שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
א · סימן ו
א:
הרמב"ם ז"ל פ"ח מה' מעשה הקרבנות דין י"ד כתב שאין דין שבירה בכלי חרס אלא בחטאת אבל לא בשאר קדשים, והראב"ד שם משיג עליו וכתב דבכל הקדשים יש דין שבירה בכל"ח והאחרונים תמהו הא ילפינן מזה דכל"ח אינו יוצא מתוך דופיו לעולם ולהרמב"ם אין זה אלא גזה"כ בחטאת ולא בשאר קדשים:
א) אולם אחרי העיון לא ק"מ דבאמת דין שבירה בכל"ח אינו משום שאם יבשל בו שאר קדשים יתן טעם נותר דז"א חדא דמין במינו בטל כמו שכ' התוס' בחולין קי"א ובמקדש אוקמוה אדאורייתא, ועוד שאם לא ירצה לבשל בו הכי נאמר שליתא למצוות שבירה אלא עיקר דין שבירת כל"ח במקדש הוא מטעם שבלוע בו טעם נותר אמרה תורה דיבער ע"י שבירה, משום שצריך לבער הבלוע של נותר, וא"כ ילפינן שפיר מדחזינן דבכלי נחשת סגי במריקה ושטיפה ובכל"ח צריך דווקא שבירה ע"כ משום דבמו"ש לא נתבער טעם נותר שבו, אלא שעיקר דין ביעור טעם בלוע שצריך לבער ע"י שבירה הוא דווקא בחטאת וזהו דווקא בחטאת אבל שאר קדשים לא מצינו רק מו"ש. ויעוי' רא"ש סוף ע"ז שכתב כה"ג:
ב) ולענ"ד ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל שדין שבירת כל"ח הוא דווקא בחטאת ולא בשאר קדשים הוא מהא דפסחים (כט.) אמר רב קדירות בפסח ישברו ומקשה לעבד להו שלא במינן, ולענ"ד קשה טובא מה קשה ליה על דינו של רב דס"ל קדירות בפסח ישברו הא אפשר לומר דטעמו של רב הוא, משום דרב ס"ל כר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר, ויעוי' שם בתוס' (כח ע"ב) דחמץ שחמיר טפי יש ללמוד מנותר אף דכתב קרא הנותר בשריפה ואין ד"א בשריפה, יעו"ש, מעתה גם לענין דין זה שפיר יש ללמוד מנותר, דכמו שבנותר אמרה תורה דכלי חרס ישבר כדי לבער טעם נותר הבלוע בכלי, הכ"נ בחמץ דדמי לנותר יש לשבור כל"ח כדי לבער טעם חמץ הבלוע בכלי דמ"ש כיון דילפינן זה מזה דביעורן שוה הכ"נ צריכין להיות שוין לענין ביעור הבלוע שבהן, ויש עוד להוסיף תבלין לזה דרב ס"ל כר"י עפ"י מש"כ הש"א סי' פ"ז דמשו"ה קימ"ל כחכמים דהשבתת חמץ בכ"ד ולא ילפינן מנותר משום דר"י רק לשיטתו דס"ל דחמץ אחר הפסח ג"כ אסור מן התורה שפיר מדמה לו לנותר, משא"כ לדידן דקימ"ל דחמץ אה"פ מותר א"א ללמוד מנותר דמה לנותר שאיסורו איסור עולם משא"כ חמץ וע"כ לא קימ"ל כר"י בזה, מעתה רב דס"ל כר"י דחמץ אה"פ אסור שפיר ס"ל דינו של ר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה דילפינן מנותר וקשה כנ"ל: מזה נראה לכאורה ראי' להרמב"ם ז"ל שאין דין שבירה בכל"ח אלא בחטאת אבל לא בשאר קדשים וא"כ אף אם למדנו חמץ מנותר אין לנו ללמוד רק משאר נותר אבל לא מחטאת, דגזה"כ הוא, דבנותר גופיה אינו בשבירה כשאר קדשים, ולכאורה היא ראי' עצומה שאין לנטות ממנה, וקושיא גדולה על דעת הראב"ד ז"ל דס"ל דדין שבירה היא ג"כ בשאר קדשים:
ג) אולם ליישב דעת הראב"ד ז"ל ולהצילו מקושיא זו י"ל דהראב"ד לטעמו שפיר אין ללמוד מנותר דין שבירה בכל"ח בחמץ והוא דדינו של ר"י שא"ב חמץ אלא שריפה דיליף לה מנותר לפמש"כ ר"ת דהיינו לאחר זמן איסורו כמו בנותר, ולפ"ז לענ"ד דאין דין שריפה לר"י רק בתוך זמנו דאז שייך שפיר הלמודים של ר"י דנותר הוא בכרת וחמץ הוא בכרת אבל לפני זמנו שאינו אלא בלאו אין ללמוד חמץ שהוא בלאו מנותר שהוא בכרת, וכמו שכ' התוס' שם ד"ה דכיון שאינו דומה לנותר שוב יש למעט מקרא דהנותר בשריפה ואין ד"א בשרפה, וכמו כן למודו של ר"י דנותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו לא שייך ג"כ אלא בתוך זמנו שאז יש בחמץ איסור ב"י וב"י, אבל לפני זמנו דליכא איסור ב"י כמו שכ' הראב"ד בהשגותיו לה' חו"מ (פ"ג ה"ח) אין ללמוד חמץ מנותר שהרי אינן שוין בדיניהם שנותר בכרת ובבל תותירו וחמץ לפני זמנו אינו בכרת ואינו בבל תותירו ולפני זמנו אין ביעורו מן התורה בשריפה, ומה דס"ל לר"י ביעור חמץ בשריפה לאחר שש אינו אלא מדרבנן גזירה אטו בפסח גופיה וכמו כן לאחר הפסח אף דלאחר זמנו אסור לר"י מן התורה מ"מ אין השבתתו מן התורה דווקא בשריפה שהרי אינו שוה לנותר שאינו אלא בלאו ואינו עוד בבל תותירו דלאח"ז ליכא ב"י:
ד) ואין להקשות לפ"ז תשאר הקושיא שהקשו המחברים האחרונים ז"ל על מה שהשיבו חכמים על ק"ו דר"י כל דין שסופו להקל א"ד לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו וכו' ודקדקו האחרונים אמאי נקט עשה דתשביתו ולא השיבו מלאו דב"י ותי' דמיירי לפנ"ז אחר שש דאז ליכא בל יראה, הרי דר"י דמחייב בשריפה הוא ג"כ לפני זמנו, זה אינו חדא דיש לתרץ דב"י לא קשיא להו לפמש"כ הר"י בתוס' דשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר בב"י, משא"כ מתשביתו שפיר מקשו דהא עובר בכל רגע כמו שכ' המג"א סי' תמ"ו, ועוד נראה דודאי לפי למודו של ר"י בק"ו מנותר שאינו בב"י חייב שריפה חמץ שישנו בב"י א"ד שחייב בשריפה ודאי יש לחייב בשריפה גם לפני זמנו דמ"מ איתא בק"ו דהא חמץ עכ"פ חמור מנותר שזה ישנו בב"י בזמן מן הזמנים ונותר אינו בב"י כלל, והרי חומר בחמץ מבנותר ושפיר איכא ק"ו גם בלפ"ז וע"כ השיבו לו חכמים מקרא דתשביתו משא"כ לאחר שלמד ר"י במה מצינו אין למודו אלא במקום שיש כרת או בל תותירו אבל בלפני זמנו ולאחר זמנו שאינו בבל תותירו אין ללמוד מנותר:
ה) והנה הרא"ש סו"פ השוכר את הפועל בע"ז הביא מחלוקת הפוסקים בדין קדרה בת יומא דיש אומרים דווקא מעל"ע נעשית פגומה ויש אומרים דלינת לילה פוגמת ויש סברא ג"כ לומר דתחלת לילה פוגמת, יעו"ש והביא ראי' שם דע"כ אי אפשר לומר דסוף הלילה פוגם דא"כ אמאי הצריכה תורה שבירה בכל"ח הא בסוף הלילה נעשה הבלוע פגום ולא חל עליו שם נותר קודם שנעשה פגום א"כ מעולם לא נעשה נותר כלל, א"ו דלא נעשה פגום בסוף הלילה לבדו וע"כ הצריכה תורה שבירה לכל"ח בשבישל בלילה שלא נעשה פגום בסוף הלילה וחל עליו שם נותר בעלות השחר שעדיין לא נעשה פגום, וכיון שחל עליו חיוב שבירה תו לא פגע אף שנעשה פגום אח"כ, והשתא לפי הסברא דתחלת לילה פוגמת הא דהצריכה תורה שבירה בכל"ח הוא דווקא כשבישל בלילה, אבל כשבישל ביום אז הוא נעשה פגום בתחלת הלילה ועדיין לא נעשה נותר עד אור הבקר, ובזה באמת ל"צ שבירה מדאורייתא כלל כמו שכ' הרא"ש שם אלא מדרבנן משום הרוב הבישול שהיה בלילה בעזרה אתי למיחלף, יעו"ש:
מעתה לפ"מ שנתבאר דעיקר דין שריפה בחמץ בפסח אינו אלא בתוך זמנו שאז חייב כרת וישנו בבל תותירו, ואין מתחיל דין שריפה רק בתחלת הלילה וכיון דתחלת הלילה פוגמת א"כ לא משכחת לה דין שבירה בקדירות בפסח דהא כי אתי לילה שאז יש לו לחמץ דין נותר דליבעי ביעור כמו בנותר כבר נעשה פגום ואין לו דין שבירה, ואין שייך לגזור בו אטו בת יומא שהרי אין מבשלין חמץ בפסח וא"כ כל הקדירות הבלועות מחמץ הוא הכל מלפני הפסח א"כ כשהגיע ליל פסח נעשה פגום ולא חל עליו דין שבירה כלל:
ו) אולם כ"ז לדעת הראב"ד דס"ל דאיסור ב"י אינו חל רק בערב אבל לדעת הרמב"ם לפ"מ שהבין הראב"ד שם בה' חו"מ כוונתו דגם לפני זמנו איכא ב"י, וכבר החרה החזיק הגאון בנו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ' בדעת זו דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאיסור ב"י הוא משש שעות ולמעלה, א"כ לדידיה שפיר יש ללמוד חיוב שריפה מנותר גם לחמץ משש שעות ולמעלה דנותר ישנו בבל תותירו, וחמץ משש שעות ישנו בבל תותירו, וא"כ לדידיה איכא חיוב של ביעור כמו בנותר גם משש שעות ולמעלה, וא"כ קדירות של פסח אינן נעשות פגומות כלל בתחלת שש שעות כשבשל בהם קודם שש שעות ושפיר היו צריכין שבירה כמו בנותר וא"כ לדעתו הרי הדר קשה כנ"ל, הא דלא משני דרב כר"י וע"כ חייב בשבירה כמו בנותר, א"כ לדידיה ז"ל יש ראי' מסוגיא זו דדין שבירה אינה אלא בחטאת ולא בשאר קדשים, והבן:
ב:
א) עוד נראה לי להביא ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל יעוי' תוס' זבחים (צו.) ד"ה אלא שהקשה ר"ת מאי קשיא ליה אמאי קדירות במקדש ישברו ליהדרינהו לכבשונות הא טעמא דשבירה לאו משום בליעה אלא גזירת הכתוב אי ס"ל תלאו (בלא בלוע) באויר טעון שבירה אע"ג דליכא בלוע, ותי' בשם ר"ת דבחזרת כבשונות הוי ככלים חדשים ופנים חדשות באו לכאן והר"ז כמו שבירה, ושם באותו דבור כתבו דדווקא בכלים חשוב פנים חדשות אבל בתנור שהסיקו תמיד מבפנים לא חשוב פנים חדשות וכ"כ עוד בפסחים (ל ע"ב) ובע"ז, וק"ל על דבריו א"כ מאי מקשה שם הש"ס אתנור של מקדש שלא היו עושין אותו אלא של מתכות וליעבד של חרס שהיסקו מבפנים ולדברי ר"ת דהא דמהני החזרת כבשונות משום דהוי פנים חדשות א"כ בתנור דהסיקו מבפנים לא הוי פנים חדשות א"כ אין זה שבירה וגזירת הכתוב שצריך שבירה, והיא קושיא עצומה, ומצאתי להשעה"מ בה' חו"מ שהקשה כן ונדחק הרבה בקושיא זו:
ב) ולענ"ד דברי ר"ת נכונים, דלעיל שם (צה ע"ב) פשיט הש"ס דאבישול בלא בלוע קפיד רחמנא מהא דתנור של מקדש שלא היו עושין אותו של חרס וקס"ד היינו משום שצולין בו שפודי חטאת שלא יטעון שבירה (רש"י) ודחי כיון דאיכא שירי מנחות דאפייתן בתנור ואיכא בישול ובלוע עבדינן של מתכות, יעו"ש, ובבה"ז הקשה מכאן לדעת הרמב"ם דחוץ מן החטאת אין כל"ח טעון שבירה, א"כ מאי משני דאיכא שירי מנחות ואיכא בישול ובלוע והיינו שמן המנחה כפירש"י, ולדעת הרמב"ם הא דין שבירה אינו אלא בחטאת ובמנחת חוטא ליכא שמן דלא ישים עליה שמן כתיב: ג) ולענ"ד לק"מ דבכל"ח איכא שני טעמים שלא לבשל בו, חדא משום שצריך אח"כ שבירה ודין זה אינו אלא בחטאת ולא בשאר קדשים כדעת הרמב"ם, ועוד אחת יש בה אף זולת חיוב השבירה כיון דקימ"ל אין כל"ח יוצא מתוך דופיו לעולם בכל איסורין, א"כ אי אפשר לבשל בו קדשים אחרים מטעם בלוע נותר שבהם שנבלע בהמבושל בו אח"כ כיון שאינו יוצא מתוך דופיו לעולם:
מעתה לפ"מ דס"ד דאבישול בלא בלוע קפיד רחמנא ותנור של מקדש משו"ה לא הוי של חרס משום דס"ד שצולין בו שפודי חטאת באמת הוי ס"ל דהטעם הוא דלא הוי של חרס כדי שלא יטעון שבירה כגזירת הכתוב דכל כל"ח שנתבשל בו חטאת טעון שבירה, ומשו"ה דייק רש"י לפרש שפודי חטאת והיינו משום דס"ל כדעת הרמב"ם דדין שבירה לא נאמר אלא בחטאת, דכיון דמטעם בלוע נותר ליכא דבישול בלא בלוע הוא, ורק מכח גזירת הכתוב אין זה אלא בחטאת, אבל לפי מה דמסיק דאיכא בישול ובלוע דשירי מנחות, א"כ מעתה הא דאין עושין של חרס לא מטעם שלא יטעון שבירה אלא משום שלא יהי' אפשר לאפות אחריו משום שבלוע שבו שיהי' נבלע בהנאפה אחריו כיון שאינו יוצא מתוך דופיו לעולם ולא מהני ליה הגעלה ויאסור את הנאפה בו אח"כ, וע"כ עושין אותו של מתכת ומהני בו הגעלה ומו"ש, וז"ב:
ד) והנה קושית ר"ת דגזה"כ הוא בכל אופן בין אי קפיד גם על בישול בלא בלוע בין אי קפיד דווקא אבישול ובלוע רק דנקט בלשונו אי ס"ל תלאו באויר תנור רק להורות לנו דדין שבירה שהצריכה תורה בכל"ח אינו משום שלא יאסור המבושל בו אח"כ רק דגזה"כ הוא מדבעי הש"ס לומר דגם אבישול בלא בלוע חייב שבירה, אבל באמת גם אם אמרינן דאבישול ובלוע קפיד רחמנא ג"כ קשה קושית ר"ת דגזה"כ הוא דכל"ח טעון שבירה, וכך מוכרחים אנו לפרש קושיתו, דאל"כ מאי קשיא ליה דילמא קושית הגמ' אלא קדירות במקדש וכו' הוא להאי צד אי אמרינן בישול ובלוע בעינן, א"ו דקושיתו היא בכל אופן וכמבואר:
ולפ"ז נוחין שפיר דברי ר"ת היינו דקושית הגמ' קדירות במקדש אמאי ישברו והיינו מה זה שהצריכה תורה לשבור כל"ח בחטאת יוחזרו לכבשונות וע"ז הקשה ר"ת מאי קשיא ליה גזה"כ הוא ותי' שפיר דהוי פנים חדשות והדר פריך הש"ס אתנור של מקדש אמאי אין עושין אותו של חרס, והיינו לפי מה דמסיק לעיל שהטעם הוא משום שירי מנחות וא"כ אין זה בחטאת כלל שאין שום שמן במנחת חוטא וא"כ דין שבירה ליכא כלל בהו אלא משום בלוע, וע"כ מקשה שפיר וליעבד של חרס דהיסקו מבפנים והיינו משום בלוע לבד דמהני היסק כיון דדין שבירה ליתא כאן כיון שהוא משום שירי מנחות שאין זה אצל חטאת, וכיון דדין שבירה ליכא רק בלוע, ולבלוע מהני היסק, ונכונים שפיר דברי ר"ת:
מעתה לפ"מ שבארתי הסוגיא לפירוש ר"ת יש ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל מקושית הגמ' דליעבד של חרס שהסיקו מבפנים שאינו מתפרש רק באופן זה שאין דין שבירה אלא בחטאת, ומקור מקומו טהור של רבינו הרמב"ם ז"ל מכאן:
ה) והנה ראיתי להגאון בעל ושב הכהן על זבחים (צה ע"ב) שהקשה אמאי לא משני הגמ' דאיכא מאפה תנור, ומזה הוכיח כדעת הרמב"ם דליכא דין שבירה אלא בחטאת ובמאפה תנור ליכא חטאת ושירי מנחות דמשני הגמ' הוא באמת מנחת חוטא ובלוע היינו דנותן על שיריה שמן דאז ליכא איסור בנתינת שמן על השירים אחר הקטרת הקומץ יעו"ש:
והנה מה שהקשה ממאפה תנור, הנה לפי דרכו שהבין דסוגית הגמ' גם בתירוצה סובב הולך על דין שבירה דכל"ח הנה קושיתו תמוהה, דלפני זריקה ליכא דין מו"ש ושבירה, כדאיתא שם (צד ע"ב) ובדברי הרמב"ם כאן הי"ג, ממאפה תנור לעולם הוי קודם הקמיצה והקטרה שהיא הזריקה במנחה א"כ משום זה ליכא דין שבירה דהוי לפני זריקה שאין טעון שבירה, וע"כ צריך הגמ' לשנויי משום שירי מנחות, וכאמור. אמנם לפי דרכי דתירוץ הגמ' הוא לא משום דין שבירה רק מטעם בלוע דאינו יוצא מתוך דופיו יקשה באמת אמאי לא משני משום מאפה תנור דג"כ איכא בלוע, וא"א יהי' לאפות אח"כ משום בלוע הקודם:
ו) ולענ"ד גם זה א"ש, לפ"מ שהבאתי למעלה דברי הרא"ש סוף ע"ז דעת רש"י ור"ת דלינת לילה פוגמת, וכן היא באמת דעת רבנו הרמב"ם (בפ' י"ז ה"ב מה' מאכלות אסורות), כמו שהוכיח הלח"מ שם, והוכיח הרא"ש שם דע"כ אין סוף הלילה לבדה פוגמת דא"כ איך הצריכה התורה שבירה בכל"ח כיון שנעשה פגום קודם שנעשה נותר, א"ו דכל הלילה פוגם וצריכין שבירה אותם שבישל בהם בלילה וכנזכר ג"כ למעלה. מעתה במאפה תנור שאין אפייתה אלא ביום דאפייתה הוא קודם קמיצה שאינה אלא ביום א"כ לעולם אין חל עליה שם נותר בעלות השחר, כיון שעבר הלילה על הבלוע בתנור ממנו שנבלע בו ביום וא"כ נעשה פגום, ואין בלוע שלו אוסר כלל כיון שכבר נעשה פגום ובמקדש לא שייך גזירה שאינה בת יומה אטו בת יומה דבמקדש לא גזרו כמו שכ' התוס' דבמקדש אוקמוה אדאורייתא, יעוי' חולין (קיא שם) בתוס' וגם הוי התירא בלע ולדעת הרא"ה בבדק הבית הביאו הפמ"ג סי' צ"ג במ"ז דבהתירא בלע אין כלי פגום אסור כלל אפי' לכתחלה וע"כ ליכא לאוקמי משום מאפה תנור, וע"כ הוצרך הש"ס לשנויי משום שירי מנחות שאופין בלילה שאינו נעשה פגום בעלות השחר ואז נעשה הבלוע נותר, וא"ש הכל בס"ד: