שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי
יורה דעה · שאלה ד
ראיתי בס' מקובצת על מס' נזיר שנסתפק באחד שנדר ואמר ככר זה הרי הוא עלי אסור אפי' בהנאה ובא אדם אחר וגנב אותו הככר שאסר ואח"כ הלך זה הנודר אצל הח' והתיר לו הנדר הנז' אם השתא חייב הגנב להחזיר כיון שהח' עוקר הנדר מעיקרו או דילמא בשעה שגנב היה אסור עליו בהנאה ואם כן אינו ממון ואז היה פטור מכל והניח בצ"ע:
וראיתי בס' קול יעקב בשו"ת שלי דף כ' שפשט מהיא דגרסי' בפ' מי שאחזו על מתני' שלא תתיחד עמו ת"ר ימים שבנתים בעלה זכאי במציאתה וכו' כללו וכו' הרי היא כאשתו לכל דבר וכו' דהשתא ודאי שהוא אסור באותו ככר וכו' עכ"ל:
ואני תמה בין על השואל בין על המשיב ונעלם מכבודם מ"ש הרשב"א בחי' למס' נדרים דף ע"ה ע"א בההיא דאמר רבא שאני תרומה וכו' ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולי' אחרים ליטול בע"כ ואינו יכול לעכב אפי' שיכול לישאל על נדרו כיון דהשתא מיהא לא אתשיל מיהו היכא דאתשיל חייב לשלם כיון דח' עוקר הנדר מעיקרו וכיון דאתשיל הויין להו הנך פירי כאלו לא נאסרו עליו מעולם וא"ת א"כ היאך יטלו הכהנים בע"כ למה לא ניחוש שמא מתשיל לאו קושיא היא דהא דתנן המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרי' וכו' אלמא כל אימת דמתשיל לא חיישי' דילמא מתשיל עכ"ל הרשב"א הרי מתוך דברי הרשב"א נפשט ספק הנז"ל הפך מה שפשט הרב קול יעקב ובשלמא על השואל שהניח בצ"ע ל"ק כ"כ דאפשר דס"ל כהר"ן ז"ל שאף שהר"ן הביא כן מדברי הרשב"א מ"מ סיים וכתב ואני מסתפק בזה לפי שמשע' שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר. ואעפ"י שאיסור שלו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאני מוצא שאלה בהפקר וקצר השואל שהביא בשטה מקובצת במקום שהיה לו להאריך אבל על הר' קול יעקב קשיא דהכי לא זכר מדברי הרשב"א ואיך שיהיה לענין דינא לא שבקינן פשיטותיה של הרשב"א מקמי ספיקו של הר"ן דאין ספק מוצי'מידי ודאי וכבר הרמב"ן בפ"ק דבב"ק גבי פלוגתא דרבא ורב פפא דרבא פשיטא ליה ולרב פפא דהוה בתרא מספקא ליה כתב דקי"ל כמאן דפשיטא ליה ומסר כלל בידנו דהיכא דלמר מספקא ליה ולמר פשיטא ליה לא שבקינן פשיטותיה דמר מקמיה ספיק' של אמורא האחר וא"כ בנ"ד אם הלך זה ונשאל על נדרו חייב הגנב להחזיר הככר אם הוה עדיין בעין ודו"ק:
האמנם אי איכא להסתפק בכה"ג באחד שזרק חתיכה על האשפה משום שהוא סבור שהיא חתיכה של חלב ובא אחד ונטלה ובררה שהיא של שומן אם אחר שנתבררה שהיא שומן אם יכול לתבוע אותה מחבירו דיש מקום לומר דלא דמיא לההיא דהרשב"א דה"ט משום דח' עוקר הנדר מעיקרו והוי כאלו הנך פירי לא הועקרו ולא נאסרו מעולם משא"כ גבי חתיכה של חלב אע"ג דאיגלאי מילתא דחתיכה זו לא נאסרה מעולם מ"מ לית לן הכא לו' דלא הופקרה החתיכה מעולם דהא הפקירה ההיא שעתא וכ"ת דהפקר בטעות דאנן סהדי דאלו היה יודע שהיא שומן לא היה זורקה אכתי י"ל הכא בנ"ד דהוי מלתא דלא שכיחא שתכף יבא אחד ויברר שהיא שומן כי שמא תכף שזרקה יבואו גוי' או כלבים ויאכלוה ומסתמא אסח דעתיה מנה לגמרי והפקירה לגמרי מההיא שעתא שזרקה:
ובעמדי על זה ראה ראיתי לאחד מאחרוני זמננו בספר שמן המר בחח"מ סי' א' שנשאל על כיוצא בזה והאריך והעלה שם דהויא הפקר וזכה בהם מי שלקח אותם ולא אמרינן הפקר בטעות עש"ב והגם דעדיין יש להסתפק בנדון דידן. אי מקרי לא שכיחא כנדון הרב ז"ל או שמא דמקרי בנ"ד שכיחא דעביד איניש דטעי בין שומן לחלב ושפיר שכיח שימצא אחד להבחין בין שומן לחלב והוי הפקר בטעות י"ל דאדרבה דכיון דשכיח שימצא א' להבחין ועכ"ז זרקה ולא רצה לבררה הא ודאי שהפקירה לגמרי יהיה מה שתהיה כנלע"ד:
נאום אברהם ס"ט בכמוהר"ר יצחק ענתיבי