה למעשה שצריך החולה להפסיק באכילתו ט' מינוטין, יעו"ש:

ו) אבל כבר תפסו עליו המחברים האחרונים שבמחכ"ת נעלמו ממנו דברי הרשב"א בחי' לשבת שם שכ' וז"ל, ויעלה דקאמר אין פרושו ויעלה מטבילתו אלא יעלה דומי' דירד כלומר ירד מראש הכרמל ויטבול ויעלה אל ראש ההר ושיאכל שם זהו שיעורו דר"נ וכו', ולפ"ז גם לפרש"י בשבת שם י"ל דשיעור טבילה לחוד פחות הרבה, והשיעור שאמרו שם בגמ' במהלך חצי מיל היינו עם הירידה מהר עם העלי' לראש ההר שאחר הטבילה, ונדחה ראי' ואין מכאן מקום להוכיח שיעור כדא"פ כמה הוי: ובאמת בלא"ה קשה לומר ששיעור אכילת ג' או ד' ביצים, לכל מר כדא"ל, ישהה כדי שיעור כל כך גדול של ט' מינוטין שהחוש מכחיש לזה:

ויעוי' בזבחים (לא ע"ב) שמוכח שם שהקטרה של חצי זית בשר שוהה יותר מכדי אכילת פרס אם לא בהיסק גדול יעו"ש, ואם כדי א"פ הוא שיעור ט' מינוטין ודאי לא ישהה כ"כ הקטרת חצי זית שהיא כדי שתצית האש ברובו (יעוי' מנחות כו ע"ב) אפי' בהיסק קטן, א"ו ששיעורו של כא"פ הוא הרבה פחות מזה, ואנחנו לא נדע זמנו: ז) ולענ"ד נראה למצוא קצת סמוכין כדי לשער זמנו של כא"פ מהא דאיתא בסוכה (כו.) אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואין ישנין שינת עראי חוץ לסוכה, ויעו"ש דלר"י בריה דרב עילאי במוסר שינתו לאחרים וכן לר' יוחנן במניח ראשו בין ברכיו דליכא חשש שמא ירדם מותר לישון שינת עראי חוץ לסוכה וכן הוא בירושלמי שם, יעו"ש ותשכח, ומסתבר לומר מדנקט אכילת עראי ושינת עראי כאחד נראה ששיעור זמנו של שניהם הוא שוה, ולמ"ד שמותר שינת עראי חוץ לסוכה באופן הנ"ל שיעור זמנה הוא כשיעור זמנה של אכילת עראי, וכן להיפך שיעור זמנה של אכילת עראי הוא שוה לשיעור זמנה של שינת עראי:

ואם כנים אנו ביסוד זה יפתח לנו שער לשער זמנה של אכ"פ דבגמ' דסוכה שם אמרינן ששינת עראי היא כדי הלוך מאה אמה, ומזה נלמוד סתום מן המפורש שגם שיעור אכילת עראי הוא ג"כ כדי שעור הלוך מאה אמה. וכיון ששיעור אכילת עראי בסוכה הוא כביצה, דיותר מכביצה בעי סוכה, מזה יצא לנו ששיעור אכילת ביצה הוא ג"כ כדי הלוך מאה אמה:

ואחרי אשר זכינו לזה הרי יבורר לנו שזמנו של אכ"פ להסוברים שהוא ג' ביצים הוא כדי הלוך שלש מאות אמה ולהסוברים שהוא ד' ביצים יהי' שעורו כדי הלוך ארבע מאות אמה:

ח) ומעתה נבא חשבון לפ"מ דס"ל ששיעור מיל שהם אלפים אמה הוא כדי שלישית שעה בקירוב שהם י"ח מינוטין, א"כ מגיע לכל הלוך מאה אמה תשע עשריות של מינוט נמצא החשבון להסוברים ששעור כדא"פ הוא ג' ביצים ט' פעמיים ג' שווה עשרים ושבע שהם ב' מינוט ושבע עשריות. ולהסוברים שהם ד' ביצים, ט' פעמיים ד' שווה שלושים ושש, שהם ג' מינוט ושש עשריות:

אולם לפ"ד הפוסקים שמהלך מיל הוא שני חומשי שעה שהם כ"ד מינוט יצא החשבון לכל מאה אמה מינוט וחומשו של מינוט, ולפ"ז להסוברים שהם ג' ביצים השיעור של כדי א"פ הוא ג' פעמים דקה וחומש שהם ג' מינוט ושלשה חומשי מינוט, או ג' מינוט ושש עשיריות, ולהסוברים שהם ד' ביצים יהי' שיעורו ד' מינוט וארבעה חומשי מינוט, או ד' מינוט ושמונה עשיריות. ובכן יהי' לנו מכל זה שלשה שיעורים. א' שתים ושבע מאיות המינוט, ב' שלוש ושש מאיות המינוט, ועוד ג' ארבע ושמונה מאיות המינוט:

ולענין הלכה לפ"ד יש לנו לתפוס מציעתא בידנו היינו שלוש ושש מאיות, מכח ס"ס, ספק שמא הלכה כדברי הסוברים ששיעור מיל הוא י"ח מינוט, א"כ אפי' אם שיעור כא"פ הוא ד' ביצים שיעור זמנו הוא שלוש ושש מאיות, ואף את"ל שהם כ"ד מינוטין מ"מ ס' שמא הלכה כמ"ד שהם ג' ביצים יהי' ג"כ שיעור א"פ שלוש ושש מאיות מינוט: ט) ואם כנים אנחנו בדברינו אלה הרי יש לכוון על ידם דברי התוספתא פ"א דזבים, הביאה הר"ש שם משנה ג-ה, כמה הוא כדי טבילה וסיפוג כדי שירד ויטבול ויעלה ויסתפג, כמה הוא שיעור של ראי' מרובה שהיא כמגדיון לשלוח שהן כדי שתי טבילות ושני סיפוגין, ר"ש אומר כדי הקפת הר הבית מבפנים, משלו משל למה"ד לחבל של מאה אמה ראה בתחילת מאה ובסוף חמשים ובסוף מאה הר"ז זב גמור וכו' וכו' ופי' הר"ש כדי הקפת הר הבית דתנן במס' מדות שהי' ת"ק על ת"ק אמה ואם באת למנות היקפו היינו אלפים אמה והאי משלו משל הוא לת"ק ולא לר"ש ותימה הוא שכל כך חלוקין זה מזה, והיינו שהר"ש מפרש דהאי משלו משל הוא לומר שבתוך הילוך של מאה אמה הוא נעשה זב גמור, וכן תפס בפשוטו גם הרא"ש ז"ל שם וע"כ תמה הר"ש איך אפשר שהת"ק ור"ש יהיו כ"כ חלוקין זמ"ז שלר"ש הוא משך של אלפים אמה ולת"ק הוא במשך של מאה אמה, ולענ"ד נראה לולא דבריהם ז"ל דהאי משלו משל של חבל מאה אמה לא הי' ולא נברא במציאות אלא משל הי', ולדוגמא נקטי כדי לבאר בו את המרחק שבין ראי' לראי', ותפסו לדוגמא חבל של מאה אמה שכן הוא מורגל בלשון חכמים לתפוס מדה של מאה אמה למדה גדולה או משוכה כמו בשבת (ד' ז.) אפי' גבוה מאה אמה, וכן בערובין (לב ע"ב) אפי' עמוק מאה אמה וכן שם (לה ע"ב) וכן שם (פח.) במשנה או חצר מאה אמה והרבה כיוצא בו. (וארכו של חצר המשכן שהי' מאה אמה שימש להם למשל) אבל לא לומר שבשיעור של הילוך מאה אמה הוא נעשה זב גמור בעל ג' ראיות, ואינו אלא משל ודוגמא, והמשל הוא בין לת"ק ובין לר"ש, אלא דלת"ק לא ידענו שיעור מדתו בכמה הוי, ושוב מצאתי להק"א בתו"כ פ' מצורע שגם הוא מפרש כן שאינו אלא משל, ושמחתי שמצאתי לי חבר בזה, והוא נכון וברור לענ"ד: י) וראי' ברורה לדבר שהרי הת"ק מציין לנו שיעורה של ראי' מרובה שהוא כמגדיון לשילוח, ובפי' רב האי גאון לס' טהרות מפרש שהגדיון הי' במקום המקדש ששם שיקצו אנשי יון, והרי השילוח הי' מעין סמוך לירושלים כמו שפרש"י סוכה (מח.), והרי אי אפשר שממקום המקדש עד מעין השילוח שלא הי' בירושלים עצמה אלא קרוב לה יהי' רק משך של מאה אמה, שהרי ירושלים היתה עיר גדולה לאלקים ומרובה באוכלוסין, א"ו שהחבל של מאה אמה אינו אלא משל ולדוגמא נקטו:

ואחרי אשר זכינו לזה הרי נרויח לפ"ד למעלה למצוא גם שיעור מדתו גם לת"ק ומתוכו יתבאר לנו שאין המרחק בין ת"ק לר"ש רב כ"כ, והוא שהרי הת"ק שיער בשתי טבילות ושני סיפוגין, וכבר ידענו מגמ' דכריתות שיעור של טבילה שהוא כדא"פ וכמו כן שיעורו של סיפוג הוא ג"כ כשיעור טבילה, וכמו שכ' ג"כ הח"ס בתשובה הנ"ל, ולפ"ז שיעורם של שתי טבילות ושני סיפוגין הוא כשיעור של ארבעה כדא"פ, וכדא"פ הוא ד' ביצים לפ"ד רוב הפוסקים שהוא לפ"מ שהעלינו למעלה כדי הילוך ארבע אמות אמה א"כ שיעורם של ד' כדא"פ הוא אלף ושש מאות אמה, ולפ"ז קרובין דברי ר"ש והת"ק זל"ז דלר"ש הוא אלפים אמה ולהת"ק הוא אלף ושש מאות אמה ואינם חלוקים כ"כ כתמיהת הר"ש:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה