אור ברסלב
שות מרחשת א › סימן ב

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · סימן ב

סימן א

בדין קריעת המעיל וביאת מקדש בטומאה:

א:

הרמב"ם (פ"ט מה' כלי המקדש ה"ג) כתב והקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע והו"ה לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה ועיי' מל"מ שכ' שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל שמחלק בין מעיל לשאר בג"כ דבמעיל חייב אף אם קורע שלא בדרך השחתה ובבגדי כהונה אינו חייב עד שיקרען בדרך השחתה יעו"ש שהביא כן בשם הק"ח לחלק אבל המל"מ כתב ע"ז וז"ל ולדידי ליתנהו להנהו מילי ובאמת דבר זה תמוה לחלק בכך דמנלן כיון דעיקר מילתא דקורע שאר בג"כ לוקה ילפינן ממעיל א"כ מנלן לחלק בין השוין:

א) והנראה לי שבאמת אין כוונת הרמב"ם ז"ל לחלק בין מעיל לשאר בגדי כהונה בעיקר האיסור של קריעה ומה שלא כתב הרמב"ם ז"ל גם על המעיל דווקא בקורע דרך השחתה הוא משום דלענ"ד דאיסור קריעת בג"כ אינו אלא בשקורען באופן שנפסלו ונשחתו ואינן ראויין לעבודה דקימ"ל בזבחים י"ח דבג"כ מקורעין פסולין לעבודה וע"כ אם קרען באופן שנפסלו לעבודה הוא עובר בלאו דלא יקרע וזהו דרך השחתה שכתב הרמב"ם ז"ל היינו באופן שמשחיתם ופוסלם שאינן ראויין עוד לעבודה, ובודאי בג"כ מקורעין אינן נפסלין בקריעת משהו לבדה ובודאי צריך איזו שיעור שיהי' נראה שהם מקורעין דעיקר טעמא דבג"כ פסולין מקורעין אינו אלא משום שאינן לכבוד ולתפארת א"כ ודאי בקריעה מועטת שכמעט אינה ניכרת לא חשוב קריעה לפסול אותם, וא"כ אם קרע אותם קריעה מועטת כזאת שלא חשוב קריעה להפסל אינו עובר עליה בלאו דלא יקרע כיון שראויין עוד להשתמש בם לצורך עבודה וע"כ כתב הרמב"ם דווקא בשקורען דרך השחתה והכוונה היינו קריעה כזאת שנפסלים במו ואינן ראויין עוד על ידה לעבודה:

מעתה לפ"מ שבארנו דדרך השחתה שכתב הרמב"ם היינו באופן שנפסל ניחא שפיר בקרע פי המעיל דלוקה ולא כתב הרמב"ם על זה דרך השחותה והיינו משום דבקריעת פי המעיל לבדה נפסל המעיל ע"י כן, וא"כ זהו דרך השחתת המעיל בקורע פיו, והוא לפמש"כ הרמב"ם ז"ל סמוך ונראה לזה מעשה המעיל שהי' כולו חלוק למטה ורק פיו מחברו למעלה ואם קורע את הפה שוב הוא נחלק כולו ואינו כדין ופסול הוא א"כ עובר עליו בלאו דלא יקרע כיון שקרע הפה הרי פסלו וא"א עוד לתקנו דקימ"ל ביומא (עב ע"ב) דבגדי כהונה אינן אלא מעשה אורג ולא מעשה מחט לפ"ז אי אפשר לתפרו במחט וא"כ נפסל עולמית וע"כ הוא עובר בקריעת הפה לבדה דבמעיל זה הוי דרך השחתה ואין חילוק בין שאר בג"כ למעיל וזה לענ"ד פשוט וברור: ב) ועפ"ז נראה לי דבר נפלא בהערת מקורו טהור של רבינו ז"ל במה שכתב כאן שלא הי' למעיל בית יד אשר הראב"ד ז"ל כתב ע"ז שלא ידע מניין לו זה וגם הכ"מ לא הערה מקורו והוא ע"פ מה דאיתא בזבחים (צד ע"ב) בגד שיצא חוץ לקלעים נכנס ומכבסו במקום קדוש נטמא חוץ לקלעים קורעו נכנס ומכבסו במקום קדוש ואמרינן שם (צה.) מעיל שנטמא מכניסו בפחות מגע"ג ומכבסו משום שנאמר לא יקרע יעו"ש וברש"י, והנה יש לדקדק מדוע נקט דווקא מעיל הלא איסור קריעה הוא בכל בגדי כהונה וכמו דאמרינן ביומא דהקורע בגדי כהונה לוקה ומ"ש דנקט מעיל והו"ל למימר בג"כ שנטמאו מכניסן פחות מגע"ג ומכבסן, אשר משום דקדוק זה באמת הוציא הר"ב קרבן חגיגה שהביא המל"מ דדווקא במעיל הוצרכו לתיקון זה דמכניסן פחות פחות אבל בשאר בגדי כהונה יכול לקורעם כיון שאינו דרך השחתה יעויי' במל"מ פ"ח מה' מעשה"ק ה"ד בשם הק"ח:

אמנם לענ"ד החילוק שכ' הק"ח שבבגדי כהונה מותר לקורעם כדי לטהרם משום שאינו דרך השחתה כיון שעושה לצורך כבוס דם חטאת הם תמוהים, דמלבד מה שדחוק ולא ניתן להאמר כלל החילוק בין מעיל לבג"כ לומר דבמעיל אסור שלא בדרך השחתה ובבג"כ מותר שלא בדרך השחתה וכמו שכ' לעיל כיון דמחד קרא נפקא מנ"ל לחלק בין השוין, מלבד זה הוא תמוה מש"כ דזה שקורען כדי לטהרן לא חשוב דרך השחתה כדי שיוכל להכניסן במקדש לכבס דם החטאת, דהא מוכח מכ"ד דעוברין על לאו דלא תעשון כן לה' אלקיכם אף שעושה זה לצורך תיקון כיון דמ"מ הוא משחית גוף הדבר של הקדש אף שמתקן ע"י זה דבר אחר, וכמו דאמרינן בסוכה (נג ע"ב) משום דגדול השלום אמרה תורה ימחה שמי שנכתב בקדושה אלמא דאי לאו דגדול השלום הי' אסור למחות השם אף דמתקן ע"י כן ובודק הסוטה, וכמו כן אמרינן בסוכה שם דהי' אסור לכתוב שם אחספא ולישדיה לתהומא משום איסור מחיקת השם אף שהי' עושה זה לצורך תיקון העולם יעו"ש, וכן אמרינן בפסחים (מח.) ובמכות (כב.) דשורף עצי הקדש עובר משום לאו דלא תעשון אף שעשה זה לצורך בישול קדרתו, א"ו מוכח מכל אלו שאסור לעשות השחתה בגוף הדבר המוקדש אף שעושה ע"י זה תיקון לדבר אחר, והוא פשוט: ג) וזה באמת לענ"ד כוונת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' יסודי התורה שבה"א כתב כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה הרי הוא לוקה מן התורה שהרי הוא אומר ואבדתם את שמם וכו' לא תעשון כן לה' אלקיכם, הנה כתב סתם ולא התנה כלל שיהי דווקא דרך השחתה, ואולם שם (בפ' הנ"ל ה"ז) כתב הסותר אפי' אבן אחת מן המזבח מן ההיכל או משאר העזרה דרך השחתה לוקה שנאמר בעכו"ם כי את מזבחותם תתצון לא תעשון כן לה' אלקיכם יעו"ש, הנה התנה במפורש דדווקא שיהי' דרך השחתה והרי הדבר תמוה מנ"ל להרמב"ם לחלק בין השוין לומר דבמחיקת השם א"צ דרך השחתה ובנתינת אבן מהמזבח צריך דווקא דרך השחתה הלא הכל מחד קרא דלא תעשון נפקא לו ומנ"ל להחמיר במחיקה יותר מבנתיצה או להיפך להקל בנתיצה יותר מבמחיקה. אבל לדעתי הדבר פשוט שאין לחלק כלל וכוונת הרמב"ם ז"ל שכתב בנתיצת אבן דרך השחתה היא פשוטה היינו משום דבמחיקת השם לעולם הוי דרך השחתה בגוף השם דכל שמוחק את השם הרי מאבדו ואינו, ואף אם מכוון לתקן ולכתוב שם אחר על מקומו מ"מ אותו שם שמחק לא יתקן לעולם והוא אבוד ובטל מן העולם, אף שבזה יתקן הס"ת או דבר אחר מ"מ אסור וכמו דמוכח עוד מהא דשם כתוב על בשרו בשבת (קב ע"ב) אף דמכוון לטבילה וכן בסוטה ומעשה דתהום בדוד, אבל בנותץ אבן מן המזבח הא אינו נותץ גוף האבן ומנפצה רק שנוטלה ממקום שניתן שם בכותל המזבח אבל האבן עצמה קיימת ושלמה, א"כ אם כוונתו לתקן את המזבח כגון לתת במקומה אחר ולהושיב את האבן הזאת במקום אחר במזבח או איזה תיקון אחר כפי צורך הענין אז לא עבר כלל כיון שאינו נותצה ואינו משחיתה דהא נשארת בצביונה ובתמונתה, וע"כ כתב הרמב"ם ז"ל דווקא דרך השחתה והיינו באופן שאין צריך כלל לתיקון או שנותץ גוף האבן לרסיסים ומאבדה באופן שמשחיתה, אבל במחיקת השם לעולם הוא עצמו נשחת ונאבד וא"כ בו לעולם הוי השחתה וע"כ לא כתב הרמב"ם ז"ל דרך השחתה משום דבמחיקה לא משכחת לה כלל שיהי השם נצב וקיים ועומד בצביונו, וזה פשוט וברור לענ"ד בכוונת הרמב"ם ז"ל. ובאמת בקודר את השם עם הקלף באופן שהשם נשאר קיים מותר כמבואר ביו"ד (סי' ער"ה בש"ך סק"ג) וכמו דאיתא בערכין (ו.) דיגוד את השם והיינו משום דזה הוי כמו בנותץ את האבן מן המזבח שלא בדרך השחתה וז"פ:

ד) ונמצינו למדין מכ"ז דכל שעושה השחתה בגוף הדבר הר"ז אסור אף שעושה כן לצורך תיקון. א"כ ממילא פשוט שאסור לקרוע בג"כ אף שעושה כן לצורך תיקון כיון דמ"מ גוף הבגד נשחת ונאבד. וע"כ כוונת הרמב"ם שכ' שבקורע שאר בג"כ צריך דרך השחתה הוא כמו שכ' דאינו עובר אלאו דלא יקרע אלא באופן שפוסל הבגד ואינו ראוי להשתמש בו לעבודה וזהו כוונת הרמב"ם ז"ל דרך השחתה משא"כ בקורע פי המעיל א"צ הרמב"ם ז"ל לפרש דרך השחתה דקריעת פי המעיל הוא לעולם דרך השחתה שהיא היא השחתתו וע"כ לוקה וכמו שנתבאר לעיל:

ה) ומעתה נדעה נרדפה לדעת מקומו טהור של רבינו ז"ל שכ' שהמעיל לא הי' לו בית יד שתמה הראב"ד ז"ל מניין לו זה, והוא ע"פ מש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ' כ"ב מה' כלים הט"ז) חלוק של בגד מאימתי הוא גמר מלאכתו משיפתח את פיו ואם נטמא החלוק מאימתי הוא טהרתו משיבלה ואינו משמש מעין מלאכתו ראשונה וכו' יעו"ש, מעתה לפמש"כ דכל שאינו משחית הבג"כ שיהו פסולין לעבודה אינו עובר אלאו דלא יקרע א"כ קשה הא מבואר ביומא (עב ע"ב) דכל בגדי כהונה אף שהיו מעשה ארג מ"מ הבית יד שלהם הי' נארג בפני עצמו ומחובר אל הכתונת בתפירה א"כ קשה אמאי הוצרך בגמ' במעיל שנטמא להכניסו פחות פחות מג' הלא הי' יכול לחתוך את הבית יד בין התפירות שאינו מקלקלו כלל דהא יכול לחזור ולתפרו ומ"מ נטהר ע"י זה דהא אינו ראוי עוד למלאכתו ראשונה כיון שאין לו בתי ידים ואי אפשר לעבוד בו עבודה בלא בתי ידים משום דמחוסר בתי ידים והוי מחוסר בגדים, וא"כ אינם עומדים למלאכתם ראשונה כל זמן שלא נתפרו ונתחברו הבתי ידים אליהם ובודאי הם נטהרים ע"י זה וכמו בסנדל שנטלו שתי אזניו דטהור ממדרס כמבואר בשבת (קיב ע"ב) ויעוי' ברש"י שם ויעויי' רש"י חולין (קכג.) ד"ה טלית ובתוס' שם (עב ע"ב), וא"כ הדבר ברור דע"י קריעת בתי ידים מגוף הבגד הרי נטהר הבגד כיון שאינו משמש עוד למלאכתו ראשונה א"כ אמאי לא אמרו במעיל שיחתוך את הבתי ידים ויהי' נטהר ע"י זה ומ"מ לא יעבור אלאו דלא יקרע כיון שאפשר לחזור ולתופרו א"כ אינו מקלקל הבגד בכך ואינו פוסלו עולמית וכמו שכ' בנותץ אבן מהמזבח שאם אינו נותץ גוף האבן אין זה דרך השחתה אם עושה לאיזה תיקון, ונבאר עוד לפנינו אי"ה. וא"כ הרי יש לנו עצה פשוטה איך לטהר את המעיל ושלא לעבור אלאו דלא יקרע, והרי מוכח בגמ' דדווקא משום איסור דלא יקרע מוכרח הוא להכניסו פחות פחות מג' אבל בלא"ה הי' טוב יותר לקרעו וכמו ששנינו במשנתנו שם דבשאר בגדים קורען ומכבסן א"כ גם כאן הא יכול לקורען באופן שלא יעבור אלאו דלא יקרע ויהי' נטהר עי"ז מכח זה יצא לרבינו ז"ל שלא הי' בתי יד להמעיל כלל והי' כולו מעשה ארג ואין בו תפירות כלל וע"כ לא הי' שייך בו אופן התקנה הנ"ל, וממילא מתיישבת מה שנקט ר"ל מעיל שנקרע ולא נקט סתם בגדי כהונה, והיינו משום דשאר בגדי כהונה שהי' להם בית יד והי' אפשר לחתוך את התפירות ולבטלו מתורת בגד בלא שום איסור כלל משום שיכול לחזור ולתופרו. והרי מכאן ראי' ברורה לרבינו ז"ל שלא הי' להמעיל בית יד ומדוקדק לשון הש"ס דנקט דדווקא מעיל והוא ברור לענ"ד:

השמטות והוספות נ"ב עיין שבת (נט.) מחלוקת רי"ו ור"א בטמא מת אם אומרים עמוד ונעשה מלאכתנו יעוש"ה. ע"כ:

ו) ובזה מיושב מה שקשה לי לכאורה ע"ז דאמרינן דהקורע בג"כ לוקה ממקרא מלא שאמר הכתוב במעשה של נדב ואביהוא שאמר משה לאהרן ולאלעזר ואיתמר בגדיכם לא תפרומו ופירש"י בחומש שם משום דבלא"ה היו חייבין בקריעה שהאבל חייב בקריעה אבל אתם לא תערבבו שמחתו של מקום ולדעת הרמב"ן ז"ל שם אין חיוב הקריעה באבל אלא מדרבנן אלא משום שהיו רשאין לפרום הוצרך משה לאסור להם ויעו"ש בפירושו ובהשגותיו לסה"מ של הרמב"ם ז"ל מצות ל"ת קס"ד שלדעתו עיקר קרא דלא תפרומו לא נאמר לדורות רק לשעה אז באותו מעשה נאסרה הקריעה לאהרן ובניו כדי שלא ינהגו מנהג אבילות באותה שעה, וקשה לי הא אז באותה שעה היו עוסקים בעבודה והיו לובשים בג"כ כמבואר שם בכתובים א"כ למאי הוצרך משה להזהיר אותם שלא יפרומו והיינו שאינן רשאין לפרום כמו שפי' הרמב"ן, ואיך עלה על דעתו של משה שיפרומו הלא בגדי כהונה הקורע אותם לוקה ואיך יעברו אלאו דלא יקרע ומכש"כ לדעת הרמב"ן דאין חיוב קריעה באבל מה"ת כלל, ודוחק לומר דהאזהרה הי' על הבגדים שיחליפו אח"כ, יעוי' יו"ד סי' ש"מ סעי' י"ח ובש"ך שם, אולם לפמש"כ דאיסור קריעה בבג"כ אינו אלא במקום ארג דשם אם נקרע נפסל הבגד לעולם דא"א לחברו ולתופרו דבג"כ אינם אלא מעשה ארג, אבל במקום התפירה אם נקרעו דשם אינן נפסלין דהא אפשר לחזור ולתופרו א"כ שם באמת ליכא איסור דלא יקרע, א"כ א"ש ומדוייק ג"כ לשון הכתוב שכתב לא תפרומו ולא תפס לשון המורגל בכל מקום לשון קריעה, אבל לפמש"כ יהי' ניחא דבמכות (כב ע"ב) במשנה שם אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו פירש"י ד"ה נפרמו קריעה של תפירה הרי דלשון פרימה הינחה על הקריעה שבין התפירות, וא"כ היינו שאמר להם משה בגדיכם לא תפרומו והיינו במקום התפר שבזה ליכא איסור דלא יקרע והיו רשאין לפרום שם וע"ז הזהירם משה שלא יפרומו כדי שלא לערבב שמחתו של מקום וקריעה במקום התפר הוי ג"כ קריעה באבל באיחוי אלכסנדרי כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' הנ"ל סעי"כ יעו"ש:

ז) ועפ"ז שכתבתי לחלק בין קורע במקום התפירה לקורע בגוף הבגד יש מקום אתי ליישב קושית המנחת חינוך מצוה ק"נ דלמ"ל קרא דבבגדים מקורעין חייב מיתה אם עובד בהם תיפוק ליה שאין בגדיהם עליהם יעו"ש מה שטרח ועמל בישוב קושיא זו, וע"פ האמור י"ל דאם הקרע הוא בגוף הבגד באופן שנפסל וא"א בתיקון משום שלא יהי' מעשה ארג אז חשוב אין בגדיהם עליהם משום שכבר נפסל והוי בגד פסול ואין זה בגד לענין כהונה אבל אם נקרע במקום התפר כגון במקום חבור הבתי יד ועדיין מחוברין ומעורין הם במקצת באופן שיש לו בתי ידים שלא נפרדו כליל מהבגד חשוב שפיר בגד משום שאין זה בגד פסול כלל ושם בגד עליו ולא הוי מחוסר בגדים ואי לאו קרא דבבגדים מקורעין אסור לעבוד עבודה הי' באמת מותר לעבוד עבודה בו כמו שהוא משום שאין זה בגד פסול רק מחוסר חבור ותפירה ומחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי וע"כ כתוב קרא דלא תפרומו שהוא לדעת הרמב"ם ז"ל אזהרה למי שנכנס בבגדים קרועין שאסור לשמש בבגד כזה משום דמ"מ השתא בגד קרוע הוא וכשנכנס הוא נכנס בבגד קרוע וכמו שכ' דלשון פרימה הוא אם הקריעה הוא במקום התפר וע"כ כתב לא תפרומו לאסור העבודה בבגד זה לדעת הרמב"ם ז"ל, ומתורצת ג"כ הסתירה שבדברי הרמב"ם ז"ל שבפ"ח מה' כלי המקדש (ה"ד) כתב דאם עבד בבגדים מקורעין עבודתו פסולה ובפ"א מה' ביאת מקדש (הי"ד) כתב דעבודתו כשרה והיינו כמש"כ לחלק דבאופן שנפסלו הבגדים וא"א בתיקונם הוי מחוסר בגדים ועבודתו מחוללת משום דהוי אין בגדיהם עליהם והוי כזר ועבודתו פסולה, אבל באופן שנקרע ולא נפסל אז אין זה מחוסר בגדים ועבודתו כשרה ורק חייב משום עובד בבגדים מקורעין, ויש עוד לעיין בזה:

ח) וממש"כ מבואר דבג"כ שנקרעו בגוף הבגד שוב לא מהני בהו תיקון משום דבג"כ אינן נעשין אלא מעשה ארג ואם יתקנן ע"י תפירה לא הוי מעשה ארג, ומדוקדק בזה לשון הברייתא בזבחים (פח.) כלי קדש שניקבו אין מתיכין אותם וכו' נפגמו אין מתקנין אותן סכין שנפגמה אין משחיזין ולא תני נמי בג"כ שנקרעו אין מתקנין אותן, א"ו מוכח לכאורה דבג"כ לא מהני בהו תיקון אחר הקריעה משום דלא הוי מעשה ארג ושם הטעם משום דאין עניות במקום עשירות אבל לולא זה הטעם היו מתקנין כלי קדש אבל בג"כ לא מן השם הזה הוא אלא הטעם משום דלא הוי מעשה ארג וע"כ לא שייכא דבג"כ לשם, ולענ"ד עוד ראי' משם לדברי דלא מהני תיקון לבג"כ אחר הקריעה משום דלא הוי מעשה ארג, דהא מייתי התם ברייתא גבי בג"כ כה"ג שאם נתגעלו אין מכבסין אותם משום שאין עניות במקום עשירות ואמאי לא תני נמי שאם נקרעו אין מתקנין אותם משום שאין עניות במקום עשירות, א"ו דבבג"כ א"צ לזה משם דבבג"כ בלא"ה לא מהני להו תיקון משום דלא הוי מעשה ארג, ובנקרעו במקום התפר לא שייך כלל אין עניות וכו' משום דמתחלתן ג"כ הכי נעשו שנתפרו וא"כ גם עתה יוכל לתפרם ומ"ש תחלתו או סופו וע"כ לא תני רק שנתגעלו שבזה הי' אפשר לכבסם ולזה תני שאין מכבסין אותם משום שאין עניות במקום עשירות, ובא וראה כמה נכונים הם הדברים שבזה יתישב לשון הברייתא שם, ת"ר בג"כ אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה אורג שנאמר מעשה אורג נתגעלו אין מכבסין לא בנתר ולא באהל וכו' ולכאורה מאי שייכות דין דבג"כ שאינן עושין אותה אלא מעשה אורג לדין זה שנתגעלו שאין מכבסין ולמאי כייל אותם ביחד, וע"פ האמור הר"ז מדויק היטב דבתחלה תני דבג"כ אין עושין אותן אלא מעשה אורג והיינו דבא להשמיענו דמשום זה ממילא בנקרעו בלא"ה אין מתקנין אותן משום שא"א לתקנן משום שאינן אלא מעשה אורג ואח"כ תני בנתגעלו דבזה הי' אפשר לתקנן ע"י כבוס, מ"מ ג"כ אין מכבסין אותם משום שאין עניות במקום עשירות, והוא ברור בפשט הברייתא, וא"כ מוכח אדרבה מכ"ז דלא מהני תיקון לבג"כ משום שאין עושין אותם אלא מעשה אורג וכמ"ש:

ט) מיהו אי קשיא הא קשיא, אם נאמר דבג"כ שנקרעו אינן חוזרין להכשרן ע"י תפירה א"כ ל"ל לר"ל בזבחים (צה.) לומר דמעיל שנקרע מכניסין אותו פחות פחות מג' משום לאו דלא יקרע תיפוק ליה דמוטב להכניסו פחות פחות מג' ולכבסו כדי שיהא כשר לעבודה מלקרוע אותו ולפסול אותו, א"ו מוכח מכאן לכאורה דמקורעין כשרין לאחר תיקון:

אבל באמת בלא"ה קשה הא ודאי דבגד שלם טוב ויפה ונאה מבגד קרוע ומתוקן ע"י תפירה א"כ גם אם הי' כשר ע"י תפירה ג"כ הי' יותר טוב להכניסו פ"פ מג' ולהיותו שלם כבתחלה מלקרוע אותו ולקלקל את יפיו ושלימותו, וכמו כן קשה במשנתינו שם ששנינו בבגד שנטמא בחוץ קורעו וכו' ואמאי לא עבדינן כעצת ר"ל דמכניסו פ"פ מג' ויהא הבגד שלם כבתחלה:

י) אמנם יתישב כ"ז בהקדם מה שאמרתי לתרץ קושית התוס' שם ד"ה מכניסו הא ביאה במקצת שמה ביאה יעו"ש והוא דלכאורה קשה הא כבוס הבגד שניתז עליו דם חטאת הוא עשה בתורה א"כ אמאי אסור לקרוע המעיל, יבא עשה של כבוס וידחה ל"ת של לא יקרע, אולם בפשוטו ניחא משום דלא הוי בעידנא, דעשה דכבוס הוא מקיים בעזרה וקריעת המעיל הוא קודם שמכניסו לעזרה ולא הוי בעידנא, אבל לפ"ז באיסור הכנסת בגד טמא למקדש אמאי צריך להכניסו פ"פ מג' יבא עשה דכבוס וידחה ל"ת דהכנסת בגד טמא ובזה הוי שפיר בעידנא דיוכל להכניס קערה של מים עם ז' סמנין על פתח עזרה וכשמכניסו הוא מכניסו תיכף להסמנין המכבסין אותו וזה הוי שפיר בעידנא שבשעה שהוא עובר בלאו דהכנסת טמא הוא עוסק בכבוסו דשרייתו זו היא כבוסו כדאיתא שם (צד ע"ב) וכמו שכ' הר"ן בב"מ גבי השבת אבדה דגם השעה שהוא מתעסק בהשבת אבדה חשוב ג"כ מצוה להיות זה בעידנא, ואכ"מ לברר ענין זה באריכות, וא"כ כאן קשה יבא עשה דכבוס וידחה ל"ת דהכנסת בגד טמא:

אבל אין זו קושיא כלל ע"פ מש"כ רש"י ז"ל בעירובין (קד ע"ב) ד"ה המכניס דמכניס טמא שרץ למקדש חייב כרת יעו"ש, א"כ הוי ל"ת שיש בה כרת ואין עשה דוחה לל"ת שיש בו כרת כדמסקינן ביבמות (ח.) בסוגיא דעליה, ולפ"ז בהכנסת פחות פחות מג' אף דהוי ביאה במקצת הא מסקינן בזבחים שם (לד ע"ב) דלענין מלקות איתמר דליכא עונש כרת בביאה במקצת רק לאו לבד, וכיון שאין כאן אלא לאו לבד שפיר אתי עשה דכבוס ודחי לל"ת, משא"כ אם הי' מכניסו שיעור ג' טפחים דהוי שיעור לטומאה דיש כאן שיעור בגד טמא והוי ביאת כולו והוי עליו חיוב כרת וא"ע דוחה לל"ת שיש בו כרת, אבל במכניס פחות מכשיעור שאין האיסור אלא משום דחשבינן הביאה במקצת כאלו נכנס כולו בזה אינו אלא לאו לבד ועשה דוחה אותו ומתורצת היטב קושית התוס', ויעויין תוס' שם ד"ה לענין שהקשו דאכתי איכא לאקשויי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה והיינו עשה דטבול יום, והיינו משום דשם הוי ג"כ עשה דטבול יום דבע"ק שאינו נכנס להר הבית יעו"ש (לב ע"ב) ובתוס' שם אבל בבגד טמא שאין איסור להכניסו להר הבית כמו שכ' התוס' שם טמא שרץ וטמא מת מותרין ליכנס בהר הבית ודווקא בבעל קרי אסור, וא"כ אין כאן אלא לאו גרידא דלא תבא דאיתקש לנגיעה ואין כאן לא כרת ולא עשה דוישלחו מן המחנה דכל זה אינו אלא בביאת כולו. וניחא ג"כ לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק (בפ"ג מה' ביאת מקדש הי"ז) דליכא כרת בכבוס בגדים, מ"מ במכניס שיעור טומאה איכא ג"כ עשה דוישלחו מן המחנה דדוקא מכרת מיעט בגדים יעויי' רמב"ם שם ובכ"מ. א"כ אין עשה דכבוס דם חטאת דוחה לל"ת ועשה משא"כ בביאת מקצתו אין כאן אלא לאו בלבד ותו לא, דבקרא דואל המקדש לא תבא דמיניה ילפינן דביאה במקצת שמה ביאה דאיתקש לנגיעה לא נכתב בו עשה וכמו שמה"ט אין בו כרת כמו כן אין בו עשה: ומעתה לא קשיא כלל מה שעמדנו למעלה (אות ט) דבכל בגד יכניסו פחות פחות מג' ולמה לו לקרוע ולהפסיד הבגד דלפי מה שנתבאר זה אינו, דבאמת יש כאן איסור דביאה במקצת אלא דעשה דכבוס דוחה אותו א"כ אין זה אלא במעיל דאי אפשר לקרעו משום לאו דלא יקרע דאותו אי אפשר לדחות משום דלא הוי בעידנא, אבל בבגד דעלמא או של מעיל אם לא הי' בו איסור דלא יקרע אי אפשר הי' להכניסו פ"פ מג' משום איסור דביאה במקצת ואי משום דעשה דוחה לל"ת זה אינו, דכיון דאפשר לקרוע ולטהרו ע"י קריעה אין עשה דוחה אותו דכל מקום שאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה לל"ת וכדאמר ר"ל גופיה וגם לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק (פ"ג מה' בי"מ הי"ח) דאינו לוקה על ביאה במקצת איסור מיהא איכא כמש"כ שם דלוקה מכת מרדות, ויבואר עוד לפנינו אי"ה, א"כ כל שאפשר לו תקנה בקריעה אין עשה דוחה לאיסור דביאה במקצת כיון שאפשר לקיים שניהם בהיתר, ונכון הכל בס"ד:

ב:

א) איברא לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק דביאה במקצת לא שמה ביאה ואין בה אלא איסור דרבנן כמו שנראה מדבריו שכ' דלוקה מכת מרדות, קשה לי הא אמרינן בזבחים לעיל שם (צד ע"ב) דבכל בגד שקורעו צריך לשייר בו כדי מעפורת דאי לא"ה לאו בגד הוא, ואף דאכתי הוא טמא מדרבנן בדשייר בו כדי מעפורת מ"מ כיון דמדאורייתא טהורה מותר להכניסה משום מצוות כבוס כמו שפירש"י שם, והשתא קשה כיון דעכ"פ גם בקורע ג"כ עובר איסור דרבנן א"כ אמאי צריך לקורעו ולהפסיד אותו יכניסו אותו פחות פחות מג' דג"כ לית בו איסור דאורייתא לדעת הר"מ בביאה במקצת, ואי משום דאיכא איסור דרבנן בביאה במקצת הא גם בקורעו ומשייר בו כדי מעפורת ג"כ עובר איסור דרבנן א"כ לחנם הוא מפסיד את הבגד ועוד גם כשלא משייר בו כדי מעפורת הוא ג"כ עובר באיסור דרבנן כדאמרינן בחולין (קכג.) דהא דטלית שנקרעה רובה טהורה אינה אלא בטבולת יום אבל בטמאה גם כשנקרעה רובה ג"כ טמאה והכא ע"כ בבגד שלא בטבול יום מיירי משום שאי אפשר להטבילו קודם הכבוס משום שצריך כבוס בעזרה ואם יטבילו מקודם הא שרייתו זהו כבוסו ואסור, ומצאתי שכ"כ המל"מ בפכ"ג מה' כלים, וא"כ כיון דכאן איסור דרבנן איכא בלא"ה הלא טוב יותר להכניסו פ"פ מג' ולא להפסיד הבגד, ואין לומר כמש"כ התוס' במגילה (יט ע"ב) לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן משו"ה בבגד קורעו וגם מכניסו פ"פ מג' משום דהוי תרי דרבנן, דכיון שקרעו אין כאן אלא טומאה דרבנן וגם במכניסו פ"פ מג' גם בבגד טמא דאורייתא לא הוי רק איסור דרבנן והוי תרי דרבנן, זה אינו, דמסתימת לשון המשנה ומדברי הרמב"ם משמע דהיכא שקורעו א"צ להכניסו פ"פ מג' וא"כ אין כאן אלא חד דרבנן בתרווייהו: ב) ומזה הי' נראה לי לומר דבר חדש דגם לדעת הרמב"ם דביאה במקצת לאו שמה ביאה מ"מ יש בה איסור מן התורה במכניס ידו לבד או פחות פחות מג' דכיון דידו או פחות פחות מג' שמכניס לפנים לעזרה ג"כ טמא דהא באדם שטמא כל חלקי גופו טמאין וגם היד טמאה וכן בבגד הטמא גם משהו ממנו טמא, אלא שאין חייב על הכנסת עזרה אלא בשמכניס שיעור טומאה באדם כל גופו ובבגד שיעור גע"ג, א"כ כשמכניס פחות מזה שהוא ג"כ טמא לענ"ד יש בו עכ"פ איסור מן התורה משום חצי שיעור לדידן דקימ"ל כרי"ו דח"ש אסור מן התורה וכדעת גדולי הראשונים ורוב רבותינו האחרונים ז"ל דח"ש אסור מה"ת גם בשאר איסורים דלאו אכילה וכמו שכ' רש"י כן בשבת (עד.) ד"ה וכי מותר. ולפ"ז מש"כ הרמב"ם ז"ל דבביאה במקצת אינו לוקה אלא מכת מרדות הוא משום שאין כאן מלקות דאורייתא משום שלא עבר על לאו גמור וע"כ אינו לוקה אלא מ"מ מדרבנן וכמו שכ' הרמב"ם (בפי"ד מה' מאכ"א ה"א) שאם אכל פחות מכשיעור מכין אותו מכת מרדות:

והשתא ניחא הא דבגד קורעו ולא מכניסו פחות פחות מג' משום דבביאה במקצת יש בה איסור דאורייתא משא"כ בקורע אין בו אלא איסור דרבנן וכיון שאפשר בקריעה שלא יעבור אאיסור מן התורה קורעו ואין מצות כבוס דוחה אותו:

ג) ועפ"י דברינו אלה אפשר לומר דר"ל דהוא מרא דשמעתא בזבחים (לג ע"ב) דביאה במקצת שמה ביאה הוא משום דאזיל בזה לטעמיה דס"ל ביומא (עג ע"ב) דח"ש מותר מן התורה, א"כ לדידיה במכניס פחות מכשיעור טומאה אין בו אלא איסור דרבנן משום ח"ש ולפ"ז הי' קשה אליביה אמאי צריך קריעה בבגד יכניסו פחות פחות מג' וכמו דאמר איהו גופיה תקנה זו במעיל שנקרע ואי משום דאית בה בפחות מכשיעור איסור דרבנן הא גם בקורעו ג"כ איכא איסור דרבנן וכנ"ל, וא"כ אין צורך להפסיד הבגד בחנם, וע"כ הוכרח ר"ל לשיטתו לחדש דביאה במקצת שמה ביאה ויש בזה איסור לאו דאורייתא, וע"כ אי אפשר בבגד דעלמא לקיים מצות כיבוס ע"י שמכניסו פ"פ מג' כיון שאפשר בקריעה שאין בו איסור דאורייתא, ולהרמב"ם ז"ל שפסק דביאה במקצת לאו שמה ביאה ג"כ ניחא משום דלדידן דקימ"ל כרי"ו דח"ש אסור מן התורה אין הכרח לסברת ר"ל בזה:

ד) ואם כנים אנו בדברינו אלה נרויח לכאורה להוכיח מזה שלא כסברת השאג"א בה' חמץ (סי' פא) שכתב דבחמץ פחות מכשיעור ליכא איסור מה"ת בבל יראה ותמצית סברתו הוא משום דהא דח"ש אסור מן התורה הוא משום דחזי לאיצטרופי, והאי טעמא לא שייך אלא באיסורי אכילה דקימ"ל אם אוכל כזית בכדי אכ"פ מצטרף וחייב, הרי שאם אכל עכשיו כ"ש כשיחזור ויאכל עוד בכדי שיעור אכ"פ עד שישלים עמו לכזית נמצא כ"ש שאכל כבר באיסורא אכל למפרע דהא איהו מצטרף ומשלים לשיעור אכילה, אבל גבי ב"י דאפי' אם ישלים לבתר זמן לשיעור כזית אינו עובר עליו אלא מכאן ולהבא וכ"ז ששהה אצלו פחות מכזית ליכא איסורא כלל למפרע, דאף לבתר שהשלימו לכזית אינו עובר על שהיות פחות מכשיעור דלשעבר אלא על להבא משעה שהשלים לכשיעור, וכיון דא"א לעולם שיבא לידי איסור שהי' זו של פחות מכשיעור לענין בל יראה לית לן בה יעו"ש, ולפי סברתו אין לדון גם כאן דין ח"ש שאסור מה"ת משום דכאן ג"כ לא שייך לכאורה חזי לאיצטרופי למפרע משום דכשיוסיף ויכניס כל שיעור טומאה אינו עובר למפרע אלא מכאן ולהבא משום שעכשיו הכניס כל שיעור טומאה אבל אינו עובר למפרע משעה שהכניס ח"ש, וא"כ לא הי' שייך בזה דין ח"ש לפי סברתו לכאורה: ה) מיהו נראה דגם לפי סברתו של הש"א ג"כ יש לדון בזה דין דח"ש דאסור מה"ת, דהנה יש להסתפק בטלית של ג' על ג' אם הי' מונח חצייה על פתח עזרה מבחוץ וחצייה על פתח עזרה מבפנים דעתה כמו שהיא מונחת לית כאן משום טומאה בעזרה משום דביאה במקצת היא ולא שמה ביאה אם בא אחד והכניס גם חציה השני לפנים בעזרה אם חייב מי נאמר כיון דעכ"פ עד עכשיו לא הי' כאן טומאה בעזרה משום דהוי ביאה במקצת ולא שמה ביאה והוא הכניס עתה כולה לפנים ונמצא דהוא עביד כולא איסורא וחייב משום מכניס טמא בעזרה או דנאמר להיפך דכמו שאנו אומרין דביאה במקצת לא שמה ביאה בהתחלת ההכנסה, ר"ל, באם מכניס רק מקצתה בתחלה דאמרינן דפטור משום שלא הכניס כולא שיעורא, הכ"נ נאמר להיפך אם מקצתה היתה מכבר מוכנסת לעזרה והוא בא והכניס מקצתה השניה דג"כ אינו חייב משום שהוא לא הכניס בו רק מקצתה וביאה במקצת לא שמה ביאה גם בסופו ונמצא שלא הכניסה כולה במקדש ואינו חייב משום שצריך שיעשה כל ההכנסה ולא מקצתה ומה לי בתחלה ומה לי בסוף, והוא לכאורה ספק עצום ראוי להתעורר בזה:

ו) והנראה להכריע דבר זה לצד הסברא האחרונה דאינו חייב בביאה במקצת גם בסופה והוא מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה' ביאת מקדש הכ"א) שכתב שם וז"ל הנצרך לענינינו, או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה כגון שהי' מת תחת אהל במקדש ונכנס הוא תחת האהל הר"ז חייב כרת שהרי ביאתו וטומאתו באין כאחת עכ"ל, ויעויי' מל"מ שספוקי מספקי ליה בדעת רבינו אם הא דביאתו וטומאתו כאחת הוי כטומאת חוץ ולא בעי שהי' או כטומאת פנים ובעי שהי' כשיעור השתחוויה, יעוש"ה: ואנכי הרואה דברי רבינו ז"ל נפלאתי הפלא ופלא על דבריו ז"ל שכתב שאם הי' מת באהל המקדש ונכנס הוא תחת האהל ה"ז "ביאתו וטומאתו כאחת" שהר"ז סותר סוגיא ערוכה בגמ' דנזיר מ"ג דאיתא התם דלא משכחת לה שיהי' חייב על לאו דלא יטמא ואלאו דלא יבא שתים שיבאו כאחת משום דכיון שהכניס חוטמו או אצבעות רגליו בבית כבר נטמא וליכא משום בל יטמא אלא משום בל יבא לבד אם לא שנכנס בשדה תו"מ ופרע עליו את המעזיבה או כשנכנס כשהוא גוסס יעו"ש בגמ' ובתוס' מעתה הפליאה נשגבה בדברי רבינו שכתב דאם נכנס לאהל במקדש הוי ביאתו וטומאתו כאחת הלא בזה ג"כ הטומאה קודמת דמכיון שנכנס חוטמו תחת האוהל כבר נטמא בחוץ ועדיין אינו חייב על ביאתו במקדש רק כשנכנס כולו וא"כ הוי טומאת חוץ קודמת דהא נטמא קודם שנכנס למקדש ולא הוי ביאתו וטומאתו כאחת:

ז) משום זה נראה להוכיח מכאן דדעת רבינו דכמו דביאה במקצת ל"ש ביאה בתחלתה כמו כן בסופה ג"כ לאו שמה ביאה משום דצריך ביאת כולו בין בתחלתו בין בסופו, והשתא שפיר כתב רבינו דטומאתו וביאתו באין כאחת והיינו דהכנסת חוטמו או אצבעותיו באין כאחת עם הטומאה, ואם כן אם נאמר דהיכא דבאים כאחת לא חשיבא טומאת חוץ והוי טומאת פנים וצריך שהי' כמו כן בנכנס תחת האהל כיון דהכנסת חוטמו או אצבעותיו באו כאחת עם הטומאה ונמצא דמקצתו אינו אלא טומאת פנים, וא"כ אף ששאר הגוף כבר נטמא קודם שנכנס מ"מ כיון שחסר ביאת כ"ש היינו ביאת חוטמו שלא נטמא קודם ביאתו שוב אינו חייב על ביאת גופו אח"כ משום שביאת גופו אחר שנטמא חסר מיהא ביאת חוטמו, וביאת מקצתו לאו שמה ביאה, א"כ שוב אינו חייב על ביאת גופו אח"כ משום טומאת חוץ משום דהוי ביאת מקצתו וזהו שכ' רבינו שהרי ביאתו וטומאתו באין כאחת, ואין שייך לומר כאן רובו ככולו ואף אם חסר משהו יהי' ג"כ טומאת חוץ, זה אינו דרובו ככולו לא אמרינן אלא בתחלתו, ר"ל, היכא שנכנס רובו אף למ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה, מ"מ בביאת רובו מחייב משום שכל שנכנס רובו חשוב כאלו נכנס כולו, כמו שכ' רש"י ביבמות (קג ע"ב) ד"ה מאי לאו דהא דסגי ברובו היינו משום דשדי מיעוטא בתר רובא והוי כמאן דעיילי כולה יעו"ש, אבל כאן כיון שמקצתו מקודם לא הי' טומאת חוץ שוב אי אפשר לומר במה שנכנס רובו דהוי ככולו דאף אם נכנס כולו מ"מ אותו משהו שחסר מקודם ליתיה משום דאותו משהו כבר הי' עליה טומאת פנים ושוב ליכא טומאת חוץ בכל הגוף והר"ז כמו שנכנס מאחוריו לבית המנוגע חוץ מחוטמו דטהור כמו דאיתא בשבועות (יז ע"ב) דכיון דלא אמרינן בזה רובו ככולו, כמ"ש התוס' שם יעוש"ה, שוב גם משהו מהחוטם שחסר שוב לא הוי חשוב כולו והכ"נ הכא היכי שהחוטם נכנס מקודם והוי עליו טומאת פנים שוב אין טומאת חוץ על כל הגוף משום שחסר אותו משהו שבחוטם, ודוק בזה כי הדברים ברורים:

מעתה לפ"מ שנתבאר מוכח מדברי רבינו דכמו שאנו אומרין ביאה במקצת לאו שמה ביאה בתחלת ביאתו כמו כן אמרינן דלאו שמה ביאה גם בסופה, ונפשט הספק שנסתפקנו בבגד שחציו מונח על פתח העזרה בפנים וחציו מבחוץ דלפ"מ שנתבאר א"ח על ההכנסה וכיון שבתחלת ההכנסה לא עשה הוא אלא היתה מונחת שם מקודם וא"כ הוא לא עשה רק מקצת הכנסה וצריך שיכניס כל ההכנסה דביאה במקצת לא שמה ביאה:

ח) ואחר שלמדנו כ"ז נמצא דבכל טמא שנכנס למקדש או שהכניס דבר טמא למקדש אין החיוב דווקא על סוף הכניסה אלא על כולה ואם לא היתה תחלת הכניסה באיסור שוב אינו חייב על סופו משום דהוי ביאה במקצת בסופה ולא שמה ביאה כמש"כ ונמצא דבכל טמא הכניסה מתחלתה ועד סופה הוא האיסור ולא סוף הכניסה לבד ולפ"ז מה שחייב כל טמא שנכנס למקדש הוא משום תחלת הכניסה וסופה ומצטרפים שניהם יחד כדי להתחייב. מעתה כיון שבאמת בכל ביאת טמא למקדש צריך ג"כ לצרף תחלת הכניסה כדי שיתחייב על כניסת כולו א"כ אין זה דומה ללאו דב"י וב"י שכ' השאג"א שאין בזה משום ח"ש משום דשם אין האיסור אלא מכאן ולהבא ולא למפרע, אבל במכניס דבר טמא למקדש מקצתו ואח"כ כולו ע"כ צריך לצרף עמו גם מקצת הכניסה דאל"כ לא הי' מתחייב על סופו משום דגם סופו ג"כ הוי ביאה במקצת אם לא שנצטרף עמו תחלתו ונמצא שמה שנתחייב על סופו הוא משום שמצטרף למפרע גם תחלתו, א"כ יש כאן בהכנסת טומאה למקדש צירוף למפרע כמו בכל ח"ש, א"כ שפיר יש לדון בביאה במקצת שאסור מה"ת משום ח"ש כמו בכל אסורים, והבן כי הדברים עמוקים ונכונים לכאורה: ט) ואין זה דומה למה דאיתא בשבת (צד ע"ב) בתולש סימני טומאה דבאחת משתים דברי הכל חייב אף דסימני טומאה דווקא שתי שערות הן מ"מ כיון שנוטל אחת מהן חייב, והכ"נ לכאורה י"ל כיון דבהכנסת מקצתה האחרונה הוא מביא הטומאה לעזרה על זה הוא חייב וכל החיוב הוא על סופו שאז מכניס טומאה לעזרה, זה אינו דשם אין האיסור על עצם התלישה אלא על טהרת הנגע וכיון שתולש שער אחד ומטהרו שוב חייב, כיון דמ"מ טיהר את הנגע באיזה אופן שיהי' וכמו כן לענין שבת שם במוציא חצי זית ממת ג"כ חייב דשיעורי שבת לא נאמרו אלא לפי חשיבותם, וכיון דבחצי זית ג"כ מוציא את הטומאה חשיב ג"כ להתחייב בחצי זית כיון דע"י אותו ח"ז הוא מטהר את הבית שוב חייב עליו כיון דחצי זית זה יש לו חשיבות, משא"כ כאן דעל ביאה קפיד רחמנא וכיון דביאה במקצת ל"ש ביאה שוב אינו חייב על מקצתו גם בסופו דכל שלא עשה כולה ביאה א"כ לא עשה אלא מקצתו והוי רק ח"ש ואינו חייב עליה: ג:

א) מיהו כ"ז כתבנו לפי הבנת התוס' בזבחים (צה.) שהקשו בהא דמעיל דמכניסו פחות פחות מג' דליחייב משום ביאה במקצת למ"ד שמה ביאה, וכבר כתבנו ביישוב קושיתם לפי דרכם דברים נכונים בעז"ה. אולם לענ"ד בעיקר קושיתם לולא דבריהם ז"ל הייתי אומר דלא שייך כאן כלל דין דביאה במקצת, והוא ע"פ מה דאיתא בשבועות (טז ע"ב) דבטומאה בעזרה מתחייב בשני אופנים אם ע"י טומאת חוץ שנטמא מקודם ואח"כ נכנס לעזרה או ע"י טומאת פנים והחילוק הוא דבטומאת חוץ חייב אף בלא שהי' ובטומאת פנים אינו חייב אלא בשהי', והטעם הוא ע"פ מש"כ התוס' שם (טז ע"ב ד"ה תנהו) דבטומאה לעזרה איכא תרי קראי, חד ואל המקדש לא תבא והוא בטומאת חוץ דהחיוב הוא משום ביאה בטומאה וא"צ שהי' כלל משום שאין החיוב משום שנשתהה במקדש וטמא את המקדש רק החיוב הוא משום הביאה לבדה, ועוד איכא קרא דולא יטמאו את מחניהם והיינו בטומאת פנים אף שנכנס טהור מוזהר הוא שלא לטמאות עצמו כדי שלא יטמא מקדש ה' או שלא ישהה בטומאה במקדש ובזה גמרינן שהי' שאינו חייב אלא כששהה שיעור השתחוואה, ובגמ' שם איבעי לן אי גמירא שהי' דווקא לקרבן או גם למלקות משום דשם החיוב הוא לא על הכניסה דהא נכנס כשהוא טהור רק על שהיתו במקדש ובזה הלכתא גמירי דצריך איזה שיעור, וע"כ כ' המל"מ (בפ"ג מה' ב"מ הי"ט) דבנכנס דרך אחוריו שאינו חייב משום ביאת מקדש משום דדרך ביאה אסרה תורה מ"מ בששהה חייב משום שלא יטמאו את מחניהם, אף שאין כאן משום ביאה מ"מ חייב משום טומאה בעזרה דלא גרע מטומאה בפנים, ודברים ברורים הם:

ב) מעתה נלענ"ד דכל עיקר הדין דביאה במקצת אם שמה ביאה או לא, לא נאמר אלא לענין דין ביאה כלומר בטומאת חוץ והוא מתחייב על ביאתו בזה אמר ר"ל דביאה במקצת שמה ביאה ויליף לה מדאיתקש לנגיעה אבל בלאו דלא יטמאו את מחניהם דעיקר איסור זה לא נאמר אלא על השהאת הטומאה בעזרה בזה הכל מודים דביאה במקצת לא שמה ביאה, וראי' לדבר למאן דס"ל דביאה במקצת ל"ש ביאה משום דלא מקיש לנגיעה קשה נהי דס"ל דביאה במקצת ל"ש ביאה ולא קרינן בה ואל המקדש לא תבא משום דלא הוי ביאה מ"מ יתחייב משום דלא יטמאו את מחניהם דלא נאמר כאן לשון ביאה כלל, א"ו דמשום לא יטמאו את מחניהם ודאי ליכא כל שאינו מכניס כל שיעור טומאה דכיון שאינו מכניס שיעור טומאה שוב אין אני קורא בו ולא יטמאו את מחניהם דהא לא הכניס כל טומאה כלל ורק בלאו דביאה נחלקו וס"ל לר"ל דביאה במקצת שמה ביאה משום דיליף לה מהיקישא דנגיעה וזה אין לומר דכיון דיליף מנגיעה לענין ביאה הכ"נ ילפינן לענין לאו דלא יטמאו את מחניהם, זה אינו לפי המסקנא דמסקינן לענין מלקות אתמר ופירש"י דליכא כרת משום דכי איתקש ביאה לנגיעה לאזהרה איתקש כדכתיב לא תבא אבל לעונש לא דאין עונש בנגיעה יעו"ש הכ"נ בלאו דלא יטמאו דלא כתיב כלל אצל נגיעה ולא איתקש לנגיעה מהיכי תיתי לומר דילפינן מנגיעה כיון דלא איתקש כלל לנגיעה:

ג) וכיון שזכינו לזה דבמקצת ליכא לאו דלא יטמאו את מחניהם כלל רק משום לא תבא נגעו בה למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה, לזה לענ"ד נראה ברור דלאו דלא תבא לא נאמר אלא באדם טמא שנכנס למקדש דקרא דכתיב ביולדת כתיב ומניה ילפינן לכל הטמאין והכל בביאת אדם טמא בעצמו למקדש דמוזהר הוא בלאו דלא תבא אבל במכניס דברים טמאים למקדש לא שייך כלל קרא זה, דמי שמכניס טמא לעזרה אין כאן לא תבא כלל דהא הוא טהור הוא וכשנכנס בטהרה נכנס ואטו לא תביא כתיב דמשמע דלא יכניס דברים טמאים למקדש הא לא תבא כתיב דהוא עצמו לא יכנס בטומאה אבל במכניס טמא שרץ למקדש אין כאן משום לא תבא, ואזהרת כלים ובגדים נפקא לן מקרא דלא יטמאו את מחניהם כדאיתא בעירובין (קד ע"ב) דשם כתיב ולא יטמאו את מחניהם וישלחו מן המחנה כל צרוע וכו' וכל טמא לנפש דסתמא כתיב דכל טמא חייב בשלוח וגם לא יטמא בטמא את מחנה שכינה דבזה נכלל הכל גם כלים ובגדים טמאים דכיון שמכניס טמא למקדש הרי הוא מטמא מחנה שכינה, ואין חילוק בין אדם לכלים אלא דלדעת הרמב"ם ז"ל אינו חייב כרת אלא על רחיצת גופו ולא על כבוס בגדים, אבל קרא דלא יטמאו כולל הוא כל הטמאים. מעתה אחרי שנתבאר דבלאו דלא יטמאו את מחניהם לא נחלק ר"ל דביאה במקצת ל"ש ביאה דבזה אין האיסור משום הביאה ורק עיקר האיסור הוא משום טומאת מחנה שכינה אם משהה בו דבר טמא, וכל שאינו מכניסו כולו אין כאן טומאה במחנה כלל, לפ"ז בכלים טמאים דאזהרתם הוא משום ולא יטמאו את מחניהם ולא משום ביאה דאין איסור ביאה בכלים ובגדים וכמש"כ א"כ במכניס פחות פחות מג' הכל מודים דאין כאן איסור ביאה כלל כיון שאינו מכניס שיעור טומאה ליכא משום דולא יטמאו את מחניהם, וזה ברור לענ"ד:

ד) ולפי האמור בזה דבהכנסת בגדים טמאים למקדש אין כאן משום לא תבא כלל אלא משום לאו דולא יטמאו את מחניהם, לפ"ז נראה במכניס חציו של שיעור טומאה לא שייך כלל לאסור משום ח"ש דאסור מה"ת, דלפ"מ שנתבאר דבכלים האיסור הוא שלא יטמא את המקדש ולא משום עצם הביאה, לפ"ז בבגד גע"ג שהי' מונח חציו בפנים וחציו בחוץ ובא אחד והכניס חציו השני לפנים לא שייך לדון בזה ביאה במקצת ל"ש ביאה גם בסופה, משום דכאן אין החיוב משום ביאה דנדון דאין כאן כולה ביאה רק עיקר האיסור הוא משום דיש כאן טומאה במחנה שכינה על ידו, א"כ כיון דמקודם לא הי' כאן טומאה ועכשיו שהכניס חציו השני יש כאן טומאה הוא עביד כולא איסורא שהוא הכניס הטומאה למקדש דמקודם לא הי' כאן טומאה ועכשיו יש כאן, ועיקר האיסור ע"ש סופו משום שיש כאן טומאה במקדש, א"כ ודאי חייב על זה והר"ז דומה לתולש סימני טומאה שהבאנו לעיל משבת (צד ע"ב) דבאחת משתים לד"ה חייב משום שעיקר האיסור הוא על הטהרה וחייב כל שמטהר, והכ"נ להיפך עיקר האיסור הוא משום טומאה וחייב כל שמכניס מקצתו השניה דעי"ז באה טומאה לעזרה וא"צ כלל להצטרפות תחלת ההכנסה, זכר לדבר חופר בור ט' ובא אחר והשלים לעשרה שהאחרון חייב למיתה וד"ה יעוי' ב"ק (נא.), ולפ"ז לא שייך לדון בביאת מקצתה בתחלה משום ח"ש משום שאין כאן ח"ש כלל דכל שלא נכנס כל שיעור טומאה למקדש אין כאן טומאה במקדש וממילא ליכא איסור משום ח"ש דליכא ח"ש כלל, ועוד דממילא שייכא כאן סברת השאג"א דכיון דבסופה א"צ כלל להצטרפות תחלתה כמש"כ שוב ל"ש לדון בזה משום ח"ש כמו בב"י:

מעתה תתעורר קושיתנו דלעיל (סי' ב אות א) ביתר שאת, דלפי מה שנתבאר אין לדון בהכנסת בגדים טמאים במקצת בתחלתו משום ח"ש ואין כאן איסור מה"ת כלל אף למ"ד ח"ש אסור מה"ת, א"כ הדר קשה למאי צריך לקרוע הבגד יכניסו פחות פחות מג' שאין כאן אלא איסור דרבנן, ואפשר לפ"ז דאף איסור דרבנן אין כאן דאין ראי' ממה שכ' הר"מ ז"ל דלוקה מכת מרדות על ביאת מקצתו דלפי האמור אין ראי', דהר"מ ז"ל לא כתב זה אלא באדם טמא שמכניס ידו, דבזה יש לדון משום חצי שיעור דבו בלאו איסור דולא יטמאו וכו' יש בו ג"כ איסור משום לא תבא ובאיסור דלא תבא דהקפידא היא על עצם הביאה שפיר יש לדון במקצתה משום ח"ש משא"כ בכלים שעיקר האיסור הוא משום לא יטמאו כל שלא הכניסו כולו ואין כאן טומאה ליכא משום ח"ש כלל, ואפשר דגם איסור דרבנן ליכא, וכה"ג דאמרינן בזבחים (צא ע"ב) כיבוי במקצת לא שמה כיבוי, ופירש"י דלא קפיד קרא אלא אאש תמיד תוקד על המזבח, ואף לפי המסקנא התם היינו משום דס"ל דלא תלוי כלל באש תמיד ואיסור בפני עצמו הוא אבל עכ"פ חזינן דהיכא דקפיד קרא מקצתה לאו כבוי הוא כלל, והבן, ויעו"ש היטב ואכ"מ:

ה) איברא דלכאורה יש לדון בזה לפי סברת רב נחמן בשבת שם דגם בנוטל אחת משלשה ג"כ חייב משום תולש סימני טומאה משום דאהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתא אזלא לה טומאה יעו"ש, א"כ גם בביאה במקצת ומכניס פחות מג' יש לומר דחייב אף דעתה אין כאן טומאה, מ"מ הא אהני מעשיו שאם יכניס את השאר יהי' כאן טומאה ואהני מעשיו לענין זה. איברא במכניס ידו בעשרה שפיר יש לומר דלמ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה דפטור גם לרב נחמן משום דזה דומה לחצי זית ממת גדול שגם ר"נ מודה שפטור וכמו באחת מארבע דג"כ ר"נ מודה שפטור משום דהוי כמו חצי זית ממת גדול וכמו שכ' התוס' שם דאינו חייב אלא בשמוציא שיעור, שאם יוציא עוד שיעור כמותו יהי' מהני מעשיו אבל במת גדול לא, והכ"נ במכניס בהן ידיו או בהן רגליו שאם יכניס עוד שיעור כמות ידיו או בהונותיו ג"כ לא יהי' ביאת כולו ופטור גם לר"נ, אבל במכניסו פחות פחות מג' דאם יכניסו עוד משהו וישלים לכשיעור ג' אז יהי' חייב א"כ אהני מעשיו במה שהכניס קודם כדי להצטרף לשיעור טומאה בעזרה, מיהו אין זה קשה כ"כ דאולי נאמר באמת דלר"נ אסור להכניס פחות פחות מג' משום דאהני מעכשיו ור"ל דאמר מכניסו פחות פחות מג' הוא משום דס"ל כרב ששת בשבת שם דכל היכי דלא אהני מעשיו עכשיו אין כאן חיוב כלל והכי קימ"ל כמו שפסק הרמב"ם בפ"י מה' טו"צ ה"א יעוש"ה:

אולם יש לחלק דשם בקוצץ בהרת אין האיסור משום שמטהר את הנגע בלבד דהא גם בנגעים טהורים ג"כ איכא איסור לאו בקוצץ בהרתו, כמו דאיתא בשבת (קלב ע"ב) לדעת רש"י ז"ל שם וכן היא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' טו"צ הנ"ל, (ולא כדעת התוס' בשבועות ד'. ד"ה בקוצץ יעו"ש) אף דבלא"ה טהור הוא ולא הועילו מעשיו כלום אלא עיקר האיסור הוא כמו שמפורש בקרא השמר לך בנגע וכו' לעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים והיינו שהקפידה תורה שיהו כל עניני נגעים נחתכים ע"פ הכהנים ולא ע"פ עצמו ולא ישתדל כלל בעצמו להנצל מהם בין טמאים ובין טהורים אלא הכל יהי' ע"פ הכהנים, וע"כ גם בנוטל אחת משלש ס"ל לר"נ אף דעדיין לא הועילו מעשיו מ"מ כיון דאי משתקל אחריתי מהני מעשיו שוב נמצא דעושה דבר בנגעים שלא ע"פ הכהנים ודבר זה אסרה תורה, אבל בהכנסת טומאה למקדש עיקר האיסור הוא משום טומאה דלא יטמאו את מחניהם כתיב א"כ כ"ז שלא הכניס כל שיעור טומאה אינו חייב דלא יטמאו את מחניהם אמ"ר והוא לא טימאו כלל כיון שלא הכניס כדי שיעור, ובפשוטו הוא החילוק דבבהרת החיוב הוא בשלילה כלומר על ששולל הוא את הנגע וממעטה וע"כ כל שממעטו אף דעדיין לא הועיל לענין טהרה הוא חייב, אבל בטומאה במקדש האיסור הוא בחיוב, כלומר, בהשהאת והכנסת טומאה למקדש וכל שלא הכניס כדי שיעור אין כאן הכנסה ודו"ק:

איך שיהי', לפ"מ שנתבאר במכניס פחות פחות מג' אין לדון בזה לאסור משום ח"ש ואפשר דגם איסורא דרבנן לא הוי א"כ הדר קשה קושיא הנ"ל אמאי צריך לקרוע הבגד יכניסו פחות פחות מג' כעצת ר"ל במעיל ואין כאן איסור כלל. ולפנינו יבואר אי"ה יישוב נכון לקושיא זו:

ו) והנה דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה' בי"מ הי"ז) דבכלים שהן ראשון לטומאה אין בו לאו דהכנסת דבר טמא למקדש ולענ"ד דמקור מקומו טהור של רבינו ז"ל הוא מגמ' דחולין (ב ע"ב) האי טמא דאיטמא במאי אי דאיטמי במת חלל חרב הר"ה כחלל ויעוי' רש"י ז"ל שם שנדחק בזה דאף אם הוא ראשון לטומאה ג"כ מטמא בשר, אולם הרמב"ן בחי' שם הביא פי' הראב"ד שהקושיא היא דחלל חרב הרי הוא כחלל והוא נעשה אב הטומאה, א"כ חייב משום מכניס טמא למקדש הרי מבואר כדעת הרמב"ם דדווקא בכלים שנעשו אב הטומאה חייב משום מכניס טומאה למקדש אבל לא בכלי שהוא ראשון לטומאה, והראב"ד ז"ל דחק שם לשיטתו דס"ל דגם בראשון לטומאה חייב דקושית הגמ' היא למאן דפליג על שמואל וס"ל דמכניס טמא שרץ למקדש פטור מ"מ באב הטומאה חייב, אולם לדעת הרמב"ם א"צ לזה וס"ל דאף לשמואל אינו חייב אלא בכלים שהם אב הטומאה, ומה שאמר שמואל בעירובין שם המכניס טמא שרץ למקדש חייב היינו באדם וכדעת רבינו וכמו שביאר הכ"מ שם:

ובזה נראה ליישב גירסת הר"ח בעירובין שם (תוד"ה לא) שהקשו לגרסתו דגרס דכו"ע פטור א"כ מ"ט דמ"ד בהמיינו הא בהמיינו איכא איסורא דאורייתא להשהותו במקדש שיש לו טהרה במקוה ובשרץ עצמו ליכא איסור דאורייתא כיון שאין לו טהרה במקוה, יעו"ש בסוגית הגמ' ובתוס', ולפי האמור לק"מ דדעת ר"ח כדעת הרמב"ם דבכלים שהם ראשון לטומאה אין בו איסור הכנסת טומאה למקדש א"כ בהמיינו שנגע בשרץ אינו אלא ראשון לטומאה, כמו שכ' רש"י ז"ל במשנתנו שם א"כ אין בזה איסור משום טמא שרץ במקדש, וע"כ הא דאמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב הוא באדם שטמא שרץ אבל לא בכלים, וכמו שכ' הכ"מ שם, וא"ש גירסת הר"ח ואפשר שהיא גרסת הרמב"ם ז"ל ומכאן הוציא דינו:

ז) אולם לענ"ד שיטת התוס' בעירובין שם צריכה ביאור דמשמע מדבריהם דניחא להו למ"ד שם המכניס שרץ למקדש חייב מה שמטמא את האבנט ומרבה את הטומאה כדי להוציא את השרץ, והוא לענ"ד בפשוטו תמוה וכי אם נמצא שרץ במקדש מותר לאדם להכניס טומאה לשם ולהכניס טמא שרץ למקדש כדי להוציא את השרץ, וא"כ איך הוא מותר לאחוז את השרץ בהמיינו, הא מטמא להאבנט ונמצא שמכניס טמא שרץ למקדש, וגם במטמא בפנים ג"כ חייב כדאיתא בשבועות י"ז ובמטמא במזיד א"צ שהי' כמו שכ' התוס' (שם עא) כמו בנזיר ובביה"ק וקבל עליו נזירות יעו"ש, והכ"נ כיון שמטמא את האבנט הרי הוא עובר בלאו דלא יטמאו את מחניהם, והרי בהשהאת השרץ שנמצא במקדש אינו עובר אלא בעשה דוישלחו מן המחנה בשב ואל תעשה ובטומאת האבנט בידים הוא עובר ג"כ בלאו דלא יטמאו את מחניהם בידים והיך אפשר שיעבור אלאו דטומאת אבנט בידים משום השהאת שרץ במקדש שהוא בשב ואל תעשה. ודוחק לומר דכיון דטומאת האבנט באה בשעה שאוחז את השרץ א"כ הוי הכל טומאה אחת ואינו אלא כמוסיף על הטומאה אבל לא מכניס בפני עצמה, דזה דוחק, ועוד דגם כה"ג אסור משום דמרבה את הטומאה והא בשבת מרבה בשיעורין ג"כ חייב כדאיתא במנחות (סד.) דאם אמדוהו בגרוגרת אחת וקצר כשתי גרוגרות בב"א חייב משום מרבה בשיעורין יעו"ש, והכ"נ אסור משום מרבה בשיעורין ומרבה בטומאה, ואין זה דומה לכהן שמותר לטמאות לאחרים בשעה שעוסק במת קרובו, כיון שאינו מוסיף טומאה על טומאתו דשאני התם דכתיב קרא דולא יחלל וממעטינן פרט לזה שמחולל ועומד כדאיתא בנזיר (מב ע"ב), אבל כאן לא כתיב קרא והוי ככל איסורין שבתורה שאם מרבה בשיעורין אסור מדאורייתא, ואכ"מ להאריך בדין מרבה בשיעורין ובשיטת הר"ן והרשב"א בביצה. ואף לדעת הרשב"א דס"ל דריבוי שיעורין מדרבנן היינו דווקא בעושה בב"א כמו מבשל לחולה בשבת שמותר להרבות מתחלה יותר ממה שצריך לחולה, אבל אחר שהעמיד הקדירה על האש ואח"כ הוסיף בקדירה שלא לצורך החולה גם להרשב"א אסור מדאורייתא וחייב חטאת, כמו שכ' הרשב"א בחי' לחולין (ד' טו ע"ב), וא"כ הכא הוי כמוסיף אח"כ דודאי אסור מדאורייתא, ולענ"ד הדבר תמוה מאד ואין אתי ספרי המפרשים לעיין אם נתעוררו בזה:

ח) והי' לכאורה לומר בדעת התוס' דס"ל דכיון שיש כאן שרץ במקדש ומוטל על הכהן הרואה להוציאו מהמקדש וקאי במצות עשה דשלוח משום וישלחו מן המחנה, ואם ימתין עד אשר ימצא צבת של עץ הוא בין כה משהה את הטומאה ומבטל את העשה של שלוח משום דכל רגע ורגע קאי במצוה דשלוח, לפ"ז יש לומר דאתי עשה דשלוח של השרץ ודחי לל"ת דלא יטמאו את מחניהם של טומאת אבנט, וכיון שבשעה שאוחז את השרץ באבנט כדי להוציאו הוא מתעסק ומקיים מצות שלוח הוי שפיר בעידנא ודוחה לל"ת דלא יטמאו:

מיהו יש לפקפק בזה דכמו שיש בזה עשה דשלוח של השרץ הנמצא, כמו כן יש כאן עשה דוישלחו מן המחנה במטמא את האבנט ואם מטמא את האבנט הרי הוא עובר בעשה ול"ת א"כ אין עשה דוחה לל"ת ועשה:

ט) והי' נראה בזה ע"פ המבואר במכות (טו ע"ב) דלר"ל דס"ל קיימו ולא קיימו הוי לאו דלא יטמאו את מחניהם לאו הניתק לעשה, דגם לאו שקדמו עשה ג"כ הוי לאו הניתק לעשה, יעו"ש ברש"י (ד"ה קיימו) ובתוס' (ד"ה מידי), דלר"ל אינו לוקה אלאו דלא יטמאו רק אם התרו בו לצאת ולא יצא, וא"כ לר"ל העשה של וישלחו הוא אחר שנכנס בטומאה קאי בעשה דוישלחו להוציא את הטומאה, אבל כל זמן שלא נכנס או שלא נטמא לא שייך כלל עשה דוישלחו, ולפ"ז אין במטמא את האבנט איסור עשה דוישלחו, דקודם שטימא את האבנט ליכא כלל עשה דוישלחו שיהי' מוזהר בעשה שלא יטמא את האבנט, דהעשה אינו אלא לאחר שנכנס בטומאה למקדש ישלחו אותו מחוץ למקדש, ולפ"ז במטמא את האבנט בשעה שמטמא אין כאן אלא לאו לבד דלא יטמאו ולאח"כ הוא דחל עליו העשה, וא"כ שפיר דחי עשה דוישלחו דשרץ ללאו דלא יטמאו את האבנט ותיכף באמת שיטמא את האבנט הוא מתעסק בשלוח שניהם השרץ והאבנט, א"כ לא עבר כלל אעשה דוישלחו משום אבנט, וא"ש ג"כ לפמש"כ הטו"א בר"ה דל"א עשה דחי ל"ת אלא בשמקיים העשה באותו דבר שעובר עליו אל"ת, ולכאורה לפי סברא זו לא הי' שייך כאן לומר עשה דוחה לל"ת דלאו דלא יטמאו הוא עובר בהאבנט והעשה דוישלחו הוא מקיים בהשרץ וא"כ אין זה באותו דבר שעובר, אבל לפמש"כ באמת כשמטמא הוא מחוייב בשלוח ג"כ של האבנט א"כ מקיים ג"כ עשה דשלוח גם בהאבנט: והיינו יכולין לומר עוד בזה דר' יהודא דס"ל התם שמוציא בצבת של עץ משום דשהויי טומאה עדיף מאפושי טומאה הוא אזיל בזה לטעמיה דס"ל במכות (טז שם) שלא מעיקרא משמע, ומשמע לכאורה מזה דס"ל בכל מקום דלאו שקדמו עשה לוקין עליו שאין זה ניתק לעשה כלל, וא"כ הכ"נ ס"ל דוישלחו קודם הוא ללאו, א"כ בשעה שמטמא את האבנט הוא עובר בל"ת ועשה של וישלחו משום האבנט שבשעה שמטמא עובר ג"כ בעשה זאת וע"כ אין עשה דשלוח של שרץ דוחה לל"ת ועשה של אבנט וע"כ ס"ל אשהויי טומאה עדיף:

אולם באמת י"ל דכאן הכל מודים דבטימוא האבנט ליכא אלא לאו לבד ולא עשה ואף למ"ד דעשה דוישלחו הוי לאו שקדמו עשה דזהו דווקא בשנטמא כבר דאז גם קודם שנכנס קאי בעשה דוישלחו היינו שלא יכנס בטומאה, אבל בדבר שלא נטמא עדיין ודאי לא שייך לומר דיהא בעשה דוישלחו דהא כ"ז שלא נטמא לא שייך עשה דוישלחו דהא אינו טמא דישלחו אותו, וא"כ בדבר שנטמא בפנים אין העשה חל רק אחר שיטמא אותו, וכן כתב הריטב"א במכות שם דבטומאת פנים ודאי הוי הלאו קודם במעשה לעשה דוישלחו, ורק אחר שנטמא הוא חייב בשלוח, וא"כ אין באיסור טומאת פנים רק לאו לבד ולא עשה וא"כ בהוצאת שרץ מעזרה שכבר נתחייב בשלוחו בעשה ובאבנט עדיין ליכא לעשה דוישלחו, וא"כ אינו אלא לאו לבד שפיר אתי עשה ודחי לל"ת דולא יטמאו את מחניהם ושפיר כתבו התוס' דלמ"ד דשלוח שרץ מדאורייתא יוכל לטמאות את האבנט כדי להוציא את הטומאה משום דאתי עשה ודחי לל"ת:

י) וע"פ האמור נראה דפלוגתא זו של ר"י ורי"ו ב"ב דר"י ס"ל דלהשהות את הטומאה עדיף ומוציאה בצבת של עץ, ור"י ב"ב ס"ל שאוחזו בהמיינו ומוציאו דלאפושי טומאה עדיף, אחר העיון נראה דתליא במחלוקת ששנינו בזבחים (פ ע"ב) ומייתי לה בעירובין (ק.) הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין במתן ד', דר"א ס"ל דינתנו במתן ד' ור"י ס"ל דינתנו במתן א' דר"א ס"ל דאם יתן במתן א' הרי הוא עובר בבל תגרע וע"כ טוב יותר ליתן במתן ד' ואי משום בל תוסיף הרי אתי עשה דמתן ד' ודחי לל"ת דבל תוסיף (כמו שפרש"י), ורי"ה ס"ל להיפך דינתנו רק במתן א' משום שאם יתן במתן ד' הרי הוא עובר בבל תוסיף, ופי' שם התוס' שהביא בגליון הש"ס מתשו' מוהרי"ק דהטעם דלא ס"ל לר"י דדוחה לל"ת דבל תוסיף משום דס"ל דהוי ל"ת שבמקדש ואינו נדחה יעו"ש, ולפ"ז נראה דהכ"נ נחלקו במחלוקת זו דר"י ס"ל כרי"ה דאין עשה דוישלחו דוחה ללאו דלא יטמאו משום דהוי ל"ת שבמקדש וע"כ לשהויי טומאה עדיף אבל ריוב"ב ס"ל כר"א דעשה דוחה לל"ת דבל תוסיף והכ"נ דוחה לל"ת דלא יטמאו, וע"כ ס"ל דלאפושי טומאה עדיף ודוחה עשה דוישלחו דל"ת דולא יטמאו, ושוב מצאתי כן בס"ד בירושלמי סו"פ בתרא דעירובין דתלה בהדיא פלוגתא זו במחלוקת ר"א ורי"ה והיינו כמ"ש ושמחתי שכוונתו אל האמת ת"ל, יעו"ש היטב: יא) אולם לדעת רש"י ז"ל דס"ל דגם על טומאת בגדים הוי בכרת עדיין לא אתי שפיר דאיך אפשר דעשה דוישלחו ידחה לל"ת דלא יטמאו דהוי בכרת וא"ע דוהה לל"ת שיש בה כרת כדמסקינן ביבמות בסוגיא דעליה:

אמנם גם זה ניחא ע"פ המבואר בשבועות (יז.) דלענין קרבן גמירי שהי' בטומאת פנים, ולאו דווקא לענין קרבן בשוגג אלא דגם במזיד ולכרת ג"כ אינו חייב אלא בששהה, כדמוכח שם מהא דמתקיף לה ר"ז טמא ששמש במקדש במיתה היכי משכחת לה אי לא שהה היכי עביד עבודה ואי דשהה בר כרת הוא, יעו"ש. אלמא דפשיטא ליה להגמ' דגם בכרת צריך שהיה ופחות מכשיעור שהי' אינו חייב כרת אף דלעיל מספקא ליה לרבא אי צריך שהי' למלקות או לא והכא פשיטא ליה דבלא שהי' לא מחוייב כרת מוכח מזה דלענין כרת דעליה מחוייב קרבן ודאי גמיר שהי', וכמו כן נראה פשוט דגם בטמא עצמו בפנים במזיד שכתבו התוס' שם דבהתרו אותו אל תטמא דודאי לקי ולא צריך שהי' וכמו בנזיר שאמר הריני נזיר בביה"ק, מ"מ כ"ז אינו אלא לענין מלקות אבל כרת ודאי אינו מתחייב אלא בששהה. ולפ"ז הכא שמטמא את האבנט אין בו אלא לאו גרידא דלא יטמאו אבל כרת לא מתחייב אלא בשהי' וכיון שכאן תיכף שמטמא את האבנט הרי הוא מוציאו ביחד עם השרץ חוץ לעזרה נמצא שאינו שוהה שיעור שהי' בעזרה וליכא כרת אלא לאו לחוד ואתי עשה דוישלחו ודחי לל"ת לחוד דלא יטמאו: יב) ועיין במל"מ שם שכתב דהא דמוציאו בצבת של עץ ומשהה את הטומאה כדי להוציאו בפשוטי כלי עץ היינו דווקא בשרץ שאינו מטמא במשא ואם מוציאו בצבת אינו מטמא את גופו וע"כ ס"ל דבצבת של עץ עדיף כדי שלא לרבות את הטומאה ולא יוציאו בהמיינו, אבל בדבר שמטמאו במשא שאף אם יוציאו בצבת ג"כ נטמא גופו ויטמא בגדיו, א"כ ודאי אין להשהות את הטומאה ומותר להוציאו בהמיינו, ולכאורה קשה בזה האופן איך אפשר להוציא את הטומאה ולטמא עצמו הא אין עשה דוחה לל"ת שיש בה כרת כיון שמטמא גופו הרי היא טומאת גופו בפנים ולכו"ע הוי בר כרת, אולם לפמש"כ דבכרת ודאי אינו מתחייב כ"ז שלא שהה שיעור שהי' א"ש דשפיר מוציאו בהמיינו ואי משום דמטמא גופו הא אכתי לא שהה שיעור שהי' ואינו מתחייב כרת: יג) ומה"ט נראה דזה שכתב הרמב"ם ז"ל (שם בפי"ג מה' בי"מ) שהמכניס אדם טמא למקדש חייב כרת אף דבמכניס דבר טמא שלא בביאת עצמו בטומאה לא שייך חיוב מצד ביאה בטומאה מבחוץ ועיקר החיוב הוא משום לאו דלא יטמאו את מחניהם ולא גרע מטומאת פנים אף דאין שם חיוב משום ביאה מ"מ חייב, א"כ לפ"מ שנתבאר אין חיוב כרת ע"ז רק בששהה אותו שיעור שהי' אבל בלא זה אינו חייב כרת ע"ז כיון שאין כאן חיוב על הכניסה רק על הטומאה בפנים א"כ גמר שהי' לענין כרת, ודברי רבינו אמורים דווקא בששהה אותו שיעור שהי' שזה הוי שיעור חיוב לענין טומאת פנים, אבל ודאי בלא שיעור שהי' אין כאן חיוב כרת או קרבן משום שאין במכניס דבר טמא חיוב משום ביאה אלא משום הויית טומאה במקדש שבזה גמרינן שהי' וכמו שנתבאר: יד) ובזה נראה לישב דעת רש"י ז"ל שכ' דעל טומאת בגדים ג"כ חייב כרת וכמו שפירש בעירובין שם ד"ה חייב וכ"כ עוד בסנהדרין (פח.) הביאו המלמ"ל כאן, והוא תמוה שזה סותר דין מפורש בתו"כ שעל טומאת בגדים אינו חייב כרת וכמו שפסק באמת הרמב"ם ז"ל מפורש כן, וביותר תמוה שרש"י ז"ל עצמו הביא דין זה שבתו"כ בפירושו לס' ויקרא, וכבר עמד ע"ז התוי"ט (רפ"ד דנדה ד"ה ואין חייבין) ובהגהות הגר"א ז"ל על עירובין שם כ' שהוא ט"ס ברש"י וצ"ל חייב מלקות, אבל מה נעשה שרש"י ז"ל שנה משנתו זו עוד בסנהדרין (פח.) ד"ה לפריחה שכ' דהיכי שפרחה בבגד כולו והכניסו למקדש או הנוגע בו נכנס למקדש לרבנן חייב, הרי מבואר דגם על הכנסת הבגד חייב והתם ג"כ חייב כרת קאמר דשם בזקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת יעו"ש, אולם לפ"מ שנתבאר דבהכנסת כלים או בגדים טמאים אין החיוב משום לאו דלא תבא דלא נאמר אלא על אדם עצמו שנטמא שלא יכנוס למקדש ואינו חייב על הכנסת בגדים רק משום לאו דלא יטמאו את מחניהם שזה נאמר על טומאה שבפנים ואינו חייב על הכנסת בגדים מחמת ביאתם לעזרה אלא מחמת טומאת המקדש כמו באדם שנטמא בפנים שאזהרתו משום לא יטמאו אף שאין כאן משום ביאה בטומאה דהא טהור הי' בשעת ביאתו, הכ"נ בהכנסת בגדים וכלים טמאים אין חיובם מחמת ביאתם לעזרה אלא מחמת טומאה בפנים, וכיון שנתבאר דעל טומאה בפנים אינו חייב כרת אלא בששהה שיעור השתחוואה, א"כ גם בהכנסת בגדים טמאים בפנים שאין חיובם אלא כמו טומאת פנים אין מתחייב כרת גם לדעת רש"י ז"ל גם בהכניס בגדים וכלים שנטמאו בחוץ אלא בששהה שיעור שהי' אבל פחות מכאן אינו חייב כרת אלא מלקות, מעתה א"ש דברי הספרא דעל רחיצת גופו חייב כרת ועל כבוס בגדיו בארבעים, והיינו דהספרא קאי בשהכניס בגדים טמאים מבחוץ ולא שהה שיעור השתחוויה דבזה חלוק דין גופו מבגדים דבגופו חייב כרת דבטומאת חוץ לא נאמר דין שהי' משא"כ בבגדים שאין חיובם אלא כעין טומאת פנים, א"כ אינו חייב כרת אלא משום טומאת פנים וצריך שהי' לכרת ופחות מכאן אינו חייב אלא מלקות, ומש"כ רש"י ז"ל בעירובין דחייב כרת היינו בששהה שיעור השתחוויה שבזה גם בטומאת פנים חייב כרת, ע"כ חייב גם בבגדים בששהה כרת וזה נכון לענ"ד ביישוב דעת רש"י ז"ל:

טו) וע"פ שיטת רש"י ז"ל נראה לישב קושית התוס' בפסחים (עט. ד"ה בטומאת) שהקשו שישחטו בסכין ארוכה ולא יכנסו לעזרה וכוונתם הוא לרב חסדא שם דס"ל טומאה דחוי' בצבור וכל דאפשר לאהדורי אטהרה מהדרינן, א"כ בכל פסחים שבאים בטומאה שישראל טמאין וכהנים טמאים לא יכנסו ישראל כלל לעזרה וישחטו בסכין ארוכה וכיון שאפשר לקיים מצות ק"פ בלי שיעבור על טומאת ביאת מקדש מהדרינן, ואף שהפסח ע"כ יהי' נאכל בטומאה מ"מ לא יעברו לפחות על ביאת מקדש בטומאה, שהוא בכרת:

אולם לדעת רש"י ז"ל דס"ל דגם במכניס כלים טמאים ג"כ איכא כרת לק"מ לכאורה קושית התוס', דאף אם לא יכנסו הם עצמם מ"מ כיון שהסכין נטמא וקאי באיסור כרת בהכנסת כלים טמאים למקדש א"כ לא ירויחו מידי דאכתי יעברו על איסור ביאת מקדש בהכנסת הסכין בטומאה במקדש דאיכא כרת, ואין לומר דעכ"פ נרויח שהם עצמם לא יכנסו למקדש ולא יעברו על ביאת גופם, זה אינו דכיון דעכ"פ אתה צריך להתיר ביאת טמאים למקדש היינו הכנסת הסכינים ממילא אין איסור כרת גם על ביאת גופם כדאמרינן לקמן (צה ע"ב) דבפסח שנעשה בטומאה אף אם דחקו זבים ומצורעין למקדש פטורין משום שבשעה שטמאי מתים משתלחין גם זבין ומצורעין משתלחים אבל בשעה שאין טמאי מתים משתלחין אין זבין וכו' משתלחין, וא"כ כאן כיון שטמאי מתים היינו טומאת סכין אין משתלחין ממילא גם בביאת עצמם ליכא כרת בכניסתם למקדש ואפי' לרבנן דפליגי התם אר"א היינו בזבין ומצורעין שלא נתנה טומאתם במקדש להדחות אצל פסח אבל טומאת גופו שנתנה להדחות אצל פסח גם רבנן מודים דגם שאר טמאי מתים אין משתלחים, וע"כ הכא כיון שהותרה טומאת סכין שגם היא בכרת אצל פסח ממילא הותרו גם הטמאים עצמם לכנוס למקדש. מיהו יש לדחות לפמש"כ לעיל דבמכניס כלים טמאים ליכא אלא לאו דלא יטמאו את מחניהם אבל לאו דלא תבא לא נאמר אלא באדם טמא עצמו הנכנס, א"כ נהי דבהכנסת כלים טמאים איכא כרת מ"מ לא עבר אלאו דלא תבא, וא"כ אכתי טמאים עצמם לא הותרו לכנוס למקדש כדי שלא יעברו אלאו דלא תבא ודווקא בזבין ומצורעין שפיר אמרינן דאינן משתלחין דכיון דטמאי מתים הותרו אף דאיכא לאו דלא תבא והותרו ממילא מותרין גם זבין, אבל לפ"מ דקיימינן השתא דטמאים עצמם לא יכנסו שוב אין לומר מדהותרה טומאת סכינים דשם ליכא משום ל"ת אבל טמאים עצמם איכא משום לא תבא, ודוק בזה: טז) אבל אי קשיא לי הא קשיא לי על מש"כ הרמב"ם (שם בה' בי"מ) שטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור ולוקה מכת מרדות, ולענ"ד צריך עיון טובא דהא הטעם דפטור דרך גגין הוא משום דדרך ביאה אסרה תורה ואין זה ביאה וע"כ אין כאן משום לאו דלא תבא, ומה"ט כ' המל"מ שם דאין הפטור רק אם לא שהה שיעור השתחוויה אבל אם שהה שיעור שהי' הא לא גרע מטומאת פנים שחייב בשיעור השתחוויה אף דשם ליכא לחייבו על הביאה דהא בשעה שבא טהור הי', וא"כ אין החיוב רק משום שלא יטמאו את מחניהם, ולפ"ז גם בבא דרך גגין אף שאין לחייבו מצד ביאה מ"מ חייב מצד טומאה שבפנים אם שהה שיעור שהי', ודברים נכונים וצודקים הם, אבל לפ"ז קשה טובא במה שכתב הרמב"ם שאם נכנס דרך גגין אינו חייב אלא מכת מרדות הא מ"מ יתחייב מלקות מטעם דלא יטמאו את מחניהם, דהא כתבו התוס' בשבועות הבאתים לעיל שאם התרו אותו שלא יטמא עצמו בפנים וטמא עצמו ודאי לא בעי שהי' וכמו בנזיר בביה"ק שאמר הריני נזיר שא"צ שהי', הרי שאם התרו אותו שלא יבא לידי טומאה בפנים וטימא עצמו חייב בלא שהי' א"כ בנכנס דרך גגין נהי משום ביאה ליכא מ"מ יתחייב משום שהביא עצמו בטומאה למקדש ולא גרע מטימא עצמו בפנים שאם התרו בו שלא יטמא חייב בלא שהי', והכ"נ בנכנס בהיכל אף דרך גגין יתחייב דהוי כמביא הטומאה על עצמו או יותר דומה לנזיר שמביא הנזירות על עצמו בשעה שעומד בביה"ק והכ"נ הוא מביא עצמו במקדש בשעה שהוא טמא וא"צ שהי' כלל לזה, וכמו במביא כלים טמאים אף דלא שייך שם ביאה וכמו שכ' לעיל, ובשלמא בדברי הש"ס עצמו דאמר שטמא שנכנס דרך גגין פטור לא קשיא דאפשר לומר דפטור היינו מקרבן או מכרת אם לא שהה שיעור שהי', אבל הרמב"ם שכ' שאם נכנס דרך גגין אינו חייב אלא מכת מרדות הרי דקאי על עצם הכניסה שהוא פטור ממלקות וזה תימה הא יתחייב מלקות ארבעים אם יתרו אותו שלא יכנוס משום דהוי כמו שהתרו אותו שלא יטמא עצמו בפנים, והיא תמיהה עצומה בעיני לא ידעתי לפותרה:

יז) זאת תורת העולה מכל דברינו הנ"ל דבמכניס כלים טמאים לעזרה אין החיוב משום ביאה ורק החיוב הוא משום לאו דלא יטמאו את מחניהם וכמו טומאה בפנים, וע"כ כתבנו למעלה דלא שייך בזה דין ביאה במקצת וגם לא שייך לאסור בביאה במקצת משום ח"ש משום שאין החיוב על הביאה רק על מה שנמצא טומאה בפנים, וכל שלא הכניס כל שיעור טומאה ליכא איסור כלל מה"ת דאין בזה משום ח"ש וכמש"נ, ואפשר ג"כ דאיסור דרבנן ליכא, דאין ראי' מדברי הרמב"ם ז"ל שכ' בביאה במקצת דלוקה מכת מרדות דשם בביאת אדם ויש בזה איסור משום ח"ש אבל בכלים אין זה שייך כלל, ולפ"ז תתעורר קושיתנו ביתר שאת אמאי הוצרכו לקרוע בגד שנטמא דכיון דעכ"פ גם בנקרע ג"כ איסור דרבנן יש, א"כ יכניסו פחות פחות מג' דליכא בזה איסור דאורייתא ולא יצטרך להפסיד את הבגד:

ולזה נראה ליישב זה בפשיטות ע"פ מה דאמרו בזבחים (שם לג.) ולסמוך להדיא דרחמנא אמר א"ר אדא בר מתנה גזירה שמא ירבה בפסיעות ופירש"י שאם יכניס פסיעה לצד פנים יותר יהי' ענוש כרת יעו"ש, ולפ"ז י"ל דהיי"ט שאסור להכניסו פחות מג' בכל בגד שנטמא גזירה שאם יתירו להכניסו פחות מג' דילמא יכניס מעט יותר ויהי' כשיעור ויעבור אלאו דלא יטמאו דאורייתא, משא"כ בקורעו אף דאיכא טומאה דרבנן מ"מ ליכא חשש שמא יעבור אדאורייתא כיון דמדאורייתא הבגד טהור בנקרע ונשתייר כדי מעפורת משא"כ בהכנסה פחות מג' בקל יוכל לבא לידי איסור דאורייתא, וע"כ לא התירו בכל בגד, ודווקא במעיל דאי אפשר בקריעה התירו בהכנסת פחות מג'. ומצאתי כה"ג בירושלמי סוף מס' עירובין (פ' המות"פ הי"ד) שמתרץ על הא דס"ל לת"ק דר"י במס' נגעים (פי"ד מ"ט) דמצורע מכניס ראשו ונותן על תנוך אזנו, ידו ונותן על בהן ידו וכו' ואינו מכניסן כולם כאחת משום שמא יכניס ראשו ורובו ויהא ענוש כרת, יעו"ש:

[הערה - וע"פ דברי הירושלמי אלו ניחא לי מה שהי' קשה על הא דאיבעי לן במנחות (סד.) בחולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחד הי מנייהו מייתינן שתים מייתינן דחזי ליה או דילמא שלש מייתינן דקא ממעט בקצירה, ומסקינן שם דשלש מייתינן דטוב יותר להרבות בשיעורין מלהרבות במלאכה ולענ"ד איכא למידק טובא דלכאורה דבר זה במחלוקת שנוי במס' נגעים הנ"ל (פי"ד מ"ט) ששנינו התם הכניס ראשו ונתן על תנוך אזנו ידו ונתן על בהן ידו רגלו ונתן על בהן רגלו ר"י אומר מכניס שלשתן כאחד, וע"כ טעם פלוגתייהו הכי מתפרש, דרבנן סברי דמוטב להרבות בביאות מלהרבות בשיעורין וע"כ ס"ל דאסור להכניס שלשתן ביחד כיון שבשעה שצריך ליתן על תנוך אזנו עדיין אין צריך לבהן ידו ורגלו, וא"כ אם יכניסן כולם כאחד נמצא שהוא מרבה בשיעורין בשעה שא"צ עדיין לזה, וע"כ ס"ל דאסור להכניס שלשתן כאחד ומוטב להכניס כל אחד בלבד אף דהוא מרבה עי"ז בביאות שהוא עושה שלש ביאות, ור"י ס"ל להיפך דטוב יותר להרבות בשיעורין מלהרבות בביאות דעל כל חדא וחדא ביאה איכא איסור דלא תבא אל המקדש, הרי לנו מפורש יוצאה מחלוקת בדין זה בין חכמים ור"י והתימא על הש"ס דמיבעי לן ולא זכר כלום ממחלוקת ר"י וחכמים שנחלקו בזה, ולא מיבעי לעולא דס"ל דביאה במקצת שמה ביאה א"כ בכל הכנסה והכנסה לבדה של ראש יד ורגל איכא איסור דאל המקדש לא תבא או אפי' למה דקימ"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה מ"מ באדם איכא איסור דאורייתא משום ח"ש כמש"נ לעיל בארוכה, אלא אפי' לפ"מ שיבואר לפנינו אי"ה בפנים דהא דס"ל לעולא ביאה במקצת שמה ביאה היינו משום דחשוב ביאה במקצת כאלו נכנס כולו, כמבואר מדברי התוס' זבחים (צה.) ד"ה מכניסו, א"כ אין זה אלא כשכל הביאה אסורה מתחלתה ועד סופה, אבל במקום שהותרה מקצת ביאה שוב ליכא איסור על השאר כיון שמקצתה הותרה שוב השאר לא הוי ביאת כולו, וממילא גם לפמש"כ דביאה במקצת אסורה אפי' לדידן משום ח"ש, מ"מ זה אינו אלא במקום שחזי לאיצטרופי לכולה ביאה אבל במקום שהותרה מקצתה שוב לא חזי לאיצטרופי לביאה כולה דאיסורא, דהא מקצתה הותרה, וממילא במצורע שהותרה מקצת ביאה לא שייך לאסור כל מקצת ממנה משום ביאה במקצת או ח"ש כיון דליכא ביאה כולה באיסורא וליכא ממילא איסור תורה. אף אם כנים אנו בזה מ"מ הא איסורא דרבנן מיהא איכא, וא"כ עכ"פ רואין אנו מזה שרש מחלוקת ר"י וחכמים וסברתם, דרבנן ס"ל דטוב להרבות בביאות מלהרבות בשיעורין בב"א ור"י ס"ל להיפך, ומאיסור דרבנן נשמע לאיסור תורה בשתי גרוגרות ושני עוקצין ושלש גרוגרות ועוקץ אחד, דלרבנן מוטב להרבות בקצירה מלהרבות בשיעורין ולר"י להיפך, ועוד יותר יפלא על מסקנת הש"ס דמסיק דמוטב להרבות בשיעורין ולמעט בקצירה, והרי זה היפך סברת חכמים דהלכה כדבריהם כמש"פ הר"מ ז"ל (פ"ד מה' מחוסכ"פ ה"ב), וגם תשגב הפליאה על הרמב"ם ז"ל שבהלכות שבת (פ"ב ה"ח) פסק כמסקנת הש"ס דמוטב להרבות בשיעורין מלמעט בקצירה ובמצורע פסק כחכמים, ולכאורה הם שני דברים שסותרין זא"ז:

אולם לפי דברי הירושלמי סוף עירובין שהבאתי שמפרש טעמם של חכמים משום גזירה שמא יכניס ראשו ורובו ויהי' ענוש כרת א"ש, דשאני התם דמשו"ה ס"ל לחכמים במצורע דמוטב להרבות בביאות כדי שעי"ז יזכור ולא יבא לאיסור כרת, וא"ש ג"כ פסקי הרמב"ם דהתם שאני משום גזירה, וכיון דבין אי מרבה בשיעורין בין אי מרבה בביאות אין כאן איסור תורה כמש"נ וע"כ משום גזירה אמרו חכמים דטוב שיכניס כל אחת לבד בכדי שיזכור ולא יבא לידי איסור כרת:

מיהו עדיין קשה על הש"ס מנחות הנ"ל אף דמדברי חכמים אין ראי' לבעית הש"ס התם דטעמייהו משום גזירה, מ"מ מדברי ר"י דס"ל דאעפ"כ מוטב להרבות בשיעורין מלהרבות בהכנסות, הרי מפורש יוצא כמסקנת הש"ס דטוב להרבות בשיעורין מלהרבות בקצירה וכן מפרש בירושלמי עירובין שם טעמו של ר"י דלא יסתאבתיה תלתא זימנין, יעו"ש, ואיך לא זכר הש"ס מזה כלום לפשוט ספיקו מדברי ר"י:

ולזה נראה לי מכאן ראי' לדעת הר"ן בפ"ב דביצה דס"ל דריבוי שיעורין אסור מדאורייתא בחולה, והא דאמרינן בביצה (יז) ממלאה אשה קדירה של בשר אף שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, הוא דווקא ביו"ט שאו"נ הותרה וכל שהוא מרבה על העיקר ובלבד שיהא בטורח אחד תוספתו כמוהו, אבל בחולה שהשבת דחוי' היא אצל חולה ולא הותרה ולפיכך כל שהעיקר מלאכה אסור אף תוספתו כמוהו ומתסר מדאורייתא וכו' יעו"ש, הרי שמחלק הר"ן דריבוי שיעורין אינו אסור אלא במקום שהעיקר דחוי, אבל במקום שהעיקר הותר אף התוספת כמוהו, ולפ"ז במצורע שהותרה מקצת ביאה ולא דחוי' כדאמרינן בזבחים (לב ע"ב) מצורע היתירא הוא וכו' טומאה דחוי' היא וכו' יעו"ש, וע"כ בו כיון שהעיקר מותר תוספתו כמוהו וע"כ לא מייתי הש"ס מדברי ר"י ראי' לפשוט הבעיא דמוטב להרבות בשיעורין מלהרבות בביאות דלפי האמור אין ראי' דשם דהיתירא הוי אין ריבוי שיעורין אסור, וע"כ ס"ל לר"י הסברא דטוב להרבות בשיעורין מלהרבות בביאות דכל חדא וחדא הוי ביאה חדשה וקאי באיסור דלא תבא עכ"פ מדרבנן וכנ"ל:

ונראה לי דגם דעת הרמב"ם ז"ל היא כדעת הר"ן דבמקום שדחוי' ריבוי שיעורין הוא אסור מה"ת, דבפ"ב מה' אבל ה"ט כתב, הטומאה לקרובים דחוי' היא ולא הותרה לכל לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפי' בעת שמתטמא לקרובים שנאמר לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני לפיכך כהן שמת לו מת צריך להזהר לקוברו בסוף ביה"ק כדי שלא יכנוס לביה"ק ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו עכ"ל, וזה שהקדים לומר שהטומאה לקרובים דחוי' היא אינו מובן למה צריך לזה, דאפי' אם נאמר שטומאת קרובים הותרה ג"כ י"ל שלא הותר אלא לקרובים ולא למת אחר, דזה שכתב שהכהן צריך להזהר שלא יטמא למת אחר בשעה שקובר את מתו ע"כ כשפירש ממתו מיירי אבל בשעה שמתו המוטל על כתיפו באמת אפי' איסורא ליכא ומותר אפי' לכתחילה לטמאות אז למת אחר, כמו שכ' הרמב"ן בתוה"א והרא"ש בה' טומאה מברייתא דמס' שמחות שאם הי' עומד לקבור מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל אחרים וקובר, וכן הוא בשו"ע יו"ד (סי' שע"ד ס"ז בהגהת הרמ"א ויעוי' ש"ך שם סקי"ב) ואם כן מה לי אם דחוי' או הותרה אף אם הותרה טומאה לגבי קרובים מ"מ כשפירש ממתו ודאי לא הותר למת אחר:

לזה נראה לי שכוונת הרמב"ם ז"ל במה שהקדים לומר שהטומאה דחוי' היא אצל קרובים הוא להשמיענו בזה דין חדש, והוא שכל זה שאמרו שאם הי' מתו מוטל על כתיפו מותר אפי' לכתחלה להתטמאות למת אחר הוא מטעם דכתיב להחלו, פרט לזה שמחולל ועומד כיון שאינו מוסיף טומאה על טומאתו, א"כ אין זה אלא כשמוסיף טומאה אחר שכבר מחולל ועומד, שזה למדנו מקרא שמותר משום שכבר מחולל ועומד, אבל אם הושיטו לו מתו ומת אחר בבת אחת ובאה טומאת קרובו וטומאת מת אחר בבת אחת ומקודם לא הי' מחולל ועומד (והר"ז כמו שכ' התוס' במנחות (ס.) ד"ה יכול, דבנתן שמן ואח"כ נתן לבונה במנחת חוטא אינו עובר אלאו דלא יתן לבונה משום שכבר נפסלה ע"י שימת שמן מ"מ בנתנם בב"א הרי הוא עובר על שניהם יעו"ש), א"כ בזה באנו למחלוקת הרשב"א והר"ן דלדעת הרשב"א דריבוי שיעורין אינו אסור מן התורה א"כ הכ"נ מותר להטמאות לקרובו ולמתו בב"א, אבל לדעת הר"ן דריבוי שיעורין מדאורייתא מיתסר, גם בזה אסור אף שמתטמא לקרובו ג"כ מ"מ כיון דלמת אחר לא הותר הו"ל ריבה בשיעורין שאסור מדאורייתא, אולם כ"ז אם נאמר דטומאת קרובים דחוי' שפיר יש לומר דלדעת הר"ן אסור, אבל אם נאמר שהותרה א"כ הוי כמו באוכל נפש ביו"ט שמותר גם תוספתו, ולפ"ז זהו שכתב הרמב"ם שטומאת קרובים דחוי' היא ולא הותרה היינו לומר שאסור לטמאות עצמו בב"א למתו ולמת אחר, וזה שכתב שאסור לכהן להתטמא למת אפי' בעת שמתטמא לקרוביו היינו בשמטמא בב"א שזה אסור משום מרבה בשיעורין מחמת שטומאת קרובים דחוי' היא, ולדעתי יצא לו להרמב"ם דין זה מדקדוק לשון הברייתא המובאה בנזיר (מב ע"ב) כהן שהי' לו מת מונח על כתיפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל, ולכאורה לאיזה צורך הזכירה הברייתא שתיהן מתו ומת אחר, ועיי' רש"י ז"ל שגירסתו נזיר וע"כ כ' ד"ה מתו כלומר מתו או מת אחר והאי דקאמר מתו לאו דווקא שהוא אינו מותר לטמא בשום קרוב וכו' יעו"ש, אולם הגירסא שלפנינו הוא כהן ויעוי' בתוס'. וא"כ הכהן הא באמת מותר לטמא למתו, ולפי דברינו י"ל דהברייתא מילתא אגב אורחא קמ"ל דדווקא בשהי' כבר מת מוטל על כתיפו אז מותר להטמאות למת אחר אף שהושיטו לו ג"כ מתו בב"א עם מת אחר, אבל אם לא הי' מקודם מת מוטל על כתיפו אסור להטמאות למתו ולמת אחר בב"א משום ריבוי שיעורין, ומכאן הוציא הרמב"ם ז"ל דין הנ"ל שכתבתי בכוונתו. ובדין ריבוי שיעורין עי' בתשו' עמודי אור סי' ס"ד מה שכתב להעיר בזה ואנכי הרביתי עוד חזון בזה בדברי התוס' ביצה (ט.) ד"ה גלגל במה שכ' בסוה"ד ומיהו אם ירצה וכו' על כל האחרות ובדברי המרדכי פ' אלו עוברין, ויעוי' או"ח סי' תק"ו במג"א סקי"א בפמ"ג שם ואכ"מ:

שוב התבוננתי שדברים אלו טעות הם בידי, דריבוי שיעורין לא שייך אלא בשמרבה בדבר שנעשה בו האיסור כמו במבשל בשבת שהאיסור הוא הדבר המבושל וע"כ בשמרבה בדבר המבושל הוי מרבה בשיעורין ואסור לדעת הר"ן מה"ת, אבל בטומאת כהן האיסור הוא בעצמו של כהן ואם מטמא למת האיסור נעשה בגופו של כהן שהאיסור הוא מה שמטמא את גופו א"כ גופו לעולם אחד הוא, ומה לי אם מתטמא במת אחד או שנים מ"מ הא אינו מרבה בשיעור דבר האסור דהא גוף הכהן אחד ואין בו תוספת איסור ע"י שנוגע במתים שנים, והבן כי החילוק פשוט וברור ואמת:

אבל לאחר העיון נראה שהדבר נכון דודאי על איסור לאו דלא יטמא בעל בעמיו אינו מוסיף ואינו מרבה בשיעורין היכא שמטמא עצמו לקרובו ולמת אחר כאחד, שהרי האיסור הוא מה שמטמא עצמו ואינו מוסיף טומאה עליו אם מטמא עצמו למת אחד או לשנים, אבל באמת באיסור טומאת כהן למת מלבד לאו דלא יטמא יש ג"כ לאו דעל נפשות מת לא יבא כמו שכ' הרמב"ם בפ' ג' מה' אבל ה' ו' שהכהן המטמא עצמו למת עובר בשני לאוין בלאו דלא יטמא וכו' ובלאו דעל נפשות וכו' לא יבא, יעו"ש, (ועיין סמ"ק לרבינו מצות ל"ת קס"ח שגם כהן הדיוט עובר בשני לאוין דלא יבא ודלא יטמא) ובלאו דלא יבא ודאי דמי לכל איסורין שבתורה, ואם מוסיף לבא על נפש מת אחר בשעה שהוא בא על נפש מת קרובו הרי הוא מוסיף ומרבה בשיעורין של איסור לאו דלא יבא כמו בכל איסורין שבתורה אם מרבה בשיעורין הוי איסור תורה: ומה"ט אני אומר ג"כ במה שנסתפקתי אם כהן מותר לטמא עצמו בספק טומאת מת ברשוה"ר דשמא לא נאמרה ההלכה דס"ט ברשוה"ר טהור, אלא באם נטמא שבזה באה הלכה וחדשה שהוא טהור, אבל לכתחלה לטמאות כהן עצמו לספ"ט ברשוה"ר אסור ככל ספק איסור תורה שהוא לחומרא, או כיון דסוכ"ס הוא טהור אם טימא עצמו הרי אין כאן טומאה ומותר לטמאות עצמו לכתחלה שהרי טהור יהי'. ואמרתי דבאמת אף שס"ט ברשוה"ר טהור היינו רק שהדין כך ודין הוא שחדשה תורה, אבל בעצם המציאות והמעשה הרי הדבר עדיין בספק אם יש כאן טומאת מת או לא, ולפ"ז יש לחלק דודאי דלענין לאו דלא יטמא וכו' לא עבר הכהן עליו שהרי הדין הוא שטהור הוא, וא"כ לא טימא עצמו כלל והי' משום זה מותר אף לכתחלה לטמא עצמו, אבל מלבד לאו דלא יטמא הרי יש בטומאת כהן למת גם איסור נוסף של לאו דלא יבא, ובאיסור זה כיון שיש ספק במציאות והרי אפשר שיש כאן מת הרי הוא עובר אלאו דלא יבא מספק ככל ספק איסורין שבתורה דספיקו לחומרא:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה