שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
א · סימן ה
בדינו של רבינו יונה דבתר השתא אזלינן:
(שייך קצת לס' הקודם):
א:
א) והנה למעלה הבאנו דעת ר' יונה דבתר השתא אזלינן. והיה נראה לכאורה דחיליה הוא מהא דתנן בתמורה (ל ע"ב) כשרה שינקה מן הטרפה פסולה מעל גבי המזבח ומפרש התם כגון שהניקה חלב רותח משחרית לשחרית דמשו"ה פסולה משום שכל גדילתה מחלב טרפה, ומשמע ליה אפי' נתפטמה כל ימיה בחלב טרפה מ"מ אינה אסורה אלא למזבח אבל להדיוט מותר, ויעוי' ביו"ד סי' ס' וש"ך שם, וע"כ הא דמותרת להדיוט אף שכל גדילתה באיסור משום שנשתנה החלב של טרפה ונתהפך לבשר ע"כ מותרת, וזה כדעת ר"י שכל שנשתנה בתר השתא אזלינן וע"כ מותרת היא להדיוט, והא דאסורה לגבוה אפשר לומר דהיינו טעמא משום דבע"ז (מו ע"ב) איבעי לן אי יש שינוי לנעבד או לא ולא איפשיטא התם, והרמב"ם ז"ל פסק דיש שינוי כמבואר בה' איסורי מזבח שהמשתחוה לקמה מותרין החטין למנחות משום דמעיקרא חטין והשתא קמח, ויעוי' בכ"מ, ולכאורה מנ"ל להרמב"ם לפסוק כן אחרי שבגמ' לא נפשטה בעיין, ונראה ליישב ע"פ דה"ת שם ד"ה יש שינוי שהקשו מאי מיבעי לן, הא דיש נעבד למחובר ילפינן מאתנן וא"כ דיו לבא מה"ד להיות כנדון ובאתנן מהני שינוי, ותי' דמדאורייתא ל"מ לן דודאי מהני שינוי, אלא דמיבעי ליה אם מהני שינוי אפי' מדרבנן, יעו"ש והשתא דכיון דכל שאלת הגמ' אינו אלא אם גם מדרבנן מותר, וא"כ כיון דלא איפשטא הוי ספקא דרבנן ולקולא ע"כ פסק הרמב"ם ז"ל דיש שינוי במשתחוה לקמה, וא"כ כ"ז בקמה דילפינן דמחובר אסור מאתנן ע"כ ודאי מדאורייתא מהני שינוי כמו באתנן אבל באיסור טרפה לגבוה הא ילפינן מקרא דמן הבהמה לאסור את הטרפה וע"כ גם בכשרה שינקה מן הטרפה ג"כ חשיבה ככולה טרפה, משום שכל גדילתה היא מן הטרפה והויא כאילו היא עצמה נולדה טרפה, וע"כ אף שהחלב נשתנה ונתהפך לבשר מ"מ אצל גבוה לא מהני שינוי אם נאמר דלא מהני שינוי לגבוה, דהא איסור טרפה לא ילפינן מאתנן, וע"כ שפיר אסורה לגבוה, אבל להדיוט שפיר מהני שינוי כהאי, וכמו שכ' רבנו יונה דבתר השתא אזלינן. וכ"ז בפרה שנתפטמה באיסורי אכילה אבל אם נתפטמה כל ימיה באיסורי הנאה דשם לא מהני שינוי משום דהנאה מיהא הויא כמו שכ' רש"י ז"ל בע"ז (מו ע"ב) וכדמוכח מהא דנקברין דאפרן אסור אף שנשתנה, ע"כ כתבו התוס' בתמורה שם שאם נתפטמה בכרשיני ע"ז דאסורה גם להדיוט יעו"ש, דלענין הנאה לא שייך שינוי וכנ"ל, ויעוי' יו"ד סי' הנ"ל ובפמ"ג בשפתי שהאריך בזה ואכ"מ להאריך במה שיש להעיר על דבריו:
ב) ובע"ז (כט ע"ב) וחומץ של עכו"ם שהי' מתחלתו יין פשיטא וכי משום דאחמיץ פקע ליה איסורא, ויש להעיר לפמש"כ המקו"ח בסי' ת"ס על דעת ר"י שכתב בההיא דדבש שרגלי הדבורים מתערבות בו משו"ה מותרים כיון שנשתנו רגלי הדבורים לדבש הר"ז נהפך לדבר המותר, והמג"א בסי' ר"י תמה מההיא דבכורות דם נעכר ונעשה חלב הרי אפי' נשתנה מ"מ באיסוריה קאי, והמקו"ח בסי' הנ"ל הערה מקורו של ר"י מההיא דכריתות ה' אבל לחם דליתיה בעיניה לא, הרי אף שנאסר הקלי והכרמל מ"מ הו"א דלחם מותר משום שנשתנה, וע"כ העלה לחלק דדווקא היכי שנשתנה לדבר שעומד לכך אסור, וזהו דעת ר"י שרגלי הדבורים שנשתנו לדבש מותרות משום שאינן עומדות לכך, ובדם נעכר ונעשה חלב אסור משום שדרכו ועומד לכך יעו"ש, מעתה מאי מקשה פשיטא, וכי משום דאחמיץ פקע ליה איסורא, ולפי חלוק הנ"ל אדמקשה פשיטא אדרבה יקשה ליה אמאי יאסר יין של עכו"ם שנשתנה לחומץ, כיון שנשתנה ונהפך למין אחר דיין וחומץ שני מינים הם לרבי יהי' מותר כמו רגלי הדבורים שנשתנו לדבש, וגם היין אינו עומד לכך שיעשה חומץ, ואין לומר משום דאיסורי ע"ז תופסין דמיהם וע"כ אף שנשתנה ונעשה לדבר אחר הא לא גרע מחליפי ע"ז שאסורים, ז"א דהקיימ"ל שם (סד.) דדמי ע"ז ביד עכו"ם מותרים משום דקרא דהיית חרם כמהו דדרשינן מיניה כל מה שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו בישראל כתיב ולא בנכרי יעו"ש בתוס' וברא"ש, ולפ"ז הכא ביין שהי' בתחלתו של עכו"ם דחליפיו מותרים אין לאסור משום חליפי ע"ז, והד"ק מאי מקשה פשיטא אדרבה יהי' מותר מפני שנשתנה:
אבל לפי האמור בזה יש לחלק ג"כ כנ"ל, דדווקא באיסורי אכילה כמו רגלי הדבורים וכדומה שפיר יש לומר כיון שנשתנה שוב אינו אוכל הדבר הנאסר כיון שנשתנה, ואינו עוד הדבר הקודם, אבל באיסורי הנאה אף שנשתנה מ"מ הנאה הויא ואסור בו משום הנאה וכמו שכתבנו בסי' ג' ביוצא אף דזיעה בעלמא ושוב לאו פירא קאכיל מ"מ הנאה הויא, והכ"נ וא"כ בחומץ של יין של עכו"ם שפיר מקשה פשיטא, כיון דיין של עכו"ם אסור בהנאה א"כ אף שנשתנה ונעשה חומץ מ"מ אסור דהנאה מיהא הויא, וכנ"ל: ומצאתי הדבר מפורש בדברי רש"י ע"ז (מו ע"ב) ד"ה או אין שינוי לנעבד שהשיג על אית דגרסי המשתחווה לחטין מהו למנחות דכיון דתלוש נינהו ונאסרו בהנאה תו מאי מהני בהו שינוי, לא מיבעי עכו"ם דכתיב ביה והיית חרם כל שאתה מהיה ממנו הר"ה כמוהו אלא אפילו כל איסורי הנאה כל הנעשה מהן נאסר דהא הנאה היא עכ"ל רש"י, מפורש כדברינו הנ"ל דבאיסורי הנאה לא שייך נשתנה דאף שנשתנה מ"מ הא נהנה מדבר שנאסר בהנאה:
[הערה - ובעיקר השגת רש"י ז"ל על אית דגרסי הי' נראה ליישב גירסתם, דמאי דמיבעי המשתחווה לחטין מהו למנחות מיירי כגון שהמשתחווה היה עכו"ם וע"כ ע"י שעשאם קמח הרי בטל את החטין מלהיות ע"ז דע"ז שבטלה מותרת, אלא דלענין גבוה לא מהני ביטול, וכמו שהעליתי בקונטרס "שמן המנחה" שנדפס ממני בספרו של מח"ז הגאון ז"ל "עולת שמואל", וכיון שכן שפיר מיבעי ליה אף שכבר הותר בהנאה ע"י ביטול מ"מ לגבוה נאסר ומיבעי אם מהני שינוי לנעבד. וז"פ לענ"ד. ועוד אף אם אסור בהנאה הי' כגון שהמשתחווה הי' ישראל ואין בטול לע"ז של ישראל, מ"מ אם היה מהני שינוי לנעבד אף שהיה אסור בהנאה מ"מ היה מותר לגבוה, כמו שכ' התוס' בחולין ק"מ ד"ה לצפרים שהחליפן בעכו"ם דלכפרה כשרות, דדוקא נעבד אסור לגבוה אבל שאר איסור ע"ז מותר לגבוה, ואף שאסור בהנאה ואין זה מן המותר לישראל מ"מ כיון שהי' לו שעת הכשר אינו אסור לגבוה כמו שכ' התוס' שם, וא"כ א"ש שיטת האית גרסי. ואולי קושית רש"י ז"ל דכיון דאסור בהנאה אינן שלו ולא יוכל להקדיש איסורי הנאה למנחות שאין ההקדש חל עליהן, ואכ"מ להאריך בזה ומבואר אצלי פרט זה במ"א עיי' לעיל סי' א' מה שהארכתי בדבר זה. ע"כ]:
ג) ובתחלת השקפה רציתי ע"פ הדברים האלו לדחות תירוצו של הגרע"א בחידושיו ליו"ד (סי' יג) על קושית התוס' בפסחים כ"ב אמאי לא משני אדם כשהותרה נבלה היא ודמה הותרה כמו דמשני בחלב וגיד, ותי' הגרע"א ז"ל דאין ראי' מזה שהותר דם בהנאה, דאף אם אסור בהנאה מ"מ יכול לבשלו וליתנו לגר דדם שבשלו מותר יעו"ש, וע"פ האמור אין זה לכאורה שאם נאמר דדם אסור בהנאה אז גם אם בשלו היה ג"כ אסור דאף שנפיק ליה כעת מתורת דם מ"מ היה אסור משום תורת הנאה דהא נהנה מ"מ מדבר שנאסר בהנאה, דאף שבשלו ונשתנה מתורת דם היינו לענין אכילה אבל בהנאה מיהת אסור משום שנהנה מהדבר שהיה אסור בהנאה, כן היה נראה לחלק: אבל אחר העיון אין זה, כיון שדם שבשלו יוצא מתורת דם הרי מתחלה לא אסרה תורה אותו אלא כ"ז שהוא בצורת דם, אבל מכיון שבשלו ונפיק מתורת דם שוב הוא מותר באכילה ובהנאה ג"כ, דכעת שהוא מבושל מתחלה לא נאסר ליהנות ממנו באופן שאם יהי' כן, והר"ז דומה לע"ז שבטלה עכו"ם שמותר לישראל בהנאה ולא אמרינן דהישראל נהנה מדבר שהי' אסור בהנאה דמשום דלאחר שבטלה שוב פסקה מלהיות ע"ז ומותרת בהנאה, והכ"נ בדם שבשלו, וכמו כן, כמו בע"ז מותר לומר לעכו"ם שיבטל את הע"ז כדי שיוכל הישראל ליהנות ממנה אח"כ, כדמוכח בע"ז מ"ג א', הכ"נ מותר לכתחלה לבשל את הדם כדי שיוכל אח"כ ליהנות ולאכול אותו אח"כ וזה פשוט. וקם ועלה יפה תירוצו של הגרע"א ז"ל על קושית התוס' בפסחים הנ"ל:
אולם כ"ז הוא בדם משום דמתחלה לא אסרה תורה אותו אלא כ"ז שהוא דם וכשפסק מלהיות דם שוב מותר הוא באכילה ובהנאה, וכמו כן בע"ז שבטלה דמתחלה לא אסרה תורה אותה אלא כ"ז שהיא ע"ז אבל כשפסקה מלהיות ע"ז מותר היא, אבל בשאר איסורי הנאה שנאסרו לעולם ולא נתנה תורה שיעורין ותנאים לאיסור הנאה שבהם, באלו אף שנשתנו ונהפכו לדבר אחר מ"מ באיסורייהו קיימי, ואף שאין זה אכילת אותו דבר שאסרה תורה כיון שנשתנה לדעת ר"י:
ד) הן אמת שיש לדחות ראי' זו מכשרה שינקה מן הטריפה בהקדם דברי רש"י ז"ל בתמורה שם ד"ה ולד טרפה שכ' אבל בהדיוט ד"ה מותר דלאו מגופה קרבי, ויעוי' תוס' שם ד"ה ר"א שהשיגו עליו מסוגית הגמ' דחולין (נח.) דמפרש שם להדיא דפליגי דאפי' להדיוט אסור, והא דפליגי לגבוה להודיעך כחם של רבנן דאפילו לגבוה מותר, יעוי"ש:
והנראה לי ליישב דברי רש"י ז"ל, דהנה בחולין שם איכא תרי לישני, דאמימר ס"ל דטרפה יולדת ומוקי מחלוקת ר"א ור"י בולד טרפה דלר"א לא יקרב ע"ג מזבח ולר"י יקרב בשנטרפה ולבסוף עברה וקמיפלגי בזו"ז גורם דלר"א אסור ולר"י מתיר, ומקשה הש"ס א"ה אדמפלגי לגבוה ליפלגו להדיוט ומשני להודיעך כחו דר"י דאפי' לגבוה מותר. ורבינא ס"ל התם דטרפה אינה יולדת ולדידיה מוקמינן מחלוקת ר"א ור"י בעיברה ולבסוף נטרפה וקמיפלגי דר"א ס"ל עובר ירך אמו הוא ור"י ס"ל עובר לאו ירך אמו הוא, ומקשה הש"ס ג"כ א"ה אדמיפלגי לגבוה ליפלגי להדיוט ומשני להודיעך כחו של ר"י וכו', והתוס' שם ד"ה א"ה כ' שם דלשון א"ה קשה דבכל ענין יכול להקשות כן, וצריך למצוא טעם למה הי' מתישב הא דמיפלגי לגבוה אי מפרש פלוגתייהו בעובר ירך אמו הוא יותר מהשתא דמוקי לה בזו"ז גורם ולאידך לישנא איפכא:
ה) ולענ"ד נראה לתת טעם לשבח לכל חד מהנך לישני, והוא, דהנה התוס' שם ד"ה והלכתא כ' אף דקימ"ל עובר ירך אמו הוא כמו שהוכיחו מכמה מקומות בש"ס מ"מ בזה ס"ל כר"י דולד טרפה מותר משום דלענין טרפות שאני דתלוי בחיות בהמה ולעובר יש לו חיות בפני עצמו, וביתר ביאור כ' הרשב"א בחי' וכן בתוה"ב והביאו הטו"ז ביו"ד (סי' פא) דמשו"ה ולד טרפה מותר משום דהא אמרו טרפה אינה חי', הרי שתלוי איסור טרפה בחיות הבהמה והולד יש לו חיות בפני עצמו יעו"ש: ולפ"ז אני אומר יש שפיר מקום לחלק בולד טרפה בין להדיוט מלגבוה, דלפי האמור בהדיוט מותר הולד משום דכיון דעיקר איסור טרפה היא משום שאינה חי' וכמו דילפינן מקרא דזאת החי' אשר תאכלו חי' אכול שאינה חי' לא תאכל, הרי שתלוי בחיות הבהמה ממילא דהולד שיש לו חיות בפני עצמו והוא חי' שפיר מותר אף שירך אמו הוא וטרפה הוי, מ"מ כל טרפה שחי' אין בה איסור טרפה כלל, אולם כ"ז להדיוט וכאמור, אבל בלגבוה דילפינן איסורא מקרא דמן הבהמה להוציא את הטרפה דלא תלה הכ' איסורו לגבוה בחיות הבהמה אלא שהכ' אסרה כל בהמה שיש בה חסרון הטרפות להקריבו לגבוה משום מיאוסו או טעם אחר, ולפ"ז בולד טרפה כיון דאמרינן עובר ירך אמו הוא הרי הוא ג"כ טרפה דהוא ואמו נטרפו בעיברה ולבסוף נטרפה, ואף שיש לו חיות בפני עצמו וחי' הוא, מ"מ אסור לגבוה שאין איסורו לצורך גבוה תלוי בחיותו כלל:
ו) מעתה נבא לסוגית הש"ס דחולין בלישנא קמא דמוקי לה בשנטרפה ולבסוף עברה וקמפלגי בזו"ז גורם דמקשה שפיר אי הכי אדמיפלגי לגבוה לפלגי להדיוט והיינו משום דבשלמא אם נאמר דטרפה אינה יולדת וע"כ קמפלגי בעיברה ולבסוף נטרפה וא"כ יש לומר דאינה חי' ג"כ, וכיון שאיסור טרפה למ"ד טרפה אינה חי' תלוי בחיות וע"כ שפיר קמפלגי דווקא בלגבוה, דלהדיוט לד"ה מותר דמשום שיש לולד חיות בפני עצמו, אבל בלגבוה שאין איסורו תלוי בחיות שפיר ס"ל לר"א דלא יקרב משום דעובר ירך אמו הוא והרי הולד ג"כ טרפה ואסור לגבוה, ור"י דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא ואין הולד טריפה כלל ע"כ הוא מותר ג"כ לגבוה, אבל כיון דס"ל דטרפה יולדת א"כ מכש"כ דחי' כמו שכ' התוס' בחולין (קמ.) ד"ה טריפות, וכיון דטרפה חי' אין איסורו תלוי בחיות כלל רק איסור הוא שאסרו תורה מאיזה טעם שהוא א"כ אין חלוק כלל איסורו להדיוט מלגבוה, ואם לגבוה אסור מטעם זו"ז גורם הכ"נ להדיוט ואף שיש לו חיות בפני עצמו מ"מ הולד אסור שאין איסור טרפה תלוי בחיות כלל למ"ד טריפה חי' וכמו שכ' הרשב"א בהדיא וכדקימ"ל טריפה אינה חי', הרי מפורש שהחלוק הזה משום דולד יש לו חיות בפני עצמו הוא רק למ"ד טרפה אינה חי', ושפיר מקשה אדמפלגי לגבוה לפלגי להדיוט, ומתורץ שפיר לשון הש"ס אי הכי בלישנא קמא: ז) ובלישנא בתרא דרבינא דס"ל דטרפה אינה יולדת נראה ליישב סברת הגמ' להיפך, שאם נחלקו ר"א ור"י בזו"ז גורם א"ש מה דקמפלגי דווקא בלגבוה, והוא דאם נחלקו בזו"ז שפיר אפשר לומר דדווקא שלגבוה ס"ל לר"א דזו"ז גורם אסור אבל לא להדיוט, והוא ע"פ מש"כ הר"ן בע"ז בטעמא דלמ"ד זו"ז גורם מותר הוא מטעם ביטול משום דזו"ז גורם נתבטל האיסור בהיתר, ולפ"ז יש סברא לחלק בין גבוה להדיוט דדווקא לגבוה ס"ל לר"א דאסור זו"ז גורם אף שנתבטל איסור הטרפה בההיתר, מ"מ הא כבר העלו האחרונים הלא היא בספרתם דלא אמרינן ביטול רק דאין כח המועט לאסור את ההיתר המרובה אבל לא שיצטרף האיסור ע"י ביטולו לשיעור, ולפ"ז י"ל בזו"ז גורם דאיסור טרפה והיתר אף שנתבטל האיסור טרפה והותר מ"מ לא אמרינן שיחשב כהיתר לקבל את המעלה של היתר ולפ"ז האיסור טרפה במקומו קאי אלא שנתבטל בהיתר, ובבכורות (מא.) אמרינן דבקרבן תמים כתיב ואפי' חסרון מבפנים הוי חסרון ופסול למזבח ואפי' אינו מום מ"מ פסול מצד חסרון, ולפ"ז באיסור טרפה שנתבטל בהיתר כיון שהחלק הטרפה שיש בו במקומו עומד אלא שהותר מתורת ביטול וא"כ חלק זה לא מצטרף להיתר, וכיון שחסר כאן חלק הטרפה הר"ז חסרון מבפנים בבהמת הקרבן שפסול לגבי מזבח, אבל להדיוט שפיר מותר כיון שנתבטל האיסור. ולפ"ז שפיר ס"ל לר"א דזו"ז גורם אסור דווקא לגבוה אבל לא להדיוט וכאמור, ור"י ס"ל דזו"ז גורם מותר ג"כ לגבוה והיינו דסברתו שאין לדון בזה מצד חסרון כיון שנתבטל איסור הטרפה בההיתר הרי כלו היתר ואף חלק הטרפה מצטרפת כיון שנתהפך להיתר, משום דס"ל דאיסור הטרפה לגבוה הוא משום שאינו ממשקה ישראל, והרי כאן הותר לישראל יהי' מאיזה טעם שיהי' משו"ה מותר ג"כ לגבוה, זהו סברת ר"י, ושפיר נחלקו לגבוה ולא להדיוט. וכ"ז בשלמא אם נחלקו בזו"ז גורם וכנ"ל אבל אם נאמר דטרפה אינה יולדת וע"כ שנחלקו בעברה ולבסוף נטרפה ופליגי בעובר ירך אמו הוא, שפיר מקשה הש"ס אדמפלגי לגבוה לפלגי להדיוט, דאפי' מאן דס"ל שטרפה אינה יולדת מ"מ ס"ל דחי', שאם הי' ס"ל דטריפה אינה חי' אצ"ל דאינה יולדת כמו שכ' התוס' בחולין ק"מ וע"כ רבינא ס"ל דחיה הוי אלא דס"ל שאינה יולדת, וכ"כ התוס' בחולין (יא ע"ב) ד"ה רבינא דרבינא ס"ל דטרפה חי', וכיון דס"ל דטרפה חי' שפיר מקשה דלפלגי להדיוט, דלמ"ד טרפה חי' שוב אין לחלק בעובר ירך אמו בין לגבוה או להדיוט וכמו שנתבאר לעיל. ונתבארו ת"ל היטב קושיות הש"ס אי הכי בתרי לישני דחולין הנ"ל: ח) מעתה אחרי שנתבאר דכל מה שמקשה הש"ס אדמפלגי בלגבוה לפלגי להדיוט הוא הכל לפ"מ דס"ל דטרפה חי' ואין מקום לחלק בין לגבוה ובין להדיוט וכאמור, וע"כ הוכרח הש"ס לתרץ דבאמת נחלקו גם כן להדיוט והא דמפלגי לגבוה להודיעך כחו דר"י וכו', אבל לפ"מ דקימ"ל טרפה אינה חי' תו יש לנו לומר דנחלקו בדווקא לגבוה ובעובר אם ירך אמו הוא, דלדעת ר"א דעובר ירך אמו הוא אסור לגבוה ולר"י דלאו ירך אמו מותר אבל בלהדיוט אף אם ירך אמו הוא לר"א מ"מ מותר משום דכיון דטרפה אינה חי' איסור טרפה תלוי בחיות וכיון שיש להולד חיותו בפני עצמו שפיר מותר להדיוט משא"כ לגבוה. ולפ"ז הרי מיושבים דברי רש"י ז"ל בתמורה שכתב דלהדיוט לד"ה מותר שזה נגד סוגית הש"ס דלחולין כמו שתפסו עליו התוס', ולפי האמור הרי א"ש, דלדידן דקימ"ל טרפה אינה חי' אין הכרח כלל לומר דנחלקו באף להדיוט, ואדרבה י"ל דמחלקתם היא דווקא בלגבוה אבל להדיוט ד"ה מותר ומתורצים היטב דברי רש"י ז"ל:
ט) והשתא אחרי שזכינו לדין זה לחלק בין הדיוט לגבוה באיסור טרפה דלהדיוט הוא אסור משום שאינה חי', ותלוי בחיות, משא"כ בלגבוה אין איסורו מכח חיות בלבד, לפ"ז יש לנו טעם נכון לחלק בהא דכשרה שינקה מן הטרפה דס"ל לרחב"א דפסולה למזבח אבל להדיוט מותרת והוא ודאי דכיון שינקה כל ימיה מן הטרפה הר"ז חשובה כטרפה עצמה וכאלו נולדה טרפה, אבל הא איסור טרפה הא תלוי בחיות וכיון שהכשרה שינקה מן הטרפה הרי יש לה חיות בפני עצמה אף שנתפטמה מחלב טרפה מ"מ החלב אינו אסור אלא מכח שהוא יוצא מבהמה שאינה חי', אבל זו הכשרה שינקה מן הטרפה כיון שחי' היא הלא לא גרעה מאם היתה בעצמה טרפה מ"מ כל שחי' היא אינה אסורה, כמו בולד אף שירך אמו הוא והוא עצמו טרפה מ"מ כל שיש לו חיות בפ"ע הוא מותר, והכ"נ בכשרה שינקה מן הטרפה, משום שאיסור טרפה הוא הכל תלוי בחיות וזו שיש לה חיות בפ"ע אף שנתפטמה בטרפה מ"מ מותרת וכאמור, משא"כ בלגבוה ששם אין האיסור תלוי בחיות וכיון שנתפטמה בטרפה הרי הטרפה אסורה לגבוה אף אם חי' היא, וע"כ גם זו שינקה אסורה לגבוה, ולפ"ז אין לנו ראיה מהא דכשרה שינקה מן הטרפה שמותרת להדיוט לדעת רבנו יונה דמשום שנשתנה מותר משום דבתר השתא אזלינן, דלפי האמור באיסור טרפה זה יש בזה פנים אחרים כדי להתירה להדיוט וכמו שנתבאר ת"ל: י) אולם לכאורה יש לחלק דדווקא בולד טרפה שיש לו חיות בפני עצמו שפיר אמרינן דמותר להדיוט אף דעובר ירך אמו הוא משום דכיון שיש לו חיות בפ"ע שוב לא הי' טרפה מעולם כלל, משא"כ בכשרה שינקה מן הטרפה שכבר החלב שינקה בא מן הטרפה ונטרף גם הוא שוב אין לו היתר אף שאח"כ בא אל הכשרה ויש לו חיות בפ"ע, אבל זאת אינו, לא מיבעי לדעת הרמב"ן בנטלו צומת הגידין שאף שכבר נטרפה מ"מ אם חזר וחתכה למעלה מצומת הגידין דס"ל דכשרה אף שכבר נעשה טרפה מ"מ היא חוזרת ונכשרת כיון שלאחר שחתכו למעלה מצומת הגידין היא חוזרת וחי', א"כ הכ"נ אף שהחלב נעשה טרפה מ"מ כל שחזרה ונעשה לה חיות בפ"ע היא חוזרת להיתרה, אלא אפילו לדעת הרא"ש ושאר פוסקים דס"ל שטרפה שנטרפה שוב אינה חוזרת להכשרה היינו דווקא בצומת הגידין וכה"ג דס"ל דכל שנעשה בה מעשה המטריף הוא מכאיב ומטריף אותה לעולם ואף אם חותך למעלה ממנו, מ"מ אותו הכאב שגרם לה נטילת צומת הגידין אינו חוזר ופוסק לעולם והיא אינה חי' עוד אפי' אם חותך למעלה מהם, משא"כ בכשרה שינקה מן הטרפה שבאמת היא יש לה חיות בפ"ע וחי' וא"כ אותו החלב עצמו חוזר ונכשר:
ועוד שהדבר ממקומו מוכרע, שהרי ולד טרפה ג"כ כיון שעובר ירך אמו הוא נעשה טרפה במעי אמו אלא שכיון שיש לו חיות בפ"ע הרי הוא מותר, והר"ז שיש לו חיות בפ"ע אינו אלא לאחר שיצא לאויר העולם, אבל ודאי כ"ז שהוא במעי אמו הרי חיותו תלוי' באמו ואם מתה אמו הוא מיית ברישא כדאיתא בערכין (ו ע"ב) וכיון שכן במעי אמו ודאי הוי טרפה ואעפ"כ לאחר שיצא ממעי אמו הוא חוזר ונכשר ע"י שיש לו חיות בפ"ע הרי אף שנעשה טרפה מ"מ הוא חוזר ונכשר אם הוא יש לו חיות והוא חי: [הערה - ובזה יש לפרש הא דאיתא בפ' כסוי הדם (פה ע"ב) לא לכל אמר ר"מ שחיטה שא"ר שמה שחיטה מודה ר"מ וכו' ל"צ לשוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי סד"א כיון דאמר ר"מ שחיטה שא"ר שמה שחיטה תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה קמ"ל. וכבר העירני חכם אחר איזה איסור יש כאן על הולד כיון ששחיטתו הוציאתו מידי נבלה כדאיתא לעיל (עה ע"ב) שאם מת אינו מטמא במו"מ וכיון שנבלה אינו איזו איסור אחר יש כאן על הולד, ולדעת הר"י דבבהמה שאינה שחוטה יש איסור שא"ז א"ש דכאן אף שהוציאתו מידי נבלה מ"מ איסור שא"ז יש בהולד הזה כ"ז שלא נשחט שחיטת עצמו כיון שאמו טרפה ולא הועילה לו שחיטת אמו להוציאו מידי איסור שא"ז, אבל לדעת הריצב"א שעשה שאי"ז ליתא, א"כ איזה איסור יש בולד זה שהועילה לו שחיטת אמו להוציא מידי נבלה, ויעוי' בתוה"ב להרשב"א בית שני שער ו' שכמעט העיר ג"כ בקושיא זו. אבל לפ"ד א"ש, שהרי לפמש"כ התוס' דקימ"ל עובר ירך אמו וא"כ כל ולד טרפה הוא ג"כ כאחד מאבריה וטרפה, אלא דאפ"ה ולד טרפה מותר משום שחי' הוא ויש לו חיות בפ"ע, א"כ אין זה אלא כשיצא לאויר העולם אבל כ"ז שהוא במעי אמו וחיותו תלוי' בחיי אמו כדאיתא בערכין שאם אמו מתה הוא מיית ברישא א"כ עדיין טרפה הוא במעי אמו וכיון שכן לא מהני ליה שחיטת אמו להוציאו מידי טרפה, שאם באנו לומר שיהא מותר בשחיטת אמו אי אפשר לומר, שהרי בשעה שהי' במעי' אמו טרפה הי' וא"כ הרי הוא טרפה שנשחט וא"כ השחיטה היתה כשהי' טרפה ושחיטת טרפה לא מהני ליה להתירו באכילה, ואף שעכשיו כשיצא לאויר העולם אינו טרפה מ"מ הא אם לא ישחוט אותו כעת ובאנו להתירו בשחיטת אימו הרי חשבינן אותו כשחוט בעוד היותו במעי אמו ובהיותו במעי אמו טרפה הוא, וע"כ הוא צריך שחיטת עצמו, והבן בדברים אלו כי נכונים המה. דהא זה ודאי גם לדעת הרמב"ן שאם נטלו צומת הגידין אם חתך למעלה מצומת הגידין דכשרה אינו אלא בשחתך קודם ששחטה אבל לאחר ששחט אף אם היא מפרכסת שהיא כחי' מ"מ לא מהני אם יחתוך למעלה מצומת הגידין להכשירה כעת אף שאיננה עוד טריפה כעת מ"מ כיון שבשעת שחיטה היתה טרפה שוב אינה חוזרת ומותרת, והכ"נ בולד טרפה כיון שכבר נשחט ע"י אמו והוא טרפה במעי אמו, א"כ מה שנולד ויש לו חיות בפ"ע לא מהני עוד להכשירה כיון שבשעה שנשחט טריפה הי' ודווקא שחיטת עצמו מהני בו אף שנשחט מקודם ע"י אמו משום דד' סימנין אכשר בו רחמנא וחשבינן השחיטה ע"י אמו כמאן דליתא ושחיטת הולד עצמו היא שחיטתו ולא שחיטת אמו, ובזה תבין שדברי רש"י ז"ל שכתב בדרב משרשיא בולד בן פקועה דלית ליה ד' סימנין אכשר בו רחמנא נכונים, דע"כ צ"ל למ"ד ד' סימנין אכשר בו רחמנא והיינו משום דחשבינן השחיטה ע"י אמו כמאן דליתא, משום דאל"ה לא הי' מהני שחיטת עצמו אח"כ, וא"כ גם בולד ב"פ נמי יהי' מהני שחיטת עצמו משום ששחיטה הקודמת ע"י אמו כמאן דליתא להאי מ"ד. והבן. ע"כ]:
יא) אולם לפמש"כ יש ליישב דעת הרמב"ן מקושית הרא"ה מגמ' דחולין (סח ע"ב) כטרפה מה טריפה אין לה היתר אף אבר אין לו היתר, דמשמע מזה שכל שנעשה טרפה שוב אינה חוזרת ונכשרת לעולם, ואמרתי ליישב שגם דינו של הרמב"ן תלוי בזה, דלמ"ד טרפה אינה חי' והטריפות תלוי בחיות שפיר ס"ל להרמב"ן אף שנטרפה בצומת הגידין כל שחזר וחתך למעלה היא חוזרת ונכשרה דכיון שכעת חי' היא חוזרת להכשרה אחרי שחי' היא, אבל למ"ד טרפה חי' א"כ אין טעם הטרפות תלוי בחיות רק איסור הוא שאסרה תורה וכיון שנאסר שוב אינו חוזר וניתר לעולם, שאין איסור חוזר וניתר ואף אם חתך למעלה מצומת הגידין היא כשרה היינו דווקא אם לא נטלו צומת הגידין מקודם לא נעשה טרפה ע"י החתיכה למעלה מהם, אבל אם נטלו צומת הגידין ונעשה טריפה ואיסור שוב אינה חוזרת וניתרת לעולם אף אם חתכו אח"כ למעלה מהם, שכל שנאסר אינו חוזר וניתר. ולפ"ז א"ש דשם בגמ' דחולין קאי אליבא דרי"ו דס"ל דאבר עצמו מותר וע"ז מקשה שפיר דאבר דומיא דטרפה וטרפה אין לה היתר משום דרי"ו ס"ל בנדה כ"ב דטרפה חי' ולדידיה טרפה שנאסרה שוב אין לה היתר לעולם, אבל הרמב"ן שפיר כתב דחוזרת להכשרה הוא לדידן דטרפה אינה חי' ואיסור טרפות תלוי בחיות הבהמה, וכיון שאם חתך למעלה מצומת הגידין היא חי' היא חוזרת להכשרה. ונוחים שפיר דברי הרמב"ן מהקושיא שהקשה עליו הרא"ה ז"ל: ולפ"ז חוזרת ונעורת ראיתנו מכשרה שינקה מן הטרפה לדעת רבנו יונה ז"ל שכל שנשתנה אזלינן בתר השתא ואיסור נהפך להיתר, דהא מאן דמפרש בתמורה טעמו של רחב"א בכשרה שינקה מן הטרפה דמיירי בשינקה שחרית וערבית וכל גידולה היא מן חלב טרפה הוא ר' יוחנן, ור' יוחנן הא טרפה חי' ס"ל א"כ לדידיה כל שנאסר מחמת טרפה שוב אינו חוזר וניתר א"כ אמאי כשרה שינקה מן הטרפה מותרת להדיוט ע"כ מטעם שנשתנה וכדעת רבנו יונה, וכנ"ל: