שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
א · סימן יא
א) בסוף סוכה (נ.) במחלוקת רב ורבה בר רב חנה אם סוכה קודם או זמן קודם ומחלוקתן תלוי' אם חיובא דיומא עדיף או תדיר קודם ופריך שם על רב ממשנתנו שם ששנינו בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ דחמץ עיקר ומצה טפל וקתני הילך מצה תיובתא דרב ומשני א"ל רב תנאי היא דתניא הילך מצה הילך חמץ אבא שאול אומר הילך מצה וכו' והלכתא סוכה ואח"כ זמן:
ושתים הנה הקושיות בסוגיא, א' קושית התוס' דההלכתא נגד סתם מתניתין דהילך מצה אלמא דתדיר קודם ומה שתרצו התוס' דחשיב לה"פ לחיובא דיומא עוד יותר תמוה א"כ איך מסיק בתיובתא לרב. ב' השמטת הרמב"ם ז"ל לדין זה דהילך וכ' שהרגיש בזה המל"מ ועמד עליה בפ"ד מה' כלי המקדש ולא מצא מענה בפיו, ויעויין מש"כ בזה הנו"ב מהדו"ק או"ח סי' מ"א:
ב) וליישב הדברים אקדים מה שנתעוררתי בעברי ע"פ סוגיא זו ואשתומם על המראה על עיקר הדמיון הא דסוכה להילך מצה, ע"פ המבואר ביומא ל"ה מחלוקת תנאים אם מוספין קודמין או בזיכין קודמין ומובא ג"כ בפסחים (נח.), ולהמעיין שם יתבאר מדברי רש"י ז"ל בפסחים שם דאם בזיכין קודם למוספין הי' לה"פ מתחלק קודם הקרבת המוספין אחר הקטרת הבזיכין שהתירו אותו באכילה. וכן הוא בהדיא בתוספתא מנחות פי"א "כיון שנזרק דם התמיד נטלו ב' כהנים שני בזיכין וכו' וכו' אלו שני כהנים שבידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים ישנה היו נותנין אותה ע"ג המזבח עם איברי תמיד, כיון שהוקטרו ב' בזיכין נותנין חצי החלה לכל משמר ומשמר והם חולקין ביניהם ר"י אומר וכו"' עכ"ל התוספתא:
[הערה - וזה כדברי מי שאומר בזיכין קודם למוספין ועיי' יומא ל"ד אף למ"ד בזיכין קודמין למוספין מ"מ הוא אחר נסכים, ומל' התוס' לא משמע כן דמשמע תיכף אחר זריקת דם התמיד. וצ"ל לאו דווקא מיד אחר זריקה אלא אחר עבודת התמיד. ע"כ] :
מעתה מה רב המרחק בין הא דסוכה להא דהילך מצה ומה מדמה הש"ס אותם, דטעמא רבא איכא במצה משום דס"ל בזיכין קודמין למוספין וא"כ כשהותר לה"פ באכילה והי' ראוי להתחלק עדיין לא הקריבו המוספין ולא היו עדיין שתי הלחם כלל דעדיין לא שחטו ולא זרקו דמי הכבשים להתיר שתי הלחם באכילה א"כ ודאי היו חולקין לה"פ מקודם ואח"כ כשהקריבו המוספים היו חולקין שתי הלחם:
ומבואר ממילא מחלוקת תנאי דמייתי כאן בגמ' בפשיטות, דמאן דאמר הילך מצה ס"ל בזיכין קודמין למוספין ואבא שאול דס"ל הילך חמץ הילך מצה הוא משום דס"ל מוספין קודם לבזיכין, והי' לפ"ז להיפך ששתי הלחם ניתרו ובאו לכלל חלוקה ולה"פ עדיין לא נסתלק מן השלחן ולא הוקטרו הבזיכין להתירו באכילה, וסייג לדבר דאבא שאול הכי ס"ל שכן מצינו ביומא שם שאביי מסדר סדר המערכה משמא דגמרא ואליבא דאבא שאול דמוספין קודמין לבזיכין, וממילא חלוקת שתי הלחם קודמת שכך הוא סדרן. והפליאה עצומה לקרב שני דברים רחוקים זמ"ז בזמן ולהרחיקן במעלה: ג) ולזה נראה לענ"ד לעורר בדבר חדש, דלכאורה יש לאסור אכילת לה"פ בו ביום מטעם מוקצה, דכיון דביה"ש של שבת לא הוו לה"פ ראוי לאכילה, א"כ איתקצאי ביה"ש ואיתקצאי לכולא יומא, ואף שהמתיר ודאי עתיד לבוא אחר הקטרת בזיכין מ"מ כלל גדול הוא במוקצה דכל שלא הי' ראוי ביה"ש של שבת ויו"ט אז אסור הוא כל השבת מטעם מוקצה אף שהוא ודאי יהי' ניתר באמצע היום, דדווקא בגמרו בידי אדם אמרינן (ביצה כז) דלא הוי מוקצה אף דסתם קדירות רותחות הן ביה"ש והיינו משום דבידו לקררן כמו"ש התוס' בשבת (מג.), אבל בנידון דידן בלחם הפנים שאין בידו להתירו בלילה ואסור עד הקטרת הבזיכין ביום והוא אסור מדאורייתא א"כ ודאי מוקצה הוי משום דאיתקצאי ביה"ש, ועיין ר"ן רפ"ק דביצה שכתב וז"ל שכל מי שנאסר בביה"ש איתסר לכולא יומא אע"פ שתבא לו שעת היתר ואהכ"נ למ"ד שבת ויו"ט קדושה אחת הן דלא שחיט בשרא ביו"ט שלאחר השבת וכו' עכ"ל, הרי אף דההיתר ממילא יבא מ"מ אסור משום דאיתקצאי, כש"כ כאן שצריך למעשה להקטרת הבזיכין והרבה דינין תלויין בו דאם נפרס הלחם קודם הקטרה פסול כמבואר במנחות וברמב"ם:
ואף לפי מה שכתבו התוס' בביצה (לא ע"ב) דהיכא שנסתלק המוקצה מן העולם לא אמרינן מיגו, הא כתבו שם לחלק דלא אמרינן כן אלא באיסורא דרבנן אבל באיסורא דאורייתא בכל אופן אמרינן מיגו:
גם אין לומר כיון דיש מצוה באכילת לחם הפנים ומכש"כ לפמש"כ החכ"צ (סי' קנא) דדין דממעט באכילתו הוא ג"כ בתחלת זמנו כמו בסוף זמנו, א"כ אפשר דמשו"ה לא גזרו עליו מוקצה כדי שלא נמעט באכילתו, ז"א דמוכח מדברי התוס' פ"ק דסוכה (י ע"ב) שהוכיחו מלגין של טבל דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי מחמת יום שעבר, אלמא דדעתם לאסור בפשיטות אכילת תרומה מחמת מוקצה אף דיש מצוה באכילתה וגם נוהג בה דין דממעט באכילתה כדאיתא בזבחים (עה ע"ב) דאסור לבשל תרומה בירק של שביעית משום שממעט באכילת תרומה יעוש"ה, א"ו דדין מוקצה חמור ונוהג גם בקדשים, א"כ ודאי הדבר לכאורה פשוט דאכילת לחה"פ בשבת כיון דהי' אסור ביה"ש נאסר כל היום כלו ולא יהי' מותר לאכול רק לערב:
ד) איברא דבר זה מבואר היפוכו במשנה מנחות (צט ע"ב) ששנינו שם יוה"כ שחל להיות בשבת חלות לה"פ מתחלקות לערב ומזה מבואר דבשאר ימות השנה מתחלקות בו ביום אלמא דמותר לאכלו בו ביום. אמנם לק"מ מכאן דודאי למ"ד ליה מוקצה שפיר יש לומר כנ"ל, אבל הא מבואר בריש ביצה דגבי שבת סתם לן תנא כר"ש דלית ליה מוקצה, א"כ שפיר שנינו בסתם משנתנו דמותר לאכול חלות לה"פ בו ביום דבשבת לית ליה לסתם משנתנו מוקצה:
אבל זכינו לדין לפ"ז דבעצרת שחל להיות בשבת דביו"ט אמרינן בביצה דסתם לן תנא כר"י דמוקצה אסור בו, בו באמת לחה"פ אסור באכילה מטעם מיגו דאיתקצי, וגם ביו"ט שחל להיות בשבת הדין כן אף דלא שייך ביה דלא ליתי לזלזולי מ"מ לא פלוג רבנן, וכמו שכתבו כה"ג האחרונים דכל שעשו חכמים חיזוק לדברים יותר משל תורה החיזוק הזה עומד בחזקתו ובתקפו אף כשנצטרף יחד עם איסור תורה, אף שאין צריך עוד חיזוק מכח איסור תורה מ"מ חכמים השוו מדותיהם ולא חלקו: ה) אולם כ"ז אני אומר בלחה"פ אבל בשתי הלחם אף דאפיתו אינה דוחה לא את השבת ולא את היו"ט והי' מוכן מאתמול, מ"מ לא אמרינן ביה מיגו דאיתקצאי וכמבואר להדיא סו"פ שתי הלחם דנאכלות ביו"ט, והטעם דלא שייך בהם מוקצה כיון דלא נתקדשו עד שחיטת הזבח, א"כ מותרים הם באכילה ביה"ש, ואף אם נתקדשו קדושת פה מ"מ הא יכול לפדותן כמבואר במנחות (ק ע"ב) או להשאל עליהן, משא"כ בלה"פ שמונחים על השלחן משבת העברה ואין להם היתר ותקנה רק בהקטרת בזיכין ביום בזה יש לאסור משום מוקצה, ויעוי' שבת (מו ע"ב) ובתוס' שם ד"ה מי יימר: ו) אמנם מצאנו תקנה ללה"פ להכשירו לבו ביום ולהצילו מאיסור מוקצה מטעם אחר, ע"פ המבואר בביצה (ו.) מחלוקת רב ושמואל ואיתימא רי"ו באפרוח שנולד ביו"ט שרב אומר אסור באכילה מטעם מוקצה ושמואל ואיתימא רי"ו מתירים מטעם הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ופרש"י ז"ל, הואיל ומתיר עצמו בלידתו להיות נשחט מה שלא הי' לפני לידתו אף מוקצה התיר את עצמו בלידתו דמיגו דאיתקן להא איתקן להאי, ומעתה בלה"פ יש לומר ג"כ כסברת שמואל ואיתימא רי"ו הואיל ומתיר וכו' דהקטרת בזיכין מועילין להתיר את לה"פ באכילה ומחמת זה מועיל ג"כ להוציאו מתורת מוקצה וכמו באפרוח שנולד, דמיגו דאיתקן להא איתקן נמי להא:
ז) ואחרי אשר נתברר לנו כל זה ימצא לנו תירוץ למה שעמדנו לעיל על דמיון הש"ס הא דסוכה להילך מצה. אולם מעתה נאמר לפי מה שנתבאר יש לאסור לחה"פ עד מוצאי שבת בעצרת שחל להיות בשבת כיון דהוי יו"ט וביו"ט אית ליה לתנא דילן מוקצה, א"כ לא נחלק לה"פ עד הערב, א"כ כשמקדים התנא לומר הילך מצה הילך חמץ ע"כ לומר שנחלקו שניהם במוצאי יו"ט בערב שאז היו גם שתי הלחם מוכנים ומזומנים לאכילה ואעפ"כ הקדים חלוקת לחה"פ לשתי הלחם, א"כ מוכח דתדיר קודם מחיובא דיומא, דאין לומר עוד משום דא"ל לתנא דמשנתנו דבזיכין קודמין למוספין דז"א, דהחלוקה ע"כ הי' בלילה ובלילה כבר הותרו שתי הלחם באכילה ושפיר פריך מזה לרב, וע"כ הוכרח רב לומר דתנאי היא ומחלוקת חכמים ואבא שאול היא בדין זה אם חיובא עדיף או תדיר קודם:
אולם כ"ז אנו צריכין לדעת רב דהוא מרא דשמעתא דסוכה ואח"כ זמן ולדידיה שפיר יש לאסור ללחה"פ משום מוקצה משום דלא ס"ל הסברא הואיל ומתיר עצמו, וע"כ אסיק בתיובתא והוצרך לומר תנאי היא, משא"כ לשמואל ואיתימא רי"ו דס"ל כנ"ל אין לאסור לה"פ משום מוקצה משום דאמרינן הואיל ומתיר עצמו. ומעתה הי' שפיר לחה"פ מתחלק בו ביום ולא היה צריך להמתין עד הערב. לפ"ז מתבאר בפשיטות הטעם דהילך מצה הילך חמץ ששנינו במשנתנו הוא משום דבזיכין קודמין למוספין ומחלוקת תנאי המובאה בגמ' אין זה אם חיובא דיומא או תדיר קודם, אלא שנחלקו בדין אם מוספין קודמין או בזיכין קודמין:
ח) ולפ"ז מיושבת קושית התוס' היך פסיק נגד סתמא דמתניתין, דזה אינו, דלדידן דקימ"ל כשמואל ורי"ו דלית כאן דין מוקצה מתפרש טעם משנתנו שמקדים מצה לחמץ משום דבזיכין קודמין למוספין ולא משום תדיר קודם. ומעתה ניחא ג"כ השמטת הרמב"ם ז"ל לדין זה שעמד עליה המל"מ, דלפי דברינו אין צורך עוד דמאחר שפסק הרמב"ם ז"ל דמוספין קודמין לבזיכין פשוט הוא דשתי הלחם קודמין כיון דזמן חלוקת שתי הלחם אינו בזמנו של לחה"פ ולא פגעו ולא נגעו זה בזה ולא הי' צורך להרמב"ם לבאר זה. ואף דהרמב"ם בפ"ב מה' יו"ט ה"א פסק כרב דאפרוח שנולד מוקצה הוא, א"כ לדידיה יקשה איך פסיק סתמא דגמרא דסוכה ואח"כ זמן, דהא אליבא דרב ע"כ משנתנו פליגא ע"ז, ולענ"ד דמה שפסק רבנו ז"ל כרב אין זה מכח ודאי דודאי הלכתא כן, רק מטעם ספק הוא, וכמו שכתב הרא"ש בפ"ק דביצה דמשו"ה לא פסק הרי"ף הילכתא כמאן משום דמספקא ליה כמאן הלכה משום דללישנא קמא דרב ושמואל הוא שנחלקו בזה ממילא הלכה כרב דהלכתא כוותיה באיסורי וללישנא אחרינא דרי"ו הוא שמתיר ממילא הלכה כמותו דרב ורי"ו הלכה כרי"ו, וע"כ לא פסק הרי"ף כמאן וסתים ליה:
ולפ"ז י"ל דגם דעת הרמב"ם שפסק לאסור הוא מכח ספק ואף דהוי ספיקא דרבנן ולקולא, מ"מ כאן דהוי דבר שיש לו מתירין שמותר אחר יו"ט ע"כ פסק לאסור (ומזה יהי' מוכח דדעת הרמב"ם דדשיל"מ אסור ג"כ בספיקא דדינא ולא כמו שכ' הפר"ח והשאג"א ואכ"מ), ומעתה הש"ס דפסיק דסוכה ואח"כ זמן הוא דכיון דמספקא לן אי הלכה כרב או לא באפרוח שנולד, ואם אין הלכה כמותו יש לפרש משנתנו לאו משום דתדיר קודם רק משום חלוקת מצה היתה קודמת משום דבזיכין קודמין למוספין וגם אליבא דרב ע"כ צ"ל דתנאי היא, א"כ אין ספק מוציא מידי ודאי כיון די"ל דגם סתמא דמשנתנו ג"כ ס"ל דחיובא דיומא עדיף ורק הטעם דמצה קודם הוא משום דבזיכין קודמין למוספין, אם לית לן מוקצה בלה"פ, והבן:
ט) ובאופן אחר י"ל עוד ע"פ מאי דאיתא בשבת (קמח ע"ב) מטילין חלשים על הקדשים ביו"ט, ומשמע שם הטעם משום דלא ליתי לאינצויי, וכן ראיתי בחידושי הר"ן ז"ל שכתב הטעם כן, וכן כתבו התוס' (קמט ע"ב) ד"ה מטילין. והנראה מאי דנקט ביו"ט אף דמשנתנו איירי בדיני שבת הוא משום דבשבת שלא הי' חולקין אלא המשמר הקבוע ולא היו הכהנים רבים ע"כ לא הוצרכו לחלשים משום דבלא"ה לא היו נצים ומריבים זע"ז משא"כ ביו"ט שהיו כל המשמרות שווים והיו הכהנים מרובים היו צריכים לחלשים כדי שלא יבאו לידי מריבה ומצה, ואף שהוי כעין עובדא דחול התירו משום דרכי שלום:
והנה בקדושין (נב ע"ב) איתא מחלוקת רי"ו ור"י במקדש בחלקו בקדשים קלים ובקדשי קדשים, דרי"ו ס"ל אינה מקודשת משום שאינו ממונו של כהן ולר' יהודא מקודשת דגם קדשי קדשים ממונו וחלקו הוא נמנו וגמרו שאינה מקודשת, וקאמר רב שם דעדיין היא מחלוקת, דר"י עדיין עומד בדעתו ולא חזר בו וס"ל דקדשי קדשים ממונו של כהן הוא כסברתו בתחלה ורי"ו אמר דר"י חזר בו, ואמרינן שם כוותיה דרי"ו מסתברא דר"י ס"ל דלא הוי ממונו מדתניא בספרא דסתמו ר"י היא דאין חולקין זבחים ומנחות זה נגד זה, אלמא דלאו ממונו הוא מדלית להן דין חלוקה, יעו"ש, ולפ"ז נראה לי לרב אליבא דר"י דס"ל דקדשים ממונו הוא ואית בהו דין חלוקה ודאי אסור להטיל חלשים ביו"ט, דדווקא לדידן דלית לן דין חלוקה בקדשים ונמצא דע"י הגורל אין נעשה קנין ומקח משום דאין קנין חל ע"ז ורק משום דלא ליתי לאנצויי ע"כ שפיר התירו, משא"כ לר"י דדין חלוקה ממש יש בהם א"כ נמצא כקונה קנין בשבת שאסור ולא שרו חכמים איסור מקח, שאיסורו מדברי קבלה כדמפרש בנחמי', משום דלא ליתי לאינצויי: ומעתה י"ל דלר"י לפי דעת רב אסור הי' להטיל חלשים ביו"ט וממילא כדי שלא יבאו לידי מריבה היו צריכים לאחר זמן החלוקה עד מוצאי יו"ט, ומעתה י"ל דקושית הגמ' היא אליבא דרב לשיטתיה דס"ל אליבא דר"י דיש בקדשים דין חלוקה ומשמע ליה להגמ' דמשנה זו אתיא ג"כ כר"י משום דבסיפא פליג ר"י דמשמר הנכנס נוטל שבע, משמע דבשאר דינין השנויין שם מודה ר"י וע"כ מקשה מכאן לרב ומתרץ תנאי היא, משא"כ לדידן דקימ"ל כרי"ו דלית דין חלוקה בקדשים אליבא דכו"ע מתפרש המשנה כפשוטו שהחלוקה היתה ביום ומשום דבזיכין קודמין למוספין וניחא ג"כ השמטת הרמב"ם ז"ל וכדאמרן:
י) אמנם ראיתי בתוספתא סוף סוכה וז"ל, ואכילתו בכל המשמרות כיצד הוא עושה, נותן חצי חלה לכל משמר ומשמר והם מתחלקין ביניהם ר' יהודה אומר זה המחלק להם לחה"פ יוצא ועומד על הרובד שבאולם מפריש ומניח מפריש ומניח וכל אחד ואחד בא ונוטל חלקו ולבעלי מומין שבכהונה מוציאים להם חלקם בחוץ מפני שאין יכולין להכנס בין האולם והמזבח עכ"ל. ומפשטות התוספתא נראה דנחלקו ר"י וחכמים בזה, דחכמים ס"ל דהיו מוסרין לכל משמר חצי חלה וכל משמר ומשמר הי' כל אחד לעצמו מחלק לכל כהן וכהן ור"י ס"ל דלא היו מוסרין לכל משמר חצי חלה רק דהעומד על הרובד היה פותת את החלות לחלקים קטנים וכל כהן וכהן בא ונוטל חלקו, אבל לא הי' כל משמר מחלק ביניהם. וצריך להבין טעם פלוגתתם, והי' נראה דתוספתא זו אתיא כרב דס"ל דאליבא דר"י קדשים יש בהם דין חלוקה וע"כ הי' אסור להטיל חלשים ביו"ט אליבא דר"י וכדאמרן, וע"כ ס"ל לר"י דלא היו מוסרין לכל משמר ומשמר לחלק ביניהן דא"כ היו מטילים גורלות ביניהם כדרכם בכל המועד שכל המשמרות שווים וזה אסור, ע"כ ס"ל דהמחלק העומד על הרובד הי' מפתת אותו לחלקים קטנים וכל אחד בא ונוטל ולא היה זה ע"פ גורל כלל, אבל רבנן ס"ל שפיר דהיו נותנין לכל משמר ומתחלקין ביניהם והיינו ע"י גורלות, משום דאזלי לטעמייהו, ואם כנים אנחנו בפי' התוספתא שמענו מזה דגם לר"י היו מחלקין לחם הפנים ביו"ט ולא היו מאחרין כלל זמן החלוקה, ולא כמו שכתבתי לעיל:
יא) וראיתי בתשו' עמודי אור סי' ל"ו שעמד על סוגית הגמ' שמקשה מכאן לרב דסוכה ואח"כ זמן, דהא י"ל דטעמא דמתניתין דס"ל דהילך מצה ואח"כ חמץ משום דקימ"ל כל המנחות מברך עליהן המוציא, ואמרינן בברכות דלענין ברכת המוציא צריך להקדים לבצוע על הגדול ולפטור את הקטן (ודין זה הוא בין בשתיהן שלימות או פרוסות כמבואר באחרונים) וקימ"ל שאין חולקין מנחות נגד מנחות אלא כל מנחה מתחלקת לכל בני אהרן, ולפ"ז לחה"פ שהי' י"ב חלות ב' עשרונים לכל חלה ושתי הלחם היו שתי חלות עשרון לחלה ודאי פרוסת הלחם הפנים מגיע לכל כהן גדולה כפלי כפלים משתי הלחם, ומש"ה צריך הכהן ודאי להקדימה בברכת המוציא, וא"כ י"ל דמשו"ה מקדמינן לה בנתינה לכל אחד כסדר אכילתן ומאי מותיב מינה לרב דליכא האי טעמא עכ"ל, ויעו"ש שלא תירץ ע"ז כלום:
והנה לפי דרכו של הע"א הנ"ל לא הי' צריך לדחוק בקושיתו משום שכן הדין גם בפרוסות דבלא"ה יש להקשות דהא מבואר ביומא (יז ע"ב) דכה"ג נוטל חלק בראש והי' נוטל חלה אחת משתי הלחם ארבע או חמש מלחם הפנים ומבואר שם דלכ"ע לאו אורח ארעא למיתבי בפרוסה לכה"ג, ויעויי' בתוס' ד"ה ומודו, נמצא דכה"ג לעולם הי' נוטל שלמים בחלות לחם הפנים ורק בשתי הלחם משמע דלרבא דמוקי לה כרבי הי' כה"ג נוטל פרוסה בשתי הלחם, א"כ אף אם נאמר שאין הדין לבצע על הגדול רק בשלימין, מ"מ יש לומר דמש"ה נקט במשנתנו הילך מצה משום חלקו של כה"ג שהיו שלמין ובפרט לרבא דמשמע דבשתי הלחם הי' נוטל פרוסה, א"כ מכש"כ שיש להקדים חלות לחם הפנים משום דחלות לחם הפנים היו לכו"ע שלמים כמ"ש התוס' שם משא"כ בשתי הלחם, וא"כ ודאי בשלמה ופרוסה מברך על השלמה תחלה:
אולם לענ"ד קושית הע"א בלא"ה לא קשיא מידי, דהא איתא בברכות שם דהכל מודים בפרוסה חטין ובשלמה שעורין דמברך על הפרוסה ופוטר את של שעורין ומבואר שם הטעם משום דחטין חשוב טפי משום דאקדמיה קרא וע"כ הוא חשוב להקדים גם הפרוסה מהם לשלמה ממין אחר ויעו"ש ברש"י ובתוס', א"כ משום האי טעמא גופא אליבא דרב דס"ל דחיובא דיומא עדיף אלמא דס"ל דחיובא דיומא חשוב טפי עד שראוי להקדימו גם לתדיר, א"כ מטעם זה עצמו ראוי ג"כ להקדים גם הפרוסה דשתי הלחם לשלמה דחלת לחה"פ משום דחשיב טפי דהוי חיובא דיומא וכמו בפרוסת חטין שקודם לשלמה של שעורין מטעם חשיבות, וזה פשוט לענ"ד:
יב) אולם אי קשיא לי הא קשיא מאי דמבואר בתוספתא דהי' נותן לכל משמר ומשמר חצי חלה, והא לא היה מגיע כן לכל משמר כיון דכה"ג נוטל חלק בראש למר ארבע ולמר חמש א"כ לא הי' מגיע לכל משמר רק שליש חלה ולמ"ד חמש עוד פחות מזה, וזה אין לומר דבזמן שהיו כל המשמרות שווים לא הי' כה"ג נוטל חלק בראש, זה אינו דהרי גם בשתי הלחם הי' נוטל חלה אחת אף דאז כל המשמרות שווים, א"כ כמו כן בחלות לחה"פ דמ"ש, ומשמע לי ג"כ מברייתא דיומא שם דאמר נוטל חלה משתי חלות ארבע או חמש מלחה"פ דנקיט ברישא שתי הלחם אף דזה לא הי' אלא בעצרת ומקדים להו לחלות לחה"פ אף דזה הי' בכל שבת ושבת, דלענ"ד דמילתא אגב אורחא קמ"ל להורות שבעצרת שחל להיות בשבת הי' נוטל שתי הלחם ואח"כ לחם הפנים וכאבא שאול דאמר הילך חמץ הילך מצה, והיינו משום דמוספין קודמין לבזיכין וכמו שנתבאר, ועי' עוד (יומא לט) א' ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחה"פ שמקדים כל הני ללחם הפנים והיינו ג"כ כאבא שאול דהם קודמין וכנ"ל, אבל עכ"פ נשמע מזה שהי' הכה"ג נוטל גם בזמן שהיו המשמורות שוות חלקו בראש, וא"כ לא הי' מגיע רק שליש או פחות מזה לכל משמר, וגם אין לומר דמתחלה היו מחלקין לכל משמר חצי חלה ואח"כ הי' כה"ג נוטל מכל משמר כפי שמגיע לו לחלקו, ז"א דא"כ הי' נוטל פרוסה ולאו אורחיה דכה"ג למיתביה ליה פרוסה ובחלות לחה"פ לכו"ע, וצ"ל דהתוספתא מיירי כגון שלא הי' הכה"ג כאן או שמחל על חלקו לכל המשמרות, ודוחק הוא: [הערה - ואגב הואיל דמוספין קודמין לבזיכין אתיא לידן אימא בה מילתא במה שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו מה' תו"מ הי"א) דהבזיכין היו קודמין לנסכי היין של מוספין, ויעויי' כ"מ שם שהניח בצ"ע מניין למד דין זה, ויעויי' לח"מ שג"כ לא נודע לו מקורו והניח בצ"ע, ועיין מל"מ שם דלפי סברת הלח"מ שם גם למנחת סולת של מוספין היו קודמין הבזיכין אף דאינו במשמע לשונו של הרמב"ם ז"ל, ולענ"ד דיצא לו לרבנו ז"ל משלהי גמ' דסוכה דס"ל שם לרב יהודה דחולקין במוספין והקשה רש"י ז"ל שם אמאי חולק המשמר הנכנס מאחר שמשמר היוצא עושה המוספין ותירץ רש"י ז"ל משום דאינהו נמי מהפכי בצינורא, ותירוץ זה לא נראה לרבנו ז"ל דבאמת דוחק הוא דהא היפוך בצינורות אין זה מעבודות המחויבות והמוכרחות דהא אפשר שיתעכלו האברים ולא יהיו צריכין להיפוך צינורא, כמו שכ' כה"ג התוס' במעילה (י.) הכל מודים יעו"ש, ומשום זה נראה ליה לרבנו ז"ל דבזיכין היו קודמין לנסכי היין של מוספין, וע"כ כיון שמשמר הנכנס היה מקטיר בזיכין, כדאיתא התם וכן הוא בתוס' יומא (כ ע"ב) ד"ה ושנים יעוש"ה, א"כ ממילא הי' מקריב ג"כ נסכי היין שהיו אחר הבזיכין וע"כ שפיר יש לו חלק במוספין משום דגם משמר הנכנס הי' עושה עבודה בשל מוספין. איך שיהי', אם מוצא דינו על הרמב"ם ז"ל הוא מכאן או מקורו טהור ממקום אחר, עכ"פ לפמש"כ הרמב"ם ז"ל מתורצת קושית רש"י ז"ל. ע"כ]: ב:
א) אחרי כתבי דברים אלו נזדמן לי למצוא בתוספתא ממס' קרבנות מחלוקת רבנן ואבא שאול בזה"ל, פרים קודמין לאילים ואילים קודמין לכבשים וכו' לחם הפנים קודם לשתי הלחם, כשהוא מחלק בעצרת אומר הילך מצה הילך חמץ, אבא שאול אומר שתי הלחם קודמין ללחם הפנים כשהוא מחלקן בעצרת אומר הילך מצה (וט"ס וצ"ל הילך חמץ) הילך מצה הילך חמץ הילך מצה מפני ששתי הלחם חביבות שקודמין זה את זה בהקרבה כן קודמין זה את זה באכילה עכ"ל. ומתבאר מתוך דברים אלו, שכשם שנחלקו אב"ש וחכמים בחלוקת שתי הלחם ולחה"פ כך נחלקו בהקרבתן, ואדרבה עיקר מחלוקתן היא בהקרבתן ותולה דין החלוקה בדין ההקרבה. ומזה לכאורה נסתר מה שכתבנו לעיל לפרש מחלוקתן אם מוספין קודמין או בזיכין, אף שזה אמת שנראה בעליל שנחלקו גם בענין ההקרבה, אבל אם נאמר כן א"כ מאי נסיב אבא שאול הטעם משום ששתי הלחם חביבות, הלא טעם פשוט משום דמוספין קודמין לבזיכין כדילפינן מקרא ביומא ל"ד, ומזה נראה בעליל שטעם מחלוקתן הוא כדמפרשינן בגמ' אם חיובא דיומא או תדיר קודם, אבל קושיתנו חוזרת למקומה מאחר דמוספין קודמין לבזיכין אין צורך לטעם דחביבות הלא הטעם פשוט מקרא:
ב) מתוך זה נראה לענ"ד לחלק הענינים ונאמר. הנה בענין לחם הפנים יש שתי עבודות חלוקות, האחת סדור המערכות והבזיכין משבת החדשה, והשנית חלוק הלחם והקטרת הבזיכין משבת העברה, והנה סדור החדשה היא חובת היום ממש כמוספין ושתי הלחם וכל שאר קרבנות היום ואין שתי הלחם חביבות יותר מחמת חיובא דיומא דגם סדור המערכה היא ג"כ מחובת היום, ואם שתי הלחם הוא מקודש מטעם דשל מועד היא כמו כן סדור המערכה ג"כ מקודש מטעם המועד וכמו דאמרינן בזבחים אטו שבת למוספין אהנאי לתמידים לא אהנאן (זבחים צא. יעו"ש), אולם סלון המערכה והקטרת הבזיכין שאלו נעשית עבודתן וסדורן בשבת העברה אין זה מחובת היום רק גמר עבודת שבת העברה ובזה שאר הקרבנות שהם באים לחובות היום עדיפי:
ג) והנה ביומא שם אמרינן טעמא דמ"ד מוספין קודמין לבזיכין משום דכתיב בבזיכין ביום ביום לאחר ולענ"ד אינו צריך לטעם זה משום ביום ביום להקטרת בזיכין, דכיון דמוספין ובזיכין תרווייהו בהדי הדדי הוי ואין אחד תדיר מחברו דכולן זמנן קבוע משבת לשבת, א"כ לענין תדירות שניהם שוין הם, ממילא בלא קרא יש להקדים מוספין לבזיכין משום דמוספין הוי חיובא דיומא והקטרת בזיכין אין זה מחובת היום רק משבת שעברה, ובזה כו"ע מודים דחיובא דיומא עדיף כיון דשניהם שווים ובזיכין לא הוי תדיר ממוספין, ממילא ודאי מוספין קודמין מכח חיובא דיומא. ומאי דצריך קרא להקדים מוספין לבזיכין אין זה אלא לסדור המערכה דזה הוי ג"כ חיובא דיומא כמו מוספין, ובזה לא נדע איזה מהם קודם וע"כ ילפינן מקרא דביום ביום לאחר דמוספין קודמין לבזיכין וקרא דביום ביום באמת גבי סדור המערכות ובזיכין קאי וכמו שהביא רש"י ז"ל שם ביום השבת יערכנו שזה קאי על הסדור, ושפיר שמענו מזה דמוספין קודמין גם לסדור בזיכין דזה לא ידענו בלאו קרא, אבל לסלוק בזיכין ולהקטרתן בלא"ה אין צריך קרא וכדאמרן, וכמו כן למ"ד בזיכין קודמין למוספין יליף חוקה חוקה מחביתין, שבבזיכין כתיב קדש קדשים הוא לו מאשי ד' חק עולם שזה נאמר על סלוק הלחם מהשלחן שניתן לאכל לכהנים, ולמדים אנו מזה שגם סלוק הבזיכין אף שאינו חובת היום הוא קודם למוספין מכש"כ סדורו, דהא אי אפשר לסלק אלא א"כ מסדר תיכף ומיד וכדאמרינן במנחות (צח ע"ב) טפחו של זה בצד טפחו של זה כדי שלא ילין שלחן בלא לחם, וא"כ ממילא כיון דסלוקו הוא קודם למוספין ממילא גם סדורו, ואף לר' יוסי דס"ל אפי' סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום, מ"מ מסברא ידעינן כיון דסלוקו שאינו חובת היום קודם כש"כ סדורו. ועוד האי קרא דחק עולם אכולא מילתא קאי וכמו שכ' רש"י ז"ל שם וקאי ג"כ אסידורו ואפשר שזה כוונת רש"י ז"ל שכתב אכולא מילתא קאי כדי לתרץ גם לר' יוסי, יעוש"ה:
ד) אולם כ"ז במוספין של שבת שפיר ידעינן שקודמין גם לסדור בזיכין מקרא דביום ביום ומכש"כ לסלוקן, וכמו כן גם במוספין של יו"ט שחל להיות בשבת, אף שסדור המערכות הוא תדיר ממוספין של יו"ט ותרווייהו חובות היום נינהו, מ"מ אין לומר שסדור בזיכין קודמין משום דתדיר קודם, דז"א דכמו דאמרינן בשבת דמוספין קודמין משום ביום ביום לאחר והיינו משום דבמוספין של שבת כתיב רק חד ביום ובסדור לחה"פ כתיב תרי ביום ילפינן מזה דלאחר הוא, כמו כן במוספין של יו"ט ג"כ הוא כן, משום דבמוספין של יו"ט כתיב רק חד ביום ובבזיכין כתיב ביום ביום כדי לאחר ומאוחרין הם גם למוספין של יו"ט כמו בשל שבת, אבל בשתי הלחם שנאמרה מצותן בפ' אמור ושם לא נאמר כלל ביום אצל שתי הלחם ולא ידעינן כלל זמנם וכמו שיש לאחר כמו כן יש לקדם וכמו כן להיפך, ואין אני יודע אם קודמין הם לבזיכין או לא, בזה י"ל דהקרבת שתי הלחם וסדור בזיכין כיון דתרווייהו חובות היום נינהו ואין לאחד יתרון על משנהו בזה, א"כ ממילא אמרינן דתדיר קודם, וסדור בזיכין קודם להקרבת שתי הלחם דבזיכין הם בכל שבת וזה דווקא בעצרת, אבל הקרבת שתי הלחם וסלוק בזיכין להתיר לה"פ באכילה בזה יש להסתפק איזה מהם קודם, אם הקרבת שתי הלחם משום שחובת היום הוא משא"כ הקטרת בזיכין הוא משבת שעברה, או הקטרת בזיכין קודם משום שתדיר הוא ותדיר קודם:
מעתה יש לומר שזהו שנחלקו אבא שאול וחכמים אם לחם הפנים קודם בהקרבה או שתי הלחם, שמחלוקתן היא בהקטרת בזיכין, דרבנן ס"ל דתדיר קודם מחיובא דיומא וע"כ ס"ל דלחה"פ קודם והיינו דגם הקטרת בזיכין להתיר לחה"פ באכילה קודמת לשתי הלחם, ואבא שאול ס"ל דשתי הלחם קודמין משום חיובא דיומא עדיף משא"כ הקטרת בזיכין היא משבת העברה אף שתדיר הוא וכשם שקודם בהקרבה כך קודמין באכילה, ושפיר מייתי בגמ' תנאי היא שבאמת נחלקו אבא שאול וחכמים בזה איזה עדיף אם חיובא דיומא או תדיר, שזה ממש פלוגתתן, והדברים נכונים לענ"ד ביישוב הסוגיא: ה) אבל לפ"ז מתוך דברים אלו תורה חדשה תצא, שסדור בזיכין קודמין להקרבת שתי הלחם אף שמוספין קודמין לבזיכין ומטעם הנ"ל, והקטרת בזיכין שזה אינו מחיובא דיומא תלוי במחלוקת תנאי אב"ש וחכמים ואמוראי בגמ' אם חיובא דיומא עדיף או תדיר, ומאחר שפסק הגמ' הילכתא דסוכה ואח"כ זמן אלמא חיובא דיומא עדיף ממילא שתי הלחם קודמין להקטרת בזיכין, אבל מאוחרין לסדור חדשה שבזה כיון דשווין הם תדיר קודם, ולפ"ז עוד יותר יפלא על רבנו הגדול הרמב"ם ז"ל שהשמיט כ"ז ולא ביאר חילוקן:
ואפשר לומר לענ"ד שסמך עצמו רבנו ז"ל על הא דאמרינן ביומא (לג.) דסידור שני גזרי עצים קודמין לדישון מזבח הפנימי ואמר רבינא שם הטעם הואיל והתחיל במערכה גומר, א"כ מכש"כ כיון דסדור בזיכין קודמין לשתי הלחם ובשעת סדור החדשה ע"כ צריך לסלק הישנה וכיון שהתחיל בסילוק הישנה אין לו עוד להניח את הבזיכין מידו ולהקריב את שתי הלחם מקודם וגם אין מעבירין על המצוות וכיון דפגע בבזיכין תחלה צריך להקטירן. ולפ"ז יש לומר כיון דכתב הרמב"ם ז"ל דבזיכין הם קודמין לנסכי היין של מוספין ממילא מוכח מכאן דסדור בזיכין הם קודמין לשתי הלחם, דהא נסכים של מוספין קודמין לשתי הלחם וא"כ כ"ש בזיכין שהם קודמין לנסכים, וממילא כיון שסדרו הבזיכין קודם נסכי היין של מוספי שבת א"כ הוי עוד קודם מוספי יו"ט ומכש"כ קודם שתי הלחם, וממילא כיון דסדור בזיכין קודם לשתי הלחם ממילא גם הקטרתן משום דכיון דהתחיל גומר וגם אין מעבירין על המצוות וכדאיתא ביומא שם כה"ג, ולא הי' צורך להרמב"ם ז"ל לבאר זה:
ו) ודע דבירושלמי מגילה איתא מחלוקת תפילין ומזוזה איזה מהם קודם, ואמרינן שם טעם מ"ד דמזוזה קודם משום שכן נוהגת בשבתות ובימים טובים, ויעוי' בתשו' רע"א ז"ל סי' שהאריך בביאור הירושלמי, ולכאורה קשה א"כ למאי צריך קרא דמוספין קודמין לבזיכין תיפוק ליה דמוספים תדירים לגבי בזיכין דבזיכין אינן אלא משבת לשבת ומוספין לבד שבתות נוהגים גם בר"ח וביו"ט והוי תדיר ותדיר קודם. אולם לפמש"כ דגם מוספין דיו"ט קודמין לבזיכין משום קרא דביום ביום לאחר, א"ש דלגבי מוספין דיו"ט הא הוי בזיכין תדיר שנוהגים בכל שבת, ואולי נאמר עוד שבזיכין כיון שמונחים הם על השלחן כל ימי השבת חשובים תדיר נגד מוספין שמצותן נגמרת בשבת לבד, אבל לפ"ז יש לפקפק במה שכתבתי לעיל דסדור בזיכין ומוספין שוין הם לענין תדירות, וצ"ע, דמ"מ כיון דסידור בזיכין אינו אלא ביום השבת ואם סידר בחול נעשה כמו שסידרן הקוף, כדאיתא במנחות (צט.), א"כ מצותן אינה אלא בשבת, וצ"ע בזה:
ז) ודע דבמשנה יומא (כו ע"ב) איתא תמיד קרב בתשעה ובשבת באחד עשר עצמו בתשעה ושנים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים יעו"ש, ומשמע זה דתנא דמתניתין ס"ל דבזיכין קודם למוספין וע"כ הוא קרב תיכף אחר התמיד, וצ"ע אמאי לא פריך הגמ' מכאן לאביי דמסדר מוספין קודם בזיכין ומייתי מברייתא ולא מייתי ממתניתין דתנן הכי בהדיא. שוב ראיתי שכן כתבו התוס' שם בהדיא דמתניתין ס"ל דבזיכין קודם למוספין, וצ"ע אמאי לא פריך ממתניתין. אח"כ ראיתי במאירי ליומא שג"כ עמד בזה ותירץ שגם מתניתין ס"ל דמוספין קודמין לבזיכין ומיישב לשון המשנה, יעו"ש: ג:
א) ועתה הנני חוזר על הראשונות מה שכתבתי לעיל דלחה"פ הוי מוקצה בעצרת, משום דלגבי יו"ט סתם לן תנא כר"י דא"ל מוקצה אבל בשבת הי' שפיר נאכל ביום משום דבשבת לית לן מוקצה, אבל עדיין קשה לי מהא דאיתא בפסחים (נח.) דר"י ס"ל מוספין קודם לבזיכין, עביד להו למוספין בשש ובזיכין בשבע ועביד להו לתמיד בשבע ומחצה, ור"ע סבר בזיכין קודם למוספין ועביד ליה בזיכין בחמש ומוספין בשש ועביד ליה לתמיד בשש ומחצה, יעוי' ברש"י ד"ה בזיכין דחולקין הלחם מיד וצריך שעה להתעסק בכך, וכן כתב עוד בסמוך שם דשמא אין חילוק לחם הפנים כלה בסוף שבע. וקשה הא בשבת שחל להיות בערב פסח עסקינן והא קימ"ל האוכל מצה בערב פסח לוקה, כמובאר בירושלמי הביאוהו הפוסקים ז"ל, וחלות לחה"פ הא הוי מצה א"כ אסור לאוכלם בשבת ערב הפסח, ואיך הי' מתחלק ביום השבת הא אסור באכילה והוי כמו ביוה"כ, דתנן במנחות דהחלות היו מתחלקות בערב משום דאסור לאכלן ביום והכ"נ, וכמו דאמרינן בפסחים י"א לענין חמץ וחדש שאסור לטחון ולרקד משום דילמא אתי למיכל מיניה והכ"נ הי' אסור להתחלק משום דילמא אתו הכהנים למיכל מיניה, ואף דהוי איסור דרבנן ואפשר דכה"ג לא גזרו, זה אינו כדמוכח מקושית הגמ' שם ע"ב מהא דקרצוף דגם באיסור דרבנן גזרינן דילמא אתי למיכל, וכמו שהעירו התו"י ביומא (לד ע"ב) שציין הגרע"א בגליון הש"ס פסחים שם. ועוד אף אם נאמר דבאיסור דרבנן לא גזרו דילמא אתי למיכל מיניה, וכמו שתרצו התו"י דעדיפא מיניה משני ובאמת באיסור דרבנן לא גזרו דילמא אתי למיכל מינייהו, אכתי קשה דכיון דאסור לאכול את המצה של לחה"פ בו ביום משום מצה בערב הפסח, א"כ ממילא אסור הלחם בטלטול משום מוקצה, דעד כאן לא אמרינן דקימ"ל דבשבת הלכה כר"ש דלית ליה מוקצה אינו אלא דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי וכיון דעתה ראוי באכילה לא אמרינן דאיתקצאי לכל היום משום ביה"ש, אבל היכא דעדיין הוא אסור באכילה א"כ עדיין מוקצה הוא ואסור בטלטול דגם במוקצה לחצי שבת דלא אמרינן, כדאיתא בביצה (כז ע"ב), מ"מ כ"ז דהוי מוקצה אסור בטלטול כדמוכח התם ובתוס' שבת (מג.) ד"ה בעודן יעו"ש, וא"כ הכא דעדיין מוקצה הוא א"כ אסור בטלטול ואיך מתחלק היום, ואין לומר כיון שהותר לטלטל הלחה"פ בשעת סילוקו מן השלחן שזה הי' ע"כ צריך לעשות בשבת ממילא הותר כ"ז שהוא בידו לטלטלו לכל מקום שירצה, וכמו שכתבו בביצה (ג ע"ב) דמוקצה לצורך גופו ומקומו אם התחיל לטלטל מותר להוליכו אפי' בחדרו לכל מקום שירצה יעו"ש, והכ"נ כיון שסילק הלחה"פ מעל השלחן ועודן בידו מותר לחלקן לכהנים כ"ז שהם בידו, זה אינו דהא שנינו במנחות (צט ע"ב) שהיו נותנין הלחם הפנים על שלחן של זהב ביציאתו כדאיתא התם יצאו ונתנוהו על שלחן של זהב שהי' באולם הקטירו הבזיכין והחלות מתחלקות לכהנים, אלמא דמקודם הניחו אותו על שלחן קודם הקטרת בזיכין א"כ איך הי' מותר שוב לטלטלו, וכדאיתא בירוש' סוכה פ"ג הי"א אדם הולך לביהכנ"ס ולולבו בידו וכו' וכו' נכנס לבקר את החולה ולולבו בידו לשאת את כפיו ולקרות בתורה ונתנו לחברו הניחו בארץ אסור לטלטלו, ע"כ אלמא אף דכ"ז שהוא בידו מותר לטלטלו לכל מקום שירצה ואף למסור לחברו מ"מ כל שהניחו מידו שוב אסור לטלטלו, ויעויי' ביו"ד סי' רס"ו ס"ב בהגהה ובאו"ח ס"ס תנ"א במג"א יעו"ש, וא"כ הכ"נ כיון שהניחו על השלחן שוב אסור לטלטלו ולחלקו בין הכהנים, וזו קושיא עצומה לכאורה:
ב) ולכאורה הי' אפשר לומר לפי דעת הרז"ה ז"ל סו"פ אלו עוברין שכתב דאיסור אכילת מצה בערב פסח אינו אלא משש שעות ולמעלה מזמן איסור חמץ דאורייתא, ולפ"ז י"ל דלא מיבעי לר"ע דס"ל דבזיכין קודמין למוספין ובזיכין בחמש ומוספין בשש א"כ הי' חילוק לחה"פ בשעה שעדיין לא נאסר מצה בערב פסח, אלא אף לדעת רי"ש דס"ל דמוספין בשש ובזיכין בשבע א"כ היה לחה"פ מתחלק לאחר שש שעות, מ"מ יש ליישב ע"פ מאי דאיתא ריש פסחים (ה.) דר' ישמעאל יליף איסור חמץ משש שעות ולמעלה מקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים, והקשו התוס' שם ד"ה לא תשחט היכי יליף מהכא דחמץ אסור מו' ולמעלה והא זמן שחיטת הפסח הוא לאחר התמיד וא"כ זמן שחיטה לא היה מיד אחר חצות עד כדי שהיית הקרבת תמיד וי"ל כיון דבדיעבד אם שחט הפסח קודם התמיד כשר חשוב זמן שחיטה מחצות ואילך, עכ"ל. וכיון דמבואר דר"י ס"ל דזמן איסור חמץ תליא בזמן שחיטת הפסח, א"כ נהי דלגבי חמץ אמרינן דזמנו חשוב מחצות ואילך כיון דבדיעבד כשר מ"מ לגבי איסור מצה בערב הפסח לא גזרו חכמים כולי האי ואסרו רק משעת שחיטת הפסח ממש דהוי אחר התמיד אפי' לכתחילה, וכיון דזמן שחיטת הפסח אף ביום שהיו מקדימין ביותר, כגון בערב פסח שחל להיות בערב שבת שאז היו מקדימין ביותר, כדאיתא במשנה ריש ת"נ, מ"מ לעולם לא הי' קודם שבע ומחצה כדאיתא התם נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו, אלמא דלעולם לא היה הפסח קרב מקודם זמן זה, א"כ ממילא משום זה לא אסרו לרי"ש אכילת מצה בערב הפסח רק משעה שבע ומחצה, וע"כ ס"ל שפיר לרי"ש דבזיכין בשבע ותמיד בשבע ומחצה, ופירש"י משום שחילוק לחה"פ הי' כלה בשבע ומחצה, וזה מכוון ומדויק משום דעד אותה השעה הי' מותר לאכול מצה בערב פסח לרי"ש כיון דר"י יליף איסור חמץ משחיטת דם הפסח א"כ הכ"נ איסור אכילת מצה ג"כ לא גזר אלא דומיא דשחיטת הפסח, אלא דזה דלא הוי אלא מדרבנן לא גזרו רק מזמן שמתחיל שחיטת הפסח לכתחילה ושפיר קאמר ר' ישמעאל לשיטתו דבזיכין בשבע וכדאמרן:
ג) אבל באמת זה אינו, חדא דבירושלמי הביאו הר"ן סו"פ א"ע איתא דלמ"ד שחטו קודם חצות כשר אסור לאכול מצה כל היום אפי' לדעת הרז"ה וכמו שביאר הר"ן ז"ל שם, אלמא דאיסור אכילת מצה הוא ג"כ משחרית אף דשחיטת הפסח אינו כשר אלא בדיעבד, א"כ חזינן דאסרו אכילת מצה משעה שמתחיל זמן שחיטת הפסח בדיעבד וחזרה קושיתנו למקומה, ועוד הא לקמן באוקימתא דרבא אמרינן לר"ע קסבר מוספין קודמין לבזיכין עביד להו מוספין בשש ובזיכין בשבע, אלמא אף לר"ע ג"כ אמרינן דבזיכין בשבע, והדרא קושיא לדוכתא:
ד) שוב ראיתי להצל"ח בפסחים (יג ע"ב) על הא דאיתא שם אין מביאין תודה בערב פסח משום חמץ שבה שמביא קדשים בבית הפסול שהקשה אמאי לא קאמר ג"כ משום מצה שבה שאסור לאכול מצה בערב פסח ונמצא מתמעט באכילתו, ויעויי' שם שכתב לתרץ דמשום האי טעמא גופא דממעט באכילתו לא גזרו איסור לאכול מצת תודה ערב הפסח, יעו"ש, ולפי דבריו מיושבת בפשיטות קושיתי ג"כ, דמשו"ה מותר לאכול לחה"פ בשבת ערב הפסח דלא גזרו איסור אכילת מצה בקדשים כדי שלא נמעט באכילתו, וא"ש בפשיטות:
אולם באמת בצל"ח ביצה ראיתי שכתב לתרץ קושיתו זו משום דלא שייך ממעט באכילתו בתחילת זמנו יעו"ש, וכפי הנראה לא ראה דברי החכ"צ שלא כתב כן וכמו שהבאתי לעיל, א"כ לפי דבריו דליכא דין ממעט באכילתו בתחילת זמנו עדיין יקשה איך מותרים לאכול לחה"פ בשבת ערב הפסח:
ה) ולענ"ד היה נראה לאמר דלא שייך כאן איסור אכילת מצה בערב הפסח דהא התוס' בפסחים (לה ע"ב) כתבו בשם ר"ת שהי' נוהג לאכול מצה עשירה בער"פ משום שאין איסור אכילת מצה אלא במצה שיכול לצאת ידי חובתו וככה הסכימו כל הפוסקים כמובאר בשו"ע סי' תס"ב, לפ"ז לא קשיא מידי לא קושיתי ולא קושית הצל"ח, דחלות תודה ולחה"פ אין יוצאים בה, כדאיתא בפסחים ל"ה, א"כ הוי כמו מצה עשירה שמותר לאכול בערב הפסח, אם לא שנחלק דדווקא במצה עשירה שמשונה בטעם ממצת חובה ע"כ מותר לאכול משום שיאכל בלילה מצת מצוה לתיאבון דאין זו מצה שאכל ביום, אבל חלות לחה"פ ותודה ששוין הם בטעם מצת מצוה אפשר דאסור לאכול בערב הפסח אף שאין יוצאין בה, אלא דמריהטת לשון התוס' שם וכן הרא"ש ריש פרק ערבי פסחים משמע דכל שאינו יוצא ידי חובתו מותר לאכול אותו בער"פ וא"ש:
ו) והנה למ"ד דתדיר קודם מחיובא דיומא לא קשיא מידי דודאי מותר לאכול מצת לחם הפנים ואינו אסור משום מצה בערב הפסח כיון דעיקר האיסור הוא כדי שיאכל מצת מצוה לתיאבון וכאן במצת לה"פ הא היא קודמת, דגם בליל פסח מצת לחה"פ קודמת משום דהוי תדיר, משא"כ מצת מצוה שאינה נוהגת אלא בליל פסח, ויש לומר עוד דאפי' למ"ד דחיובא דיומא עדיף מתדיר מ"מ יש לומר דווקא בזמן שיש לקיים חיובא דיומא, אבל בערב פסח דעדיין לא הגיע חיובא דיומא ודאי תדיר קודם וכמו דאמרינן במנחות מ"ט תמידין דמחר ומוספין דהאידנא איזה מהם קודם דמוכח משם דכל שלא הגיע זמנו לא חשוב מקודש וא"כ כאן אף דאיבעי לן התם היינו דווקא במוספין דהאידנא ותמיד דלמחר דתמידין יש להם דין קדימה מטעם תדיר, אבל בלחה"פ שיש לה דין תדיר ולמצה אין לה דין מקודש משום דעדיין לא הגיע זמנה א"כ ודאי לחה"פ עדיף, וזה ברור:
ואין להקשות לפמש"כ דמצה בערב פסח שחל להיות בשבת הוא מוקצה משום שאסור באכילה א"כ איך מותר לאכול מצה במוצאי שבת שהוא לילה ראשונה של פסח הא איתקצאי ביה"ש ואיתקצאי לכולא יומא, זה אינו דכבר פשוט הוא ומוסכם דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר, והכ"נ לא שייך מוקצה מחמת יום השבת שעבר, וז"פ: ז) ולכאורה הי' אפשר לומר דמשו"ה לא הוי מצת מצוה מוקצה בשבת ער"פ משום דאמרינן בפסחים דאין יוצאין ברקיק השרוי אם הי' נימוח, יעו"ש ברש"י, לפ"ז יש לומר דמשו"ה לית ביה מוקצה משום שראוי לאכילה ע"י שריה ומיחוי שאז אין יוצאין בו וכיון שאין יוצאין בו הא מותר לאכול בערב הפסח וכמו במצה עשירה, אבל זה לענ"ד אינו נראה, דכיון שלא ע"י שריה אסור לאכול את המצה שוב אסור לשרותה כדי שיוכשר ע"י כן לאכילה משום דהוי תיקונא אוכלא ואסור בשבת וכמו שכתב הר"ן בחולין פ"א, דאם נאמר דאסור לאכול אומצא בלא מליחה א"כ ודאי אסור למלחו בשבת משום שמתקן את האוכל ומכשירו להוציאו מאיסור אכילה, וא"כ הכ"נ דכיון שאסור לאכול בלא שריה א"כ אסור לשרותו כדי לשוויה אוכל ע"י כן, ואין לומר דשם באומצא אם נאמר דאסור לאכול בלא מליחה הוי איסור דאורייתא משום דם האיברים, וע"כ אסור לתקנו להוציאו מידי איסור דאורייתא, משא"כ כאן דלא הוי רק איסור דרבנן לית ביה איסור מתקן וכמו בולד הטומאה דרבנן דמותר להטביל כלים ביו"ט, זה אינו דכבר כתב הה"מ דאסור להטביל כלי עכו"ם ביו"ט אף דטבילתן אינה אלא מדרבנן משום דלא דמי לולד הטומאה דשם מותר להשתמש בחולין משא"כ בכלי עכו"ם, א"כ הכ"נ כיון דאסור באכילה אף באיסור דרבנן הוי מתקן אוכלא ואסור, וא"כ הוי מצה מוקצה ואסור לטלטלו בשבת ער"פ, ולפלא בעיני מה שלא נזכר דין זה בשו"ע ובאחרונים שבשבת ער"פ יהי' אסור לטלטל מצה מחמת מוקצה, וצ"ע, והעולם אינם נזהרים בזה. אולי אפשר לומר דמשו"ה מותרת בטלטול משום שראוי להאכיל לקטנים שאינם יודעים לספר ביצי"מ כמבואר בהגהת הרמ"א או"ח סי' תע"א ס"ב והר"ז כמו ביוה"כ שמותר לטלטל משום שראוי לקטנים, אף שיש לחלק דיוה"כ הוא איסור גברא אבל כאן הוי איסור חפצא, כמובן למבין:
ד:
א) ואגב דעסקינן בדיני לחה"פ אביא כאן מה שצריך לי עיון לכאורה במנחות (צח.) שתים של שבע שבע רבי אומר רואין את העליונה כאלו אינה והא בעינן ונתת על א"ל ר"ח לרב המנונא וכו' רבי לטעמיה דאמר על בסמוך וכו', ולענ"ד קשה לדעת הרמב"ם ז"ל בה' לולב דאם נטל שני לולבים הוא עובר בבל תוסיף וגורע ופסול וכן הסכים עמו הה"מ שם וא"כ אמאי אמר כאן רבי דרואין את העליונה כאלו אינה וכשרה המערכה והא מוסיף הוא וגורע ופוסל כמו בשני לולבים, מיהו משני לולבים הי' אפשר לחלק דכשנוטל שני לולבים הא מוסיף כל הכשר מצוה וכופל אותה דהא חיוב נטילתו אינו אלא אחד והוא נוטל שנים א"כ ההוספה כנגד כל המצוה וע"כ חשוב זה מוסיף, משא"כ בשבע שבע הא ההוספה כאן הוא רק חלה אחת והמצוה היא שש חלות א"כ אין כאן מוסיף משום דהוי כאלו נטל לולב כשר ולולב פסול עמו שאינו עובר בבל תוסיף כיון שבהלולב הנוסף לא הי' יוצא מצותו וכאן נמי שש המערכת חשוב מצוה אחת וכשמוסיף חלה אחת אין זה אלא כמוסיף לולב פסול על לולב כשר, אולם עדיין לא הונח לי דהא מבואר בסנהדרין (פח ע"ב) דבציצית אם מוסיף חוט אחד אם קשר עליון דאורייתא גרוע ועומד הוא, אף שאין זה אלא חוט אחד שאין זו כל המצוה, א"כ כאן כשמסדר על השלחן לכאורה לא גרע מקשר עליון שהשלחן מקדשן ומאגדן יחד, וכמו שכתבו התוס' כאן שהחלה השביעית היתה מונחת בתוך י"ב טפחים דאל"כ לא היו הבזיכין מתקדשין א"כ השלחן הזה מאגדן ומחברן והוי כמו בלולב אם צריך אגד לא חשוב האי לחודיה קאי, וכה"ג כתב הריטב"א בר"ה דפרישת כפים של כהנים חשוב כמו אגד וע"כ אם הוסיף על הברכות עובר בבל תוסיף יעו"ש, וא"כ הכ"נ, ואמאי רואין את העליונה כאילו אינה וכשרה המערכת וצ"ע, עוד קשה לי מאי פריך והא בעינן ונתת על ופי' רש"י ז"ל משום דהוי חציצה והא מין במינו אינו חוצץ כדאיתא כה"ג בסוכה (לז.): שוב התבוננתי דחדא מתורצת בחברתה דקושית הגמ' לא היתה משום חציצה דז"א דמב"מ אינו חוצץ, רק קושית הגמ' כיון שצריך שהבזיכין יהיו על המערכת החלות א"כ הבזיכין והשלחן ביחד מאגדן והוי כמו בציצית ובלולב כיון דצריך קשר ואגד הר"ז גרוע והכ"נ הלבונה של מעלה שצריכה להיות דווקא עליהם מאגדתן ומחברתן יחד, וא"כ הוי זה גורע, וזוהי באמת קושית הגמ' לפי מה דס"ד דעל ממש א"כ הוי הלבונה שעליו האגד ופסול משום כל המוסיף גורע, ומשני דעל בסמוך ואין צריך כלל שיהי' הלבונה עליו ממש, וא"כ ממילא החלה השביעית לחודה קאי ורואין אותה כאילו אינה: ב) ועיין ירושלמי סוף סוכה על מתניתין דהתם דתני מחלוקת ר"י ורבנן במשמר הנכנס דלרבנן נוטל שש ולר"י נוטל שבע ואיתא התם אמר ר"י בן טיטס הדין קרא מסייע להן תנוי תנה חמשה לחם או הנמצא ואחימלך ממשמר היוצא הי', ויעויי' בש"ק ומה"פ ובגליון הש"ס שם שנתקשו טובא בזה הלא אחימלך כה"ג הי' ולעולם נוטל חמש כדאיתא ביומא (יח ע"ב), יעו"ש שדחקו לתרץ ואין נחת. ולענ"ד נראה בפשיטות דהא אמרינן ביומא שם באוקימתא דרבא דמשו"ה כה"ג נוטל חמש היינו לר"י דס"ל דמשמר הנכנס נוטל שבע משום דשתים מגיע להם יותר עבור הגפת דלתות ובאותן שתים אין כה"ג חולק עמהם משום דזה בא להם בשכר הגפת דלתות יעו"ש ברש"י, ונראה דכל זה שכה"ג חולק רק בעשר ונוטל מחצה הוא רק בשהוא ממשמר היוצא וע"כ אין לו חלק באותן שתים של משמר הנכנס שזוכין בהם עבור הגפת דלתות, אבל אם הכה"ג ג"כ הוא ממשמר הנכנס הן לא יגרע חלקו מכהן הדיוט וכמו שכהן הדיוט ממשמר הנכנס נוטל חלקו באותם שתים הכ"נ כה"ג וממילא כיון שכה"ג חולק גם באותן שתים נוטל חלה שלמה אחת משום דלאו אורחא דכה"ג למיתבה ליה פרוסה, ונמצא שכה"ג שהוא ממשמר הנכנס נוטל שש חלות, חמש שנוטל פלגא מעשר וחלה שנוטל פלגא משתי החלות של משמר הנכנס שגם הוא מהם. מעתה מבואר הירושלמי כמין חומר ששפיר מסייע לר"י שמשמר היוצא נוטל חמש מהא דאמר ליה תנה לי חמשה לחם אלמא שכן הוא החשבון המגיע לכה"ג, ואם כרבנן שמשמר היוצא נוטל ג"כ שש הי' מגיע גם לכה"ג שש כדעת רבי מחצה לאהרן מחצה לבניו, אלא ודאי כר"י דאינו חולק אלא בעשר, ושתים הנותרות הי' למשמר הנכנס וע"כ לא הי' מגיע לאלימלך רק חמש, והוא הי' ג"כ ממשמר היוצא ע"כ לא נטל חלקו עם אחיו במשמר הנכנס בשתי חלות שהם עבור הגפת דלתות, וזהו שאומר ואחימלך ממשמר היוצא הי' וע"כ החשבון מכוון דווקא חמשה לחם ולא יותר: ג) ועיין ברמב"ם בפ"ד מה' תו"מ שפירש פירוש אחר בהא דמשמר המתעכב דהיינו משמר הקבוע שנכנס בשחל יום אחד והפסיק בינתים משום שמתעצל לבוא משום שכל השבוע עובדים כל המשמרות וע"כ אינו נוטל רק שתי חלות, ויעויי' בלח"מ שהקשה א"כ אמאי כתב הרמב"ם שגם בעצרת הדין כן הלא שם חמשה ימים משבוע עובד המשמר הקבוע. ולענ"ד נראה דגם שם כל המשמרות שוות משך ז' ימים דהלא עצרת יש לו תשלומין כל שבעה, והמל"מ הביא בפ"ד מה' כלי המקדש ירושלמי חגיגה שיום טבוח אחר השבת עורות של כל המשמרות, ויעויי' שם בירושלמי ובש"ק שכל ז' כל המשמרות שוות בחובות הבאות מחמת הרגל, יעו"ש שכן נראה שם בהדיא, ולפ"ז עצרת שוה לשאר רגלים משום שגם בו כל המשמרות שוות משך ז' ימים. אלא דבלא"ה דברי הרמב"ם ז"ל בפירושו צ"ע שכתב דמשו"ה אינם נוטלין רק שתי חלות משום שמתעצלין לבא שכל המשמרות שוות, במה נשתנה הרגל משאר ימות השנה, הלא החובות שאין באות מחמת הרגל עושה המשמר הקבוע וכמו כן נדרים ונדבות וכו' כדאיתא סוף סוכה א"כ לא נתמעטה עבודתם משאר ימות השנה כלל, וכמו כן צ"ע לדעת הרמב"ם אמאי אמרינן ביומא דאי איכא משמר המתעכב אין כה"ג נוטל רק ארבעה משום שחולק משמונה ואמאי לא יטול חלקו כמו בשאר ימות השנה, הלא בשאר ימות השנה כשכה"ג נוטל חמש אז אין מגיע למשמר היוצא רק שתים ומחצה וכמו כן כעת יטול חלקו בשלימות חמש חלות ולמשמר היוצא שלש חלות וירויחו עוד מחצה ומדוע ירויחו חלה ומחצה ויפסיד כה"ג חלה אחת מחמת משמר הנכנס שמתעצל לבא, וצ"ע: