אור ברסלב
שות מרחשת א › סימן יב

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · סימן יב

סימן יא

א:

א) הרי"ף פ"ק דביצה כתב וז"ל וקימ"ל דיו"ט צריך עירובי תחומין ול"צ עירובי חצרות ושתופי מבואות, אבל יוהכ"פ צריך אף עירובי חצירות ושיתופי מבואות בשבת, דתניא מערבין לישראל בתרומה ולנזיר ביין וב"ש אומרים אין מערבין א"ל ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוהכ"פ, שמעינן מינה דבין ב"ש ובין ב"ה כולהו ס"ל דמערבין לגדול ביוהכ"פ עירובי תחומין ועירובי חצרות בשבת וכן הלכה עכ"ל. ועל דבריו אלה תמהו רבים מאי מייתי ראי' משם לעירובי חצרות, דמשנתנו דמערבין לגדול בעירובי תחומין מיירי כמו הא דמערבין לישראל בתרומה ולנזיר ביין דע"כ בערו"ת מיירי דערו"ח אינם אלא בפת, ועירובי תחומין גם ביו"ט איתא אף שא"צ עירובי חצרות. גם בלשונו יש לדקדק שהאריך וכ' שמעינן מינה וכו' כולהו ס"ל שמערבין לגדול ביוהכ"פ שלא הי' צריך לזה רק לומר שיוהכ"פ צריך עירובי חצרות שזהו שרוצה להוכיח מכאן, גם מה שהביא ג"כ לעירובי תחומין זהו למותר לגמרי דעירובי תחומין גם ביו"ט איתא:

ב) והנראה לי בבאור דבריו ז"ל במה שיש לעמוד בדין זה שמערבין לישראל וכו' אף שאינו ראוי להמערב מ"מ כיון שראוי לאחרים מערבין בו א"כ משום זה אמאי לא נוכל לערב בכל איסורי מאכל שבתורה שהרי ראויים הם לנכרי, וע"כ צריכין אנו לומר שצריכים אנו שהערוב יהי' ראוי למי שישנו בתורת ערוב וע"כ בישראל בתרומה ולנזיר ביין מערבין שהתרומה ראוי' לכהן וכן ביין לנזיר שהיין ראוי לאינם נזירים שהם בתורת ערוב, משא"כ באסורי מאכל לכל ישראל שאינם ראויים רק לנכרי אין מערבין משום שהנכרי אינו בתורת ערוב ולאו בר ערוב הוא כלל: וכיון שכן נחזי אנן במה שמערבין לגדול ביוהכ"פ משום שראוי לקטנים, הא קימ"ל קטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו וא"כ קטן הא אינו מצווה על ערוב כלל דהא יכול לצאת חוץ לתחום בלא ערוב, א"כ מה שראוי הערוב לקטנים לא הי' ראוי לערב בו משום שאינו בתורת ערוב ולאו בר ערוב הוא כלל והוא דומה בזה לנכרי, וע"כ צ"ל דקטן שאני כיון שאסור למיספי לקטן בידים מוכח מזה שגם קטן ישנו באיסור זה אלא שא"א מצווין להפרישו וע"כ חשוב בר ערוב וישנו בתורת ערוב וכמו שמה"ט חשוב קטן בר זביחה ושחיטתו כשרה כמו שכ' הר"א אב"ד בס' האשכול שמה"ט הוי קטן בר זביחה משום שאסור למיספיה בידים:

ג) והנה הרשב"א ז"ל ביבמות פ' חרש כ' דאיסור דרבנן ספינן לקטן גם בידים משום דרבנן לא העמידו דבריהם אצל קטן, יעו"ש, ואף לדעת הרמב"ם ז"ל שהביא שם דס"ל דלא ספינן איסור דרבנן לקטן בידים אינו אלא משום דילמא אתי למיסרך כשבת (קלט.), אבל האיסור בעצם אינו על הקטן ואינו בתורת איסור זה: מעתה לדידן דקימ"ל עירובי תחומין דרבנן א"כ איך מערבין לגדול ביוהכ"פ משום שראוי לקטנים הא קטנים לאו בתורת ערוב הם כלל, והרי דומים בזה לנכרי דבאיסור דרבנן אינם בתורת איסור זה כלל, אבל באמת לק"מ שהרי"ף ז"ל פסק בסופ"ק דעירובין די"ב מיל לכו"ע מדאורייתא והוא מהירושלמי שם שלמד מכח הפסוק דאל יצא איש ממקומו הוא מחנה ישראל, וכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל ורבים מרבותינו הראשונים ז"ל, וכיון שתחומין י"ב מיל הוא מן התורה א"כ לק"מ דגם קטן בר איסור תחומין וערוב הוא וישנו בתורת ערוב בי"ב מיל, וצריך ערוב בסוף י"ב מיל כמו למ"ד אלפים אמה דאורייתא ומהני ערוב, כדמוכח בערובין ל"ה מר"מ ור"י דס"ל תחומין דאורייתא ומהני ערוב, הכ"נ לדידן די"ב מיל מן התורה ולפ"ז שפיר אמרו שמערבין לגדול משום שראוי לקטנים משום דקטן ג"כ בר ערוב הוא: ד) והשתא יבוארו לנו על נכון דברי הרי"ף שכוונתו להוכיח שאיסור תחומין מן התורה גם ביוהכ"פ מהא דמערבין לגדול ביוהכ"פ משום שראוי לקטנים וכמו שנת', וע"כ דתחומין מן התורה ביוהכ"פ ג"כ הוא משום דילפינן משבת שכתוב בו אל יצא איש, וכיון שמוכח שיוהכ"פ איתקש לשבת באיסור תחומין ע"כ גם איסור הוצאה ישנו ביוהכ"פ משום דאיסור תחומין והוצאה מחד קרא דאל יצא נפקי כדאיתא בסופ"ק דעירובין (יז ע"ב) ובתוס' שם, וזהו שכתב שמעינן מינה דכולהו ס"ל דמערבין לגדול ביוהכ"פ, שהראי' היא מהא דמערבין לגדול משום שראוי לקטנים שזה מוכיח שתחומין דאורייתא גם ביוהכ"פ וממילא גם איסור הוצאה, וזהו שמסיק בלשונו הזהב עירובי תחומין וחצרות כשבת שהראי' היא מעירובי תחומין וממילא גם איסור הוצאה וכמו שנת', ואף שביו"ט עירובי תחומין איתא וערובי חצרות ליתא, היינו משום דשם הוא משום מתוך שהותרה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך. משא"כ ביוהכ"פ שלא הותרה כל מלאכה לצורך או"נ כלל חדא משום שאוכל נפש עצמו אסור ביוהכ"פ ואף לקטנים שמותרים באכילה ביוהכ"פ, מ"מ לא הותרה מלאכה לצורך אוכל נפש של קטן ולא שייך מותר וכו' שלא הותרה גם לצורך או"נ, ויעוי' ש"א סי' ע' מה שהאריך בזה:

[הערה - ולכאורה מסתפקנא בהא דמאכילים את הקטנים ביוהכ"פ (וכשהגיע לחנוך מחנכין אותן לשעות) אם הוא משום סכנה ומצות פקוח נפש שדוחה לאיסור אכילה ביוהכ"פ, משום דכל מניעת אוכל ביוהכ"פ אצל קטן סכנה היא לו, או דליכא כלל איסור אכילה על הקטן ביוהכ"פ משום דאיסור אכילה ביוהכ"פ הוא משום מצות עינוי ויש בזה עשה ול"ת שיש בו כרת וקטן אינו מצווה על מצות עינוי כלל ואינו בר חיובא כלל כמו שפטור מכל חיוב מצות, וממילא אין איסור אכילה על הקטן כלל. ופשיטנא לה מהא דמערבין לגדול ביוהכ"פ משום שראוי לקטנים ואם נאמר שמה שקטן אינו מתענה הוא משום סכנה ומשום מצות פקו"נ, א"כ אין זה חשוב חזי לאחריני כמו שאין מערבין בכל אסורים שבתורה משום שראוי לחולה שיש בו סכנה אף כשישנו חולה מסוכן לפנינו, ויעוי' תוס' פסחים (מו ע"ב) סד"ה רבה, ואכ"מ. ע"כ]: וזה אין להקשות לפי דברינו בבאור דברי הרי"ף שמדייק שמערבין ערובי חצרות ביוהכ"פ מהא דמערבין ערו"ת ביוהכ"פ ש"מ דתחומין דאורייתא, מ"מ הא ערובי חצרות הוא מדרבנן וקטן אינו בתורת ערובי חצרות כלל א"כ מאי מהני מה שראוי לקטנים, אין זו קושי' כלל שכיון שמצינו שהערוב הזה ראוי לאיסור תחומין שבי"ב מיל שהוא מן התורה חזי לערוב הוי:

ה) והנה ראיתי להרשב"א ז"ל ביבמות פ' חרש שם שהקשה קושי' לנפשיה דאיסור דרבנן ספינן ליה לקטן בידים א"כ מפני מה אמרו בערובין (לא ע"ב) שאין מערבין בטבל טבול דרבנן ואמאי הא חזי לקטנים וכמו שמה"ט מערבין לגדול ביוהכ"פ, וכ' שם לחלק דבאמת מידי דחזי לגדולים בעי, והא דמערבין לגדול ביוהכ"פ משום דחזי לקטנים התם הוא גופיה חזי אפי' לגדולים אלא דאיסורא דיומא קגרים ליה, וכיון שאין אסורו מצד עצמו של ערוב וחזי נמי השתא לקטנים מיהא, מערבין אפי' לגדול, משא"כ בטבל דרבנן שאיסור מצד עצמו הוא הלכך אע"ג דחזי לקטנים אין מערבין לגדול עכ"ל והנה דבר גדול חדש לנו הרשב"א דלא מהני מה שחזי לקטנים אלא ביוהכ"פ שאיסורו אינו מצד עצמו, אבל באיסור שהוא מצד עצמו ראוי לגדולים בעינן, ולכאורה אינו מובן אמאי לא חשיב חזי לאחריני מה שמותר לקטנים ואמאי צריך שיהא ראוי לגדולים דווקא, דמאי שנא:

אבל לפי הערתנו למעלה יש ליתן טעם לשבח לסברתו והוא משום שהרשב"א ז"ל אזיל לטעמיה בספרו עבודת הקדש ריש הלכות עירובי תחומין שדעתו נוטה לדעת הסוברים שגם י"ב מיל הוא מדבריהם, ואיסור תחומין אינו מן התורה כלל ולפי דבריו דתחומין דרבנן ולפי דעתו דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים א"כ קטן אינו בתורת ערוב כלל ואינו בר ערוב, א"כ לא מהני מה שראוי לקטן דהא אינו בר ערוב כלל והר"ז דומה בזה לנכרי וכמו שהערנו למעלה, וע"כ לענין ערוב צריך שיהא ראוי גם לגדולים ורק ביוהכ"פ שיומא קגרים ואין אסורו מחמת עצמו סגי מה שראוי לקטנים כיון שגם לגדולים הוא ראוי מצד עצמו:

ו) ובאמת לא זכיתי להבין דבריו הקדושים לצרף שני דברים ביחד, דממנ"פ אם מה שאינו איסור מצד עצמו ורק יומא קגרים חשוב ראוי לגדולים, א"כ מה צריך לצרף לזה מה שראוי לקטנים, ואם זה לבד שאינו איסור מצד עצמו לא סגי כדי שיהא חשוב ראוי לגדולים מה מהני צרופו של דבר שראוי לקטנים, שזה באמת לא סגי וצריך בכל מקום שיהא ראוי לגדולים, ועוד אם איתא לחלוקו זה שכ', א"כ מה השיבו ב"ה לב"ש דס"ל שאין מערבין לישראל בתרומה ולנזיר ביין מהא דמערבין לגדול ביוהכ"פ, שאני יוהכ"פ שאין איסורו מצד עצמו וחשוב משום זה ראוי גם לגדולים, ולומר שזו היא באמת תשובת ב"ש הכא איכא סעודה הראוי' מבעוד יום והיינו משום דיומא קגרים לא משמע כן, וצ"ע:

ובעיקר קושיתו מהא דטבל טבול דרבנן הא ראוי לקטנים לענ"ד נראה דלק"מ דטבל הא אסור בהנאה של כלוי, כמבואר בתוס' יבמות (סה ע"ב) ד"ה לא ובשאר דוכתי, א"כ אפי' טבל דרבנן אסור להאכיל לקטן משום דיש להמאכיל הנאה של כלוי, וכמו שמה"ט אסור להאכיל כרשיני תרומה לבהמת ישראל משום שאסור בהנאה של כלוי לישראל ולא גרע קטן מבהמה, והר"ז תירוץ נכון לענ"ד:

ז) אבל אי קשיא לי הא קשיא לי לדעת הרשב"א ז"ל דספינן לקטן בידים א"כ מה זה שאמרו בעירובין (פב.) קטן בן שש יוצא בערוב אמו, למאי צריך קטן לערוב הא יכול לצאת חוץ לתחום בלא ערוב דאלפים אמה לדידן דרבנן ואף נוכל להוציאו חוץ לתחום בלא ערוב לדעת הרשב"א:

וע"כ צ"ל דהא דאמרינן קטן בן שש יוצא בערוב אמו מיירי שיוצא לצרכנו, שזה אסור גם לדעת הרשב"א משום דאתי למיסרך כמו שכ' בחדושיו ליבמות שם וכ"כ הר"ן בשבת פ' כ"כ, ולפ"ז מיושב קושית התוס' בעירובין שם אמאי יוצא הקטן בערוב הא אין מערבין אלא לדבר מצוה וקטן לאו בר מצוה הוא, ולפי האמור שעיקר מה שצריך הקטן לערוב הוא משום שהולך לצרכנו לצורך אמו, וכיון שאמו יוצאה לצורך מצוה ממילא גם הקטן מותר כיון שהוא לצורך אמו שערבה עליו:

ח) עוד יש לי לומר דהא דקטן יוצא בערוב אמו אינו משום לתא דקטן, דבקטן באמת נוכל לומר שלא קנה שביתה כלל שאין לו דעת והוי כמו ישן לחכמים בערובין (מה ע"ב) שאינו קונה שביתה, ואף שנפסק הלכה שם כרי"ו בן נורי דישן קונה שביתה, מ"מ בחפצי הפקר אין הלכה כמותו והם כרגלי המוצאן, שיש להם אלפים של המוצאן, ודווקא בישן הלכה כחכמים משום דנעור קנה ישן נמי קנה, משא"כ בקטן דלעולם כישן דמי שאין לו דעת, ואף שאם הוא בתוך התחום גם ריוב"נ מודה שהרי הוא כרגלי אנשי העיר היינו משום דמסתמא דעתיה כאנשי העיר, יעוי' שם (לח ע"ב) בתוס' ד"ה כמאן, אבל קטן דלעולם אין בו דעת גרע דלא שייך בו לומר דמסתמא דעתיה כאנשי העיר, ויעוי' חולין י"ב תוד"ה קטן, וכיון שכן הקטן אינו קונה שביתה כלל והוי כחפצי הפקר שהם כרגלי המוצאן, לפ"ז אפשר לומר דהא דקטן יוצא בערוב אמו לא מטעם דהוי ערוב גם לקטן אלא משום דהוי כרגלי אמו כיון שהוא צריך לאמו ויוצא כרגלי אמו, ואמו יכולה ליטלו ולהוציאו חוץ לתחום בערובה, אבל בשאינו צריך לאמו אינה יכולה להוציאו חוץ לתחום משום שאינו כרגליה. ויעוי' בפנים בגמ' ותמצא שהשמועה מתישבת שם ברווחא גם לפירוש זה, אלא שאין נראה כן מדברי הראשונים ז"ל שהבינו כן:

ט) ומה שהאריך הרי"ף בלשונו וכ' שמעינן מינה דבין ב"ש ובין ב"ה כולהו ס"ל שמערבין לגדול ביוהכ"פ דלכאורה דבריו אלו בין ב"ש ובין ב"ה כולהו ס"ל וכו' שפת יתר הוא ומה רצונו בזה, והנראה שכוונתו בזה הוא משום דכל עיקר טרחו של הרי"ף ז"ל דערובי חצרות ביוהכ"פ הוא לאפוקי מדעת רפרם ביומא ס"ו שאין ערוב והוצאה ביוהכ"פ, ולדעת רפרם ע"כ צ"ל הא דנחלקו ב"ש וב"ה בביצה שם אם מוציאין את הקטן וכו' לרשו"ה דב"ש אוסרין וב"ה מתירין, דס"ל כדעת רבה שם שמפרש שנחלקו באם יש ערוב והוצאה ביו"ט, שב"ש ס"ל שיש ערוב והוצאה ביו"ט וב"ה ס"ל שאין ערוב והוצאה ביו"ט משום דכתיב לא תוציאו משא ביום השבת שבת אין יו"ט לא וס"ל לרפרם דלב"ה הו"ה דיוהכ"פ לא, דיוהכ"פ אינו בכלל שבת, וכמו שהאריך בזה השאג"א סי' הנ"ל, ונמצא דעכ"פ דגם לרפרם ב"ש דס"ל שיש ערוב והוצאה ביו"ט מכש"כ דביוהכ"פ יש ערוב והוצאה, וכיון שכן לא הי' ראי' לכאורה מהא דהשיבו ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוהכ"פ שהרי אפשר שב"ה לב"ש בשיטתם השיבו דס"ל יש ערוב והוצאה ביו"ט וכש"כ ביוה"כ ומודים שמערבין לגדול ביוהכ"פ, ולזה האריך הרי"ף וכ' דש"מ דבין ב"ש ובין ב"ה כולהו ס"ל שמערבין לגדול והיינו משום דמלשון אי אתם מודים דמשמע שמודים לב"ה שמערבין לגדול, מזה מוכח שגם ב"ה ס"ל שמערבין לגדול, ומזה מוכח שגם לב"ה יש ערוב והוצאה ביוהכ"פ, וכמו שנתבאר למעלה הוכחה זו:

ב:

א) והנה אם כנים אנו בבאור דברי הרי"ף ז"ל ובהוכחתו שגם לב"ה יש ערוב והוצאה ביוהכ"פ תתעורר עלינו קושיא גדולה מה יענה רפרם להוכחה זו מדברי ב"ה, וגם דברי הרי"ף סתומים ביותר שלא זכר כלל דברי רפרם ולהוכיח מכח דברי ב"ה אלו שלא כדבריו ועבר עליו בשתיקה, הלא דבר הוא:

והנראה לי בזה בהקדם מה שהי' קשה לי טובא לדעת ב"ש וכן לר"ע (פסחים ה) דל"ל מתוך וכו' ואין מוציאין את הלולב וכו' ברשות הרבים משום שלא הותרה הוצאה שלא לצורך או"נ, א"כ מפני מה גזרו שלא ליטול לולב ושלא לתקוע שופר ביו"ט שחל להיות בשבת גזירה שמא יעבירנו ד"א ברשו"ה, ביו"ט שחל בחול ג"כ לגזור משום שמא יעבירנו וכו' שהוצאה אסורה מה"ת גם ביו"ט, ואם נאמר של"ג ביו"ט משום שהתורה אמרה בפירוש ליטול לולב ולתקוע בשופר, א"כ בשבת נמי יטול ויתקע דמאי אולמא שבת מיו"ט. ונתקשיתי בזה טובא עד שמצאתי את שאהבה נפשי בשאג"א סי' ע"א שעמד בזה, ותי' שביו"ט שאינו אלא לאו בעלמא לא גזרו משא"כ בשבת דחמיר שאיסור כרת וסקילה הוא, יעו"ש, והדוחק מבואר דהא מצינו כמה גזירות שגזרו חכמים גם משום איסור לאו. ועוד יותר שהרי רבותינו האחרונים ז"ל הקשו למאי צריך לטעמא דשמא יעבירנו וכו' בשופר תיפוק ליה משום גזירה שמא יתקן כלי שיר, ותי' דמשום גזירה שמא יתקן כל"ש לא גזרו בשופר דא"כ לא יתקעו לעולם, דגם ביו"ט שייך שמא יתקן וכו' ונמצא שיעקרו עשה מן התורה, אבל גזירה שמא יעבירנו לא שייך אלא בשבת, יעוי' במג"א סי' תקפ"ח סק"ד. ולדברי השאג"א דמשו"ה ביו"ט לא גזרו משום דהוי לאו בעלמא, א"כ בשופר לא היו צריכים לחדש ולגזור משום שמא יעבירנו אלא משום שמא יתקן כל"ש בשבת משא"כ ביו"ט שאינו אלא לאו בעלמא לא גזרו: ב) והנראה לי ביישוב קושיא זו דהנה מה דס"ל לב"ש שהוצאה ביו"ט אסורה מן התורה, אף דהוצאה מלאכה גרועה היא כמו שכ' התוס' ריש שבת, הוא משום דילפינן לה במה מצינו משבת שאסרה תורה הוצאה מקראי דבמשכן או מקרא דאל יצא וכו' והכ"נ חשובה מלאכה ביו"ט, והנה במס' שבת (צו ע"ב) אמרינן דד"א ברשו"ה הלכתא גמירי לה מהלכה למשה מסיני יעו"ש, ורש"י ז"ל שם (קלד.) כתב דהלכה לממ"ס לא נתנה להדרש בי"ג מדות, ולפ"ז נראה לי לחדש דד"א ברשו"ה דהלכתא גמירי לה לא נוכל ללמוד במה מצינו משבת, ולפ"ז גם לב"ש שהוצאה ביו"ט אסורה מן התורה אין זה אלא בהוצאה מרשות לרשות היינו מרשוה"י לר"ה או איפכא, אבל העברת ד"א אינה אסורה ביו"ט מן התורה אף לב"ש, והנה התוס' בסוכה (מד.) ובביצה (יח.) עמדו על הא דאמר רבה טעמא שגזרו על לולב ושופר וכולהו בשבת גזירה שמא יעבירנו ד"א ברשוה"ר ולא אמר משום שמא יוציאנו מרשוה"י לרשוה"ר או איפכא, היינו משום דמרשות לרשות איכא גפופי החצר וליכא למיגזר דלא משתלי כיון דאיכא היכירא, אבל ד"א ברשוה"ר כיון דליכא היכירא שפיר איכא למיגזר, יעו"ש בתוס', וכ"כ הר"ן בסוכה שם וכן הוא ברשב"א ביצה שם, והשתא כיון שעיקר הטעם שגזרו בשופר ובלולב אינו אלא משום ד"א ברשוה"ר אבל משום הוצאה מרשות לרשות לא היו גוזרים, ולפ"ז א"ש גם לב"ש, דמשו"ה לא גזרו ביו"ט על תקיעת שופר ולולב כיון דכל עיקר הגזירה לא היתה אלא משום העברת ד"א, והעברת ד"א ביו"ט גם לב"ש אינה אסורה מן התורה דלא ילפינן לה משבת, ומיושבת היטב קושיתנו הנ"ל:

ג) ולפי האמור יש לנו לומר שרפרם שמוכיח ביומא ס"ו מברייתא דאיש עתי אפי' בשבת שאין ערוב והוצאה ביוהכ"פ שפי' התוס' בכריתות (יד.) היינו שלא נתערבה הוצאה עם שאר מלאכות ביוהכ"פ, כוונתו להעברת ד"א ברשוה"ר שלא נאמרה הלממ"ס זו אצל יוהכ"פ, וללמד אותה במה מצינו משבת א"א שהלכה אין למדין בי"ג מדות דמה דמרבינן עתי אפי' בשבת הוא כדי להרכיבו אם חלה על כתיפו ולהוליכו לצוק ברשוה"ר, דביוהכ"פ בלא"ה מותר דהעברת ד"א אינה אסורה ביוהכ"פ: [הערה - דאי להוציא אותו מרשוה"י, היינו מפתח חצר המשכן או מעזרה לחוץ לרשוה"ר הרי אפשר אם חלה לקיים מצות שלוח בלא חלול שבת ויוהכ"פ, היינו להוציאו דרך הפתח שלא בבת אחת ובעומד לפוש שאז אגוד הוא ברשוה"י וברשות הרבים ופטור משום שלא נעשה מלאכתו בבת אחת, יעויי' שבת (צא ע"ב) במשנה וגמרא שם וברש"י, ובמקום שאפשר בלא חלול שבת עבדינן, ויעוי' תוס' שבת (קל ע"ב) ד"ה שלא ברצון ובחי' הרשב"א שם שתי' דדוקא במילה שהיא גופה אי אפשר שלא לדחות לגבי מילה עצמה אף היא ומכשיריה כמילה אריכתא דמיא, אבל בשלוח השעיר הרי אפשר שלא לדחות כלל שבת, כל מה דאפשר להדר בלא חלול שבת מהדרינן, וכל טצדקי דאפשר למעבד בלא חלול שבת עבדינן, ועל כרחך הא דצריך לחלל שבת ויוהכ"פ אצל שלוח השעיר הוא כדי להוליכו לצוק למקום רחוק שאם חלה להרכיבו על כתיפו, שאי אפשר להדר בלא חלול שבת, שאם יוליכו פחות פחות מד"א אז יעבור היום ולא יקיים מצות שלוח וע"כ הוא דוחה לשבת ויוהכ"פ, וא"כ הא דצריך עתי אפי' בשבת הוא העברת ד"א ברשוה"ר, והבן. ע"כ]:

ולפ"ז סרה קושיתנו למעלה, דמה יענה רפרם להברייתא שמערבין לגדול שממנה מוכיח הרי"ף שעירובי חצרות ביוהכ"פ כשבת וכן מה שעבר הרי"ף על דברי רפרם בשתיקה ולא הביאם כלל, ולפי האמור שני דברים שונים המה ולא קרב זא"ז כלל, דבהא דמערבין לגדול ערו"ת וערובי חצרות שתקנו חכמים משום גדר של הוצאה מרשות לרשות גם רפרם מודה ואין סתירה לדבריו מברייתא דמערבין לגדול וכו', דבהוצאה מרשוה"י לרשוה"ר או איפכא גם רפרם מודה שישנה ביוהכ"פ:

ד) מעתה אין לנו ראי' לדחות דברי רפרם מהלכה, שכל אלו ראיות שהביא הש"א בסי' הנ"ל לדחותם לפי דברינו בביאור דברי רפרם רובן דחויות הן, שמה שהביא מהא דשבת קי"ד שביוהכ"פ שחל להיות בער"ש לא היו תוקעין משום שיוהכ"פ חמיר לענין מלאכה כשבת, ואם איתא שאין ערוב הוצאה ביוהכ"פ א"כ ליתקע כדי שידעו שהנכנס חמור מן היוצא, שביוה"כ שרי הוצאה ובשבת אסור, ולפ"ד שגם לרפרם הוצאה מרשות לרשות אסורה רק העברת ד"א שרי, א"כ לא הי' צריכין לתקוע שהוצאה מרשות לרשות גם. לרפרם אסור מדאורייתא, וממילא גם העברת ד"א ברשוה"ר מדרבנן מיהא אסורה, דודאי גזרינן שמא יבא להוציא מרשות לרשות שבקל יוכל לבא לידי איסור הוצאה אם תתיר לו העברת ד"א ברשוה"ר, וע"כ לא היו צריכין לתקוע משום זה. (והש"א שכ' לתרץ שם דלרפרם הוצאה אסורה מדרבנן, ל"י מניין לו זה שגזרו עלה, וכמו שלא גזרו על יו"ט איסור הוצאה משום שבת הכ"נ לא גזרו גם ביוהכ"פ, ולפמש"כ א"ש דודאי גזרו ביוהכ"פ לאסור כל הוצאה אפי' של ד"א גזירה משום הוצאה מרשות לרשות). כן מה שהביא מהא דכריתות י"ט שבת ויוהכ"פ ועשה מלאכה בין השמשות וא"י באיזה מהם עשה וכו' וכו', ומשני הכי א"ל הגביה בין השמשות מאי, כלומר הגביה חפץ ביה"ש שבין שבת ויוה"כ כדי להוציאו, הרי שהוצאה אסורה גם ביוהכ"פ ונדחק שם לדחותה, ולפ"ד אין ראי' כלל, דשם בהוצאה מרשות לרשות מיירי שבזה גם רפרם מודה, כן מה שהביא מהא דיומא (עח.) תינח יוה"כ דליכא מנעל, שבת דאיכא מנעל מאי, משמע מזה דאלו ביוהכ"פ הי' בו מנעל איכא למיבעי דחיישינן דילמא נפל ואתי לאתויי ד"א ברשוה"ר (וראי' זו כוונתי מעצמי ומצאתיה אח"כ בש"א), הנה רש"י ז"ל מחק תיבות תינח יוהכ"פ דליכא מנעל, ואפשר ג"כ דמשום זה דביוהכ"פ ליכא חששא שמא יעביר ד"א ברשוה"ר, ועוד לפמש"כ דדברי רפרם אינם אלא למ"ד דד"א הלכתא גמירי לה, אבל לר"י אמר שמואל דס"ל בשבת שם (צו ע"ב) דמקושש מעביר ד"א ברשוה"ר הוי, ודאי גם ביוהכ"פ אסור העברת ד"א כיון שמפורש בכתוב ואינו הלממ"ס בלבד, א"כ ביומא שם דקאי על מימרא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו עובר ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו, וע"ז שאלו התם בגמ' תינח ביוה"כ דליכא מנעל, דשמואל ס"ל דמקושש מעביר ד"א ברשוה"ר הוי ולדידיה ממילא גם ביוהכ"פ אסור, וא"כ שפיר אמר ביוהכ"פ דליכא מנעל, דלדידיה אם הי' מנעל ביוה"כ הי' לאסור משום העברת ד"א ברשוה"ר: ה) כן מה שהוכיח מהא דפ"ג דיבמות (לד.) מאן האי תנא דא"ל איסור כולל וכו' ואיסור בב"א אר"י אמר רב ר"מ היא יש אוכל אכילה אחת וכו' ר"מ אומר אף אם היתה שבת והוציאה בפיו חייב, ופי' התוס' והרי"ף דהראי' היא לאיסור ב"א הוא משום איסור הוצאה דשבת ויוהכ"פ, הרי דגמ' דרפרם ס"ל דלא כרפרם דאין עירוב והוצאה ליוהכ"פ, לפמש"כ אין זו ראי' דבהוצאה מרשות לרשות גם רפרם מודה, ואף דבגמ' בכריתות רצה לומר שמה שאמר רפרם, זאת אומרת שאין עירוב והוצאה ביוהכ"פ, הוא מכח משנה זו אם היתה שבת והוציאה בפיו, א"כ מוכח לכאורה דרפרם ס"ל דגם איסור הוצאה מרשות לרשות ליכא ביוה"כ, אין זה אלא לפ"מ דס"ד דרפרם אמרה על משנה זו, אבל לפ"מ דדחי דרפרם לא אמרה על משנה זו כלל דמכאן אין ראי' דנקט שבת כדי לאפושי חיובי, ומסיק דרפרם אמרה על הא דעתי אפי' בשבת, תו נוכל לומר באמת שרפרם אמרה רק על הוצאה דד"א ברשוה"ר ולא על הוצאה מרשות לרשות, וכמו שנתבאר בדברינו לחלק בזה:

ו) ולפ"ז יש ליישב סתירת הסוגיות, דבכריתות מסיק על הא דרפרם דמייתי מהא דעתי אפי' בשבת ז"א שאין עירוב והוצאה ביוה"כ ודחי שאני שעיר המשתלח שהכשרו של יוהכ"פ בכך, וביומא מביא הא דרפרם ולא מסיק דבדותא היא שכבר עמדו עליה התוס' בכריתות וביומא שם, והוא עפ"י מש"כ הרמב"ם ז"ל בתשובה הביאו הה"מ בפכ"ז מה' שבת ה"ד וביתר אריכות הכ"מ שם שאין דין תחומים מן התורה בימים ובנהרות, והאחד הראשון בין הטעמים שבאר הרמב"ם הוא שאין בימים ובנהרות איסור תחומין מן התורה לפי שהם כרמלית והטלטול בהם אינו אסור אלא מדרבנן, ולא יתכן שיהי' המעביר ע"פ המים אסור מדרבנן והמהלך לוקה מן התורה וכו' ויעו"ש. ולפי דבריו אלה כן ראוי לומר גם בנוגע לתחומין ביוה"כ שלא יתכן שיהא המעביר ד"א ביוה"כ מותר מן התורה והמהלך לוקה, א"כ לפ"ד בדעת רפרם שאין איסור העברת ד"א ביוה"כ ג"כ אין איסור תחומין מן התורה ביוה"כ:

ז) והנה מה דדחי הגמ' בכריתות דשעיר המשתלח שאני שהכשרו של יוה"כ בכך לפ"מ שמפרש רב ששת ביומא דלמאי הלכתא הוא שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו, תם אני ולא אבין וכי הכשרו של יוהכ"פ הוא בשעיר חולה שצריך להרכיבו על כתיפו, אדרבה הא אין הגורל קובע לעזאזל אלא למי שראוי לשם וחולה פסול לפסול לקרבן כדאמרינן בתרומה פרט לחולה זקן ומזוהם, וא"כ הכשרו של יוה"כ הוא דווקא בשעיר שאינו חולה רק שקרה מקרה שנחלה השעיר אחר הגרלה, וא"כ ל"ש לומר שהכשרו של יוה"כ בכך, וא"כ שפיר מוכיח רפרם מכאן שאין ערוב והוצאה ביוה"כ. וכ"ז לפי אוקימתת ר"ש דמה שצריך עתי אפי' בשבת הוא כשחלה להרכיבו על כתיפו:

אולם הסוגיא דכריתות לא ס"ל כרב ששת מדלא מייתי שם הא דרב ששת, ומה שצריך קרא עתי אפי' בשבת הוא לעצם השלוח משום דס"ל שם דתחומין דאורייתא או בי"ב דלכו"ע דאורייתא, ומזה מוכיח רפרם שאין ערוב והוצאה ביוה"כ היינו העברת ד"א ברשוה"ר והיינו כיון שמוכח מברייתא זו שאין איסור תחומין ביוה"כ מדצריך קרא דדוחה איסור תחומין של שבת, וע"כ הא דאין איסור תחומין ביוה"כ משום שאין העברת ד"א ברשוה"ר ביוה"כ וע"כ אין גם איסור תחומין וכמו שכ' הרמב"ם וזהו שאומר רפרם ז"א שאין עירוב והוצאה ביוה"כ והיינו ד"א ברשוה"ר, וע"ז שפיר דחי דשאני שעיר המשתלח דהכשרו של יוה"כ בכך, לשלחו אל ארץ גזרה אפי' מחוץ לתחום: ח) אחרי כתבי דברים אלו מצאתי שתו"י ביומא הרגישו בזה ודרכו קצת ליישב סתירת הסוגיות בדרך זה, אלא שלא נראה שיהו שנים אלו דברי רפרם (והיינו שביומא קאי על איסור הוצאה ובכריתות הוא על איסור תחומין), אבל לפמש"כ ובארתי דברי רפרם שפה אחת ודברים אחדים המה דבריו שביומא ושבכריתות, ובשניהם כוונת רפרם להוכיח שאין איסור העברת ד"א ברשוה"ר ביוה"כ וכמו שבארנו. שו"מ להנוב"י מה"ת או"ח סי' מ"ו שג"כ העיר בזה ודבריו שם קרובים הם לדברי הש"א סי' הנ"ל: ואחרי הודיע ה' אותנו כל אלה שרפרם לא אמר שאין עירוב והוצאה ליוה"כ אלא בהעברת ד"א שבזה נסתרו ראיות הש"א דלא קיימ"ל כוותיה דרפרם, הרי אפשר שלא נדחו דברי רפרם בזה מהלכה, הרי בזה נרויח ליישב תמיהת התוס' במגילה (ד ע"ב) ד"ה ויעבירנה על הא דתוקעין במוצאי יוה"כ קודם שיבדיל, והלא יש לגזור משום שמא ילך אצל בקי כדחיישינן מה"ט בר"ה שחל להיות בשבת, ולפי האמור דהעברת ד"א אינו אסור מן התורה ביוה"כ ושאפשר דקימ"ל בזה כרפרם, א"כ לק"מ שלגזור שמא ילך אצל בקי שגזירה זו אינה אלא משום העברת ד"א ברשוה"ר כמו שכתבנו למעלה בשם התוס' דסוכה, וביוה"כ ליכא למיגזר שאין העברת ד"א אסור בו מדאורייתא: ט) והנה ביומא (עח ע"ב) על הא דאמר שם שמותר לצאת ביוה"כ בסנדל של שעם, מתיב רמב"ח הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ורי"ו אוסר, ותני עלה ושוין שאסור לצאת בו ביוה"כ, אלא אמר רבא דכו"ע מנעל הוא ובשבת בהא פליגי מר סבר גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות ומ"ס לא גזרינן, והתו"י שם הקשו מנ"ל דטעמא דכו"ע שוין ביוה"כ דאסור משום דחשיבי ליה מנעל, דילמא טעמא דאסר ליה ר' יוסי משום דילמא מיפסק ואתי לאתויי ד' אמות ויעו"ש מה שתי', ולפי מש"כ בדברי רפרם דאין ערוב והוצאה ליוה"כ היינו העברת ד"א ואפשר שלא נדחו דבריו מהלכה, א"כ שפיר קאמר רבא דכו"ע מנעל הוי, דאי משום דילמא מיפסק ואתי לאתויי ד"א לא הי' אוסר ביוה"כ, שאין העברת ד"א אסורה מן התורה ביוה"כ ולא הוי גזרינן, ומתורצת לכאורה בזה קושית התוס', ואף דבכריתות (יט ע"ב) הגביה חפץ בין השמשות מוכח שם דרי"ו אית ליה ערוב והוצאה ביוה"כ, בכריתות בהוצאה מרשות לרשות מיירי, שפיר אית ליה לרי"ו דאסור, אבל כאן הא משום העברת ד"א ביוה"כ ל"ג משום דביוה"כ אינו אסור מן התורה:

י) אמנם לענין דינא ופסק הלכה אם קימ"ל כוותיה דרפרם בהעברת ד"א ביוה"כ, הנה אף שדברי הרמב"ם בפ"ח מה' עירובין ה"ד לכאורה נוטין כן, שהרי כתב שם כשם שהמוציא מרשות לרשות בשבת חייב כך המוציא מרשות לרשות ביוה"כ חייב, משמע דווקא מרשות לרשות אבל מעביר ד"א לא מדלא כתב ג"כ מעביר ד"א ברשוה"ר שלא נכלל בדין של הוצאה מרשות לרשות, כמו שנראה מלשונו בפי"ב מה' שבת ה"ח, מ"מ אין לבנות דיק מזה דשם בה' עירובין מיירי שצריך ערובי חצרות ביוה"כ כמו בשבת, וע"כ הקדים לומר שהמוציא מרשות לרשות חייב ביוה"כ והלכך צריך ע"ח גם ביוה"כ, אבל דין מעביר ד"א לא שייך התם כלל וע"כ לא הזכירו, ואדרבה מפורש מוכח מדברי הרמב"ם שגם מעביר ד"א ביוה"כ חייב, שהרי בה' שביתת עשור פ"א ה"ב כתב כל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה חייבין על זדונה בעשור כרת וכו', הרי שכלל גדול נקט ואתי שחייבין כרת בעשור על כל מה שחייבין בשבת סקילה בלי שום יוצא מן הכלל, וזה שלא כרפרם:

יא) וחייליה דרבנו הרמב"ם ז"ל הוא מכח משנה דמגילה (ז ע"ב) שהביאה ג"כ הש"א שאין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונה בידי אדם וזה זדונו בכרת, ולדברי רפרם הרי יש בין יוה"כ לשבת ערוב והוצאה, ואף שהש"א עצמו דחה אח"כ ראי' זו משום דמתניתין ב"ש היא כמו המשנה הסמוכה למעלה מזה, אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דמוקמינן לה בביצה כב"ש, ולב"ש ודאי יש ערוב והוצאה ביוה"כ שגם ביו"ט ישנה לב"ש, אבל לפ"ד למעלה שגם ב"ש מודים שהעברת ד"א אינה אסורה ביו"ט קמה ונצבה הראי' ממשנה זו דמגילה, דאם איתא דהעברת ד"א אינה ביוה"כ הרי יש בין יוה"כ לשבת דין מעביר ד"א, אלא שלא תקשה לרפרם ממשנתנו זו י"ל דרפרם ס"ל באמת דתנאי פליגי בזה, וברייתא דעתי אפי' בשבת ס"ל דלא כמשנתנו דמגילה ואין ערוב והוצאה ליוה"כ. אבל לפ"ז ממילא מוכח דלא קימ"ל כרפרם, שהרי לפי דחוי הגמ' דכריתות משום שאני שעיר המשתלח שהכשרו של יוה"כ בכך, שוב אין לנו ראי' מברייתא דעתי וכו' שאין ערוב והוצאה ביוה"כ, וא"כ ודאי קימ"ל כסתמא דמשנתנו דמגילה אחרי שלא מצינן מי שחולק בדבר ויסבור את ההיפך מזה. ושפיר נקטינן לפסק הלכה שגם מעביר ד"א ברשוה"ר ביוה"כ חייב. ואף שהרמב"ם פי"ב מה' שבת ה"ח הנ"ל כתב וכן למדו מפי השמועה שהמעביר ברשוה"ר מתחלת ארבע עד סוף ארבע ה"ה כמוציא מרשות לרשות וחייב, וכתב עלה הה"מ שם בהזורק מסקנא דגמ' כל ד"א ברשוה"ר הלכתא גמירי לה, הרי שהרמב"ם ז"ל תפס שד"א ברשות הרבים הלכה היא ואיך למדים ממנה ליוה"כ שאין למדים מהלכה, נ"ל שהרמב"ם דייק כן לשון הגמ' "כל ד"א ברשוה"ר הילכתא גמירי לה" לשון "כל" שפת יתר הוא לכאורה, מזה דקדק רבנו שכוונת הגמ' לומר בזה היינו כל ד"א, היינו שגם ביוה"כ הלכתא גמירי לה שחייב בה ולכך נאמרה ההלכה ופסק כסתמא דגמ':

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה