שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
א · סימן יג
א:
שבת (לה ע"ב). אר"י ב"ז העושה מלאכה בשני בין השמשות חייב חטאת ממנ"פ, וכתב ע"ז רש"י ד"ה ביה"ש וז"ל ע"ש ומוצאי שבת בהעלם אחד אין כאן עוד אשם תלוי אלא חטאת עכ"ל, ותמה ע"ז הגרע"א בדו"ח למאי הוצרך רש"י ז"ל לפרש בהעלם אחד הא גם בב' העלמות חייב חטאת ממנ"פ, והנה הגרע"א ז"ל כתב לתרץ קושיתו די"ל דקשיתיה ליה לרש"י דליחייב חטאת ואשם תלוי דחד חטאת חייב ודאי ויש ספק שמא חייב עוד חטאת דשמא סוף הקצירה דע"ש הי' לילה ותחילת קצירה דשבת הי' יום לזה נקט רש"י בהעלם אחד עכ"ל ז"ל:
והנה מה דפסיקא ליה להגרע"א ז"ל דיש כאן לחייב גם אשם תלוי אם הי' עושה בשתי העלמות, לענ"ד זה אי אפשר לומר בדעת רש"י ז"ל, הן אמת דהתוס' בכריתות (יז ע"ב) ד"ה מדסיפא כתבו דאפי' בספק ספיקא מביא אשם תלוי ובספק אכל חלב ספק שומן ואף אם חלב אכל ספק הי' בו כזית או לא חייב אשם תלוי, יעו"ש הוי א"ש תירוצו של הגאון הנ"ל אף דכאן הוי ס"ס ספק דילמא עשה מלאכה בע"ש כולו מן היום, ואף את"ל דעשה בלילה דילמא גם במוצאי שבת עשה כולו בלילה, וא"כ אף דלענין חטאת אחת הוי חיוב ודאי, דאם ביה"ש יום הוא אז חייב על עשיית מלאכה בשבת ואם ביה"ש מן הלילה הוא אז חייב על המלאכה של ע"ש, אבל לענין חיוב חטאת שני' הוי ס"ס ספק ביום הי' בע"ש וא"כ אינו חייב אלא חטאת אחת על המלאכה של שבת ואת"ל בלילה וחייב חטאת על המלאכה של ביה"ש של ע"ש משום דלילה הואי אכתי ספק דילמא בשבת כולו לילה הוי ולא חייב ולא מידי, ולדברי התוס' דגם על ס"ס חייב אשם תלוי א"ש תירוץ הנ"ל, אולם מדברי רש"י ז"ל ר"פ ספק אכל ד"ה ואפילו אכל שכתב וז"ל כגון שסבור שומן הוא ואח"כ נודע לו שהוא חלב אבל ספק יש בו כזית ספק אין בו עכ"ל, מדנטה מפירוש התוס' וכתב דדווקא שנודע שהוא חלב והספק הוא אם הי' בו כזית אבל אם לא נודע לו עדיין שהוא חלב והי' מסופק גם בזה אז לא הי' חייב אשם תלוי, ומבואר שיטתו דעל ס"ס אינו חייב אשם תלוי א"כ לא יעלה תירוצו של הגאון ז"ל יפה בדעת רש"י ז"ל. וקושיתו במקומה עומדת:
ואשר אחזה לי ביישוב הקושיא הנ"ל נלענ"ד מה דפשיטא ליה להגאון רע"א ז"ל דאם היו בשתי העלמות הי' חייב חטאת ואשם תלוי, מסתבר לי ההיפך מדבריו ז"ל דאם היו בשתי העלמות אז לא די שלא הי' חייב חטאת ואשם אלא דגם חטאת אחת לא נתחייב כלל וכאשר אפרש שיחתי ואבאר מה שנלענ"ד דבר חדש בזה:
ויבואר כ"ז ע"פ מאי דאיתא בכריתות (טז ע"ב) שנושא ונותן שם הש"ס בזדון שבת ושגגת מלאכות בעושה מלאכה אחת בשתי שבתות אם שבתות כגופין דמי וחייב על כל שבת חטאת אף אם עשה מעין מלאכה אחת בשתי שבתות, ומבואר שם עוד דאם שבתות כגופין אז אם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת זו אינן מצטרפין, ופירש"י ז"ל והתוס' שם דכיון דשבתות מחלקין א"כ הר"ז כמו שעשה ב' חצאי מלאכות שאינן דומות זו לזו וכמו שפרש"י ז"ל שם עוד (יז.) ד"ה אלא באחת דדמי כחורש חצי שיעור וכזורע חצי שיעור יעו"ש, ומבואר מזה דאם עושה מלאכה אחת אם נמצא בינתים דבר המחלק כמו שבתות אז חשוב המלאכה האחת כאלו היתה שתי מלאכות שונות זו מזו כמו חורש וזורע, דכל שמחלק משנה את הדבר לצורות שונות וע"כ חשובין שתי מלאכות שונות לענין חילוק חטאות וגם לענין שלא יצטרפו חצאי שיעוריהן. והנה פשוט לנו בכל הש"ס דהעלמות מחלקין ואם עושה מלאכה אחת בשתי העלמות חייב שתים, ומאחר שהעלמות מחלקין א"כ עושין מלאכה אחת כשני גופין וקימ"ל נמי יש ידיעה לחצי שיעור ושתי חצאי מלאכה שנעשו בשתי העלמות אינן מצטרפין, ומבואר מזה דהעלמה מחלקת ועושה אותן כשתי מלאכות שונות שאין מצטרפין:
והנה בכריתות (יט.) חלב ונותר לפניו ואכל אחד מהן ואינו יודע איזו אכל וכו' ר"א מחייב חטאת ור"י פוטר אר"י לא נחלקו וכו' שהוא פטור שאני אומר וכו' על מה נחלקו על העושה מלאכה בתוך היום ואינו יודע אם בשבת עשה או ביוה"כ עשה או על העושה ואינו יודע מעין איזו מלאכה עשה שר"א מחייב חטאת ור"י פוטר ופירש"י ז"ל על הא שאינו יודע מעין איזו מלאכה עשה שאינו יודע אם חרש אם זרע יעו"ש, ומבואר מזה אף אם ידוע לו שעשה מלאכה בשבת אך אינו יודע מצד איזו מלאכה יתחייב אי משום חרישה אי משום זריעה פטור הוא מחטאת משום דבעינן וחטא עד שידע במה חטא ולדברי ר"י שם פטור גם מאשם תלוי משום דהא יודע עכ"פ שחטא, וכן פסק הרמב"ם בהל' שגגות. מעתה דון מינה ומינה גם בשבתות דקימ"ל דכגופין דמי ושבתות מחלקין אם יודע הוא שעשה מלאכה באיזו שבת מן השבתות אבל אינו יודע באיזה הוא, אז דמי ממש כמסופק אם חרש או אם זרע שפטור מחטאת כיון שהשבתות מחלקין ועושין כשתי מלאכות שאינן דומות זו לזו וכמו שנתבאר הר"ז כמו שאינו יודע איזה מלאכה עשה:
מעתה נצעוד עוד צעד אחד לפנים כיון דהעלמות מחלקין וכבר הקדמנו דכל שמחלקין הוא משנה הדבר לעשות את צורותיהן אינן שוות, א"כ עושה מלאכה אחת בשתי העלמות הר"ז כמו שחרש וזרע כיון שגם העלמה מחלק לחטאות, ולפ"ז בעושה מלאכה אחת בשתי העלמות ומסופק ליה מצד איזה מלאכה הוא מחוייב אם משום מלאכת העלמה ראשונה או מלאכת העלמה שניה הר"ז כשני גופין שאין דומות זו לזו, וא"כ ממילא במסופק ליה אינו חייב חטאת כלל משום דהר"ז דומה לעושה מלאכה ואינו יודע איזו מלאכה עשה שפטור מחטאת:
מעתה כיון שזכינו לדין זה, דברי רש"י ז"ל נכונים שכתב דווקא בהעלם אחד דאם הי' בשתי העלמות ומסופק ליה מצד איזו מלאכה הוא מחוייב, אם משום מלאכת ביה"ש של ע"ש או משום מלאכת ביה"ש של מוצאי שבת, וכיון דהעלמה מחלקת הר"ז חלקה את השבת כשתי שבתות ולשני גופין, א"כ במסופק ליה אם עשה בשבת זו מלאכה או בשבת זו שפטור מחטאת משום שאינו יודע במה חטא כמו במסופק אם חרש או זרע, וממילא פטור הוא מחטאת וגם מאשם תלוי אליבא דר"י דקימ"ל כוותיה דכיון שיודע שחטא פטור מאשם תלוי, וגם אינו חייב אשם תלוי אחד מצד דילמא חייב שתי חטאות דזה אינו דאשם תלוי משום חטאת שני' פטור משום דהוי ס"ס ועל ס"ס לא נתחייב אשם תלוי לדעת רש"י ז"ל, וכמו שנתבאר לעיל, ומשו"ה דייק רש"י ז"ל דווקא בהעלם אחד דאז לא נתחלק השבת כלל ויודע הוא במה חטא דהא יודע הוא שעשה מלאכה בשבת זו והשבת לא נתחלק לשתי שבתות כיון דהיו בהעלמה אחת:
והנה הרמב"ם בפ"ה מהל' שבת ה"ד העתיק לשון הגמ' כצורתו ולא ביאר כלל אם בהעלם אחד או בשתי העלמות, ולפי דברינו ע"כ בהעלם אחד מיירי, א"כ קשה על סתימת לשונו של רבנו הגדול דלא מחלק ולא מידי:
הן אמת דגם לפי תירוצו של הגרע"א ז"ל קשה דהי' לו לרבנו ז"ל לבאר דבהעלם אחד מיירי דבשתי העלמות חייב ג"כ אשם תלוי, אבל באמת לפי תירוצו של הגרע"א ז"ל לק"מ דהרמב"ם ז"ל לטעמיה פסק דבעינן חתיכה אחת משתי חתיכות דאיקבע איסורא בעינן, והתוס' בכריתות שהזכרנו לעיל כתבו דביה"ש של שבת לא חשוב איקבע איסורא רק בעושה מלאכה ביה"ש של מוצאי שבת דאיקבע איסורא כל היום יעו"ש, מעתה בעושה מלאכה בשתי ביה"ש דבזה גופא מספקא לן אם עבר על ביה"ש של ע"ש או מוצ"ש ג"כ דדילמא מאי דמייתי חטאת ודאי הוא על ביה"ש של מוצ"ש ועל ביה"ש של ער"ש מספקא לן, א"כ בער"ש לא איקבע איסורא כלל ואין לחייבו עוד אשם תלוי, ורש"י ז"ל שכתב דדווקא בהעלם אחד הוא או משום דס"ל להלכה דחתיכה אחת בעינן או משום דרצה לפרש אליבא דכו"ע, אבל לפי דברינו אנו דבשתי העלמות לא הי' חייב כלל יקשה כנ"ל על סתימת לשונו של רבנו ז"ל:
אולם אם נתבונן עוד בזה יראה לנו דסתימת לשונו של רבנו ז"ל מכוונת ונכונה מאד, דבאמת דבר זה שכתבנו ביישוב לשון רש"י ז"ל דבשתי העלמות בעושה מלאכה בשני ביה"ש לא הי' חייב חטאת כלל דכגופין מחולקין הם אין זה מוסכם אליבא דכו"ע ותלוי הוא במחלוקת אמוראי בכריתות (יח ע"ב) רבא ור"ז ר"ל ורי"ו, דר"ז ור"ל וכן אביי ס"ל התם דכאן שנה רבי דספק ידיעה מחלקת לחטאות, וכשם שאם היתה לו ידיעת ודאי מביא חטאת על כל אחת ואחת כך אם היתה לו ידיעת ספק מביא חטאת על כל אחת ואחת, אולם רבא וריו"ח ס"ל דידיעת ספק אין מחלקת לחטאות ורק לאשמות היא דמחלקת יעו"ש. מעתה זה שכתבנו דבעושה מלאכה בשני ביה"ש בשתי העלמות לא הי' חייב חטאת כלל משום דהעלמות מחלקות אין זה אלא למ"ד דידיעת ספק מחלקת לחטאות, וע"כ בשעשה מלאכה בע"ש ביה"ש ואח"כ נודע לו אף דידיעת ספק היא דהא אינו ידוע לו בבירור אם עשה מלאכה בשבת או לא דדילמא ביה"ש יום הי' ולא עשה מלאכה כלל, מ"מ כיון דידיעת ספק ג"כ מחלקת חשוב ידיעה לחלק את השבת לשני גופין, וע"כ בשעשה אח"כ במוצ"ש ביה"ש בהעלמה שניה אינו חייב חטאת כלל משום דידיעת הספק חלקה את השבת לשני גופין, אולם למ"ד דידיעת ספק אינה מחלקת לחטאות ולא חשיבה ידיעה א"כ אין כאן אלא העלמה אחת ולא נתחלקה השבת כלל לשני גופין לזה באמת חייב חטאת ממנ"פ משום דחשוב שבת כגוף אחד, וממילא נכונים דברי הרמב"ם שסתם משנתו ז"ל לפי מה דפסק בפ"ח מהל' שגגות הל' ח' דאין ידיעות ספק מחלקות לחטאות ממילא חייב כאן חטאת אחת בין בהעלם אחד בין בשתי העלמות, וגם דברי רש"י ז"ל נכונים משום דרצה לפרש אליבא דכו"ע או משום דס"ל לרש"י ז"ל דהלכה כר"ז ואביי דידיעת ספק מחלקת ע"כ ביאר דמיירי בהעלם אחד. וע"ש: איברא דיש לשדות נרגא בזה דהא לכאורה משמע אף מאן דס"ל דידיעת ספק מחלקת לחטאות משום דידיעת ספק חשיבה ליה ידיעה, אין זה אלא בשידיעת הספק חשובה ידיעה לחייב אשם תלוי, וע"כ כיון דהידיעה הזאת חשובה ידיעה ועושה פעולה לחייב קרבן אשם תלוי חשיבה ג"כ ידיעה לחייב ג"כ חטאת ודאי בשנודע לו אח"כ ידיעה ודאית כיון דעכ"פ ידיעה זו מחייבת קרבן, וכמו דמשמע שם בגמ' דפריך אלא לריש לקיש חטאת באשם מיבעי ליה, יעוש"ה, אלמא דהא דידיעת ספק חשובה ידיעה לחלק לחטאות הוא משום כיון דחשובה ידיעה לחייב אשם תלוי ולחלק לאשמות חשובה נמי לענין חטאת, ולפ"ז בעושה מלאכה בער"ש ביה"ש אף אם נודע לו אח"כ באותו יום שעשה מלאכה ביה"ש כיון דקימ"ל דבעינן איקבע איסורא וכבר כתבנו בשם התוס' דביה"ש של ער"ש לא חשוב איקבע איסורא, א"כ הכא בשנודע לו שעשה מלאכה בער"ש בין השמשות הא ידיעה זו אינה מחייבתו אשם תלוי דלא איקבע איסורא, וכיון שידיעה זו אינה חשובה לחייבו אשם תלוי שוב אינה חשובה לחלק לחטאות ולחלק את השבת לשני גופין, ומעתה לא הוצרך רש"י ז"ל לפרש בהעלם אחד דגם אליבא דמ"ד ידיעת ספק מחלקת כה"ג אינה מחלקת:
אבל באמת זה אינו, והמעיין בסוגיא דכריתות שם יראה דאין לחלק והוא מדפריך שם על מאן דאמר ידיעת ספק מחלקת לחטאות מהא דתנינן אכל היום אכל למחר וכו' אפילו מכאן ועד שלש שנים מניין שהם מצטרפין זה עם זה ת"ל תמעול מעל ריבה ואמאי הא כיפר עליה יוה"כ ופרש"י הא כיפר עליו יוה"כ שבינתים על ח"ש קמא, ואי ידיעות ספק מחלקות הא הוי יוה"כ כידיעת ספק (דיוה"כ במקום אשם תלוי קאי כדאיתא התם) ואמאי מצטרפין יעו"ש, מעתה אם נאמר דכל שאין הידיעה מחייבת אשם תלוי שוב אינה חשובה ידיעה לחלק לחטאות א"כ מאי פריך ממעילה הא קימ"ל כרבנן דר"ע שם (כב.) דספק מעילה פטור מאשם תלוי, וכיון דידיעת ספק של מעילה אינה מחייבה אשם תלוי שוב אינה חשובה ידיעה לחלק, וממילא גם יוה"כ אינו חשוב ידיעת ספק כיון דאינו פוטר מאשם תלוי שאינו כלל בספק מעילה, ומוכח מזה דלא שני לן כלל אם ידיעת ספק מחייבת א"ת אם לאו, דלמ"ד ידיעת ספק הוי ידיעה חשובה בכל ענין ובכל אופן ידיעה אף במקום שאינה מחייבת א"ת, מעתה שפיר כתבנו דהוצרך רש"י לפרש כן אליבא דמ"ד י"ס מחלקת:
אמנם אף שהוכחנו מכח קושית הגמ' דאין לחלק בין ידיעה לידיעה מ"מ לא נמלטנו מהסתירה הבולטת אשר תציץ לנו בסוגיא זו סמוך ונראה, דהרי כבר הוכחנו מאותה סוגיא ממאי דקאמר אלא לריש לקיש חטאת באשם מיבעי ליה משמע דתלוי זה בזה דכיון דמחלקת לאשמות מחלקת ג"כ לחטאות, דמבואר מזה דעיקר מאי דחשובה ידיעה הוא מכח מה שמחייבת אשם תלוי, ונמצא לפ"ז דברי הגמ' סותרין זה את זה באותו עמוד, והוא תמוה:
והנראה בביאור הסוגיא זו משום דבאמת יש לעמוד עוד במאי דאסיק ליה לר"ל בקשיא ואמאי לא בתיובתא, כיון דבאמת פרכת הגמ' חזקה היא שאין עליה תשובה, וכמו כן יש לדקדק אמאי לא מקשה כן הש"ס על ר"ז דס"ל ג"כ כר"ל דכאן שנה רבי די"ס מחלקת לחטאות, א"כ חטאת באשם מיבעי ליה:
וליישב כ"ז נקדים דבסוגיין דכריתות שם וכן בשבועות (יט ע"ב) איתא ורמי דריש לקיש אריש לקיש ורמי דריו"ח אדרבי יוחנן דתניא שני שבילין וכו' אמר מר הלך בראשון ונכנס והיזה וטבל והלך בשני ונכנס חייב אמאי חייב הא לא הוי ליה ידיעה אמר ר"ל הא מני ר' ישמעאל היא דלא בעי ידיעה בתחלה ר' יוחנן אמר אפי' תימא רבנן כאן עשו ספק ידיעה כידיעה בשלמא דריו"ח אדריו"ח לא קשיא כאן עשו ולא בכל התורה כולה עשו, הכא הוא דלא כתיבה ידיעה בהדיא מונעלם הוא דקא אתי ולא בכל התורה כולה עשו דכתיב או הודע אליו ידיעה מעלייתא בעינן, אלא לריש לקיש אדמוקי ליה כר"י נוקמה כרבי הא קמ"ל וכו', והנה התוס' בשבועות שם ד"ה כאן כתבו תימא לר"ל תיקשי דר"ש בן יהודא אדרשב"י דהכא לא פליג ארבי אלא לענין אשם תלוי אבל בהא דמחלקות לחטאות מודה ולעיל פטר גבי מקדש דלא חשיב ליה ידיעה, ואם יש לחלק ולומר דגבי מקדש בעינן ידיעה מעלייתא טפי משום דבעינן ידיעה בתחלה ודאית דומיא דידיעה בתרייתא א"כ היכי פריך מר"ל אר"ל, ובדוחק י"ל דהכי פריך אמאי מוקי לה כרבי ישמעאל לוקמא כרבי ולימא דס"ל דאין חילוק בין ידיעה המחלקת לחטאת ובין ידיעה דמקדש ופליג ארשב"י עכ"ל. והנה קושית התוס' לכאורה עצומה מאד דלא מצאנו דר"י ב"י ור"א ור"ש בכריתות או כגיר' הגמ' בשבועות רשב"י וראב"ש בשם ר"ש דנחלקו על רבי רק בדין זה דאינו מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד דמרבה לה מקרא דשגגתו אשר שגג התורה רבתה שגגות הרבה ואשם אחד, אבל בהא דידיעת ספק מחלקת לחטאות לא מצאנו שנחלקו על רבי כלל, וא"כ תקשי דר"ש אדר"ש דכאן לענין חלוקת חטאות חשבינן ספק ידיעה כידיעה וכאן בהלך למקדש והזה ושנה וטבל ונכנס ר"ש ב"י בשם ר"ש פוטר. והנה מש"כ התוס' דיש לחלק בין ידיעה דמקדש לידיעה דחטאות ולבסוף כתבו דקושית הגמ' היא דלוקמא כרבי ולימא דס"ל דאין לחלק בין ידיעת מקדש לידיעת חטאות, צריך להבין במאי תליא החילוק בזה וממנ"פ אם יש לחלק איך נאמר דרבי לא ס"ל לחלק כן ובאיזו סברא נחלקו. והנראה לי בזה דזה יתכן ע"פ מה שכתבו התוס' לעיל שבועות (ד ע"ב) ד"ה ונעלם וז"ל לכך נראה לר"ת דר"ע דריש ליה ונעלם יתירה מכלל שידע, ועוד יש לפרש ונעלם ונעלם שתי פעמים שדי והוא ידע בין תרי ונעלם דהשתא איכא ידיעה אחר העלמה וקודם העלמה עכ"ל, ונקטינן מדברי התוס' דיש לפרש בשני אופנים הלמוד דידיעה בתחלה, או מונעלם יתירה מכלל דידע או משום דשדי והוא ידע בין תרי ונעלם דהשתא איכא ידיעה אחר העלמה וקודם העלמה, והחילוק הוא בשני הפירושים הוא, אם הלמוד הוא מונעלם יתירה אז לא כתיב ידיעה בתחלה בקרא להדיא רק ילפינן זה מונעלם מכלל דידע, אבל אם הלמוד הוא מכח שדי בין תרי ונעלם אז כתיב לשון ידיעה בפירוש קודם העלמה, והנה מהא דקאמר בשלמא דריו"ח אדריו"ח לא קשיא כאן עשו הכא הוא דלא כתיבא ידיעה בהדיא מונעלם הוא דקאתי מבואר כפירוש הראשון שבתוס', דלפירוש האחרון הא כתיב ידיעה גם קודם העלמה הא שדי קרא בין תרי ונעלם וא"כ הא כתיב וידע גם קודם העלמה, ונראה דלריו"ח באמת זהו שנחלקו חכמים ור"ש, דחכמים ס"ל דהא דבעינן ידיעה בתחלה הוא מונעלם יתירה מכלל שידע וא"כ גם ספק היא ידיעה כיון דלא כתיב בה ידיעה בהדיא, ור"ש דס"ל דהלמוד הוא משום שדי ידיעה בין תרי ונעלם א"כ גם בידיעה בתחלה כתיב לשון ידיעה, וע"כ ספק ידיעה אינה כידיעה כמו בכל התורה כולה דכתיב והודע אליו חטאתו, וזה שכתבו התוס' בשבועות שם שני אופנים בלמוד הידיעה שבתחלה היינו לחכמים ולר"ש:
ולפ"ז מבואר מה שכתבו התוס' דיש לחלק בין ידיעה דמקדש דגבי מקדש בעינן ידיעה מעלייתא טפי משום דבעינן ידיעה ודאית דומיא דידיעה בתרייתא, והיינו דס"ל דהא דבעינן ידיעה ילפינן מקרא דוידע דשדי בין תרי ונעלם ובעינן ידיעה קודם להעלמה ואחר העלמה, א"כ הידיעה דבתחלה ובסוף שוין הן כיון דילפינן זה מקרא דוידע דכתיב בין תרי ונעלם ליתן ידיעה לזה ולזה א"כ שוין הן, משא"כ לענין חילוק חטאות ס"ל לר"ל דלא בעינן ידיעה ודאית דלענין חילוק חטאות ס"ל לר"ל דלא כתיב והודע, וע"כ פריך שפיר נוקמה כרבי ולימא דס"ל דאין לחלק בין ידיעה המחלקת לחטאת ובין ידיעה דמקדש, והיינו דרבי ס"ל כפירוש הראשון שבתוס' מקרא יתירה דונעלם מכלל דידע ולא כתיב ידיעה בהדיא בידיעה מתחלה וע"כ גם ספק ידיעה כידיעה, דבאמת רבי ע"כ ס"ל דהלמוד הוא מקרא דונעלם יתירה מכלל דידע משום דס"ל ידיעת בית רבו שמה ידיעה, אלא דקושית הגמ' היא כאן נוקמא כרבי וכמ"ד בעינן ידיעה גמורה וכמו שכתבו התוס' שם ד"ה נוקמה, אבל עכ"פ גם אליבא מ"ד דבעינן ידיעה גמורה ג"כ יליף לה מקרא יתירה דנעלם וע"כ פריך נוקמא כרבי דאין לחלק בין ידיעה דמקדש וכו'. זהו לענ"ד ביאור דברי התוס':
אולם לענ"ד דברי התוס' שהחליטו בפשיטות דרבנן דרבי בשם ר"ש לא נחלקו על רבי כלל בדין זה אם ידיעת ספק מחלקת לחטאות תמוהים מאד, והם נגד גמרא ערוכה בכריתות שם דפריך שם על ר"ז דכאן שנה רבי י"ס מחלקת לחטאות מהא דאכל ושתה ביוה"כ בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחת ואי ס"ד י"ס מחלקת לחטאות ליחייב שתי חטאות, ומתרץ שם אמרי כי אמר ר"ז לרבי הא רבנן היא ופרש"י רבנן היא ר' יוסי ור"א יעו"ש, הרי מפורש יוצא מדברי הגמ' דחכמים שנחלקו שם על רבי אם חייב אשם תלוי על כל אחת ואחת פליגי על רבי גם בדין זה אם ידיעת ספק מחלקת לחטאות ושלא כדברי התוס' שלא נחלקו בזה כלל:
לזה נלע"ד ברור לולא דברי התוס' דבאמת דין זה דחילוק אשמות וי"ס מחלק לחטאות תלוי זה בזה, דרבנן בשם ר"ש דס"ל דבאכל ספק חלב ונודע לו אכל ספק חלב ונודע לו דאינו מביא אלא אשם תלוי אחד ויליף מקרא דעל שגגתו אשר שגג אפי' על שגגות הרבה ס"ל דאין ידיעת ספק מחלקת לחטאות והיינו דלמדים הם מאשם, דכיון דחזינן דהתורה לא החשיבה ספק ידיעת ספק כלל לידיעה כיון דאין הידיעה מחלקת לאשמות ואינו מביא אלא אשם תלוי אחד ואין הידיעה שבינתים מחייבתו אשם תלוי, מבואר מזה דידיעת ספק אינה ידיעה כלל ומה שצריך ידיעה להיות נודע לו להביא אשם תלוי היינו משום דבלאו ידיעת ספק לא הי' שייך להתחייב אשם תלוי כיון שלא נודע לו שחטא אפי' בספק, אבל הידיעה בעצם כיון שמספק היא אינה חשובה ידיעה כלל כל שלא נודע לו ודאי שחטא, וע"כ ממילא אין ידיעת ספק מחלקת לחטאות כיון דחזינן דדעת תורה נוטה לבלי לחשוב ידיעת ספק לידיעה כלל כיון שאין הידיעה הזו קובעו באשם הוא הדין דאינו קובעו בחטאת, ומזה יליף ר"ש בכל התורה כולה דידיעת ספק אינה חשובה ידיעה כלל, וע"כ ס"ל לר"ש גם בידיעת מקדש דספק ידיעה אינה חשובה ידיעה והיינו משום דלמד אותה מהא דלענין אשם אינה חשובה ידיעה הוא הדין בכל מקום דצריך ידיעה אינה חשובה ידיעה כלל, וזהו דרשב"י בשם ר"ש פוטר בהלך וכו' ונכנס למקדש, אולם רבי לפי דעת ר"ל דס"ל דידיעת ספק מחלק לחטאת ס"ל להיפך, דרבי יליף מקרא דונעלם מכלל דידע דמוכח דגבי מקדש גם ידיעת ספק חשובה ידיעה, וכמו שאמר ר' יוחנן מקרא דונעלם ס"ל לר"ל דרבי יליף מזה בכל התורה כולה די"ס חשובה ידיעה וכמו בידיעת מקדש חשובה ידיעה, ולפ"ז ניחא מה שתלה רבי אשם בחטאת משום דקרא דספק ידיעה בחטאת כתיב בקרבן עולה ויורד וע"כ יליף לה רבי כמו דלענין ידיעה בתחלה חשובה גם ספק ידיעה גם לענין חלוק חטאות גם ס"י חשובה ידיעה, והדר יליף מזה גם לענין אשם דמחלקת ג"כ לאשמות, אף דלענין אשם לא כתיבה ידיעה כלל מ"מ ידיעה מחלקת ג"כ בה כמו בחטאת ותלי שפיר אשם בחטאת, ולפ"ד לא קשיא מידי קושית הגמ' אלא לר"ל חטאת באשם מיבעי ליה משום דעיקר קרא די"ס הוי ידיעה לענין חטאת כתיב, אולם כ"ז לפי המסקנא שהביא הש"ס למוד ריו"ח מקרא דונעלם מכלל דידע דמזה נלמוד די"ס חשובה ידיעה ומזה יליף ר"ל בכל התורה כולה ולא כריו"ח שאמר דווקא כאן עשו, וע"כ באמת ניחא מה שלא הקשה על ר"ז דס"ל ג"כ כר"ל י"ס מחלקת לחטאות חטאת באשם מיבעי ליה דבאמת לפי המסקנא ילפינן אשם מחטאת, משום דקרא כי כתיב בחטאת כתיב, ומאי דאסיק הגמ' בקשיא על ריש לקיש היינו קודם דמייתי הגמ' הא סוגיין דורמי' דריו"ח וכו' והוי ס"ד להיפך דהא דס"ל לר"ל י"ס מחלקת לחטאות הוא משום כיון דמצינו דהתורה חייבה אשם תלוי על הספק אלמא דהחשיבה התורה גם ידיעת ספק לחייב קרבן מזה למדין אנו דחשובה הידיעה הזאת לחלק גם לחטאות, אולם כ"ז לפי ההו"א, אבל לפי המסקנא דמייתי למוד ריו"ח מקרא דנעלם שוב לא קשיא על ריש לקיש חטאת באשם מיבעי, דבאמת לא מזה אנו למדין רק מדהחשיבה התורה י"ס לענין ידיעה בתחלה לענין מקדש ומשם למדין לכה"ת כולה שוב לק"מ על ריש לקיש דעיקר קרא בחטאת כתיב, ור"ש דס"ל דידיעת ספק לא חשובה ידיעה לענין מקדש היינו משום דהוא יליף להיפך מקרא דעל שגגתו אשר שגג דחייב אשם תלוי אחד על כמה ידיעות ספק אלמא דהתורה לא החשיבה י"ס בתורת ידיעה כלל וע"כ לא חשיבה ידיעה גם לענין מקדש, וממילא מובן דלא קשיא מידי קושית התוס' בשבועות מדר"ש אר"ש דזה אינו, דאדרבה זה תלוי בזה ופליג באמת על רבי מכח דס"ל דאין ספק ידיעה כידיעה מהא דעל שגגתו, וכמובן, כנלע"ד בביאור סוגיא זו:
ואחר שזכינו לדין זה דעיקר דין זה די"ס מחלקת לחטאות ילפינן לה מקרא דונעלם דלענין ידיעה בתחלה לגבי מקדש חשובה ג"כ ידיעה ומזה למדין אנו לכל התורה כולה, ממילא נשמע די"ס לא תלי כלל בחיוב אשם תלוי אם הידיעה חשובה לחייב אשם תלוי חשובה ג"כ ידיעה לענין חילוק חטאות, דזה אינו, דלגבי ידיעה בתחלה לגבי מקדש לא שייך כלל אשם תלוי מ"מ נחשבת לידיעה, ממילא נשמע מזה דבכל התורה כולה חשובה ידיעת ספק כדי לחלק ואינו תלוי כלל בחיוב אשם תלוי ושפיר פריך הגמ' ממעילה דליחשוב יוה"כ ידיעת ספק אף דאין במעילה אשם תלוי משום דבאמת לפי המסקנא אין זה תלוי בחיוב אשם תלוי כלל, ומה שאמר חטאת באשם מיבעי ליה אין זה אלא לפי ההו"א אבל לא לפי המסקנא, וא"ש הכל בעז"ה:
אולם בירושלמי פ"ב ה"א דשבועות משמע דס"ל דהא די"ס מחלקת אין זה אלא בשהידיעה הזו מחייבת א"ת דאיתא התם מודה ר"ל בכהן משיח שאינו חייב אשם תלוי אינו מחלק לחטאות, הרי שהירושלמי תלה זה בדין אשם תלוי, וזה כס"ד של תלמודא דידן דחטאת באשם מיבעי ליה דזה תלוי בזה, אבל באמת תלמודא דידן לפי המסקנא פליג בזה על הירושלמי וס"ל דאינו תלוי כלל בזה, כמו שנתבאר לעיל:
ב:
והנה ראיתי בס' על"נ על כריתות שהקשה מאי פריך רבא ממעילה הא רבא ס"ל לעיל בכריתות (ז.) כריו"ח דמבעט ביוה"כ אין היוה"כ מכפר וע"כ במבעט מביא אשם תלוי גם אחר יוה"כ וכדאיתא התם דרבא הדר ביה, וא"כ מאי פריך מהא דמכאן ועד שלש שנים שמצטרפין דילמא איירי במבעט ובמבעט הא אין יוה"כ מכפר, יעו"ש מה שדחק בזה, אולם מעיקרא לא קשיא מידי דמשו"ה לא משני במבעט משום דאכתי תיקשי על ריש לקיש דס"ל ידיעת ספק מחלק לחטאות, והא איהו ס"ל לעיל דבמבעט ג"כ יוה"כ מכפר א"כ ליכא לשנויי הכי ושפיר מקשה רבא:
ובדין זה דבמבעט אין יוה"כ מכפר וכמו כן באומר לא תכפר לי חטאתי דאינה מכפרת ניחא לי מה שקשה לי מה דאיתא לעיל (ב ע"ב) מתקיף לה רב ביבי בר אביי אימא דאחותו קרא ניחייב חדא עלה וכולן כיון דבהעלם אחת לא נחייב אלא אחת, ופירש"י אחותו כי עביד לה בהדי אינך ליחייב עלה דידיה חדא ואאידך כולהו חדא, ולענ"ד איך אפשר לומר דליחייב שתים היכא דעשה כולם בהעלם אחת כיון דכולהו אינן חלוקין לחטאות וא"כ בחטאת אחת שמביא על אחותו שוב כל העריות מתכפרין דהא הם אינן חלוקין לחטאות כלל וא"כ לא נפקי מכלל כפרה של אחותו כיון שבהן אין נוהג דין חלוקת חטאות, ממילא הם מצטרפין להתכפר בקרבן אחד, והלא אחותו ג"כ בכלל העריות היא, ונהי דאחותו חלוקה מהן מ"מ הן אינן חלוקין ממנה, א"כ ממילא כשמביא קרבן אחד על אחותו כולהו נגררין עמה להתכפר, ולא גרע ממה דאמרינן בשבת (ע ע"ב) קצר וטחן בזדון שבת וכו' קצירה גוררת קצירה וכו'. וא"כ מכש"כ כאן שכל העריות נגררין עמה להתכפר ביחד כיון שאין חילוק חטאות בהן כלל ממילא מתכפרין הן בקרבן שהביא על אחותו:
אולם לפ"מ דאמרינן דהאומר לא תכפר עלי חטאתי אינה מכפרת אתי שפיר דאם היינו אומרין דאחותו לא יצאה לחלק על עצמה אז אי אפשר לחלק הקרבן לחצאין ולאמר דעל כל העריות תהי' כפרה ועל אחותו לא תהי' כפרה דזה אי אפשר דהכל עבירה אחת, ואז היינו אומרים או שאין החטאת מכפרת כלל כיון שאין רצונו בכפרת אחת מהן או שממילא תכפר על כולם כיון שעכ"פ רצונו לכפר על אחת מהן שוב כולן נמשכין עמו משום דאי אפשר לחלק לחצאין, אבל זה אי אפשר לומר דעל זה שרצונו לכפר יכפר ועל זה שאין רצונו לכפר לא יכפר משום דקרבן אחד הוא ואין כפרה לזה בלא זה, אולם זה דווקא אם היו כולם בדין אחד ולא נתחלקו לחטאות כלל אבל אם אחותו לחלק יצאה על עצמה אז היא נפרדת עומדת בלי שום חבור עם כל העריות והיא יצאה מכללן, א"כ אם מביא חטאת ואומר לא תכפר עלי חטאתי על איסור אחותי או להיפך אם אומר לא תכפר עלי חטאתי על איסור שאר העריות אלא על אחותי, א"כ שפיר מקריב החטאת לשם מה שאומר ועל השאר לא תהי' כפרה כיון דאחותו לא מצטרף עמהם כלל ויצאה מכללן הר"ז כמו שהביא חטאת על חלב ואמר שלא יתכפר על הדם שכפרתו כפרה על החלב ועל הדם צריך חטאת אחרת, הכ"נ באומר כן על העריות או על איסור אחותו דצריך להביא קרבן על השאר משום שחלוקין הן, ושפיר פריך רבב"א משום דנפקא מינה אם יצאה אחותו לחלק על עצמה באומר לא תכפר עלי על איסור אחותו דבזה צריך חטאת אחרת על איסור אחותו וחטאת ראשונה היא חטאת כשרה ומכפרת על השאר, וזה נכון: ואגב גררא דדין גרירה אמרתי לבאר בדרך חדוד הירושלמי פ"ג דשבועות שמוכיח ממשנה דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליו ארבע חטאות ואשם אחד טמא וכו' ביוה"כ דאין חילוק מלאכות ביוה"כ יעו"ש, והדברים נפלאים איזה מלאכה יש כאן שיתחייב עליה משום מלאכות הרבה שיש להוכיח מזה שאין חילוק מלאכות ביוה"כ, ויעויין במפרשים שהסיעו את הדברים לכוונה אחרת. ולענ"ד נראה ע"פ מה שיש להציע חקירה אחת והיא לפי מה דמצינו בשבת פ' כלל גדול דבזדון שבת ושגגת מלאכות חייב על כל אחת ואחת ובשגגת שבת וזדון מלאכות אינו חייב על כולן אלא אחת, ומבואר שם הטעם משום דבשגגת שבת שגגה חדא הוי ובשגגת מלאכות שגגות טובא הוויין, וברור הטעם הוא משום דבשגגת שבת כיון שאם יודע לו ששבת היום אז ממילא נעשו לו כל המלאכות כזדונות שיודע שכולן אסורות בשבת וכולם היו תלויין בידיעה אחת ששבת היום וא"כ הוי חדא שגגה, משא"כ בזדון שבת ושגגת מלאכות אף אם נודע לו על אחת שאסורה, מ"מ על השאר נשאר בשגגתו ודעתו שמותרות הן וכן כל חדא וחדא, א"כ הוי שגגות הרבה שעל כל אחת ואחת חסר לו ידיעה בפרטות. ולפ"ז יש לחקור גם בשאר איסורים שבתורה שהיו תלויים בשגגה אחת ובידיעה אחת אף אם איסורין חלוקין הם מ"מ כל שהם תלויין בידיעה אחת ואם יודע איסור האחד אזי מוכרח לדעת גם האיסור של השני א"כ גם בזה אינו אלא חדא שגגה ואינו חייב אלא אחת, דהא דאמרינן דאם אכל חלב ופגול ונותר בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת הוא משום דטובא שגגות הן ואין ידיעת האחת תלויה בחברתה, ואם קסבור שאין זה פגול חלב ונותר אז אף אם יודע לו שזה פגול עדיין אין אתו יודע אם השני נותר או חלב, וכן אם הי' יודע שפגול ונותר הוא אבל כסבור שפגול ונותר מותרים באכילה אז ג"כ שתי שגגות הן שאם גם יודע לו על אחת אז עדיין אינו יודע את האיסור השני משום ששני איסורין חלוקין הם, ואינן תלויין זה בזה, אבל אם יזדמן באיזה מציאות ששגגת שני איסורין תלויה רק בידיעה אחת ואם יודע לו מהאחת אז יש לו ידיעה ממילא מהשני ממילא חדא שגגה היא ואינו חייב אלא אחת:
מעתה נחזי אנן באוכל ועושה מלאכה ביום הכיפורים דחייב שתי חטאות, דזה אינו לפי חקירתנו אלא בששגג בשתי שגגות, היינו שסבור שיוה"כ מותר באכילה ובמלאכה דאז ידיעת המלאכה אינה מגלה על האכילה וכן להיפך ותרי שגגות הן, אולם איך הדין בהיפך שידע שיוהכ"פ אסור באכילה ובעשיית מלאכה שחייבין עליהן כרת ועל שגגתו חטאת רק שאכל ועשה מלאכה מפני שלא ידע שיוה"כ הוא היום שאז שגגת האכילה והמלאכה עולה רק ידיעה אחת, שאם יהי' נודע לו שיוהכ"פ היום אז יהי' ידוע לו שעשה איסור אכילה ומלאכה, ונמצא שאיסור אכילה ומלאכה רק שגגה אחת הי' ולא יותר א"כ לפי חקירתנו אינו חייב אלא חטאת אחת:
והנה במשנתנו יש אוכל אכילה אחת וכו' אף אם היתה שבת והוציאה בפיו, מזה מוכיח רפרם בכריתות (יד.) דאין עירוב והוצאה ליוה"כ דאל"כ יתחייב נמי משום הוצאה ביוה"כ, והש"ס דחי דילמא הכי קתני אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת ויוהכ"פ, והנה הוכחת רפרם לפי מש"כ, דבשגג בידיעת יוה"כ אבל יודע הי' איסור אכילת יוה"כ ועשיית מלאכה דאז אינו חייב אלא אחת, ע"כ היא מדלא תני במשנה ג"כ חיוב משום הוצאה ביוה"כ היינו דליתני שהי' השגגה בענין ששגג באיסור אכילה ועשיית מלאכה ששתי שגגות הן, וע"כ מוכיח רפרם דאין עו"ה ביוהכ"פ והש"ס דחי זה:
אולם הירושלמי בפ"ג דשבועות שהבאנו ג"כ הי' קשה לו קושית רפרם אמאי צריך למיתני אם היתה שבת תיפוק ליה משום הוצאה ביוהכ"פ גופיה, ובתירוץ קושיא זו ס"ל כמו שכתבנו שאם השגגה היתה בידיעה אחת אז אף בשני איסורין חלוקין אינו חייב אלא חטאת אחת, וע"כ לא תני ג"כ חיוב חטאת משום הוצאה ביוהכ"פ משום דלא פסיקא ליה דבשגג בידיעת יוה"כ שאין כאן אלא שגגה אחת כיון שמביא חטאת על אכילת יוהכ"פ ממילא נפטר גם על חיוב הוצאה משום דשגגה אחת היתה, וע"כ הוצרך ר"מ לאמר אם היתה שבת דבידיעת יוהכ"פ אינו תלוי כלל ידיעת שבת, וא"כ שבת ויוהכ"פ שתי שגגות הן וחייב על כל אחת ואחת:
והנה ראיתי בספר אחד להמחברים האחרונים שהקשה לפי דעת רש"י ז"ל בביצה (כז ע"ב) דביעור קדשים אף בנותן לכלבו חשיב מלאכה ואסור מדאורייתא, א"כ קשה אמאי לא תני נמי במתניתין חיוב יוהכ"פ משום מלאכה כיון דאכל נותר שחייב בביעורו הרי עבר עליה משום מלאכה ביוהכ"פ, ואין אתי הספר הזה לעיין בו מה שמתרץ ע"ז: אולם לפי דרכנו יש לומר דזו היא דקשיתיה להירושלמי, דהא תינח שכתבנו דמשוה"כ לא חשיב במשנתנו משום מלאכת ההוצאה הוא משום דאינו חייב חטאת עליה בפרט כיון שמתכפר לו בחטאת שהוא מביא משום אכילה משום ששתיהן היו תלויין בידיעה אחת וחדא שגגה הן, אבל בחיוב משום מלאכת הביעור קדשים ביוהכ"פ דזה אינו תלוי כלל בשגגת יוה"כ, דאף אם נודע לו שיוהכ"פ הוא עדיין אינו ידוע לו שחייב משום ביעור קדשים דעדיין צריך לידיעה שנותר הוא שחייב בביעורה, וא"כ זה אינו תלוי בשגגת יוהכ"פ כלל ואכתי הי' לו להתחייב משום מלאכת הביעור של יוהכ"פ, ולתרץ זה מוכיח הירושלמי מזה דאין חילוק מלאכות ביוהכ"פ וע"כ אין כאן חיוב חטאת משום מלאכת ביעור קדשים, דלפי מה שכתבנו בהחטאת שמביא על אכילת יוה"כ נגרר עמה ג"כ כפרת הוצאה של יוהכ"פ משום דשגגה אחת, וממילא כיון דבחטאת זו נתכפר על מלאכת הוצאה של יוה"כ כיון דאין חילוק מלאכה ביוהכ"פ שוב אמרינן גרירה ונגרר עמה גם הכפרה על חיוב ביעור קדשים ביוהכ"פ, וכמו דאמרינן בשבת בקצר וטחן דקצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה יעו"ש בפרש"י ותוס', וזהו שמסיק הירושלמי דאין חילוק מלאכות ביוהכ"פ דאל"כ הי' לו להתחייב גם משום מלאכת ביעור קדשים ביוהכ"פ וכמו שנתבאר. ודוק בזה:
אמנם דבר זה שאמרתי דבאוכל ועושה מלאכה ביוהכ"פ בהעלם יוהכ"פ אינו חייב אלא חטאת אחת משום דשגגה אחת היא, מצאתי סתירה גלויה לזה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' שגגות ה"ה וז"ל, אחד יחיד שוגג באחת מאלו או מרובין תורה אחת וכו' כיצד אנשי מדינה ששגגו ודמו שהיום חול והרי הוא יוהכ"פ וכולן אכלו ועשו מלאכה כל אחד מהם מביא שתי חטאות כבשות או שעירות עכ"ל, הרי מפורש גם אם השגגה היתה בידיעת יוהכ"פ ג"כ חייב חטאת על כל אחת ואחת וזה מבואר דלא כמו שכתבתי. עוד ראיתי לרבנו ז"ל בפ"ב מהל' הנ"ל ה"ה שכתב וז"ל שגג בשם אחד והם ב' גופין חייב כיצד שתי נדות ושגג באחת מהן ואינו יודע איזו היא שתי אחיות ושגג באחת מהן ואינו יודע איזו היא חייב חטאת שהרי ידע עצמו של חטא למה זה דומה לשתי נרות דולקות שכבה אחת מהן ואין ידוע איזו נר היא או לשני תמחויין של חלב שאכל מאחת מהן ואינו יודע מאיזו תמחוי מהן אכל שהוא חייב וכן כל כיוצא בזה עכ"ל, ומדבריו ז"ל אלו מתבאר אף היכא דהוי גופין מוחלקין וחייב חטאת על כל אחת ואחת מ"מ באינו יודע באיזו מהן חטא חייב חטאת, ואין זה דומה לחלב ונותר לפניו ואינו יודע באיזו מהן שפטור דזה אינו אלא דווקא משני שמות בלאוין מוחלקין, אבל משום שם אחד אף שחלוקין הם לחטאות, מ"מ לא חשוב אינו יודע באיזו חטא חטא וחייב חטאת, וזה דלא כמו שכתבתי לעיל לדון בדעת רש"י ז"ל דבשתי העלמות או בשני שבתות כיון דגופן מוחלקין הן חשוב אינו יודע באיזו חטא חטא: אולם לענ"ד שתי הסתירות האלה מתורצות חדא בחברתה, דהמעיין בדברי הרמב"ם ז"ל שם הל' ג' יראה שרבנו ז"ל בהביאו דין זה של חלב ונותר לפניו ובהעתיקו דברי ר' יוסי במשנתינו השמיט הא דעשה מלאכה בשבת ואינו יודע מעין איזו מלאכה עשה שתפס ר' יוסי ולא הביא רק חלב ונותר או שבת ויוהכ"פ אבל הא דעשה מלאכה לא הביא כלל, וצריך טעם למה:
אולם באמת אין כאן תמיהה כלל דהמעיין בפירוש המשניות לרבנו ז"ל יראה דרבנו ס"ל דזהו באמת מחלוקת בין ר' יוסי ובין ר"ש ור"ש שזורי, דרי"ו ס"ל דגם בעושה מלאכה ואינו יודע מעין איזו מלאכה עשה ג"כ חשוב אינו יודע בעצמו של חטא כיון דהמלאכות חלוקות הן לחטאות, אולם ר"ש ורש"ז שאומרים לא נחלקו ר"א ור"י על דבר שהוא משם אחד שהוא חייב, על מה נחלקו על דבר שהוא משני שמות שר"א מחייב ור"י פוטר, ס"ל לחלק דדווקא בששני שמות הן שלאוין חלוקין הן אז חשוב אינו יודע בעצמו של חטא, אבל אם חטא משם אחד כלומר מלאו אחד אף שחלוקין הם לחטאות מ"מ כיון שמשם ולאו אחד הוא חשוב יודע בעצמו של חטא, וזהו באמת מחלוקת בין רי"ו ובין ר"ש ורש"ז ורבנו ז"ל פסק בחבורו כר"ש ורש"ז וכמו שכתב הכ"מ וע"כ פסק כי בשגג בשתי נדות כיון דמשם אחד אף דגופין מוחלקין הן מ"מ חייב חטאת, ובחיבורו חזר בו ממה שפסק בפירוש המשניות כרי"ו (גירסת רבנו ז"ל בפה"מ נראה שהיתה ר' יהודא) ויעו"ש שכתב וז"ל, והלכה כר"י כמו שפירש אותו ר' יהודא, ולפיכך פסק ההלכה שאפי' שגג בב' נשיו נדות משם אחד חייב אשם תלוי לדעת ר"י וחטאת לדעת ר"א והלכה בזה כר"י עכ"ל הרי מבואר בפירוש דלפי דעת ר"י פטור מחטאת גם בשוגג משם אחד כיון דגופין מוחלקין הם ושם באמת פסק כן, וכן פסק ג"כ דלא כר"י בדין חיוב אשם תלוי, וכמבואר מקודם שם בפירושו, ובחיבורו חזר בו משני הפסקים שבדין שם אחד פסק כר"ש ורש"ז ולא כר"י או רי"ו, לפי גרסתנו, ובדין חיוב אשם תלוי בששגג בשני שמות פסק כר"י:
מעתה נתבאר שדין זה היכא דהוי גופין מוחלקין לענין חטאות ושגג באחת מהן אם זה חשוב אינו יודע באיזו חטא חטא הוא מחלוקת תנאים במשנתנו, ומעתה שפיר ניחא מה שכתבתי לעיל בדעת רש"י ז"ל דבשתי העלמות דחשוב גופין מוחלקין הוי אינו יודע באיזו חטא חטא משום דרש"י ס"ל לפסק הלכה כרי"ו דנימוקו עמו ולדידיה היכא דהוי גופין מחולקין חשוב אינו יודע וכו', ומשו"ה פירש דווקא בעלמה אחת, והרמב"ם ז"ל לא הביא בהל' שבת דווקא בהעלם אחד ולפמש"כ משום דאזיל לטעמיה דס"ל גם בגופין מוחלקין מ"מ כל שהם משם אחד חשוב זה יודע בעצמו של חטא, וע"כ השמיט ג"כ דין זה דעשה מלאכה ואינו יודע מעין איזו מלאכה עשה משום דס"ל אף דמלאכות חלוקות הן לחטאות, מ"מ כיון דחייב הכל משם אחד של שבת דלא תעשה מלאכה חשוב יודע עצמו של חטא וחייב חטאת ובדין זה נחלקו ר"י ור"ש ופסק כרש"י ורש"ז שהם הרבים וע"כ השמיט זה:
והשתא כיון שנתבאר בזה מחלוקת תנאים נבין באיזו סברא פליגי, וע"כ לומר דרי"ו ס"ל כיון דחלוקין הם לחטאות חשוב כשני שמות וכשני איסורין חלוקין כמו חלב ונותר, כיון שחייב חטאת על כל אחת ואחת הרי שהחשיבה התורה כל מלאכה ומלאכה לאיסור מיוחד וכאלו היו כל המלאכות לאוין מיוחדים, ור"ש ורש"ז ס"ל אף דחלוקין הם לחטאות הוא רק גזרת הכתוב בחילוק חטאות, אבל מ"מ אין אנו אומרים שדומה כאלו עבר על לאוין ואיסורים מיוחדים כיון דמ"מ האיסור נכלל תחת שם אחד של ל"ת כל מלאכה, שהוא לאו כולל לכל המלאכות, וע"כ חשוב זה יודע בעצמו של חטא: ומעתה נאמר שגם בדין זה אם עבר על שני איסורין חלוקין שתלויים בידיעה אחת אם חייב חטאת אחת או שתים תלוי ג"כ במחלוקת זו, והוא דדין זה דבזדון שבת ושגגות מלאכות דחייב חטאת על כל אחת ואחת ילפינן לה מקרא, ואע"פ כן בזדון מלאכות ושגגת שבת אמרינן דאינו חייב אלא חטאת אחת וגם זה ילפינן מקרא ועשה אחת מהנה פעמים שחייב אחת על כולן פעמים שחייב על כל אחת ואחת, לפ"ז דעת ר' יוסי לפי מה שהסברנו דס"ל דכל שגופין מוחלקין הן חשוב כשתי שמות ומ"מ חזינן דהתורה אמרה דבעושה שתי מלאכות שהם כשני שמות בשגגת שבת אינו חייב אלא חטאת אחת, הרי אף דמלאכות משונות וחלוקות חשוב כשני שמות מ"מ כל שתלויין בידיעה אחת וחדא שגגה הן אינו חייב אלא חטאת, לפ"ז גם בשני אסורין חלוקין כמו חלב ונותר אם גם הן היו תלויין בידיעה אחת ובחדא שגגה ג"כ אינו חייב אלא חטאת אחת, דהא מלאכות חלוקות ג"כ חשובין כשני שמות, מ"מ אם הם חדא שגגה אינו חייב אלא אחת דון מינה גם לענין שני איסורים כה"ג, אבל לדעת ר"ש ורש"ז דס"ל לחלק דגם היכא דחלוקין הן לחטאות מ"מ חשוב כמשם אחד כיון דכולם נכללים בלאו אחד, א"כ כמו כן אין ללמוד משגגת שבת וזדון מלאכות דאינו חייב אלא אחת לשאר איסורים חלוקין ושני שמות ממש, דדווקא בשהם משם אחד אז אם הם תלויין בידיעה אחת ובחדא שגגה אינו חייב אלא אחת, אבל בשהם משני שמות אף דתלויין בידיעה אחת מ"מ כיון דלאוין חלוקין הן חייב על כל לאו ולאו חטאת אחת אף דכולן תלויין בידיעה אחת, ויש לומר דרי"ו בזה לשיטתיה דיליף חילוק מלאכות מקרא דועשה אחת מהנה פעמים שהם אחת ופעמים שהן הנה, שבקרא באמת לא כתב כלל דווקא לענין שבת, שהכתוב הזה כתוב אצל דין חטאת שהיא בכל איסורי כרת וכלל הוא בחטאת שפעמים שהוא באחת ופעמים שהוא הנה, וא"כ כיון שדין הזה אינו מיוחד דווקא בשבת והוא רק דין בחטאת א"כ גם בשאר איסורין אם הוא אחת ג"כ אינו חייב אלא חטאת אחת, שהרי על הכתוב לעיל מיניה קאי שכתוב נפש כי תחטא וכו' מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה, שזה נאמר על כל המצות כלומר הלאוין והאיסורין שאם עשה מצות שלא תעשינה פעמים שהוא אחת ופעמים שהוא הנה, א"כ זה כולל כל הלאווין ואף באיסורין ולאוין חלוקין והבן. ויליף מזה רי"ו כלל לכל התורה שכל שתלוי בשגגות טובא חייב חטאת על כל אחת ואחת וכל שתלוי בידיעה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת, ומזה ג"כ יליף דכל שאינו חלוק לחטאות אחת הר"ז שם אחד וכל שחלוק לחטאות הר"ז כשני שמות, אולם לדידן דילפינן חילוק מלאכות מקרא דלא תבערו ולא דרשינן כלל הכתוב דועשה אחת מהנה דפעמים שהוא אחת אין מזה ראי', שגם באיסורין חלוקין ובלאוין מיוחדין ג"כ אינו חייב אלא חטאת אחת כל שתלוי בשגגה אחת:
איך שיהי' מעתה נאמר דהרמב"ם ז"ל שכתב באכל ועשה מלאכה ביוהכ"פ בהעלם יוהכ"פ וחייב תרתי חטאות, הוא משום דאזל לטעמיה שפסק כר"ש ורש"ז לחלק בין שם אחד לשני שמות וע"כ ס"ל דאף דבשגגה אחת אין חייב אלא חטאת אחת בחילוק מלאכות אין זה אלא במלאכות שבת שהאיסור הוא משום שם אחד, אבל באיסורין חלוקין אף שהם תלויין בידיעה אחת ובשגגה אחת מ"מ הלאוין מחלקין שיהי' חייב שתי חטאות, אבל הירושלמי בשבועות אזיל בשיטת רי"ו דס"ל דאין לחלק בין שם אחד לשני שמות, וע"כ ס"ל כמו שכתבתי דאכל ועשה מלאכה בשגגת יוהכ"פ חייב חטאת אחת משום דחדא שגגה היא, כמו בשגגת שבת וזדון מלאכות, אף דחילוק מלאכות כשני שמות הוא, מ"מ כל שתלוי בידיעה אחת ובשגגה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת, וי"ל באמת דזה שפסק רבנו ז"ל כר"ש ורש"ז דיש חילוק בין שם אחד לשני שמות הוא מכח הוכחת רפרם דאין עירוב והוצאה ליוהכ"פ, דאל"כ ליחייב ג"כ משום מלאכת ההוצאה, ולדעת רי"ו לפי מה שכתבנו הא אין לחייב אלא חטאת אחת, א"ו מכח סתימת קושית הגמ' משמע דהלכה בזה כר"ש ורש"ז דחילוק יש בין שם אחד לשני שמות וע"כ ממילא חייב גם באכל ועשה מלאכה ביוהכ"פ שתי חטאות גם בשגגת יוהכ"פ, אולם הירושלמי ס"ל דהלכה כרי"ו, וא"ש הכל ברצות ה':
ודע שאני מסתפק בחלב ונותר לפניו ואינו יודע באיזו מהן אכל שפטור מחטאת איך הדין בהעלמות הרבה כה"ג, היינו חלב ונותר לפניו ואכל אחת מהן ואח"כ נודע לו שאכל ואינו יודע באיזו מהן אכל, ואח"כ ג"כ חלב ונותר לפניו ואכל אחת ונודע לו שאכל ואינו יודע איזו וכן טובא, לעולם אם ידיעה זו דיודע שחטא הוי ידיעה לחלק לחטאות כיון שעכ"פ שיודע שחטא הוי ידיעה לחלק לחטאות או כיון דהידיעה הזו אינה מחייבת חטאת לא חשוב ידיעה לחלק לחטאות, ולכאורה יש לומר דתליא ג"כ במחלוקת די"ס אם מחלק לחטאות דמ"ד דמחלקת אף דאינו חייב חטאת על ידיעה זו, מ"מ מחלקת היא הכ"נ הכא. ולמ"ד דאינה מחלקת הוא משום שאינה מחייבתו חטאת ה"ה הכא שאינו חייב, אולם יש לחלק דשם הא לא נודע לו שחטא וספק ידיעה אינה ידיעה, אבל כאן נהי דאינו חייב חטאת מ"מ דעכ"פ כיון דידע שחטא ודאי הרי ידיעה גמורה כדי לחלק, ועיין בתוס' שבת (סז ע"ב) ד"ה כל דלכאורה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' שם דלתוס' שם כל שאין לו ידיעת חטא אינו מחלק ולרש"י אף שאין לו ידיעת חטא, מ"מ כיון דהוי ידיעת שגגה הוי חילוק חטאות, ויעויין במוהרש"א שם. ולענ"ד נראה דמחלוקת רש"י ז"ל ותוס' שם תליא במחלוקת ר"ש ורבנן בשבועות ובכריתות (יט.) בהלך בראשון וכו' ושכח שהלך בראשון דלת"ק הוי ידיעה ולר"ש ידיעה במקצת לא הוי ידיעה, וזה ג"כ מחלוקת רש"י ותוס' דלרש"י ז"ל הוי ידיעה כיון דיש כאן ידיעת שגגות אף שלא נזכר במלאכות הוי כמו שם ששכח שהלך בראשון ומקצת ידיעה חשוב ידיעה, וצ"ע על התוס' שהרי הלכה כת"ק ושפיר כתב רש"י משום מקצת ידיעה עכ"פ הוי ושפיר כתב רש"י ז"ל. ועיין שבועות (יח.) ברש"י ד"ה אבל ובתוס' שם ד"ה אי ומשם תדין לכאן, ויש לחלק:
ג:
נחזור לסוגית הגמ' דכריתות על קושית רבא ממעילה אפי' לאחר ג' שנים מתרץ הגמ' אמרי כי מכפר יוהכ"פ על איסורא על ממונא לא מכפר ואיבעית אימא כי מכפר יוהכ"פ על כוליה שיעורא על פלגא דשעורא לא מכפר. ושני תירוצים אלו צריכין טעם להבין אמאי לא מכפר יוהכ"פ אממונא, הא ממון זה ג"כ לגבוה הוא ואין זה עבירות שבין אדם לחבירו וכמו כן פלגא שיעורא דלא מכפר פלא הוא, מי גרע מכוליה שיעורא דמכפר, ועוד יש לדקדק למאי הוצרכה הגמ' לטעם דפלגא דשיעורא ואמאי לא סגי ליה בתירוץ הראשון. והנראה לי בזה דהטעם של תירוץ הראשון שיוהכ"פ אינו מכפר אממונא הוא משום דקימ"ל לענין מעילה בב"ק קי"א שאם הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו לא יצא, א"כ נהי דיוהכ"פ במקום קרבן קאי וכקרבן כפרה דמי, כ"ז לענין אשם תלוי בעלמא ולענין שאר איסורים שאין שם ממון ואינו מעכב את הקרבן אבל ממון מעילה שמעכב את הקרבן לא מהני יוה"כ ג"כ משום דיוהכ"פ במקום אשם תלוי קאי, אבל במעילה כל שלא הביא הקרן אין הקרבן מכפר וכאן שלא הביא את הקרן לא מכפר לו יוה"כ, ואף דנהנה בפחות משו"פ מ"מ הא קימ"ל בב"מ (נז.) ואשר חטא מן הקדש לרבות פחות משו"פ להשבון וא"כ לא מהני כפרת יוהכ"פ ולא מידי משום דהשבת מעילה מעכב את הקרבן. ועוד הא קושית הגמ' ע"כ צריך להתפרש באופן זה, היינו כיון דאמרת ספק ידיעה מחלק לחטאות דספק ידיעה כידיעה היא וכיון דיוה"כ ג"כ כספק ידיעה דהא במקום אשם תלוי קאי, א"כ ממילא בנהנה שו"פ קודם יוהכ"פ ולא נודע ואחר יוהכ"פ ג"כ נהנה שו"פ חייב שני אשמות משום דידיעת יוה"כ דהוי ספק ידיעה מחלקת לאשמות ולחטאות, וא"כ ממילא הוי ג"כ ידיעה לענין שאין מצטרפין דקימ"ל כחכמים דר"נ דיש ידיעה לח"ש, וע"ז שפיר משני דיוהכ"פ אממונא לא מכפר וע"כ גם בשנהנה קודם יוהכ"פ בשוה פרוטה ואחר יוהכ"פ בשו"פ אינו חייב אלא אחת משום דיוהכ"פ לא מכפר אממונא וכמו שנתבאר דכיון דחייב את הקרן לא מהני כפרת קרבן ולא מידי כ"ז שלא הביא מעילתו, וכיון שאינה מחלקת לחטאות ממילא שוב מצטרפין השיעורין דכל שאינן חלוקין לחטאות מצטרפין, זהו כוונת הגמ' בתירוץ הראשון:
אבל באמת תירוץ זה לא יעלה יפה לדברי הכל, דלקמן (כב.) איתא ר"ע מחייב על ספק מעילה אשם תלוי, ומודה ר"ע שאינו מביא מעילתו עד שיתודע לו שיביא עמו אשם ודאי א"ר טרפון מה לזה מביא שתי אשמות אלא מביא מעילה וחומשה ויביא אשם בשני סלעים ויאמר אם ודאי מעלתי זו מעילתי וזו אשמי ואם ספק מעלתי המעות נדבה ואשם תלוי שממין וכו' אר"ע נראין דבריו במעילה מעוטה הרי שיביא לידו ספק מעילה במאה מנה לא יפה לו שיביא אשם בשני סלעים ולא יביא ספק מעילה במאה מנה ע"כ לשון משנתנו. והנה התוס' בשבת (עא ע"ב) כתבו (ד"ה מאן) דר"ט דקאמר מה לזה מביא שתי אשמות אלא מביא מעילה וחומשה לאו עצה טובה אלא לעולם אינו יוצא מידי עברה בשתי אשמות אלא שיביא אשם מעילתו ויתנה יעו"ש בתוס', ולהבין טעמן וסברתן של ר"ע ור"ט ובאיזה סברא נחלקו ר"ע ור"ט דלר"ט לא מהני אשם תלוי בלי תנאי ולר"ע יוכל להביא אשם תלוי בלי מעילתו ובלי שום תנאי, נלענ"ד דמחלוקתם הוא בזה דר"ט ס"ל כיון דאשם מעילה אינו מכפר עד שיביא מעילתו עמו וא"כ אין קרבן מעילה מכפר עד שיביא הקרן עמו והוא מעכב הכפרה ממילא הוא הדין בספק דמתחייב אשם תלוי אין האשם תלוי מכפר ומגין מן היסורים עד שיביא מעילתו היינו הקרן עמו דספיקו כודאי והממון מעכב הכפרה, וכיון שמחוייב הוא להביא האשם תלוי ממילא מחוייב הוא להביא הקרן, משום דבמעילה אין קרבן מכפר בלא קרן עמו מקודם, וע"כ ס"ל מה זה מביא שני אשמות אלא מביא מעילה וחומשה, אולם סברת ר"ע היא כיון דהא דמשלם קרן של הקדש אינו מצד כפרה רק ממון הוא דחייב, כמו שכתבו התוס' בכתובות (כט ע"ב) ד"ה ל' וממילא בספק מעילה פטור הוא מלשלם וכמו דקימ"ל ספק ממונא לקולא ואינו חייב כלל לשלם מספק ואין עליו חיוב ממון כלל, וא"כ כיון דמן הדין פטור הוא מלשלם משום דס"מ לקולא ממילא אינו מעכב הכפרה כלל, דעד כאן לא אמרינן דהביא אשמו עד שלא הביא מעילתו לא יצא אינו אלא בשחייב ודאי לשלם אז הממון מעכב הכפרה, אבל בספק אין כאן חיוב ממון כלל שיעכב את הכפרה דאין כאן קרן כלל כיון דפטור הוא מספק, ואף שהתוס' כתבו בפסחים (כט.) דאם אין קרן אין אשם מעילות, זה אינו אלא באשם מעילה ודאי, דבזה כל שאין תשלומי קרן פטור הוא מקרבן מעילה, אבל קרבן אשם תלוי אינו תלוי כלל בחיוב קרן דהא חיוב אשם תלוי אינו דווקא במעילה דהא גם בשאר איסורין נוהג שאין שם קרן כלל, וא"כ דין קרבן אשם תלוי לא תלוי כלל בחיוב הקרן וע"כ ס"ל לר"ע דיוכל להביא אשם תלוי על המעילה בלא הקרן ורק שכשיתודע לו יביא את המעילה ואשם ודאי. זה לענ"ד ביאור מחלוקת ר"ט ור"ע והדברים נכונים לענ"ד: מעתה תירוץ הגמ' דאממונא לא מכפר וכתבנו בביאור הדברים משום דעד שהביא מעילתו לא יצא, זה אינו אלא אליבא דר"ט דס"ל דגם בספק מעילה מחוייב להביא הקרן עמו, וע"כ אמרינן שפיר יוהכ"פ דבמקום אשם תלוי קאי לא מכפר משום דצריך להביא הקרן עמו, אבל לר"ע דס"ל דיוכל להביא אשם תלוי בלא מעילתו ואינו מעכב כלל את הקרבן וא"כ ביוה"כ דבמקום אשם תלוי קאי ג"כ מכפר וחשוב כידיעת ספק, ולא יעלה תירוץ הגמ' אליבא דר"ע, וע"כ הוצרך הש"ס לאמר ואיבעית אימא כי מכפר אכוליה שיעוריה אפלגא שיעוריה לא מכפר, ובביאור תירוץ זה נלענ"ד בהקדם דברי התוס' (ז.) ד"ה דחנקתיה אומצא שכ' מכאן מדקדק ריב"א דכרת אין זרעו נכרת דהא הכא זרעו לא נחנקו, ואתי יוהכ"פ ומכפר ואכתי לא משכחת לה כרת בבניו ואומר ר' כיון דבעוד הבשר בין שיניו חרה בו אף ה' ונפרע ממנו קודם שתמצא שהות למצוא כפרה לא נמחל העוון ונכרתין גם זרעו, דליכא למימר להם נמחל שהרי הם לא חטאו עכ"ל, מבואר מדברי התוס' דלא שייך כפרת יוהכ"פ רק על חטא שחטא אבל אם לא חטא לא שייך כפרה ע"ז משום שלא על חטא אין כפרה, והנה לפי מש"כ לעיל דעיקר קושית הגמ' היא לר"ל דס"ל די"ס מחלקת לחטאות וגם ס"ל דמבעט ביוהכ"פ מכפר לא מצי לשנויי במבעט דאף במבעט מכפר, אבל לריו"ח ולשאר אמוראי מצי לשנויי במבעט ולא קשיא מידי, והנה ר"ל ס"ל ביומא ע"ד ח"ש מותר מן התורה ולפ"ז לדידיה בנהנה מח"ש ליכא איסורא כלל, וממילא אין יוהכ"פ מכפר על זה דשלא על חטא אין יוהכ"פ מכפר, וע"כ ממילא ההנאות מצטרפין לשיעור דהא אמרינן במכילתין (יג.) שאם אכל פחות מכשיעור לטמא את הגויה וירד וטבל ועלה והשלימו מצטרף לטמאו ולא סלקא ליה טבילה זו משום דעדיין לא הי' טמא, וע"כ ממילא שני הח"ש מצטרפין, והכ"נ יוהכ"פ כטבילה דמיא דכל שאכל ח"ש שאינו איסורא לר"ל אין יוהכ"פ מהני לכפר משום שעדיין לא חטא וע"כ בהשלימו אחר יוהכ"פ מצטרף לקמייתא שקודם יוהכ"פ דומיא דטבילה, וזה נכון לע"ד. שוב מצאתי במל"מ מה' שגגות שכתב להסביר זה ג"כ כמו בטבילה לח"ש, אבל מדבריו נראה דגם לריו"ח דס"ל ח"ש אסור מן התורה ג"כ מכפר ולכאורה זה אינו דלריו"ח דאיכא איסורא דאורייתא אמאי אין יוהכ"פ מכפר, ועיי"ש שרצה לחלק בין יוהכ"פ לטבילה, אבל לא זכר את דברי התוס' בכריתות שהבאתי: