אור ברסלב
שות מרחשת א › סימן ד

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · סימן ד

סימן ג

חומץ מלח, אם מותר להשתמש בו בפסח:

א:

א) ע"ד החומץ מלח שעושים מאבק שמרי יין הטחונים ובאים מחו"ל שנשאלתי ע"ז אם מותר להשתמש בו בפסח, הנה אמרתי להשואל עד שאתה שואלני אם מותר הוא בפסח שאלני אם דבר זה מותר אפילו בחול, בכל ימות השנה, מאחרי שנעשה משמרי סתם יינם ונפסק בשו"ע יו"ד סי' קכ"ג כדעת ר"ת שאוסר שמרי יין שיבשו בתנור או לאחר י"ב חדש אם לא נתמדו מקודם, והאבק הזה שנעשה משמרי יין שנתיבשו אין לו היתר לכאורה דמאן מפיס ומי יודע אם נתמדו מקודם:

אולם שבתי וראיתי שאפשר לצדד ולהקל בזה, דע"כ לא אמר ר"ת אלא בשמרים שהם בעינם כמו שהיו אבל בהאבק הזה שבא משמרי יין שנטחנו ונכתתו עד אשר הי' דק לעפר אפשר שזה דומה לחרצנים שנעצרו ברווקי היינו שהושמו בשקים כדי למצות יינם שבזה גם ר"ת מודה ושמותרים לאחר י"ב חודש או שיבשו בתנור כמבואר בתוס' (ע"ז לד.) ד"ה דודרי' וברא"ש ומרדכי שם, והכ"נ כיון שנטחנו הרי נדחקו ונתמעכו היטב תחת יד המכבש של גלגל הטחנה והר"ז כמו שנתמצו בשקים שגם לר"ת מותרים הם לאחר י"ב חדש או שיבשו בתנור, ואף דשם מיירי בשנתמצו קודם היישון שאז נתמצתה הלחלוחית שבהן מקודם והשאר נתייבש ע"י יישון או בתנור, אבל כאן הרי עברו תחת המכבש אחר הייבוש ואפשר שכבר נתייבש היין בתוכם ותו לא מתמצה ע"י הכבישה והטחינה מ"מ הא יש לדון ממ"נ שאם עדיין לחלוחית היין קיימת הרי אז היתה מתמצית ע"י הטחינה והכבישה בין הרכב והריחים ואם אינו מתמצה ע"י שנתיבש בתוכו היין עד שאינו יוצא ע"י הנ"ל א"כ יבש הוא כעץ ואינו נותן עוד טעם כלל והו"ל כמו בקיבה שנתיבשה דהויא כעץ בעלמא כמבואר ביו"ד סי' פ"ז בהגהת הרמ"א ס"י, וכן מבואר באו"ח סי' תמ"ז בבצק שבין סדקי החבית שאם עברו עליו שלשה חדשים אינו אוסר עוד את היין הנתון בתוך החבית משום שכבר נתיבש ואינו פולט טעמו: ב) הן אמת שבעיקר שיעור היבשות יש בזה סתירות רבות שהרי בחרצנים ובשמרי יין צריך י"ב חדש וכל שלא עבר עליהם י"ב חדש עדיין לחים הם ובקיבה לא נתנו שיעור י"ב חדש רק כל שנתיבש והוא כעץ שוב אינו נותן טעם, ובבצק שבסדקי חבית הצריכו שלשה חדשים, וביותר שבסי' צ' ביו"ד ס"ב כתב הרמ"א גבי כחל שכל שעבר עליו שלשים יום הוי נתיבש ומותר בדיעבד אפי' לבשלו עם בשר, וצריך לחלק בכל זה, דגבי כחל ששם החלב אינו בלוע בבשר רק הוא מיפקד פקיד ע"כ סגי בשלשים יום שכל שעבר עליו שלשים יום יצא ממנו החלב הטמון בתוך הגומות משא"כ בחרצנים ובשמרים ששם היין בלוע בתוכם צריך י"ב חדש) ולא גרע מקרעו וטחו בכתל, אבל בקיבה ובבצק שהם עצמם אוסרים בזה צריך כדי שיהא יבש עד שלא יפליט טעם שלשה חדשים בבצק שאז הוא כעץ בעלמא, שאז אף שהוא עצמו עדיין לא חשוב יבש כדי שיהא כעפר בעלמא מ"מ שלשה חדשים סגי כדי שלא יפליט עוד טעם, אבל בחרצנים ובשמרים ששם האיסור משום היין עצמו שבלוע בתוכם, שאז עדיין לא נעשה היין אפר ויצא לחלוחיתו כ"ז שלא עברו עליו י"ב חדש, וע"כ אוסר ר"ת גם העיסה שנתחמצה בשמרי יין משום שעדיין הלחלוחית של היין קיימת ומכח היין נתחמצה, ולפ"ז אין ראיה מקיבה לנידון דידן, כיון שהיין עצמו עודנו קיים בתוכו אף שנתיבש בתוך השמרים כ"ז שלא נתמדו מקודם ולא עברו עליהם י"ב חדש:

ג) אולם אף שאין הנידון דומה לראי' מ"מ יש לומר ע"י הטחינה והכבישה ברחים הוא מתמצה קצת וגם הטחינה עצמה עושה פעולת היבשות, כדאיתא באו"ח סי' ת"נ שהקמח מרתיח מהטחינה וע"כ צריך להמתין שלשה ימים משעת הטחינה עד האפיה, ויעוי' ביו"ד סי' קכ"ג בהתמצית של היין הקרוש בדופני החבית שמותר ואין החבית צריך עוד מלוי ועירוי משום שאינו מוציא עוד לחלוחית כלל, יעוי' בתה"ב להרשב"א שזה גם לר"ת משום שמתיבש ביותר, א"כ אין המדות שוות, שהרי התמצית רואין אנו שנהגו היתר בו משום שהוא מתיבש ביותר וא"כ אפשר לומר גם בהאבק הזה הבא משמרי יין טחונים שגם הוא מתיבש ביותר עד שאינו מוציא לחלוחית כלל, והטחינה ממצה את הלחלוחית שבו וגם מיבשת אותו ביותר:

ויעוי' בבית מאיר לסי' הנ"ל שתמה על הרשב"א והר"ן הנ"ל שמתירים את התמצית הנ"ל שקורין אותו רושא או וויינשטיין בל"א, אפי' אם נתיבש היטב עד שאין בו לחלוחית כלל מ"מ יהי' אסור משום דלא גרע מאפר של יי"נ שאסור, ודווקא בשמרי יין שהשמרים בעצם אינם אסורים אלא משום שבלועים מיי"נ שפיר התיר ר"א וכן לר"ת אחר שנתמדו מקודם מותרים הם לאחר י"ב חדש או שיבשו בתנור, שאז כלתה כל הלחלוחית של היין מתוכם והשמרים בעצמם מותרים הם, משא"כ בהתמצית הנקרש בדופני החבית שמתהוה מהיין עצמו אפי' אם נתיבש היטב והוי אפרא בעלמא מ"מ הוא אסור דאפר יי"נ אסור:

[הערה - ובתשב"ץ שם כתב לחלק דהא דאפר ע"ז ואשרה אסור היינו דווקא בע"ז של עכו"ם שיש לה ביטול אבל בתקרובת ע"ז ויי"נ וכו' שאין להם ביטול בזה אפרן מותר, והוא לכאורה תמוה וכלפי לאיי. ונראה בכוונתו עפ"י מש"כ התוס' בתמורה ל"ג, דמשו"ה כל הנשרפין אפרן מותר ושל נקברין אפרן אסור משום דבנשרפין שנעשה מצוותן תו אפרן מותר משום שאין לך דבר שנעשה מצותו וכו', אבל נקברין שאין בהם מצוה משוך אסורייהו לעולם והא דעצי אשרה אסור משום לא ידבק, והתשב"ץ נראה לו לתרץ קושית התוס' מעצי אשרה משום דשם מיירי באשרה של נכרי שיש לה ביטול וכמו דמוקי לה התם בגמ', וכיון שיש לה ביטול אין מצותה בשרפה כלל, וכמו דאמרינן בע"ז (נג ע"ב) דהאי ואשריהם תשרפון באש באשרה של ישראל מיירי, אבל בשל עכו"ם בביטולא בעלמא סגי, הרי שלא נאמר באשרה של עכו"ם מצות שרפה, וכיון שאין בה מצות שריפה כל שלא נתבטלה אסור אפי' אפרה משום שלא נעשה בה מצותה כלל שאין בה מצות שריפה משא"כ באלו שאין להם ביטול שמצותן בשרפה, בזה נמצא חומרן קולתן שלאחר שנתקיים בהם מצות שרפה אפרן מותר, וע"ז כתב שם דביי"נ שאינו ראוי לשריפה ודינו שיקבר תו ג"כ אפרו אסור, אלא שצ"ע לשון הגמרא שם, כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה, ואם באשרה של עכו"ם ליכא מצות שרפה תו לא הוי כלל מן הנשרפין, ויש לישב קצת ואכ"מ. ע"כ]:

ובאמת כבר קדמו התשב"ץ ח"ג סי' רצ"א בשאלה זו ואעפ"כ כתב אחרי שהרשב"א מתירו אין לאסרו, והנה כ"ז לזמן הש"ס או במקום שאוסרים סתם יינם בהנאה שפיר יש לומר כנ"ל שאף שנתיבש היטב מ"מ הא לא גרע מאפרן שאסור, אבל לדידן דקימ"ל דסתם יינם אינו אסור בהנאה בזמננו שפיר מותר התמצית הנ"ל. שכיון שכלתה לחלוחיתו והוי עפרא בעלמא מותר, דכיון שנתיבש כ"כ עד שיצא מתורת אכל או משקה ואינו אלא אפר לבד ומותר בהנאה, א"כ התמצית ודאי מותר, וכנראה הרגיש קצת בזה הבי"מ בעצמו בסוף דבריו יעוש"ה. ויעוי' בתשו' פמ"א סי' כ"ד שהרגיש ג"כ כעין זה לישב קושי' הש"ך על הא"ח בשמרים שנשרפו שאפרן מותר כעין תי' הדגו"מ והבי"מ הנ"ל יעוש"ה: ד) וסבור הייתי לומר שגם ר"ת שאוסר שמרים שיבשו כל שלא נתמדו מקודם הוא ג"כ דווקא אם סתם יינם אסור בהנאה בזה ס"ל אף שיבשו ונתיבש היין בתוכו ונעשה אפר מ"מ כיון שלא נתמדו מקודם נשאר היין בתוכם אלא שנתיבש ונעשה אפר וע"כ הוא אסור דלא גרע מאפרן, אבל בזמננו שאין אוסרים סתם יינם בהנאה שוב ודאי כל שיבשו כיון שנתיבש בתוכו אף שלא כלה היין מתוכו מ"מ מותר, דכיון שנתיבש ואינו עוד אוכל או משקה והוי אפר לבד ומותר בהנאה, אבל מהקפידא של ר"ת על אנשי אשכנז שמתירים להחמיץ עיסתם בשמרים שיבשו וגער על ר"א שהתיר זאת נראה דס"ל דכל שלא נתמדו ונשאר לחלוחית היין בתוכו עדיין לא חשוב עפרא בעלמא וחשוב עוד יין וע"כ אוסר להחמיץ בו יעו"ש בתוס' ע"ז הנ"ל:

אבל עכ"פ כיון דחזינן שאין היבושים דומים ויש שמתיבש ביותר עד שכלה הלחלוחית שלו לגמרי כמו בהאי דמתצית, א"כ בהאבק הזה הבא לפנינו יש לומר, כיון שכבר נטחן ונעשה אבק דק בודאי נתיבש היטב ואין בו לחלוחית יין כלל והר"ז דומה לתמצית הנ"ל שמבואר בשו"ע שמותר:

ה) ומה שנראה עוד יסוד גדול בנידון שאלתנו להיתירא, והוא משום דכפי שהגידו לי אופן עשיית החומץ מלח הוא שמטילים לתוך האבק הנ"ל את הסם חומץ גפרית הנקרא אלום שהוא חריף ועז ושורף ביותר ומשתהה יחדיו ימים רבים עד שנקרש ונעשה חומץ מלח הנ"ל, א"כ הר"ז דומה לציר ומורייס דאמרינן בע"ז (לג.) דנודות של עכו"ם ישנים ישראל נותן בהם ציר ומורייס ומותר אפי' לכתחילה בין הציר והמורייס שניתן בהם בין לתת בתוך הנודות אחרי כן יין, משום שהציר והמורייס שורפין את היין הבלוע ומכלין אותו, ואם בציר ומורייס אמרו כן א"כ ק"ו ומכש"כ בהסם אלום שהוא כידוע חריף ועז ושורף ובודאי ששורף את הלחלוחית של היין הנמצא בתוך האבק כשמטילין אותו לתוכו ועל ידו כלתה כל הלחלוחית של היין ולא נשאר בו כלום ע"י שריפת האלום הזה:

איברא שיש עוד לשדות נרגא בזה ע"פ מאי דאמרינן שם (לג ע"ב) אר"י כלי נתר אין להם טהרה עולמית והיינו כלי מחפרות של צריף, ומלשון אין להם טהרה עולמית משמע לכאורה דאין להם טהרה כלל אפי' ע"י ציר ומורייס משום דבליעי טובא שם גם ציר ומוריס אין שורפין ומכלין. ודווקא במקום שמהני מילוי ועירוי ג' מעל"ע שם ציר ומוריס מועילין לשרוף ולכלות את היין הבלוע כשהושם בתוך הכלי קצת או מעל"ע לדעת הרא"ש, אבל במקום שבלועין הרבה כמו בכלי נתר לא מהני גם ציר ומורייס, א"כ בשמרי יין הבלועים הרבה מיי"נ שבהם גם ציר ומורייס לא מהני משום דלא עדיפי מכלי נתר, א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון שגם האלום שזה אפשר שאינו מכלה ושורף את לחלוחית היין הנמצא בתוך השמרים:

ו) והנה הספק הזה אם מהני ציר ומורייס בכלי נתר לכאורה יש לתלות במחלוקת הרמב"ן והראב"ד שהובא בר"ן פא"מ אם מהני יישון לכלי נתר, דלדעת הרמב"ן אף דאמרינן שאין להם טהרה עולמית מ"מ יישון מהני בהו וכן דעת הרא"ש, ולפ"ז לפי דעתו ע"כ הא דאין להם טהרה עולמית לאו דווקא ורק מילוי ועירוי לא מהני בהו, א"כ אפשר לומר שגם ציר ומורייס דמי ליישון ומהני גם לכלי נתר ולפ"ז י"ל שגם הסם האלום ודאי מהני. אבל לדעת הראב"ד מדאמרו אין להם טהרה עולמית משמע דגם יישון לא מהני ולפ"ז גם ציר ומורייס אינם מועילין בכלי נתר, וא"כ אפשר גם האלום הזה שבאנו לדון מדין ציר ומורייס מכיון שציר ומורייס לאו בכל מקום מועילין וא"כ גם האלום אינו מועיל לכלות את הלחלוחית של יין שבתוכו וכאמור: שוב מצאתי הדבר מפורש בתוה"ב להרשב"א ז"ל בבית חמישי ש"ו שגם ציר ומורייס לא מהני בכלי נתר, ומשמע מדנקט שם לדבר פשוט שגם לדעת הרמב"ן שמועיל יישון מ"מ ציר ומורייס לא מהני, ויעוי' בתשו' ח"צ סי' פ"א מה שהאריך בזה בענין הגעלה והחזרה בכבשן אם מועילים בכלי נתר יעו"ש. אבל עכ"פ כיון דלא מהני ציר ומורייס בכלי נתר אף לדעת הרמב"ן דס"ל דיישון מועיל בהם, וא"כ מכש"כ בשמרים דלדעת ר"ת וכמו שנפסק בשו"ע כמותו דלא מהני בהו יישון, משום דדמי לחרס הדרייני, דלא מהני בהו ציר ומורייס. שו"מ בתשו' פמ"א ח"א סי' כ"ג וכ"ד בוויכוחו עם הח"צ בדין יישון בכלי חרס שכ' לחלק דבלוע בכלי גרע יותר ואינו מתיבש לעולם, משא"כ בגוף האיסור או בשמרים וחרצנים שהאויר מיבש אותם לגמרי, ולפ"ז יש לחלק גם לענין ציר ומורייס וכן שאר דבר השורף ומכלה דמכלה יותר בדבר שאינו נבלע בכלי, ולפ"ז אף אם ציר ומורייס לא מהני בכלי נתר אפשר דבשמרים וכה"ג מהני יותר ויעוי' שם בפמ"א פלפול ארוך ונפלא עם הח"צ:

מיהו לענ"ד יש לומר, דכיון דבמקום שנתמדו גם לר"ת שמרים שיבשו מותרים, א"כ בהני שמרי יין שיבשו היטב וגם הושם בהם האלום הזה שהוא חריף ושורף ודאי לא גרע משמרים שנתמדו מקודם, ושני אלו היינו היובש והאלום שניתן בו בודאי מועילין כמו התמד שנעשה מקודם בהשמרים, ובפרט שידוע הוא שהאלום דבר חריף ועז ושורף מאד, וא"כ ודאי הוא מכלה ושורף את לחלוחית היין שעוד נשאר בהשמרי יין אלו ולא נשאר בהם שמץ יין כלל אחרי שהוטל האלום לתוכם. ויעוי' בשו"ע סי' קל"ה סי"ב בהגהת הרמ"א בשם הרמ"ה דלאו דווקא ציר ומורייס דגם מי מלח חזקים ג"כ הוי כמו ציר ומורייס, ויעוי' מה שהגיה שם בנקוה"כ שצריך שני שלישי מלח ולא כמו שנדפס בטעות שליש מלח, ויש לעיין בזה בהא דאמרינן בע"ז ל' דהחד אין בו משום גלוי וגם אין בו משום יי"נ כמבואר בירושלמי הביאו הר"ן שם, ומבואר שם דתלתא פלפלין סגי הרי שקראו חד אפי' בתלתא ויש לחלק דאפשר דפלפלין חדים ועזים יותר ממלח וסגי בתלתא, וגם יש לחלק דלאיסור יי"נ כל שנשתנה טעמו סגי בתלתא שאינו מתנסך עוד, אבל לעניין שריפת הבלוע לא סגי רק בתרי תלתא, אבל עכ"פ חזינן דלאו דווקא ציר ומורייס אלא כל שהוא עז וחריף עושה פעולת השריפה והכלויי וא"כ בהסם אלום הזה שהוא יותר שורף מכל אלו ודאי ששורף הוא את הבלוע שבשמרים ובפרט באלו שיבשו ג"כ דמהני שני אלה להתם ולבער את לחלוחית היין עד תומו: ז) ועוד נראה להקל בחומץ מלח זה ע"פ דעת רבנו יונה ברגלי הדבורים שבדבש, דמשו"ה מותר כיון שנשתנו ונתהפכו לדבש מותרות הן דבתר השתא אזלינן, הביאו המג"א סי' רט"ז סק"ג, וא"כ הכ"נ הרי השמרים האלו משתנים ע"י ההרכבה החימית בטבעם ובתכונתם ומראיתם עד שנעשו לחומץ מלח והר"ז דומה לרגלי הדבורים שבדבש, וכן הרא"ש בתשו' כלל כ"ד הסכים לדעת ר"י בדבש שנותנין לתוכו בשר נבלה, הביאו הטו"ז, באו"ח סי' תס"ז סק"ו, ויעוי' במקו"ח שם מה שמיישב דעת הר"י מקושית המג"א, ובמק"א הארכתי בדברי המקו"ח הנ"ל ואכ"מ. אלא אפילו לדעת המג"א שהשיג ע"ז מהא דדם נעכר ונעשה חלב וכן מהא דאפרוח מביצה דמשמע מכל אלו דלא אזלינן בתר השתא ולא אמרינן נשתנה, מ"מ הא כבר הביא הגר"א ז"ל בביאורו לסי' רט"ז הנ"ל שאשתמיטתיה להמג"א הנ"ל דברי הר"ן פא"מ שטעם ר"י הוא משום שקודם שמתהפך לדבש הוא מסריח והוי כמו אפרוח של ביצה טריפה שמותר מה"ט משום דכי גביל עפרא בעלמא הוי, יעו"ש בר"ן פא"מ גבי דבש של עכו"ם והוא האמת בדעת ר"י. גם לפ"ז יש לומר בחומץ מלח הנ"ל כיון שנותנין בו את האלום הזה מקודם, א"כ כבר נפסדו השמרים האלו מאכילה אפי' מאכילת כלב כידוע מהכח המזיק והשורף שיש להסם הנ"ל, וא"כ אף שלאחר זמן שמשתהה עם האבק הזה ימים רבים ומשתנה ותש כחו המזיק והשורף עד שהוא נעשה ראוי לתבל בו את הקדירות ולהטעים בו את המאכלים, מ"מ הר"ז דומה לדבש הנ"ל ולאפרוח של ביצה טריפה אף שנעשה כעת ראוי לאכילה, מ"מ כיון שקודם שנעשה כן היה נפסד ומסריח ואינו ראוי לאכילה שוב לכי גביל מהתירא גביל והכ"נ בזה האבק שמקודם הוא נפסד ונפסל אפי' מאכילת כלב אף שהוא חוזר ונעור ונעשה ראוי למעשה קדרה, וכנ"ל, ויעוי' בטו"ז סי' הנ"ל מש"כ בדברי הר"י הנ"ל ללמד זכות על הכרכום שהרשב"א הי' נזהר בהם משום שמערבין בו חוטי בשר יבש. וע"פ דברי הר"י הנ"ל א"ש, ובאמת לפמש"כ הר"ן לפרש טעמו של ר"י אין זה דומה לדבש ויעוי' בש"ך בסי' קי"ד מש"כ לדמות לקיבה שנתיבשה. ובאמת יש לחלק וכבר העיר הדגו"מ והנו"ב סי' כ"ו ואכ"מ. ויעוי' ח"ס יו"ד סי' קי"ז שהתיר מטעם נשתנה השמן הנעשה מחרצני ענבי של יי"נ יעוש"ה:

סוף דבר הכל נשמע שלענ"ד אין לפקפק על מה שנהגו היתר בהחומץ מלח הנ"ל להשתמש בו ולהשימו במאכל ואני קורא ע"ז כמו שקרא הרשב"א בתוה"ב על התמצית הנ"ל שנהגו בו היתר, הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם:

ב:

א) ואחרי שנתבאר שאין בהם חשש כלל מכח איסור דסתם יינם, תבנא לדינא שנשאלנו עליה אם מותר החומץ מלח הזה לפסח, שלפי הידוע וכפי שהגידו אנשי בית החרשת הנ"ל שאין בא בהם שום תערובות חמץ כלל בשעת עשיית החומץ מלח הנ"ל א"כ ודאי מותר הוא לפסח, ואף אם נאמר שבהאבק של שמרי יין הנ"ל שבא מחו"ל אפשר שע"י תערובה חימית בא בו איזה דבר של חימוץ, מ"מ כפי מה שבארנו לדעת הר"י הנ"ל אזלינן בתר השתא וכמו שביאר הר"ן משום שנפסד מקודם, א"כ מכש"כ בחמץ שנפסד קודם זמן איסורו והוי כמו חרכו קודם זמנו שמותר, וכמו דיו שהוא מבושל בשכר שעורים שמותר ליהנות בו כמו שמבואר בשו"ע או"ח סי' תמ"ב ס"י, ואף שלענין אכילה אסור משום דאחשביה כמו שהביא המג"א שם דברי הת"ה ובביאורי הגר"א שם, מ"מ הכא כיון שנשתנה ג"כ ונתהפך טבעו ומראיתו ודאי מותר אפילו באכילה ובפרט שאינו נאכל בעין אלא ע"י תערובות ולטעמא עביד. ואפשר דכאן כו"ע מודים דבטלה דעתו אצל כל אדם ואפי' אחשביה לא מהני ולא דמיא לחרכו קודם זמנו שיש אומרים שאסור באכילה מיהת משום דאחשביה. וא"כ אם יהיו נזהרים מיהת כעת בשעת עשיית החומץ מלח מתערובות חמץ ודאי אין לאסור להשתמש בו בפסח ואחזוקי איסורא לא מחזקינן לומר שנתערב איזה דבר חמץ, ושפיר יש לסמוך על דברי המומחים האומרים שלא מתערב בו כלל כל דבר זולת מיני מינעראלים שאין בהם חשש חמוץ כלל כנלע"ד: ב) ועוד שהחכ"צ סי' ע"ה כתב לחלק שאף לדעת האוסרים באכילה בחרכו קודם זמנו אינו אלא בשנפסל מאכילת אדם לבד, אבל אם נפסל ג"כ מאכילת כלב ד"ה מודים דמותר אפי' באכילה, ולפ"ז הכא בחומץ מלח שלפמש"כ דמטילין בתוכו הסם האלום שהוא מפסידו ופוסלו אפי' מאכילת כלב לד"ה מותר אפי' באכילה:

הן אמת שדברי הח"צ תמוהים לכאורה שהם סותרים דברי התוס' בפסחים (כא ע"ב) ד"ה חרכו שכתבו במפורש, דהאי חרכו היינו בשנפסל מאכילת כלב דומיא דהפת שעפשה שאם ראויה היא לאכילת כלב חייב הוא בביעור ואסור בהנאה יעו"ש, הרי דהאי שחרכו קודם זמנו מיירי שנפסל מאכילת כלב, דאל"ה הוי חמץ וצריך לבערו, וע"ז נחלקו הראשונים ז"ל אם מותר גם באכילה ויש אוסרים אותו באכילה משום דאחשביה, הרי שדעת האוסרים שגם בנפסל מאכילת כלב ג"כ אסור משום דאחשביה. והיא תמיהא רבתא על הגאון הח"צ ז"ל איך נעלם ממנו כ"ז ולא עוד אלא שבסי' למעלה הביא הוא עצמו ז"ל בדברי התוס' הנ"ל יעו"ש:

ג) ולקיים דברי חכמים הגאון בעל ח"צ ז"ל נראה בהקדם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בריש ה' חו"מ, שהרמב"ם ז"ל ס"ל שחמץ ושאור שוין בדין ביעורן, שכל שנפסל מאכילת אדם ועדיין ראוי הוא לכלב חייב בבעור הן בחמץ והן בשאור, ואם נפסל מאכילת כלב ג"כ בין חמץ בין שאור אינו חייב עוד בביעורן משום שנפסד צורת החמץ והשאור קודם הפסח ושוב א"ח בביעור, אולם דעת הראב"ד ז"ל דחמץ דווקא אם נפסד מאכילת כלב א"ח עוד בביעור אבל שאור כיון שראוי לחמץ בו עיסות אחרות הוא חייב בביעורו אפי' באופן שנפסל אפי' מאכילת כלב, והוא מפרש הברייתא המוזכרת בפסחים (מה ע"ב) שהפת שעפשה ועדיין ראויה לכלב שחייב בביעורה, דמשמע שאם נפסלה מאכילת כלב א"ח בביעורה הוא בחמץ, אבל הברייתא שמוזכרת למעלה מזה בפסחים שם שהפת שעפשה חייב לבער ולא נזכר שם שעדיין ראוי' היא לכלב משמע דמיירי אפי' בשאינה ראוי' עוד לכלב דמיירי בשאור, וע"כ הוא מחייב לעולם בביעורה כדמפרש התם טעמא משום דראוי' לחמע בה עיסות אחרות:

ד) והנה הר"ן בפסחים שם הקשה, אמאי בחמץ אף שנפסל מאכילת אדם חייב לבער ובנבלה הא קיימ"ל הראוי' לגר קרוי' נבלה וכל שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה אפילו בשלא נפסל לאכילת כלב, מ"מ כל שאינה ראוי' לאדם מותרת, ותי' הר"ן דחמץ שאני, משום שראוי לחמע בה עיסות אחרות וע"כ עדיין חשוב הוא חמץ כל עוד שלא נפסל מאכילת כלב:

והנה לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל שטעם שראוי לחמץ בו עיסות אחרות אינו אלא בשאור ושע"כ בשנפסל אפי' מאכילת כלב עדיין חמץ הוא, א"כ לדידיה תקשה קושית הר"ן בחמץ אמאי חשוב חמץ אפי' בשנפסל מאכילת אדם ומ"ש מנבלה, דטעמו של הר"ן משום שראוי לחמץ בו עיסות אחרות הא לא נאמר לדעת הראב"ד ז"ל אלא בשאור אבל לא בחמץ, ונפלאתי על מה שכתב הפר"ח בסי' תמ"ב לפרש ג"כ לדעת הראב"ד ז"ל, דמשו"ה חמץ אף שאינו ראוי לאדם מ"מ חייב בביעורו משום שראוי לחמץ בו עיסות אחרות, והא להראב"ד אי אפשר לומר כן, דלדעתו ז"ל טעם זה לא נאמר אלא בשאור אבל לא בחמץ, שאם נאמר שגם בחמץ כן א"כ אפי' נפסל מאכילת כלב ג"כ יהיה חייב בביעורו דומיא דשאור, א"ו טעם זה לא ס"ל להראב"ד ז"ל בחמץ אם לא שנאמר שחמץ אם נפסל מאכילת כלב אינו ראוי עוד לחמע, משא"כ בשאור שאף אם נפסל מאכילת כלב עדיין ראוי הוא לחמע בו עיסות אחרות, וזה דחוק מאד. וכיון שכן הדר קשה לדעת הראב"ד מ"ש חמץ מנבלה שאם אינה ראוי' לאדם אינה קרוי' נבלה:

ה) והנראה לי ליישב קושיית הר"ן בהקדם קושי' התוס' בבכורות (כג ע"ב) ד"ה ואידך שהקשו דרי"ו הכא בבכורות ס"ל דקרא דכל הראוי' וכל שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה, מוקי לה הכא דווקא בסרוחה מעיקרא, אבל בשנתנבלה ואח"כ נסרחה ס"ל דקרוי' נבלה כ"ז שראוי' לכלב, ובע"ז (סז ע"ב) ס"ל לרי"ו דנו"ט לפגם מותר, ומאן דס"ל הכי ס"ל דקרא דשאינה ראויה לגר אינה קרוי' נבלה מיירי דוקא בשנתנבלה ואח"כ נסרחה, אבל בסרוחה מעיקרא א"צ קרא, וא"כ קשיא דרי"ו אדרי"ו, ומה שתי' התוס' שם דדוקא לענין טומאה דס"ל דבעי קרא אפי' בסרוחה מעיקרא אבל לענין אכילה דס"ל דלסרוחה מעיקרא א"צ קרא, ע"כ מוקי לה בשנתנבלה ואח"כ נסרחה, דבריהם אינם מובנים דמ"מ הא קרא חד הוא וממנ"פ במאי מיירי אם בסרוחה מעיקרא א"כ גם לענין אכילה מיירי דווקא בסרוחה מעיקרא, וא"כ איך יליף מיניה דנו"ט לפגם מותר אפי' בנתנבלה ואח"כ נסרחה, ואם בנתנבלה ואח"כ נסרחה מיירי קרא א"כ מוכח דאפי' הכי אינה קרוי' נבלה, וא"כ גם לענין טומאה מיירי קרא הכי. וכבר עמד על דברי התוס' הנו"ב מהדו"ק ח' יו"ד סי' כ"ו יעו"ש:

ו) ולעד"נ לישב קושיית התוס' והוא דהנה רי"ו ור"ל נחלקו בחולין (קג ע"ב), דלרי"ו אם אכל חצי זית והקיאו וחזר ובלעו חייב משום דהנאת גרונו בעינן והנאת גרונו איכא, ולר"ל אכילה במעיו בעינן וליכא, והנה מבואר מזה דלרי"ו איסור האכילה הוא הכל תלוי בהנאת הגרון, ולפ"ז לרי"ו שצריך הנאת גרון באכילה, א"כ י"ל בנבלה סרוחה שטעמה פגום ואינה ראוי' לאדם שוב א"צ קרא שאינה קרוי' נבלה ושאינה אסורה באכילה דבלא"ה ידעינן כיון שטעמה פגום שוב אין כאן הנאת גרון וממילא מותרת היא באכילה כיון דלית כאן הנאת גרון, משא"כ לר"ל דס"ל אכילה במעיו בעינן הרי שאיסור האכילה תלוי בהכנסתו במעיו והא במעיו ליכא הרגשת ההנאה, וא"כ ס"ל דאיסור האכילה אינו תלוי בהנאת הגרון רק הכל הוא משום הכנסת המאכל במעיו, ולדידיה אפשר לומר ג"כ דאפי' נבלה שאינה ראוי' לאכילת אדם ג"כ היא אסורה באכילה, דמ"מ אכילה במעיו איכא ואף אם ליכא הנאת הגרון מ"מ איסור האכילה אינו תלוי בזה:

ז) ולפ"ז י"ל קושית התוס' מדרי"ו אדרי"ו ונאמר דסוגית הגמ' בע"ז שם דנפקא ליה דנו"ט לפגם מותר מקרא דנבלה, דשאינה ראוי לגר אינה קרוי' נבלה וצריך קרא לזה, הוא משום דשם אמרינן מדברי כולם דנו"ט לפגם מותר ושם איתא דגם ר"ל ס"ל דנו"ט לפגם מותר, או דאיכא למ"ד דס"ל כן ולדידיה שפיר הוצרך הגמ' ללמוד דבר זה מקרא דנבלה דמשום דאי לאו קרא לא היינו יודעין דנו"ט לפגם מותר, משום דאכילה במעיו מיהא איכא אף באוכל טעם פגום, ולזה הוצרך קרא דנבלה ומוקים לה בשנתנבלה ואח"כ נסרחה, דבסרוחה מעיקרא ס"ל שא"צ קרא וכ"ז לר"ל מוכרח הגמ' לומר כן, אבל לרי"ו דס"ל דהנאת גרון בעינן א"צ קרא כלל שנו"ט לפגם מותר, שכל שטעמו פגום וסרוח שוב אין כאן הנאת גרון כלל, וכיון שכן דין זה דנו"ט לפגם מותר ס"ל דנפקא לן מסברא כלל משום דליכא הנאת גרון. ולפ"ז קרא דאינו ראוי' לגר שאינה קרוי' נבלה א"צ לענין אכילה, אלא לענין טומאה, דטומאה היא מטמא במגע ובמשא ואינה תלוי' כלל באכילה, לזה צריך קרא דשאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה, וס"ל דבין ר"מ ובין ר"ש לא נחלקו כלל בדין טומאה דמוקי לה קרא דנבלה דווקא בסרוחה מעיקרא, אבל בשנתנבלה ואח"כ נסרחה שפיר קרוי' נבלה אליבא דכו"ע, ומה שנו"ט לפגם מותר היינו לענין אכילה דחיך אכל יטעם והנאת גרון בעינן, ובסרוחה ובנו"ט לפגם ליכא הנאת גרון. ולפ"ז א"ש קושית התוס' מדריו"ח אדריו"ח דרי"ו אע"פ דס"ל דנו"ט לפגם מותר, מ"מ לענין טומאה שאינה תלוי' באכילה ס"ל דקרוי' נבלה אפי' בסרוחה וקרא דשאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה מוקי לה דווקא בסרוחה מעיקרא, וסוגית הגמ' דע"ז לר"ל נאמרה, אבל לרי"ו לטעמיה א"צ קרא כלל לענין אכילה דנו"ט לפגם מותר וכמו שנתבאר ומתו' היטב קושית התוס':

ובזה יתפרש מחלוקת ר"ל ורי"ו בירושלמי תרומות, הביאה הגר"א בביאורו יו"ד סי' צ"ו, דר"ל ס"ל דפגום ואח"כ השביח ד"ה מותר, ורי"ו ס"ל דאסור והוא משום דר"ל דנפק"ל נו"ט לפגם מותר משום שא"ק עוד נבלה, וכיון שפקעה ממנו תורת נבלה בשעה שהיתה סרוחה ופגומה שוב אינה חוזרת ונעשית נבלה, שאיסור שנפקע מהיכן יהי' חוזר וניעור, אבל לרי"ו דס"ל דבאמת גם נבלה סרוחה קרוי' נבלה אלא דהא דנו"ט לפגם מותר הוא משום דליכא הנאת גרון, וכיון שעדיין נבלה היא אם לבסוף השביח ותו איכא הנאת גרון שפיר אסור ואזדי לטעמייהו בזה, ויעוי' בביאור הגר"א שם באורך ויעוי' עוד בחוו"ד סי' ק"ג מש"כ לחלק כה"ג ואכ"מ:

ח) ועוד נראה לומר, דהסוגיא דע"ז דמפרש טעמו של מ"ד נו"ט לפגם מותר מקרא דנבלה הוא משום דקאי לר"ש דר"ש הוא דאמר התם לפגם מותר, ולר"ש הוצרך לפרש טעמו מקרא דנבלה לפמש"כ מוהרש"ל בתוס' שבועות (כב ע"ב) דלר"ש דמחייב על משהו מלקות גם שלא כד"ה חייב דמשהו מיהא איכא, א"כ לפ"ז משו"ה צריך קרא לנו"ט לפגם דמותר דמשום טעמא דהנאת גרון לבד אין שייך לר"ש, דלר"ש גם שלא בדרך הנאתו חייב א"כ אפי' נו"ט לפגם שאינו הנאה ג"כ אסור, משו"ה הוצרך לפרש מטעמא שאינה קרוי' נבלה, אבל לדידן דקימ"ל דכל האוכלין האסורין א"ח עליהם אלא כדה"נ א"צ קרא לנו"ט לפגם כלל שכל שטעמו פגום הרי ליכא הנאת גרון כלל, ושלא כדה"נ היא משום הכי פטור בלאו קרא:

אלא דבזה יש לחלק דע"כ לא אמרו כל האיסורין א"ח אלא בשאוכל אותם דרך הנאתם אינו אלא בשיוכל לאכלן דרך הנאתם והוא אוכל שלא כד"א פטור, כמו שאוכל חלב חי וכדומה שראוי' לאכלו כדרך הנאתו משו"ה באוכלו שלא כד"א פטור, אבל באוכל נבלה סרוחה וכדומה שאינה ראוי' עוד להיות אחרת ושאינה סרוחה, א"כ אכילתה כשהיא סרוחה היינו דרך אכילתה כיון שאינה ראוי' עוד להאכל בדרך אחרת. ותלוי זה בפלוגתא דר"ז ואביי בפסחים (כה ע"ב), דר"ז מפרש התם טעמא שאין לוקין על היוצא מן התותים והרמונים משום דלאו דרך הנאתן אכל להו, ואביי מפרש טעמא משום דזיעה בעלמא ויעוי' בצל"ח דהיינו פלוגתייהו, דר"ז ס"ל אף דכעת שהם מי פירות אי אפשר לאכלן בדרך אחרת, מ"מ כל שאוכלן כן הו"ל שלא כד"א, ואביי ס"ל דכעת שהם מי פירות ואי אפשר לאכלם בענין אחר תו הו"ל אכילתם דרך אכילתם כה"ג, יעו"ש, והכ"נ בנבלה סרוחה דלר"ז הו"ל ג"כ שלא כד"א, ואביי ס"ל דכעת שהם מי פירות ואי אפשר לאכלם בענין אחר תו הו"ל אכילתם דרך אכילתם כה"ג, יעו"ש, והכ"נ בנבלה סרוחה דלר"ז הו"ל ג"כ שלא כד"א ולאביי חשיב ליה כדרך אכילתן משום דכעת אי אפשר לאכלה בענין אחר ואכילתה הויא דרך אכילתה:

וכבר הביא הנו"ב דברי הרמב"ם פי"ז מה' מ"א דין י"א שכתב, בדין דכל האוכלין א"ח עליהן אלא דרך אכילתן כתב עוד או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח או הבאיש ובטל מאוכל אדם פטור, הרי שלא כתב טעמו משום שאינה ראוי' לגר אלא מטעם שאין זו דרך הנאתו, והוא כמו שכ' או משום דלא הויא דרך אכילתה או משום דליכא הנאת גרון, שגם זה כולל הרמב"ם בדרך אכילה משום שצריך שיהנה גרונו מאכילתו וכל שלא נהנה גרונו פטור משו"ה באוכל איסור שהסריח פטור:

ט) ונמצינו למדים לפי דברינו, דלריו"ח וכדקימ"ל כוותיה דין נו"ט לפגם וקרוי' נבלה חלוקין הם דנו"ט לפגם דמותר הוא משום דאין כאן הנאת גרונו, אבל אעפ"כ עדיין קרוי' נבלה כל זמן שלא נפסל מאכילת כלב, וע"כ בטומאת נבלה שאינה תלוי כלל באכילה ובחיך אכל יטעם ס"ל לר' יוחנן דעדיין קרוי' נבלה כ"ז שלא נפסלה מאכילת כלב, ודווקא בסרוחה מעיקרא דקודם שנעשה נבלה וחל עליה איסור נבלה כבר נסרחה מעיקרא בזה אינה קרוי' נבלה אף בנפסלה מאכילת אדם לבד, וכ"כ רבנו בה' שאר אבות הטומאה כרי"ו דנבילה אינה מטמאה דווקא בשאינה ראוי' ג"כ לכלב ומקרא דכל שאינה ראוי' לגר:

והשתא אחרי שנתבאר דבאמת נבלה קרוי' ג"כ כל עוד שראוי לאכילת כלב, א"כ א"ש קושית הר"ן בהא דחמץ שצריך דווקא בנפסל מאכילת כלב ומ"ש מנבלה, ולפי האמור גם בנבלה קרוי' נבלה כל עוד שלא נפסלה מאכילת כלב לענין טומאה ושאר דברים שאינה תלוי באכילה, ולפ"ז בביעור חמץ שאינה תלוי כלל באכילה שפיר מקרי חמץ כל עוד שלא נפסל מאכילת כלב ושפיר חייב בביעורו בפת שעפשה ועדיין ראוי' היא לכלב, שדין ביעור אינו תלוי כלל באכילה, וכגוונא שכ' הר"מ הביאו המ"מ בה' חו"מ שגם בתערובות שלא בכדי אכילת פרס חייב בבל יראה אף שלענין אכילה אינו עובר עליה, מ"מ בל יראה איכא, יעו"ש. וא"כ לענין חיוב ביעור שאינו תלוי בחיך אכל יטעם שפיר מתחייב בביעורו כל עוד שראוי לכלב וכמו בנבלה לענין טומאה, וא"צ לתירוצו של הר"ן משום שראוי לחמץ בו עיסות אחרות:

י) אלא שיש לשדות נרגא בזה דבפת שעפשה, שמיירי שעפשה קודם הפסח וא"כ כבר נפסלה מאכילת אדם קודם שחל איסור חמץ, לכאורה הר"ז דומה לנבלה סרוחה מעיקרא שג"כ לא חל עליה איסור נבלה עד שנסרחה שאינה חשובה נבלה כדנפ"ל מקרא דלגר, וא"כ בחמץ נמי שנסרח קודם הפסח אף אם ראוי לכלב ג"כ לא יהי' צריך ביעור כמו בנבלה לענין טומאה שאינה קרוי' עוד נבלה:

והנה לדעת הפוסקים דס"ל דחמץ שמו עליו ואינה נקרא התירא גם קודם הפסח, יש לחלק דדווקא נבלה שנסרחה קודם שהיתה נבלה שפיר לא חל עליה שם נבלה כיון שנסרחה מקודם, אבל חמץ דשמו עליו אף קודם הפסח חשוב איסור חמץ, וכיון שנסרח אפי' קודם הפסח חשוב כנבלה שנתנבלה ואח"כ נסרחה שקרוי' נבלה כ"ז שראוי' לאכילת כלב, וכאמור. אבל מה נעשה לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל בה' חו"מ דחמץ ג"כ חשוב התירא בלע וכמו שהוכיח הה"מ דמשו"ה לא הצריך הרמב"ם ז"ל לבון בסכינים של חמץ ובשפודין אף שתשמישן ע"י האור משום דהתירא בלע, וכן דעת הראב"ד ז"ל כמו שכ' הר"ן פכ"ש בשמו, וכיון דס"ל דחמץ קודם הפסח אין שמו עליו וחשוב התירא, א"כ הו"ל כנבלה שנסרחה קודם שנתנבלה שאינה קרוי' נבלה אף לענין טומאה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל עצמו, וא"כ הכ"נ בחמץ לענין חיוב ביעור דלא נקרא חמץ: ועוד לפמש"כ ליישב קושית הר"ן דבאמת חמץ ונבלה שוין הן וגם נבלה קרוי' נבלה כ"ז שראוי' לאכילת כלב, תקשה לכאורה לדעת הרמב"ם דס"ל דחמץ ושאור דין ביעורן שוה דשניהם כל שנפסלו מאכילת כלב אינו חייב בביעורו, א"כ למה הוצרך הש"ס לפרש דמשו"ה הפת שעפשה חייב לבער משום שראוי לחמץ בו עיסות אחרות, תיפוק ליה משום שכל שלא נפסל מאכילת כלב עדיין חמץ שמו נקרא וחייב בביעור כמו שקרוי' נבלה לענין טומאה, ובשלמא לדעת הראב"ד ז"ל א"ש שצריך טעמא משום שראוי לחמץ בו על שאור שחייב בביעורו אף שנפסל מאכילת כלב דכה"ג בעלמא לא אוכל הוא ואינה קרוי' נבלה, אבל לדעת הרמב"ם שגם בשאור אם נפסל מאכילת כלב אינו חייב בביעורו א"כ אין צריך טעמו משום שראוי לחמץ כלל:

יא) והנראה לי דהרמב"ם והראב"ד ז"ל בפלוגתא זו אזלי לטעמייהו בזה דבפ"ב מה' טומאת אוכלין נחלקו בזה, דהרמב"ם ס"ל שכל אוכל המיוחד לאדם אם נפסל מאכילת אדם קודם שנטמא שוב אינו מקבל טומאת אוכלין ודווקא בשנטמא כשהי' ראוי לאכילת אדם שוב אינו יוצא מידי טומאה עד שיפסל מאכילת כלב, והראב"ד שם ס"ל דכל אוכל המיוחד לאדם אף אם נפסל מאכילת אדם קודם שנטמא ג"כ מקבל טומאה כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב, ויעו"ש בכ"מ במקור מחלקתם. והנה מבואר מזה מחלקתם, דלהרמב"ם ז"ל אוכל המיוחד לאדם אינו קרוי אוכל לקבל טומאה אם נפסל מאכילת אדם קודם שירדה עליו טומאה ולהראב"ד קרוי אוכל לקבל טומאה כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב: והנה בברייתא דפסחים (מה ע"ב) גרסינן הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח, הנה מבואר מזה שדין חמץ לענין ביעור שוה לדין אוכלין לקבלת טומאה, ולדברי הרמב"ם ז"ל דהאי דמטמאה טומאת אוכלין היינו בשירדה לה טומאה כשהיתה ראוי' לאדם שהיא מטמאה טומאת אוכלין כ"ז שראוי' לכלב, ולהראב"ד הא דמטמאה טומאת אוכלין היינו שמקבלת טומאה כ"ז שלא נפסלה מאכילת כלב:

והשתא לדעת הרמב"ם ז"ל שכל שלא ירדה לו טומאה מקודם בשעה שהי' ראוי' לאדם שוב נפקא לה מתורת אוכל ואינו מקבל טומאה עוד, תקשה, א"כ אמאי בחמץ שעפשה קודם הפסח דעדיין לא ירדה עליה דין חמץ, אמאי חייב בביעורה כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב, הא כבר יצאה מתורת אוכל קודם הפסח והו"ל כמו אוכל המיוחד לאדם שנפסל מאכילת אדם קודם שירדה עליו טומאה שיוצא מתורת אוכל ואינו מקבל טומאה עוד, וא"כ הכ"נ בחמץ כבר יצאה מתורת אוכל ונפסד ג"כ צורת החמץ כיון שאינו אוכל קודם שהגיע זמן הפסח ואמאי חייב בביעורו, לזה ס"ל להרמב"ם ז"ל שמשו"ה הוצרך לטעמו משום שראוי לחמץ בו עיסות אחרות, והיינו משום שבלא טעם זה הי' ראוי לומר שכל שיצא מתורת אוכל לאדם קודם הפסח שוב אינו אוכל ואינו חייב עוד בביעור, אבל משום שראוי לחמץ בו עיסות אחרות [הערה - וזה דווקא בפת שעפשה שראוי לחמץ בה, אבל בערבת העבדנין שנתן לתוכה קמח וכן הקילור והרעייה וכו' וכן התריאק שם לא כתב הרמב"ם ואינו ראוי' לאכילה לכלב, משום דשם אינו ראוי' לחמץ בו עיסות אחרות אפי' אינו ראוי' לאוכל אדם ג"כ אינו חייב בביעור שאינו אוכל להרמב"ם, ובמלוגמא שנסרחה מספקא ליה להה"מ לדעת הרמב"ם אם צריך נפסלה מאכילת כלב והיינו משום דאפשר שראוי לחמץ בו, ויעוי' בהה"מ ובלח"מ שם, והראב"ד לטעמיה דחשוב אוכל כ"ז שלא נפסד מאכילת כלב ואפי' אינו ראוי לחמץ, וע"כ השיג ע"ז וכתב זה שיבוש שמאחר קבל ומטעם אחר ולא מטעמיה ופי' כוונתו בההשגה הסמוכה, אין זה טעם אלא שכבר נפסל לכלב והיינו משום דלדידיה חשוב אוכל כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב ע"כ בכל אלו חשוב אוכל משום דאפשר שבתחלתן ראויין לאדם ואח"כ נפסלין, וע"כ צריך דווקא שיהא נפסל מאכילת כלב, והבן. ע"כ] משו"ה לא יצא מתורת חמץ כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב ועדיין שם חמץ עליו אבל בנפסל מאכילת כלב ששם אינו אוכל כלל, ואפי' לענין טומאה בשכבר קבל טומאה הוא יוצא מטומאתו ופקעה ממנו טומאתו דהוי עץ בעלמא תו אף אם ראוי לחמץ בו עיסות אחרות מ"מ אין שם חמץ עליו משום שעץ בעלמא הוא ואין עליו תורת חמץ כלל: יב) וכ"ז לדעת הרמב"ם ז"ל, אבל הראב"ד ז"ל לטעמו לפי מה דס"ל דאוכל המיוחד לאדם אינו יוצא מתורת אוכל אף לקבל טומאה מכאן ולהבא כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב, לדידיה הא לא צריך לטעם משום שראוי לחמץ כלל, דהא לדידיה גם לענין טומאה לא נפקי מתורת אוכל כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב, א"כ הו"ה לענין חמץ ששם חמץ עליו לענין ביעור כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב וא"צ לטעמו משום שראוי לחמץ בו, ולזה הוכרח הראב"ד לפרש שטעם זה אינו צריך אלא לשאור כדי לחייבו בביעור אף אם נפסל מאכילת כלב, שבחמץ היכא שנפסל מאכילת כלב אינו חמץ עוד, כמו לענין טומאה שאינו אוכל, מ"מ בשאור שראוי לחמץ בו חייב אף אם נפסל מאכילת כלב, והרמב"ם והראב"ד ז"ל לטעמייהו אזלי בזה וכמו שנתבאר. והא דלהראב"ד ז"ל חמץ כל זמן שלא נפסל מאכילת כלב חייב בביעורו אף שנפסל מאוכל אדם קודם הפסח וכן לענין קבלת טומאה שמקבל טומאה אף אם נפסל מאכילת אדם קודם שירדה עליו טומאה, ובנבלה אינו כן שבסרוחה מעיקרא קודם שנעשה נבלה אינה קרוי' נבלה, אף אם נפסלה מאכילת אדם לבד היינו משום שבנבלה קודם שהיתה נבלה לא היתה אוכל כלל, דמחיים אין שם אוכל עליה וכיון שבשעה שנעשה אוכל כבר היתה סרוחה אינה קרוי' נבלה, אבל בטומאה וכן לענין חמץ שהיתה אוכל קודם שנסרחה ותורת אוכל עליה, בזה לדעת הראב"ד ז"ל אינו יוצא תורת אוכל כ"ז שראוי' לכלב וזה פשוט וברור:

יג) והשתא אחרי שנתבאר דבחמץ לענין דין ביעור יש עליו תורת חמץ כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב וכמו כן לענין איסור הנאה חשוב חמץ כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב, וכמו שצדד המל"מ (בפ' י"ד מה' אבל הכ"א) דלענין איסור הנאה אף אם נפסל מאכילת אדם חשוב אוכל לענין הנאה יעו"ש, ובאמת דברי המל"מ תמוהים כמו שתמה הפמ"ג ביו"ד סי' ס' שפתי סק"ה הא באיסור הנאה אפי' אפרן אסור ומאי קמיבעיא ליה אם נפסד מאכילת אדם. אולם יש לומר דכוונת המל"מ כה"ג, היינו בשנפסד מאכילת אדם קודם שנעשה אסור בהנאה כמו חמץ וכדומה, בזה מספקא ליה אם חל עליו איסור הנאה אחרי שנפסל מאכילת אדם, ולפי דברינו הדבר מוכרע מהא דחרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו שכ' התוס' דמיירי כגון שנפסל מאכילת כלב, הרי מפורש שלדעת התוס' דווקא בשנפסל מאכילת כלב הוא מותר בהנאה אבל בשנפסל מאכילת אדם לבד חל עליו איסור הנאה. ולפי דברינו הדבר מוסבר דדוקא באכילה שצריך הנאת גרון ואם נפסד מאכילת אדם תו ליכא הנאת גרון, אבל לענין הנאה כיון שבאמת עדיין שם האיסור עליו כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב הרי הוא אסור בהנאה משום שאינו תלוי בחיך אוכל יטעם, וכמו לענין טומאה וביעור חמץ:

יד) והשתא נבא לדברי הח"צ דודאי לענין חיוב ביעור חמץ ולענין איסור הנאה ודאי הא דחרכו קודם זמנו שמותר בהנאה לאחר זמנו מיירי בשנפסל מאכילת כלב, כמו שכ' התוס' משום שכ"ז שראוי לאכילת כלב הרי הוא חייב בביעורו וגם אסור בהנאה, דעדיין שם חמץ עליו ולא פקע ממנו תורת אוכל בין לדעת הראב"ד משום שכל אוכל המיוחד לאדם אינו נפקע ממנו תורת אוכל כל זמן שראוי לאכילת כלב או לדעת הרמב"ם ז"ל משום שחמץ, כיון שראוי לחמץ בו עיסות אחרות, עדיין שם חמץ עליו ולא פקע ממנו דין חמץ ואסור בהנאה וחייב בביעור, אבל לענין איסור אכילה דבזה לפמש"כ אף שהיכא שהסריח ונפסל מאכילת אדם ג"כ לית בזה איסור אכילה משום דלענין אכילה בעינן הנאת גרון וליכא, בזה נחלקו הראשונים ז"ל, דלדעת הראשונים גם איסורא בעלמא ליכא כיון שליכא הנאת גרון לא מהני מה דאחשביה הוא לענין אכילה דבטלה דעתו אצל כל אדם, והאוסרים אותו ס"ל כיון שעדיין ראוי הוא לכלב ועדיין שם חמץ עליו לענין ביעור והנאה גם באכילה אסור כיון דאחשביה דומיא שכ' הריטב"א במכות לר"ש דכ"ש למכות משום דאחשביה לאכילה:

וכ"ז בשלא נפסל מאכילת כלב אבל בשנפסל מאכילת כלב דבזה גם לענין הנאה וביעור אין תורת חמץ עליו לא מהני כלל אחשביה לענין אכילה דכיון שאינו חמץ כלל ועץ בעלמא הוא, מאי מהני מחשבתו לעשות מאינו חמץ חמץ, והוי כמו שאכל עץ בעלמא, וע"כ הוא מותר אפי' באכילה היכא שנפסל מאכילת כלב, וזהו דעת הח"צ שכ' שבנפסל מאכילת כלב לד"ה מותר באכילה:

והשתא לענין דין דחומץ מלח הנ"ל שהוא נעשה ע"י סם האלום והוא נפסל מאכילת כלב קודם הפסח, בודאי אף אם היה איזה חשש מתערובות חמץ ג"כ היה מותר כיון שנפסל מאכילת כלב קודם הפסח, דלד"ה אזדא ממנו שם ותורת חמץ, ותו אפילו אם חוזר ונעשה ראוי להטעים בו את הקדרות הו"ל כמו שהי' קודם עפר ואח"כ נעשה ראוי לאכילה דאזדא ממנו שם איסור והוי כההיא דאפרוח דלכי גביל עפרא בעלמא הוא:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה