שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
א · סימן ג
א:
בדבר הזרעונים הנקראים "ראזן" אם מותר לעשות מהם שמנים לפסח: א) בדבר הזרעונים שהובא לפני כ"ג ונשאל עליהם אם מותר לעשות מהם שמנים לפסח, הנה לכאורה הי' נראה שהמין הזה הוא השומשמין הנזכר בש"ס, אם נדייק בשמא ונדרוש לשון הדיוט, שהרי זה המין נקרא בל"ר "פאדסאלנעצניק" וכן בל"א >< על שם שהתבנית העגול ומראהו של התרמיל שהוא גדל בו הוא כעין תבנית ומראה השמש, ואשר ע"כ גם שמו בלה"ק מעיד עליו שכן נקרא שומשם מל' שמש שזהו אותו המין שנקרא כן בלשונות העמים, ואין זה המין שנקרא אצלנו מאן שרגילים אנו לתרגם בו את השם שומשין, שהרי שנינו במשנה (פ"ב דשביעית מ"ז), האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מתעשרין לשעבר ופי' הר"ש בשם הערוך, פרגין מקום בל' כנען והוא כעין רמון המתקשקש בקליפתו כעין שומשמין, ולפי הסימנין שמסר להפרגין ולפי השם שקורא לו בל' כנען מקום, שהיא שפת הלסאווים והיינו "מאק" בל' רוסית, הוא הוא המאן, שכן נקרא בל' רוסית, וא"כ יגיד עליו רעו על השומשמין שנזכר עמו במשנתנו שע"כ הוא מין אחר ונוכל לומר שהוא המין שהובא לפנינו ששמו מוכיח עליו, וכנ"ל:
ואם כנים אנו בחקר המלה והמין שומשמין, א"כ הרי הדבר מבואר בתה"ד סי' קי"ג שהשומשמין הן בכלל איסור קטניות שכ"כ שמותר ליהנות באותו תבואה בפסח כגון ע"י הדלקה משמן זרע פשתן ושומשמין וזרע קנבוס וכו', הרי מפורש שגם שומשין הן בכלל האיסור של קטניות ולא התיר השמן שנעשה ממנו אלא להדלקה:
ב) איברא לפי טעם האיסור שאסרו הגדולים נ"נ את מיני הקטניות משום דאתי לאחלופי בדגן מפני שעושים מהם מעשה קדרה, ויש מקומות שאופין מהם פת כמו דגן, א"כ המין הזה שלא שמענו ולא ראינו שיהיו עושים ממנו מעשה קדרה ואופין ממנו מעשה פת אלא שנאכלין הם ממקצת אנשים חיים ולא מבושלים, ועיקרו אינו עומד לאכילה אלא למעשה השמן, לא שייך בו גזירת הקטניות. אבל אחרי שמבואר בתה"ד הנ"ל שגם זרע פשתן וקנבוס אסור בפסח, וזרע פשתן רובו אינו נאכל כדאיתא בב"ב (צג ע"ב) ומכש"כ קנבוס שהוא הקנאפל כמו שפי' המפרשים בפ"ה ממס' כלאים מ"ח שאיננו מאכל אדם כלל, כמו שכ' הכ"מ בפ"ה מה' כלאים ה"ג ואעפ"כ נאסר בכלל איסור קטניות מפני שהוא מידי דמידגן. וגדולה מזו שגם חרדל שודאי אין עושין ממנו מעשה קדרה ופת ואפ"ה נאסר משום מידי דמידגן, משום דבכלל גזירת קטניות נאסר או דבר שעושין ממנו מעשה קדרה ופת אף שאיננו מידי דמידגן כמו אורז שאיננו מידי דמידגן כדאיתא בנדרים (נג ע"ב) וכמבואר בח"י סי' תנ"ג, או מידי דמידגן אע"פ שאיננו מעשה קדרה ופת, ולפ"ז המין הזה שהובא לפנינו אם זהו השומשמין, הרי מפורש להדיא בתה"ד שהוא בכלל איסור הקטניות, והרי מבואר להדיא ברמב"ם פ"א מה' כלאים ה"ח שהשומשמין הם ממין הקטניות והרי הוא בכלל הקטניות שאסרו:
ג) אבל שוב אחרי התבוננות ראיתי שאין המין הבא לפנינו מין השומשין, שהרי בב"מ (כא.) שאלו, קב שומשמין בד"א מהו, ומוכח שהשומשמין הוא זרע דק מאד וכמו שכ' הרמב"ם בפירוש המשניות לשבת פ"ב וקטן הוא הרבה ממדת החטה (יעוי' רש"י שם ד"ה שומשמין) והמין הבא לפנינו מדת גדלו איננו פחותה ממדת גדל החטה וע"כ אין זה שומשמין הנזכר בש"ס, ואפשר שלא נכנס בכלל גזירת הקטניות:
ד) ולפי רלפי השערתי אני נראה שהגרעינים האלו היא שושנת המלך הנזכרת במשנתנו פ"ה דכלאים מ"ח, האירוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינם כלאים בכרם, ופי' הרמב"ם והרע"ב שהוא הנקרא ראזן והמין הזה שבא לפנינו ג"כ נקרא ראזן והשמן הנעשה ממנו נקרא ראזנאייל, א"כ שמו מוכיח עליו שזהו, ובר"ש שם נתקשה בהבחנת המין של שושנת המלך שהרי בברכות מ"ג משמע שהשושנה הוא מין אילן ומברכין עליו בורא פה"ע וכאן משמע וכן בתוספתא דכלאים מבואר שהוא מין זרעים. ולפי האמור א"ש ששני מיני שושנה ישנם וחלוקים הם במינם, ששושנה סתם היא השושנה האדומה שנקרא בל' התלמוד ורד המוזכר במשנה שביעית פ"ז מ"ו כמו שכ' הרמב"ם שם בפירושו "הורד הם השושנים האדומים שיש להם ריח טוב ועליהם נאמר שפתותיו שושנים" והוא מין אילן, כמבואר בברכות וכן הוא בתוספתא כמו שאביא לפנינו אי"ה הקנין וכו' והורד וכו' מין אילן, אבל שושנה זו שיש לה שם לואי "המלך" הוא המין הזה הבא לפנינו שנקרא גם בלשון הדיוט שלנו ראזן וקליפתו שבה הם גדלים גרעיניו היא שחורה והיא מין זרעים, כמבואר במשנתנו ותוספתא דכלאים הנ"ל:
וסמך לדברי אלה מצאתי דהנה בירושלמי פ"ה דכלאים הנ"ל ראיתי שמפרש שושנת המלך "קרינטון" והמפרש הפ"מ לא ביאר כלום ולא הערה מקור המלה. ולדעתי נראה שזה אחד עם הנזכר במשנה ע"ז (יג ע"ב) ר"מ אומר אף אין מוכרין להם דקל טוב וחצב ונקלס, (גירסא אחרת "ונקלבס") ומפרש שם בגמרא מאי נקלס "קורייטי" וזה דומה ממש לתיבת קרינטון המוזכר בירושלמי אלא שנשתרבב היו"ד ונעשה נו"ן וצ"ל בירושלמי "קרייטון". וכיון שכן יש ידים להשערה שהנקלס הוא שושנת המלך הנ"ל משום שתבת נקלס הוא מל' רומית SEULCEN שתרגומו גרעין. והלשון הזה הולמתו למין הזה הבא לפנינו, כי לפי הידוע אינו עושה פרי אחר זולת הגרעינים לבד שהוא כולו מלא מהם ואשר ע"כ היטב אשר קראו ר"מ נקלס או נקלבס שפירושו בל"ר גרעין על שם ריבוי גרעיניו והיינו שושנת המלך שמפרש בירושלמי קרייטון ובבבלי ע"ז וכן בירושלמי שם מפרש נקלס קורייטי והכל אחד:
[הערה - והיו מקריבין לע"ז שלשת מינים אלו, דקל טב, חצב ונקלס כדי לרצות עפ"י טעותם בזה על שלשת המינים בממלכת הצמחים, אילן (דקל טב) ירק (חצב במשנה כלאים פ"א מ"ח אין נוטעין יחור וכו' לתוך החצוב מפני שהוא אילן בירק ולפי' הערוך בע"ז כאן שהוא קנה הצוקרא הוא ג"כ ירק לדעת רי"ש בפ"ג דכלאים כמו שאביא לפנינו אי"ה וזרעים (נקלס). ע"כ:
[הערה - ובזה א"ש מאי דאמר אביי בע"ז (י"ד ע"ב) תנן נקלס ולא ידעינן מהו ואת אמרת קורייטי ולא ידעינן מאי אהנית לן שיש לתמוה על קדוש עליון אביי שלכל תכלית הוא חוקר וכל רז לא אנס לו שלא חקר לדעת מאי נקלס. ולפ"ד באמת ידע אביי נקלס מאי הוא, אך השם שנתן לו ר"מ נקלס שהוא גרעין אינו מסמן את עצם מין הנקלס, אך הוא שם כללי לכל הגרעינים, וע"כ אמר שמהשם הזה של ר"מ לא נוכל לדעת מה הוא, וכמו כן קורייטי שהוא בטח תרגומו של נקלס שהוא ג"כ פירושו גרעין אין לדעת ממנו את המין ומאי אהנית לן, וע"ז אמר לו ר"ד כי השם קורייטי בא"י סתם הוא על המין הזה וכשאומרים במערבא את השם קורייטי סתם יודעין על איזה מין מכוונים, יעוי' בפנים ותבין. ע"כ:
ה) והנה אחר שחקרנו לדעת את מוצא המין הזה והתחקינו על שרשו כי פתוח הוא במשנתנו בשם שושנת המלך, חובה עלינו לברר אם שושנת המלך זו יש לה דין זרעים לכל דבר. ולתכלית זו עלינו להקדים בזה באור בהתוספתא דכלאים ספ"ג שהביאה הגר"א ז"ל בביאורו ליו"ד סי' רצ"ו סק"ז והגיהה ומתוך זה נבא למכוון דברינו: דהנה ראיתי להגר"א ז"ל בביאורו שם שהגיה התוספתא דכלאים וכתב וז"ל, שהגירסא הנכונה בתוספ' היא כך, הלשישות והלביצין והברבוויר והבולפסין והכרכום והקינרה והחמיתא והתלמית והסיאה והאזוב והקורנית והקשואין והדלועין והאבטיחין והמלפפונות ופול המצרי מין זרעים הן ואינם כלאים בכרם. האירוס והקסוס ושושנת המלך מיני זרעים הם ואינם כלאים בכרם, החשיפה והאיטן והגמי וכו' מיני דשאים הן ואינן כלאים בכרם ר' דוסתאי ב"י אומר מיני דשאים הר"ה כלאים בכרם. הקנין וההגין והורד והאטדין מין אילן ואינן כלאים בכרם. זה הכלל, כל המוציא עלין מעיקרו הר"ז ירק, וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו הר"ז אילן. החצב ר"י אומר כלאים וחכ"א אינן כלאים, וכו' וכו', אבל תבואה וירק מפורש בכמה מקומות הנוטע ירק כו' תבואה שהיא נוטה עכ"ל הגר"א. הנה שפתיו ז"ל ברור מללו שכל אלו המינים הנזכרים בתוספתא כולם מיני זרעים הם וע"כ אינן כלאים בכרם, ואני אתמה מאד על החפץ איך אפשר לומר על כל אלו שהן זרעים שהרי חושב התם הקשואין והדלועין והאבטיחין והמלפפונות, ואלו מין ירק הם כמבואר בפ"א דמעשרות מ"ד ובירק הקשואין והדלועין והאבטיחים והמלפפונות, וכן החלמית (כצ"ל) המוזכר בתוספתא הוא מין ירק כדאיתא במשנה פ"א דכלאים מ"ח אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית וכו' מפני שהוא ירק בירק. וכן יתר המינים הנזכרים בבבא זו הכל הוא מיני הירק וקצת מהם מובאים בפ"ז דשביעית מ"ג, וכן החמיתא היא האמיתא הנזכרת בשבת (קכח.) שהוא ניניא ופירש"י מינטא והיא הדנדנה הנזכרת במשנה דשביעית הנ"ל והכל הוא ממיני הירק, והא ירק ודאי הוא כלאים בכרם כמו שמסיק הגר"א ז"ל בעצמו מכמה משניות בכלאים. ולא עוד, הרי בתוספתא חשיב ג"כ הקנרא, ולפי הגהת הגר"א ז"ל היא ג"כ אינה כלאים בכרם, והלא הקנרס מפורש הוא במשנתנו דכלאים הנ"ל שהיא כלאים בכרם ואין חולק ע"ז. סוף דבר דברי הגר"א נפלאו ונשגבו ממני: ולדעתי ודאי התוספתא משובשת קצת, אבל אם באנו להגיה צריך להגיה בבבא דרישא ובמקום הכתוב "מיני זרעים הרי הן כלאים בכרם" לפי הגירסא שלפנינו, צ"ל "מיני ירקות", וכך היא הגירסא הנכונה בתוספתא והמכוונת לדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' כלאים הי"ט, הלשישות והחלבצין (כך היא במשנה פ"ז דשביעית מ"ב) והבוכריא (כצ"ל וכן הוא במשנה הנ"ל, והגהת הגר"א בתוספתא ט"ס הוא) והבולפסין והכרכום והקנרא (או קנרס כמשנתנו פ"ה דכלאים) והחמתה (או אמיתא שבת קכח.) והחלמית (כצ"ל כבמשנה פ"א דכלאים מ"ח) והסיאה והאזוב והקורנית והקשואין והדלועין והאבטיחין והמלפפונות מיני ירקות (כצ"ל ומלת זרעים ט"ס) הרי הן כלאים בכרם. פול המצרי (כאן הוא מקומו ולא כמו שנדפס בטעות בבבא דרישא) האירוס והקיסוס ושושנת המלך מיני זרעים ואינן כלאים בכרם, ר' דוסתאי בר"י אומר מיני דשאים הרי הן כלאים בכרם. הקנין וההגין (כצ"ל וכן הוא בעירובין לה ע"ב) והורד והאטדין מין אילן ואינן כלאים בכרם, זה הכלל, כל המוציא עליה מעיקרו הוא ירק וכל שאינה מוציא עליה מעיקרו הר"ז מין אילן. החצב ר' ישמעאל אומר כלאים וחכ"א אינו כלאים וכו' כו':
[הערה ומקום אתי בזה לפרש סוף דברי התוספתא במחלוקת ר' ישמעאל וחכמים בחצב, שפירשו המפרשים שהוא עשב שבו תיחם יהושע את הארץ המוזכר בב"ב (נ"ה ונ"ו.) וע"כ שנחלקו בזה, דלרי"ש החצב הוא ירק וע"כ הוא כלאים בכרם ולחכמים הוא מין אילן וע"כ אינו כלאים בכרם. וזה אינו מחוור, שהרי משנה מפורשת היא בכלאים (פ"א מ"ח), "אין נוטעין יחור של תאנה לתוך החצוב וכו' מפני שהוא אילן בירק", הרי שהחצב הזה הוא ירק וזה שלא כדעת חכמים דס"ל שהוא אילן, ודוחק לומר שמתני' כרי"ש דלא כהלכתא. ולענ"ד מזה ראיה לפירוש הערוך שהביאו התוס' בע"ז (י"ג ע"ב) שפירש חצב דהתם שהוא קנה הצוקרא ובזה נחלקו רי"ש וחכמים כאן, דלרי"ש הוי ירק ולחכמים הוי אילן, אבל החצוב הנזכר במשנה דכלאים הוא אחר והוא אותו העשב שבו תיחם יהושע את הארץ שזה הוי ירק אליבא דכו"ע. ומזה ראי' לדעת מקצת גאונים שהביאו הרמב"ם בפ"א מה' ברכות ה"ה שקנה הסוכרא אם מוצץ אותם מברכים עליו בורא פה"ע, משום דזה כדעת חכמים בתוספתא דס"ל שהחצב מין אילן הוא, ואף הרמב"ם לא נחלק עליהם אלא מטעם שאין זה פרי אבל מודה שמין אילן הוא. ויעוי' רשב"ם ב"ב (נ"ה.) ד"ה חצב, שפי' אילן או עשב וכו', משמע שנסתפק לו באותו שבו תיחם יהושע וכו' אם הוא אילן או עשב. ואפשר דמפרש שהחצב שבו נחלקו רי"ש וחכמים הוא זה שבב"ב וע"כ פי' אילן או עשב היינו למר הוא אילן ולמר הוא עשב. אבל הדבר קשה, כנ"ל ממשנה דכלאים שמפורש שהוא ירק. ע"כ:
זוהי לענ"ד הגירסא הנכונה בתוספתא והיא מכוונת לדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל. ושנה לן תנא תוספאה ארבעה מינים, ששנים מהם הירקות והדשאים (כר"ד ב"י שלא נחלקו עליו חכמים בזה לפי הגירסא שלפנינו וכן צ"ל גם בירושלמי פ"ה דכלאים וכמו שהגיה הפנ"מ) הן כלאים בכרם. ושנים מהם, הזרעים והאילנות, אינן כלאים בכרם: וראי' ברורה לדבר שהגירסא בבבא דרישא היא "ירקות" ולא "זרעים", שהרי התוספתא כוללת בסוף ואומרת "זה הכלל, כל המוציא עליה מעיקרו הר"ז ירק וכל שאין מוציא עליה מעיקרו הר"ז אילן", ולפי הגירסא שלפנינו לא נזכר כלל דין הירק, דלפי הגירסא הכל מיני זרעים הן, ומזה ראיה מוכחת דברישא גריס מיני ירקות תחת זרעים, שכן הוא האמת, שכל אלו הנזכרים ברישא מיני ירקות הן וע"כ הם כלאים בכרם וכדעת הרמב"ם ז"ל. וגירסת הגר"א ז"ל ושיטתו בביאורו ליו"ד לא יכולתי להולמה ודבריו נפלאו ממני, ומלבד זה רבנו הגדול הגר"א ז"ל סותר לכאורה משנתו בפירושו שנות אליהו בפ"ח דכלאים שהוא גורס גם באירוס וקיסוס שהם כלאים ואכ"מ, אבל לפמש"כ דברי התוספתא מכוונים לדברי הרמב"ם ז"ל ועולין בקנה אחד: ו) והנה יש לי דקדוק עצום בדברי הרמב"ם הנ"ל, שאחרי שחשב "האירוס והקיסוס וכו' ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם, הקנבוס והקנרס וצמר גפן הרי הן כשאר מיני ירקות הרי הן מקדשים בכרם וכן כל מיני דשאין שעולין מעליהם בשדה הרי הם מקדשים בכרם" הוסיף וכתב, "ופול המצרי מין זרעים הוא ואינו מקדש בכרם" עכ"ל, וצריך להבין, אחרי שפול המצרי מין זרעים הוא מדוע חשב אותו לעצמו ולא כללו בהדי האירוס וכו' ושאר מיני זרעים שאינן כלאים בכרם ולמה קבע לו מקום בפני עצמו, ולא עוד אלא ששינה לשונו ולא כתב "שאינו כלאים" בכרם כלשונו בשאר מיני הזרעים אבל כתב "ואינו מקדש", הלא דבר הוא! וכגון דא צריכה רבה בטהר לשונו של רבנו ז"ל המדוקדקת ומזוקקת שבעתים:
והנראה לי בביאור לשונו ודעתו של הרמב"ם ז"ל עפ"י המבואר בירוש' פ"ב דכלאים ה"ב על משנתנו, כל מין זרעים אין זורעין בערוגה וכל מין ירקות זורעין בערוגה, חרדל ואפונין השופין מין זרעים, אפונין הגימלונים מין ירק. ואמר עלה בגמ' חרדל ואפונין השופין מין זרעים שזרען לירק אין נותנין ע"ג הערוגה, אפונין הגמלונין ופול המצרי שזרען לזרע אין נותנין ע"ג ערוגה זרען לירק נותנין ע"ג הערוגה, עכ"ל הירוש'. הרי מבואר מזה דפול המצרי אף דיש לו דין זרעים מ"מ יש בו ג"כ צד ירק שאם זרעו לירק יש לו דין ירק אפי' לקולא ונותנים אותו ע"ג הערוגה, מה שאין כן בשאר מיני זרעים שיש להם דין זרעים לכל דבר ובין שחשב לירק ובין שחשב לזרע אין נותנין אותם ע"ג הערוגה:
ומעתה א"ש שדקדק הרמב"ם ז"ל וכתב גבי פול המצרי שאינו מקדש ולא כתב שאינו כלאים משום דפול המצרי כיון שיש בו ג"כ צד ירק אינו מותר לכתחלה לזרעו בכרם, כיון שפתוך בו צד ירק. וע"כ כתב שאינו מקדש לבד והיינו בדיעבד שאינו אוסר הכרם כיון שעיקרו זרעים, משא"כ בשאר מינים שחשב למעלה כתב אינן כלאים בכרם משום שיש להם דין זרעים לכל דבר וע"כ מותרים אפי' לכתחלה בכרם משו"ה כתב ואינן כלאים בכרם שאין בהם צד ירק כלל. וזה נכון וברור בדקדוק לשונו של רבנו ז"ל. וכה"ג טובא מצינו במס' כלאים בפ"ו ובפ"ז שאסור ואינו מקדש. וכמו כן צמר גפן לר"מ אסור ואינו מקדש, יעו"ש פ"ז מ"ב, דוק ותשכח:
ז) ואחרי הודיע ה' אותנו את כל אלה בחלוקי המינין שיש זרעים זולת זרעים, שיש מינין בהם שהם זרעים לכל דבר ויש מינין שאינן זרעים גמורים ויש בהם גם קצת צד ירק, הנה נחזור למכוון דברינו שממוצא דברינו אלה נשכיל ונרויח להבין דעת הרמ"א באו"ח סי' תנ"ג ס"א ולהצילו מקושית הטו"ז שם, שהרמ"א בהגהה שם כתב שהעניס והאליינדרא אינם מיני קטניות ומותר לאכלם בפסח, ותמה הטו"ז במה ישתנו אלו מחרדל שכתב הרמ"א בסי' תס"ד שאין אוכלין אותם בפסח משום דהוי כמיני קטניות, ויעו"ש בטו"ז מה שנדחק לתרצו:
אמנם לפי המבואר בזה יהיו נוחים מאד דברי מהרמ"א ומשה אמת ותורתו אמת, דהנה בנדרים (נג.) מבואר דכל מיני זרעים הוי מידי דמידגן זולת פירות האילן וירק וכן הוא בפ"א דחלה מ"א, "הנודר מן הדגן אסור בכל המינים דברי ר"מ" ופירש הר"ש והרע"ב דדגן כל מיני דמידגן משמע וקטניות וזרעים מידי דמידגן הוא יעו"ש, הרי דכל מיני זרעים מידי דמידגן הוא ולהיפך ירק אינו מידי דמידגן, ולפ"ז א"ש דברי הרמ"א שהרי האניס זה מבואר בסי' ר"ד הוא השבת המוזכר בש"ס והשבת הוא מין ירק כמבואר בפ"ד דמעשרות מ"ה "השבת מתעשרת זרע וירק" ובע"ז (ז ע"ב) בדברי רש"י ד"ה השבת כתב, "השבת הוא ירק של תבלין". וכיון שהאניס הוא השבת הר"ז ירק, וירק לא הוי מידי דמידגן כמבואר בנדרים, וזה באמת קמ"ל הרמ"א אף שהשבת מתעשר זרע ג"כ, מ"מ עיקרו חשוב ירק ואיננו מידי דמידגן, כמו כן האליינדרא הוא ג"כ מין ירק), [הערה - ובלשון אשכנז נקרא ESOLREEBROL. ע"כ] יעוי' עירובין (כח.) מערבין בפעפועין וחלגלוגות ובגודגדניות ופירש"י שהם אליינדרא, הרי שחשוב במיני דירק שכל אלו מיני ירקות הם כמו שפירש"י שם, וכיון שירק הם ולא הוי מידי דמידגן ע"כ מותרים לאכלם בפסח משא"כ החרדל שמבואר במשנה פ"ג דכלאים שהבאתי למעלה שיש לו דין זרעים, ויש לו דין זרעים לכל דבר שאף אם זרעו לירק אין נותנין אותו ע"ג הערוגה כמבואר בירוש' הנ"ל, וכיון שדין זרעים לו הו"ל מידי דמידגן ע"כ נכנס בכלל איסור קטניות ואסור בפסח, ומשה שפיר קאמר ומתורצת היטב קושית הטו"ז:
ולפי דברינו למעלה בפול המצרי שיש בו קצת דין ירק א"ש דקדוק לשונו של ר"מ בנודר מן הדגן דס"ל שאסור בכל מידי דמידגן ונקט בפול המצרי יבש כדי להשמיענו רבותא אף דפול המצרי יש בו קצת צד ירק. מ"מ הוי מידי דמידגן והנודר מן הדגן אסור בו:
היוצא מדברינו אלה דכל מיני זרעים הו"ל מידי דמידגן ונכנס בכלל איסור קטניות כדמוכח בנדרים דכל מיני זרעים הו"ל מידי דמידגן. ולפ"ז שושנת המלך שהוא מין זרעים כמבואר במשנה ובתוספתא דכלאים הנ"ל וגם יש לו דין זרעים לכל דבר, דהא בו כתב הרמב"ם שאינו כלאים בכרם ומותר אפילו לכתחילה משום דהוא זרעים לכל דבר ולא כפול המצרי, א"כ הו"ל מידי דמידגן ונכלל באיסור קטניות. והדרינן למילתא קמייתא לפי מה שחזקנו השערתנו והעלינו לעיל ששושנת המלך היא ה"ראזן" שהובאו לפנינו ונשאלנו עליהם, א"כ אסורין הם לאכלן בפסח משום שהוא נכלל בכלל האיסור דקטניות וכנ"ל:
ח) ואחרי שנתבאר שהמין הזה שהובא לפנינו הוא נכלל בכלל איסור הקטניות ואסור לאכלו בפסח הנה נדעה נרדפה לדעת אם מותר לעשות ממנו שמנים לפסח. ואף שזה פשוט דכשם שהמין עצמו אסור לאכלו בפסח כך גם השמנים הנעשים ממנו אסורים באכילה בפסח, כמבואר בסי' תנ"ג הנ"ל שהשמנים רק מותרים בהדלקה אבל באכילה פשוט לאסור:
אולם לענ"ד אחרי שנתחקה על שרשי רגלי האיסור, יש מקום לצדד להקל לעשות ממנו שמנים לפסח שיהו מותרים אף באכילה. דהנה שני טעמים יש באיסור קטניות, הא' הוא משום תערובות משום שקשה לבררן יפה מהתבואה המעורבת בהן, כמו שהביא הב"י סי' הנ"ל בשם הג"מ, והב' משום דעושים ממינים אלו מעשה קדרה ופת אתי לאחלופי בדגן, הובא ג"כ בב"י בשם הנ"ל וכ"כ המרדכי פכ"ש והתה"ד סי' קי"ג הנ"ל: והנה לפי טעם האיסור משום תערובות לענ"ד ע"כ לא אסרו אלא כשבא לבשל מהם כמו שהם בעין בפסח. דבזה יש חשש שמא לא בררן יפה ואף אם בררן עד שלא נשתייר מהן אלא אחד מאלף ג"כ אסור דחמץ בפסח במשהו, אבל היכא דבררן יפה וטחנן ועשה מהם קמח לענ"ד לא גרע מכל תבואה שיש בה חטים שצמחו כמבואר בסי' הנ"ל שבוררן וטוחנן קודם הפסח ומותר לאכלה בפסח. משום שכיון שבררן עד שהי' ס' בהתבואה נגד החטין שצמחו וטחנן קודם הפסח הו"ל לח בלח ונתבטלו קודם הפסח ושוב אינו חוזר ונעור כמבואר כ"ז בהטור ובשו"ע סי' הנ"ל, וכיון שכן דון מינה ומינה שגם במיני קטניות אם בררן יפה עד שיהו ס' בהן נגד התבואה המעורבת בהם וטחנן ועשה הימנו קמח שפיר מותר לאכלו בפסח שאין בזה שום חשש כלל ולא גרע מדגן עצמו שיש בו חטין מחומצות דמהני, כנ"ל, וא"כ מכש"כ אם עשה מהם שמנים דהוי לח בלח ממש דודאי מותר כה"ג לאכלו בפסח. ומה שמבואר בתה"ד ובשו"ע סי' הנ"ל דגם השמנים ממיני קטניות אסורים באכילה בפסח היינו בשמנים סתם שלא נזהרו במיני קטניות שנעשו מהם לבררן יפה כדי שיהיו ס' נגד התבואה המעורבת בהם, דבזה יש חשש שמא לא הי' ס' כנגדה, ועוד דאפשר דמיירי בשעשה מהם שמנים בפסח עצמו דבזה לא מהני עוד ברור יפה כיון שלא נתבטלו קודם הפסח משום דהוי יבש ביבש, שוב לא מהני עוד ברורן בפסח דחמץ במשהו, באופן שלפי טעם הנ"ל הדבר ברור ופשוט שאם ברר המיני קטניות יפה יפה וטחנן ועשה מהם קמח או שמנים מותר לאכלם בפסח בלי שום חשש כלל:
אבל לפי הטעם הב' משום דאתי לאחלופי בדגן, דלפי טעם זה הקטניות עצמן נאסרו באכילה בפסח ואף אם אין בהם אפילו משהו ושימצא דשימצא מדגן ג"כ אסורים באכילה, א"כ לפ"ז לא מהני הברירה והעשיה מהם שמנים או פת קודם הפסח כיון שהם בעצמם הם האיסור אפי' בלא שום תערובת דגן כלל:
אבל לענ"ד גם משום הא לא איריא, דהא גם הקטניות אין גזירתן קשה משל חמשת המינין של דגן, ואם בדגן עצמו אם נזהרים בו מלבא לידי חמוץ הרי מותר לאכלו בפסח, א"כ כמו כן הקטניות עצמן אם נזהרים בו ומשתמשין בו באופן שאם הי' דגן לא הי' בא לידי חמוץ ודאי מותרים הם באכילה בפסח דלא יהא טפל חמור מן העיקר: מעתה הקטניות עצמן כמו שהן בעין ויבשות מותרות הן באכילה בפסח דהא אחזוקי איסורא לא מחזקינן ואין חוששין שמא נפלו עליהן מים ונתחמצו כמו שהדין הוא בחטין עצמן שבאו בספינה שאם הן יבשות וקשות מותרות הן לפסח דלא מחזקינן איסורא כמבואר בס' תס"ז ס"ג, ובסי' תנ"ג הא מבואר שבשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק, ולפ"ז בנידון שאלתנו אם הי' אפשר לעשות את השמנים לכבשם ולעצרם בבית הבד שלהם בזהירות הנוהגת בדגן לפסח שלא יבאו במים הא ודאי מותר שהשמנים עצמם אינם מחמיצים דקימ"ל מי פירות אין מחמיצים, ובודאי באופן זה הי' מותר לעשות מהן שמנים לפסח בלי שום פקפוק וחשש כלל:
אלא שודאי דבר זה אי אפשר לתקן מהן שמנים בלי אמצעות מים שהרי צריך להסיר מהזרעונים הללו קליפתם, ומשום זה צריך לשרותם במים, ובודאי באופן כזה הי' מתחמץ דדוקא בלתיתה לדינא דגמ' מותרת משום שהידים מתעסקות בהם ואינם באים לידי חימוץ, אבל כאן שצריך לשרותם במים עד שיתרככו ויתבקעו ותסור מהם קליפתם, הלא בודאי באופן כזה בדגן הי' חמץ גמור וממילא אי אפשר להתיר במיני קטניות דקמה וגם נצבה הגזירה דקטניות משום דאתי לאחלופי בדגן כה"ג: ט) אולם לענ"ד אפשר למצא תקנה לזה בחליטה ששוב גם בדגן אי אפשר לבא ליד חימוץ בשנחלטו מקודם, ואף שהגאונים אסרו את החליטה הא הטעם הוא משום דאנן לא בקיאינן בחליטה ואסור משום דלמא לא סליק להו דיקולא דמי' מד' רוחותיה ולא נחלטה יפה ושמא נשאר בה מקום שלא הורתח יפה ברותחין ומתחמץ, כמו שכ' הכלבו הביאו הגר"א בביאורו סי' תנ"ד סק"ה. והא זה ודאי אף אם לא סליק ליה דיקולא בכל מקום מיהו רובא דרובא ודאי שהוחלט יפה אלא שחיישינן שאותו מקום יבא לידי חימוץ ואינו בטל דחמץ בפסח במשהו, ולא עוד אלא שאפשר שאין ששים בהמקומות החלוטים נגד המקום שלא עלה בדקולא דמי' ולא בטל אפי' בשאר אסורים, וע"כ אסרו הגאונים את החליטה בהחלט:
אולם כ"ז בחליטה של חמשת המינין דיש לחוש כנ"ל, אבל במיני קטניות שעיקרן לא נאסרו אלא משום גזירה ואין איסורן רק מכח המנהג שפיר יש להתיר בחליטה דבזה אין לחוש שמא באיזה מקומות של הקטניות לא עלה בהן יפה הדיקולא דמי' ויוכלו לבא לידי חמוץ, דזה אינו דהא בסי' תנ"ג מבואר דאין לאסור את התערובות אם נפלו בתבשיל ויעוי' בחק יעקב שם דאין אוסרין אפי' פחות מס' ורק רוב בעינן. והדין עמו דודאי לא חמורה גזירת קטניות מדמאי שאמרו בחולין (ד.) שלא גזרו על תערובות דמאי. ומעתה אחרי שהחשש דחליטה הוא רק פן נשאר בו מקום שלא חולט יפה אבל עכ"פ רובא ורובא דרובא ודאי נחלט יפה, א"כ הו"ל רובא שלא בא לידי חמוץ וא"כ עיקר האיסור הוא המיעוט שנתחמץ ובאיסור קטניות הא לא אסרו כלל תערובות ברוב וא"כ כה"ג בחליטה לא נאסרה כלל מיני קטניות, ואין לומר שאין מבטלין איסור לכתחילה ואיך אפשר לבטל את המיעוט שלא נחלט ברוב הנחלט, זה אינו מכמה טעמים, חדא דהוי כמו שכ' הטור בסי' תנ"ג בחטין שצמחו שמותר אפי' לכתחלה לטחון ולבטל משום שאין כוונתו לבטל ועוד שלא חמור אסורו מתרומת חו"ל דמותר לבטלו אפי' לכתחלה ברוב. ות"ל מצאתי כן להפר"ח סי' הנ"ל שכתב להדיא כן דלא עדיף מתרומת חו"ל דמבטלה לכתחלה ברוב, ועוד דכיון דהוי קודם הפסח הא מותר לבטל אפי' לכתחלה, שאין זה מבטל איסור כיון שעדיין היתר הוא כמו שכ' הר"ן בתשו' והטו"ז סי' תמ"ז סק"ה וסקי"ח ובמג"א שם סקמ"ה ושם סי' תרכ"ו סק"ב בטו"ז ובמג"א שם ואכ"מ:
ולפ"ז הרי יש תקנה לעשות את השמנים ממיני קטניות ע"י שיחלטן מקודם ברותחין ושוב לא אתיין לידי חימוץ. ומה שאוסר בתה"ד ובשו"ע סי' תנ"ג השמנים הללו בפסח משום דמיירי באופן שנשרו במים ונתחמצו קודם, אבל אם נזהר בהם שלא יבאו לידי חמוץ שפיר מותר לעשות מהם שמנים לפסח וע"י חליטה כנ"ל:
י) ועוד אפילו לדברי הרמב"ם שכ' בפ"ה מהחו"מ הי"ז שהטעם שהגאונים אסרו חליטה שמא לא ירתיח יפה את המים, ולפי טעם זה הוי החשש של חמוץ בכלו ולא בהמיעוט ולא שייך בזה ביטול ברוב, מ"מ במיני קטניות הללו שאין איסורן אלא מכח איסור מנהג אין לחוש לזה, דדווקא בדגן חששו לזה משום דהוי ספיקא דאורייתא אם לא הרתיח את המים יפה אתי לידי חמוץ דאורייתא וע"כ חיישינן מספק דאוריתא לחומרא, אבל בגזירת קטניות שאינה אלא איסור דרבנן מספקא לא אסרינן לה משום דהוי סד"ר ולקולא. ואין לומר משום דהוי סד"ר בדבר שיל"מ דהא מותר לאכלם אחר הפסח, וכיון שמותר להשהותם בפסח כדאיתא בסי' תנ"ג א"כ הו"ל דישל"מ שאפשר להשהותם ולאכלם אחר הפסח, דזה אינו דעד כאן ל"א דסד"ר בדשיל"מ אסור אלא היכא שהאיסור הוא על דבר פרטי כמו ס' ביצה שנולדה ביו"ט שאסור לאכלה ביו"ט משום שיש לו היתר למחר, אבל הכא במיני קטניות אם באנו לאסור לו לאכלם בפסח הא אין אנו אוסרים עליו קטניות ידועים שישנם לפנינו, אבל אנו באים לאסור עליו לאכול כל מיני קטניות שבעולם מכח ספק, א"כ אין האיסור על החפץ רק על האדם שהאדם אסור לאכול קטניות פסח וכה"ג שאנו באים לאסור על האדם לא שייך כלל דשיל"מ משום שיוכל לאכול אחר הפסח, שהרי האדם יוכל לאכול בפסח ולאחר הפסח ונמצא שלא אסרת עליו הקטניות אלא אסרת עליו את הזמן והזמן הזה אין לו היתר לעולם, דמה שיהי' מותר לאכול אחר הפסח הר"ז זמן אחר והר"ז כמו שכ' הצל"ח במס' ביצה דאיסור טלטול מוקצה לא הוי דשיל"מ שהרי יוכל לטלטל היום ומחר ודווקא אכילה שאם יאכל היום לא יאכל למחר זה הוי דשיל"מ דמוטב לאכול בהיתר למחר משיאכל היום באיסור. אבל בטלטול שיוכל לטלטל היום ומחר לא הוי דשיל"מ כלל, שהיום הזה אין לו הותר כלל. וכמדומה שכן כתב הצל"ח בביצה (פ.) בתירוץ הקושיא על הא דמנחות ס"ח דר"פ ורהב"י הוי אכלי חדש באורתא שתסר נגהי שבסר משום דס"ל חדש בחו"ל דרבנן והו"ל סד"ר ולקולא. והקשה הא חדש הו"ל דשיל"מ, ותירץ כנ"ל שכאן הוא האיסור על הזמן ולא על התבואה יעו"ש, והכ"נ דכוותה באופן שכאן יש להתיר ע"י חליטה גם לפי טעמו של הרמב"ם שמא לא הרתיח יפה וכאמור: ועוד אני אומר שאפי' אם נאמר שאפי' בכה"ג ע"י חליטה יש לאסור מיני קטניות משום דכיון דהטעם הוא משום אחלופי בדגן ובדגן הא אסור בחליטה שוב יש לאסור במיני קטניות דלא אתי לאחלופי, מ"מ אני אומר כיון שלא התרת לו אלא ע"י חליטה וזהירות שלא יבא לידי חימוץ לא שייך כלל אחלופי משום דהוי כמו דאמרינן בפסחים י"א מתוך שלא התרת לו אלא ע"י קטוף זכור הוא, והכ"נ כיון שלא התרת לו אלא ע"י חליטה והזהירות מחימוץ זכור הוא ולא אתי לאחלופי בדגן. ואף שיש לחלק קצת, דהתם הוא החשש בו בעצמו שמא יבא לאכלו ע"כ כשהוא עושה ע"י קטוף זכור הוא ואין לחוש שמא יבא לאכלו, אבל כאן היא הגזירה לא בשביל העוסק בו לבד אלא גם משום אחר הרואה שאוכלים מיני קטניות והרואה הא לא ידע אם הי' עושה ע"י חליטה ובזהירות מחמוץ ועדיין אתי לאחלופי, מ"מ כתבתי זה לסניף קל שלענ"ד די במה שמבואר למעלה דע"י חליטה ועשיית השמנים הכל קודם הפסח בזהירות שלא יבא לידי חמוץ אפשר להקל וכבר כתבו כל האחרונים שהדבר עצמו חומרא יתירה היא והבו דלא לוסיף עלה. ואף שראיתי במרדכי בפכ"ש שכ' "ואפי' ליתנו במים רותחים נכון לאסור דילמא אתי ליתנו במים קרים" אפשר שלא כתב כן אלא בפסח עצמו דחמיר טפי ובפרט לפי הטעם הא' שכתבתי למעלה משום תערובות דגן ראוי לאסור בפסח עצמו משום דלא בטל דחמץ בפסח במשהו, אבל קודם הפסח בשטחנו או עשאו שמנים דהוי לח בלח ואינו חוזר ונעור שפיר יש להתיר כה"ג ע"י חליטה וכמו שנתבאר בס"ד: ב:
א) ובעיקרא דהך מילתא דעשיית שמנים ממיני קטניות לפסח הי' נראה ע"פ המבואר בפסחים (כד ע"ב) דמשקין היוצאים מפירות אינן אלא זיעה בעלמא זולת בזיתים וענבים לבד ואינן אסורים בערלה וכה"ג מדאורייתא אלא מדרבנן, ולפ"ז בשמנים הנעשים ממיני קטניות לא הוי אלא זיעה בעלמא ולא אסירי, ואף דמדרבנן מיהת אסירי אין זה אלא באיסור דאורייתא כמו ערלה וכה"ג אבל במיני קטניות שאף הן עצמן אין איסורן אלא מכח מנהג אפשר דמשקין היוצאים מהם לית בהם איסור כלל ומותרים אפי' לכתחלה. ואף שמצינו בפי"א מתרומות מ"ב דבש תמרים ויין תפוחים ושאר כל מיני פירות של תרומה ר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר, ובברכות ד' אמרינן דטעמא דר"י דפוטר הוא משום דזיעה בעלמא היא, משמע מזה דר"י פוטר דווקא מחומש אבל לכתחלה אסור לזרים אף דתרומת פירות עצמן לא הוי אלא מדרבנן ומוכח דאפי' באיסור דרבנן משקין היוצאין מפירות אסורים (וכן כתב הרא"ש במס' תרומות להדיא דלכתחילה אסור לזרים), יש לדחות דתרומה שאני דתרומה היא אסורה בהנאת כלוי לזרים וע"כ אף דהוי זיעה בעלמא ואין זה אכילת ושתית הפרי עצמה, מ"מ הנאה מיהא הויא ואסורה, אבל במיני קטניות שאינן אסורים בפסח אלא באכילה אבל בהנאה מותרים כמו שכ' התה"ד עצמו שם דמה"ט מותר השמן שלהם בהדלקה א"כ כיון דזיעה בעלמא היא אפשר דגם איסור אכילה ליכא בהו. ומש"כ התה"ד והרמ"א דאסורים באכילה היינו לפמש"כ למעלה דאפשר דמיירי באופן שלא בררו אותם יפה קודם הפסח והם אסורים מחשש תערובות חמץ גמור וע"כ השמנים הנעשים מהם ג"כ אסורים כיון דיש לחוש שהם משקין היוצאין מתערובות חמץ גמור שהם אסורים, אבל בגוונא שבררו אותם יפה באופן דליכא חשש תערובות והם אינן אסורים אלא משום חשש דאחלופי א"כ אין זה אלא איסור מכח מנהג בעלמא, בזה אפשר שהשמנים מותרים אפי' לכתחלה בפסח כיון שאינן אלא זיעה בעלמא:
ב) אולם כד נעיין בהך מילתא דמשקין היוצאין נראה לכאורה דזה אינו, דהנה המתבונן היטב בסוגיא דהעור והרוטב (ד' קכ ע"ב) ובדברי התוס' שם ד"ה היכא בתי' ה"ר שמואל ובדברי מוהרש"א שם יראה דכל האיסורין דנפקא לן מהני תלתא קראי דהנפש וכן כל איסור הבא מאליו דילפינן מינייהו, בכל אלו משקין היוצאים מהם כמותם מדאורייתא, אבל באיסור שאינו בא מאליו דלא ילפינן מינייהו וגמרינן מבכורים ותרומה בזה אין המשקין היוצאין מהם כמותם אלא בזיתים וענבים לבד, יעוש"ה. והשתא בחמץ דכתיב ביה נפש דמרבינן השותה וילפינן מיניה דמשקין היוצאין מחמץ כמותו כמ"ש מוהרש"א שם בתוד"ה הנ"ל א"כ משקין היוצאין ממנו אסור מדאורייתא, ולפ"ז גם במיני קטניות דאסירי משום לתא דחמץ משום דאתי לאחלופי בדגן וכיון דבדגן אסור מדאורייתא משקה חמץ היוצא ול"א זיעה בעלמא הוא, הכ"נ במשקין היוצאין ממיני קטניות הם כמותם דבאיסור חמץ ל"א זיעה בעלמא היא שהתורה רבתה כל זאת מקרא דהנפש:
ג) אולם שבתי וראיתי דיש להעמיד דברינו דמשקין היוצאין ממיני קטניות אף דאסירי משום לתא דחמץ מ"מ מותרים הם משקין היוצאים מהם, והוא בהקדם הסוגיא דהעור והרוטב שם על הא דאיתא שם "הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים משקים היוצאים מהם כמותם" דמקשה הש"ס מנלן וכי תימא ליגמר מהנך, מה להנך שכן איסור הבא מאליו. תינח היכא דאיסור הבא מאליו, היכא דלאו איסור הבא מאליו מנלן. ופירש"י דלאו איסור מאליו היינו הקדש ולענ"ד קשה טובא דלהקדש לכאורה לא צריך דהא התוס' שם ע"א ד"ה אלא אם חמץ הוא אכילה כתוב ביה כתבו ואע"ג דהוא אסור בהנאה הנאת חמץ לית בה כרת אלא לאו עכ"ל. מוכח מזה דבמקום שאסור בהנאה א"צ קרא לרבות את השותה משום דלא גרע מהנאה והשתא בהקדש דאסור בהנאה דהנהנה מן ההקדש לוקה א"כ מאי פריך אהקדש לפירוש רש"י מנלן לרבות דמשקה היוצא ממנו כמותו תיפוק ליה דבהקדש א"צ קרא כלל דלא גרע מהנאה וכמו שכ' התוס' בחמץ, ודווקא בחמץ צריך קרא לרבות לכרת דליכא בהנאה אבל בהקדש דגם באכילה ליכא כרת אלא לאו גרידא ולאו גרידא גם בהנאה דהקדש איתא דהנהנה מן ההקדש לוקה כמו שכ' הרמב"ם בפ"א מה' מעילה א"כ א"צ קרא כלל. וזו קושיא עצומה לכאורה. וחשבתי מתחלה דזו היא באמת כוונת התוס' שם ד"ה מה לתרומה שכ' וז"ל, לרבי דאמר בסנהדרין הזיד במעילה במיתה ע"כ לאו אהקדש בעי לעיל כדפי' הקונטרס דהא בהקדש נמי איכא מיתה וחומש לרבי עכ"ל. ולכאורה אינו מובן מאי קשיא להו, אם שאלת הגמ' היא באמת לחכמים דקימ"ל כוותם דהזיד במעילה באזהרה דלדידה לא נוכל ללמוד מתרומה ובכורים שכן חייבים עליהם מיתה וחומש ואיזו תפיסה יש מכאן על רש"י ז"ל ולפי האמור י"ל דזו כוונתם משום דבהקדש בלא"ה א"צ קרא משום דגם הנאה אסור וע"כ צ"ל דהא דצריך קרא בהקדש היינו כדי שיתחייב עליה מיתה אליבא דרבי, דבהנאת הקדש גרידא ליכא מיתה גם אליבא דרבי אלא באכילה כמו שכ' התוס' בפסחים (לג.) ד"ה ומינה, וכיון דשאלת הגמ' מנלן בהקדש אינו אלא אליבא דרבי שפיר תפסו התוס' על רש"י ז"ל מזה דא"כ מאי פריך מה לתרומה שכן חייבים עליה מיתה כיון דאליבא דרבי קיימינן ולרבי באמת איכא מיתה גם בהקדש. כן היה נראה לכאורה בכוונת התוס':
אבל באמת קושיא זו קשה גם לפי פי' התוס' שם ד"ה היכא בשאלת הגמ' היכא דלאו איסור הבא מאליו מנלן הוא אכלאים דכלאים אין זה איסור הבא מאליו יעו"ש, דהא כלאים ג"כ אסור בהנאה א"כ בשותה כלאים ובמשקים היוצאים מהם אף דלא הוי אכילה מ"מ לא גרע מהנאה שאסורה בהן וכמו שכ' התוס' לעיל לענין חמץ. שוב ראיתי דקושיא זו תסוב גם על הש"ס דפסחים הנ"ל דקאמר אביי שם דהא דאין סופגין את הארבעים משום ערלה על היוצא מתותים ורמונים משום דזיעה בעלמא היא, והא ערלה מאיסורי הנאה היא א"כ נהי דזיעה בעלמא היא וליכא אכילה ושתי' דלאו פירא קאכל מ"מ לאסר מיהת משום הנאה דלא גרע מהנאה כמו שכ' התוס' גבי חמץ: ד) והנה לפי דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל שאין לוקין על ההנאה א"ש דמשו"ה אין סופגין על מי פירות של ערלה אף דהנאה הוי כיון דזיעה בעלמא היא ולית בה איסור אכילה שוב אין לוקין על ההנאה גרידא וא"ש לישנא דאין סופגין, דמשמע דאורייתא מיהא אסור והיינו משום איסור הנאה שאסור מה"ת ואין לוקין ע"ז. אבל לפי שיטת הרבה ראשונים דס"ל דלוקין ג"כ על הנאה וכדמוכח ג"כ דכך ס"ל להתוס' הנ"ל מקושייתם על הא דחמץ, דלמאי צריך קרא לרבות השותה תיפוק ליה משום הנאה, ואם ס"ל דאין לוקין על הנאה הא צריך קרא למלקות, אלא ודאי דס"ל דלוקין על הנאה תקשה כנ"ל. ולא עוד אלא אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על הנאה ג"כ אין תירוצנו מספיק לפמש"כ הה"מ בטעמו של הרמב"ם ז"ל בזה משום דס"ל דכל הנאה באיסורי אכילה הוי שלא כדרך הנאתן משום דעומד לאכילה ואם הוא נהנה ממנו שלא בדרך אכילה אין זו דרך הנאתו יעו"ש בפ"ח דין ט"ז מה' מאכלות אסורות, א"כ הא תינח לפ"מ דקימ"ל דאין לוקין על איסורי תורה אלא בדרך הנאתן אבל בסוגיא דפסחים שם דאביי קאי לדחות ראית ר"ז מהא דאין סופגין וכו' דרצה לומר היינו טעמא משום דלא אכיל להו דרך הנאתו ואביי דחה ראיתו דמאי דאין סופגין הוא משום דזיעה בעלמא הוא, א"כ ס"ל לפום דחייתו השתא דלעולם לוקין על איסורי תורה אפי' שלא כדרך הנאתם א"כ הדק"ל מאי דחה משום דזיעה בעלמא הוא, נהי דאכילה ליכא הנאה מיהא הויא, ולפום סברתו דהשתא לוקין על הנאה ג"כ אף דהוי שלא כדרך הנאתו, ועוד בה שלישי' אפי' אם נאמר דהתוס' ס"ל ג"כ כהרמב"ם דאין לוקין על הנאה, ונתרץ ג"כ בזה דברי התוס' כאן דמפרשי דשאלת הגמ' מנלן אכלאים קאי היינו שיהו משקין היוצאים מהם כמותם כדי לחייב מלקות דמשום הנאה גרידא ליכא מלקות, ג"כ לא נעלה ארוכה בזה לדברי התוס', שהרי בכלאים אמרינן בפסחים שם דהכל מודים שלוקין עליהם אפי' שלא כדרך הנאתן לפ"ז לפמש"כ הה"מ בטעמו של הרמב"ם משום דכל מאכל אם נהנה ממנו אין זה דרך הנאתו ומשו"ה אין לוקין על ההנאה א"כ בכלאים שלוקין ג"כ עליהם אפי' שלא כדרך הנאתן בזה לוקין גם על ההנאה אף דהוי זה שלא כד"ה, ושו"מ כן בצל"ח שם בתוד"ה הכל שכ' ג"כ דלפי טעמו של הה"מ בכלאי הכרם לוקין על ההנאה ג"כ, א"כ אכתי קשה דבכלאים א"צ קרא למשקין היוצאין מהם דלא גרע מהנאה, וכאמור: ה) וליישב כ"ז ע"כ צריכין אנו לחלק ג"כ לענין הנאה כאופן שחלק ה"ר שמואל בתוס' ד"ה היכא דדוקא בחלב וכן בחמץ שהמחהו כיון שהוא גוף החלב וכן החמץ אלא שנמוח היינו מחייבין אי לאו כתוב בהו אכילה אבל משקה היוצא אפי' לא כתוב בהו אכילה כמאן דכתוב בהו דמי שאין זה גוף הפרי יעו"ש, והכ"נ יש לחלק דדווקא בהמחה את החמץ וגמעו שפיר כתבו התוס' דלא גרע מהנאה משום שהוא נהנה מגוף החמץ אלא שנימוח ע"כ חשוב שפיר הנאה מגוף האיסור ואסור וא"צ קרא לשותה, אבל במשקה היוצא מאיסור הנאה אי לאו קרא ודאי אין לאסור משום הנאה דהא הוי זיעה בעלמא א"כ אין זה נהנה מגוף האיסור, ודווקא הנאה מגוף האיסור אסור מן התורה אבל כאן כשנעשה זיעה בעלמא ואין כאן גוף האיסור שוב מותר גם בהנאה וע"כ אם אין לן קרא לרבות משקה היוצא מהן כמותם שוב גם הנאה ליכא כיון שאינו נהנה מגוף האיסור: ובזה תתיישב קושית הרב המגיה במל"מ פי"ג מה' שגגות הביאו הגרע"א בתשובה סי' ק"ץ על קושית התוס' בפסחים כ"ב דלר"א יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת וכו' דמאי קושיא דא"כ למ"ל נפש לרבות את השותה חמץ בכרת תיפוק ליה דלא גרע מהנאה, ולפי האמור ולפמש"כ מוהרש"א בתוס' כאן דמקרא דהנפש כשם דילפינן מיניה המחה חמץ וגמעו כמו כן דרשינן לענין משקין היוצאין מחמץ שיהו כמותו, א"כ שפיר צריך קרא דהנפש לרבות דמשקין היוצאין כמותו דאפי' אם נאמר דנהנה מחמץ בפסח בכרת מ"מ לא הוי ידעינן דמשקה היוצא מחמץ אסור משום דכיון דאינו נהנה מגוף החמץ אלא ממשקה היוצא ממנו אין כאן הנאה ושפיר צריך קרא דהנפש לרבות את המשקין כמותו, ומתורצת קושית המגיה:
ולפי דברינו קמה וגם נצבה ראיתנו למעלה דגם משקה היוצא מהפירות שהן עצמן אינן אסורין אלא מדרבנן ג"כ אסור מהא דדבש תמרים ויין תפוחים דר"י פוטר מחומש דמשמע דלכתחילה אסור לזרים אף דתרומת הפירות עצמן אינה אלא מדרבנן, ולעיל דחינו דתרומה שאני משום דאסורה בהנאה של כלוי ולפמ"ש כעת אין במי פירות כיון דהויא זיעה בעלמא איסור הנאה אף באיסורי הנאה, כיון שאינו נהנה מגוף האיסור ואין זו הנאה מגוף האיסור וכנ"ל:
ו) אבל אחר העיון עדיין לא פלטינן מקושייתנו אליבא דרש"י דמפרש דשאלת הגמ' דלאו איסור הבא מאליו הוא בהקדש, דבהקדש נראה אף דהוי זיעה בעלמא ואין זה נהנה מגוף האיסור מ"מ אסור משום הנאה גם כה"ג, דהא הקדש תופס דמיו ואם חילל והחליף הקדש בדבר אחר הרי הקדושה נתפסת בחליפיו וא"כ כשעושה משקה מפירות הקדש הרי לא גרע המשקה היוצא מהפירות כאלו החליף וחלל הפירות בהמשקה, שהרי שע"י שנעצרו ונתמעטו הפירות בא המשקה א"כ זהו חלופי ההקדש שהי' מקודם, וכיון שהקדש תופס דמיו הרי המשקה היוצא מפירות הקדש חלופי הקדש הוא ונתפסה בו קדושת ההקדש, ודווקא ערלה וכלאים שאינן תופסים דמיהם המשקה היוצא מהם כיון דזיעה בעלמא הוא ואין זה גוף האיסור הר"ז מותר ואף דהוי חלופי הפירות שמקודם מ"מ אין נתפס איסור הנאה בהמשקה משום שאינן תופסין דמיהם אבל בהקדש הרי המשקה חליפי ההקדש ואסור בהנאה כמו ההקדש עצמו, ועיי' נדרים (נב ע"ב) והא עדיפא ליה לאשמעינן דחלופיהן כגדוליהן דמי ויעויין בר"ן שם שכ' וכש"כ יוצא מהן שיצא מגוף האיסור ממש יעו"ש (ועוד נאריך בזה אי"ה לפנינו), וא"כ אכתי קשה מאי שאל בהקדש מנלן דמשקין היוצאין מהם כמותם דלהקדש ל"צ קרא כיון דתופס את דמיו הרי המשקה היוצא חליפי ההקדש ואסור משום הקדש:
ז) וליישב דברי רש"י ז"ל נראה ע"פ מה דתנן (בנדרים נג.) הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים והקשו שם התוס' אמאי לא תני הכא כדקתני בזיתים וענבים שאם אמר זיתים וענבים אלו שאני טועם אסור ביוצא מהם והכ"נ ליתנו שאם אמר תמרים אלו או שאני טועם אסור ביוצא מהם ונשארו בקושיא, והנה קושיא זו של התוס' הקשה גם הש"ך בשם הב"ח ביו"ד סי' רי"ז סקי"ט וכן הטו"ז שם סקט"ז על הטור ושו"ע שכתבו וסתמו דהנודר מהתמרים מותר בדבש תמרים ולא כתבו לחלק שאם אמר תמרים אלו או שאני טועם שאסור בדבר היוצא מהן כמו בנודר מזיתים וענבים לעיל סי' רט"ז ס"י ויעו"ש מש"כ הש"ך משום דאטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזל אבל לקושטא דמילתא בכולהו דינא הכי:
אולם בתשו' משכנות יעקב חיו"ד סי' מ"ט כתב לתרץ דעת הטוש"ע הנ"ל שהיא קושית התוס' הנ"ל על משנתנו והוא כיון דקימ"ל כר"י דאין סופגין על הערלה רק היוצא מזיתים וענבים לבד ודבש תמרים ואינך מי פירות זיעה בעלמא הוא ול"א משקה היוצא מהם כמותן וא"כ מכש"כ באיסור שע"י נדר, דהא עיקר טעמא כיון דאמר אלו שוינהו כחתיכת איסור והא גם גבי איסור מותר מן התורה, ואולי בהא גם מדרבנן שרי וכו' יעו"ש. והיינו דדוקא גבי זיתים וענבים דגבי כל איסורי תורה ל"א זיעה בעלמא נינהו ע"כ גבי נדר נמי, כיון דשויא עליה חתיכה דאיסורא הר"ז אסור ביוצא מהן משא"כ בדבש תמרים ושאר מי פירות דזיעה בעלמא נינהו באיסור נדר ג"כ מותר ובו גם מדרבנן שרי ושפיר סתמו הטור והשו"ע ולא כתבו לאסור יעו"ש שכ' דמותר בין דאמר אלו בין בשאמר שאני טועם דהא לא מקרי טעם מדשרי באיסורין דטע"כ דאורייתא וע"כ לאו טעמא דפירי מיקרי:
והנה נשתוממתי על המראה איך אפשר לומר דמשום דזיעה בעלמא וכיון דבאיסורין כה"ג מותר מן התורה בנדר גם מדרבנן שרי, שהרי בנדרים שם בבעית רמב"ח אי אלו דווקא או שאני טועם דווקא פשיט הגמ' מהא דדג דגים שאני טועם אסור וכו' ומותר בטרית טריפה ובציר אמר רבא וכבר יצא מהן והיינו דווקא כשיצא קודם שנדר אבל אם יצא אחר שנדר הציר אסור יעו"ש והא ציר דגים זיעה בעלמא היא כדאמרינן (בחולין צט ע"ב) ולא אסור אלא מדרבנן כמו מי פירות ואפ"ה הנודר אסור במה שיצא מהן אחר הנדר הרי אף דזיעה בעלמא היא מ"מ אסור ג"כ בנודר, וא"כ הו"ה בדבש תמרים ובמי פירות, והיא תמיהה ופליאה נשגבה על הגאון בעל משכנות יעקב ז"ל איך נעלם ממנו הש"ס במקומו:
ח) אולם כדי דלא לשוייה את הגאון הנ"ל כטועה ח"ו אני אומר ליישב דבריו אף אם לא נתכוון לזה, דהנה על מדוכה זו לחלק בנדר בין זיתים וענבים לשאר מי פירות ע"פ הנ"ל משום דהוי זיעה בעלמא מצאתי שכבר ישב עליה הגאון בעל מח"א ז"ל בהל' נדרים סי' ל"ב שככל הדברים האלה וככל החזיון הזה שכ' הגאון מ"י ז"ל כ' הוא ז"ל ליישב דעת הטושו"ע הנ"ל אלא שהוסיף עוד מקודם זה לפרש דברי הטוש"ע בשאני טועם, דע"כ לא אמרו הכי דבדעתיה בשאומר שאני טועם אכל מה דנפיק מיניה אלא בדברים שניתנו למשקה כגון זיתים וענבים אבל שאר דברים כיון שלא ניתנו למשקה לאו דעתיה דאינש עליה, אלא דטעם זה לא סגי אלא בשאני טועם דמשום משמעות הלשון אתינא עלה אבל בשאומר אלו דשויה אנפשיה חתיכא דאיסורא וכו' בזה יש טעם אחר כיון דלא ניתן למשקה זיעה בעלמא הוא כדאיתא בפ' כיצד מברכין ובפ' כל שעה גבי כל איסורין שבתורה וכו' וכו' משום דזיעה בעלמא הוא ומה"ט לא מיתסר בדבש תמרים דזיעה בעלמא הוא יעו"ש:
נמצא לפי דבריו שני דברים חלוקים, דבאומר שאני טועם שאינו נאסר בשאר מי פירות הוא משום משמעות הלשון שאין דעתו על מה דנפיק מיניה בדבר שלא ניתן למשקה, ובאומר פירות אלו דלא שייך זה כיון דהוי כחתיכת איסור הטעם דלא נאסר במשקה היוצא משום דזיעה בעלמא הוא וגם באיסור תורה אינו אסור:
והשתא א"ש הא דאמרינן בנדרים שם שאסור בציר דגים שיצא אחר שנדר משום דהתם בשאני טועם קאי ובאומר שאני טועם הא דלא נאסר בשאר מי פירות הוא משום שאין דעתו על מה דנפיק בדבר שלא ניתן למשקה א"כ אין זה אלא במי פירות שאין דרכן של פירות זולת זיתים וענבים לעמוד למשקה וכמו דס"ל לר"ז בפסחים שם דמה"ט אין סופגין משום דהוי שלא כדרך הנאתו וע"כ בנדר לא נתכוון להיוצא מהן, אבל בציר דגים שדרכם של דגים למלחן ולהיות להם ציר דעתו ג"כ על היוצא מהם והוי כמו זיתים וענבים שאסור ביוצא מהן:
ונמצא לפי דברי רבותינו הנ"ל והתוספת שהוספתי משלי בציר דגים דבאומר שאני טועם, ששם נאסר בהיוצא מחמת משמעות הלשון ולא משום דהוי חתיכת איסור, הוא אסור ביוצא מן הזיתים והענבים ובציר דגים לבד אבל בשאר מי פירות אינו נאסר, אבל באומר אלו ששם אסורו מכח דהוי חתיכה דאיסורא בזה גם בציר דגים מותר דכיון דהוי זיעה בעלמא ומן התורה בכל איסורין מותר בכה"ג גם בנדר מותר: אולם מדברי הרמב"ם פ"ד מה' נדרים מצאתי סתירה לדבריהם ז"ל שכ' שם הי"ג האומר פירות האלו קרבן עלי או קרבן הן לפי או קרבן הן על פי הר"ז אסור בחלופיהם ובגדוליהם ואצ"ל במשקין היוצאין מהם עכ"ל. הרי שכ' פירות דמשמע כל פירות שבעולם ולאו דווקא זיתים וענבים ואעפ"כ אסור המשקה היוצא מהן, הרי שבכל מי פירות אסור באומר אלו וזו לכאורה סתירה מפורשת לדברי הגאונים הנ"ל: אולם כדי להעמיד דבריהם ז"ל שיהו קיימים אני אומר דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל לחלק כמו שכ' לעיל דגם באיסורי הנאה כיון דזיעה בעלמא הוא גם הנאה ליכא כיון שאינו נהנה מגוף האיסור, אבל ס"ל דבאיסור הנאה לא שייך לומר זיעה בעלמא הוא דהנאה מיהא הויא, ומה דדחה אביי הא דאין סופגין על היוצא מן הערלה משום דהוי זיעה בעלמא אף דערלה אסורה בהנאה הוא משום שאין לוקין על ההנאה לדבריו ז"ל וכמו שכ' לעיל. ואף שלטעמו של הה"מ לא יתכן זה כמו שנתבאר למעלה כבר כתבו רבותינו האחרונים טעמים אחרים לסברת הרמב"ם שאין לוקין על ההנאה, ואכ"מ: ולפ"ז יש לחלק דדווקא באוסר עליו בנדר פירות אלו באכילה שלא אסרם עליו אלא באכילה שפיר יש לומר דבמשקה היוצא מהם מותר כיון דזיעה בעלמא הוא מותר וכמו בכל איסורי תורה וכמו שכ' הגאונים הנ"ל, אבל הרמב"ם ז"ל הא דקדק בלשונו וכתב הפירות האלו קרבן עלי או קרבן הם לפי או על פי הרי שלא הזכיר כלל אכילה וא"כ אסרן עליו בהנאה או באומר לפי הרי אסר פיו בהנאה מהן וכיון שפיו אסור בהנאה מפירות אלו א"כ שפיר אסור בהיוצא מהן נהי דזיעה בעלמא היא מ"מ הנאה מיהא הויא מהפירות הללו ונוחין דברי הרמב"ם ז"ל ואין סתירה מדבריו לדברי הגאונים ז"ל: ט) והשתא אחרי ביאור הדברים הנאמרים למעלה שוב נשוב לדברי רש"י ז"ל שהנחנו למעלה בקושיא שמפרש שאלת גמ' לאו איסור הבא מאליו מנלן דהיינו הקדש דהא הקדש גם בהנאה אסור ותופס דמיו א"כ לא גרע משקה היוצא מהן מהנאה מחליפי הקדש. ולפי האמור נוכל לפרש האי הקדש היינו איסורי קונמות דהיינו הקדש וכגון שאומר פירות אלו עלי הקדש דהוי קונם פרטי שאין להם פדיון שוב המשקה היוצא מהם אינו נאסר מצד הנאה כיון שאיננו מגוף האיסור וגם חליפי הקדש לא הוי שאין קונם פרטי תופס פדיונו וא"כ הוי כשאר איסור הנאה ומה שאסור בחלופיהם ובגדוליהם אין זה אלא מצד כוונת הנודר או מדרבנן יעו"ש (בנדרים מז.) ובדברי הר"ן שם ואכ"מ, או אף אם נאמר כמו שכ' למעלה בדעת הרמב"ם ז"ל דלא ס"ל לחלק כן ובאיסור הנאה לא שייך זיעה בעלמא היא דהנאה מיהא הויא, מ"מ יש לפרש הקדש היינו באיסור קונמות באומר פירות אלו עלי הקדש באכילה או אכילה עלי קונם דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא באכילה לבד. ובזה בעי' הגמ' מנלן, כיון דלא הוי איסור הבא מאליו וע"ז מסיק הגמ' דילפינן זה מתרומה ובכורים וכו':
ועפ"ז מתורצת קושית התוס' על רש"י דלרבי דס"ל דהזיד במעילה במיתה ע"כ לא קאי שאלת הגמ' בהקדש דא"כ מאי פריך מאי לתרומה שכן מיתה הרי הקדש ג"כ מחייב עלה מיתה וחומש, ולפי האמור דהאי הקדש הוא איסורי קונמות דהיינו הקדש ובקונמות הא ליכא מיתה אף לרבי רק לאו דלא יחל דברו גרידא ואף דיש מעילה בקונמות מ"מ מיתה ליכא באיסורי נדר אליבא דכו"ע:
נמצא לפ"ז דדברי הגאונים הנ"ל בנדר דמי פירות זיעה בעלמא הוא לפי דברינו בביאור דברי רש"י, הוא באמת מבואר בגמ' דהיינו הוא ששאל הש"ס לאו איסור הבא מאליו היינו קונמות ולפי מה דמסיק דילפינן מתרומה ובכורים דשם אין משקה היוצא אסור אלא בזיתים וענבים לבד ובשאר פירות אינו אסור נמצא דגם איסור נדר הכי הוא דמשקה היוצא מפירות של איסורי נדר אינו אסור משום דילפינן מתרומה ובכורים וכדמפרש אביי בפסחים הטעם משום דזיעה בעלמא הוא:
י) ואחרי שנתבאר לנו כל הנ"ל שוב נשוב לדין שמנים הנעשים ממיני קטניות אם הם אסורים בפסח דלפי מה שכתבו הגאונים הנ"ל בנודר משקה היוצא ממי פירות אינו אסור משום דהוי זיעה בעלמא א"כ נחזי אנן באיסור מיני קטניות בפסח אף שאסורים עלינו משום לתא דחמץ ובחמץ הא כתבנו לעיל דמשקה היוצא ממנו כמותו, מ"מ הא מיני קטניות אינן אסורים בגזירת ותקנת חכמים אלא מכח המנהג שנהגו מדורות ראשונים באשכנז שלא לאכול אותם בפסח, והא כל כח איסור מנהג הוא משום דאמרינן דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם לפניהם שנאמר לא יחל דברו כדאיתא בנדרים ד':
נמצא דכל כח איסור מנהג הוא מדין נדר, ויעוי' פר"ח או"ח במנהגי איסור מה שהאריך בזה, ולפ"ז הא לא עדיף כח מנהג שהוא משום לתא דנדר מכח נדר עצמו, ובנדר עצמו הא כבר נתבאר למעלה דמשקה היוצא מפירות דהוי זיעה בעלמא אינו אסור משום שאיננו איסור הבא מאליו ובאיסור כזה משקה היוצא מפירות הוי זיעה בעלמא ובנדר הוא מותר אפי' מדרבנן כמו שכ' הגאונים הנ"ל וגם מנהג שהוא ג"כ מדין נדר אין מי פירות אסורים כלל, ולפ"ז הדרינן למילתא קמייתא דמה דמבואר בתה"ד וברמ"א בשמנים ממיני קטניות אסורים באכילה בפסח אינו אלא באופן שלא בררו אותן יפה דיש בזה חשש תערובות חמץ גמור ובחמץ גמור הא משקה היוצא ממנו כמותו וע"כ אסרו גם השמנים ממיני קטניות משום חשש הנ"ל. ואף דגם זה אינו אלא לחוש לתערובות חמץ מ"מ כיון שחששו שוב הו"ל איסור חמץ ומשקה היוצא ממנו כמותו דכה"ג כתב הרשב"א הביאו הש"ך בסי' ק"י לענין גבינה וחלב אף דהוי דרבנן מ"מ כיון שאסרו משום תערובות איסור דאורייתא חמיר טפי יעו"ש והכ"נ דכוותיה: אבל באופן שבררו את הקטניות יפה מקודם הפסח באופן שיהו ס' נגד התבואה המעורבת בהן ושוב ליתא לחשש תערובות ואין איסורן אלא משום אחלופי א"כ שוב אין איסורו אלא מכח המנהג וכבר כתבנו דכל שמכח המנהג משקה היוצא מאיסורי נדר הוי זיעה בעלמא זולת בזיתים וענבים לבד:
יא) אולם אף שאנו מדמין אין לעשות מעשה להקל בעשיית השמנים ממיני קטניות לפסח כי אם באופן שכתבנו לעיל היינו שיבררו הדק היטב את הקטניות שלא יהי' בהם תבואה מעורבת ואם אפשר יחלטו אותו במים רותחים ויזהרו בהם בכל מיני זהירות כמו באפיית מצה וכאופן בדגן גמור בזה יש להקל לעשות מהם שמנים לפסח ויאכלו ענוים וישבעו: