אור ברסלב
שות מרחשת א › סימן ט

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · סימן ט

סימן ח

בדין טלטול מוקצה לצורך מצוה בשבת או ביו"ט:

א:

א) הנה בשבת שאסור טלטול מוקצה לצורך מצוה הדבר מבואר בסוכה (מג ע"ב), פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת והביאו מרביות של ערבה בע"ש והכירו בייתוסין ונטלום וכבשום תחת האבנים, ופרש"י ויודעים הם בחכמים שלא יטלטלו האבנים למחר וכו', הרי שאסור לטלטל מוקצה בשבת אף שהוא לצורך מצות היום: אמנם אם אסור גם ביו"ט, ומה שיש לחלק בין שבת ליו"ט יבואר לפנינו אי"ה, הנה לכאורה גם דבר זה מתבאר לאיסור מהא דתנן במשנה דר"ה (לב ע"ב) שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל ופירש הר"ן שם הא דאין מפקחין את הגל משום טלטול אבנים שהוא מוקצה, הרי שגם ביו"ט אין מטלטלין מוקצה לצורך מצות היום, וכן כתב הטור בסי' תקפ"ח שאם נפל גל של אבנים על השופר אסור לטלטל את האבנים כדי להוציא את השופר הביאו ג"כ המג"א שם:

אולם פי' הר"ן והטור דהאי שאין מפקחין עליו את הגל הוא משום איסור טלטול מוקצה לכאורה אינו מוכרח, שהרי יש לפרש האי דאין מפקחין את הגל הוא משום איסור חפירה ביו"ט, וכמו דאיתא בעירובין (לה.) נפל עליו גל אינו עירוב שמפרש התם דבעי מרא וחצינא דהוי איסור דאורייתא, וכן סתם כל פקוח גל בשבת הוא באיסור תורה כמו ביומא פ"ה לפקח עליו את הגל וכן בסנהדרין (עב ע"ב) לפקח עליו את הגל בשבת שהכל באיסור תורה, וא"כ מי כעורה משנה זו של ר"ה לפרש שהאי אין מפקחין את הגל הוא ג"כ באיסור תורה משום חפירה, אבל איסור מוקצה לא שמענו מזה:

אבל מה שהכריח את הטור והר"ן לפרש כן, הוא לפי גירסתם במשנה אין מפקחין את הגל ואין מעבירין עליו את התחום דתני פקוח הגל קודם העברת התחום, ואם נאמר שפקוח גל זה הוא באיסור דאורייתא אמאי אמרינן שם בגמ' זו ואצ"ל זו קתני הא פקוח הגל דאורייתא והעברת התחום דרבנן א"כ לא זו אף זו הו"ל למימר, וע"כ מפרשים דהאי פקוח הוא טלטול אבנים גרידא ותרווייהו דרבנן, וזו ואצ"ל זו דקתני היינו כמו שפרש"י דהעברת התחום ופקוח הגל ליכא למיגזר בהם אטו דאורייתא ואין עולין ואין רוכבין הוא גזרה אטו דאורייתא שמא יחתוך זמורה וכו', ופירוש זה הוא באמת דוחק גדול, ומהאי טעמא מצא רש"י ז"ל למחוק אותו וכ' דלא גרסינן לה כלל יעו"ש:

ב) וכ"ז לפי גירסתם ששנו במשנתנו פקוח הגל קודם העברת התחום, אבל לפי הגירסא שלפנינו במשנה שבגמ' ובמשנה שבמשניות אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל דתני העברת התחום קודם פקוח הגל הרי קושית הגמ' כפשוטה, השתא דרבנן אמרת לא היינו שאין מעבירין את התחום דאורייתא מיבעי היינו שאין מפקחין את הגל שסתמא דאורייתא במרא וחצינא מכש"כ דלא, וע"ז שפיר משני זו ואצ"ל זו קתני, וא"כ אדרבה מדמפרש הש"ס הא דאין מפקחין את הגל באיסור דאורייתא הי' אפשר להוכיח ההיפך דבאיסור דרבנן דהיינו טלטול אבנים גרידא שהוא איסור מוקצה הי' מותר לטלטל לצורך מצות היום של תקיעת שופר:

ואחרי עיוני בזה מצאתי בחי' הרשב"א שהביא שהרי"צ גאות ז"ל מפרש הא דאין מפקחין את הגל באיסור דאורייתא, וכמו שכתבתי, והרשב"א השיג עליו בזה שא"כ הו"ל לא זו אף זו קתני:

והנה הרשב"א ז"ל השיג ע"ז ג"כ מטעם הנ"ל שלפניו היתה הגירסא אין מפקחין עליו את הגל קודם הא דאין מעבירין עליו את התחום וע"כ הקשה כנ"ל, אבל לפי הגירסא שלפנינו י"ל שגם לפני הרי"ג ז"ל היתה כן ושפיר פי' הרי"ג ז"ל כך. באופן שדין טלטול מוקצה ביו"ט לצורך מצוה תלוי בשני גירסאות הנ"ל:

ג) והנה התוס' בביצה (ח.) הביאו הירושלמי שאם עבר ושחט מותר לכסות אפי' באפר שהוסק ביו"ט, הרי שמותר לטלטל מוקצה ביו"ט לצורך מצוה, וקשה מזה על רבותינו הראשונים ז"ל הנ"ל שהבאתי דס"ל שאסור לטלטל מוקצה לצורך מצות היום, שזה לכאורה דלא כהירושלמי הנ"ל:

והי' אפשר לחלק ולומר דדווקא בטלטול אבנים כדי להוציא את השופר ס"ל להנ"ל שאסור משום שהמצוה לא נעשה באותן האבנים שהוא מטלטל אלא בהשופר וכה"ג לא התירו לטלטל מוקצה, אבל בטלטול אפר כדי לכסות את הדם הרי המצוה נעשית באותו אפר גופיה שהוא מטלטל, בזה שפיר התירו לצורך מצוה:

אולם מדהת"ו בכתובות (ז.) מוכח שגם בכה"ג אסור לטלטל מוקצה לצורך מצוה, שהרי כתבו על הא דאמרינן בפסחים המוצא חמץ בתוך ביתו כופה עליו כלי ולא אמרינן שיהא מותר לשורפו גם ביו"ט משום שהוא צורך היום ואפי' אם לא בטלו, משום שהוא מוקצה ואסור לטלטלו, והא שם הוא מקיים מצות שריפה באותו דבר מוקצה שהוא מטלטל, ואעפ"כ כ' התוס' שאסור לטלטלו שלא כהירושלמי שהביאו התוס' עצמם בביצה הנ"ל. וזה תימה לכאורה:

והנה מהירושלמי עצמו לא הי' קשיא שהירושלמי מפרש שם בביצה הטעם שמותר לכסותו באפר שהוסק ביו"ט משום דעשה דוחה ל"ת, א"כ ס"ל דלא כש"ס דילן דמפרש בר"ה שם דמה"ט אין מעבירין וכו' הוא משום שאין עשה דוחה ל"ת ועשה, והירושלמי ס"ל דיו"ט ל"ת לחוד, וע"כ שפיר ס"ל להירושלמי דמותר לכסות באפר מוקצה משום דעשה דכיסוי דוחה לל"ת דטלטול מוקצה, אבל לדידן דס"ל דיו"ט עשה ול"ת, א"כ שפיר אסור טלטול מוקצה לצורך מצוה משום דהוי עשה ול"ת דדבריהם, שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, והירושלמי לטעמיה אזיל דיו"ט ל"ת לחוד. והא דאין מעבירין עליו את התחום הוא משום דלא הוי בעידנא דמעיקר לאו מקיים עשה וכמו כן אין מפקחין את הגל לפי גירסת הראשונים הנ"ל ואפי' באיסור טלטול דרבנן משום דלא הוי בעידנא, משא"כ בכיסוי באפר מוקצה דבהדי דמטלטל מכסה להדם וכמו דאמרינן בביצה שם דבהדי דכתיש מכסה ליה שפיר הוי בעידנא, ודחי עשה לל"ת של טלטול מוקצה:

אבל באמת אינו דומה טלטול אפר להא דבהדי דכתיש דהא דכתיש שפיר הוי בעידנא, אבל בטלטול מוקצה שתיכף שנוטל את האפר הוא עובר באיסור מוקצה והעשה של כיסוי אינו מקיים רק בשעת כיסוי:

ד) והי' אפשר לבאר בזה יתר דברי הירושלמי שם על הא דאמר שמכסין באפר שהוסק ביו"ט חברי' אמרין שמצות עשה דוחה לל"ת, על דעתיה דר' יונה דו אמר מצות עשה דוחה לל"ת אע"פ שאינה כתובה בצדה ניחא, על דעתיה דר' יוסי דו אמר אין עשה דוחה ל"ת אא"כ כתובה בצדה מכיון שהתחיל במצוה אומרין לו מרק, ויעו"ש בגליון שתמה מזה על פירוש התוס' והר"ש שעשה שאינה כתובה בצדה הוא עשה דקודם הדבור, והא עשה דכיסוי הוא מצוה דלאחר הדבור, וזה באמת תימה גדולה, ולפ"ז הייתי מפרש דעשה שאינה כתובה בצדה היינו שאין העשה מתקיימת בצדה של עברת הל"ת היינו שלא בעידנא וזהו שמקשה הא טלטול המוקצה הוא קודם קיום העשה של כיסוי, וע"ז משני כיון שהתחיל במצוה אומרין לו מרק וכפי' המפרשים שם, שכיון שהתחיל במצות שחיטה משום מצות שמחת יו"ט אומרין לו מרק את העשה דכיסוי, והיינו שזה חשוב בעידנא משום שכבר עסוק הוא במצוה מקודם וכדוגמת סברת הר"ן בב"מ שכל שהוא עסוק במצוה חשוב זה בעידנא. דוק היטב בזה:

אבל לפ"ז תמוה היך הביאו התוס' ירושלמי זה לדינא שמותר לכסות באפר שהוסק ביו"ט, וכן הביאו כל הפוסקים את הירושלמי להלכה ומובא בשו"ע או"ח סי' תצ"ח, אבל לפ"ד אין ראי' כלל מירושלמי זה לדידן דס"ל דיו"ט עשה ול"ת אין טלטול מוקצה נדחה מפני עשה דכיסוי משום דהוי עשה ול"ת דדבריהם, כמו הא דאין מעבירין עליו את התחום, ורק הירושלמי ס"ל כן משום דלא ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת, ובפרט לפי גירסת הראשונים הנ"ל שאין מפקחין את הגל הוא איסור מוקצה לחוד ואינו נדחה מפני עשה דתקיעת שופר משום האי טעמא, ויותר תמוה על התוס', שבפסחים כתבו שאסור לטלטל מוקצה לצורך מצוה וכאן בביצה הביאו את הירושלמי להלכה, ואין לומר משום מסקנת הירושלמי משום שהתחיל במצוה אומרין לו מרק משא"כ בחמץ שלא התחיל במצוה, זה אינו, דלפמש"כ ביאור הירושלמי בהא דאומרין לו מרק אינו אלא לומר שהוא בעידנא, אבל לדחות עשה ול"ת דדבריהם לא אמרינן לדידן דס"ל יו"ט עשה ול"ת הוא, א"כ דין זה שמותר לכסות באפר שהוסק ביו"ט לכאורה אינו לדידן. וזה נראה באמת דעת רבנו הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' יו"ט ה"א שכתב ואם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי לטלטלו לא ישחוט ואם שחט לא יכסה דמו עד הערב, ודחה דברי הירושלמי הנ"ל מהלכה, והיינו דס"ל כנ"ל משום דהירושלמי אית ליה דיו"ט ל"ת לחוד, וע"כ ס"ל דעשה דוחה לאיסור מוקצה, משא"כ הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"א שיו"ט עשה ול"ת הוא משו"ה כתב שאם אין לו עפר מוכן הר"ז לא יכסה דמו עד הערב, ולטעמיה אזיל שכן פסק גם בה' חמץ ומצה פ"ג ה"ח שאם מצא חמץ בתוך ביתו כופה עליו כלי ולא התירו לבערו ביו"ט משום איסור מוקצה, וכמו שכ' התוס' בכתובות, אף דלדעת הרמב"ם הבערה מותרת אף שלא לצורך היום כלל כמו שכ' הה"מ בפ"א שם ובפרט לדעתו שאיסור ב"י וב"י אינו לאו הניתק לעשה ועובר בכ"ש על ב"י, ותירוצו של המג"א בסי' תמ"ו סק"ב משום דהמשהה ע"מ לבערו אינו עובר בב"י ליתא לדעתו ז"ל, אע"כ דמשום איסור מוקצה אסור לבערו וצריך לכפות עליו כלי, והוא ברור:

ה) אולם כדי ליישב דעת הפוסקים שפסקו כהירושלמי הנ"ל, ועוד יותר כדי ליישב דעת הר"י בסמ"ג שהביאו הטו"ז באו"ח סי' תצ"ח הנ"ל שמתיר לכסות באם שחט אף אם לא הי' לו דקר נעוץ מבעוד יום, שזהו נגד הגמ' שהצריכה דווקא דקר נעוץ מבעוד יום וכמו שתמה על זה הסמ"ג, ויעוין שם בטו"ז מה שהאריך ונדחק ליישב דעת הר"י הנ"ל, כמו כן קושית הרא"ש הביאו מוהרש"א שם על זה שבירושלמי מתיר לכסות באפר שהוסק ביו"ט, ובגמ' דידן הרי מצריכינן דווקא דקר נעוץ מבעוד יום, והרא"ש שם כתב לחלק בין חד איסורא לתרי איסורי שבאפר כירה ליכא אלא חד איסור דמוקצה ולכן מותר לצורך מצות כיסוי, משא"כ שם בביצה שאם לא הי' דקר נעוץ מבעוד יום הוי תרי איסורי איסור דעשיית גומא ואיסור מוקצה ותרי איסורי לא התירו לצורך מצות כיסוי, וגם זה דחוק דמה לי חד איסור מה לי תרי איסורי: ו) ולזה נראה דהנה התוס' שם בביצה כתבו שטלטול מוקצה מותר לצורך אוכל נפש וצריך טעמא למה, ומ"ש מאכילה. אמנם הדבר מתבאר ע"פ מה שיש חלוק בגוף הענינים ובשרש איסור מוקצה הן לאכילה הן לאיסור טלטול, והוא משום שיש שני ענינים מוקצה דאכילה ומוקצה דטלטול, דמוקצה דאכילה נפקא לן מקרא דהכינו משום דכל צרכי שבת או יו"ט צריכים הכנה וכל שלא הוכן מבעוד יום אסור, ולדעת רש"י ז"ל בפסחים (מו ע"ב) הוי לרבה מדאורייתא, ולדידן הוי מדרבנן, אבל חכמים סמכוהו על האי קרא דוהכינו, אבל איסור טלטול אינו מכח מקרא זה דמאי שייך טלטול להכנת סעודת שבת או יו"ט, אבל טעם איסור טלטול הוא משום גדר אחר הוא משום איסור הוצאה, וכדאיתא מפורש בביצה (לז.) טלטול משום הוצאה היא והיינו שגזרו על כלים או דברים שאין להם צורך ביום ואסורין באכילה או בשמוש שיהא אסורים גם בטלטול משום גזירה דהוצאה וכמו שפרש"י ז"ל שם, וכן כתב רש"י שם בביצה (יב.) ד"ה ליפלגו באבנים דאיסור טלטול הוא משום הוצאה:

מעתה הדברים מתבארים היטב דמוקצה דאכילה ודאי אסור בשבת וביו"ט, שהרי עיקרו נאמר לענין אכילה שכל שלא הי' מוכן מבעוד יום אסור באכילה בין ביו"ט ובין בשבת ועיקרו נאסר לצורך אוכל נפש, אבל איסור טלטול שהוא משום גדר הוצאה, וכיון שהוצאה גופה הותרה לצורך אוכל נפש ביו"ט ממילא אין לאסור טלטול מוקצה לצרך אוכל נפש, כיון שהוצאה עצמה הותרה, וע"כ דווקא ביו"ט הותר טלטול לצורך אוכל נפש ולא בשבת, שהוצאה לא הותרה בה לצורך אוכל נפש, ע"כ אסור גם טלטול מוקצה בשבת אפי' לצורך אוכל נפש, וזהו שאמרו בביצה שם (לא ע"ב) ביו"ט אמרו אבל לא בשבת, והטעם כאמור:

ז) ולפ"ז הרי דינו של הירושלמי שמותר לכסות באפר שהוסק ביו"ט יש לו יסוד מוטעם ומבואר מצד עצמו, שהרי קיי"ל כב"ה דאמרינן מתוך שהותרה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך או"נ ושלא לצורך היינו שלא לצורך או"נ אבל צורך היום בעינן, כמו שכ' התוס', וצורך מצוה הוי צורך היום כמו הוצאת ס"ת ולולב, וכיון שצורך מצוה חשוב צורך היום והותרה בו הוצאה ממילא אין לאסור בו טלטול מוקצה שהרי אין כאן איסור הוצאה, א"כ אפי' בלא טעם עשה דוחה ל"ת הותר טלטול מוקצה לצורך מצוה. וכבר כתבתי למעלה שבהמשנה דר"ה שאין מפקחים עליו את הגל אין ראי' שאסור טלטול מוקצה לצורך מצוה לפי הגירסא שלפנינו בגמ':

והנה מוהרש"א ז"ל בביצה (לג.) כתב דהא שמותר טלטול לצורך או"נ אינו אלא טלטול גרידא, אבל בטלטול שיש בו איזה שמוש והנאה אסור גם לצורך או"נ, והדין עמו שכל שמשתמש בו אין האיסור משום טלטול גרידא אלא משום הכנה שצריך ליו"ט, וכל שלא הי' מוכן מבעוד יום אסור להשתמש איזה שימוש והנאה שתהי':

ולפ"ז לכאורה אין מקום לדברינו שכתבנו שמשו"ה מותר לכסות באפר שהוסק ביו"ט משום שטלטול מוקצה מותר לצורך או"נ או מצוה שהרי אין זה טלטול גרידא אלא שמשתמש באפר כדי לכסות בו את הדם, וזה אסור גם לצורך או"נ ומכש"כ לצורך מצוה: ח) אבל באמת אין זו פירכא שהרי הטור באו"ח סי' תרנ"ה כתב בשם הרשב"א אם עכו"ם הביא לולב לישראל ביו"ט מחוץ לתחום מותר ליטלו שהרי לא אסרו חכמים דבר שהובא מחוץ לתחום אלא לאותו שהובא בשבילו, ואפי' הוא מותר לטלטלו, ולא אסרוהו לו אלא באכילה ובהנאה ומצוות לאו ליהנות ניתנו, וכן כתב בהגהות אשרי פ"ב דר"ה הביאו הב"י סי' תקפ"ו, מעתה גם במשתמש באפר מוקצה כדי לכסות בו הדם אין זה אכילה או הנאה שאסור משום הכנה דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואין זה אלא טלטול גרידא וטלטול גרידא מותר לצורך מצוה כמו שכתבנו:

ט) מעתה עולה יפה גם דעת הר"י שהביא הסמ"ג שמותר לכסות אף באין לו דקר נעוץ מבעוד יום, שהרי הא דצריך דקר נעוץ הוא משום הכנה, וכיון דקימ"ל מצוות לל"נ אין כאן אלא טלטול גרידא שמותר לצורך מצוה, ומה שאמרו בגמ' והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום הוא משום דמארא דשמעתא הוא רב יהודה ורב יהודה לטעמיה דס"ל בר"ה (כח.) שאם תקע בשופר של שלמים לא יצא משום דמצוות ליהנות ניתנו, ולטעמיה שפיר ס"ל שאסור לכסות באפר או בעפר מוקצה משום דהוי שימוש במוקצה וזה אסור לצורך אוכל נפש או מצוה, אבל לדידן דקימ"ל מצוות לל"נ ואין זה אלא טלטול גרידא שפיר מותר בלא דקר נעוץ ובאפר שהוסק ביו"ט, וא"צ לחלוקו הדחוק של הרא"ש דשני לן בין חד איסורא לתרי איסורי:

ובהכי תתיישב לנו תמיהת התוס' על קושית הש"ס שם על רב יהודה מהא דכוי אם שחטו אין מכסין את דמו וכו' וכו' אלא דלית ליה הכ"נ דלית ליה, ומקשה א"ה מאי איריא ספק אפי' ודאי נמי לא, ותמהו שם התוס' מאי א"א בשלמא שייך התם דהא ע"כ צריך לומר בדלית ליה דאל"כ ליכסיה בדקר נעוץ, אבל לפי דברינו ניחא דקושית הש"ס התם על רב יהודה בכל הלכותיו שם שמצריך דקר נעוץ ועפר ואפר מוכן ושפיר מקשה א"ה מאי איריא ספק אפי' ודאי נמי לא, והיינו בשלמא לדידן שא"צ עפר מוכן לצורך כיסוי א"ש דמיירי בשאין לו עפר מוכן מבעוד יום אלא שיש לו שאינו מוכן או אפר שהוסק ביו"ט וע"כ בודאי מותר אף בשאינו מוכן משום שהותר טלטול מוקצה לצורך מצות כיסוי, אבל לא בספק, דמשום ספק לא הותר דילמא א"צ כיסוי והוי טלטול מוקצה שלא לצורך כלל, אבל לדידך, לרב יהודה, שגם בודאי צריך עפר מוכן ואם לית ליה א"כ אפי' ודאי נמי לא, וזה לענ"ד נכון מאד בביאור קושית הש"ס: י) ובזה יש ליישב גם דברי ר"ת שהובא בתוס' שם (ט ע"ב) ד"ה אמר שתמה על מנהג העולם שהצריכו הכנה שזה רק לפי מה שטעו וסבורים היו דמוחלפת השיטה לא קאי אהשוחט וכו' וב"ה לחומרא לפיכך הצריכו הכנה, אבל לפ"מ שפר"ת דמוחלפת השיטה וב"ה לקולא א"צ הכנה, והתוס' תמהו שם על דברי ר"ת אלה וכתבו שז"א, דלכה"פ סברי ב"ה מאי דסברי ב"ש מעיקרא וב"ש בעי דקר נעוץ ואפי' בעפר תיחוח בעי הכנה מדקאמר ע"כ לא קאמרי ב"ש אלא דאיכא דקר נעוץ, משמע אפי' בעפר תיחוח בעי ב"ש דקר נעוץ מבעוד יום, ותדע דאל"כ הא דקאמר רב יהודה לעיל והוא שיש לו דקר נעוץ לאו אליבא דב"ה הוא לפי המסקנא דאמרי ב"ה שיחפור בדקר לכתחלה וישחוט, ואע"ג דמייתי מילתיה דרב יהודה גבי ומודים מ"מ קאי אכולא מתניתין וסברא הוא דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא בהא דבכה"ג דשרו ב"ש בדיעבד שרו ב"ה אפי' לכתחלה ולעולם בעו דקר נעוץ, ועוד ראי' מרב יהודה ממלא קופתו עפר משמע דבעי הכנה וכו' עכ"ל התוס' ויעוין בפנים ותבין. ולפמש"כ נראה דודאי לפי ההו"א דב"ה אסרי לכתחלה והיינו משום דס"ל כיון דאכתי לא שחט וליכא צורך מצוה לטלטל כעת וע"כ אסרי ב"ה לכתחלה וב"ש מתירים לכתחלה לשחוט ואעפ"כ בעי דקר נעוץ היינו דב"ש ס"ל דלכתחלה נמי חשוב צורך מצוה כיון שאם לא ישחוט ימנע משמחת יו"ט, ועל כרחך צריך אתה להתירו לשחוט וע"כ מותר כשיחפור בדקר ויכסה ואעפ"כ הוצרכו לדקר נעוץ מבעוד יום דב"ש לטעמייהו דלית להו מתוך וכו' ולדידהו לא הותר טלטול מוקצה לצורך מצוה כמו שלא הותרה הוצאה לצורך מצוה, אבל לפי המסקנא דמוחלפת השיטה וב"ה מתירין אפי' לכתחלה והיינו שאף לכתחלה חשוב צורך מצוה ע"ש סופו, וא"כ לב"ה דאית להו מתוך אין צריך דקר נעוץ משום שהותר מוקצה לצורך מצוה כמו שאין איסור הוצאה לצורך מצוה משום מתוך, ואף שר"י קאי גם לב"ה מר"י לק"מ דר"י לטעמיה דמצוות ליהנות ניתנו והוי שימוש מוקצה שזה אסור גם באו"נ הו"ה בצורך מצוה אבל לדידן לק"מ, ובזה עלו דברי הר"ת כהוגן וזוהי ג"כ דעת ר"י שבסמ"ג: ובזה יבואר שלא יקשה למה שכתבנו שהותר טלטול מוקצה לצורך מצוה משום שגם הוצאה הותרה לצורך מצוה א"כ לא הי' צריך הירושלמי שמתיר לכסות באפר שהוסק ביו"ט לבא עלה מכח עשה דוחה ל"ת הא בלא"ה מותר, אולם לפ"מ שנתבאר דלמ"ד מצוות ל"נ הא אסור טלטול לצורך מצוה משום לתא דהכנה א"כ י"ל שהירושלמי ס"ל דמצוות ל"נ וע"כ הוצרך להתיר רק מכח עשה דוחה ל"ת, משא"כ לדידן. ויעוי' בירושלמי סוכה (פ"ג ה"א) פלוגתא בשופר של עכו"ם דלר"ח כשר ולר' הושעיה פסול ולמ"ד פסול משום דס"ל מצוות ליהנות ניתנו וע"כ הוצרך הירושלמי לטעם דעדל"ת כדי דתיתי ככו"ע: יא) ועוד נרויח בזה ליישב מה שעמדנו למעלה על סתירת דברי התוס' בכתובות שכ' דהא דהמוצא חמץ בתוך ביתו כופה עליו כלי ולא שרי לבערו הוא משום מוקצה שאסור לטלטלו ובביצה כתבו וסתמו כדברי הירושלמי שמותר לכסות באפר שהוסק ביו"ט הרי שמוקצה מותר לטלטלו לצורך מצוה, ולפי האמור יש לומר משום דהא דפסחים במוצא חמץ דכופה עליו כלי הא מרא דשמעתא שם הוא רב יהודה אמר רב ולרב יהודה באמת אסור לטלטל מוקצה לצורך מצוה, וע"כ כופה עליו כלי משא"כ אליבא דידן ס"ל להתוס' שמותר לטלטל מוקצה לצורך מצוה משום שאין כאן אלא טלטול גרידא דמצוות לל"נ וע"כ סתמו כדברי הירושלמי:

ונראה שזהו ג"כ טעמו של ה"ר אביגדור במרדכי פ"ק דסוכה הובא בשו"ע או"ח סי' תקפ"ו שאם עשה נכרי שופר ביו"ט מותר לתקוע בו והמג"א שם תמה הא הוי נולד ונולד אסור בטלטול, ולפמש"כ הר"א הנ"ל ס"ל באמת שטלטול מוקצה לצורך מצוה מותר וכמו שבארנו טעם דין זה:

העולה מכל מה שכתבנו הוא שדין זה אם מוקצה מותר בטלטול לצורך מצוה תלוי בשני הגירסאות שבמשנה פ"ק דר"ה (לב ע"ב), ולדעת הרמב"ם בה' יו"ט ובה' חו"מ והרשב"א והר"ן והטור בסי' תקפ"ו וסי' תרנ"ה מוקצה אסור בטלטול לצורך מצוה, ולדעת הרי"צ גיאות וכן הר"ת והסמ"ג בשם הר"י שאין מצריכין דקר נעוץ וכן דעת ה"ר אביגדור טלטול מוקצה מותר לצורך מצוה וכמו שנת' בעז"ה:

ב:

א) ואם כנים אנו בדברינו דטלטול מוקצה מותר לצורך מצוה לדעת הסוברים הנ"ל, אמרתי לבאר בזה הא דאיתא בביצה (יב.) השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה א"ל דאמר לך מני ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך וכו' דאי ב"ה הא אמרי מתוך וכו' הכ"נ מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שחיטה שלא לצורך וכ' התוס' שם אף דלב"ה צריך ג"כ צורך היום קצת, הא דעולת נדבה חשוב ג"כ צורך היום דאיכא שמחת יו"ט שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן. ונתקשיתי הא לקמן (כ ע"ב) איתא למ"ד נו"נ אין קרבין ביו"ט עבר ושחט אמר רבא זורקין את הדם ע"מ להתיר בשר באכילה אבל לא להקטיר אימורין לערב, ובעולת נדבה הא ליכא בשר לאכילה א"כ אף אם שחט הכהן לא יזרוק את הדם שאסור לזרוק את הדם כדי להקטיר אימורין, ואם לא יזרוק את הדם הרי הזבח פסול ואין כאן למזבח כלל ולא הוי שלחן רבו מלא ואכתי הו"ל שלא לצורך כלל, ואח"כ מצאתי בצל"ח שם שהקשה כן ותי' שר"י ב"א ס"ל כרבה בר רב הונא דזורק את הדם ע"מ להקטיר אמורין לערב ובע"כ הוי זה צורך היום דהא יש למזבח ממנו את הדם:

ולכאורה דוחק הוא להעמיד מימרא זו דריב"א כרבר"ה ולא כרבא דלא כהלכתא, אבל באמת מוכרחין אנו לומר כן מטעם אחר, אחרי אשר נבאר טעם מחלוקת רבא ורבב"ה, דרבא אינו מתיר זריקת הדם רק ע"מ להתיר בשר באכילה ורבר"ה מתיר ג"כ לצורך הקטרת אמורין, והוא שיש להבין מה שכ' התוס' דעולת נדבה חשוב צורך היום משום שלא יהא שלחן רבך ריקן שזה תינח אם לא הי' הכתוב אוסר להביא נו"נ ביו"ט הי' אפ"ל שזה הוי צורך היום אבל כיון שהתורה אסרה ואמרה לכם ולא לגבוה ואין חפץ לה' בעולות נדבה ביו"ט איך זה חשוב צורך היום, וע"כ צריך לומר שזה כמו שכ' התוס' במבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט אף שאסור באכילה מ"מ כיון שהוא רוצה לאכלו חשוב צורך היום, והכ"נ אף שהתורה אסרה הקרבת נו"נ ביו"ט מ"מ כיון שהוא רוצה בכך ואחשביה חשוב צורך היום כדי שלא יהא שלחן רבו ריקן:

ב) ונראה שבסברא זו באמת נחלקו רבא ורבב"ה לפמש"כ לעיל דהא דהותר טלטול מוקצה לצורך אוכל נפש הוא משום שהוצאה ג"כ הותרה לצורך או"נ, ולפ"ז י"ל שזהו טעמו של רבא שמתיר לזרוק את הדם דווקא כדי להתיר בשר באכילה ולא ע"מ להקטיר אימורין, והיינו משום דאיסור זריקת דם ביו"ט הוא משום טלטול מוקצה כמו דאיתא ביבמות (לג ע"ב) טלטולא בעלמא היא, וע"כ ס"ל לרבא דלהתיר בשר באכילה מותר לזרוק משום דהוי כשאר טלטול מוקצה שהותר לצורך או"נ, אבל ע"מ להקטיר אמורין ס"ל דאסור, ואף שטלטול מוקצה מותר גם לצורך מצוה ס"ל לרבא שזה אין בו צורך היום כלל כיון שאמרה תורה לכם ולא לגבוה והתורה לא רצתה בצורך גבוה זה לא מהני מה שהוא אחשביה והוי זה כמו שלא לצורך כלל שלא הותרה גביה הוצאה, וע"כ ס"ל שאסור לזרוק כדי להקטיר אמורין, אבל רבה ב"ה ס"ל אף דאמרה תורה לכם ולא לגבוה מ"מ כיון דאיהו אחשביה ויש בו צורך שלא יהא שלחן רבו ריקן חשוב צורך היום, וכיון שהוא צורך היום הרי הותרה הוצאה גביה וממילא מותר איסור טלטול מוקצה דזריקה לצורך מצוה, זהו ביאור מחלוקת רבא ורבה ב"ה:

והשתא כיון דר"י ב"א ס"ל דעולת נדבה חשוב צורך היום אף דאמרה תורה לכם ולא לגבוה משום דאיהו אחשביה, א"כ ע"כ ס"ל כרבה בר"ה שמותר לזרוק את הדם כדי להקטיר אמורין משום שהותר טלטול מוקצה משום דלדידיה חשוב צורך היום אף באופן שאסרה תורה אותו:

ג) ובזה נראה לפרש בפשיטות הא דמייתי התם בגמ' בשני כבשי עצרת אם היתה שבת לא יזרוק שפירש"י הטעם משום שא"א לאכול בשר משום שלא יוכלו לבשלו ולצלותו היום, והתוס' במנחות מ"ח הקשו דאכתי יוכל לאכול באומצא, אולם לפ"ד יש לפרש בפשיטות דמשו"ה בשבת לא יזרוק כיון שעיקר היתר הזריקה הוא משום דטלטול מוקצה לצורך או"נ או מצוה מותר, א"כ בשבת שלא הותרה הוצאה וטלטול לצורך או"נ א"כ אף אם הי' אפשר באכילת הבשר ג"כ לא יזרוק משום שלא הותר טלטול מוקצה בשבת לצורך או"נ, וזה באמת כוונת הגמ' בתירוצה על רבב"ה דשאני ליה בין שבות דשבת לשבות דיו"ט, דלכאורה אין מובן לחלוק זה ויעוי' רש"י שם, ולפמש"כ הר"ז נכון ומבואר, וי"ל שזה שכתב רש"י הטעם משום דבשבת א"א לאכול הבשר הוא רק לפי הס"ד דלא שני ליה בין יו"ט לשבת, וע"כ הוי ס"ד דטעמו של רבב"ה דמתיר זריקת הדם משום שלא אסרו טלטול מוקצה לצורך זריקת הדם משום שאין שבות במקדש, וא"כ אין חילוק בין שבת ליו"ט, אבל לפי המסקנא דשאני ליה בין שבת ליו"ט ע"כ הוי טעמו של רבב"ה הוא משום שמותר טלטול מצוה לצורך מצוה וע"כ אין זה אלא ביו"ט ולא בשבת, ואף שאין שבות במקדש מ"מ מצאנו שאיסור טלטול מוקצה אסרו גם במקדש כמו נטילת הקנים וסדורן שאינו דוחה את השבת, עיי' שבת (קכג ע"ב) בתוס' שם:

ד) ולכאורה דברים אלו שכתבתי בטעמו של רבב"ה שמתיר לזרוק הדם ע"מ להקטיר אמורים לערב לא ניתנו להאמר כלל, שהרי אינו מקטיר האמורין ביום ורק בערב וא"כ אין זה טלטול מוקצה לצורך היום כלל ורק לצורך חול ואיך מותר טלטול מוקצה לצורך מצוה של חול שכה"ג גם הוצאה לא הותרה, וזהו מעיקרא דדינא פירכא לכל דברינו:

אמנם אם באנו לדבר זה, אני אומר דבלא"ה צריכין אנו להבין משום מאי הוצרך רבב"ה לומר שמותר לזרוק את הדם מטעם הקטרת אמורין לערב ואמאי עדיף ליה מצות הקטרת אימורין יותר ממצות זריקת הדם שהיא עיקר המצוה וכפרה, והקטרת אמורין לא מעכב, ואמאי לא אמר שמותר לזרוק משום מצות זריקת הדם עצמה, ומפני מה צריך לתלות היתר הזריקה כדי להתיר האמורין, וזה לכאורה פלא. ועוד קשה לי טובא איך מתיר רבב"ה זריקת הדם לצורך הקטרת האמורין לערב הרי הזריקה אסורה מטעם הכנה מיו"ט לחול, כיון שאסור להקטיר האמורין בו ביום א"כ הרי בזריקת הדם אינו אלא כמכין מיו"ט לחול שאסור:

ה) ולזה נראה שבאמת עיקר ההיתר של זריקת הדם לא משום הקטרת האימורין אלא משום הזריקה עצמה שהיא מצוה יותר חשובה מהקטרת האימורין, ומה שאמר רבב"ה ע"מ להקטיר אימורין לערב אין כוונתו דמשום זה אנו מתירין הזריקה, שזה אינו צורך יו"ט כלל וגם אסור משום הכנה, אבל רבב"ה דבר גדול דיבר בזה, והוא משום דאנן קימ"ל כר' יהושע אם אין בשר ואין חלב אין דם והזריקה פסולה אם לא נשתייר כזית בשר או חלב, ולפ"ז היינו דקאמר ע"מ להקטיר אמורין לערב היינו שרק אז יוכל לזרוק אם יש כאן אמורין להקטיר לערב, ואף שזה פשוט וכבר ידענו זה מדברי ר' יהושע ומאי קמ"ל רבב"ה, אבל באמת טובא קמ"ל כאן, משום דהוי אמינא כיון דעתה ביו"ט אינו יכול להקטיר האמורין הר"ז כמו שאין כאן אמורין ע"כ אין לזרוק עוד את הדם משום שאין חלב וכו', וכגוונא שכ' התוס' כאן דמשו"ה מותר לאכול הבשר קודם הקטרת האמורין משום דחשוב כאלו נטמאו או נאבדו האמורין כיון שאינו יכול להקטירם ביום, ולפ"ז הייתי אומר ג"כ להיפך בשאין כאן אלא אמורין והוא אינו יכול להקטירם היום חשוב כאלו אין כאן אימורין, וכשנאבד הבשר הוי כמו שאין כאן לא בשר ולא חלב, לזה קמ"ל רבב"ה שאינו כן, שאף אם אינו יכול להקטירם היום מ"מ כיון שיכול להקטירם לערב חשוב כאלו יש כאן חלב ואמורין ויכול שפיר לזרוק הדם משום זה. מעתה סרו כל קושיותינו דבאמת עיקר ההיתר כאן הוא משום מצות זריקה עצמה והתרת האימורין אינו אלא להכשר הדם ולא הדם להכשר האימורין. וממילא נתבאר שהיתר הטלטול הוא לצורך מצוה של בו ביום הוא והיתר טלטול המוקצה הוא לצורך קיום מצות הזריקה ולא לשם הכשר האימורין בערב:

ו) ובזה ניחא לשון הברייתא בשני כבשי עצרת דאמר לא יזרוק ואם זרק הורצה ע"מ להקטיר אמורין לערב שתמה הצל"ח איך שייך ע"מ בדבר שכבר עבר ועשה, שהדברים אמורים על מה שאמר אם זרק הורצה, וזהו דווקא ע"מ להקטיר אימורין והיינו שאז הורצה דווקא אם יוכל להקטיר אמורין לערב, וקמ"ל דווקא אם בערב הי' חול ולא יו"ט שאז יוכל להקטיר אמורין לערב, אבל אם בערב הי' יו"ט של עצרת וקאי אלפני זמנן ששבת הי' ערב יו"ט שאז לא יוכל להקטיר האמורין בערב, ואם ימתין יותר הרי יפסלו בלינה, הרי הדם פסול לזריקה ולא הורצה כיון שאי אפשר להקטיר האימורין חשוב כאלו אין כאן אמורין ואין דם. וז"נ לענ"ד:

ז) ולשיטת הסוברים שטלטול מוקצה אסור ביו"ט לצורך מצוה י"ל דס"ל שבזה נחלקו רבא ורבבר"ה, דרבא ס"ל שלא הותר טלטול מוקצה לצורך מצוה וע"כ ס"ל שלא הותר לזרוק את הדם אלא דווקא כדי להתיר בשר באכילה שזהו טלטול לצורך אוכל נפש, אבל משום להקטיר אמורין או לקיום מצות זריקה לא הותר, ורבבר"ה ס"ל שמותר גם לצורך מצוה, ומשנתינו דר"ה שאין מפקחים עליו את הגל יפרש, אפי' לגירסת הסוברים הנ"ל, דמיירי באיסור דאורייתא במרא וחצינא אבל משום טלטול אבנים גרידא לדידיה מותר ולא זו אף זו קתני במשנתנו, והש"ס שמפרש שם בר"ה בדרך זו ואצ"ל זו הוא משום דס"ל כרבא שלא הותר טלטול לצורך מצוה והא דאין מפקחים עליו את הגל הוא משום איסור טלטול דרבנן:

ג:

א) והנה לעיל כתבנו בהא דשוחט עולת נדבה דריב"א ס"ל כרבבר"ה דזורק הדם ע"מ להקטיר אמורין לערב והוי צורך היום, וכמש"כ ג"כ הצל"ח, אבל לפ"ז יקשה אמאי הוצרך להעמיד כב"ש הא אפשר לומר דמיירי ששחט העולת נדבה ביו"ט שחל להיות בערב שבת שאז לא יוכל להקטיר האמורין לערב ומשום זה לא יזרוק את הדם ביו"ט וא"כ לא הוי צורך היום כלל ולוקה גם לב"ה:

והי' אפשר לומר, דמשו"ה קאמר דב"ש היא משום שא"א להעמיד כב"ה ומיירי באופן שא"א לזרוק את הדם ולא הוי צורך היום משום דא"כ יקשה אמאי לוקה הא הוי מקלקל כיון שהקרבן פסול, ואף דאמרינן בפסחים (עג.) שחשוב תיקון משום שתיקן להוציאו מידי אבר מן החי, הא כתבו התוס' שם שזה אינו אלא אליבא דר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב אלא שצריך תיקון קצת וע"כ גם התיקון דאבר מן החי חשוב תיקון לר"ש, אבל לר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור וצריך תיקון גמור אין התיקון להוציאו מאבר מה"ח חשוב תיקון גמור, ולפ"ז י"ל שריב"א ס"ל כר"י וע"כ מוקי לה כב"ש דווקא, משום דבאופן שנפסל הקרבן וא"א לזרוק הדם הוי מקלקל, ולא הי' לוקה, אלא שאין זה מספיק דאכתי מה הוצרך לאוקמי כב"ש שאינה משנה, לוקמי כר"ש וא"ש אפי' לב"ה:

ולזה הי' נראה בישוב קושיתנו, שהיא ג"כ קושית הצל"ח, הא אינו צורך היום כלל כיון דא"א לזרוק את הדם לרבא, והוא דהא אנן קימ"ל כרבה בפסחים (מו ע"ב) דאמרינן הואיל ואי מיקלעי אורחים וחזי ליה השתא נמי חזי ליה וכבר כתבו רבותינו האחרונים ז"ל דגם במבשל איסור דרבנן ג"כ אמרינן הואיל ואיעברי אורחים אאיסור דרבנן וחזי ליה השתא נמי חזי ליה, ודווקא באיסור דאורייתא לא אמרינן הואיל וכו', והכי מוכח שם בפסחים (מז ע"ב) ראוי לכותשן כלא"י יעו"ש, ולפ"ז י"ל דהכ"נ אמרינן הואיל ואי עבר כהן אאיסור דרבנן וזרק את הדם הוי הקרבן כשר והוי צורך היום, השתא נמי חשוב חזי ליה, ובטו"א חגיגה באבני שוהם כתב דאמרינן הואיל ומתוך ביחד, והכ"נ אמרינן הואיל ואי עבר וזרק ואז הוי לצורך ואמרינן מתוך וכו' ומיושב שפיר הא דעולת נדבה גם לרבא:

ב) ועפ"ז הי' מתורצת קושית האחרונים לדעת הריב"א דס"ל אף שאין עשה דוחה ל"ת ועשה אינו לוקה משום שהל"ת נדחה, א"כ אמאי בשוחט עולת נדבה לוקה נימא אתי עשה דהקרבת קרבן ודחי ל"ת, ואף דיו"ט הוי עשה ול"ת מ"מ אינו לוקה דהלאו נדחה, ועפ"י האמור לק"מ דבאמת לא קיים כלל מצו"ע דהקרבת קרבן שהרי אינו זורק את הדם וכיון שאינו זורק הרי הזבח פסול ולא קיים כלל מצ"ע דהקרבת קרבן: אולם לפ"ד תתעורר ביתר שאת קושית האחרונים על הא דלוקה בשוחט עולת נדבה לב"ש הא קימ"ל כרבה פסחים דאמרינן הואיל, ושם אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עליה וחזי ליה השתא נמי וכו' והכ"נ בשוחט עולת נדבה נאמר הואיל ואי בעי מיתשל עלה, והואיל אמרינן גם לב"ש דלית להו מתוך וכו' כדמוכח שם וכמו שכ' התוס' שם, והנה לפמש"כ התוס' בכריתות (יג ע"ב) דאחר שנשחטו ונזרקו כהלכתן אי אפשר לשאול עוד הוי לכאורה א"ש שאם נזרק הדם בעולת נדבה אי אפשר לשאול עלה, אבל לפ"ד דבאמת כאן אי אפשר לזרוק את הדם ואפי' לרבר"ה בעולת נדבה של יו"ט שחל בער"ש אין לזרוק את הדם וכיון שאין הכהן זורק את הדם הרי אפשר למיתשל עלה, ואמאי לוקה: אבל באמת גם זולת דברינו אף אם מיירי בשזרק את הדם ג"כ קשה קושית האחרונים הנ"ל, דמ"מ בשעה ששחט קודם שזרק הרי הי' אפשר לשאול עלה ושוב אמרינן הואיל וכו', ולא עבר אז אל"ת דיו"ט אף אם אח"כ זרק ואי אפשר לשאול עוד, ועוד שהרי בשעה ששחט התראת ספק היא שמא לא יזרוק את הדם ואיכא הואיל וכו' וכמו דאיתא כה"ג בחולין פ' ב', ואיך לוקה עלה:

ג) והנה האחרונים ז"ל תי' משום דכאן לא מהני שאלה משום שאם ישאל הוי למפרע חולין בעזרה וממ"נ לא חזי, דחולין בעזרה אסור באכילה ובהנאה, ותירוצם נכון מאד, ויש להוסיף שאף אם נאמר דחולין בעזרה אינו אסור אלא מדרבנן, כמו שנראה שכן פסק להלכה הרמב"ם בפ"ב ה"ג מה' שחיטה, ואמרינן הואיל ואי עבר אאיסור דרבנן כמו שנזכר למעלה, מ"מ ג"כ א"ש לפמש"כ התוס' בפסחים שם דתרי הואיל לא אמרינן והכ"נ הוו תרי הואיל הואיל ואי מיתשל עלה וגם אי מיתשל צריך עוד להואיל ואי עבר אאיסור דרבנן של חולין שנשחטו בעזרה, ותרי הואיל לא אמרינן: והנה ראיתי לגדול אחד בספרו שכתב לתרץ עוד משום שכל קדשים צריכין כלי שרת לשחיטה כמו שכ' התוס' ריש חולין ואם ישאל על הקרבן נמצא ששחט חולין בכלי שרת של קדש ומעל וע"כ אין לשאול ע"ז, והנה בזה יש לפקפק, אף שלכתחלה ודאי אין לשאול מ"מ אפשר לומר הואיל וכו' אפי' כה"ג שהרי אם ישאל יהי' חזי ליה השתא נמי אף שלכתחלה אין נזקקין לו מ"מ כיון דבדיעבד התרתו התרה חשוב שפיר הואיל וכו'. ועוד דמעיקרא דדינא ליתא, שהרי בחולין (ח.) אמרינן שסכין של עכו"ם מותר לשחוט בו מ"ט מקלקל הוא ואין כאן הנאה וא"כ לא יהי' מועל כלל בקדשים אם ישחוט חולין בסכין של קדש, אם לא במסוכנת, ומסוכנת לא משכחת לה בקדשים דחולה פסולה לקרבן, וכן איתא בשו"ע יו"ד סי' רכ"א שהמודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה בריאה. יעו"ש ובטו"ז, ואין זה נכון כלל:

ד) ועוד הי' נראה דכאן לא אמרינן הואיל ומיתשל עלה, לפמש"כ התוס' ישנים בביצה (ג ע"ב) דמוקצה חמיר טפי והוי כדאורייתא וא"כ י"ל אף אם אמרינן הואיל ואי עבר אאיסור דרבנן מ"מ מוקצה חמיר טפי ולא אמרינן בזה הואיל, ובשבת (מו ע"ב) אמרינן דהא דמפירין ומתירין נדרים שהם לצורך השבת ולא אמרינן מיגו דאיתקצאי וכו' איתקצאי לכולא יומא משום דכיון דנזקקין לו שלשה הדיוטות לא אקציה דעתיה מינה, והיינו מכיון דנשאלין לצורך השבת שוב לא הוי מוקצה, ולפ"ז בעולת נדבה שהוקדשה מבעוד יום משום שאין מקדישין ביו"ט הרי אם ישאל עלה ג"כ יהי' אסורה משום מוקצה, ואין לומר כמו שבנדרים נשאלין לצורך השבת הכ"נ הכא ולא הוי מוקצה זה אינו, שנראה שאף אם נשאלין לצורך השבת אין זה אלא בנדרי איסור, אבל בנדרי הקדשות כיון שאין מקדישין בשבת וביו"ט ומה"ט דהוי כמקח וממכר וגזירה שמא יכתוב משום שמוציא מרשות הדיוט לרשות גבוה, לפ"ז נראה דהו"ה להיפך שאין נשאלין משום דע"י שאלה הוא מוציא מרשות גבוה לרשות הדיוט והוי זה ג"כ כמו"מ ואין נשאלין על הקדשות בשבת וביו"ט אף לצורך, ולא דמיא לחלה בפסחים (מו ע"ב) דאמרינן דאי בעי מיתשל משום דחלה כמו שמפרישין חלה ביו"ט בעיסה שנלושה ביו"ט הכ"נ נשאלין עליה, ועוד דהגבהת תרו"מ אין אסורה אלא משום מתקן ולא משום לתא דמו"מ שהרי מפרישין חלה ביו"ט ולא אסרו משום מו"מ משא"כ בנדרים ונדבות דהוי הקדשות כמו שאין מקדישין הכ"נ אין נשאלין וכיון שאין נשאלין גם אם נשאל עליה הוי מוקצה, ולא אמרינן בזה הואיל:

[הערה - ועיין ביצה (כז ע"ב) ברש"י ד"ה בבהמת שאין פודין קדשים ביו"ט והיינו ג"כ משום מו"מ ומה"ט יש לומר שאין נשאלין, ויש לחלק דווקא פדיון אסור דהוי מו"מ ממש משא"כ שאלה שעוקר למפרע שלא הי' הקדש מעולם כלל לא חשיב זה הוצאה מרשות גבוה לרשות הדיוט, דע"י השאלה נעקר למפרע ולא הי' מעולם רשות גבוה כלל. ע"כ]:

ה) אבל אם נאמר כן דכל הקדש אם ישאל עליה הוי מוקצה א"כ יש לעיין שהרי קשה לי בכל נו"ד למ"ד דקרבין ביו"ט ומשמע דקרבין אפי' מדרבנן ואמאי דהא הוי מוקצה דהא אתקצאי ביה"ש דביה"ש אי אפשר לשוחטן משום דלילה פסול בקדשים, וא"כ נאמר מיגו דאיתקצאי ביה"ש איתקצאי לכולא יומא, וע"כ היינו טעמא דלא הוי מוקצה משום דאפשר לאתשולי עלייהו ולא איתקצאי ביה"ש כלל משום דאפשר בשאלה, ואין להקשות דזה תינח לדידן שיש שאלה בהקדש אבל לב"ש דס"ל אין שאלה בהקדש אכתי קשה כנ"ל, ואף דב"ש בלא"ה ס"ל בביצה (יט.) שאין נו"ד קרבים ביו"ט, מ"מ עדיין קשה שהרי ב"ש ס"ל התם דשלמי חגיגה קרבין ביו"ט, ואף בשלמי חגיגה שהוקדשו מעיו"ט, שהרי ס"ל התם דשלמי חגיגה סומכין עליהן מעיו"ט ומקריבין ביו"ט, הרי גם בשהוקדשו מערב יו"ט דבחולין לא שייך סמיכה, וכיון דס"ל לב"ש שאין שאלה בהקדש הרי הם מוקצה ואיך הן קרבין ביו"ט. זו אינו קושיא דב"ש לטעמייהו דלית להו מוקצה רפ"ק דביצה דס"ל ביצה שנולדה ביו"ט תאכל וא"כ לדידהו לטעמיהו לק"מ, ולדידן דס"ל מוקצה הרי ס"ל שיש שאלה בהקדש א"כ ע"כ מוכח מכאן שאפשר לשאול על קדשים ביו"ט שאל"כ הו"ל מוקצה וכנ"ל:

ז) ולכאורה הי' אפשר לחלק בין קדשים לקדשים לפ"מ דקימ"ל כריוה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הם, א"כ באלו כיון שגם קודם שנשאל עליהן ג"כ הוו ממון בעלים, כששואל עליהם אין זה כלל מו"מ דגם קודם הוי ממון שלו, ולפ"ז י"ל שהרי הא דנדרים ונדבות קרבים ביו"ט אף למ"ד קרבים אינו אלא בשלמים ותודות שראויין לאכילת אדם אבל בעולות לד"ה אין קרבין כדמוכח בביצה י"ט שם, ובשלמים ותודות אין זה מו"מ אף אם ישאל עליהם משום דבלא"ה הוו שלו, אבל בעולות שקדשי קדשים הן וממון גבוה בזה אין לשאול עליהן משום דהוו הוצאה מרשות גבוה לרשות הדיוט והוי מו"מ וממילא אם נשאל עליהן הוו מוקצה, ולפ"ז ניחא בסוגיין דבעולת נדבה שאם ישאל הוו מוקצה, לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשל עלייהו שהרי אם ישאל הו"ל מוקצה כיון שלכתחלה אין נשאלין עליה משום לתא דמו"מ, ובזה מתורצת קושית התוס' שם אמאי נקט עולת נדבה ולא שלמי נדבה, ולפי האמור א"ש דבשלמי נדבה כיון שאפשר לשאול ושוב לא הוי מוקצה יש כאן הואיל ומיתשל עליה ואינו לוקה: ז) אמנם זה לכאורה לא יתכן שא"כ יהי' מותר להקדיש קדשים קלים ביו"ט כיון שאין בזה משום מו"מ, וזה אינו שהרי ריו"ח אמר בשבת (קמח ע"ב) מקדיש אדם פסחו וחגיגתו הקבוע להם זמן משמע דווקא משום שקבוע להם זמן אף דקדשים קלים הם, אבל שאר קדשים קלים לא, אף דרי"ו ס"ל ג"כ כריוה"ג דק"ק ממון בעלים הם שהרי רי"ו מוקים משנתנו בב"ק (יב ע"ב) דנכסים שאין בהם מעילה כריוה"ג דק"ק ממון בעלים הם ורי"ו ס"ל הלכה כסתם משנה ואעפ"כ אינו מתיר להקדיש קדשים קלים שאין קבוע להם זמן:

אבל באמת י"ל טעם אחר מה שאינו מותר להקדיש קדשים קלים שאין קבוע להם זמן, שהרי יש לחלק בין שאלת קדשים להתפסת קדש, שהרי שאלת נדרים שמותר בשבת ויו"ט אינה אלא באלה שהם לצורך השבת, אבל שלא לצורך שבת ויו"ט אסור משום שאינו אלא כמכין מיו"ט לחול ואסור, ולפ"ז י"ל דלהקדיש קדשים קלים שאין קבוע להם זמן ושאין צורך להם ביו"ט אסור לא משום מו"מ אלא משום דהוי כמכין מיו"ט לחול משום דריו"ח ס"ל שאין נו"ד קרבין ביו"ט, וכיון שהיום לא יקריבום א"כ כשמקדישם הר"ז מכין מיו"ט לחול ואסור משום דלא גרע משאלת נדרים שלא לצורך יו"ט שאסור, אבל בשאלה על ק"ק שהיא לצורך יו"ט כיון דלית בהו משום מו"מ דהם ממון בעלים שפיר מותר ביו"ט אם יש בהן צורך היום שיאכלם ביו"ט. ודוק היטב בכ"ז: ד:

א) ודין שני כבשי עצרת דאתא לידן למעלה (ענף ב') אימא בה מילתא ליישב דברי הרמב"ם פ"ב מה' שגגות, שבה' י"ג כתב וז"ל השוחט בשבת קרבן צבור שלא לשמו חייב חטאת ויקטיר אמורין לערב, משמע דזורק לכתחלה את הדם שאל"כ היך מקטיר את האמורין לערב הא נפסל הדם כבר בשקיעת החמה, ובסמוך בהי"ד שחט קרבנות יחיד שאין דוחין את השבת בשבת בשגגה חייב חטאת וכו' ואין זורקין את הדם ואם עבר וזרק דמן לשמן בין בשוגג בין במזיד עלו לבעלים לשם חובה, ויקטיר אימורין לערב והבשר יאכל ויביא השוחט חטאת על שגגתו. עכ"ל. הרי שבקרבן יחיד שאין דוחה את השבת כתב שאין זורקין את הדם, וצ"ע מנ"ל לחלק בין קרבן יחיד לקרבן צבור ומה טעם יש בזה, ולא די לנו הצער הזה אלא שרבנו סותר משנתו ששנה לנו כאן בק"צ ממה ששנה לנו בפט"ו מה' פסולי המוקדשין הי"ט ששם כתב בשני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן שאם היתה שבת לא יזרוק את הדם, הרי שגם בקרבן צבור אסור לזרוק את הדם, וכנראה הרגיש בזה המל"מ שם שציין לעיין בה' פסוה"מ הנ"ל:

ב) וביישוב דברי רבנו נראה, דהנה רש"י ז"ל כבר הבאתי למעלה כתב בביצה (כ ע"ב) הטעם שלא יזרוק בשבת את הדם משום שבשבת לא יאכל הבשר משום שאסור לבשלו ולצלותו היום, והתוס' במנחות (מח.) הקשו יזרוק כדי לאכלן באומצא, ותי' בדוחק, ולענ"ד נראה דרבנו יש לו טעם אחר באיסור אכילת הבשר בו ביום ע"פ מה שפסק בפ"ז מה' שבת שכל מלאכת שבת מבשל או שוחט בין במזיד בין בשוגג אסור לאכול בו ביום בין לו בין לאחרים, ולפ"ז אין הבשר מותר באכילה אם שחט בשבת קרבן יחיד דמשום מעשה שבת שאסור לבו ביום:

ולפ"ז יצדק החילוק שחילק רבנו בין קרבן צבור לקרבן יחיד והוא, דהא דאסור במעשה שבת הוא כדי שלא יהנה ממלאכת שבת, ולפ"ז אומר אני דכל זה אם נעשה מעשה השבת ע"י איסור מלאכת שבת ולולא המלאכה של איסור לא הי' יכול ליהנות ממעשה שבת, ע"כ אסרו חכמים שלא יהנו מעשיו ולא יהי' לו הנאה ממלאכת איסור והמעשה הנצמח ממנה, אבל אם אותו מעשה שבת היה יכול להיות ע"י מלאכת היתר אבל הוא עשה אותו ע"פ איסור בזה לא שייך לאסור משום מלאכת שבת שאין זה נהנה כלל ממעשה שבת, דאותו מעשה שבת הי' יכול להיות ע"י מלאכת היתר, וכה"ג חילק ר"ת בתוס' שבת (קכב.) דבמלא מים לעצמו יכול לשתות מהם משום שהי' יכול ליכנס לבור לשתות ונמצא שאין זה נהנה ממלאכת שבת ע"י עכו"ם, והר"ז כמו שכתבתי לחלק במעשה שבת ע"י ישראל, והרי דבר זה דומה למה שכתב רבנו בפ"ו מה' שבת הנ"ל דבפירות שיצאו חוץ לתחום שבשוגג יאכלו משום שלא נעשה מלאכה בגופן, וכאן ג"כ כיון שמעשה האיסור לא הי' נצרך למעשה השבת שנולד מזה וגם ע"י מלאכת היתר ג"כ הי' יכול להיות נעשה אותו מעשה שבת הר"ז חשוב כאלו עשה איסור צדדי שאין זה שייך לגוף הדבר, והוי כמו פירות שיצאו חוץ לתחום שאינן נאסרין בשוגג משום שאין זה חשוב מעשה שבת שאין המעשה בגופן, והחילוק ברור:

ג) ועכשיו דברי רבנו צודקין במה שכ' לחלק בין קרבן יחיד לקרבן צבור, דבקרבן יחיד כיון שאינו דוחה את השבת הרי שחיטת הקרבן חשוב מעשה שבת שאי אפשר הי' לישחט בלא מלאכת איסור של שבת, וע"כ אסור הבשר בו ביום לאכילה כמו בשוחט חולין בשבת שאסורה ליומא כדאיתא בחולין (יד.), וכיון שהבשר אסור באכילה אסור לזרוק את הדם ביום כרבא שאין זורקין את הדם אלא כדי להתיר בשר באכילה, ולא להקטיר אמורין בערב, ואפי' לרבה בר רב הונא שם בשבת מודה כדאיתא בביצה שם, וכמו שהבאתי למעלה. וזהו שכ' רבנו באם עבר וזרק הדם שיקטיר האמורים לערב והבשר יאכל הרי שלא התיר לאכול הבשר רק לערב, אבל לא ביום, והיינו משום איסור מעשה שבת שאסור לבו ביום, אבל בקרבן צבור שבה' י"ג ששם הי' אפשר לשחוט את הקרבן בהיתר אם שחטו לשמו, א"כ אין איסור על הבשר משום מעשה שבת דהא אותה שחיטה הי' יכול לעשות בהיתר אם שחטו לשמו, ואם הוא עיוות ועשה שלא כהוגן ושחט שלא לשמן שעי"ז נתחייב חטאת אין זה ענין לאסור את הבשר, משום שאין זה נהנה ממלאכת שבת, שהמלאכה היתה יכולה להיות בהיתר, וכמו במילא מים דלעיל. וכיון שנתבאר בדברי רבנו בפירות שיצאו חוץ לתחום דהיכא שאין שייך לאסור משום מעשה שבת אין לאסור בשוגג, ולפ"ז כאן בה' שגגות דמיירי בשוחט בשוגג כמו שכ' רבנו שחייב חטאת על שגגתו, שוב אין לאסור הבשר ושפיר יוכל לזרוק את הדם בו ביום משום שהבשר לא נאסר באכילה בו ביום ויוכל לאכול חי' כמו שהק' התוס': ד) ולפ"ז ניחא מש"כ רבנו בה' פסוהמ"ק שאם שחטן שלא לשמן שאם היתה שבת לא יזרוק דשם לא איירי בשגגות וקאי במזיד, או בשחט לפני זמנן או לאחר זמנן דלא נתנה שבת לידחות אצלן והוי כקרבן יחיד, שפיר אסור הבשר באכילה, דבמזיד אף דלא הוי מעשה שבת וכמו שנתבאר, מ"מ אסור כמו בפירות שיצאו חוץ לתחום שקנסו חכמים אף שלא שייך לאסור שם משום מעשה שבת, וכמבואר בדברי רבנו שם, וע"כ שפיר כ' רבנו שם דלא יזרוק עליהם שהבשר אסור באכילה משום דהוי מזיד או בלפני או לאחר זמנן אף בשוגג משום דהוי כקרבן יחיד ואין זורקין את הדם משום שהבשר אסור באכילה. והא דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן בזמנן שזורק את הדם והבשר יאכל, ואף דהוי יו"ט ונו"ד אין קרבין ביו"ט וכיון דהוי שלא לשמן הר"ז אסור ביו"ט ואמאי אין הבשר נאסר באכילה גם אם לא היתה שבת, לענ"ד גם זה ניחא לפי שיטת רבנו, שהרי בפ"ו מה' שבת כ' לאסור פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו ביצאו במזיד ובפ"ה מה' יו"ט כתב שפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו לא הפסידו את מקומן משמע שמותרים באכילה, שאל"כ הוו מוקצה ואף במקומן אסור לטלטלן, ומוכרח בדברי רבנו לחלק דביו"ט לא קנסו אף במזיד במקום שאינו נהנה ממלאכת איסור ביו"ט, וכמו שכ' הה"מ שם שרבנו מחלק בין שבת ליו"ט, ושכן היתה גירסת רבנו יעו"ש, ודברי הלח"מ שם תמוהים, ולפ"ז שפיר כתב רבנו דכבשי עצרת ביו"ט יאכלו, והכי מוכח בביצה שם דנו"ד אף אם עבר ושחטן דמשמע אפי' במזיד מ"מ הבשר מותר באכילה, וע"כ כנ"ל דביו"ט לא קנסו. והא דנו"ד לא הוו מלאכת יו"ט באיסור ויאסר באכילה בין בשוגג בין במזיד כמו בשבת דקימ"ל כר"י דבדאורייתא קניס שוגג אטו מזיד, לענ"ד ג"כ ניחא לפמש"כ התוס' בחגיגה (ז ע"ב) ד"ה עולות דבנדונ"ד לשם שלמי שמחה מותר להקריבן ולא אסור אא"כ הקריבן לשם נדרים א"כ ג"כ אינו נהנה ממלאכת יו"ט שהרי הי' יכול להקריבן לשם שלמי שמחה אלא שהוא עבר והקריבן לשם נדרים ונדבות א"כ אין זה מעשה עבירה ביו"ט בגופן וכמו שנת' למעלה בקרבן צבור: ה) ועוד לפמש"כ למעלה דבשלמים ותודות שהם קדשים קלים הי' יכול להשאל עליהם כמו שמתירין נדרים לצורך שבת ויו"ט, וא"כ הי' יכול לשחטן באופן המותר אם הי' נשאל עליהן ולא חשיב מלאכת יו"ט באיסור, משא"כ בקרבן יחיד בשבת שאף אם נשאל עליו הא אסור לשחוט גם חולין בשבת א"כ הוי בגופו מלאכת שבת באיסור ואסור משום מעשה שבת, והחלוק ברור, ועלו דברי הרמב"ם ז"ל כהוגן בכל פסקיו בזה והר"ז נכון בעז"ה:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה