אור ברסלב
שות מרחשת א › סימן י

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · סימן י

סימן ט

בדין תחומין ביו"ט:

א:

א) בדין תחומין ביו"ט למ"ד תחומין דאורייתא או לדידן בי"ב מיל שהוא מן התורה לדעת הרי"ף והרמב"ם אם הוא דאורייתא גם ביו"ט, הנה מדברי רש"י חגיגה (יז ע"ב) ד"ה ופנית וכן מדברי התוס' שם מבואר דס"ל דלמ"ד תחומין דאורייתא גם ביו"ט הדין כן, וגם בי"ב מיל הי' מן התורה למ"ד תחומין י"ב מיל מן התורה יעו"ש, אולם דעת הטו"א שם וכן בדבריו באבני מלואים הוא דתחומין אפי' למ"ד דאורייתא ביו"ט אינו אלא מדרבנן דלא ילפינן יו"ט משבת דחמיר, יע"ש בארוכה: רהנה מש"ס עירובין (עח.) מבואר לכאורה ברור דתחומין למ"ד דאורייתא גם ביו"ט כן, והוא מאי דמייתי התם ברייתא וכן גוב שבין שני תחומי שבת ופרש"י שם בור רחב להכניס בו תבן ואם הוא בין שני תחומין חציו בתחום עיר זו וחציו בתחום עיר זו אלו נוטלין ואוכלין מתוך תחומן ביו"ט וכן אלו ואין חוששין שמא יקחו אלו מן התחום השני. והנה מה שהכריח לרש"י לפרש דמיירי ביו"ט משום דבשבת הי' אסור, שהתבן הוא בבור רחב וא"כ הבור הוא רשוה"י או כרמלית אם אינו עמוק יו"ד, ואיך נוטלין מן הבור ומוציאין לרשוה"ר, וע"כ מיירי ביו"ט שהוצאה מותרת. ושם ע"ב מקשה הש"ס פשיטא ומשנה לא נצרכה אלא לר"ע דאמר תחומין דאורייתא מה"ד דילמא אתי לאחלופי וכו' יעו"ש, הרי מפורש דלר"ע דתחומין דאורייתא גם ביו"ט כן דהא ביו"ט קיימינן, ומוכח מזה כדעת התוס' ורש"י בחגיגה דתחומין דאורייתא ושלא כדעת הטו"א, וממילא לפי דעת הרמב"ם די"ב מיל גם לדידן מה"ת הו"ה ביו"ט: ב) אבל יש לחלק לפמש"כ הרמב"ם ז"ל בתשובה הביאה בקיצור הה"מ פכ"ז מה' שבת והכ"מ שם ביתר אריכות שתחומין אין איסורן מן התורה אלא ברשוה"ר אבל לא בים ובנהרות דהוי כרמלית, ואין אסור תחומין בהם אלא מדרבנן, וביאר טעמו שם דבים ונהרות שהם כרמלית והטלטול בהם אינו אסור אלא מדרבנן, ולא יתכן שיהי' המעביר ע"פ המים אסור מדרבנן והמהלך לוקה מן התורה. וזה יש להוסיף שזוהי ג"כ סברת רש"י ז"ל במה שהכריח דהא דגוב בין שתי תחומי שבת מיירי ביו"ט ולא בשבת, משום דבשבת לא הי' אפשר להוציא מן הבור ולחוץ משום איסור הוצאה, ולכאורה אין זה הכרח שהרי אפשר שהבור אינו עמוק יו"ד ולא הוי אלא כרמלית ומותר להוציא ממנו ולחוץ משום דמיירי שהתחומין של חוץ הם בכרמלית ולא ברשוה"ר, אבל לפי דעת הרמב"ם שבכרמלית אין איסור תחומין אלא מדרבנן, א"כ אי אפשר לומר כאן שהתחומין הם בכרמלית, א"כ איך אמר הש"ס כאן דלא נצרכה אלא לר"ע דתחומין דאורייתא הא בתחומין שבכרמלית אין איסורן אלא מדרבנן, א"ו דמיירי בתחומין שברשוה"ר ע"כ הוכרח רש"י ז"ל לפרש דמיירי ביו"ט:

אבל לפי דברי הרמב"ם ז"ל אלו הרי יש לחלק ולאמר דגם ביו"ט שהוצאה בו מותרת אי אפשר לומר שאיסור תחומין גם לדידן בי"ב מיל יהי' מן התורה, שזה לא יתכן שהמעביר יהי' מותר והמהלך יהי' לוקה מן התורה, וכדוגמת סברת הרמב"ם בתחומין שבים ובנהרות, ולפ"ז יש לומר דדוקא לר"ע דס"ל בפסחים (ה ע"ב) דלא אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וס"ל כב"ש ביצה (יב.) א"כ לדידיה הוצאה שלא לצורך או"נ לא הותרה ואסורה מן התורה, וא"כ לדידיה שפיר י"ל שאיסור תחומין ג"כ מן התורה שהמעביר ברשו"ה ג"כ חייב לדידיה שלא לצורך או"נ, ובתחומין שלא הותרה לצורך או"נ כמו שיבואר לפנינו אי"ה אסור ג"כ מן התורה, אבל לדידן דס"ל כב"ה דאמרינן מתוך וכו', ולדעת רש"י ז"ל הותר לגמרי אפי' שלא לצורך כלל, וכן היא ג"כ דעת הרמב"ם, הדרינן לסברת הרמב"ם ז"ל שלא יתכן שהמעביר יהי' מותר והמהלך יהי' לוקה מן התורה, ואין ראי' מהא דעירובין בגוב שבין תחומי שבת שמוכח דתחומין דאורייתא גם ביו"ט, דשם לר"ע קאי ולר"ע שפיר הוי תחומין דאורייתא גם ביו"ט מן התורה משא"כ לדידן גם בי"ב מיל, וכנ"ל: ג) אולם שבתי וראיתי שאין הדמיון עולה יפה, דדווקא בים ובכרמלית ס"ל להרמב"ם שלא יתכן שהמעביר יהי' פטור והמהלך יהי' לוקה מן התורה, והיינו משום שבים ובכרמלית הוצאה והעברה בהם אינה מלאכה כלל וכיון שאינה חשובה בהם מלאכה אי אפשר שיהא בהן איסור הליכה חוץ לתחום שאין זה בגדר מלאכה כלל, אבל ביו"ט נהי שהוצאה לדידן מותרת היינו משום מתוך וכו' אבל חשובה היא מלאכה גם ביו"ט שהרי בשבת חייב על זה, וא"כ אין ללמוד מזה לדין תחומין ביו"ט שלא שייך בהם מתוך שגם או"נ לא הותר בתחומין, ושפיר י"ל שנוהג איסור תחומין בהם מן התורה ברשוה"ר כיון שיש בהן איסור בשבת הוא הדין ביו"ט:

ולא עוד שאף אם נאמר שלא לחלק כן, מ"מ י"ל שדין תחומין ודין הוצאה ומעביר ביו"ט אינן תלויים זב"ז לפמש"כ עוד הרמב"ם בתשו' הנ"ל לבאר טעמו שבים ובנהרות אין איסור תחומין מן התורה, וז"ל, וכש"כ שלא יעלה על הדעת שיהא בהליכה במים אסור תחומין דאורייתא ממחנה ישראל שהוא רשוה"ר, והלא ידוע שאיסור הטלטול שיש חיוב סקילה אמרו בו המעביר ד"א ברשוה"ר מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר כן בלי ספק המהלך י"ב מיל עפ"י המים המועטים פטור לפי שאינו דומה למחנה ישראל עכ"ל, וכיון מה שאין תחומין בכרמלית אפי' בי"ב מיל הוא משום שאינו דומה לדגלי מדבר א"כ אין ללמוד דין תחומין ביו"ט מתחומין דים וכרמלית, דשאני ים וכרמלית משום שאינו דומה לדגלי מדבר וע"כ אין בהם איסור תחומין משא"כ תחומין ביו"ט ברשוה"ר אפשר שאסורים מן התורה אף שהוצאה מותרת ביו"ט:

ד) ולפי טעם זה שהסביר לנו הרמב"ם ז"ל דינו שאין איסור תחומין מן התורה אלא ברשוה"ר ולא בים וכרמלית אני אומר שאין זה אלא לדידן דס"ל שאיסור תחומין מן התורה הוא דווקא בי"ב מיל דילפינן זה ממחנה ישראל, וכיון שאיסורו אנו למדים ממחנה ישראל שפיר אמרינן שכל שאינו דומה כמחנה ישראל אין בו איסור תחומין מן התורה, אבל לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא ולא יליף לה ממחנה ישראל אלא מקרא דערי הלוים כמבואר בסוטה (כז ע"ב) שאלפים אמה שנאמרו בהם הוא לתחום שבת, א"כ לדידיה יש לומר שאיסור תחומין מן התורה הוא גם בים ובנהרות, ואיסור תחומין ומעביר אינם תלויים זב"ז כלל, ואף במקום שאין איסור הוצאה מ"מ דין תחומין נוהג בהם מן התורה:

[הערה - ובזה אמרתי לפרש מחלוקת ר"מ ורי"ו במס' מע"ש פ"ה מי"ד בוידוי מע"ש דר"מ ס"ל שכהנים ולוים אינם מתודים שלא נטלו חלק בארץ ורי"ו ס"ל שמתודים משום שיש להם ערי מגרש דאזלי לטעמייהו, דר"מ ס"ל בעירובין (לה.) תחומין דאורייתא וע"כ ס"ל כר"ע בסוטה דאלף למגרש האלפים לתחום שבת ולא היו ללוים שדות וכרמים וע"כ אינם מתודים, ורי"ו דס"ל בעירובין שם תחומין דרבנן וע"כ ס"ל כר"א בנו של ריוה"ג דאלף למגרש ואלפים לשדות ולכרמים, (כמבואר בסוטה שם מחלוקת ר"ע ור"א בנו של ריוה"ג שנחלקו בתחומים אם דאורייתא או דרבנן) וע"כ לרי"ו דס"ל דתחומין דרבנן ס"ל דאלפים לשדות ולכרמים וא"כ היו לכהנים ולוים שדות וכרמים ע"כ ס"ל דמתודים וז"נ. ע"כ]:

ולפ"ז אין הכרח למה שכתבנו למעלה לפרש דברי רש"י בעירובין בגוב שבין שני תחומי שבת דמיירי ע"כ ביו"ט דבשבת הי' אסור להוציא מן הבור לרשוה"ר משום דע"כ ברשוה"ר מיירי, שאם בכרמלית לא הי' אסור תחומין מן התורה וכדעת הרמב"ם, וכמו שנתבאר למעלה, דלפי האמור דלר"ע דיליף תחומין דאורייתא מקרא דערי הלוים איסור תחומין הוא מן התורה גם בימים ונהרות ובכרמלית, א"כ אפשר הא דגוב הוא בשבת ומותר להוציא ממנו ולחוץ משום שהתחומין הם ג"כ בכרמלית ומ"מ איסור תחומין נוהג בהם מן התורה לר"ע:

ה) ויש לענ"ד ראי' והוכחה לזה שהרי דעת רש"י ז"ל ותוס' בעירובין (ה.) וכן הרבה גאונים דדין רשוה"ר אינו אלא במקום שבוקעים בו ששים רבוא, א"כ איך סובר ר"ע דאלפים אמה שנאמרו בערי הלוים הם לתחום שבת שהרי במכות י"א (ובערכין לג ע"ב) אמרו שערים הללו (ערי הלוים) אין עושים אותם לא כפרים קטנים ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינוניות ויעו"ש ברש"י כדי שלא יהו הכל נקבצים בם ותהא רגל גואל הדם מצוי' בהם, וכיון שאין עושים אותם כרכים גדולים כדי שלא יהו רבים מצויים בהם ודאי שאין שישים רבוא בוקעים בהם בכל יום וא"כ אין בהם ומסביב להם דין רשוה"ר, וכיון שאין להם דין רשוה"ר אין תחומין נוהג בהם מן התורה, א"כ איך ס"ל לר"ע דאלפים אמה שנאמרו בהם הוא לתחום שבת, אלא ודאי שזה שכתב הרמב"ם ז"ל שאין דין תחומין מן התורה אלא ברשוה"ר אינו אלא לדידן דילפינן תחומין ממחנה ישראל, אבל לר"ע דיליף תחומין מערי הלוים דין תחומין הוא מן התורה גם בימים ובכרמלית:

ו) ובדברי רש"י ז"ל שמפרש דהא דגוב בין שני תחומי שבת דמיירי ביו"ט י"ל דס"ל כסברא הראשונה של הרמב"ם ז"ל שלא יתכן שיהא המעביר פטור והמהלך חייב, ולפ"ז אי אפשר לומר דמיירי בשבת וכשהתחומין הם בכרמלית דא"כ לא הי' אסור גם לר"ע מדאורייתא וע"כ דמיירי ביו"ט וכשהתחומין הם ברשוה"ר וע"כ לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא גם ביו"ט כן. מיהו אין מדברי רש"י ז"ל אלו הכרח דס"ל שגם לדידן בי"ב מיל הוי מן התורה גם ביו"ט, שהרי אפשר דס"ל כמו שצדדתי למעלה דדווקא לר"ע דלא ס"ל מתוך וכו' והוצאה אסורה מן התורה שלא לצורך או"נ וע"כ גם איסור תחומין ביו"ט מן התורה, משא"כ לדידן שהוצאה הותרה ביו"ט שלא לצורך כלל אפשר שאין תחומין מדאורייתא ביו"ט מכח הסברא שלא יתכן שיהא המעביר פטור והמהלך חייב: וזה אין להקשות גם אם מיירי הא דגוב ביו"ט לר"ע דלא ס"ל מתוך וכו' ולא הותרה הוצאה שלא לצורך או"נ א"כ איך הוא מוציא תבן מן הגוב לחוץ הא תבן אינו ראוי לאכילת אדם וא"כ אינו לצורך או"נ ואסור גם ביו"ט משום איסור הוצאה, זו אינה קושיא דר"ע לטעמיה דס"ל בביצה (כא.) דנפש אפי' נפש בהמה במשמע וא"כ מותר להוציא גם לצורך בהמתו להאכילה, וזוהי שכוון רש"י ז"ל בדבריו שכ' ואלו נוטלין ואוכלין היינו דווקא אוכלין לצורך בהמתו לאכילה ולא לצורך אחר: ז) מיהו לפמש"כ במ"א דגם לב"ש דס"ל שלא הותרה הוצאה שלא לצורך או"נ ביו"ט וכן לר"ע, שכ"ז בהוצאה מרשות לרשות מרשוה"ר לרשוה"י או איפכא אבל מעביר ד"א ברשות הרבים דאמרינן בשבת (צו ע"ב) דהלכתא גמירי לה הלכה לממ"ס ורש"י ז"ל בשבת (קלב.) כתב שאין למדים הלכה בי"ג מדות לפ"ז דין העברת ד"א ברשוה"ר אין ללמוד ביו"ט במה מצינו משבת, וא"כ גם לב"ש ולר"ע העברת ד"א ברשוה"ר לא נאסרה ביו"ט, ולפ"ז הדרינן לסברא קמייתא של הרמב"ם ז"ל שלא יתכן שהמעביר יהא פטור והמהלך יהא חייב שאין איסור תחומין מן התורה גם לר"ע ביו"ט כיון שהמעביר בו פטור, והא דגוב בין שתי תחומי שבת שרש"י מפרש שמיירי ביו"ט אין זו סתירה, דדווקא רש"י ז"ל ס"ל כן משום דלטעמיה אזיל שמפרש גוב היינו בור וע"כ הוכרח לפרש כן שמיירי ביו"ט וכמו שכ' למעלה, אבל לפי מה שפרשו התוס' שם דגוב אין פרושו בור כלל וגוב הוא מלשון קש וגבבא אינו מוכרח כלל דמיירי ביו"ט ויש לפרש דבשבת מיירי, וביו"ט באמת גם לר"ע אין תחומין אלא מדרבנן, ורק רש"י ז"ל ס"ל כן ולטעמיה אזיל בחגיגה דס"ל דתחומין גם ביו"ט אסור מן התורה, אבל אין זו ראי' וכמו שנת':

ח) אמנם מדברי התוס' פסחים (צג ע"ב) ד"ה רב יהודה על קושיתם שם שרב יהודה ס"ל דמן המודיעים לא יכול ליכנס בחצי היום וכל הלילה ולעולא בשעת שחיטה דנחזי אנן שתי' משום דלר"ע קיימינן דאית ליה תחומין דאורייתא ולר"י יכול ליכנס מן המודיעים עד סמוך לתחום בתחום הלילה וכו' ליכא בינייהו השתא כולי האי, וכן הוא מפורש כדברי התוס' בירושלמי פסחים שם ה"ב כדי שיבא ויאכל והוא שיהא בתוך אלפים אמה עד שלא חשיכה יעו"ש, הרי מפורש דלר"ע דתחומין דאורייתא גם ביו"ט כן, דמשו"ה חשיב ליה דרך רחוקה שאם תחומין דרבנן ביו"ט לא היו חכמים מעמידין דבריהם במקום כרת וכהערת הש"ק שם, וזוהי לכאורה סתירה מפורשת לדברינו: אבל באמת מהירושלמי אין ראי' לדחות דברינו, שהירושלמי לטעמיה אזיל דלא ס"ל דמעביר ד"א ברשוה"ר הלכתא גמירי לה, כמו שכ' התוס' בשבת (ה ע"ב) ד"ה בשלמא דבירושלמי פ"ק דשבת פריך לב"ע דמהלך כעומד דמי אין אדם מתחייב ד"א ברשוה"ר ומשני משכחת לה בקופץ, וכ' התוס' דש"ס דילן לא חשיב לה פירכא כדאמר בפ' הזורק דד"א הילכתא גמירי לה ולהכי לא מקשה כלום יעו"ש, הרי שהירושלמי לא ס"ל דד"א ברשוה"ר הלכתא היא וע"כ דס"ל דד"א ילפינן מאיזה למוד מהכתוב, וכן הוא באמת בירושלמי פ' הזורק דזורק ד"א ברשוה"ר יליף לה מתופרי יריעות ולא פריך עלה כמו בש"ס דילן (צו ע"ב), וכיון שהירושלמי ס"ל דד"א ברשוה"ר חייב לא מכח ההלכה לבד שפיר ילפינן מינה ד"א ברשוה"ר גם ביו"ט וממילא הו"ה תחומין, משא"כ לש"ס דילן דד"א ברשוה"ר הוא מכח ההלכה ממילא ביו"ט לית לן, דאין למדים מהלכה, וע"כ אין גם תחומין ביו"ט מן התורה אפי' לר"ע וכסברת הרמב"ם ז"ל שלא יתכן שהמעביר יהי' פטור והמהלך יהי' חייב:

ט) ואם כנים אנו בדברינו דגם למ"ד תחומין דאורייתא ביו"ט אינם אלא מדרבנן, הי' אפשר ליישב קושית התוס' בעירובין (כט.) בהא דאחד שעירב בבצלים והושיבו ר"מ בד' אמותיו שכ' התוס' שע"כ חוץ לעיר הי' דבעיר הי' מהלך את כולה או כר"י שאין לו אלא ד"א, ואין לומר משום דר"מ קניס שוגג אטו מזיד דהא בדאורייתא לא קניס ור"מ ס"ל תחומין דאורייתא, ולפי האמור אפשר דהא עובדא ביו"ט הוי (ולשון שבת הוא ג"כ ביו"ט עיי' סוכה כז ע"ב) וביו"ט גם לר"מ מדרבנן הוי ע"כ קניס שוגג אטו מזיד:

אבל באמת מוכרחין אנו לומר כתי' התוס', שאל"כ אמאי הושיבו ר"מ בד' אמותיו הא מתעסק הוי שסבור שתוך תחומו הוי ונמצא שהי' חוץ לתחומו והוי כמו נתכוון לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר או כסבור רשוה"י ונמצאת רשוה"ר שכ' התוס' בשבת שמתעסק הוי, וכבר הוכחתי במ"א (שלא כדעת הגרע"א בתשו' סי' ח') שמתעסק אפי' שגגת עברה לא הוי, וא"כ הוי כמו שהוציאו עכו"ם או רוח רעה ונתנוהו בעיר אחרת או בדיר ובסהר דלר"ג וראב"ע מהלך את כולה כיון שאף שגגת עבירה לא הוי ואפי' קניס ר"מ שוגג אטו מזיד בכה"ג לא קניס, וע"כ מוכרחין אנו לומר כתי' התוס' דחוץ לעיר הי' או דסבר כר"י ור"ע שאף בנתנוהו בדיר ובסהר אין לו אלא ד"א: י) ולולא דברי התוס' בחגיגה (יז ע"ב) שהבינו דברי רש"י שכתב דאי יו"ט תחומין אסור היינו מדאורייתא הייתי אומר שכוונתו שע"כ ליכא למימר שהא ופנית בבקר הוא ביו"ט שא"כ איך אסרו חכמים תחומין הא מקרא מפורש שתחומין מותר, וכל שהתירה התורה בפירוש אין כח ביד חכמים לאסור, כמו שכ' הטו"ז ביו"ד סי' קי"ז, וע"כ מדאסרו חכמים תחומין ע"כ האי בבקר אין פשוטו ביו"ט גופיה אלא בחוה"מ, ואי דהיא גופה תקשי מנ"ל לחכמים דהאי בבקר הוא בחוה"מ דילמא באמת ביו"ט ולא הי' להם לאסור תחומין, י"ל שזה היתה קבלה בידם, ורק רש"י ז"ל בא להוכיח שכן היתה הקבלה בפשט הכתוב שאל"כ לא הי' להם לאסור תחומין, באופן שי"ל שגם רש"י ז"ל ס"ל דתחומין ביו"ט הוא מדרבנן אף לר"ע:

ב:

א) הנה הארכנו בדין תחומין ביו"ט שמקום יש בראש לומר שתחומין ביו"ט אינו אלא מדרבנן לכו"ע אף לר"ע, אולם אף לדברי התוס' בחגיגה ורש"י שם ובעירובין וכן להירושלמי שמכולם נשמע דלמ"ד תחומין דאורייתא גם ביו"ט כן, יש בזה מקום עיון וצריך באור הא דמצינו תחומין מדאורייתא, ואמאי לא אמרינן גם בתחומין מתוך וכו' כמו באיסור הוצאה שמותר להוציא אף דבר שאינו או"נ מתוך שהותר לצורך או"נ הותר נמי שלא לצורך ולדעת רש"י ז"ל בביצה י"ב אף שלא לצורך היום כלל, וא"כ אמאי לא נאמר בתחומין כמו כן, ואיך כתב רש"י דאיסור תחומין מדאורייתא. והנה באמת מצינו בכמה מקומות שגם לצורך או"נ לא הותר איסור תחומין ואסור להביא מחוץ לתחומין גם או"נ, וזה עוד יותר תימה אמאי מי גרע מהוצאה שהותר לצורך או"נ, ובאמת כבר עמד על מדוכה זו מוהרש"א ז"ל בתוס' כתובות (ז.) אמאי לא הותרו תחומין לצורך או"נ, וראיתי בפנ"י שתי' משום שתחומין הוו מכשירין ולא הותר בדבר שאפשר לעשותו מעיו"ט, ולא הבנתי אמאי לא הוי או"נ גופא כמו בהוצאה דחשיב מלאכה באו"נ הכ"נ יהיו חשובין תחומין מלאכה באוכל נפש: ב) וראיתי להגאון רע"א ז"ל בדרוש וחדוש לפסחים צ"ג שהבאתי למעלה על מה שכתבו התוס' שם דלר"ע דס"ל תחומין דאורייתא אינו יכול ליכנס מן המודיעים רק עד סמוך לתחלת הלילה אבל לא בלילה משום איסור תחומין, שתמה על זה ג"כ אמאי לא יוכל ליכנס גם בלילה כדי לאכול את הפסח דהוי צורך או"נ וכמו הוצאת סכין ברשוה"ר, ולענ"ד דכאן לא ק"מ דבאמת משמע מתוס' שם (סח ע"ב) דהבאת חוץ לתחום הוי רק מכשירין וכמו שכ' הפנ"י, אבל יש לחלק בזה דלילך חוץ לתחום וכן הוצאת סכין ברשוה"ר כדי לאכול עמו הוי רק מכשירין משום שאינו עושה המלאכה באו"נ עצמו רק במכשיריו, היינו במה שהולך, שהליכתו אינה אלא מכשירין שמכשירתו לאכול, וכן הוצאת הסכין, והוו כ"ז מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט שלא הותר ביו"ט, והא דשרי הוצאת סכין ברשוה"ר היינו מטעם מתוך וכו' מתוך שהותר להוציא המאכלים עצמם אם יש צורך בזה לרשות הרבים דבזה הוי המלאכה באו"נ עצמו הותר ג"כ שלא לצורך או"נ, וא"כ הוצאת סכין לא גרע משאר הוצאה, אולם לר"ע דלית ליה מתוך כדאיתא שם (ה ע"ב) א"כ לדידיה באמת אסור להוציא סכין ברשוה"ר משום דהוי רק מכשירין ומשום מתוך וכו' לית ליה, וא"כ שפיר כתבו התוס' דלר"ע ודאי אסור לילך חוץ לתחום כדי לאכול חוץ לתחום משום דהוי מכשירין ומתוך לית ליה שנאמר מתוך שהותר להביא פירות מחוץ לתחום דהוי המלאכה באו"נ עצמו, דהא ר"ע לית ליה מתוך, וא"ש דברי התוס'. אבל בעיקר הדבר תמוה דהא מצינו דגם או"נ אסור להביא חוץ לתחום וצריך טעמא למה:

ג) ולזה נראה שהנכון בזה כמו"ש הפנ"י שתחומין אסור מטעם שהם מכשירין שאפשר לעשותן בעיו"ט, והא דלא חשוב כמו הוצאה דחשובה מלאכת או"נ הוא לפמש"כ המג"א סי' ת"ד סק"א בשם הרלב"ח דתחומין דכליו ובהמתו הוי לכו"ע דרבנן אף אם הליכת עצמו הוי דאורייתא יעו"ש, מעתה כיון דאיסור תחומין אינו אלא על הליכת האדם עצמו ועל עקירת רגליו מחוץ לתחום, אבל לא על הבאת הכלים מחוץ לתחום דהבאת הכלים בעצם מותר, וא"כ נמצא דלעולם אין מלאכת התחומין נעשה בהוצאת החפץ כי אם בהאדם ההולך, א"כ גם במביא מחוץ לתחום או"נ אין זה אלא מכשירין, כיון שאין המלאכה נעשתה בהאו"נ המובא מחוץ לתחום כי אם בהאדם המביא שהוא עוקר רגליו חוץ לתחום, וא"כ המלאכה נעשה בהאדם ולא באו"נ המוצא, והאדם עצמו אינו אלא מכשירין, וע"כ לא הוו זה מלאכת או"נ אלא מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט שאסור, משא"כ בהוצאה הוא להיפך שאין האיסור על האדם ההולך שהרי האדם מותר ללכת מרשהו"י לרשהו"ר או איפכא והאיסור רק בהוצאת החפץ וא"כ מלאכת ההוצאה נעשתה בהחפץ המוצא וע"כ באו"נ אם הוא מוציא הוי מלאכת או"נ משא"כ בתחומין: ד) והנה המג"א הביא שם עוד דעת מוהר"ם אלשקר דהוצאת כלים ובהמתו הוא ג"כ דאורייתא, מעתה ביו"ט למוהר"ם אלשקר כל איסור תחומין דרבנן, דלדידיה ע"כ כיון דאיכא תחומין דאורייתא בהוצאת כליו ובהמתו א"כ במוציא או"נ חוץ לתחום הוי זה מלאכה באו"נ עצמו, וא"כ לדידיה צריך לומר מתוך כמו בהוצאה, וע"כ צריך לומר דעיקר איסור תחומין ביו"ט שאינו מותר גם לצורך או"נ הוא רק גזירה דרבנן שלא התירו מלאכת או"נ בתחומין אף דשאר מלאכות מותר באו"נ, וא"כ איסור הוצאה מחוץ לתחום דרבנן גם למוהרמ"א ביו"ט, ונמצינו למדים דבין לדעת מוהרלב"ח בין לדעת מוהרמ"א הוצאת כלים חוץ לתחום ביו"ט הוי דרבנן, למוהלב"ח הוצאת כלים גם בשבת דרבנן ולמוהר"ם דבשבת דאורייתא מ"מ ביו"ט מותר מדאורייתא מטעם מתוך ולא הוי רק גזירה דרבנן בתחומין, ורק החילוק יהי' לדעת מוהרלב"ח גם בשבת הוצאת כלים מדרבנן, ולדעת מוהרמ"א בשבת דאורייתא וביו"ט מותר מטעם מתוך א"כ לכו"ע ביו"ט מדרבנן, וא"כ אזדא לה הראי' שהביאו רבים מהאחרונים מגמ' עירובין מ"ה דבג' פרסאות הוי ג"כ דרבנן מהא דאמר שם ממים שקנו שביתה באוקינוס דהוי ספק דדבריהם ולהקל והא שם הוי ג' פרסאות, ולדברינו נדחה ראי' זו דשם ביו"ט ובמים שהם צורך או"נ דודאי מותר לכו"ע מדאורייתא וכמו שנת', ואף אם לא נאמר מתוך בדבר שאינו צורך היום כלל וכדעת התוס' מ"מ הכא במים עסקינן שצריך להם ביו"ט, אם לצורך או"נ או לצורך היום אחר:

ה) רק בזה יהי' חלוק ביו"ט, דלדעת מוהרלב"ח דהוצאת כלים חוץ לתחום דרבנן א"כ איסור תחומין אפשר להיות מדאורייתא גם ביו"ט משום דלא שייך מתוך, דעיקר איסור תחומין הוא בהאדם בהליכתו וזה אינו או"נ אלא מכשירין שלא הותרו ביו"ט, אבל לדעת מוהר"ם אלשקר דהוצאת כלים דאורייתא נמצא שיש איסור תחומין גם בהחפץ, וממילא ביו"ט דבאו"נ צריך להיות מותר איסור תחומין במביא או"נ מחוץ לתחום מותר נמי שלא לצורך או"נ מטעם מתוך, וממילא גם אדם מותר לילך חוץ לתחום מטעם מתוך, ולר"ע דלית ליה מתוך הליכת האדם עצמו חוץ לתחום אסור מדאורייתא, ושפיר כתבו התוס' שם דלר"ע אסור לילך חוץ לתחום מדאורייתא כדי לאכול הק"פ משום דר"ע לית ליה מתוך, ודו"ק היטב בכל זה ותמצא כי הדברים נכונים בעז"ה: ו) אבל מה שעומד לנגדנו הוא הא דגוב בין שני תחומי שבת שהבאנו למעלה שפרש"י דביו"ט מיירי, ושם אמרינן דלא צריכא אלא לר"ע דאמר תחומין דאורייתא מה"ד דילמא אתי לאחלופי ופרש"י וליקח מחוץ לתחום שאינו שלהן וקא עברי אדאורייתא, הרי מוכח מכאן חדא שאיסור תחומין הוא אף בהוצאת כלים מדאורייתא וכדעת מוהר"ם אלשקר ושלא כהרלב"ח, ושנית דלדעת מוהרמ"א הא כתבנו דביו"ט אינו אסור מן התורה כלל באו"נ כמו הוצאה ואף שלא לאו"נ מתורת מתוך וכו' וכאן מוכח איפכא שאף באו"נ אסור מן התורה איסור תחומין, דהא דתבן אף שאינו ראוי לאכילת אדם מ"מ ע"כ לצורך בהמה הוא כמו שכ' רש"י שם ואוכלין ור"ע לטעמיה דנפש אפי' בהמה במשמע כמו שכ' למעלה, וא"כ הר"ז ההיפך מן הקצה אל הקצה למש"כ למעלה: ז) אחרי עיוני מצאתי להריטב"א בחי' לעירובין שם שעמד על דברי רש"י אלו וכ' וז"ל וק"ל דאפי' לר"ע ליכא איסורא דאורייתא אלא כשיוצא חוץ לתחום אבל בעומד תוך התחום ולהביא מחוץ לתחום תוך ד"א אין בו איסור לר"ע יותר מלרבנן, וכו' עכ"ל, הרי דבר זה שנחלקו בו הרלב"ח ומוהר"ם אלשקר נפתח בגדולי הראשונים רש"י והריטב"א ז"ל, שרש"י ס"ל שגם הונאת כלים אסור מדאורייתא חוץ לתחום והריטב"א ס"ל שזה אינו אסור אלא מדרבנן, וע"כ פירש הא דליחוש דילמא אתי לאחלופי היינו דילמא לא רמי אנפשיה ונפיק חוץ לתחום כדי להביא אצלו וקא עברי אדאורייתא, ולדבריו ניחא כמו שכתבנו כיון שהאיסור הוא בהליכת האדם אין זה אלא מכשירין שאפשר לעשותם בעיו"ט ואסור מדאורייתא, אבל לדברי רש"י ז"ל קשה כנ"ל: אבל באמת אין סתירה מכאן לדברינו אף לפי פרש"י, דהכא שאני, כיון שיש לו תבן בתוך התחום כדי להאכיל לבהמתו הרי ההבאה מחוץ לתחום אינה לצורך או"נ כלל, ואף שלדעת רש"י ז"ל בביצה אם אמרינן מתוך הותרה אפי' שלא לצורך היום כלל, מ"מ הכא לדברי ר"ע קיימינן ור"ע לית ליה מתוך, וא"כ אם יש לו בתוך התחום או"נ אם נמשך והביא מחוץ לתחום הוי שלא לצורך או"נ כלל ועבר אדאורייתא. אלא שעדיין צ"ע קצת לרבה דס"ל בפסחים (מו ע"ב) באופה מיו"ט לחול שאינו לוקה משום הואיל, דאי מיקלעי אורחים וחזי להו השתא נמי חזי ליה, ויעו"ש בתוס' שאף למאן דלית ליה מתוך הואיל אמרינן, א"כ הכ"נ יש לומר דלא עבר אדאורייתא הואיל ואי מיקלעי ליה בהמות רבות שהתבן שבתוך התחום לא יספיק להם וחזי להו השתא נמי חזי ליה, ואפשר משום דלא שכיחי לא דמי' לאורחים כמו שכ' התוס' שם בפסחים דלא אמרינן הואיל ואי חזי לחולה שיש בו סכנה משום דלא שכיחא:

ח) אולם מה שנראה לי נכון יותר בהיתר השאלה הזאת שנתחבטו בזה רבותינו האחרונים ז"ל אמאי לא הותר איסור תחומין באו"נ, והוא משום שאו"נ לא הותר רק בדבר שהוא מלאכה שזה התירה התורה לצורך או"נ כדכתיב קרא כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו וכו', אבל איסור תחומין שאינו בגדר מלאכה כלל והוא איסור מיוחד לעצמו אינו בכלל המקרא של היתר לצורך או"נ משום שאינו בכלל המלאכות כלל. וראי' לדבר לענ"ד שאיסור תחומין אינו בגדר מלאכה מהא דאיתא בשבת (נג ע"ב) היתה בהמתו עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה ופרש"י ז"ל משום דלא הוזהר הוא על תחום בהמתו יעו"ש, והכל טעמא מאי אינו מוזהר על שביתת בהמתו מתחומין כמו שמוזהר על שביתתה משאר מלאכות, א"ו שאיסור תחומין אינו בגדר מלאכה כלל ואינו מצווה על שביתתה אלא ממלאכה ולא על דבר אחר, וע"כ אני אומר גם להיפך לחומרא, כיון שתחומין אינן בגדר מלאכה כלל לא על זה אמרה תורה שאו"נ יעשה בו והוא אסור אפי' לצורך או"נ למ"ד תחומין דאורייתא, או לדידן גם בי"ב מיל אם נאמר שהוזהרו על תחומין ביו"ט:

זאת תורת העולה מכל הדברים שכ' שתחומין ביו"ט הוא מדרבנן גם לדידן בי"ב מיל שהוא בשבת מן התורה, וכמו שצדדתי למעלה עפ"י סברת הרמב"ם בתשו' שלא יתכן שיהא המעביר פטור והמהלך חייב, ואף לדעת רש"י בעירובין הנ"ל שמוכח מדבריו דלר"ע דתחומין דאורייתא גם ביו"ט כן וכמו שנראה עוד מדבריו בחגיגה כמו שהבינו התוס' שם, מ"מ לדידן בי"ב מיל אינו מן התורה מטעם מתוך וכו', ואפי' לפמש"כ בסמוך לחלק לדעת רש"י דבתחומין לא הותר לצורך או"נ כלל, מ"מ מוכח דדעת רש"י ז"ל דלדידן גם י"ב מיל אינן מן התורה, שהרי בביצה כ"ד אמרינן שפירות הבאים מחוץ לתחום הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, וכ' רש"י הטעם שהקילו במחוץ לתחום לפירות מחוברין משום דתחומין דרבנן יעו"ש, ומי לא עסקינן שהנכרי הביא את הפירות מחוץ לתחום די"ב מיל, ולדעת רש"י ז"ל בעירובין גם הבאת חפץ חוץ לתחום הוי דאורייתא למ"ד תחומין דאורייתא וא"כ אמאי מותר בכה"ג לישראל אחר, א"ו דרש"י ס"ל דגם י"ב מיל לדידן אינן מן התורה וכן מוכח מדברי רש"י ז"ל ביומא (סו ע"ב) על מה דאמרינן עתי ואפי' בשבת למאי הילכתא וכ' שם רש"י דאי משום תחומין דרבנן היא, והרי צריך לי"ב מיל שהוא מן התורה, א"ו דרש"י ס"ל דתחומין די"ב ג"כ מדרבנן וא"כ בין להרמב"ם ז"ל שי"ב מיל מן התורה מ"מ ביו"ט הוא מדרבנן, וגם לדעת רש"י ז"ל דלמ"ד תחומין דאורייתא גם ביו"ט כן, מ"מ לדידיה גם בי"ב מיל מדרבנן היא אפי' בשבת, וא"כ ביו"ט לכו"ע מיהא מדרבנן, ונפק"מ בתחומין למעלה מעשרה דהוי ספק בעי' דלא איפשטא דביו"ט הוי ספד"ר ולקולא, אפי' בי"ב מיל, והכי נקטינן. וזהו מה שרצינו לבאר בעז"ה:

ג:

א) ולא אמנע מהעלות כאן בשולי מכתבי שבכה"ג שכ' למעלה שתחומין אף שהם מכשירין מ"מ אמרינן מתוך שהותרו לצורך או"נ מן התורה הותרו גם שלא לצורך או"נ, אמרתי לבאר בזה סברא אחת סתומה מאד בגמ' ביצה (כז.) שתולה הא דרואין מומין ביו"ט במחלוקת ר"מ ור"י בראית מום בבכור לאחר שחיטה, דר"מ סבר ראיית בכור לאו כראיית טריפה, ראיית בכור מחיים ראיית טריפה לאחר שחיטה, מינה ראיית טריפה אפי' ביו"ט ראיית בכור מעיו"ט, והדבר תמוה מה ענין ראיית מומים ביו"ט שטעם האיסור הוא משום מתקן לראיית בכור מחיים או לאחר שחיטה, ויעוי' רש"י שם שנדחק בזה לפרש דכיון שראיית בכור חשוב שדווקא מחיים ע"כ חשוב ראיית בכור מתקן, והסברה דחוקה גם אינה מובנת כלל:

ב) והנ"ל בביאור דבר זה הוא עפ"י מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בדין מריטת הנוצות בעופות ביו"ט, שהרמב"ם אוסר והרמב"ן ז"ל מתיר כיון דמ"מ יצטרך למרוט את הנוצות לאחר שחיטה, שגם במריטה לאחר שחיטה איכא משום תולש ומותרת משום או"נ א"כ מה לי קודם שחיטה מה לי לאחר שחיטה, דהא עכ"פ יצטרך לעשות אותה מלאכה. והה"מ כ' לתרץ דברי הרמב"ם משום דקודם שחיטה אין זה אוכל דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכיון שאין זה אוכל לא חשוב מלאכה באו"נ והוי רק מכשירין שאפשר לעשות מעיו"ט, משא"כ לאחר שחיטה דהוי אוכל נפש שהותר ביו"ט, וכן כ' הרא"ש בפ"ג דבכורות לחלק כן משום דקודם שחיטה אין זה אלא מכשירין שאפשר למיעבדה מאתמול יעו"ש:

אבל לדעתי דברי הרמב"ן ז"ל צודקים, דכיון דמ"מ הותרה אותה מלאכה לאחר שחיטה משום צורך אוכל נפש, א"כ גם קודם שחיטה נהי דהוי מכשירין מ"מ משום מתוך שהותרה אותה מלאכה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך או"נ, ומכשירין אלו לא גריעי משאר צורך יו"ט שאינו או"נ שהותר מטעם מתוך, והרמב"ם ז"ל לטעמיה אזיל דס"ל בפ"א מה' יו"ט שלא אמרו מתוך אלא בהוצאה והבערה כמו שביאר הה"מ שם דעתו, וע"כ שפיר כתב שאסור משום דהוו מכשירין, ומשום מתוך לא הותר כלל בשאר מלאכות, אבל הרמב"ן ז"ל ס"ל דבכ"מ אמרינן מתוך וכו' ע"כ שפיר מותרת המריטה גם קודם שחיטה משום מתוך:

ג) והנה הרלב"ח הקשה על מה שכ' הרמב"ם ז"ל בטעם איסור הגבהת תרו"מ בשבת וביו"ט משום שמא יכתוב ואמאי לא סגי ליה בטעם מתקן, ותי' דמשום מתקן אי אפשר לאסור ביו"ט דהא כל צרכי או"נ הותרו ביו"ט א"כ אף תיקון תרו"מ ג"כ מותר משום דלא גרע משארי מלאכות דאורייתא שהותרו לצורך או"נ, וע"כ הוצרך לטעם משום שמא יכתוב:

והשתא כיון דלא שייך איסור מתקן באו"נ ביו"ט כיון שהותרו כל מלאכות תתבאר סברת הגמ' בביצה בראיית בכור ביו"ט כמין חומר, והוא שאם ראיית בכור אינו אלא מחיים ולא לאחר שחיטה אסור שפיר משום מתקן דמחיים אין זה או"נ אלא מכשירי או"נ, כמו שכ' הה"מ והרא"ש דמחיים אין הבהמה חשובה אוכל נפש, ואין מתקן דראיית בכור אלא מכשירי או"נ שלא הותר ביו"ט, ואין להתיר מטעם מתוך שהותרה לאחר שחיטה, ז"א שאותו מתקן דראיית בכור אינו לאחר שחיטה וא"כ אין בו מתוך כלל, משא"כ אם רואין בכור לאחר שחיטה אז הי' מותר גם קודם שחיטה משום מתוך ושפיר תלי לה הש"ס דין דרואין בכור ביו"ט במחלוקת זו דר"מ ור"י אם רואין מומין לאחר שחיטה, והענין נחמד מאד בביאור סברת הגמ', ואביי דדחי לה ששם הטעם משום קנסא הוא כמו שפרש"י משום שאם אדם אחר שחטו וקסבור שהוא ניתר מפי מומחה גם ר"מ מודה דרואין לאחר שחיטה א"כ שוב הוי כראיית טריפה שמותר, והדברים נחמדים בעז"ה:

ד) ובזה אמרתי ליישב קושית מוהרש"א ז"ל לפי פירוש זה שברש"י שם דלר"י היכא דהוי בו מום עובר מעיו"ט ונעשה בו מום קבוע ביו"ט לא הוי מוקצה ורואין ביו"ט, א"כ מאי פריך הגמ' שם מתניתין נמי דייקא דאפי' במום קבוע הנופל בו בעיו"ט אוסר ר"ש דמאי אין מומו ניכר אילימא שאין מומו ניכר כלל צריכא למימר דהא ר"י נמי אוסר, והשתא הא איכא לאוקמי דאין מומו ניכר שלא הי' בו מום קבוע מעיו"ט אלא מום עובר דהשתא ודאי צריכא למימר דר"ש אוסר כיון דר"י מתיר כה"ג דלית ביה משום מוקצה. ולפי האמור א"ש, דטעמו דר"ש דאוסר הוא דכיון שאין רואין ביו"ט מומין משום דהוי מתקן ע"כ הו"ל מוקצה לר"ש כמו שכ' התוס' שם, ולפי זה אין זה אלא במום שנולד בו בעיו"ט וע"כ אין רואין אותו ביו"ט משום דהוי מכשירין שאפשר לעשותן בעיו"ט, אבל במום שנולד בו ביו"ט ס"ל שפיר לר"ש דרואין אותו ביו"ט משום דהוי מכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט שמותר גם ביו"ט, ועוד יש להאריך בזה אבל אין זה מקומו, והדברים נכונים בס"ד:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה