שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי
יורה דעה
שאלה א
מי שנשבע שלא יאכל עשר ככרות סתם דקי"ל דאינו חייב עד שיאכל העשירי כולו או יניח פחות מכזית או דילמא כיון שאכל כזית מהעשירי מתחייב:
תשובה קודם שנבא לפ' נגמר הדין נבא | להבין לשון הרמב"ם בפ"ד מהלכות שבועות הט"ו וז"ל וכן הנשבע שלא יאכל עשר וכו' ע"ש שבאמת לשון זה קשה ההבנה דכיון שפי' שבועה אחרונה שלא יאכל תשע עשר א"כ הוי ממש כמי שאמר שבועה שלא אוכל תשע ועשר דאינו חייב אלא א' אע"ג שלא הפריש קרבן בן תשע לעשירית וכבר השיג הראב"ד ע"ז וכתב בספרים וכו' ומרן בכ"מ הביא באורך כל דברי רש"י והתו' וסיים וכתב וזה תלוי בגירסאות דלגי' רש"י וכו' ולגי' ספרי וכו' וא"כ אין כאן שבוש ע"ש ודבריו נפלאו ממני דאיך אפשר לו' דהתו' נמי מוכרח דגריסי כדגריס רבי' והרי התו' הוכרחו לחלק בין תאנים וענבים לההיא ד"ט ועשר דהתם איכא איסור שבועה בכל עשר וט' שיאכל מהנך עשר קאי באיסור שבועה אבל גבי תאנים וענבים לא היה איסור שבועה בתחילה כלל על ענבים ושייך כאן מגו וא"כ לפי דברי התו' בודאי הה"נ אם נשבע שלא יאכל עשר וחזר ונשבע שלא יאכל עשר וט' כיון שפי' דבריו תשע עשרה דלא חיילא שבועה שניה כלל דבלא"ה אסור בכל י"ט וכל עשר שיאכל מהנך י"ט קאי באיסור שבוע' איכו השתא מוכרחי' אנו לו' דאע"ג שהתו' קיימו גירסת הספרים הא' לגבי תאנים וענבים הא נמי גרסי כרש"י והראב"ד דאמר שלא יאכל עשר וחזר ואמר שלא יאכל ט' וכדין השיג הראב"ד על רבי' בדין זה דעשר וי"ט ולא השיגו לעיל בתאנים וענבים דיש לחלק בין עשר וי"ט לתאנים וענבים ומה שסיימו התו' וה"ה אם אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה ע"י מגו אין הכוונה לו' דכך הם גרסי דאמר שבועה שלא אוכל ט' וחזר ואמר שלא אוכל עשר ותלמוד' מיירי דקאמר ט' אלו דא"כ לפ"ז הא דקאמר בגמ' זמנין דמשכחת לה להא דעיפא הוא על דין הא' שבועה שלא אוכל ט' ועשר ורש"י ז"ל פי' שהוא על דין הב' שבועה שלא אוכל עשר וט' דאינו חייב אלא א' ובודאי דלא הוו שתקי כולי האי התו' ז"ל מלפרושי לאפוקי מפרש"י ז"ל אלא הדבר ברור הוא שכוונת התו' הוא דכמו דתלמודא קאמר דמשכחת לה להא דעיפא בדין הב' הה"נ דמשכחת לה דעיפא בדין הא' בט' ועשר דחייב ב' דאמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וכו' אבל בודאי גם התו' כרש"י והראב"ד דאמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבוע' שלא אוכל ט' ותלמודא דקאמר זמנין משכחת לה להא דעיפא הוא על דין הב' וכפרש"י וכן יראה מדברי מהרש"ך ח"א סי' פ"ד שהבין דברי התו' כמו שפי' עש"ב ואפי' שנדחוק עצמנו בפי' דברי התו' לו' היו גורסים דברי רבי' עדיין תמוהים שהרי לפי הנראה דלא איירי באלו אלא נשבע בסתם וחזר ונשבע שלא יאכל עשר וט' בסתם ותו שמדקדוק לשונו יראה בברור שדוקא אם נשבע שלא יאכל עשר וט' אעפ"י שפי' דבריו י"ט הוא דחיילא שבוע' שנייה אבל אם חזר ואמר שבועה שלא אוכל י"ט לא חיילא שבועה ב' כלל ואם פי' דברי רבי' דבתחילה קאמר שלא יאכל עשר אלו א"כ אע"ג שאמר אח"כ שלא יאכל י"ט שפיר חיילא שבועה ב' ע"י מגו אלא ודאי דלא איירי באמר אלו אלא בסתם וא"כ הדרא קו' לדוכתה כיון שפי' דבריו תשע עשרה ואינו מתחייב בשבועה שנייה עד שיאכל י"ט אמאי חיילא שבועה ב' ומה חילוק יש בין כשאמר בלשונו עשר וט' לי"ט כיון דב' הלשונות אינו מתחייב בשבועה הב' עד שיאכל י"ט באופן שעדיין דברי רבי' תמוהים ודברי מרן בישוב זה צריכין תלמוד:
שוב ראיתי להלח"מ ומהרש"ך שם שיישבו דברי רבי' ופי' אותם דמתחי' נשבע שלא יאכל אלו ואח"כ נשבע שלא יאכל ט' ועשר אלו וכדברי התו' ע"ש ומלבד מה שהקשינו לעיל עוד אני תמה עליהם דאיך אפשר לו' הכי בדברי רבי' שהרי על מאי דאמרי' בפ"ג דשבועות דכ"כ שאני שבועות מתוך שחלוקות וכו' פרש"י מתוך ששתי ככרות הללו וכו' עש"ב ועיין במ"ש הרב מ"ל בפ' זה ה' א' שהביא דברי רש"י וצלל במים אדירי' בפירושם ע"ש שהאריך א"כ ה"נ הול"ל שבועה שלא אוכל י"ט אלו ומדפירש לישנא יתירה שבועה שלא אוכל ט' ועשר אלו בודאי אם אכל עשר וט' חייב שתים ואם אכל עשר לבד או ט' לבד חייב א' ואיך כתב רבי' שאינו חייב עד שיאכל י"ט עוד אני תמה שהרי בהאי דינא בט' ועשר ועשר וט' הקשה הר"ן בפי' ההלכות דאיפכא הול"ל דבשלא אוכל ט' ועשר חייב ב' לפי שמכח שבועה א' לא נאסר כבר עשירי כלל ומעכשיו אסור דהא אמרינן וכו' עש"ב וכן פסק הש"ע בסי' רל"ח סעיף י"ג ע"ש וא"כ אם פי' דברי רבי' שנשבע שלא יאכל עשר אלו וחזר ונשבע עשר וט' אלו ביחד איך כתב דאם אכל ט' ה"ז כחצי שיעור דמ"ש מדבריו אפי' שיהיו הט' כמה זתים אינו חייב עד שיאכל הי"ט וכן נמי מדסתם וכתב ואכל עשר והפריש קרבן משמ' דאינו חייב להביא קרבן בשביל שבועת עשר עד שיאכל עשר ואם אכל פחות מעשר אף שאכל כמה זתים אינו חייב להביא קרבן וכו' ועיין בדברי רבי' הלכה ט' שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' ובמ"ש מרן שם בדעתו ע"ש והרי מי שנשבע מככרות ידועות שלא יאכל י"ט אלו או עשר אלו ע"כ כזית וכזית שבהם נשבע גם נמי לפ"ז יוצא דאם מתחי' נשבע שלא יאכל עשר אלו בין שחזר ונשבע שלא יאכל ט' ועשר אלו בין שאמר י"ט אלו חיילא שבועה שניה שפיר ע' מגו ומדקדוק לשון רבי' יראה בברור דה"ט דחייל' שבועה שניה משום שאמר עשר וט' אבל אם אמרי"ט אלו לא חיילא שבועה שניה כלל ובאמת שזו היא קושיא אלימתא בעיני ודברי הרבנים הללו צ"ע:
ואנכי בעניי יראה לע"ד בישו' דברי רבינו ותחלה נבאר כוונת התו' מה שחילקו בין ט' ועשר לגבי נשבע שלא יאכל תאנים ואח"כ נשבע שלא יאכל תאנים וענבים ביחד משום דלא היה איסור שבועה בתחי' כלל על ענבים ושייך כאן מגו דלכאו' דבריהם תמוהים דכיון דלא נאסרו ענבים בשבועה ב' אלא דוקא אם אוכל תאנים עמהם אבל אם אוכל ענבים לחודייהו ליכא איסור שבועה א"כ קשה אמאי חיילא שבועה ב' והרי אינו עובר על שבועה ב' אלא דוקא אם אוכל תאנים וענבים וכבר הוא מושבע על התאנים משבועה א' והוי ממש כההיא דט' ועשר דלא חיילא שבועה ב' דבלא"ה משבועה א' איתסר בכל עשר דעלמא דכשאוכל ט' מהנך עשר עובר על שבועה א' אמנם יראה בברור כוונת התו' דלגבי ענבים בתחלה לא היה איסור שבועה כלל ואלו היה אוכל ענבים לחודייהו מותר לגמרי אבל עכשיו שנשבע שלא יאכל תאנים וענבים ביחד הוו ענבי' לחודייהו ח"ש שאם אוכל אותם עובר על איסור ח"ש שהוא אסור מן התור' וכיון שנעשה חדוש בשבועה ב' לגבי ענבים דהוו ח"ש שפי' חיילא שבועה ב' דאם אכל תאנים עמהם חייב ב' משום מגו אבל ההיא דט' ועשר לא נעשה חידוש כלל לא לענין חיוב שבועה ולא לענין ח"ש שאם כוונתו בשבועת עשר סתם שאם יאכל עשירית לבדה הויא ח"ש הרי דבלא"ה משבועת ט' סתם איזו עשירית שיאכל הויא לה ח"ש משבועת ט' ולא הוצרכו התו' לפרש דבר זה גבי ט' ועשר דליכא חדוש כלל אפי' לענין ח"ש דמלתא דפשיטא היא ואין לדחות ולומר דהא דקאמר תלמודא דאם אכל ענבים הוו ח"ש היינו משום דאכל תאנים בתחלה והפריש קרבן דאע"ג שהקרבן הפסיק לענין חיוב אפ"ה אכילת התאנים עדיין היא מצטרפת שאם אכל ענבים הוי ח"ש אבל אם אכל ענבים לחודייהו אפי' ח"ש ליכא דמלבד דאין הסברא נותנת לומר דבר זה דכיון שהפסיק הקרבן לענין חיוב בודאי דהה"נ לענין ח"ש אלא שבא הדבר מבואר להדייא מדברי רש"י למס' נדרים די"ז ע"ב וז"ל הויא להו ענבים שאכל ח"ש על שבועה ב' לפי שהוא נשבע בשבועה ב' על תאנים וענבים ועכשיו שלא אכל אלא ענבים לא בטל אלא ח"ש והיינו חצי השבועה ואין מביאין קרבן על ח"ש עכ"ל:
הרי דנראה דס"ל דכל שנשבע שלא יאכל תאנים וענבים אם אוכל ענבים לחודייהו הוי כמי שאוכל ח"ש וכן יראה מדברי הרב מ"ל בפ' זה שהבין בפשי' כמ"ש שהביא ראיה מהאי דינא על מי שנשבע שלא יאכלנה כולה או שלא יאכל כזית דאם אכל פחות מכשיעור דאיכא איסורא עש"ב. בפסקא המתחלת ויש להסתפק וכו' באופן שעיקר חי' התו' משום דלגבי ענבים הוי חדוש דהוו ח"ש וכן נמי מ"ש והה"נ דאם אמר שבוע' שלא יאכל ט' אלו וחזר ונשבע שלא יאכל עשר אלו דחיילא שבועה ב' ע"י מגו שפיר מבואר לפי דרכנו משום דבתחילה כשאמר ט' אלו העשירית היתה מותרת לגמרי ובשבו' שנייה נאסרה מדין ח"ש אפילו שהיא פחות מכזית ומעתה נבא לבאר דעת רבי' ואומר דודאי ס"ל כס' התו' דה"ט דחיילא שבועה ב' גבי תאנים משום דלגבי ענבים הוי חדוש דהוו ח"ש אמנם קשיא ליה על גי' התו' והראב"ד דגרסי ה"נ כגון דאמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שלא אוכל ט' וכו' דלא הוי דומיא דשבועת תאנים וענבים ותו קשיא ליה דאיך קאמר דאם אכל ט' והפריש קרבן ואכל עשירית הויא לה ח"ש דמ"ש מזה דמי שנשבע שלא יאכל ט' או עשר אם אכל א' הוי חצי שיעור דודאי דכיון דאמר ט' ועשר פחות מזה מותר לגמרי מש"ה ס"ל דמוכרח לו' שכך היא הגירסא דמתחלה נשבע שלא יאכל עשר סתם ואח"ך נשבע שלא יאכל עשר וט' בסתם ושפיר חיילא שבועה ב' אף על גב שפירש שבועה ב' שלא יאכל י"ט משום דיש להקשות דכיון דכוונתו היא שלא יאכל י"ט אמאי פלגיה לדיבוריה ואמר עשר וט' הול"ל בקיצור י"ט אלא ודאי מש"ה אמר לשון זה כדי לעשות עשר לבדם וט' לבדם ח"ש אם אוכל אותם אם כן הוי חדוש בשבועה ב' דמתחי' כשנשבע שלא יאכל עשר סתם ט' היו מותרים לגמרי ובשבועה ב' נאסרו מדין ח"ש ושפיר שייך לו' מגו דאם אוכל עשר וט' שיתחייב משום שבועה שניה כיון שנעשה חידוש בשבועה ב' והוי ממש דין זה דומיא דתאנים וענבים אבל אלו היה אומר שלא אוכל י"ט בודאי ס"ל לרבינו דלא חיילא שבועה ב' כלל כיון שלא נעשה בשבועה ב' חדוש כלל אפי' לענין ח"ש וכ"ת מנ"ל למימר שענין שבועה אחרונה שלא יאכל י"ט והא דפליג דבוריה כדי לעשות עשר לבדם וט' לבדם ח"ש אימא שכוונתו בשבועה זו שלא יאכל עשר לבדם או אפי' ט' לבדם התי' מבואר לזה שאם זאת היתה כוונתו אמאי קאמר לישנא יתירה עשר וט' הול"ל שלא אוכל ט' ובודאי דאסור בעשר דאי ט' לא אכיל עשר לא אכיל אלא ודאי דעתו היא שלא יאכל י"ט והא דפליג דבוריה כדי לעשות עשר לבד וט' לבד ח"ש מה שא"כ גבי תאנים וענבים צ"ל כאחת דאי לאו הכי יכולין אנו לפרש דבריו לחומרא דתאנים לבד וענבים לבד וליכא יתור בדבריו דמוכרח לומר הכי כדי לאסור עצמו בתאנים וענבים זהו מה שנלע"ד לדעת רבי' אמנם הראב"ד דגריס כרש"י כתב על דעת רבי' שהיא שבוש משום דלפי גי' רש"י דאם נשבע שלא יאכל ט' ועשר סתם אסור אפי' בא' מדין ח"ש וא"כ נסתר דינו של רבי' דאפי' חזר ואמר שלא יאכל עשר וט' לא חיילא שבועה ב' דלא עשה חדוש כלל דמשבועת עשר לבד אסור בט' מדין ח"ש באופן דכל א' אזיל לשיטתיה ואי לאו דמסתפינ' הו"א שזאת היתה כוונת מרן בכ"מ בישוב דברי רבי' וס"ל דגם התו' מוכרח לו' דהכי גרסי דאם גורסים כרש"י א"כ לא הוי דומיא דשבועת דתאנים וענבי' דקאמר רבה והנה מהרש"ך לפי שיטתיה הקשה דא"כ אמאי לא קאמר תלמודא וכו' ע"ש וקושיא זו תפול נמי לפי דרכנו בדעתו ויראה לע"ד דמעיקרא קו' ליתא דרבי' מפרש הא דקאמר תלמודא זמנין דמשכחת לה להא דעיפא הוא בין לדין הא' בית בדין הב' וכגון דאמר עשר אלו וחזר ואמר עשר וט' אלו דאם הפריש קרבן בין עשר לתשע אינו חייב אלא א' אע"ג שעשה חידוש בשבועה ב' שאסר ט' אחרים כמו עשר וט' ואם לא הפריש קרבן חייב ב' אף על גב דמתחי' אסר עשר ואח"כ י"ט והוי דומה לשבועת ט' ועשר כיון דקאמר אלו וכן יש לפרש לפי דרכנו דה"ק דמשכחת לה ההיא דעיפא בשני הדינין וכגון דקאמר עשר סתם וחזר ואמר עשר וט' סתם דאם הפריש קרבן בין עשר לט' אינו חייב אלא א' אף על גב דעשה חידוש בשבועה ב' דאסר ט' והוי כמו שנשבע שלא יאכל עשר וחזר ואמר ט' ואם לא הפריש קרבן חייב ב' אף ע"ג שלא עשה חידוש בשבועה ב' לגבי חיוב דאינו מתחייב עד שיאכל י"ט והוי כההיא דט' ועשר כיון דעשה חידוש לגבי ח"ש ודוק שפיר איבר' לפי מאי דפירשנו לדעת רבי' דה"ט בשבועת עשר וט' הוה להו עשר או ט' ח"ש משום דהול"ל י"ט א"כ ק' גבי תאני' וענבים ביחד דלא אמר לישנא יתירה דמוכרח לו' הכי כדי לאסור עצמו בתאנים וענבים אמאי הוה להו תאנים לבדם וענבים לבדם ח"ש אשר ע"כ יראה לע"ד לו' דאין הטעם משום דאמר לישנא יתירה אלא כיון שהזכיר בלשונו בשעה שנשבע עשר וט' הוו להו עשר לבד וט' לבד חצי שבועה וכן גבי תאנים וענבים כמ"ש רש"י בנדרים אבל מי שנשבע ואמר עשר או י"ט כיון שפחות מעשר או י"ט לא נזכר בלשונו כלל בשעת שבועה לא הוי אפי' חצי שבועה ומותר לגמרי ובזה אזלא לה ראייתו של הרב מ"ל שמזה מצא סמך למי שנשבע בפי' שלא יאכל כזית אפ"ה נאסר בח"ש דכיון דפי' ואמר כזית ופחות מכזית לא הוזכר בלשונו כלל י"ל דמותר לגמרי גם נמי לא תברא מכאן לס' הרמב"ן ולאותה סברא שהביא הר"ן דליכא איסורא בשבועות באוכל ח"ש דכיון שלא נתכוון אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור ואולי יש לדחות דזאת היתה דכוונתו של הרב מ"ל במ"ש ע"כ אין ראייה זו מכרעת דאם כן תיקשי מכאן להרמב"ן וכו' משום דע"כ צ"ל לסברתם זה החילוק דשאני גבי תאנים וענבים כיון שהוזכרו בלשונו בשעת שבועה מש"ה הו"ל תאנים לבד וענבים לבד ח"ש וראיתי להש"ך בסי' רל"ח ס"ק י"ד שהביא משם הדרישה ופרישה בדרך אפשר דמי שנשבע שלא יאכל ט' אלו ואח"כ נשבע שלא יאכל עשר סתם ואכל ט' אלו ועשר דעלמא דחייב ג' שבועות דומיא דתאנים וענבים וכו' עכ"ל עש"ב:
ודבריו תמוהים אצלי דמהיכן פשיטא ליה דמי שנשבע שלא יאכל תאנים וענבים דאם אכל תאנים וענבים חייב ב' אדרבה איפכא מסתברא כיון דלא אמר לישנא יתירה בין שיאכל תאנים לבד או ענבים לבד בין שיאכל תאנים וענבים מכל א' כזית אינו חייב אלא א' ובהדייא כתב רבי' לעיל דאפי' אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטנית ואכל הכל אינו חייב אלא א' וכולם מצטרפין לכזית והא דכתב רבי' גבי תאנים וענבים חייב על התאנים ב' לאו למימרא דאם אכל ג"כ ענבים חייב ג' דודאי אינו חייב אלא ב' אלא רבותא קמל"ן דאפי' אכל תאנים לבד חייב ב' כיון דשבועה ב' היא שלא יאכל תאנים או ענבים וצ"ע:
ומעתה נחזור לשאלתנו ולכאו' יראה מלישנא דתלמודא דקאמר עשר הוא דלא אכיל הא ט' אכיל דדוקא אם אכל ט' אינו מתחייב אבל אם אכל פחות מעשר מתחייב אמנם מדברי רש"י שכתב הא ט' מיהא אכיל ולא נאסרו עליו ט' בראשונה וכי אכיל ט' אחייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר עבר על הא' עכ"ל יראה להפך שאינו מתחייב עד שיאכל עשר ממש וכל שהניח כזית מהי' עדיין לא השלים לי' מקרי והא דקאמ' תלמודא הא ט' מיהא אכיל לאו דוקא דהה"נ פחות מעשר כזית אכיל אלא משום דתלמודא מיירי במי שנשבע שלא יאכל עשר ואח"כ נשבע שלא יאכל ט' דקאמר עיפא דאינו חייב אלא א' מש"ה אמר אשתבש שעשה חידוש בשבועת ט' דכשנשבע על עשר עשר הוא דלא אכיל הא ט' אכיל אבל אה"נ אם נשבע נמי אח"כ שלא יאכל עשר פחות מכזית דחייב ב' שאינו מתחייב על זה בשביל שבועת עשר עד שיאכל עשר לגמרי ויש להביא ראיה לע"ד לזה מדברי רבי' לעיל דס"ל שאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זו או שלא אוכל אותה כיון שאכל ממנה כזית חייב וכתב מרן שם דעתו דכיון שאמר שלא אוכל אותה או אותו והזכיר אכילה בפני עצמה בלא כינוי כשחזר ואמר אותו הרי כאלו אמר האכילה שאסרתי עלי מאותו ככר ואכילה בכזית לפי' אם אכל ממנה כזית חייב אבל כשאמר שלא אוכלה הרי הוא כאלו הזכיר ופי' אכילה על כל הככר ולכאורה קשה לפ"ז דא"כ הה"נ במי שנשבע שלא יאכל ככר סתם כיון שהזכיר אכילה בפני עצמה אם יאכל כזית מן הככר יתחייב ומדברי רבי' יראה שדוקא במי שנשבע על ככר ידוע הדין כן אבל מי שנשבע שלא יאכל ככר סתם אינו חייב עד שיאכל כולו וכן דעת הר"ן בפי' ההלכות שדוקא בככר ידוע מתחייב ע"כ כזית וכזית שבו:
אמנם התירוץ נראה ברור לזה דה"ט דמי שנשבע שלא יאכל ככר סתם מוכרחים אנו לו' שכוונתו היא שלא יאכל ככר שלם דאי לאו הכי אמאי פרט לו' ככר הול"ל שלא אוכל פת וממילא משמע דאסור בכזית מכל הככרות שבעולם אלא ודאי משמע שכוונתו היא שלא יאכל ככר שלם אף שהזכיר אכילה בפני עצמה שאינו יכול לו' לשון כנוי בסתם אבל בנשבע על ככר ידוע שהיה יכול לו' שלא אוכלנה דמשמע כולה ואמר אכילה בפני עצמה בודאי נשבע ע"כ זית וזית א"כ איפה הה"נ מי שנשבע שלא יאכל עשר ככרות סתם כוונתו היא שלא יאכל העשירי כולו דאי לאו הכי הול"ל שבועה שלא אוכל ט' וכזית ומדקאמר עשר משמע שדעתו היא שלא יאכל עשר לגמרי אבל עשר פחות מכזית לא אסר דלא מקרי אכל עשר כל עוד שהניח כזית מן העשירי כנלע"ד ודו"ק:
ודרך אגב ראיתי למרן בכ"מ ד"ה שבועות הז"ח שכתב דכיון דחצי שיעור בינו מושבע וכו' חיילא שבועה שבועה עליה ע"ש והנה ודאי דהתו' חולקין בזה שהרי בדף כ"ג בד"ה דמוקי לה כדברי הכל וכו' דאוכל חצי שיעור הא מושבע וכו' וכוונתם מבוארת לעין כל מעין דנהי שכתבו לעיל להאי תי' דח"ש לא הוי מושבע מהר סיני היינו דוקא כשנשבע שלא אוכל להכי לא חשיב מושבע מהר סיני כיון דליכא אלא אסורא בעלמא אבל כשנשבע שאוכל ח"ש אע"ג דליכא אלא איסורא בעלמא חשיב מושבע מהר סיני דודאי לא חיילא שבוע' עליה בקום עשה לעבור על ד"ת משום שבועתו זהו כוונתם בלי ספק וא"כ מהתימא ממהרש"ך בחידושיו שתמה עליהם וז"ל והלא הם כתבו להאי תי' דח"ש לא הוי מושבע דלפי מ"ש אין כאן תימא כלל ונמצא לפ"ז דהרמב"ם חלוק בתרתי עם התו' חדא דס"ל דאם נשבע שאוכל ח"ש לא חיילא וא"כ מזה יוצא נמי דאם נשבע ג"כ שלא יאכל ח"ש דנהי דמן הראוי להיות חיילא דלא הוי מושבע וכו' מ"מ כיון דליתיה בהן דהיינו אוכל לא חיילא ומעתה יש לתמוה עמ"ש הש"ך וז"ל דדעת הרשב"א בסי' תרי"ו כדעת התו' וכו' מיהו ברישא וכו' נראה גם מדברי התו' דחייב על השבועה וכו' ע"ש ולא ירדתי לסוף דעתו בזה דנהי שכתבו התו' בתי' א' דח"ש אינו מושבע וכו' מ"מ אחר שחדשו לנו דליתיה בהן דאינו יכול לישבע שיאכל כל שהוא מנבילות דחשיב מושבע מהר סיני א"כ גם אם נשבע שלא יאכל כל שהוא מנבילות לא חיילא שבועה עליה ולא מחייב משום שבועת ביטוי כיון דליתיה בהן באופן אם חייב משום שבועה שלא יאכל חייב גם באוכל כ"ש כס' הרמב"ם ואי לא חיילא בהן לא חיילא בלא אוכל ואיך כתב הש"ך ז"ל אע"ג דלא חיילא בהן אם נשבע שלא יאכל חייב לדעת התו' והא ליתא כדכתי' אם לא שנאמר דמודה הש"ך לדברינו אלה אלא כל כוונתו ליישב דברי התו' מקושית מהרש"ך שכתב אלא דאין זה במשמעות לשונו וצ"ע:
אמנם ראיתי לרש"י בשבועות דף כ"ד ע"א בד"ה בשלמא לר"ל וכו' או להטיב וכו' עכ"ל:
שמבואר מדבריו דהא דבעינן לאו והן היינו לענין קרבן אבל לא לענין מלקות וכ"כ המאור ז"ל ואם כן לפ"ז עלו דברי הש"ך כהוגן דאף ע"ג דליתיה בהן מ"מ בלאו מחייב על השבועה מלקות משום שבועת ביטוי אך מה נעשה דהתו' חלוקים עם רש"י בזה אלא דס"ל דבעינן לאו והן אפי' לענין מלקות שהרי כתבו במס' מכות דף כ"ב בד"ה א"ל וכו' וקשה דאכתי ליתיה בלאו והן וכו' עש"ב. ואם כן חזרה תמיהתנו על הש"ך והנה הב"ח שם הולך ומסכים לסברתנו זאת וכתב שדעת הטור כהתו' ומש"ה השמיט הטור ולא כתב להא דהרמב"ם וכו' עש"ב. ותמהא בדבריו חכמי לב הש"ך והרב מ"ל דלפי דברי הב"ח יהיו דברי הטור סותרים אלו לאלו וכו' עש"ב עוד תמה עליו הרב מ"ל דלא נאמר כלל זה דבעינן הן ולאו אלא דוקא לענין קרבן וכדפרש"י וכו' עש"ב ותמה ג"כ על דברי התו' דמכות והעלה בצ"ע ואשר אנכי אחזה ליישב תמיהות הללו כדי שלא נעשה הב"ח טועה בדבר משנה ח"ו והוא במה שתמה הר"ן על הרמב"ם דאיך כתב דאם נשבע שלא יאכל איסור בחצי שיעור דבשלמא בשאר איסורין גזרת הכתוב דאסור בחצי שיעור אבל במי שנשבע שאין דעתו על ח"ש לא נאסר בח"ש וכן הסכים הרמב"ן בפסקיו אמנם בפסקיו על הלכות הרי"ף חזר והסכים לדברי הרמב"ם מטעמא דחזי לאצטרופי ולהשלימו לכזית עש"ב ולכאורה יראה דעדין קושייתו במקומ' עומדת דבשלמא בשאר איסורין כיון דחזי לאצטרופי גזר הכתוב ליאסר בפחות מכזית אבל בשבועות דאין לנו אלא דעתו והוא לא נתכוון אלא לכזית אם כן פחות מכזית מותר גמור ומה לנו בחזי לאצטרופי לענין שבועה ועל כרחין דאין ראייה זו מכרעת משו' שלא תיקשי ממנה להרמב"ן דס"ל דפחות מכשיעור בשבוע' מותר גמור אשר ע"כ מוכרחים אנו לו' אליבא דהר"ן ז"ל דס"ל דדעתו של זה הנשבע הוא כסתם אכילות שבתורה דאיכא עונש בכשיעור ואיסורא בכ"ש משו' דחזי לאצטרופי אף זה שנשבע שאין דעתו ליענש אלא דוקא בכשיעור ופחות מכשיעור איסור' בעלמא כיון דחזי לאצטרופי דמסתמא דעתו של אדם כשל תורה וא"כ השתא דאתינא להכי אם כן יוצא דמי שנשבע ואמר שלא אוכלנה וחזר ואמר שלא אוכל דשפיר חלה שבועה שניה דכיון שנשבע שנית ואמר שלא אוכל גלי אדעתיה דבשבועה ראשונה לא היתה דעתו ליאסר בכ"ש דבשלמא אם נשבע שלא אוכלנה לבד אז ודאי נאסר בכ"ש כשאר איסורין שבתור' אבל עכשיו שנשבע שנית שלא יאכל גלי אדעתיה דבשבועה א' לא היתה דעתו ליאסר בכ"ש דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והרי זה דומה למ"ש בגמ' שם דכ"ג ע"א אלא לעולם כדקתני ושאני הכא כיון שלא אוכל והדר ואמר שלא אשתה גלי אדעתיה דשבועה א' אכילה דוקא וכו' ע"כ והרי קי"ל דלשון בני אדם דאם אמר שלא יאכל דשתיה בכלל ועכ"ז כשחזר ואמר שלא אשתה גלי אדעתיה דבשבועה א' לא היתה כוונתו כי אם אכילה דוקא ולא שתיה כדי שלא נאמר דאפיק שבועה שניה לבטלה אף כאן שנשבע שלא יאכל אע"ג דדעתו ליאסר אפילו בכ"ש היכא שנשבע פעם ב' גלי אדעתיה דשבועה ראשונה לא היתה דעתו אלא ע"כ הככר ולא על כ"ש וא"כ לפי דברי הב"ח אין כאן סתירה מדברי הטו' מדידיה אדידיה וכדכתי' ואיך שיהיה דעפ"י דברי הר"ן וטעמו משום דחזי לאצטרופי וגם בשבועה כן אם כן יוצא דאפי' שנשבע בע בפי' שלא יאכל כזית ואסר בכ"ש מטעמיה דהר"ן דמשום דחזי לאצטרופי ואית לן למימר דזה שנשבע על כזית היינו להתחייב קרבן או מלקות אבל איסורא איכא בכ"ש כדת של תור' וזה נתכוון מסתמא כדת של תורה ובזה נחה שקטה תמיהת הרב מ"ל על הטור והש"ע שפסקו דפטור אבל אסור בכ"ש דמנ"ל הא דודאי לא דמי לח"ש וכו' אבל הכא לא נשבע אלא שלא יאכלנה כולה ודמי למי שנשבע בפי' שלא יאכל כזית מן הככר דודאי לא נאסר בכל שהוא וכן משמע מלשון רש"י והר"ן וכו' וצ"ע ולק"מ דגם אם נשבע שלא יאכל סתם כיון דדעתיה אכזית א"כ לא נתכוון לאסור פחות מכזית ולא דמי לשאר איסורין דגזרת הכתוב ליאסר בכ"ש ולמה מודה בה הרב אלא ודאי דטעמא כמ"ש הר"ן וא"כ אף שנשבע להדייא שלא יאכל כזית נאסר בכ"ש מטעמא דהר"ן ז"ל ומ"ש עוד הרב מ"ל על הב"ח דכד שכיב אמרה וכו' כבר הוא בעצמו הביא כן משם התו' דמכות דלא ס"ל כרש"י ז"ל ומ"ש דמבואר בגמ' דחלוק זה לא נאמר אלא לענין קרבן וכו' ע"ש י"ל לדעת התו' דס"ל דלא ילפינן מלהבא ולשעבר ללאו והן דלהבא ולשעבר לא אתו אלא מרבוייא דקראי ואינם מפרשים בהדיא וי"ל שפיר דלא בעינן למלקות דבר דאיתיה בלהבא ודי לנו שנאמר כלל זה לענין קרבן דוקא אבל גבי לאו והן דמפורשים בקרא להדיא דכתיב להרע או להטיב א"כ גם במזיד למלקו' בעי' לאו והן וכן מבואר שם בגמ' דאמרינן התם האיכא מ"ד דלהבא ולשעבר לא בעינן ומודה דבעינן לאו והן וכן אמרינן התם לריב"ב השתא לאו והן לא בעינן להבא ולשעבר בעינן כי פליגי אליבא דרבנן וכו' כי לא מחייבי רבנן בלאו והן שהם מפורשים וכו' ולא בעי דאיתיה בלהבא שכ' בגמ' א"כ הא דפליג וס"ל דבעינן דאיתיה בלהבא די לנו לו' קרבן אבל לא לעני מלקו'כי היכי דתיהוי פלוגתייהו קרובה אבל לאו והן דכ"ע מודים בה ודאי אף לענין מלקות בעינן לאו והן ואיך שיהיה עיקר קו' הב"ח שהקשה דלמה השמיט הטור דשבועה חלה על פחות מכזית והוצרך לו' דס"ל כשיטת התו' נראה דמעיקרא קו' ליתא דמצינן למימר דלא הוצרך לכתבה ופשי' דס"ל דשבוע' חלה על (פחות מכשיעור) על דבר שהוא אסור דוקא ואינו מפו' בתורה וסמך עצמו עמ"ש דאם נשבע שלא יאכלנה וחזר ונשבע דלא יאכל דחלה השניה והרי אם נשבע שלא יאכלנה כת' הטו' דנאסר במקצתה מדין ח"ש ואעפ"י כן חלה השנייה ואם כן לא אצטריך לכתוב דאם נשבע על פחות מכשיעור בנבילות וטרפות דחייל:
והנה מרן בש"ע פסק סברת הרמב"ם דשבועה חלה על ח"ש אף עפ"י שהוא אסור מן התורה וגם פסק דאין שבועה חלה על דבר שהוא אסור מדרבנן וצריך להבין דמנין לו זה דהא מצינו להריטב"א בתשו' שכתב דאם נשבע לאכול גבינה של גוים צריך שאלה לח' והביאה הב"י משם הרמב"ן ז"ל וכ"כ הרשב"א בתשובה אחרת סי' כ"ד והביא ראיה דחלה מדאמרינן בגמ' בשלמא לר"ל משכחת לה בהן ולאו אלמא אפי' באוכל חיילא אע"ג דח"ש לר"ל אסור מדרבנן וכן דעת הרא"ש בתשו' דשבועה חלה בין
על מצוה דרבנן בין על איסורא דרבנן ע"ש בכלל י"א וכ"ד הריטב"א:
ומתוך כל זה כתב הש"ך שם בסי' רל"ט על דברי הש"ע ואפשר דר"ל דאין השבועה חלה עד שיעבור עליה אלא דיש להתירה עכ"ל:
ואיני יכול להלום תי' זה דאם כוונת מרן לומ' דיש להתירה ואינו יכול לעבור עליה כי אם ע"י התרה א"כ בנשבע על מצוה דרבנן אין צריך להתיר דהא כתב אבל אם נשבע וכו' דמשמע מע דדיניהם חלוקין וזה תימא דלמה לא צריכה התרה ונקיים שתיהן וגם על תי' הב' שכתב בשם מהרלב"ח לדעת הר"ן קשה דאי טעמא שלא חלה משום שכבר מושבע בלאו דלא תסור א"כ גם במצוה דרבנן איכא לאו דלא תסור ואיך מרן חלק חלק ביניהם וע"ק דמה יאמ'הרלב"ח בסוגיא שהביא הרשב"א ראיה ממנה והרדב"ז בח"א סימן קצ"א כתב דמההיא סוגיא שהביא הרשב"א ל"ק דהכי פריך וכו' עש"ב ואני תמה בתי' זה דמה יענה בהא דאמרי' בפ' יה"כ דף ע"ג מודה ר"ל שחצי שיעו' אסו' מדרבנן מדרבנן ומקשי א"ה לא ליחייב עליו קרבן ומשני וכו' ע"ש. הרי מבואר מסוגיא יא זו דשבועה חלה על איסו' דרבנן ואי עבר עליה חייב קרבן משום שבועת ביטוי ואין לו' דס"ל להרדב"ז דמאי דמשני בגמרא כיון דאית לה היתר מן התורה וכו' היינו שנויא ודחיה בעלמא שלא להקשות מנה על ר"ל ור"ל הוא דמשני לה הכי אבל לפום קושטא דמלתא הוא כדפריך המקשן ואינו מחוייב קרבן שבועה משום דאין שבועה חלה על איסור דרבנן משום לאו דלא תסור שהרי מבואר בכמה תשו' מהרדב"ז ז"ל דשבועה חלה על איסור דרבנן וצריכה התרה עיין בתשובה סימן רע"א ורפ"ח וצ"ע:
ואיך שהיה עפ"י דברי הרדב"ז שכתב דאם א"א בהתרה דבעשה דרבנן מוטב שיקיים שבועה של תורה בשב ואל תעשה אבל באיסור' דרבנן רבנן מוטב שתדחה שבועה של תורה בשב ואל תעשה ואל ידחה איסורא דרבנן בקום עשה עכ"ל והשתא עלו דברי מרן כהוגן דודאי ס"ל דשבועה חלה על אסורא דרבנן ואם עבר עליה חייב משום שבועת בטוי אכן ס"ל כחלוק הרדב"ז ממש וא"כ מ"ש בתחלת הסעיף דאם נשבע על מצוה דרבנן דחיילא היינו היכא דלא אפשר בהתרה דודאי מוטב שתדחה מ"ע דרבנן בשב ואל תעשה ממה שיעקור איסור תורה דהיינו איסור שבועה ועל זה סיים אבל על מל"ת דרבנן אינה השבועה חלה ר"ל דודאי תדחה השבועה בשב ואל תעשה ולא תידחה איסורא דרבנן בקום עשה דעשו חכמים חזוק לדבריהם בשב ואל תעשה דלא אתי לזלוזלי באיסור דרבנן וס"ל למרן ז"ל דגם הרשב"א והרא"ש מודים בזה דהם לא כתבו אלא דחיילא והיינו דאם עבר עליה חייב משום שבועת ביטוי אבל היכא דאפשר לו בהתרה אז בודאי שמודים דרבנן דאם נשבע לבטל עשה דרבנן השבועה דוחה העשה ואם נשבע על איסור מדרבנן אז נדחית שבועתו ומוטב שיעבור על שבועתו בשב ואל תעשה ואל ידחה איסור דרבנן בקום עשה דלא כמו שהבין הרדב"ז אליבא דהרשב"א והרא"ש דאפי' באיסור דרבנן מחייבין אותו לקיים שבועתו ולעבור על איסורא דרבנן בקום עשה דליתא וכבר תמהו עליו בזה ועוד אני אומר דאם איתא דס"ל להרא"ש כמו שהבין הרדב"ז א"כ קשה דהא הרא"ש יליף לה דשבוע' חלה על מצוה דרבנן מההיא דאמרינן בנזיר לאסור יין מצוה כרשות ופריך מאי ניהו קדושה והבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא ופרש"י דלא חלה שבועה עליו ור"ת הקשה עליו דיין הבדלה וקדושא הוא מדרבנן ולכך פירש מושבע ועומד הוא בתמיהה אדאצטריך קרא לרבויי וכרב הרא"ש דמהא שמעינן דשבועה חלה אמצוה דרבנן וכן עביר' דרבנן עש"ב והשתא היכי יליף שם איסורא דרבנן ממצוה דרבנן דשאני מצוה דרבנן שראויה לידחות מקמי שבועה דאורייתא בשב ואל תעשה אבל איסורא דרבנן שהיא בקום עשה דוחה אותה מנין לנו והרי מצינו שנדחית מצוה דאוריי' מפני שבות דדבריהם כגון תקיעת שופר שחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכהנה רבות אלא ודאי דכוונת הרא"ש להוכיח דהשבועה חיילא ולא אמרינן כיון דאית בה לאו דלא תסור לא חיילא והוי כנשבע לבטל את המצוה ואינה מכלל שבועת ביטוי אלא דליתא דחיילא וחייב משום שבועת ביטוי ועל זה כתב וכן באיסורא דרבנן דחיילא ואם עבר עליה חייב משום שבועת בטוי ולע"ד שזו היא קושיא אלימתא על הבנת הרדב"ז וצ"ע:
אך קשה דא"כ למה הוצרך הרא"ש להביא ראייתו מפי' ר"ת והניח גמ' ערוכה במס' שבועות דקאמר בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן וכן במס' יומא דקאמר להדייא כיון דאית לה היתר מן התורה מחייב קרבן שבועה וצ"ל בדוחק דס"ל להרא"ש ז"ל דאין ראיה כ"כ מההיא דשבועות דיש לדחות כמו שדחה הרדב"ז זלה"ה וגם ההיא דיומא יש לדחות כמ"ש אנחנו לעיל לדעת הרדב"ז מש"ה הוצרך להביא ראיה מפי' ר"ת ומוכרחים אנו לומר כן לדעת רש"י שפי' מושבע ועומד מהר סיני בניחותא אף על גב שהקשה עליו ר"ת דקדושא ואבדלתא דיין מדרבנן מ"מ ס"ל לרש"י דמושבע הוא מלא תסור דודאי רש"י ז"ל לא קטיל קני באגמא שנאמר עליו שלא ראה ח"ו הני סוגיות אלא ודאי דס"ל כדכתיבנא:
ובזה נחה שקטה תמיהת הרבנים הב"ח והרב מ"ל שתמהו על מהרלב"ח שהבין בדעת הר"ן ז"ל דשבועה לא חלה על איסור דרבנן ואינה בכלל שבועת ביטוי ועדיפא מח"ש שהוא אסור מן התורה כיון דאית ביה לאו דלא תסור והקשו עליו הרבנים הנז' מהני סוגיות דשבועות ויומא דלפי מ"ש לק"מ ולאו על הרלב"ח תלונתם אלא על רבן של כל בני הגולה רש"י ז"ל דהכי ס"ל:
ובזה נבא ליישב דברי התו' בשבועות דכ"ג ע"ב בד"ה דמוקי לה וכו' ועוד דמצי לאוקמה וכו' ע"ש ותמהו בדבריהם מהרש"ל ומהרש"א ז"ל דא"כ מ"ט דר"ש דפוטר והניחו בצ"ע ולע"ד דאין זו מן התימא שיסבור ר"ש דאין השבוע' חלה על איסורא דרבנן מטעמא דמושבע ועומד בהר סיני בלאו דלא תסור וס"ל כס' המקשן דפריך ביומא אי הכי דר"ל דס"ל דאיסורא דרבנן איכא בח"ש א"כ לא ליחייב עליה קרבן שבועה ופרש"י דמושבע מלא תסור וכס' מהרלב"ח אליבא דהר"ן ז"ל ואע"ג דפליגי עליה דהר"ן בזה מ"מ נוכל לו' לדעת התו' דס"ל דפלוגתא דתנאי בזה דלרבנן דקי"ל כוותייהו ס"ל דשבועה חלה על איסורא דרבנן ור"ש פוטר דס"ל דלא חלה על איסורא דרבנן דכיון דליתיה בהן לר"ש ליתא גם בלאו דבעינן בשבועת ביטוי לאו והן ודוק וראיתי להר' מ"ל בפ"ה מהלכו' נדרים שדחה ראית הרא"ש ההיא בכלל י"א סי' ג' שכת' וז"ל ואיני מבין ראיה זו כלל דר"ת לא יחלוק על הירוש' וכו' אלא כוונת ר"ת וכו' עש"ב ולע"ד דראיתו של הרא"ש מכרעת דהא כל כוונת הרא"ש להוכיח מקושית ר"ת ופירושו דשבועה חלה על מצוה דרבנן והוא במה שהקשה ר"ת על רש"י דאיך פי' והבין מ"ש בגמרא מושבע ועומד מהר סיני בניחותא והלא קדושה והבדלה אינם אלא מדרבנן ומזה הוכרח לפרש דברי הגמרא דקאמר מושבע ועומד בתמיהה והשתא מאי קושיא שהקשה ר"ת על רש"י דלעולם אימא לך כפרש"י וקרי ליה מושבע משום לא תסור אלא ודאי דס"ל לר"ת דדבר שהוא מדרבנן השבוע' חלה עליה והנה מ"ש דר"ת לא יחלוק על הירוש' משמע דאם ר"ת יחלוק על הירוש' שפיר אתיא ראייתו של הרא"ש מפר"ת והיינו שהבין הרא"ש בכוונת ר"ת דה"ק דבשלמא אם קדושא דאורייתא שפיר פרש"י מושבע ועומד מהר סיני בניחותא אבל השתא דהוי דרבנן א"כ לא הוי מושבע ועומד הוא ועל זה הקשה הרב דר"ת לאו יחלוק על הירוש' דאפי' קדושה דאורייתא חייל בכולל כדין נשבע שלא יאכל מצה סתם ואני תמה עליו דאיך יצאו דברים הללו מפה קדוש דהא האי קושייא דמקשי תלמודא מאי ניהו קדושא ואבדלתא וכו' היינו לר"ש ור"ש הא אית ליה דאין שבועה חלה אפי' בכולל כמבואר במסכת שבועות דכ"ד דר"ש לטעמיה דלית ליה איסור כולל ואם כן אפי' נימא דכוונת ר"ת כמו שהבין הרא"ש ז"ל מ"מ ל"ק דודאי מודה ר"ת להירוש' אלא דהכא קא פריך אליבא דר"ש דלית ליה איסור כולל וע"ק דאפי' לפי הבנתו של הרב מ"ל בכוונת ר"ת דה"ק וכי מושבע וכו' אדצטריך קרא לרבויי והלא הוא מדרבנן ואין מדרך המקרא לרבות דבר שעתידין חכמים לתקן משמע דאי הוי מדאורייתא שפיר אצטריך לרבויי וא"כ קשה כיון דכולל הוא ל"ל רבויי' אלא מאי אית לך למימר משום דלר"ש לית ליה אסור כולל מש"ה אצט' הכא לרבויי וא"כ מאי האי דקאמר דר"ת לא יחלוק על הירוש' ואיך תליא קושיתו בהא אם ר"ת יחלוק על הירוש' או לא הו"ל לדחויי בקצור דאין כוונת ר"ת לו' שהוא מדרבנן השבועה חלה עליו ואין מקרי מושבע ועומד דלעולם אימא לך דאפי' מצוה דרבנן אין השבועה חלה עליו אלא דכוונת ר"ת לו' דאין דרך המקר' לרבות דבר שלא היה עדיין ועכ"ז נ"ל דל"ק דהא דאין דרך המקרא לרבויי לדבר שעתידין חכמים לתקן אינו אלא דוקא בדבר שהוא תקנתא דרבנן לגמרי אבל הכא דרמז ואסמכתא יש לו מן התורה דכתיב זכור ודרשו ז"ל זכרו על היין שפיר אצט' לרבויי ומאי מקשי ר"ת על רש"י ז"ל דעכ"פ מושבע ועומד מלא תסור וגם שיש סמך מן המקרא אלא ודאי דס"ל לר"ת דלא הוי בכלל מושבע ועומד וגם אין צריך קרא לרבויי דאתי שבועה דאורייתא וחלה אדרבנן וכ"ת לדידן נמי תיקשי בתר דאוקימנא דמיירי שנשבע שישתה ואח"כ נדר בנזירות ואקשינן דרבנן נמי האי מנ"ל לאסור יין מצוה ומאי קושיא לרבנן הא קי"ל דבכולל חייל ול"ל קרא וי"ל דלפי האי אוקמתא כשנשבע לשתות ל"ק דכולל לא שייך אלא בתרי פרטי כגון דאמר שלא אוכל נבלות ושחוטות או סתם דמגו דחייל אשחוטות חייל נמי אנבלות דמעקרא לא היה אסור אלא בנבלות אבל הכא בנזיר שאמר שבוע' שאשתה נכנס כל יין שבעולם ונשבע על סתם יין שיהיה שישתה ויקיים שבועתו וא"כ כי חזר ואמר הריני נזיר לא שייך כולל מגו דחייל איין רשות שהרי אינו ניכר ובעמוד ושתה בכל חד מנייהו וכולהו יין דמצוה מקרו ומש"ה פריך לרבנן לאסור יין מצוה עכ"ל אך קשה ע"ז שהרי התו' במס' שבועו' דכ"ה בד"ה חומר בגדרים וכו' כתבו בסוף הדבור וז"ל וי"ל צריכי' דנזירות אוסר כל יין עליו הילכך חייל איין מצוה כיין רשות וכו' עכ"ל ע"ש ואם כן לפי דברי התו' הדרא קושייתנו לדוכתה דאי טעמא משום כולל א"כ ל"ל יתורא דקרא לרבויי לרבנן כיון דחייל בכולל וע"ק דהיכי קאמרי דנזירות אוסר כל יין עליו והרי אמרינן התם בנזיר לרבנן אפי' לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר אע"ג דאינו אוסר כל יין עליו אלא זג או חרצן וכיוצא והנראה ליישב דמ"ש התו' דנזירות אוסר כל יין עליו ומש"ה חייל אין הכוונה משום כולל שהרי אין כאן כולל וכדכתי' אלא ה"פ דהוה אמינא כיון שאוסר כל יין עליו חייל כיון דאסר יין מצוה כיין רשות והשוה אותם וגזרת הכתוב הוא אבל בנדר דמפרש ואומר סוכה דמצוה אבל סוכה דרשות אינו אוסר סד"א דניקנסיה ולא חייל קא משמע לן ואע"ג דאיהו לא אסר עליו אלא זה הו"ל כאלו אסר בכולן מגזרת הכתוב ומש"ה חייל א"כ דהכי פריך לרבנן בשלמא אי אמר נזיר סתם ניחא דחייל משום כולל אע"ג דאמר מעיקרא שבועה שאשתה משום דודאי במעט יין שישתה יקיים שבועתו והשאר יין דרשות מקרי א"כ מגו דחייל אתגלחת וטומא' אבל בנזר בחד מנהון כגון זג או חרצן ונשבע שאשתה מנ"ל דחייל איין מצוה מסתייה דנימא דחייל. אשאר מילי דרשות והא קמל"ן קרא אבל לאסור יין מצוה נמי בכה"ג מנל"ן ומשני וכו' ז
ואיך שיהיה אינו מן הדוחק לו' דר"ת לא ס"ל כהירוש' שהביא הרב שהרי מצינו שכתב הר"ן במס' שבועות דיש דוחין הירוש' הזה מהלכה משום דס"ל דהירוש' הזה פליג עם תלמודא דידן דאמרי' בשבועות דכ"ד בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה ופרש"י וכי אם נשבע שיאכל נבלות ושחוטות מי משכחת לה דחייל אנבלות ולבטל שבועת הר סיני ואף ע"ג דהתו' חלקו בין שב ואל תעשה לקום עשה מ"מ היש דוחין הירוש' הזה ע"כ לא ס"ל האי חילוקא וא"כ גם ר"ת אפשר דס"ל הכי ואין תמיהתו של הרב מ"ל עליו דר"ת תמיהה כלל:
אמנם מה שיש לתמוה על הרא"ש הוא דהכא ס"ל דשבועה חלה על איסורא דרבנן ואלו בכלל ח' סי' י"ג כתב דאם נשבע לתת מעות וכו' עכ"ל עש"ב משמע הא אלו ידע ששבעה בניסן יהיה שבת ונשבע לא חיילא שבועתו משו' דהוי נשבע לבטל את המצוה וקשה דפרעון חוב בשבת אינו אלא מדרבנן שפיר חיילא שבועתו אפי' ידע שהוא שבת וחייב לקיי' שבועתו וי"ל בדוחק דאה"נ אלא דקושטא היא דהכא מחייב לקיים ומעשה שהיה כך היה א"נ י"ל דנשבע לפרוע לו מעות ומיירי דלא אפשר להביאם אלא בדרך רה"ר דהוי איסורא דאורייתא ומש"ה הוצרך הרא"ש לטעם זה שלא ידע שהוא שבת:
אכן הרב מ"ל תמה על תשובה זו דהתם דוקא שהוא בשב ואל תעשה מש"ה חיילא שבועתו וכו' עש"ב וכדי ליישב תמיהה זו צריכין אנו להביא דברי התו' דשבועות דכ"ה בד"ה אלא הן וכו' וקשה לריצב"א דתני בירוש' וכו' ותי' דהכא דוקא לא חיילא שבועה משום שהזכיר נבילה אבל התם דלא קא מדכר פסח וכו' וקשה לפי' וכו' וי"ל וכו' ור"י מפרש דודאי וכו' עש"ב והשתא מתחי' תמה הרב מ"ל עפ"י תי' ר"י דאיך קאמר הרא"ש דחיילא בקום עשה ולבסוף כתב דאף למ"ד דההיא דשבועה שלא אוכל מצה דלאו מטעם כולל וכו' והנה כוונתו דאף אם נאמר דהרא"ש ס"ל כריצב"א מ"מ הכא חשיב דהזכיר את האיסור הנה מ"ש דלריצב"א לאו מטעם כולל ליתא דודאי מטעם כולל הוא דחייל אלא דמלבד כולל צריך שלא יזכיר את האיסור דהיינו דס"ל לריצב"א דלא הוי כולל וחיילא אלא דוקא כשלא הזכיר את האיסור כמבואר זה בדבור שאח"ז ע"ש גם מה שתמה מתחי' מתי' של ר"י מוכח דס"ל דר"י יכחיש תי' של ריצב"א ואני או' אחרי המחי"ר מכת"ר בזה דא"כ מה יענה ר"י והר"ן והרמב"ן ז"ל בההיא דתוספתא שהביאו התו' בדבור שאח"ז וז"ל דתניא וכו' דיש ממנה ראיה לריצב"א דאפי' בלא קום עשה חייל ע"י כולל כשאינו מזכיר האיסור ועוד איך כתבו התו' יש ראיה לריצב"א דמש' דלר"י ליכא סייעת' ולא קושיא אלא ודאי מוכרחין אנו לו' דמעולם לא פליג ר"י אריצב"א בחלוקת כשאינו מזכיר האיסו' דחייל אלא דלר"י קשיא ליה דאם הכל תלוי בזכירת האיסור אמאי נקט סיפא דהירוש' שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח מש"ה הוצרך לו' דטעמא דלא חייל בהצטרפות הוא משום טעמא אחרינא משום דהוי שב ואל תעשה וזהו שדקדקו התו' וכתבו דודאי שב ואל תעשה וכו' כלומר כיון דאיכא תרתי הזכרת האיסור ושב ואל תעשה ודאי לא חיילא אבל התם בנשבע שלא יאכל דהוי בקום עשה העברת שבועתו ודאי חיילא אע"ג דמזכיר האיסור וה"ה אם אינו מזכיר האיסור אע"ג דהוי בשב ואל תעשה חיילא וא"כ ל"ק מהתוספתא לר"י דר"י מפרש אותה באומר סתם שאוכל כדעת רש"י אלא דלריצב"א יש ראייה בפשיטות יטות דהכל תלוי בהזכרת האיסור אבל לר"י דאמר שב ואל תעשה נמי גורם שלא יהא חייל לא תיובתא איכא מנה ולא ראייה באופן דכשאינו מזכיר האיסור חיילא בכולל בין לר"י בין לריצב"א ואם כן מה שתמה המ"ל מס' ר"י ל"ק ומכ"ש דנוכל לומר דהרא"ש סובר עיקר תי' הריצב"א דהתוספת' מסייעא ליה ומ"ש דכאן הוי כמי שהזכיר האיסור ומה לנו בדעתו נראה דלק"מ דודאי טעם ריצב"א דה"ט דלא חייל אפי' בכולל כשהזכיר האיסור היינו מטעמא דקנסינן ליה ואמרינן דלא חיילא שבועתו אבל אם לא הזכיר האיסור כיון דנשבע סתם אין ראוי למקנסי' וא"כ ה"נ דלא ידע האי גברא דז' ניסן הוא שבת אין ראוי לקונסו כיון שלא הזכיר האיסור ובודאי דחיילא שבועתו ואיך שיהיה לכאורה יש לתמוה על המאור ז"ל שדחה הירוש' ההיא דשבועה שלא אוכל מצה מהלכה משום דס"ל דתלמודא דידן פליגא דקאמ' אלא הן היכי משכחת לה בבטול מצוה דהניחא הירוש' אלא להתוספתא מה יתרץ ואיך יתכן שתלמודא דידן לא יחוש להתוספתא אלא ודאי שהחי' היא כר"י וכריצב"א והנראה דס"ל בזה כמ"ש הר"ן בחי' להלכות הרי"ף ובחי' למס' שבועות וז"ל בקיצור ולא דמי מי שנשבע שיאכל לנשבע שלא יאכל עש"ב ודו"ק:
נאום אברהם בכמהר"ר יצחק ענתיבי
שאלה ב
הא דקי"ל דאם שתה רביעית יין אל יורה אם נוהג אף בזמן הזה יען שהיינות שלנו אינם חזקים ועכ"ז מוזגין אותו במים או ל"ש:
תשובה הנה הטור השמיט דין זה דאם שתה רביעית אל יורה ולא כתבו לא בד"מ ולא בדיני אסור והתר ותמה עליו הרב כנה"ג דלמה השמיט דין זה ולכאורה י"ל דסמך אמ"ש בא"ח בה' תפלה דשתוי אל יתפלל ואם כן מכ"ש הוראה אמנם אכתי יש לדקדק דהתם לא קאמר אלא שתוי ולא אמר אפי' רביעית לכך נראה לתרץ עפ"י מאי דאמרינן בכריתות דאם הוא מזוג במים פטו' וכן פסק הרמב"ם בה' עבודת מקדש וכתב הר' תה"ד בסי' מ"ב דהא דאמרו בגמ' דשתה רביעית אל יורה היינו ביינות שלהם דהוו חזקים אבל ביינות שלנו אין לאסו' ברביעי' ואע"ג דסיים דמ"מ יש להזהר וכו' מ"מ לדידן בזמן הזה שמוזגין אותו הגם שאינו חזק אפי' תה"ד מודה דשרי להורות ואפי' חומרא ליכא וא"כ מש"ה השמיט הטור ההיא דאם שתה רביעית אל יורה משו' דאיכא תרתי לטיבותא יינות שלנו וגם מזוגים והא דפסק בה' תפלה שתוי אל יתפלל או תפלה שאני או דאיירי דשתה יותר מרביעית אבל קשה דאם כן קשה על הסמ"ג והסמ"ק והגהות אשרי שפסקו לההיא דאם שתה רביעית אל יורה ואם איתא דהיכא דהוו תרתי לטיבותא מודה הרב תה"ד א"כ הוה להו להסמ"ג ולסמ"ק לחלק בזה שוב ראיתי להרב תה"ד שם שהורגש מזה עפ"י חלוקו ותי' שפיר לפי שלא ידעי שיעור בדבר כמה ישתה ויהיה אסור להורות לפי' סתמו אבל לעולם י"ל דברביעית שהוא דבר מועט אין לאסור ביינות שלנו וסיים וכתב דמ"מ יש להזהר וכו' ור"ל דאינו אלא אזהרה וחומרא בעלמא ולא שיש אסור בדבר וא"כ לדידן בזמן הזה דמלבד דיינות שלנו אינם חזקים אלא גם מוזגין אותו במים אפילו חומרא ליכא:
וראיתי להר' כנסת הגדולה בח"מ סימן ד' שכת' דהר' תה"ד צדד לחלק בין יינות שלנו ולא עלתה בידו עכ"ל ואחרי המחילה ליתא ודבריו תמוהים דשפיר עלתה בידו דליכא אסורא אלא חומרא בעלמא וזהו שכתב ומ"מ יש ליזהר וכו' ור"ל דנהי דיש לחלק וליכא אסורא אבל עכ"פ צריך ליזהר דהיינו אזהרה בעלמא ופוק חזי מ"ש הב"י בא"ח סי' צ"ט שהביא משם תה"ד בפשיטות דברביעי' אין לאסור ביינות שלנו וכתב דמדבריו לענין הוראה יש ללמוד לענין תפלה עכ"ל והיכי כתב הב"י משם תה"ד הא תה"ד צדד ולא עלתה בידו לדעת הכנה"ג ז"ל אלא ודאי שמזה מוכח בבירור שהבין מרן הב"י דהא דמסיים תה"ד ומ"מ יש להזהר אינו אלא חומר' בעלמ' אבל ליכא אסורא וכדכתי' ואין ספק אצלי שנעלם מכבוד הכנה"ג לשון זה של הב"י בא"ח:
עוד נראה לחלק לע"ד ולו' דהא דאמרו בגמרא שאם שתה רביעית אל יורה אינו אלא דוקא בימיהם שהיתה התור' בע"פ וקבלה איש מפי איש אבל בזמן הזה דהכל כתוב ומפורש בספרי הפו' אפי' שתה רביעית יורה דהספר הוא המורה ולמדתי חלוק זה ממ"ש שם הרב ד"מ בא"ח על הא שכתב הטור שם דאם הוא שתוי אל יתפלל היינו כשמתפלל בע"פ אבל כשמתפלל מתוך הסדור אפי' הוא שתוי יתפלל ע"ש וא"כ ה"ה להוראה ואע"ג דיש לדחות דלא דמי דהוראה אע"ג שכתובה בספרי הפוסקים מ"מ צריכה שכל ועיון ומתון להבין דברי הספר לא כן התפלה אע"ג דבעיא כוונה מ"מ מהני האי טעמא נמי להיות סעיף עם טעמים הקודמים דהשתא הוי תלתא לטיבותא יינות שלנו ומזוגי' וגם מורה מתוך הספר בודאי הגמור בכה"ג כ"ע מודו דשרי להורות ואפי' חומרא ליכא:
אמנם ראיתי למרן הב"י שהביא מדברי הרשב"א וז"ל שאם שתה רביעית אסור להורות כל היום ואינו נ"ל אלא כשסר יינו מותר עכ"ל וא"כ לכאורה נסתר כל מאי דכתיבנא:
אמנם אחר העיון יראה דלק"מ דהא ודאי טעות הניכר יש כאן וכצ"ל בדברי הרשב"א שאם שתה יותר מרביעית אסור להורות כל היום דמדברי הרשב"א שם מוכח דאם שתה הרבה צריך כל היום שהרי לא כתב דצריך כל היום אלא דוקא בי"ט ששותים הרבה ועל זה השיג עליו מרן ב"י וס"ל דאפי' שתה הרבה אינו צריך כל היום אלא די בשהרגיש שסר יינו מעליו וכמו שנראה מדברי הרמב"ם בה' ביאת מקדש פ"א ה"ד דאפילו שתה יותר מרביעית אינו אסור כל היום וכן משמ' להדיא מדברי הש"ך בי"ד בסי' רמ"ב דכוונת מרן להשיג על הרשב"א שמשמ' מדברי הרשב"א דביותר מרביעית צריך כל היום כתב עליו מרן דאינו צריך כל היום אבל אם שתה רביעית אפילו הרשב"א מודה דאינו צריך כל היום כמבואר בדברי הרשב"א שהרי זו היא עיקר שאלתו ברביעית אם צריך כל היום והשי' דאינו צריך דדוקא בי"ט אמרו כל היום ששותים הרב' שהרי כתב הש"ך בשם הרשב"א דבסעודה גדולה כגון מילה ונשואין וכיוצא אסור להורות וכו' וב"י ח"מ כתב על זה ואינו נ"ל וכו' עכ"ל וקשה דלא כתב ב"י ואינו נ"ל אלא על הרביעית אבל בסעודות גדולות ששותים הרבה מודה מרן ולא דבר בזה דהיא גמ' ערוכה אלא ודאי שנוסחת הש"ך בדברי הב"י כדכתיבנ' וטעות הניכר לעין כל הוא וע"ק דכאן אסיק בב"י דבשתה רביעית אל יורה אלא כשירגיש שסר יינו ובב"י בא"ח הביא בסתם משם תה"ד לחלק בין יינות שלנו וסיים וה"ה להוראה אלא ודאי כדכתיבנא דט"ס נפל וכצ"ל יותר מרביעי' כדכתי':
וראיתי להרב כנה"ג שכתב ליישב דברי הב"י דהא דקאמר הרשב"א דההיא בי"ט איירי שצריך כל היום הוא בדרך דחייה אתמר אבל למעשה סובר אפי' בשאר הימים ברביעית אסור כל היום מדלא פירש כמה ישהה שיעור להורות שזאת היתה עיקר השאלה ומפ"ג דכריתות הכי משמע וכ' גם מדסתמו ואמרו שתה רביעית אל יורה משמע דכל היום אסור וכן מהא דתנן וכו' עכ"ל. ונראה שלא הרגיש שיש טעות הניכר בב"י וכצ"ל יותר מרביעית כדכתי' ועוד דלפי הבנתו בדברי מרן קשה חדא דמנ"ל דהרשב"א בדרך דחיה אתמר ולא למעשה ויעשה אותו הפך דברי הרמב"ם ואטו הרמב"ם גברא דלא חזי להביא דבריו הרשב"א ולהקשות עליהם אם לא ס"ל כוותיה גם מ"ש ומדלא פי' וכו' איני מבין דבריו שעיקר שאלת השואל אי בעינן כל היום אי לאו וכיון שהשיב לו הרשב"א דלא בעינן כל היום אם כן ממילא בעינן שעות ידועות ור"ל דהכל לפי מה שהוא אדם דיש אדם שסר יינו מעליו בשעה א' או יותר ומה שהביא ראיה מפ"ג דכריתות אינה ראיה דהתם אפי' אינו יום טוב מ"מ מוכח מהתם ששתה יותר מרביעית ומש"ה אסר כל היום ומה שהביא עוד ראיה מדסתם אמרו אל יורה ולא נתנו זמן מוגבל אינה ראיה כלל ואדרבה מזה יש להוכיח להפך מדלא נתנו שיעור לדבר משו' שכל א' ואחד תלוי בשתייתו ומזגו ומה שתמה עליו מזבחים וביצה וכו' דמוכח משם דאם שתה הרבה אסור כל היום דקאמר תא למחר י"ל דהתם איירי בסתמא שאינו ברור לו שסר יינו דשתה הרבה אבל אם ברור לו שסר יינו אפי' רב מודה והיינו דקא"ל תא למחר דהאידנא עת שכרות ר"ל דמסתמא בי"ט שותים הרבה ואפילו שסר יינו חוזר ושותה משום שמחת י"ט ומש"ה א"ל תא למחר וכ"כ הש"ך שם דהיכא דברור לו שסר יינו אפי' הרשב"א מודה דשרי להורות ועוד איך יתכן לומר דאפילו ברביעית ס"ל להרשב"א דלא מהני בהרגיש שסר יינו מעליו וצריך כל היום דמי גרע משינה כל דהו ודרך מיל דקי"ל דהוא מפיג וא"כ זה שהרגיש אחר שעה או שתים שסר יינו מעליו ודאי דלא גרע משינה כל דהו באופן דלע"ד דאם שתה רביעית והרגיש שסר יינו כ"ע מודו ואפי' הרשב"א דשרי לדון ולא אמרה אדם מעולם וכששתה יותר בזה הוא דנחלקו הרשב"א ומרן הב"י ולהש"ך אפי' הרשב"א יודה אם ברור לו שסר יינו מעליו שיוכל להורות וההיא דרב בי"ט שאני שחוזרים ושותים ודברי הרב כנה"ג בכאן אינם נכונים לע"ד ועיין בתשו' ב"ח סי' ק"מ והש"ך בי"ד בסי' רמ"ב תמה עליו ממסקנת הש"ס והניח בצ"ע ועיין בב"ח א"ח סי' צ"ט ותראה משם דלא ק"מ על הב"ח וכל מה שפסק הוא נכון עפ"י סברת הסמ"ג ובה"ג והרי"ף והרמב"ם והרא"ש עש"ב. איברא דיש לדקדק עליו במ"ש שם דברביעית אפילו אינו מזוג דרך מיל מפיגו והא הרמב"ם כתב דוקא במזוג ויש ליישב דהב"ח איירי ביינות שלנו שאינם חזקים מש"ה דרך מיל מפיגו אפילו שאינו מזוג הכלל העולה מכל מאי דכתיבנא דבזמן הזה ביינות שלנו ומזוג ומצורף לזה שמורים מתוך הספר כ"ע מודו דשרי להורות לכתחילה וליכא אפילו חומרא בעלמא וכדאסיקנא לעיל כנ"ל להלכה ולמעשה:
נאום אברהם ס"ט בכמוהר"ר יצחק ענתיבי
שאלה ג
נשאלתי שאלת ח' עמ"ש הרמב"ם פ"א מה' ביאת מקדש הלכה ב' שאם נכנס ועבד והוא שכור משאר משקין וכו' אפילו מן החלב או מן הדבלה ה"ז לוקה ועבודתו כשרה ולכל הפי' שנאמרו בדעת הרמב"ם בין לפי' מרן ז"ל בכ"מ בין לפי' השואל שהביא אותו הרשב"א בין לשני הפי' שפי' הרשב"א ז"ל הרמב"ם פסק כר"א שפסק רב יהודה בתלמודא כוותי' ור"א מודה לס' רבי יהודה דשאר משקין נמי באזהרה שלוקה מקרא דיין ושכר אל תשת וקשה שהרי בבכורות בסוף פרק מומין אלו פריך סתמא דתלמודא על מאי דתנן התם הכושי וכו' והשכור ובעלי נגעים טהורים פסולים באדם וכשרים בבהמה שכור מחיל עבודה בהדי מומי דמחילי עבודה בעי למחשב ומשני בשאר דברים המשכרים ודלא כר"י דתניא אכל דבילה קעילית ושתה חלב או דבש נכנס למקדש חייב ופרש"י בהדי מומין גמורים בעי למחשביה וקתני ליה גבי מומין הבאים מחמת שאין שוים בזרעו של אהרן דאמרן בריש פרקין דלא מחילי עבודה ודלא כר"י דמשוי לשאר דברים המשכרים דין יין דמחילי עבוד' דקאמ' במס' כריתות על היין במיתה ועל שאר המשכרין באזהרה ונפקא לן משכר אל תשת וכתיב בתריה ולהבדיל בין הקודש ובין החול אלמא לר"י שאר משכרין מחילי עבודה וסיים שם ומתני' דלא חשיב להו גבי הנך דמחילי עבוד' דלא כר"י וא"כ איפה דהרמב"ם שפסק כרבי אליעזר וס"ל דלוקה מקרא דשכר אל תשת איך פסק שאינו מחיל. עבודה והרי תנא דמתני' דבכורות דס"ל שאינו מחיל עבוד' היינו משום דס"ל דליכא בשכור אלא עשה דוקא כמו שפרש"י להדיא בריש פ' אלו מומין אלו כמו שאר מומין שאין שוים בזרעו של אהרן דליכא אלא עשה דוקא ובאמת שלכאו' קושיא אלימתא היא זו ולכאור' לפי חומר הנושא יש ליישב עפ"י מה שפי' הרשב"א בשני הפי' דאף דר"א מוד' בשאר המשכרי' דלוק' מקרא דאל תשת אפ"ה אית ליה דחלוקא איכא בין יין לשאר המשכרים שהיין מיד שהוא שות' רביעית בבת אחת מתחייב מית' בין שהיה שכור בזה או לאו אין הדבר תלוי אלא בשתיית רביעית דוקא אבל שאר המשכרים אין הדבר תלוי אלא עד שישתכר דוקא אמנם לסברת ר"י לפי' קמא בין היין בין שאר המשכרים אף שישתה פחות מרביעית חייב כל א' כדיני' היין במית' ושאר משכרי' באזהר' ולפי' בתרא עד שישת' רביעי' באופן ששוו בשיעוריהם ועפ"ז י"ל לדעת רבינו דס"ל דהיינו דוקא לס' ר"י קאמר תלמודא בבכורות שהוא מחלל עבוד' אם היה שכור משאר דברים המשכרים כמו היין משום דשוו בשיעוריהן אבל לס' הא' אף שלוק' על שאר משכרים כיון דלא שוו בשיעוריהן עם היין אינו מחלל עבוד' כמו היין ומה שהכריחו לרבינו לפרש הכי הוא עפ"י מה שהכריח הרשב"א ז"ל דאף ר"א מוד' לר"י דלוק' על שאר המשכרים מקרא דאל תשת ועפי"ז קשיא לרבי' דאיך פסק רב יהודה. כר"א דאית ליה נמי לוק' בשאר המשכרים כר"י והרי לפ"ז יוצא שהוא מחלל עבוד' נמי ואנן קי"ל כסתם משנה וסתם משנה דבכורות ס"ל דשאר המשכרים לא מחילי עבודה ולזה הוכרח לו' דרב יהודה שפסק כר"א היינו משום דאף ר"א ס"ל כר"י בשאר משכרי' שלוקה ואפ"ה אינו מחלל עבודה כמו היין כיון דלא שוו בשיעוריהן זהו מה שנ"ל לכאור':
אמנם זה התי' יש בו מהדוחק חדא דאם כן מנ"ל לסתמא דתלמודא למימר דסתם מתני' דס"ל דאינו מחלל דלא כר"י והרי י"ל דאף ר"י ס"ל שאינו מחלל עבודה כמו היין דאף דשוו בשיעוריהן כיון דלא שוו בעונשין שהיין במית' ושאר המשכרים באזהרה וקרא דלהבדיל לא קאי אלא על היין דוקא וכמו שאנו צריכין לו לס' ר"א ותו קשה עדיין לס' ז"ל בכ"מ והשואל שהובא בהרשב"א דס"ל דר"א ס"ל כס' ר"י לגמרי בשאר המשכרים וליכא חלוקא כלל בינייהו בין היין לשאר המשכרים בשיעורא אלא שהיין במית' והשאר 'והשאר באזהרה והרמב"ם פסק לגמרי כר"י א"כ איך פסק שאינו מחלל עבודה ולא חש לסתמא דתלמודא דבכורות דאמרי להדייא דלס' ר"י מחלל עבודה אמנם יראה לתרץ זה לדעת מרן והשואל הנז' במה שתחלה צריכין אנו להבין דברי מרן ז"ל שכת' ומשמע לרבי' שהל' כר"י מדאמרי' מרי' התם בכריתות כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית וכו' ונכנס למקדש ושמש לוקה כמאן כר"י ואע"ג דבסוף פ' מומין אלו אמרינן דמתני' דהתם דלא כר"י הא דקאמר בדוכתה כמאן אזלא הא דתניא וכו' כר"י עדיף עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהים דאיך אפשר לו' דכוונת הסוגיא דקאמר כמאן אזלא וכו' כר"י ולמפסק כוותיה והרי קי"ל הלכת' כסתם משנה וכיון דסתם משנה דבכורות אית לה דשאר משכרין לא מחללי עבודה ומשמע דס"ל דלא לקי ופליגא אר"י וא"כ איך פסק תלמודא בכריתות כר"י משום דאיכא תניא כוותיה והרי איכא סתם משנה דלא כוותיה אלא יראה בודאי שהדבר ברור שכוונ' מרן היא דסוגייא דכריתות שהיא בדוכתה פליגא אסוגיא דבכורות וס"ל דסתם מתני' דבכורות דאית לה דשאר משכרים לא מחילי עבודה אתיא אפילו כר"י דאע"ג דלר"י לוקה אפ"ה אינו מחלל עבודה דלא קאי קרא דלהבדיל אלא על היין דוקא שהוא במיתה ולא שאר המשכרים שאינם אלא באזהרה ופסקינן כסוגיא דכריתות שהיא בדוכתה זהו מה שנ"ל ליישב לפי דברי מרן שכתב שרבי' דחה סוגיא דבכורות מקמי סוגיא דכריתות:
אמנם אחר העיון בדברי הרשב"א יראה ליישב בדרך אחרת ואין אנו צריכין לדחו' סוגי' דבכורות מהלכתא אלא תרוייהו עולים בקנה אחד ותחילה אודיע לך שהרי מצינו לרבי' שפסק בפ"ו מה' ביאת מקדש דמי שיש בו מומין המיוחדים לאדם ועבר שהוא לוקה ואינו מחלל עבודה גם הרע"ב בפ"ז דבכורות משנה ג' פי' הכי שלוקה אם עבר וכתב ע"ז הרב בעל תי"ט דמוכרח דהוו גרסי בגמ' בריש פרק מומין אלו דלוק' א"כ דבר שאינו שוה בזרעו של אהרן לקי ודבר שהוא מדברים שהם מפני מראית העין לא לקי עלייהו וכבר יישב הרב שם טעמא דלקי לדעת רבי' והרע"ב ודבריו פשוטים דלא מקרי זה לאו הבא מכלל עשה ומעתה לפי זה מוכרחים אנו לו' דסתם מתני' דבכורות דמני השכור עם הכושי וכו' דאיהו נמי ס"ל דלקי על שאר המשכרי' כמו הנך איכו השתא יש להקשו' דמנ"ל לתנא דמתני' דלקי על שאר משכרים אם נאמר מקרא דאיש איש מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן ושכור אינו שוה בזרעו של אהרן כמו שאר מומין זה רחוק מן הדעת שהשכור יקרא שאינו שוה בזרעו של אהרן כיון דליכא שינוי בגופיה כמו המומין הכושי וכו' אלא דוקא שנשתבשה דעתו קצת וכמ"ש הרמב"ם להדיא גבי הוראה הלכ' ג' ולא דמי לשוט' שאין בו דעת כלל והוא פטור מכל המצות ואף קדושיו אינם קדושין זה ראוי ליאמר עליו איש שאינו שוה בזרעו של אהרן ובאמת דלכאורה היה קשיא לי אף לס' רש"י ז"ל דליכא אלא עשה דוקא במומין הפוסלים באדם דמדקתני השכור גבי אלו המומין משמע דפסיל משום דהוי מום ממש מי שהוא שכור ולא מפני מראית העין דמנ"ל להתנא שהשכור הוא פסול משום דהוי כמום ותירצתי זה עם מ"ש התו' בסוגיא דכריתות על הא דאמר רב הלכה כר"א וא"ת והא אמר רב אכל תמרים אל יורה וי"ל דהתם מדרבנן אבל מן התורה יין דוקא עכ"ל א"כ איפה לס' רש"י ניחא דמאי דפסיל התנא שכור משאר המשכרים משום דהוי כמום מדרבנן ולא מפני מראית העין פסלו אותו אלא מדינא דכיון שנשתבשה דעתו אינו ראוי לעבודה ולהורות:
אמנם. לס' הרמב"ם והרע"ב דס"ל דלקי קשה :
דמנ"ל להתנא דלקי ומוכרחי' אנו לומר דתנא דמתני' ס"ל נמי כר"י דלקי נמי אשאר משכרי' מקרא דאל תשת וס"ל כר"א דלא לקי אלא עד שיהיה שכור דוקא וכמו שפי' הרשב"א בס' ר"א שהרי תלה הדבר תנא דמתני' בשכור דוקא ואלו לס' ר"י לפי' קמא דהרשב"א בין יין בין שאר המשכרים אף בפחות מרביעית חייב והו"ל להתנא למימר והשתוי דהוה משמע אף בפחות מרביעית ולפי' בתרא היין דוקא ברביעית וכן משאר המשכרים נמי הדבר תלוי ברביעית דוקא אף שאינו משתכר והו"ל להתנא למימר והשתוי רביעית ואמאי תלה הדבר בשכרות דוקא אלא ודאי ס"ל כר"א דאף דלקי אשאר משכרים היינו דוקא עד שישתכר וע"ז הוא דקאמר תלמודא מתני' דלא כר"י דתניא אכל דבילה וכו' דלס' ר"י לא תלי הדבר בשכרות והיינו ממש כמו שפי' הרשב"א גופיה כמאן אזלא הא דתניא וכו' בסוגייא דכריתות דמפקא מס' ר"א דתלי הדבר בשכרות בין לפי' בין לפי' בתרא בס' ר"י ה"נ אנו מפרשין האי סוגיא דבכורות דקאמר ודלא כר"י דתניא וכו' דמפק' מתנא דמתני' דתלי הדבר בשכור דוקא אבל לענין חלול עבודה בין תנא דמתני' בין ר"י י"ל דבחד סברא אזלי שאינו מחלל עבודה ולא קאי קרא דלהבדיל אלא אקרא דולא תמותו דסמיך ליה שהוא על היין דוקא שהוא במיתה והשתא לפי פי' זה שפירשנו הסוגיא אליבא דהרשב"א ז"ל א"ש מאי דהוצרך תלמודא להביא הא דתניא אכל דבילה וכו' משום דמזאת הברייתא ילפינן אליבא דר"י שאין הדבר תלוי בשכרות אבל לפרש"י ז"ל קשה דהו"ל להביא ברייתא דר"י שאמר להדיא יין במיתה ושאר המשכרים באזהרה ומה לו להביא זאת הברייתא ומה חדוש יש בה יותר מברייתא דר"י ועפ"י דרך זו יראה לע"ד לו' הכרח אחר בס' הרמב"ם שהוכרח לפרש דאף ר"א מודה לס' ר"י דלקי אשאר משכרין מקרא דאל תשת מלבד כמה הכרחות שהכריח הרשב"א מן הסוגיא גופה שהרי קי"ל הלכה כסתם משנה ומדקתני בבכורות השכור. גבי מומים שאינם שוין בזרעו של אהרן משמע דלקי כוותייהו והיינו מקרא דאל תשת וא"כ איך פסק תלמודא כר"א דלא ס"ל כר"י דלקי אשאר משכרין ומש"ה הוכרח לפרש דאף ר"א מודה לס' דלקי אשאר משכרין נמי ועפ"ז ניחא לי נמי מאי דהוה קשיא לי דאמאי רב יהודה פסק כר"א והניח ר"י ות"ק דתרוייהו פליגי עליה כפי מה שפיר' הרשב"א דלת"ק אף אם הפסיק בו ונתן בו מים שאינו משכר חייב וכן לס' ר"י אין הדבר תלוי בשכרות דלפי' קמא אף בפחות מרביעית ולפי' בתרא ברביעי' דוקא אף בשאר דברים שאינו משתכר בשתיית רביעי' אבל לפי דרכנו ניחא משום דסתם מתני' דבכורות דקתני השכור דוקא אתיא כר"א ומש"ה פסק רב יהודה כר"א באופן דלפי דברי הרשב"א שני הסוגיות עולים בקנה אחד ותרוייהו אזלי ומודו דאף לס' ר"א ור"י דלקי לא מחלל עבודה כסתם מתני' דבכורות דאף דס"ל דלקי לא מחלל עבודה:
שבתי וראה דמה שפי' לדעת הרמב"ם דטעמא דסתם מתני' דקתני שכור בהדי מומין שאינם שוים בזרעו של אהרן דלקי על השכור מקרא דאל תשת וכס' ר"א דס"ל דלקי כר"י וכמו שפי' הרשב"א זה א"א ליאמר לדעת הרשב"א ז"ל שהרי הרשב"א כת' שהוכרח הרמב"ם לפ' דר"א מודה לר"י דלקי אשאר משכרין מקרא דאל תשת כדי שלא להוציא סתם מתני' דנזיר לבר מהלכתא דלכאורה סתם מתני' דנזיר לפי התי' הא' שאמרו שם אתיא כר"י דלא יליף שכר שכר מנזיר וכמו שיראה המעיין שם בדבריו באורך וא"כ אם איתא כמו שפירשנו אמאי הוצרך להוכיח מסתם מתני' דנזיר דלא קיימא במסקנא מה"ט הו"ל להוכיח מהאי סתמא דמתני' דבכורות שהיא בדוכתה דקתני להדיא שאר משכרין בהדי כושי וכו' משמע דלקי והיינו מקרא דאל תשת כר"י ותו שהסברא נותנת מדקתני השכור גבי מומין הפסולים שאינם שוין בזרעו של אהרן משמ' דפסולא דידיה מה"ט כמו השוטה גם הרב רע"ב פי' להדיא בפי' המשנ' דבכורות וז"ל והשכור ולא מיין הוא דחשיב כבעל מום מן המומים היתרים באדם שאם עבד לוקה ואין עבודתו מחוללת אבל השכור מיין ושכר אם עבד חלל דבפרשת שתויי יין כתיב להבדיל בין הקדש ובין החול ושכור דמתני' אינו אלא ששתה חלב הרבה או רוב דבש ונתבלבלה דעתו שאלו חשובין כבעלי מומין ואין מחללין עבודה עכ"ל. ושוב ראיתי שבא הדבר מבואר להדיא בתורת כהנים דמרבי מקרא דאיש איש אשר בו מום וכו' הכושי והגיחור וכו' והשוטה והשכור ובעלי נגעי' טהורים והוא כלשון האי סתמא דמתני' דבכורות ממש ולפ"ז הדרינן לו' לס' רש"י השכור דפסיל במתני' היינו מקרא דאיש מזרע אהרן וכו' כמו שאר מומין ואיכא עשה בשכור לס' רש"י ז"ל מיהו אף לפ"ז א"ש האי פי' שפירשנו פירשנו בסוגיא לדעת הרשב"א דה"ט דמני תנא דמתני שכור גבי אלו משום דאיירי בשאר דברים המשכרי' דפסולא דידהו מקרא דאיש איש מזרע אהרן ומש"ה בעינן שיהיה שכור ממש (אף לפי' בתרא דהרשב"א ז"ל ( דהוי כבעל מום כמו שוטה וע"ז הוא דקאמר תלמודא מתני' דלא כר"י דתניא וכו' דכיון דר"י מפיק שאר המשכרים מקרא דאל תשת לא בעינן שיהיה שכור ממש אף לפי' בתרא דהרשב"א הדבר תלוי ברביעית דוקא אבל לענין חלול עבודה אף ר"י מודה שאינם מחללין עבודה לדעת הרמב"ם ומה שהכריחו להרמב"ם לפרש הכי היינו עפ"י מה שביאר הרשב"א בכמה הכרחות שהוכרח הרמב"ם לפרש דר"א מודה לר"י דלוקה אשאר משכרי' מקרא דאל תשת:
אמנם מוסיף עליו דבעינן עד שישתכר ממש וקפסיק תלמודא הלכתא כר"א ואם כן אם איתא דלס' ר"י ור"א דשאר משכרים נמי מחללי עבודה א"כ איך פסק תלמודא כר"א והניח סתם מתני' דבכורות דמשמע להדיא דאינם מחללי עבודה אבל אי אמרינן דאף לס' ר"י ור"א אינו מחלל עבודה ניחא דליכא בינייהו אלא משמעות דורשין דר"י ור"א מפקי שאר משכרים מקרא דאל תשת וסתם מתני' דבכורו' מפקי להו מקרא דאיש איש מזרע אהרן וליכא בנייהו לענין דינא ומה"ט פסיק תלמודא הלכתא כר"א משום דאיהו שוה ממש כסברתו לענין דינא כסתם מתני' דבכורות משא"כ לס' ר"י אבל לענין חלול עבודה כולהו מודו דשאר משכרי' אינם מחללי עבודה וכ"ת א"כ מי הכריחו להרשב"א ז"ל לומר שדעת הרמב"ם דר"א מודה לר"י דלקי אשאר משכרי' מקרא דאל תשת הו"ל לומר דלעולם ר"א לית ליה ס' ר"י דלקי אשאר משכרים מקרא דאל תשת משום דשכר אתי דבעינן שישתה בדרך שכרות שלא יפסיק בו ושלא יתן לתוכו מים וע"ז הוא דקפסיק תלמודא הלכתא כר"א דבעינן שלא יפסיק בו אבל בשאר משכרים אינם יוצאין מקרא דאל תשת לס' ר"א אבל אה"נ מודה הוא לענין דינא דלקי עלייהו כסתם מתני'דבכורו מתני' דבכורו' מקרא דאיש איש מזרע אהרן וכמו שאנו צריכים לו' הכי לפי' הרע"ב שהרי קי"ל הלכה כסתם משנה דלקי אשאר משכרים ואיך פסיק תלמוד' הלכת' כר"א דאית ליה דשכר אתי דבעינן שישתכר בדרך שכרות ולא נפיק מניה שאר המשכרים אלא ודאי דגם ר"א אפשר דמודה לסתם מתני' דלקי עלייהו מקרא דאיש איש מזרע אהרן מש"ה פסק הרמב"ם דשאר משכרים לוקה ואינו מחלל עבוד' כסתם מתני' דבכורות והיינו משום דילפינן להו מקרא דאיש איש מזרע אהרן כמו שאר מומים הכושי וכו' דלקי עלייהו לס' הרמב"ם ואינם מחללי עבודה:
הא ודאי דל"ק כלל חדא שהרי הרמב"ם ז"ל פי' להדיא במנין המצות דלקי אשאר משכרים מקרא דאל תשת יין ושכר לרבות שאר המשכרים ותו דממקומו הוא מוכרע בחבורו דמדכת' האי דינא דשכור משאר דברים המשכרים גבי האי דינא דשתויי יין משמע דס"ל מקרא דשתויי יין נפיק דאל"ה הו"ל לכתוב האי דינא דשכור בפ"ח מהלכות ביאת מקדש גבי החרש והשוטה שמנה ד' מומים הפוסלים באדם כמו תנא דמתני' דבכורות דמני השוטה והשכור גבי שאר מומין דפסילי משום שאינם שוים בזרעו של אהרן אלא ודאי מזה יראה בברור שדעת הרמב"ם דלקי אשאר משכרים מקרא דאל תשת ומש"ה הוכרח הרשב"א להאריך ולישב שדעת הרמב"ם ז"ל דאף ר"א מודה לר"י דלקי מהאי קרא דאל תשת מכמה הכרחות שעשה והשתא ניחא שלא הכריח הרשב"א שהוכרח הרמב"ם לפרש דר"א מודה לס' ר"י דלקי אשאר משכרים מסתם מתני' דבכורות דס"ל דלקי שאלו מה"ט הוכרח הרמב"ם לפרש הכי בס' ר"א א"כ הו"ל למנות דינא דשכור בפ"ז גבי החרש והשוטה דמזה הוה משמע דנפיק מקרא דאיש מזרע אהרן ומש"ה הכריח מסתם מתני' דנזיר דלכאור' משמע דס"ל הלכתא כר"י דמפיק שאר משכרים מקרא דאל תשת וא"כ י"ל דגם ר"א ס"ל הכי ומש"ה פסיק תלמודא הלכתא כר"א דלדידיה שהדבר תלוי בשכרות לא מפקא סתם מתני' דבכורות מהלכתא דליכא נפקותא לענין דינא בין ס' ר"א וסתמא דמתני' דנזיר לכאו' לסתמא דמתני' דבכורות דכולהו סברי דלא לקי אלא עד שישתכר וליכא בנייהו אלא משמטות דורשין דוקא משא"כ לס' ר"י ראיכא בנייהו נפקותא לענין דינא אבל אה"נ דבין לס' ר"י בין לס' ר"א דס"ל כוותיה דלקי אשאר משכרי' מקר' דאל תשת מוכרחים אנו לו' דמודו דלא מחללי עבודה מחמת סתמא דמתני' דבכורות דס"ל דלקי ולא מחלל עבודה וקי"ל הלכה כסתם משנה בדוכתה עדיפא ולא הוצרך להרשב"א לבאר זה בדעת הרמב"ם דמלתא דפשיטא היא שאנו צריכין לומר כך לדעת הרמב"ם ולא נחית להכי הרשב"א אלא דמנ"ל לפרש דאף ר"א מודה דלקי אשאר משכרים מקרא דאל תשת וע"ז הוא שהוצרך להאריך בהכרחות מן הסוגיא גופה ומסתם מתני' דנזיר דלכאור' דר"א דהלכתא כוותיה מודה לס' ר"י באופן שהפי' שפי' בסוגיה לדעת הרשב"א הוא פשוט ונתרצה שפיר שאלת הח' הנז"ל ומעיקר' קושיא ליתא ואחד מיקירי ירושלים תובב"א בעוברו דרך אר"ץ יע"א שמעתי מפיו בע"פ מה שתי' לקושיא זו הנז"ל בפתח דברינו והוא דלעולם הרמב"ם גריס בריש פ' אלו מומין עשה איכא בנייהו כגירסת רש"י ז"ל והוא מפרש הסוגייא דבכורות כך בשאר דברים המשכרים דליכא בהו אלא עשה משום דנפקי מקרא דאיש איש מזרע אהרן וכס' ר"י בראש הפרק ומתני' דלא כר"י דתניא אכל וכו' דאית ליה שלוקה מקרא דיין ושכר אל תשת על שאר המשכרים אבל לענין חלול עבודה אף ר"י מודה שאינו מחלל עבודה ומאי דפסק הרמב"ם בפ"ו דאם יש בו מומין המיוחדים לאדם ועבד הרי זה לוקה ועבודתו כשרה היינו משום שסמך על תורת כהנים דמפיק להו לאלו המומין דפסילי באדם מרבוייא דאיש איש אשר בו מום לא יקרב זהו תורף תרוצו עכ"ל והרואה יראה שפרץ לעשות לו דרך בדעת הרמב"ם ז"ל הפך רבותינו הראשונים מרן בכ"מ והרב בעל תי"ט שמרן ז"ל ציין ע"כ דברי הרמב"ם מתחל' דבריו כל המומי' כולם וכו' עד ואם היה בו מדברים שהם מפני מראית העין אינו לוקה הכי איתא בריש פ' אלו מומין אשר יראה להדיא מדברי מרן דגריס להדיא לוקה א"ב וכ"כ להדיא הר' תי"ט בפשי' דהכי גרסי הרמב"ם והרע"ב ותו שהדבר ידוע שהרע"ב דרכו לפרש המשנה עפ"י מה שפי' אותה בגמרא לא עפ"י ת"כ וא"כ מוכרחים אנו לו' לדעתו דהוה גריס לוקה א"ב וא"כ אף אנן נמי נימא הכי לדעת הרמב"ם ותו קשה על דבריו דאיך אפש' לו' על ר"י וסתמ' דתלמוד' דבכורות דקאזיל לשיטתי' דלא שמיע להו האי דרשא דת"כ ואי הוה שמיע להו הוו הדרי בהו עד שבא איהו בחכמתו ואשכח אותה כדי ליישב דעת הרמב"ם שעליה קא סמיך ודחה דברי ר"י וסתמא דתלמודא צא וראה מ"ש הרא"ש בחולין הביא דבריו בס' גופי הלכות בכללי התי"ו וז"ל מסתבר טפי למימר שלא ראה בעל הגמ' להביא הברייתא השנוייה בתוספתא ולפשוט את הבעיא משום דקים ליה משו' דלא מתנייא בי ר"ח ור"א אין לסמוך עליה יותר משנאמר שלא ידע לה בעל הגמרא ומסתבר שכל תוספתא שלא נתפשטה עד אחר סדור הגמרא לאו דסמכא היא דמסתמא כיון שרצו חכמי התלמוד לחברו חקרו ודרשו לידע כל הספרים שנכתבו על דברי חכמים ובררו אותם שהם בר סמכא ועל ידם סדרו הגמרא הילכך אין לסמוך על תוספתא זו עוד הביא שכן הביא הרי"ץ ן' גיאת דמשבשתא היא מדלא הביאה התלמוד א"כ איפה ק"ו בנ"ד דסברי להדיא ר"י וסתמא דתלמודא דליכא אלא עשה לפי שיטתיה הפך ת"כ איך נאמר שהרמב"ם סמך על הת"כ ודחה סתמא דתלמודא וס' ר"י דאינהו ידעי האי דרשא ולא ס"ל ואדרבה עדיף טפי למימר מחמת זה דהרמב"ם והרע"ב הוו גרסי לוקה א"ב ולהשוות סתמ' דתלמודא עם הת"כ וא"כ אזיל ליה פירושו שפיר' בסוגיא דמוכרחים אנו לו' לדעת הרמב"ם ז"ל דאף סתם מתני' ס"ל דלוקה על שאר המשכרי' נמי כמו הכושי והגיחור וכו' ותו כד דייקינן שפיר צריכין אנו להבין דאמאי ר"י וסתמא דתלמודא ניידי מדרשא דת"כ דמפקי לשאר המומין שפוסלים באדם מרבוייא דאיש איש ודרשי להו מקרא ומשמעותיה דכל איש מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן לאפוקי פוקי אלו המומין דבלא"ה פסילי משום שאינו שוה בזרעו של אהרן ומה שיראה לע"ד לתרץ בזה ולומר הוא משום דעל פי דרשא זו המציא ר"י דאינו מחלל עבודה דלא מקרי מום ממש כמו דקאמר להדיא מום בו ולא יחלל שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחלל עבודה וה"ט שנראה לו לו' דכך ס"ל לתנא דמתני' דאיכא חלוקא בנייהו לענין חלול דכיון דמני מומין הפוסלי' באים לחודייהו משמע דס"ל דחלוקים בדינם לענין חלול אמנם לדרש' דת"כ דמפיק לה מייתור' דכל איש אשר יהיה בו מום לא יקרב דכוליה קרא יתירא הוא וכמו שפי' הרא"ם בפי' עה"ת וז"ל דאל"כ כל איש אשר בו מום שנית ל"ל הא לעיל מניה כתיב איש מזרעך לדורותם אשר בו מום לא יקרב א"נ מייתורא דכל קא דייק לה לפי גירסתו ברש"י ז"ל ע"ש א"כ לפ"ז יוצא דמחלל עבודה נמי דמנ"ל למימר שאינו מחלל עבודה כיון דקרא מרבי ליה דהוי מום א"כ קרא דכתיב לבסוף מום בו ולא יחלל אף ע"ז במשמע ומנ"ל לפלוגי בנייהו ותדע שהרי הרמב"ם דייק מהאי ייתורא בתרא והוא לקוח מהת"כ שזה אזהרה לבעל מום עובר וכן נמי דייק מייתור' דכל איש כל המומין הנראים בגוף אף שאינם כתובים בתורה והרי התם אם היו מומין הפסולים באדם ובבהמה אף שהם עוברים ואינם כתובי' בתור' בודאי דמחללי עבודה אף דנפקי מייתורא דקרא או מרבוייא דכל א"ב ה"נ אנו אומרים במומין הפוסלי' באדם בלבד דנפקי מיתורא דקרא או מרבוייא דכל דמחללי עבודה וא"כ י"ל דה"ט דר"י וסתמ' דתלמוד' ניידי מהאי דרשא דת"כ ואגב אבאר מאי דקשיא לי בדברי הרא"ם דאיך תפיס בלישניה דאל"כ כל איש אשר בו מום שנית ל"ל והא קרא תניין אינו מיותר דאצטריך למום עובר באזהרה וכן תיבת כל אצט' לרבות כל המומין הנראין בגוף אף שאינם כתובים בתור' אמנם בפרש"י שעל התור' שבידנו פי' זה על קרא תליתאה כל איש אשר בו מום מזרע אהרן שהוא לרבות שאר מומין וכעת אין בידי ספר ת"כ לראות על איזה קרא הוציא האי דרשא לרבות שאר המומין דפסלי באדם ולא בבהמה:
ואיך שיהיה מעתה הרמב"ם שפסק לוקה ואינו מחלל עבודה במומין הפוסלים באדם אם עקר סמכיה הוא על פי דרשא של ת"כ ודחי סתמא דתלמודא וס' ר"י אם כן מנ"ל למימר שאינו מחלל עבודה אלא ודאי מוכרחים אנו לו' דגריס בגמ' לוקה א"ב ודין זה פסקו עפ"י התלמו' דקאמר להדיא דלוק' ואינו מחלל עבודה וא"כ הפי' שפי' הר' הנז' אין לו קיום והעמדה כלל ומעתה נבא לישא וליתן בדעת הרמב"ם ורש"י ז"ל דמאי דעתיה דהרמב"ם ז"ל דאף דשאר משכרים לקי לס' ר"י אפ"ה אינו מחלל עבודה ואף שכבר הכרחנו שהוכרח הרמב"ם לפרש הכי בס' ר"י כדי שלא להוציא סתם מתני' דבכורות מהלכתא דאית ליה שאינו מחלל עבודה מ"מ עדיין צריך להבין דמאי דעתיה דר"י לסברת הרמב"ם דלא קאי קרא דוהבדלתי אלא על שתויי יין שהם במיתה והרי הסברא היא נותנת כמ"ש רש"י ז"ל דכיון דשאר המשכרים ה"ז באזהרה קרא דולהבדיל נמי קאי עלייהו שאם עבר חלל ומנ"ל למפסקיה להאי קרא בסכינא חריפא ולמימר דלא קאי אלא אולא תמותו דסמיך ליה שבתי וראה שלכאו' דברי רש"י צריכים תלמוד שהרי בפ"ב דזבחים עלה י"ז אמרינן דמחוסר בגדים מנ"ל דמחלל עבודה אמר קרא וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבגדיה' עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם וכו' ופרש"י דהוו להו כזרים ובזה אשכחן דמחלל עבודה ופריך ע"ז והא מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא מנין לשתוי יין שאם עבד חלל ת"ל ולהבדיל בין הקודש ובין החול מחוסר בגדים וכו'מניין ת"ל חוקה חוקה לג"ש ומשני אי מהתם הו"א ה"מ עבודה דזר חייב עליה מיתה אבל עבוד' דאין זר חייב עליה מיתה אימא לא ופרש"י אי מהתם משתויי יין הו"א דמחללי עבודה בעבודה שהזר חייב עליה מיתה כדכתיב בההוא קרא בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו בעבודה שיש בה חיוב מיתה הכתוב מדבר ואינה אלא ד' עבודות שהם עבודה תמה אבל עבודה שאינה תמה שאין זר חייב עליה מיתה דלא קאי בה קרא דלא תמותו אימא לא מחללי לה קמל"ן קרא דוהיתה להם כהונת עולם לשוויינהו כזרים ובזר אשכחן חלול ואין חלוק בין עבודה שיש בה מיתה לעבודה שאין בה מיתה זהו היוצא מתוך דברי רש"י והדר פריך אשכחן מחוסר בגדים שתויי יין מנל"ן אתיא חוקה חוקה ממחוסר בגדים ופריך והא תנא מחוסר בגדים הוא דקא יליף משתויי יין ה"ק מנין שלא תחלק בין מחוסר בגדים לשתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים ת"ל חוקה חוקה לג"ש ופריך אלא להבדיל למה לי לכדרב דרב לא מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחבריה משום שכרות זהו הצעת הסוגיא יא והשתא קשיא לי על רש"י ז"ל בתרתי חדא דכיון דאסיקו בזבחים דשתויי יין דמחללי עבודה מג"ש דחוקה וקרא דלהבדיל אצטריך להוראה א"כ איך תפס רש"י ז"ל האי קרא בלישניה שהוא דחוי ולא נקט ג"ש דחוקה חוקה ותו קשיא לי דמהאי קרא יש לדחות ולו' דלא קאי קרא דוהבדלתי אלא אולא תמותו בעבודה שיש בה מיתה והיינו שתויי יין בעבודה תמה אבל בעבודה שאינה תמה אף שהיא באזהרה לא קאי קרא עילוה וכמו שאמר תלמודא להדיא ורש"י ז"ל בעצמו פי' הכי א"כ הה"נ בשאר משכרים אף שהם באזהרה יש לומר דלא קאי קרא דוהבדלתי עלייהו אלא אולא תמותו דסמיך ליה שהוא בשתויי יין ואחר העיון נראה ליישב דלא דמי דשתויי יין בעבודה שאינה תמה שאינם חייבים מיתה לא כתיבי בקרא כלל שהרי כשבא הכתוב להזהיר על שתויי יין הוא בעבודה תמה שהיא במיתה וע"ז קאי קרא דולא תמותו אבל עבודה שאינה תמה שאינה במיתה לא קאי בה עכשיו האי קרא ומש"ה אמרינן דלא ילפינן מהאי קרא שהוא מחלל אבל שאר המשכרי' דכתיבי בקרא להדיא שהוא לוקה אף בעבודה תמה בודאי אמרינן דקרא דלהבדיל קאי נמי עלייהו שאם עבד חלל:
ודעת הרמב"ם יראה ליישב במ"ש בפ"א מה' ביאת מקדש הט"ו וז"ל ויראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים שתוי יין או שכור משאר המשכרי' אעפ"י שלא עבד עבודה ה"ז לוקה והרמב"ן בס' המצות חולק וסובר דליכנס בלבד בלא עבודה אינו אסור אלא מדרבנן ובכסף משנה הביא דבריו עש"ב עוד הקשה עליו דמנ"ל להרמב"ם להוציא האי דינא דאם משמע לן האי קרא בבואכם אפי' בלא עבודה א"כ יתחייב מיתה ג"כ בשתויי יין אף שלא עבד אבל מוכרחים אנו לומר שדעת הרמב"ם היא כך והכי משמע ליה קרא יין ושכר אל תשת בבואכם אל אהל מועד אף בביאה בלבד בלא עבודה בשעת עבודה ה"ז באזהרה ולוקה וקרא דלא תמותו דמשמע דחייב מיתה היינו דוקא כשעבד בשתויי יין אבל שאר המשכרים לא יש הפרש ביניהם אם עובד אם לאו שאף בכניסה בלבד בלא עבודה כלל ה"ז לוקה לדעת הרמב"ם ז"ל איכו השתא עפ"ז י"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דאף דשאר משכרים ה"ז באזהרה קרא דוהבדלתי לא שייך למימר דהוי נ"ט נמי עלייהו דהכי קאמר קרא דה"ט שאני מזהירך בשאר משכרים שלא תעבוד משום והבדלתי בין הקדש ובין החול שתדע להבדיל בין עבוד' קדוש' למחוללת שהרי אזהרת שאר משכרים בלא עבודה נמי והעבודה אינה מעלה ומורדת ובע"כ צ"ל דה"ט כמו שסיים הרמב"ם ז"ל הואיל והוא ראוי לעבוד' ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה והרי הוא מוזהר שלא יכנס והאי טעמא קאי נמי אשתויי יין או שכור משאר המשכרים נמי שה"ז מנוול שיכנס לפני ממ"ה הקב"ה והוא מנוול ומבולבל בדעתו וכמ"ש התו' דה"ט דס"ל לר"י דאף שאר משכרים באזהרה ע"ש ביומא. דע"ו ומש"ה ס"ל להרמב"ם דקרא דהבדלתי שהוא נ"ט אולא תמותו דסמיך ליה דיהיב קרא טעמא ואמר דמש"ה חייבתי אתכם מיתה בשעת העבוד' אשתויי יין כדי שתדעו להבדיל בין הקדש ובין החול ובזה דוקא אנו לומדים שאם עבד חלל: