אור ברסלב
שות מר ואהלות יורה דעה › שאלה ה

שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי

יורה דעה · שאלה ה

שאלה ד

שייכת לה' רבית

שאלה ראובן ושמעון היו שותפים ונפרדו זה מזה ונשאר שמעון חייב לראובן סך מה מממון השותפות ונכתב עליו שטר חוב בזה הסך כדי לפרעו בזמן ידוע וכשבא הזמן לא רצה שמעון לפרוע בטענות שאין בהם ממש ונכנסו מפשרים בניהם פעמים ג' ופחתו לו מן החוב ההוא וכתבו עליו שט"ח חדש בזה הלשון איך הודה שמעון שהוא חייב לראובן סך כו"ך ע"מ לפרעו לזמן פ' ותנאי היה ביניהם שאם ישלח לו סך כו"ך בתוך י"ב חדש אז יהיה פטור מן המאה גרוש הנשארים וכ"ז היה בקגו"ש וש"ח וגם בזה החליף שמעון דבריו ועבר זמנו שנה אחרת ולא פרעו מדי וכעת חוזר וטוען שמעון שאינו חייב לפרוע המאה גרוש הנז' דיש בה משום רבית ותולה עצמו באילן גדול שכך פסק לו חכם א' הדין עתה יורנו אם יש ממש בטענת | שמעון אם לאו ושכמ"ה:

תשובה לכאורה יראה שדעתו של הח' המורה דאתי עליה דהאי דינא דאית ביה משו' רבית משום דהוי כמי שמוכר דבר לחברו ואומר לו אם מעכשיו בעשרה ולאחר זמן בי"ב דהוי אגר נטר מה שהוסיף יותר מעשרה ובכן חל עלינו לברר האי דינא אם הוא נאמר דוקא במעלה המקח יותר משוויו או אפי' אם הוא שוה בשוה כל שהוא מפרש הוי אגר נטר:

ולכאורה יראה מדברי הטור בסי' קע"ג דלא נאמר האי דינא אלא דוק' כשמעלהו בשביל ההמתנה יותר משוויו שכתב וז"ל אבל טלית שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידועה יכול למוכרו ביותר בשביל המתנת המעות ובלבד וכו' בפי' וכו' עש"ב הנה מריהטא דהאי לישנא יראה שלא נאסר במפרש אלא כשהוא מוכר ביותר אבל כשהוא שוה בשוה לזמן שפורע מותר אף במפרש אם מעכשיו בפחות אמנם הרמב"ם בפ"ח דה"מ ולוה כתב וז"ל אסור להרבות על המכר כיצד וכו' עד אם היה קיים וכתב על זה הרב בעל משנה למלך וז"ל ומ"ש רבינו אינו חייב ליתן אלא מה שהיה שוה בשעת המכר וכו' נראה דלא בא למעט דאם היה שוה ר' אף שא"ל אם מעכשיו במנה ואם לאחר זמן בק"ך שיהיה מותר ליקח ק"ך דזה אינו כיון דפי' הו"ל אותו התו' רבית אבל בא למעט דאם לא היה שוה אלא צ' אף על פי שאמר אם מעכשיו במנה מ"מ כיון שאינו שוה אלא צ' אינו חייב ליתן יותר דהא אינו פוסק רבי' כטרשא דר"נ וכו' עכ"ל:

ולכאורה דבריו תמוהים דמנ"ל להמציא זאת הסברא דכל שהוא במפרש אסור אפי' שויא מהשתא דמים שקצב לאחר זמן ולהפך עלינו פי' דברי הרמב"ם:

שוב ראיתי להרמב"ן בס' המלחמות בדחותו דברי המאור כדי ליישב דברי הרי"ף כתב וז"ל ועוד דמתני' מלתא פסיקא קתני אפילו שוייא מהשתא י"ב מנה אסור ובין ברישא ובין בסיפ' מלתא פסיקתא תנן דבין דשויא דמים דקצב השתא וכו' רישא לעולם מותר וסיפא לעולם אסור עכ"ל. הרי להדיא מצינו שזאת היא ס' הרמב"ן ולדעתו שזו היא ג"כ דעת הרי"ף ואם כן מסתמא גם הרמב"ם בשי' הרי"ף קאי כדרכו בכל מקום אמנם עדיין אנו צריכין להבין דעתו של הרב מ"ל ז"ל דכיון דפשטא דלישניה דהרמב"ם משמע להפך דאינו אסור אלא אם הוא שוה פחות מדמים שקצב לזמן ומצינו שזאת היא ס' הטור א"כ מנ"ל לאפוקי לישנא דהרמב"ם מפשטיה כדי להשוותו עם הרי"ף והרמב"ן אימא דס"ל כהטור שהרי מצינו בכמה מקומו' שאינו נמשך אחר אחר רבו הרי"ף שבתי וראיתי להטור בסימן תע"ג שכתב וז"ל ובשכירות מותר אפי' במפרש בהדיא וכו' עכ"ל. הרי לך בהדיא שפי' דמצי דשרינן להרבות בשכירות היינו היכא דשויא דמים שקצב לזמן וכן משמע להדיא מפשטא דלישנא דתלמודא בעיקרא דהאי דינא דהכי איתא התם בפ' אזרא נשך על מאי דתנן מרבין על השכר וכו' מ"ש רישא ומ"ש סיפא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שכירות אינה אלא לבסוף ודאי כיון דלא מטא זמניה למגבא לאו אגר נטר ליה משוא הוא דהכי שויא והא דקא"ל אם מעכשיו וכו' אזולי הוא דקא מוזיל גביה סיפא כיון דזביני נינהו ובעי למשקל דמי מעכשיו הילכך אגר נטר ואסור ע"כ הרי דקאמר תלמודא גבי שכירות משויא הוא דהכי שויא דמים שקצב לזמן כמו שפי' הטור ז"ל וא"כ דומיא דידיה דאסר במכר אפי' בכה"ג דשויא הדמים שקצב לזמן כל שהוא מפר' אם מעכשיו בי' וכו' ה"ז אסור דהוי אגר נטר וכן יראה לפע"ד מדברי רש"י ז"ל ומדבריו אנו למדין טעמא דמלתא שכת' וז"ל אבל סיפא גבי מכר משמשך המקח וכו' עד סוף לשונו ע"ש וצריך להבין דבריו אם איתא דס"ל דלא תאסר תלמוד' גבי מכר אלא דוק' כשמותיר לזמן ולא שויא אלא דמים שקצץ השתא א"כ מהו זה דקאמר וכו' א"ל אם מעכשיו תתן הרי היא לך באלף הן הן דמיה דמשמע דבשביל דבורו שאמר אם מעכשיו תתן הרי היא לך וכו' והרי לאו מפיו אנו חיין אלא כך היא שויא בשוק דמים שקצץ השתא והו"ל לרש"י למימ' ומאי דאמר ליה מעכשיו תתן הרי היא לך באלף הן הן דמיה דהוה משמע מהאי לישנ' דקושטא דמלתא דהיא שויא בשוק דמים שקצב השת' ואוקיר גביה בדמים שקצב לזמן אלא ודאי יראה דס"ל לרש"י ל ז"ל דכל שהוא מפרש אפי' שוה בשוה אסור ומש"ה פירש דה"ט דמלתא משום דכי א"ל אם מעכשיו תתן הרי היא לך באלף הן הן דמיה דהיינו שכבר נתרצה עכשיו המוכר באלו הדמים אף דאוזיל גביה מחמת דוחקו מ"מ כבר נקנית היא ללוקח במשיכתו באלו הדמים שקצץ השתא והן הן שויא לגבי מוכר וכיון שדינא הוא גבי מוכר ליתן לו המעות עכשיו אם כן הא דמוסיף עליו לגורן הוי שכר המתנת המעות כיון שהוא מחוייב מן הדין ליתן דמים מעכשיו אבל גבי שפירות שאינו מחוייב מן הדין ליתן לו מעות מעכשיו לא שייך למימר דבשביל אגר נטר הוא מוסיף עליו לזמן אלא ודאי אמרינן דכוונת המשכיר לשכור אותה בשוויה לזמן כמנהגו והא דקא"ל אם מעכשיו וכו' אוזולי הוא דקא מוזיל גביה ומיגר ליה בפחות משוייו כמ"ש רש"י ז"ל משום דלגבי שכירות לא אמרינן שויא דמים שקצץ השתא לגבי משכיר אלא דמים שקצב לזמן כיון דהכי קי"ל דאין שכירו' משתלמ' אלא לבסוף באופן שעלה בידנו מזה דגם רש"י והטור אזלי בס' הרמב"ן ז"ל דלגבי מכר כל שהוא מפרש. אפי' שוה בשוה אסור איכו השתא מוכרחים אנו לו' דמ"ש הטור גבי מכר ובלבד שלא יפרש אם תתן לי וכו' לאו למימרא שדוקא בכה"ג דאיירי ביה הטור דאוקיר גביה בסתם אם הוא מפרש אסור אלא בכל גוונא אם הוא מפרש אסור אפי' דשוייא דמי' שקצב לזמן כיון דאיהו גופיה פי' גבי שכירות דלא שרי במפרש אלא כשהיא שויא דמים שקצב לזמן:

אמנם לגבי שכירות יראה דאיכא פלוגתא בין הטור והרמב"ן דהטור יראה דס"ל דלא שרינן גבי שכירות אלא כשהיא שויא דמים שקצב לזמן אמנם הרמב"ן כתב דמתני' בין רישא בין סיפא מלתא פסיקתא נקט בין דשויא דמים שקצב השתא בין דשויא דמים דלקמיה רישא לעולם מותר וסיפא לעולם אסור יראה להדיא דס"ל גבי שכירות אפילו במוקיר ממש גביה לזמן מותר ולדבריו צריכין אנו לו' מאי דקאמר תלמוד' גבי בי שכירות משווה הוא דהכי שויא לאו למימרא דקושטא דמלתא הוא דהכי שוויה בשוק לגבי שוכר ומשכיר דמים שקצב לזמן אלא כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ולא שייך אגר נטר אמרינן דלגביה משכיר משווא הוא דהכי משויא דאין רצונו להשכיר חצירו אלא באלו הדמים שקצב לזמן וכך היא שויא בעיניו וחביבה עליו שאינו שוכרה אלא באלו הדמים שקצב לזמן אבל אם נותן לו המעות עכשיו הוא מוחל לו משויא לפי דעתו וחיבתו בחצירו. אמנם לגבי מכר יראה דגם הטור קאזיל כס' הרמב"ם דאפי' שוה בשוה אסור במפרש מעתה יראה שזו היא דעת הרב מ"ל דס"ל דכל שהוא מפרש אסור אף דלא אוקיר גביה וליכא מאן דפליג בזאת הסברא ומש"ה הוכרח לאפוקי לישנא מפשטיה זהו מה שעלה בדעתי לכאו' אמנם אחר כך הראה אותי עמיתי בתורה לשון הטור בקצור פסקי הרא"ש ז"ל שכתב ש"ל בית ששוה שכירותו עשרה אם יפרע לו מיד יכול להשכירו בי"ב לקבל השכירו' לחדשי' אבל בית ששוה עתה לימכר בעשרה אסור למוכרו בי"ב כדי לקבל המעות לי"ב חדשים עכ"ל. הרי. להדיא שהוא פי' הפך מה שפי' דעתו בחיבורו דלא אסרינן גבי מכר אלא בדאוקיר גביה דלא שוייא אלא דמים שקצב השתא ולכאו' היה נראה לו' דלא דחינן מאי דמשמע מדבריו בחיבורו ממ"ש בקצור פסקי ל הרא"ש די"ל דהדר בחיבורו דודאי אין לומר שט"ס. נפל בדבריו וצ"ל ב"י כיון שמצינו שכך היא הגירסא בכל הספרים שבידנו גם בלשון הטור שהובא בס' ב"ח שהוא מדוייק כך היא הגירסא ששוה י"ב ולא מצינו שום פוסק שהגיה י"ל דהדר ביה הטור בחיבורו:

אמנם במעט התבוננות יש ליישב דברי הטור בחיבורו שגם הוא הולך ומסכים למ"ש בקיצור פסקי הרא"ש ז"ל דמ"ש בית ששוה שכירותו י"ב היינו למי שפורע השכירות כדינה לבסוף אבל אה"נ מי שרוצה לפרוע מיד אינו שוה עכשיו אלא עשרה כמ"ש בקיצור פסקיו והכא נקט בלישניה דבר שהוא שוה השכירות לבסוף והתם נקט מה שהוא עכשיו שיו שוה בתורת מוקדם ותרוייהו עולות בקנה א' לענין דינא וא"כ לפ"ז דומיא דידיה במכר אסור דאוקיר גביה דשויא עכשיו עשרה ולאחר זמן י"ב אזלינן בתר דשויא עכשיו והוי אגר נטר כיון שדין המוכר ליתן המעות עכשיו אבל אם שויא מהשתא דמים שקצב לזמן עדין י"ל דהטור ס"ל דמותר ופליג אסברת הרמב"ן ז"ל והדרינן לפרש דברי הטור מ"ש ובלבד שלא יאמר לו וכו' כפשטייהו דאוקיר גביה כמו דינא דמכר בסתם והשתא דאתינא להכי בפי' דברי הטור י"ל דגם הרמב"ם ס"ל בשכירות כס' הטו' ז"ל ומ"ש גבי מכר בין דשויא דמים דקצץ השתא בין דשויא דמים דלקמיה רישא לעולם מותר דהיינו גבי שכירות דשוייא דמים דקצץ השתא אם היה נותן אותם בתורת מוקדם מעכשיו אבל לסוף זמן שויא דמים שקצב לזמן וכפשטא לישנא דתלמודא אבל לגבי מכר פליגי הרמב"ן והטור:

איכו השתא חזרה תלונתנו על הרב מ"ל דמנ"ל למימר דהרמב"ם פליג עם הטו' ולאפוקי לישניה מפשטיה:

אמנם אחר העיון והדקדוק בלישניה דהרמב"ם יראה לע"ד שס' הרב מ"ל מוכרח' בדעת הרמב"ם ואף שהר' ז"ל מסתם לה סתומי אני הצעיר יש לפרש והוא דיש לדייק בלישניה דהרמב"ם ז"ל דאם איתא דס"ל כהטור דלא נאסר האי דינא דמפרש אלא בדאוקיר לגביה בדמים שקצב לזמן אם כן כשכתב בריש דבריו ה"ז אבק רבית שזה דומה כמי שנטל עשרים בשביל שנתן לו מאה להשתמש בה עד זמן פ' וכו' דיראה מדבריו דאותם עשרים שהוסיף אותם לזמן הם אבק רבית דיינינן להו א"כ מוכרחים אנו לו' דאינו שוה המקח אלא מאה וא"כ הו"ל לסיים ולו' כשיתבענו בדין אינו חייב ליתן אלא מאה שזה היה שוה בשעת המכר וממילא אנו למדין דאם היה שוה בשעת המכר מאה ועשרה דלא הוי אבק רבית אלא אותם עשרה שהותיר אותם מדמי המקח וחייב ליתן לו מאה ועשרה כיון שכן הוא שוה המקח בשעת המכר התנאי אינו מעלה ואינו מוריד ותו כיון שדין מפרש בין בקרקעי בין במטלטלין כמו דין מוכר בסתם שאינו אסור אלא במעלהו מדמים דשויא השת'. א"כ אמאי הרמב"ם מסתסלה סתומי הכא גבי מפרש ושני בלישניה ממאי דנקט גבי מוכר בסתם דתני התם וכן אם מכר לו מטלטלין עד זמן פ' במאה והיו שוים בשוק למי שקונה במעותיו מיד תשעים ה"ז אסור ואינו נותן אלא צ' ה"נ הכא גבי מפרש הו"ל למתני ולמימר והיו שוים בשוק למי שקונה אותם מיד במעות מאה ה"ז אבק רבית וכו' וע"ז הו"ל לסיים ולומר וכשיתבענו בדין אינו חייב ליתן אלא מאה שהיה שוה בשעת המכר וכו' כמו דנקיט בלישניה גבי מוכר בסתם מטלטלין לזמן עוד צריך להבין דאמאי הוכפל הרמב"ם והוצרך ללמדנו דינא דמטלטלין דמפרש אסור כיון דאפי' בסתם אסור בדאוקיר גביה כ"ש במפרש דאסור כיון שאינו אסור במפרש אלא בדאוקיר גביה ולא הו"ל למנקט האי דינא דמפרש אלא במוכר קרקע דאף דבסתם מותר אף בדאוקיר גביה כמ"ש הרב המגיד ז"ל לדעת הרמב"ם במפרש אסור וכלישנא דמתני' דנקט האי דינא דמפרש במוכר קרקע לכן יראה לע"ד דדעת הרמב"ם כס' הרב מ"ל בדעתו מש"ה בתחיל' מסתם לה סתומי דכל שהוא מפרש הויא להו אותם עשרים שהתנה עליהם לזמן אבק רבית אף דשויא מהשתא מאה ועשרים ומלתא פסיקא נקט בין דשויא מהשתא ק"ך או לאו כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפי' לישנא דמתני' ואח"כ בא ללמדנו בסוף דבריו דינא אחרינא כמ"ש הר' מ"ל דבא למעט אם לא היה שוה אלא צ' אעפ"י שאמר מעכשיו במנה אינו חייב ליתן אלא צ' שזה היה שוה בשעת המכר ואף שהרב מ"ל אתי עלה דהאי דינא משום דרבי' אינו פוסק כטרשא דר"נ כמו שמוכרח מדבריו ולכאורה יראה שדבריו תמוהים בזה ההכרח:

אמנם יראה לע"ד טעמו של הרמב"ם בזה במה שמצאתי בשי' מקובצת להר"ב זל שהביא תשובה למהר"י ן' מיגש רבו של הרמב"ם שכת' וז"ל מי שלקח סחורה בהמתנה והוסיף עליה בדמי' לסיבת ההמתנה אם היתה הסחורה בעינה קיימת ורצה בעלה לחזור ולקחתה יש לו לחזור וליקח אותה שיכול לו' לו אני מכרתי לך כשער היוקר וביאר עוד דה"ד אם אותו תוספת יותר משתות שבטל בו המקח אבל אם היה שתות וכ"ש פחות המקח קיים אבל לא תועיל בו מחילה אלא ראוי להחזיר לו עד הסך שהיתה סחורתו נמכרת במדודים עוד סיים וכתב ומ"ש דאם היה התו' יותר משתות שיש לבטל המקח ויחזור לקחת סחורתו אין זה אלא אם היתה הסחור' נמצאת בעין אבל אם אינה נמצאת אין לו כי אם דמיה ולא יהיה אלא שעבר ומכר נכסי חברו ודאי לא היה מתחייב כי אם מה ששוים כן הדין כאן עש"ב ומצינו להרמב"ם במוכר בסתם בהמתנה דקא אזיל בשיטת רבו שכתב ואינו נותן אלא צ' או מחזיר מידו סחורתו אם היתה קיימת ולא עוד אלא דקא מוסיף עילוויה אף שהאיסור פחות משתות שהם שווים בצ' ומכר לו ב"ק אפ"ה ס"ל להרמב"ם דאמרינן ביה מקח שנעשה באיסור שהוא בטל אם הוא בעין ויכול המוכר ליקח סחורתו מידו אם היא בעין ואם אינה בעין אינו נותן לו אלא מה שהיא שוה בשעת המכר בשוק איכו השתא גם במפרש ס"ל להרמב"ם כיון שתנאי של מקח זה נעשה באיסו' אם כן תנאי זה בטל וכאלו לא התנה דמי ומש"ה אם אין המקח בעין אינו נותן לו אלא מה שהיה שוה בשעת המכר דאם אינו שוה אל צ' אינו חייב ליתן אלא צ' דהוי נמי שמכר נכסי חבירו ואף שהתנ' עמו מעכשיו בק' ולאחר זמן בק"ך כיון שתנאי זה דלזמן בטל שהוא תנאי של איסור גם תנאי של מעכשיו במאה הוא בטל שאין התנאי והדבו' מתקיים קיים לחצאין ועיין בתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסימן תנ"ד בד"ה וכתב עוד וכו' שיש קצת ראיה לסברא שכתבתי ע"ש או יחזיר מקחו אם הוא בעין וממוצא דברים הללו שפירשנו בדברי הרמב"ם ודעתו למדנו ישוב למה שדקדק הרב מ"ל והרב גידולי תרומה דקדוק נכון בדברי הרמב"ם ז"ל דלמאי אצטרי' רבי' לו' וכשיתבענו בדין וכו' מה שלא כתב כן בשום. מקום אלא האיסור וההתר ובודאי במסרב במשפט יבא ותי' דחוק ע"ש:

אמנם לפ"ד א"ש דברי הרמב"ם דודאי כשכתב בתחילה ה"ז אבק רבית אותם עשרים כבר אנו יודעים דאותם עשרים בכל גוונא אין מוציאים לא מן הלוקח למוכר ולא מן המוכר ללוקח אם עבר ולקח אותם כדין אבק רבית אמנם עכשיו בסיום דבריו בא ללמדנו דינא אחרינא דאם אינו שוה אלא צ' אינו נותן לו אלא צ' אף שתנאי של מעכשיו במאה אין בו איסור אפ"ה הוא בטל כיון שסיום תנאו לזמן במאה ועשרים הוא בטל דהוי תנאי של איסור אף תחילת דבריו ותנאו מעכשיו הרי הוא במאה הרי זה בטל גם אתי נמי לאשמעינן כשיתבענו בדין והמקח בעון יכול להחזיר ממכרו בידו כיון דהוי מקח שנעשה באיסור ולאפוקי מס' הטור בסי' ר"ח דאית ליה דמקח שנעשה באיסור דהמקח קיים ויתן כשער של היתר ואין אחד מהם יכול לו' המקח בטל עש"ב:

עוד יראה לע"ד להביא ראייה אחרת מדברי הרמב"ם שפסק סמוך ונראה לדין זה וז"ל הלוקח מחבירו חפץ וכו' ואינו חושש משום רבית וכתב על זה הרב המגיד תוספתא באה בהלכו' וכת' הרב ז"ל חפץ בשוויו לפי שכבר נתבאר לדעתו שאסור למכור מטלטלין ביותר מדמיהן והמרדכי כתב וז"ל ונראה לאבי העזרי דדוקא לאחר גמר המכר א"ל תן לי בפחות אבל מעיקרא לא דתנן ואם לגורן בי"ב אסור גם הנ"י כתב וז"ל וכן הדין במכר דאלו מכר את השדה בי"ב לגורן ואחר שנגמר המקח וזכה בו לוקח רשאי המוכר לו' לו תן לי אלף זוז עכשיו שאף מכר זה כיון שלא היה משתלם עד הגורן אוזולי הוא דקא מוזיל גביה משום שיפרע לו מיד וכ"כ הרי"ף דאיתא בתוספתא עכ"ל. ומרן בב"י בסימן קע"ג אחר שהביא האי לישנא דהרמב"ם הביא דברי הנ"י והמרדכי שכתבו דבעינן שיגמר המקח וכתב עליהם וז"ל ואם לו' דאל"כ אסור לקבל ממנו עכשיו בפחות הא ודאי ליתא אלא עכ"ל דאסור לקבל ממנו אחר זמן כמו שפסק דהו"ל כמפרש וכו' דפשוט הוא עכ"ל ותמיהא לי מלתיה דרב דאיך מסתם לה סתומי ואם לומר דאל"כ אסור לקבל ממנו עכשיו בפחות וקא אזיל לבית הספק אף בדברי המרדכי והרי פירש להדיא דאל"כ אסור משום דתנן ואם לגורן אסור כמו שפי' מרן בב"י כוונתו לבסוף ודקארי לה מאי קרי לה בדברי המרדכי ואף שהתנה עמו מעכשיו במאה ולאחר זמן בק"ך כיון שתנאי דק"ך שהוא לזמן בטל שהוא תנאי של איסור גם תנאי של עכשיו במאה הוא בטל שאין התנאי והדיבור מתקיים לחצאין גם בדברי הנ"י מוכרח הדבר דקא יהיב טעמא כיון שלא היה משתלם אלא עד הגורן וה"ט לא אצטריך אלא שמותר ליקח י"ב לאחר זמן כמו שמבואר ועיין בתשו' הרשב"א שהביא מרן בב"י בסי' קנ"ד בד"ה וכת' עוד וכו' שיש קצת ראיה לסברא שכתבתי:

ואיך שיהיה מסתמות דברי מרן הב"י שהביא תחילה ס' הרמב"ם ואח"כ הביא דברי המרדכי והנ"י ופירש כוונתם משמע דאף לסברת הרמב"ם שהוא מפרש התוספתא במוכר חפץ בשיוויו אמרינן האי דינא א"כ יראה דס"ל לדעת הרמב"ם ז"ל כס' הרמב"ן ז"ל דגבי מכר אפי' שוה בשו' אסו' במפרש דאי לאו הכי הו"ל לפרש להדיא דלדעת הרמב"ם אין אנו צריכין לפרש דבעינן שיגמר המקח כמנהגו בכל מקום שהוא מברר הדין לדעת הרמב"ם ז"ל גם הרב בעל התרומות הביא האי דינ' דתוספת' ופי' אותה כדעת תרמב"ם והביא על דבריו הגד"ת דברי המרדכי והנ"י ומה שפי' בהם מרן הב"י וביאר טעמו של דבר יעש"ב ואם איתא דהאי דינא ופירושא לא נאמר לדעת הרמב"ם והר' בעל התרומות איך לא ביאר הגד"ת דלדעת בעהת"ר אין אנו צריכין לו' דבעינן שיגמר המקח כיון שעיקר חבורו ופירושו על דברי בעל התרומו' אלא ודאי יראה דס"ל להגד"ת דאף לס' הרמב"ם והבע"ת צריכין אנו הכי שנגמר המקח בקנין דאל"ה אסור ליקח י"ב לאחר זמן אף שמכר בשיויו וכס' הרמב"ן ז"ל:

ותו אעיקרא דמלתא יראה לע"ד שהדבר מוכרח מדברי הנ"י שסיים וכתב על דין זה וכ"כ הרי"ף דאיתא בתוספתא יראה שפי' התוספת' שהביא הרי"ף הוא מפרש אותה כמו שפי' אותה הנ"י דבעינן שיגמר המקח והרי הרי"ף קא אזיל כסבר' הרמב"ם שהשמיט טרשא דר"נ כמו שהעידו הרמב"ן והרא"ש ז"ל והרב המגיד א"כ מוכרח שהוא מפרש התוספתא שמכר חפץ בשוויו לזמן כמו שפי' הרמב"ם והבעה"ת ועכ"ז כתב הנ"י דפי' התוספתא לדעת הרי"ף דבעי' שיאמר המקח דאל"כ אסור ליקח י"ב לאחר זמן ואף שהנ"י הביא אח"כ טרשא דר"נ ופי' אותה לענין דינא היינו לס' רבי' האי גאון ור"ת והרשב"א שפסקו כר"נ אבל בודאי גם הוא קאזיל ומודה דהרי"ף לא פסק טרשא דר"נ דאי לאו הכי הו"ל לבאר להדיא שגם הרי"ף פסק טרשא דר"נ ולאפוקי מדע' הרמב"ן והרא"ש וכיון שדעת הנ"י כדעת הרי"ף דאפי' בשוה אסור כדעת הרמב"ן ז"ל בודאי שגם דעת הרמב"ם בפי' התוספתא שהביא כך הוא פי' דבריו דבעינן שיגמר המקח ואף שהרמב"ם בעיקר האי דינא כתב אינו חייב ליתן לו וכו' כבר הכרחנו לעיל פי' דבריו כמו שפי' אותם הרב מ"ל ז"ל:

ובאמת אי לאו דברי הנ"י וסתמות דברי מרן הב"י היינו יכולין לומר דעיקר דינא דהאי תוספתא לדעת הרמב"ם אתא לאשמעי' דמותר עכשיו ליקח ממנו פחות ולא אמרינן דמחילה זו שמוחל לו מקצת החוב נחשבת רבית לו' שיהיו כאלו הלוה לוה למלוה עד הזמן בעבור אותה המחילה וכמ"ש מרן הב"י ז"ל אח"כ בשם המרדכי אבל לענין ליקח י"ב לאחר זמן בכל גוונא מותר אף שלא נגמר המקח אבל כיון שמצינו שהנ"י פי' הדין כך לדעת הרי"ף ומרן נמי מסתם לה סתומי לדעת הרמב"ם משמע דס"ל דאף לדעת הרי"ף והרמב"ם צריכין אנו לפרש הכי דאל"כ אסור ליקח י"ב לאחר זמן אף שמכר שוה בשוה והוא מוזיל גביה עכשיו:

עוד יראה לע"ד להביא ראיה אחרת מדברי הרמב"ם באותו פרק שכתב וז"ל היו לו פירות וכו' וכן כל כיוצא בזה ע"ש וביאר הרשב"א טעמו של דין זה והביא דבריו מרן הב"י בסי' קע"ג וז"ל כלו' דמאחר שהם שוים עכשיו י"ב שכן יקנם כל הבא לקנותם אלא שהמוכר בשוק בפחות אוזולי הוא דקא מוזיל מפני שצריך למעות עכ"ל. והרי מדברי הרמב"ם מבואר להדיא שלא הותר האי דינא אלא במוכר בסתם לי"ב חודש אבל אם פי' מעכשיו. בי' ולאחר זמן בי"ב ה"ז אסור דאי לאו הכי הו"ל לאשמעינן האי דינא במפרש וכ"ש בסתם ואם כן מעתה לפי טעמו של הרשב"א יש להקשות דאמאי במפרש אסור והרי אוזולי הוא דקא מוזיל גביה שאם יתן לו עכשיו רוצה בי' מפני שצריך למעות ואמאי הוי אגר נטר אלא ודאי צריכין אנו לומר בטעמא דמ דמלתא דאף דאוזולי קא מוזיל גביה כיון שנתרצה עכשיו בי' ומשך המקח בתנאי זה ודינו הוא ליתן המעות עכשיו הוי אגר נטר מה שנותן לו יותר לאחר זמן א"כ מזה אנו למדין נמי אף היכא שמוכר שוה בשוה ממש שאף אם מוכרם בשוק הם נמכרים בי"ב כל שהוא מפרש אף דאוזולי אסור מה"ט דאין לחלק בזה מהאי דינא להאי דינא כיון שתרוייהו אמרי' בהו כשמוכר בי' אוזולי הוא רקא מוזיל כמו שביאר הרשב"א להדיא הטעם:

המורם מכל זה דהאי דינא דמוכר שוה בשוה לס' הרמב"ם והרמב"ן ז"ל גם הרי"ף לפי דעתו של הרמב"ן ז"ל והנ"י גם בעה"ת לדעתו של הגד"ת כולהו ס"ל דאסור אמנם לס' הטור לפי מ"ש בקיצור פסקי הרא"ש יראה דס"ל דמותר וראיתי להרב מחנה אפרים דף צ"ד בסי' ל"א שהביא לישנא דתלמודא וכתב ונרא' דלא הותר בשכירות אלא כדשוה י"ב וכו' והקש' ע"ז שהרי מסיפא דמתני' נלמוד לרישא דקתני ואין מרבין על המכר וההיא איירי וכו' ודלא כהרב מהריק"ו בב"י וכו' וזה אינו זהו תורף דבריו ע"ש הנה הרב אזיל ומודה בדעת מרן הב"י שעל מ"ש הרמב"ם בלוקח חפץ בשוויו וכו' פי' דאיירי אפי' שוה בשוה אסור ומה שדחה דבריו מלישנא דהרמב"ם כבר נתבאר לעיל משם הר' מ"ל כוונתו בזה דאינו נותן לו אלא צ' והוכרחנו פי' זה בכמה ראיות גם מ"ש לא מצינו זאת הסברא נעלם מכבודו דברי הרמב"ן בס'המלחמות שכ'זאת הסבר' להדיא לאסור גם מה שהק' על לישנא דתלמוד' דקאמ' גבי שכירות משוה וכו' מסיפא דמתני' גבי מכר לפי מה שנתבאר לעיל בדעת הטור ל"ק דמאי דקאמר משוה דהכי שוייא היינו לסוף הזמן אבל למי שנותן מעות מיד בתורת מוקדם לא שויא אלא עשר' וא"כ דומיא דידיה במכר דשויא מיד עשרה ולאחר זמן י"ב אסור דאזלינן בתר דשויא השתא כיון שדינו ליתן מעות מיד גם מה שפי' בכוונת המשנ' והג"מ יע"ש לא אתי לפי מ"ש הטור להדיא קרקע ששוה שכירותו י"ב דמשמע דשוה לכל מי ששוכרו בי"ב ממש ולאו משום דאין אונאה לקרקעות ואיך שיהיה כיון שהרב מודה דאיהו פליג עם מרן הב"י אם כן לדברי מרן אנו שומעין וכבר הכרמנו סברת מרן בזה בכמה הכרחות ועפ"י מה שפי' בדעת הטור הנה מקום אתי ליישב דברי הרמ"ך ז"ל הובאו דבריו בשטה מקובצת להר"ב ז"ל שכתב על מתני' וז"ל מרבין על השכר דא"ל אם מעכשיו אתה נותן שכר' הרי היא שכור' לך בי' לשנ' ואם אתה פורע שכר של כל חדש וחדש הרי היא בדינר לחודש וכן הוא שכרו הרגיל ליטול והוי כמוכר חובו בפחות דשרי ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ודוקא שהחזיק במה ששכר ע"מ ליתן י"ב דינר לחדש שכבר נתחייב בהם ואחר כך מחל לו ב' דינרים בענין זה מיגו אע"ג דלא החזיק כיון דאוגרי ניהליה לההוא ביתא בי"ב אקנייה ניהלי' בחליפין אי בעי בתר הכי מצי א"ל אם תפרעני עכשיו לא תתן לי אלא עשר' שהרי גם זה חובו הוא שמוכר בפחות וצ"ע עכ"ל ודבריו צריכין אצלי תלמוד בהאי פירושא דא"כ לפי"ז צריכין אנו לו' דבכי האי גוונא שפי' גבי שכירות הוא דומיא דידיה גבי מכר אסור שהחזיק בה ע"מ לפורעו י"ב לאחר זמן ואחר כך א"ל אם תפרעני עכשיו הרי הוא לך בי' שאסור ליקח ממנו י"ב לאחר זמן והיינו ממש דין התוספת' שפסקו אותה הרי"ף והרמב"ם וכל הפוס' ז"ל שהיא מותר ליקח י"ב לאחר זמן גבי מכר וכמו שכת' לעיל מיהו בהא יש ליישב דהרמ"ך ס"ל דהתוספתא לא אתא לאשמעי' אלא שמותר עכשיו ליקח עשרה ולא הוי רבית מלוקח למוכר אבל אה"נ כשאומר לו כך אסור ליקח י"ב לאחר זמן ופליג על הנ"י והב"י אבל עדיין קשה כיון שפי' גבי שכירות וכן הוא שכרו הרגיל ליטול א"כ דומיא דידיה במכר כשלקח אותה מתחל' והחזיק בה בי"ב לזמן צריך לפרש שכך היא שויא ולא אוקיר גביה לזמן וא"כ אם א"ל אח"כ אם תתן לי עכשיו הרי היא לך בי' הא ודאי דאוזולי הוא דמוזיל גבי' ומוחל לו קצת מן החוב ואמאי אסור ליקח י"ב לאחר זמן כיון שזו היא שווייה וכבר נתחייב בזה החוב מתחלה אמנם עפ"י מה שפי' גם דברי הרמ"ך א"ש דמ"ש וכן הוא שכרו הרגיל היינו לזמן אבל מי שנותן מעות בתורת מוקדש אינו שוה שכירותו אלא עשר' וא"כ דומיא דידיה במכר איירי בכה"ג דשויא י"ב לזמן דכיון שאומר לו אם תתן לי עכשיו הרי לך בי' א"כ גלי אדעתי' דמעקרא שמכר אותה בי"ב לזמן ואוקיר גבי' הוא בשביל אגנ"ט ומש"ה אסור ליקח י"ב לאחר זמן כנלע"ד ליישב דבריו ז"ל ואי לא דמסתפינא כדי שלא לשוויי הרמ"ך פליג עם הנ"י ומרן הב"י אמינא דמ"ש ודוקא כשהחזיק במה ששכר ע"מ ליתן י"ב וכו' ואין הכוונ' שלא הוזכר אלא תנאי זה בלבד מתחל' קודם שהחזיק אלא דודאי מתחיל' קודם שהחזיק הוזכרו הב' תנאים גם תנאי אם מעכשיו הרי היא שכור' לך בי' וכדמשמע מריש דברי הרמ"ך אלא שבא ללמדנו שדוק' כשהחזיק חזיק במה ששכר ע"מ ליתן י"ב דינר דינר לחדש דהיינו שתנאי לזמן נמי עדיין עומד במקומו בה שעתא אמרינן שתנאי מעכשיו בי' שאמר אותו מקודם ועכשיו נמי עומד בו מותר דכיון שהחזיק בתנאי לזמן כבר נתחייב בי"ב משום דשכירות אינה אלא לבסוף ומה שאומר מעכשיו בי' מחיל' הוא דמחיל לגבי' וכוונת הרמ"ך בזה שבא למעוטי דאם לא נתרצ' השוכר קודם שהחזיק במה שא"ל המשכיר ליתן י"ב דינר דינר לחדש אלא שא"ל השוכר איני מתרצ' לשוכר' אלא בי' ואני נותנם לך מיד והחזיק על תנאי זה לבדו אסור אח"כ לו' לו המשכיר אם תרצה תתן לי י"ב דינר ואני ממתין לך דינר לחדש כיון שהחזיק בתנאי מעכשיו לבדו ואינו חייב אלא עשר' א"כ מה שמוסיף יותר לזמן הא ודאי רבית וכמ"ש תלמידי הרשב"א הביא דבריהם הב"י בסימן קע"ו דבשכירות נמי משכחת לה דאסור כגון אם השכיר לו חצירו מעכשיו שיו במנ' והחזיק בה ואחר כך א"ל אם תפרעני בכל חדש וחדש יתן לו בשכירות סלע בחדש רבית גמור הוא וכת' מרן על דבריהם שהוא פשוט והאי דינא ממש אתי לאשמעי' הרמ"ך ז"ל שהוא רבית ולפ"ז אין אנו צריכין לפרש לדעת הרמ"ך ך דסיפא גבי מכר דאוקיר גבי' ממאי דשויא השתא לזמן אלא דאפי' שוה בשו' אסור וכמו שנתבאר לעיל שכך היא דעת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן ובעה"ת לבד מהטור ז"ל:

אמנם שוב ראיתי להרב מחנ' אפרים דף ה' ע"א שהביא דברי ת"ר וכת' עליהם וז"ל ונרא' דאיירי בשאינו שוה י"ב דאי היה שוה וכו' דאדעתא דהכי וכו' עכ"ל עש"ב ולפי מה שפי' בדעתו של הרמ"ך ירא' דפליג ע"ז שהרי גבי שכירות לזמן לא אוקיר גבי' אלא שזהו שכרו הרגיל ליטול ועכ"ז פירשנו דכוונת הרמ"ך לאשמעי' דאם החזיק על תנאי מעכשיו בי' אסור אח"כ ל' בי"ב דינר לחדש אף דאוזיל גביה מעיקרא וטעמא דמלת' יראה לע"ד דאף שהתנ' עמו לתת לו מיד לא אמרי' דנתבטל' החזק' והשכירות אלא דמים הוא לבד שחייב ליתן לו עכשיו עשר' בדין ואם מסרב ליתן לו עכשיו שאומר אין בידי לתת אינו יכול להרחיב לו הזמן ולשוכר' לו בי"ב כיון שכבר החזיק ואינו חייב אלא עשר' דוקא מיהו עפ"י תורתו של הר' מחנ' אפרים בכוונת ת"ר הנה מקום אתי ליישב מה שהקשו הב"ח והגד"ת על ס' חכמי לוניל הובאו דבריהם בס' בעה"ת והביא דבריהם מרן בב"י בסימן קע"ג שפירשו דכי תנן באיזהו נשך מכר לו בית או שדה וא"ל אם מעכשיו וכו' אסור התם דוקא כשהחזיק בו הלוקח מעכשיו כדי ליתן לו עכשיו אלא דינר ואח"כ א"ל אם לגורן בי"ב ולא א"ל כן קודם שהחזיק דהמכיר' נתקיימ' באלף זוז כי שקיל י"ב לגורן שכר מעותיו עומד ונוטל והקשו עליהם הרבנים הנז' א"כ לפ"ז ברישא גבי שכירות דאיירי בכה"ג אמאי מותר והא פשיטא דאסור כמ"ש ת"ר והניחו בצ"ע:

אמנם עפ"י דברי הרב מ"א הנז' אשכחנא לה פתרי והוא דכד דייקינן שפיר בדברי הר' ז"ל שכתב כי לא נתן לו מיד נתבטל שכירות הא' אין הכוונ' לו' שהחזק' כמאן דליתא דודאי עדיין חזק' שלו מהנייא שאין יכול המשכיר לחזור בו ולשוכר' לאחר לא באלו הדמים ולא בדמים אחרים וכן לגבי דידי' נמי מהנייא חזקתו שאינו יכול המשכי' לו' לאחר יום או יומים ולחזור ולומ' לו שאפי' תתן לי עכשיו איני שוכר' לך אלא בי"ב אלא התנאי של הדמים בלבד שא"ל מעכשיו בי' הוא שנתבטל וכמו שלא התנה כלו' דמי ומש"ה יכול מעכשיו להתנות מחדש ולו' לו אם מעכשיו בי' ואם לאחר זמן בי"ב מטעמא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וזאת היתה דעתם של חכמי לוניל בריש' גבי שכירו' שמותר דמיירי בדאוזיל גביה ואפ"ה גבי מכר אסור דכיון שהחזיק הלוקח עכשיו ליתן לו אלף דינר אפי' דאוזיל גביה ע"מ ליתן לו עכשיו אפי' נימא דנתבטל התנאי של דמים מ"מ אינו יכול להתנות מעכשיו ב"י ולאחר זמן י"ב אפי' שוה בשוה כיון שסוף סוף הדין הוא גבי מכר שצריך ליתן דמים מעכשיו הוי אגר נטר מה שמוסיף כיון שכבר החזיק בתנאי מעכשיו ב"י ואינו יכול המוכר לחזור מתנאי של עכשיו שהוא בעשר' אבל קודם שהחזיק מותר מטעמא שפי' חכמי לוניל דכל זמן שלא החזיק הלוקח יכול המוכר לחזור ולו' אתנהו לך אלא בי"ב באופן דלס' חכמי לוניל צריכין אנו לומר שהם מפרשים רישא וסיפא בדלא אוקיר גביה אלא שוה בשוה ואפ"ה מכר אסור לאחר שהחזיק אבל קודם שהחזיק אפי' אוקיר גביה. ס"ל דמותר מטעמא שכתבו דאין אונאה לקרקעות זהו מה שנלע"ד ליישב סברתם בדרך שקלא וטריא:

עוד ראיתי להראד"ב בסי' י"ד שכתב וז"ל ולדעת חכמי לוניל קש' לי פשטא דשמעת' שהקשו לר"נ ממתני' דאם לגורן וכו' ותי' התם קץ וכו' דלדידהו לא הו"ל למתלי הדבר בקץ וכו' אלא לו' שאני התם דכבר לקח והחזיק וכו' עכ"ל ע"ש ולא ירדתי לסוף דעתו בזה דשפיר קפריך שהרי מה שהצריך התנא להחזיק היינו דוקא בקרקעות דאין להם אונא' אבל במטלטלין דאית בהו אונאה בודאי יוצא הדין אפילו קודם שהחזיק עשה תנאי זה אסור ליקח י"ב לאחר זמן ומש"ה הוכרח לתרץ דהתם קץ והכא לא קץ דר"כ איירי בפירות דאין חלוק בהם בין החזיק ללא החזיק וממוצא דברים הללו הנך רואה שדברי הרב תמוהים עוד במה שהרגיש תחל' בנדון שלו הוא מכר לו סחור' של מטלטלין מס' חכמי לוניל והוצרך לומר דבנ"ד מודו דרביתא הוא דכבר בא בשאל' דהמכר היה נגמר ונשלם וכו' וא"כ לכ"ע יש רבית בנ"ד דאמאי הוצרך לו' חילוק זה לדעת חכמי לוניל והרי מפורש ובא הדבר להדיא דס"ל דדוקא קרקע אבל במטלטלין מודו דאפי' קודם שהחשיך התנה אסור וצ"ע:

וממוצא כל האמור דלית שום רבית בנדון דידן ששמעון חייב חוב גמור יותר מסך הנז' הרב' בדינא ובדיינא ואין כאן חשש העלאת דמים כלל וכמו שהעל' מורי מהרש"ל בספרו הבהיר ב"ד של שלמה בי"ד סי' א' עש"ב:

נאום יצחק בר שבתי ס"ט:

תוכן העניינים

שות מר ואהלות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה