שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
א · סימן טז
ביאור דברי הגמ' בסוכה ז' הנ"ל ובהשמטת הרי"ף שם:
א) והנה בהא דאמר רבא וכן לענין שבת מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת אמרתי להעיר לכאורה איזה מיגו יש כאן, דלפי המבואר בסוגיין שם בסוכה פרוץ מרובה על העומד כשר ובשבת פרוץ מרובה על העומד פסול, והנה מתבאר מזה ההבדל שבין שבת לסוכה, שבסוכה שיעור הדפנות אינו כדי שתהא הסוכה סתומה ותהא מוקפת מחיצות דהא פרוץ מרובה על העומד כשר בה שזה אינו כסתום בכ"ד, וע"כ מזה שענין דפנות בסוכה אינו רק מגזירת הכתוב שצריכין שתי דפנות וטפח וזהו הכשר סוכה, אבל לא בעינן כלל שתהא הסוכה סתומה, משא"כ בשבת שחילוק רשות בשבת הוא שע"י המחיצות חשוב כסתום ואז נעשה כרשוה"י, וע"כ כל הני מחיצין דהלכה למ"ס כגון פי תקרה יורד וסותם גוד אסיק גוד אחית וכו' משום דרואין אנו כאלו הוא סתום ע"י אלו:
ולפ"ז יש להבין איזה מיגו שייך מסוכה לשבת שהרי מאי דבעי טפח בסוכה אין אנו אומרין שע"י הטפח נעשית כל הסוכה סתומה והרי הן שלש מחיצות שלמות, דלא בעי כלל סתימה בסוכה, א"כ אין הטפח מהני רק לעצמו אבל לא לאמר שע"י הטפח רואין אנו כאלו היתה מחיצה שלמה, דלא בעינן כלל מחיצה שלמה וגזירת התורה היא שתי דפנות וטפח והטפח הזה יש לו לעצמו חשיבות, אבל לא ממנו והלאה כי להלאה ממנו א"צ מחיצה כלל, משא"כ בשבת דאמרינן לחי משום מחיצה הוא משום דחשבינן את הלחי כאלו הי' משוך כל שיעור הסתימה והיו שלש מחיצות דאורייתא, א"כ מאי דבעינן בשבת שיהא כסתום כל השיעור זה אינו כלל בסוכה דלא בעינן בה סתימה, וא"כ איך אמרינן מיגו דהוי דופן לענין סוכה וכו' הא לענין סוכה לא הוי רק דופן לעצמה אבל לא כסתום ומשוך להלן ממנו ובשבת בעינן שיהא רואין אותו כאלו הוא משוך כולו, והחשיבות הזאת אינה כלל אצל סוכה דנאמר מיגו:
ב) והנה לפי דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ז מה' שבת ה"ט דס"ל דהא ששלש מחיצות דאורייתא אינו אלא לאפוקי מתורת רשוה"ר ולעשותו כרמלית אבל לעשותו רשוה"י בעינן מחיצה רביעית יעו"ש בהה"מ שם הי' ניחא שפיר כאן, משום דהא דבעינן בשבת סתימה אינו אלא כדי לעשותו רשוה"י משום דלא נעשה רשוה"י אם לא הוי סתום מד' רוחותיו, אבל להוציא מתורת רשוה"ר בזה לא בעינן סתימה כלל רק שלא יהו רבים בוקעים ובלא ניחא תשמישתיה סגי כדאיתא בשבת (ז.) בבין העמודין יעו"ש, ולפ"ז א"ש האי מיגו כיון דהוי מחיצה לענין סוכה הוי מחיצה לענין שבת, היינו שתהא חשובה מחיצה שלישית ובזה היא יוצאה מתורת רשוה"ר, ואף שאינה נעשה רשוה"י והוי כרמלית מ"מ שפיר יוכל לטלטל בה בשבת דסוכה כמו שכ' התוס' כאן ע"ב דבפסי ביראות אף שלא הותר אלא לעולי רגלים מ"מ כיון שאין זה אלא איסור דרבנן, אף מדרבנן לא אסרו משום מצוות סוכה, והכ"נ כיון שנפקע ממנה תורת רשות הרבים שפיר מותר לטלטל בה משום מצוות סוכה:
אבל לפ"ד רש"י ז"ל וכל הפוסקים דס"ל ששלש מחיצות דאורייתא היינו לשוויה רשוה"י ובזה הא בעינן שיהא כסתום תקשי כנ"ל מאי שייך מיגו מסוכה לשבת שהרי אין תורתם שוה דבשבת בעינן שיהו רואין אותו כסתום ובסוכה אין אנו צריכין לזה כלל:
ג) אבל שבתי וראיתי שזה שכתבתי דלענין סוכה הטפח של דופן שלישית אינו צריך רק עצמו אבל לא לעשות על ידו כסתום אין זה פשוט כ"כ, די"ל שדבר זה תלוי במאי דאמרינן לעיל (ה ע"ב) אם הלכתא לגרועי אתי או לאוסופי אתי, שאם הלכתא לאוסופי אתי שפיר י"ל כנ"ל דמן התורה רק שתי דפנות בעינן והטפח של דופן שלישית באה ההלכה להוסיף, א"כ אין זה אלא לעצמה דכך היא ההלכה דבעינן עוד טפח אבל מחיצה שלישית ל"ב כלל בסוכה, משא"כ אם נאמר דהלכתא לגרועי אתי היינו דבאמת דרשינן מקרא דבסכת בסוכת דבעינן שלש מחיצות והיינו צריכין באמת שלש מחיצות שלמות, וע"ז באה ההלכה וגרעה דמחיצה שלישית סגי בטפח והיינו לומר דבטפח של מחיצה שלישית רואין אנו כאלו היתה המחיצה השלישית שלמה ושפיר קרינן בה בסוכת בסוכת וכו' דשלש מחיצות בעינן, נמצא לפ"ז שגם טפח של מחיצה שלישית הוא חשוב ורואין בו כאלו כל המחיצה היתה שלמה וגם בו יש חשיבות גם להלן ממנו, וא"כ שפיר י"ל בזה מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת, שגם בסוכה הטפח של שלישית אין החשיבות לעצמו לבד אלא גם להלן לשיעור המשוך ממנו, וכיון שחשיבא מחיצה גם ממנו והלאה לענין סוכה חשיבה ממנו והלאה גם לענין שבת ושפיר אמרינן מיגו: ולפ"ז י"ל שאביי ורבא שנחלקו כאן בזה אי אמרינן מיגו פליגי בזה, דלרבא טפח סוכה חשוב כאלו סותם כל משך המחיצה משום דהלכתא לגרועי אתי ובעינן שלש מחיצות והטפח הוא כסותם כל משך המחיצה וע"כ שפיר אמרינן מיגו וכנ"ל, אבל אביי ס"ל דהלכתא לאוסופי אתי ולא בעינן כלל בסוכה שיהו רואין את הטפח כאלו סותם כל משך המחיצה וע"כ אין שייך לומר בזה מיגו מסוכה לשבת, וכנ"ל:
ד) ובזה ניחא נמי מה שלא נחלק אביי על רבא במאי דאמר סיכך ע"ג מבוי שיש בו לחי כשר כדמשמע שם שבזה לא פליג כלל וכמו שאמר שם והא את הוא דאמרת וכו' משמע דמודה בזה, ולפמש"כ ניחא דאביי באמת לא פליג על עיקר דין מיגו, וע"כ שפיר אמרינן מיגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה דמשבת לסוכה שפיר אמרינן מיגו דבשבת הא חשבינן להלחי כאלו הי' דופן שלם ומחיצה שלמה וע"כ אמרינן בזה מיגו גם לענין סוכה, אבל מסוכה לשבת דבסוכה ס"ל לאביי דלא בעינן כלל סתימה לכל משך המחיצה ע"כ נחלק עליו בזה דלא אמרינן מיגו: ונחלקו אביי ורבא אם לאוסופי או לגרועי במחלוקת המבוארת בירושלמי כאן פ"ק דמעיקרא מפרש טעמא דרבנן סכת סכת סכת הרי שלש אחד למעלן (היינו לגופיה) ושתים למטן (לדפנות) והשלישית מדבריהן כלומר הלממ"ס באה להוסיף על השתי המחיצות עוד טפח דופן שלישית, ולפי ההלכתא לאוסופי אתי ומקרא לא משמע רק שתי מחיצות, אולם עוד שם איתא בירושלמי רחב"א אמר תרין אמורין חד אמר טעמון דרבנן וכו' מה טעמון דרבנן וסוכה תהי' לצל יומם מחרב הרי אחת למעלן סוכת סוכת סוכת הרי שלשה, הנה מתבאר דרחב"א דריש מקרא לשלש מחיצות וההלכתא השלישית אפי' טפח ההלכתא באה לגרועי וכמו שמפרש הפנ"מ, ובפלוגתא זו המבוארת בירושלמי נחלקו גם אביי ורבא בתלמודא דידן וכמו שנת':
ה) ובזה נבא ליישב השמטת הרי"ף ז"ל מימרא זו דרבא דוכן לענין שבת שעמדו עליה הר"ן והרא"ש ז"ל יעו"ש בדבריהם:
ונקדים בזה מאי דאיתא לקמן (טז ע"ב) אר"א פס ד' ומשהו מתיר בסוכה משום דופן ומוקי לה פחות משלשה לדופן, ויעו"ש ברש"י ד"ה פס ד' שכ' וז"ל אם גבוהה עשרה ורחבה ד' ומשהו, ולכאורה למאי הוצרך רש"י ז"ל שתהא גבוהה עשרה דווקא הרי לעיל מינה בסמוך אמרינן דמחיצת ארבעה ומשהו מתרת בסוכה משום דופן, וא"כ הנ"מ סגי בארבעה ומשהו באמצע פחות מג' למעלה ופחות מג' למטה וא"צ דווקא שתהא גבוה עשרה טפחים:
ונ"ל שבדקדוק כ' רש"י ז"ל כן, והוא לפמש"כ רש"י בעירובין (ח ע"ב) ד"ה לדברי המכיר וז"ל להשתמש תחת הקורה אלמא חיצון יורד וסותם אוסר כל המבוי הזה עד שיביאו קורה אחרת שאין הסתימה מחוברת לכתלים ויש אויר ביניהם והכא לאו מחיצה ממש היא להכשיר הפסק אויר שמכאן ומכאן ע"י לבוד עכ"ל, וביאור דבריו דלא אמרינן לבוד רק בשיש כאן מחיצה ממשית אלא שחסרה מעט אז אמרינן לבוד לסמוך או לסתום, אבל בכאן הקורה אין זו מחיצה כלל אלא שההלכה אמרה דקורה היא כמחיצה משום דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, א"כ בסתימה זו שפי תקרה יורד וסותם אין לומר לבוד, מפני שאין לומר לבוד רק בהקורה עצמה שאינה מחוברת לכתלים בזה היינו אומרים לבוד שיהא חשוב כאלו חודו החיצון דבוק הי' לכותל ע"י לבוד, ואין זה אלא במשך קורה לבד, אבל מה שמתרת קורה במבוי הוא משום דאמרינן יורד וסותם גם להלן ממשך קורה עד הארץ א"כ אותה הסתימה שאין בה קורה ממש רק מצד רואין אותה אין להתיר ע"י לבוד, דהא לבוד ג"כ אין זה מחיצה ממש רק הלממ"ס שרואין אותו כאלו הוא דבוק או סתום, והר"ז רואין ע"ג רואין והוי תרי רואין דלא אמרינן וכדאיתא כה"ג שם (כב ע"ב) ומכש"כ הוא, והר"ז כמו שכתב הר"ן כאן בסוכה דתרי הלכתא גבי הדדי לא אמרינן לענין לבוד באמצע ודופן עקומה והכ"נ ל"א לבוד על פי תקרה יורד וסותם, זהו ביאור דברי רש"י ז"ל:
ו) והשתא א"ש מה שפרש כאן דבעינן מחיצה עשרה ולא סגי בארבעה ומשהו ומוקים לה באמצע משום דכאן כיון דלא הוי הפס רק ארבעה ומשהו ומוקי לה בפחות מג' סמוך לדופן, וא"כ אם הי' חסר כאן מלמעלה ולמטה כיון שמהצד חסר ג"כ, א"כ בהקרנות דמעלה ולמטה נצטרך לומר לבוד ע"ג לבוד, דהא בהקרנות אין כאן מחיצה ממש לא בגובהה ולא במשכה ואם היינו דנין כאן לבוד גם למעלה ולמטה נצטרך לומר בגובהה לבוד כדי לסתום למעלה ולמטה ואח"כ נצטרך לומר לבוד דופן כאלו היא סתומה ומשוכה לצד דופן ותרי לבוד כה"ג זעג"ז לא אמרינן, ולא דמי למאי דאמרינן במחצלת תרי לבוד משתי רוחות הא שם מ"מ ל"א בכל צד רק לבוד אחד דאנו מושכין למעלה לצד הסכך את הדופן וגם למטה אנו מושכין את הדופן לארץ אבל אין בכ"ז אלא חד לבוד במקום אחד, משא"כ כנ"ל:
ז) ועוד הייתי אומר דמאי דאמר רב חסדא במחצלת דאמרינן תרי לבוד למעלה ולמטה הוא משום דרב חסדא אזיל לטעמיה עפ"י מאי דאיתא בשבת (צז.) א"ל רב חסדא לרב המנונא ואמרי לה רב המנונא לרב חסדא מנא הא מלתא דאמור רבנן כל פחות מג' כלבוד דמי, א"ל לפי שאי אפשר לה לרשוה"ר שתלקט במלקט ורהיטני, א"ה ג' נמי ותו הא דתנן המשלשל דפנות אם הם גבוהים מן הארץ ג' טפחים פסולה הא פחות מג' כשרה, התם היינו טעמא משום דהו"ל מחיצה שהגדיים בוקעים בה, תינח למטה למעלה מא"ל אלא כל פחות מג' הלכתא גמירי לה יעו"ש, הנה מבואר דר"ח ס"ל דהא דפחות מג' למטה הוי לבוד אין אנו צריכין לטעם דהלכתא גמירי לה, רק משום דלמטה בלא"ה ניחא משום שאי אפשר לרשוה"ר שתלקט וכו' ורהיטני:
ולפ"ז י"ל דהיינו דס"ל לר"ח כאן דאמרינן לבוד משתי רוחות ולא חשוב הלכתא ע"ג הלכתא, והוא משום שאין כאן רק הלכתא אחת היינו למעלה לצד הסכך, אבל למטה לצד הארץ אין צריך לומר לבוד מצד ההלכתא ומצד רואין רק משום שא"א לרשוה"ר שתלקט וכו', וא"כ אין כאן משום הלכתא רק מרוח אחת, וזהו דקאמרינן כאן מ"ד חד לבוד אמרינן תרי לבוד ל"א, והיינו משום שהייתי אומר דגם מאי דאמרינן למטה לבוד הוא ג"כ מכח ההלכתא וא"כ הוי תרי הלכתא גבי הדדי, קמ"ל דבאמת אין כאן רק הלכתא אחת, דלבוד דלמטה הוא לא מטעם ההלכתא רק משום שא"א לרשוה"ר וכו' והר"ז כמו שלא הי' כאן פרוץ כלל שנאמר שרק מטעם הילכתא הוא כסתום, וכ"ז לר"ח אבל לדידן דמסקינן דכל פחות מג' כלבוד הוא הלכתא גמירי לה דמשמע אף למטה שפיר י"ל דלא אמרינן לבוד ע"ג לבוד:
ח) ומאי דאמרינן בעירובין (ט.) בתלוי' משתי רוחות לבוד משתי רוחות אין זה דומה לדר"ח דשם דאמרינן לבוד משום רוחות היינו להיות דבוקה להכתלים, דשם לא בעינן למשוך את הקורה להכותל כדי שיהא כשיעור רק בעינן סמוכין להדדי, ובזה אמרינן לבוד גם משתי רוחות, אבל לאמר לבוד משתי רוחות להיות כסתום, כגון הא דרב חסדא דבעינן מחיצה גבוהה עשרה, ואם לא נאמר לבוד משתי רוחות להיות כסתום רק כדבוק אז לא יהי' שיעור דופן בגובה עשרה ויהי' פחות מי', בזה באמת יכולין לומר דל"א תרי לבוד כה"ג למשוך את הדופן לכאן ולכאן כדי שיהא שיעור מחיצה, ולפ"ז לא תקשי ג"כ לפמש"כ דלא אמרינן תרי הלכתא מהא דאמרינן שם דמשוכה והיא תלוי' דאמרינן לבוד וחבוט משום דשם אינו אלא להיות סמוכין גבי הדדי בזה אמרינן לבוד וחבוט:
ט) ובזה אמינא לתרץ קושית התוס' כאן ד"ה מהו דתימא ותימא הא נמי מילתא דפשיטא היא דמכשירין לעיל קנה קנה פחות משלשה דדופן סוכה כדופן שבת, ויעו"ש בתוס' שנדחקו בזה, ולפי האמור אין התחלה לכאורה לקושיתם דר"ח קמ"ל דאמרינן לבוד משתי רוחות היינו להיות כסתום למשוך את הדופן לכאן ולכאן כשיעור הצריך, שאם היינו אומרים לבוד כדבוק וכסמוך אז לא הי' כאן מחיצה גבוהה עשרה, וקמ"ל דאמרינן לבוד גם להיות כסתום משתי רוחות, משא"כ בהא דקנה קנה פחות מג' אין ראי' כלל דשם אמרינן רק לבוד כדבוק וכסמוך שמדביקין הקנים זב"ז מתורת לבוד, ושם בסוכה גדולה מיירי שאף אם נדבוק הקנים זב"ז ג"כ יהי' שיעור סוכה בשיעור משך ז' ומשהו, והדבר נכון מאד בישוב קושית התוס', וכמעט שפליאה על רבותינו בעלי התוס' איך לא עלתה על דעתם לתרץ כן, אם לא שנאמר שהתוס' ס"ל שגם בקנה קנה צריכין אנו לומר לבוד כסתום משתי רוחות שאם נאמר כדבוק ונדביק הקנים זה בזה אז תתמעט הסוכה משיעורה כעת ונמצא דהרבה מהסכך יוצא חוץ לדפנות שכעת, והרי אנו מכשירין כל הסוכה כמו שהיא, אבל אין זה קשיא כלל שהרי אמרינן לקמן (יד ע"ב) פסל סוכה הרי הוא כסוכה שאף מה שיוצא חוץ לסוכה נידון כסוכה אם יש שיעור הכשר סוכה בהסוכה גופה, א"כ אף אם נדביק הקנים זב"ז מ"מ כל שיהי' משך סוכה בהקנים הדבוקים תהי' כשרה כל הסוכה, משום שגם היוצא מן הדפנות נידון כסוכה. יעו"ש ברש"י, [הערה - אמנם מדברי הגמ' לקמן י"ט לא משמע הכי ויעוי' ק"נ פ"ק סי' קל"ה וברא"ש שם סי' ג'. ואכ"מ. ע"כ], אם לא נאמר שהתוס' ס"ל שגם זה שמה שיוצא חוץ לסוכה נידון כסוכה הוא ג"כ מכח הלכתא, וע"כ בסוכה זו אם לא היינו אומרין לבוד משתי רוחות כסתום רק כדבוק הוי זה ג"כ תרי הלכתא ע"ג הדדי היינו דמקודם אנו אומרים לבוד להכשיר את הסוכה שהיא קנה קנה פחות מג' ואח"כ אנו מכשירין את היוצא עי"ז חוץ לסוכה ג"כ ע"י ההלכה דנידון כסוכה, אולם יש לחלק:
י) וע"פ מה שכתבנו שאם נאמר דלבוד פחות מג' למטה לר"ח שאין זה מתורת ההלכתא רק משום דא"א לרשוה"ר וכו' ועל לבוד כזה יש לצרף ג"כ הלכתא אחת, משום שאין לבוד כזה מכח הלכתא, יש ליישב בזה קושית התוס' בעירובין (ד ע"ב) ד"ה מותר להשתמש תחת הקורה שהקשו לפ"מ שפרש"י דכו"ע סברי קורה משום מחיצה א"כ מאי טעמא דמ"ד טפח והא לא הוי מחיצה לפחות מטפח יעו"ש בתוס', ולפמש"כ י"ל שבזה נחלקו הני לישנא שבגמ', דהנה רש"י שם (ה.) ד"ה ומאן דאמר ארבעה כתב וז"ל, משום דסבר קורה משום מחיצה דאמרינן חודה החיצון יורד וסותם ואמור רבנן טפי מעשרים ל"א יורד וסותם וכיון דלא הוי מיעוט ד' הוי מחיצה העשוי' לפחות מד' וקימ"ל בכל דוכתי שמחיצה שאינה ראוי' לד' לאו מחיצה היא עכ"ל, אשר מזה הקשו התוס' א"כ איך הי' ס"ל בלישנא קמא דכו"ע משום מחיצה א"כ מ"ט מאן דאמר טפח, אולם לפ"ד י"ל שנחלקו הני תרי לישני בדין לבוד דלמטה שהרי אפשר לפרש הא דהי' גבוהה מעשרים אמה מיירי שלא היתה גבוהה הרבה מעשרים אמה רק מעט פחות מג', ולפ"ז הרי אנו יכולין לומר עשרים אמה פי תקרה יורד וסותם ומה שנשאר למטה בארץ פחות מג' אינו סתום בזה נאמר לבוד, אבל באמת זה לא ניתן להאמר משום דהוי תרי הלכתא לומר מתחלה פי תקרה יורד וסותם ולאח"כ לומר עוד לבוד שגם זה הלכתא, אולם כ"ז אם נאמר דלבוד דלמטה הוא מכח הלכתא ג"כ משא"כ אם נאמר דלבוד דלמטה הוא משום שא"א לרשוה"ר וכו' א"כ נוכל לומר כנ"ל עד עשרים פי תקרה יורד וסותם ומה שחסר פחות מג' לארץ נאמר לבוד, והא דמ"מ בעינן טפח היינו משום דאף למ"ד משום מחיצה ג"כ בעינן הכירא כמוש"כ התוס' בעירובין שם (ה' ע"ב) ד"ה ארבע, וע"כ כל למעלה מעשרים שוב לא שלטא בו עינא וליכא הכירא, וע"כ בעינן טפח כדי שאם יעמוד על הטפח יהי' היכירא, אבל לא בעינן ד' כלל, משום דאף למעלה מעשרים פחות מג' שפיר י"ל פ"ת יורד וסותם ואח"כ לבוד וזהו דס"ל להגמ' בלישנא קמא, ואולם במאי דמסיק דמ"ד קורה משום מחיצה בעי משך ארבעה היינו משום דס"ל שגם למטה הא דאמרינן לבוד הוא מכח ההלכתא, וע"כ גם בפחות מג' למעלה מעשרים ג"כ לא נוכל לומר לבוד משום דהוי תרי הלכתא, ול"א כאן אלא חדא פי תקרה יורד וסותם, וע"כ צריך משך ד' דבפחות מד' לאו מחיצה היא ול"א פי תקרה וכו' וכמו שפרש"י, ומיושב היטב קושית התוס':
יא) נחזור לענינינו שזה מוסכם אמת ויציב מכל העולה מדברינו דתרי הלכתא ל"א וכמו שכ' הר"ן, וכמו שנתבאר בהרבה ראויות לזה:
והנה לקמן (ד' י"ח י"ט) מביא הש"ס פלוגתא דאביי ורבא דבלישנא קמא ס"ל לאביי ורבא שאכסדרה שיש לה פצימין כשרה, ולא נחלקו אלא באכסדרה שאין לה פצימין אם אמרינן פי תקרה יורד וסותם, ובלישנא דפומבדיתא שם מתני סיכך ע"ג אכסדרה שאין לה פצימין ד"ה פסולה, יש לה פצימין אביי אמר כשרה אמרינן לבוד ורבא אמר פסולה ל"א לבוד והלכתא כלישנא קמא ויעו"ש בפירש"י, והתוס' שם ד"ה סיכך כתבו דמחלוקת אביי ורבא אליבא דלישנא בתרא באכסדרה שיש לה פצימין אם אמרינן לבוד מיירי שיש לכל זוית פצימין סמוכין זל"ז בתוך שלשה ואין בעוביין טפח אלא מכח לבוד, וכש"כ דניחא טפי טעמא דרבא דמצינן למימר דקסבר דגמירי טפח בלא לבוד דלא אמרינן לבוד אלא במחיצות שלמות ולא למחיצה של טפח עכ"ל התוס', והנה התוס' קילסו סברת רבא, ואנחנו לא נדע טעם סברתו ובמה נחלקו אביי ורבא אם אמרינן לבוד במחיצה טפח ומאי טעמא דרבא דל"א לבוד במחיצה טפח, דמאי שנא:
יב) אולם לפ"מ שבארנו למעלה בדברינו שאביי ורבא במיגו דהוי דופן וכו' נחלקו בעיקר דין טפח ומחיצה שלישית אם הוא רק צורך לעצמו אבל אינו כדי לסתום משך כל המחיצה, דאביי ס"ל דלא בעינן בהאי טפח כדי לסתום כל משך המחיצה, ורבא ס"ל דבאמת גם מחיצה שלישית מחיצה שלמה בעינן ורק דבטפח זה אנו רואין כאלו בא לסתום שיעור משך המחיצה, ובזה י"ל דאזלי לטעמייהו גם כאן באכסדרה שיש לה פצימין אם אמרינן לבוד בטפח של סוכה, דאביי לטעמיה דס"ל שאין הטפח רק לעצמו ולא לסתום כל משך שיעור המחיצה ע"כ אמרינן שפיר לבוד בהטפח הזה משום שאין כאן רק הלכתא אחת שיהא שיעור טפח ותו לא, משום שא"צ עוד לומר שיהא הטפח הזה כאלו סותם כל משך המחיצה משום שדי במחיצת טפח לעצמו, משא"כ רבא לטעמיה דס"ל שהטפח הזה הוא בא במקום מחיצה שלמה ורואין בו כאלו סותם כל המשך, וע"כ ס"ל באכסדרה דלא אמרינן בו לבוד משום דהוי תרי הלכתא גבי הדדי, דמקודם נאמר לבוד ויהי' כאן שיעור טפח ואח"כ נצטרך לומר עוד הלכתא אחרת שהטפח הזה הרי כאלו הי' מחיצה שלמה, ותרי הלכתא ל"א ע"כ ס"ל לרבא דגם ביש לה פצימין פסולה: והנה כ"ז בלישנא בתרא, אבל ללישנא קמא דביש לה פצימין ד"ה כשרה א"כ ס"ל לרבא דאמרינן לבוד גם במחיצה טפח, וע"כ צריך לומר ללשון זה שגם רבא ס"ל כאביי דטפח סוכה אינו אלא לעצמו ולא לסתום משך שיעור המחיצה:
ולפ"ז ניחא שפיר השמטת הרי"ף ז"ל הא דוכן לענין שבת דאמרינן מיגו וכו', משום דס"ל דמחלוקת אביי ורבא אם אמרינן מיגו וכו' מישך שייכא במחלקתם אם אמרינן לבוד בפצימין ואביי לטעמיה ורבא לטעמיה דאביי דס"ל דאמרינן לבוד משום שהטפח הוא מחיצה לעצמו ולא ממנו והלאה וע"כ ל"א מיגו וכו', ורבא דס"ל דל"א לבוד משום דס"ל שהטפח הוא מחיצה גם ממנו והלאה, וע"כ ס"ל דאמרינן מיגו וכו', ולפ"ז כיון דאיפסקא הלכתא לקמן כלישנא קמא דיש לה פצימין כשרה לכו"ע, וע"כ דס"ל גם לרבא שהטפח הוא מחיצה לעצמו ולא ממנו והלאה ממילא ליתא לדין זה דוכן זה לענין שבת, וס"ל להרי"ף ז"ל דמחלקת אביי ורבא כאן בדין מיגו אינו אלא אליבא דלישנא בתרא ואזלי לטעמייהו משא"כ אליבא דלישנא קמא ל"ל דהוי דופן גם לענין שבת, ונכונה השמטת הרי"ף ז"ל: