אור ברסלב
שות מרחשת א › סימן ח

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · סימן ח

סימן ז

א:

א) כתב הרמב"ם בפ"ו ה"י מה' ביאת המקדש וז"ל, כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל עבודתו כשרה לשעבר ואינו עובד להבא, ואם עבד לא חילל וכו' עכ"ל. והנה לדעה זו של רבנו שאם עבד לאחר שנודע שהוא חלל ג"כ לא חילל קשה לי מגמ' דקדושין (כא ע"ב) עבד עברי כהן מהו שימסור לו רבו ש"כ ופשיט שם מהא דאין עבד עברי כהן נרצע משום שנעשה בעל מום ובעינן ושב אל משפחתו אל מוחזק שבמשפחתו, ואם אין רבו מוסר לו שפחה כנענית תיפוק ליה דבעינן אהבתי את אשתי וכו', ולדברי רבנו קשה, הא צריך טעמא משום שנעשה בע"מ לעבד עברי כהן שנודע אח"כ שהוא חלל שמותר בשפחה כנענית כמו ישראל, דהא מותר הוא בנשים הפסולות לכהונה, וא"כ קרינן ביה אהבתי את אשתי, ואעפ"כ אינו נרצע משום שנעשה בע"מ ומחלל עבודה, משא"כ כשהוא חלל לבד אינו מחלל עבודה ובעינן ושב למוחזק שבמשפחתו שלא יחלל עבודה, והיא קושיא עצומה לכאורה לדברי רבנו דודאי מוכח מזה דחלל אחר שנודע עבודתו פסולה ומחלל עבודה:

[הערה - אז"ר מצאתי דאתי לידי ספר אור שמח ח"ג ראיתי שעמד בקושיא זו. עי"ש. ע"כ]:

והי' נראה ליישב קושיא זו עפ"י מה שנדייק לשון רבנו שכתב שבכהן שנמצא חלל עבודתו כשרה, ובעובד להבא אחר שנודע שהוא חלל כתב אם עבד לא חלל ולא כתב שעבודתו כשרה, ולכאורה היינו הך, כיון שלא חלל א"כ עבודתו כשרה, וא"כ מדוע שנה לשונו בזה, והוא דקדוק עצום:

ב) והנראה בזה לפ"מ שהקשה הגרע"א בתוספותיו למשניות זבחים פ"ב מ"א לרבא דאמר א"ע לא מהני למ"ל קראי למיפסל בעבודה בזר וטמא וכדומה, הא כיון שמוזהרים שלא לעבוד ממילא א"ע ל"מ והקרבתם פסולה, וע"ז תירץ שם שנ"מ לענין הולכה בזר וכן שאר פסולים דמבואר שם דבהולכה בזר פסול אף לר"ש ולא מהני התיקון לחזור ולהוליך, אבל אם נתקבל הדם בלא הילוך יש תקנה לחזור ולהוליך, וא"כ א"ש דאם מצד א"ע ל"מ, דהוי רק כאלו לא עשה, יהי' תקנה שיחזור כהן כשר ויוליך, אבל באלו שמצד עצמותו מחלל העבודה אין תקנה עוד בהולכת כהן, יעו"ש. וכן לענ"ד נפק"מ במה דמבואר במנחות פ"א מ"ב דכל הפסולים שקמצו פסול ול"מ שיחזור ויקמוץ, וזהו רק אם מצד עצמותו פסול כבר חלל העבודה ואין לה תקנה, אבל אם מצד א"ע ל"מ לא חלל העבודה רק שלא עשה כלום, וא"כ הי' מהני שיחזיר ויחזור ויקמוץ כהן כשר, והוא נכון. והנה לחלוק זה ס"ל לרבנו גם בחלל, דודאי בחלל שעבד קודם שנודע שהוא חלל עבודתו כשרה לגמרי, דכ"ז שלא נודע הר"ה ככהן גמור לענין עבודה וכמו דילפינן בקדושין ס"ו מהכהן אשר יהי' בימים ההם שזה כשר ונתחלל וכיון שכהן גמור הי' אז, א"כ עבודתו כשרה לגמרי וגם א"ע ל"מ לא שייך בזה, דלא עבד איסורא כלל, כ"ז שלא נודע שכהן גמור הי' לענין עבודה, אבל לאחר שנודע שהוא חלל שאז בטלה כהונתו אלא שרחמנא אמר ברך ה' חילו, אפילו חללים שבו, אין זה אלא לענין שא"ע לא חלל עבודתו אבל מ"מ כיון שאינו עובד להבא ועביד איסורא אם הוא עובד, א"כ אמרינן א"ע ל"מ ועבודתו אינה כלום ואם הוליך צריך כהן כשר לחזור ולהוליך, ואם קמץ צריך כהן כשר להחזיר ויחזור ויקמוץ. א"כ שפיר דקדק רבנו לכתוב הלשון לא חלל היינו רק שלא פסל עבודתו, אבל מ"מ עבודתו אינה כשרה ואינה כלום וכהן כשר צריך לחזור ולעבוד. וז"ב לענ"ד בכוונת רבנו. ומעתה גם לדעת רבנו אין עבודתו של החלל אחר שנודע כשרה מכאן ולהבא, ועבודתו אינה כלום, א"כ לק"מ מקדושין דגם כשהוא חלל אין עבודתו כלום וא"כ אין המום שנעשה בו פוסלו מלעבוד דגם קודם שנעשה בע"מ אינו ראוי לעבודה ואפי' עבד ומעשיו אינם מועילים ואינם כלום, ומה שמגרע לו שיפסול מומו את העבודה בלי תקנה עוד ע"י כהן כשר אין זה תקנה להחלל לומר שאינו שב להמוחזק שבמשפחתו דשבלא"ה עבודתו אינה כלום, והבן, והחילוק ברור:

ג) אולם עדיין אין הישוב הזה מספיק, דלפ"מ שאמרנו אין חלל כזה פוסל את העבודה אלא שאין עבודתו כלום מצד א"ע ל"מ, וא"כ לכאורה הא משכחת לה שחלל כזה יהי' מותר לעבוד לכתחלה כגון דליכא כהן כשר להקריב ויש להקריב את הקרבן תמיד דאז כיון שהחלל הזה אינו מחלל עבודה אלא דל"מ עבודתו מצד א"ע ל"מ, א"כ בשיש תמיד להקריב ואין כהן אחר כשר אז עלינו לומר אתי עשה דהקרבת תמיד ודחי ל"ת דהקרבת חלל וממילא כיון שמותר מצד דחיית עשה לל"ת אז תהי' גם עבודתו כשרה לגמרי, דל"ש בזה א"ע ל"מ כיון דלא עביד איסור דעשה דחי לל"ת, משא"כ באם נעשה בע"מ שמחלל עבודה א"כ ל"ש אתי עשה ודחי ל"ת דבעל מום, כיון דמ"מ עבודתו מחוללת ואין כאן קיום עשה כלל שעבודתו פסולה ומחוללת, והד"ק לדוכתא מקדושין שאם נודע שהוא חלל אז יש אופן שעבודתו תהא כשרה ומותרת גם לכתחלה משא"כ בבע"מ, והקושיא כעת עוד יותר חזקה מבתחלה, כמובן:

ד) ולכאורה הי' אפשר לומר דגם בע"מ שמחלל עבודה אין זה אלא במקום שעובד באיסור ועובר בלאו, אבל באופן שמותר לעבוד דהיינו כגון דאתי עשה דהקרבה ודחי ל"ת דבע"מ אפשר שגם עבודתו כשרה, וכמו דמצינו בטמא שג"כ מחלל עבודה, מ"מ בצבור שטומאה דחוי' או הותרה, העבודה כשרה ואינה מחוללת והר"ה כבע"מ. ואף דאמרינן במנחות (י ע"ב) טמא הותר בצבור בע"מ לא הותר בצבור, והא טמא דהותר בצבור למ"ד דחוי' היא, הוא באופן דליכא כהן טהור כדאיתא ביומא ז' ואעפ"כ אמרינן דבע"מ לא הותר בצבור, הרי דבבע"מ ל"א אתי עשה ודחי הל"ת דבע"מ, זו אינה הוכחה, דיש לדחות דודאי עשה דהקרבת תמיד שאינה אלא עשה גרידא אינה דוחה לל"ת דבע"מ משום דבע"מ הוי עשה ול"ת לאו דלא יעבוד ועשה שאינה שוה בזרעו של אהרן ואינו דוחה לעשה ול"ת, משא"כ בטומאה שבפירוש הותרה או דחוי' אפי' בתמיד דכתיב במועדו אפי' בטומאה, ושפיר אמרינן דטומאה הותרה בצבור ולא בע"מ, אבל מ"מ נפק"מ בקרבן פסח שהוא עשה שיש בו כרת, דבזה כ' התוס' (בזבחים לב) דדוחה גם עשה ול"ת, א"כ כה"ג בק"פ אפשר דגם בע"מ יהי' מותר לעבוד משום דעשה דק"פ דוחה לל"ת ועשה דבע"מ, וכיון שדוחה ממילא עבודתו מחוללת כמו בטמא בצבור: ה) ואם היינו כנים בזה היה אפשר ליישב קושית מוהרש"ל ביבמות (לג.) טמא ובע"מ משכחת לה בחתך אצבעו בסכין טמאה, ואמאי צריך לזה, הא כיון שקודם שחתך אצבעו ונעשה בע"מ הי' מותר לשמש בטומאה דטומאה הותרה או דחוי' בצבור וא"כ כשנעשה בע"מ באו שני האסורים בב"א איסור טמא ובעל מום:

ולפי האמור יש ליישב לפ"מ דאמרינן ביבמות ח' דהיכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי' אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, וא"כ בטמא בצבור כיון שקודם שנעשה בע"מ הי' מותר לשמש בטומאה ואשתרי לגביה אסור טומאה, גם אחר שנעשה בע"מ היינו אומרים הואיל ואשתרי אשתרי גם איסור בע"מ, וע"כ מוקי לה דווקא באופן שהטומאה והמום באו כאחת שלא הותר מקודם איסור טמא. והבן:

ו) אולם כ"ז אם נאמר שחלול עבודה תלוי באיסור העבודה, וע"כ שפיר היינו אומרים כן כיון דאישתרי וליכא איסור, שוב ליכא כאן חילול עבודה והעבודה כשרה, אבל אם נאמר שדין חלול עבודה דבע"מ אינו תלוי באיסור העבודה ואף אם לא הי' כאן איסור ג"כ העבודה מחוללת ופסולה, א"כ לא מהני כאן סברת אישתרי אישתרי כיון דליכא כאן עבודה כשרה כלל א"כ ממילא איכא איסור דטמא ובע"מ, והבן: אבל באמת יש לנו ראי' ברורה דבע"מ מחלל עבודה אף באופן דלא עביד איסורא, והוא מגמ' דזבחים (טו.) היה מזה ונקטעה ידו של המזה עד שלא הגיע דם לאויר מזבח מהו ות"ש דפסול יעו"ש, והא התם קעביד עבודה בהיתר שבשעה שהיה מזה לא הי' בע"מ כלל, ואעפ"כ אמרינן כיון דבעינן שיהי' והזה ונתן הרי הי' גמר ההזאה בבע"מ שפסול, הרי אף באופן שהי' בהיתר ג"כ בע"מ מחלל עבודה, וזו ראי' ברורה שאין עלי' תשובה. ועתה חזרה קושיתנו על רבנו למקומה מהא דקדושין שצריך לזה שאינו נרצע משום דנעשה ב"מ בנודע שהוא חלל שאפשר שיעבוד עבודה לכתחלה דאז אינו מחלל, משא"כ בבע"מ:

ז) והי' נראה ליישב קושיתנו זו, דרבנו ס"ל כתירוצם השני של התוס' בבכורות (לז ע"ב) ד"ה כאן, דהא דמיפסל כהן בשנרצע הוא אינו מום גמור אלא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן יעו"ש, ולפ"ז הא בע"מ כזה שהוא מפני שאינו שוה בזרעו של אהרן אינו מחלל עבודה כדאמרינן בבכורות (מג ע"ב) וא"כ לק"מ דהא מום דנרצע אינו מחלל עבודה שוה הוא לגמרי כמו חלל ואם יש אופן שיהא חלל מותר בעבודה לכתחלה אז גם בע"מ שאינו שוה בזרעו של אהרן ג"כ יהא מותר דהא אינו מחלל, וא"כ בנודע שהוא חלל אם נעשה בע"מ כזה אינו נגרע יותר ולא מידי. וזה הי' נכון ותירוץ אמיתי, אבל מה אעשה שהמל"מ בפ"ג מה' עבדים ה"ט העלה בדעת רבנו שהרציעה בעבד היא במרצע הגדול שהוא כמלא כרשינה ומום כזה שוה באדם ובבהמה ומחלל עבודה, וצע"ג ליישב זה:

ח) שוב התבוננתי דדברי רבנו מתורצים, ומה שהקשיתי מגמ' דקדושין לק"מ, לפמש"כ הצל"ח בפסחים מ"ט דמשו"ה אין עשה דק"פ דוחה ללאו דלא תשחט על חמץ דלא שייך כאן עשה דוחה ל"ת כיון שעל דבר זה עצמו הזהירה תורה שלא ישחט הפסח, אף שיש בו כרת, על חמץ יעו"ש, והכ"נ לא שייך בכל הפסולים לעבודה שידחה עשה דהקרבת קרבנות ל"ת דחלל, וכדומה אף במקום שאינו מחלל משום שבאותו דבר עצמו דהקרבת קרבנות אמרה תורה שאלה הפסולים זר וחלל ובע"מ וכדומה לא יקריב, וממילא כיון דל"ש כאן עשה דוחה ל"ת ממילא בחלל אף שאינו מחלל מ"מ עבודתו אינה כלום וכמו שנתבאר לעיל, א"כ חלל שנרצע אף שנעשה בע"מ חשוב שב למוחזק שבמשפחתו כמו שהי' מקודם דמקודם ג"כ עבודתו אינה כלום, וז"ב:

ב:

א) ובעסקי בענין זה אמרתי ליישב קושית הרמב"ן על רש"י ז"ל ורשב"ם (בב"ב ל"ב) דלמאן דלא חייש לזילותא דבי דינא מסקינן ליה אף דהוי תרי ותרי משום דאוקי גברא אחזקתיה דאסיקניה ע"פ עד אחד שהי' נאמן דההיא שעתא ליכא עוררים, וע"ז תמה הרמב"ן דחזקה הבאה מחמת עדותם של עדים הללו אינה חזקה כדמוכח מהא דהאי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואר"נ אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דב"ד ל"ח, ואמאי לא נימר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא אחזקתיה דהאי דאתפסנוהו מעיקרא מקמי דליתי עדי אבהתא יעו"ש בחי' לקדושין ס"ג, ולפי האמור דב"ג וב"ח כל זמן שלא נודע פסולו הר"ה ככהן גמור א"כ ב"ג וב"ח שאני, דבו שפיר הוי חזקה מעליא הא דאסיקניה ע"פ העד, דכיון שמוחזק לן בכהן עפ"י העד הר"ה באמת כהן מעליא אותה שעה כ"ז שלא נודע פסולו, א"כ שפיר הוי חזקה ולא הוי חזקה בטעות, משום שכך הוא דין תורה לחשבו לכהן כ"ז שלא נודע פסולו ואף לאחר שנודע פסולו אינו פסול אלא מכאן ולהבא, משא"כ התם דמה שהחזקנוהו ע"פ העדים הקודמים הוא ע"פ טעות ולא הוי חזקה, והחילוק ברור. ובזה הי' אפשר ליישב בהא דינאי המלך (בקדושין סו) שכ' רש"י דכאן ליכא חזקה דכשרות, ואמאי לא הוי חזקה הא דמקודם שבאו עדים שאמו נשבית הי' מוחזק לן בכהן כשר, ועפ"ז י"ל ע"פ מש"כ המקנה בקידושין (יב ע"ב) דהא דב"ג וב"ח שעבודתו כשרה כ"ז שלא נודע פסולו אינו אלא בכהן הדיוט אבל כה"ג נפסל מכהונתו הגדולה למפרע, יעו"ש. ולפ"ז בינאי שהקים להם בציץ ורצה להיות כהן גדול בזה שפיר פסלוהו, דלענין להיות כה"ג לא מהני מה שהחזיקו אותו לכשר מקודם, דכה"ג אם נמצא שהוא ב"ג וב"ח נפסלה עבודתו למפרע, א"כ אין זה חזקה דכשרות לגבי כהונה גדולה, והבן. ומה שתפסו על המקנה מהא דמכות י"א שנחלקו בנמצא הכה"ג ב"ג וב"ח דמר אמר מתה כהונה ומר אמר בטלה כהונה ואמרינן שם למ"ד בטלה כהונה דדווקא לדין עבודה הכשיר ר"י, אבל לעלמא לא, הרי דלכו"ע כשרה עבודה גם בכה"ג, י"ל דבאמת הא תלוי בפלוגתא זו, דהא כה"ג הוא מתמנה בפה וא"כ כשנמצא שהוא ב"ג וב"ח הר"ז מינוי בטעות ובטלה התמנותו למפרע, אלא דבאמת למ"ד מתה כהונה, דס"ל דכ"ז שלא נודע פסולו הר"ה כה"ג וכהן גמור לכל מילי, א"כ אין זה מינוי בטעות דהא כ"ז שלא נודע באמת כה"ג הוא לכל דבר ואחר שנודע אינו נפסל אלא מכאן ולהבא, אבל למ"ד בטלה כהונה דס"ל דגם בשעה שלא נודע פסולו אינו כה"ג לכל דבר, א"כ כשמינו אותו הוי מינוי בטעות דהא נפסל למפרע מכל עניני כהונה גדולה, וכיון שהי' מינוי בטעות ממילא גם עבודתו פסולה למפרע דמה שעבד בשמונה בגדים ונמצא למפרע שאינו כה"ג והוי מינוי בטעות וא"כ עבד ביתור בגדים ועבודתו פסולה וכמו כן עבודתו ביוה"כ, וזוהי באמת כוונת הגמ' במכות עד כאן ל"ק ר"י התם דכתיב ברך ה' חילו אפי' חללים שבו, אבל הכא אפי' ר"י מודה והיינו כיון דלשאר דברים בטלה כהונתו א"כ הוי מינוי בטעות וממילא גם עבודתו בתור כה"ג פסולה משום שאינו כה"ג כלל שנמנה בטעות, וא"כ זה שכ' המקנה שכה"ג עבודתו פסולה למפרע בנמצא ב"ג וב"ח הוא למ"ד זה שבטלה כהונה וכן פסק רבנו בה' רוצח א"כ קם דינו של המקנה, וא"ש הכל בעז"ה:

ב) ודע דרבנו (פ"ז מה' רוצח הי"ב) פסק כמ"ד בטלה כהונה, ויעוי' בכ"מ שלא מצא הכרע לדעת רבנו שפסק כמותו, ולענ"ד מקור מקומו טהור של דעת רבנו הוא מפסחים ע"ב דקאמר טעמו של ר"י דפטור מן החומש באכל תרומה ונמצא שהוא ב"ח וב"ג משום דתרומה איקרי עבודה, ואם איתא כמ"ד מתה כהונה ל"צ לטעמא דעבודה תיפוק ליה שהוא כהן לכל מילי, משום דיליף מקרא דאל הכהן אשר יהי' בימים ההם שהוא כשר ונתחלל, אף דקרא דאל הכהן וכו' כתוב אצל בכורים דאיקרי עבודה דקדשי המקדש הם, מ"מ מ"ד מתה כהונה ס"ל מדאיקרי כהן הר"ה כהן לכל מילי, וא"כ מדאמר סתמא דהש"ס טעמא דתרומה משום דאכילת תרומה איקרי עבודה משמע דאלא"ה לא הי' פוטר משום דלא מקרי כהן לשאר מילי, וזה כמ"ד בטלה כהונה, וז"ב לענ"ד:

ג) ובזה יש לבאר דברי הירוש' פ"ז ממס' תרומות דמקשה התם על מה דאיתא שם דבת כהן שנשאת לפסול דלר"מ אם אכלה תרומה חייבת קרן וחומש ולרבנן משלמת את הקרן ולא את החומש ומקשה מהא דר"י דפטור בב"ג וב"ח מקרן ומחומש, ולכאורה מאי שייכות דין זה להא דר"י, ולפי האמור יתברר היטב דטעמא דרבנן דפטרי בבת ישראל מחומש הוא משום דלא הוי זרה מעיקרא ואעפ"כ מחייבים בקרן והא ר"י פוטר, דמשמע לו אפי' בשאכל אחר שנודע לו שהוא חלל וע"כ היי"ט דפוטר כיון שקודם שנודע שהוא חלל פטור משום דהוי אז ככהן גמור כטעמא דאל הכהן אשר יהי' בימים ההם א"כ אפי' אכל אחר שנודע ג"כ פטור משו"ה לר"י משום דלא הוי זר מעיקרא דמכאן ולהבא הוא נפסל וע"ז באמת משני שני תירוצים, חדא דלא קאמר ר"י אלא בשלא נודע אבל בנודע מודה ר"י, והיינו משום דעכשיו שנודע מתה כהונה והוא עכשיו אינו כהן, וע"כ ר"י מודה דמחייב לר"מ קרן וחומש ולחכמים קרן בלבד, וכ"ז למ"ד מתה כהונה ע"כ ס"ל דקודם שנודע הוא פטור אפי' מקרן משום שקודם שנודע כהן גמור הי' ומקבל מתנות כהונה כדין וא"צ להחזיר את הקרן שאכל קודם שנודע ופטור משו"ה מקרן ג"כ, ועוד משני דפטור לר"י מחומש אבל בקרן אפי' ר"י מודה וזה למ"ד בטלה כהונה ולא הי' כהן מעולם א"כ התרומה שנטל הוא שלא כדין וצריך לשלם, ומה שפטור מחומש היינו משום דאכילת תרומה איקרי עבודה כתי' הגמ' בפסחים וע"כ הוא פטור רק מחומש וכמו שאינו מחלל עבודה, אבל בקרן גם לר"י חייב משום שלא הי' כהן מעולם ותרומה שנטל נטל שלא עפ"י דין שאינו כהן אלא לענין עבודה ותו לא:

ד) ורבנו פסק בפ"י הי"ב מה' תרומות כתי' זה שחייב לשלם את הקרן וזה לטעמו שפסק כמ"ד בטלה כהונה א"כ לענין מתנות כהונה אינו כהן מעולם ורק מחומש פטור משום דאכילת תרומה איקרי עבודה ופטור כמו בעבודה וכתי' הגמ' בפסחים, והבן כי הוא אמת ויציב. אלא שצריך ביאור מה שלא באר רבנו בה' תרומות שגם אם אכל אחר שנודע שהוא חלל ג"כ פטור מן החומש כמו בעבודה שלא חלל העבודה אף לאחר שנודע שהוא חלל, והנה למפש"כ בדעת רבנו דלאחר שנודע אינו אלא שאינו מחלל אבל עבודתו אינה עבודה כלל משום דא"ע ל"מ, וא"כ יש לומר משום הכי חייב חומש באכל אחר שנודע דתו אכילתו לא מקרי עבודה דלא מהני עבודתו של אכילת תרומה כלום משום דא"ע ל"מ ושוב חייב משום זה חומש, אבל באמת אין זה מספיק כיון דלענין עבודה אינו מחלל והכ"נ לא חלל את התרומה שאכל וא"כ א"ח ג"כ חומש, דנראה דעיקר חיוב זר באכילת תרומה הוא משום חלול תרומה וע"כ בשנתחללה התרומה תו זר אינו חייב, כמו דאמרינן בכריתות ז' כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו כהן מתעגל בו וא"ח משום שכבר נתחללה התרומה, וא"כ אפשר ג"כ כל שאין הזר מחלל את התרומה באכילתו שוב אין הזר מוזהר עליה לשלם חומש, וא"כ ג"כ בחלל אחר שנודע שאינו מחלל אינו חייב ג"כ חומש וזה צ"ע, אלא שבלא"ה כיון דקודם שנודע הי' כהן לעניני עבודה שוב גם לאחר שנודע אינו זר מעיקרא בענין אכילת תרומה דאיקרי עבודה וא"ח חומש כמו בבת כהן שנשאת לפסול לה. וכן נראה מל' רבנו כאן שכ' ואינו עובד להבא ואם עבד לא חלל ולא כתב שאם עבד חייב מלקות או מיתה ביד"ש כדין זר שעבד. ונראה דהיינו טעמא כיון שאינו זר מעיקרא לא קרינן ביה וכל זר לא יקרב ואינו עובר על לאו זה. ומה שאינו עובר להבא הוא מדרשה דתו"כ הובא ברש"י חומש (ויקרא א פסוק ה) והקריבו בני אהרן הכהנים דאמר עלה בתו"כ יכול חללים ת"ל הכהנים יעו"ש, והו"ל לאו הבא מכלל עשה ואינו לוקה, וע"כ כתב רבנו רק שאינו עובד אבל לא לוקה על עבודתו כזר גמור, והבן:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה