אור ברסלב
שות מר ואהלות יורה דעה › שאלה ג

שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי

יורה דעה · שאלה ג

שאלה ב

נשאלתי שאלת ח' עמ"ש הרמב"ם פ"א מה' ביאת מקדש הלכה ב' שאם נכנס ועבד והוא שכור משאר משקין וכו' אפילו מן החלב או מן הדבלה ה"ז לוקה ועבודתו כשרה ולכל הפי' שנאמרו בדעת הרמב"ם בין לפי' מרן ז"ל בכ"מ בין לפי' השואל שהביא אותו הרשב"א בין לשני הפי' שפי' הרשב"א ז"ל הרמב"ם פסק כר"א שפסק רב יהודה בתלמודא כוותי' ור"א מודה לס' רבי יהודה דשאר משקין נמי באזהרה שלוקה מקרא דיין ושכר אל תשת וקשה שהרי בבכורות בסוף פרק מומין אלו פריך סתמא דתלמודא על מאי דתנן התם הכושי וכו' והשכור ובעלי נגעים טהורים פסולים באדם וכשרים בבהמה שכור מחיל עבודה בהדי מומי דמחילי עבודה בעי למחשב ומשני בשאר דברים המשכרים ודלא כר"י דתניא אכל דבילה קעילית ושתה חלב או דבש נכנס למקדש חייב ופרש"י בהדי מומין גמורים בעי למחשביה וקתני ליה גבי מומין הבאים מחמת שאין שוים בזרעו של אהרן דאמרן בריש פרקין דלא מחילי עבודה ודלא כר"י דמשוי לשאר דברים המשכרים דין יין דמחילי עבוד' דקאמ' במס' כריתות על היין במיתה ועל שאר המשכרין באזהרה ונפקא לן משכר אל תשת וכתיב בתריה ולהבדיל בין הקודש ובין החול אלמא לר"י שאר משכרין מחילי עבודה וסיים שם ומתני' דלא חשיב להו גבי הנך דמחילי עבוד' דלא כר"י וא"כ איפה דהרמב"ם שפסק כרבי אליעזר וס"ל דלוקה מקרא דשכר אל תשת איך פסק שאינו מחיל. עבודה והרי תנא דמתני' דבכורות דס"ל שאינו מחיל עבוד' היינו משום דס"ל דליכא בשכור אלא עשה דוקא כמו שפרש"י להדיא בריש פ' אלו מומין אלו כמו שאר מומין שאין שוים בזרעו של אהרן דליכא אלא עשה דוקא ובאמת שלכאו' קושיא אלימתא היא זו ולכאור' לפי חומר הנושא יש ליישב עפ"י מה שפי' הרשב"א בשני הפי' דאף דר"א מוד' בשאר המשכרי' דלוק' מקרא דאל תשת אפ"ה אית ליה דחלוקא איכא בין יין לשאר המשכרים שהיין מיד שהוא שות' רביעית בבת אחת מתחייב מית' בין שהיה שכור בזה או לאו אין הדבר תלוי אלא בשתיית רביעית דוקא אבל שאר המשכרים אין הדבר תלוי אלא עד שישתכר דוקא אמנם לסברת ר"י לפי' קמא בין היין בין שאר המשכרים אף שישתה פחות מרביעית חייב כל א' כדיני' היין במית' ושאר משכרי' באזהר' ולפי' בתרא עד שישת' רביעי' באופן ששוו בשיעוריהם ועפ"ז י"ל לדעת רבינו דס"ל דהיינו דוקא לס' ר"י קאמר תלמודא בבכורות שהוא מחלל עבוד' אם היה שכור משאר דברים המשכרים כמו היין משום דשוו בשיעוריהן אבל לס' הא' אף שלוק' על שאר משכרים כיון דלא שוו בשיעוריהן עם היין אינו מחלל עבוד' כמו היין ומה שהכריחו לרבינו לפרש הכי הוא עפ"י מה שהכריח הרשב"א ז"ל דאף ר"א מוד' לר"י דלוק' על שאר המשכרים מקרא דאל תשת ועפי"ז קשיא לרבי' דאיך פסק רב יהודה. כר"א דאית ליה נמי לוק' בשאר המשכרים כר"י והרי לפ"ז יוצא שהוא מחלל עבוד' נמי ואנן קי"ל כסתם משנה וסתם משנה דבכורות ס"ל דשאר המשכרים לא מחילי עבודה ולזה הוכרח לו' דרב יהודה שפסק כר"א היינו משום דאף ר"א ס"ל כר"י בשאר משכרי' שלוקה ואפ"ה אינו מחלל עבודה כמו היין כיון דלא שוו בשיעוריהן זהו מה שנ"ל לכאור':

אמנם זה התי' יש בו מהדוחק חדא דאם כן מנ"ל לסתמא דתלמודא למימר דסתם מתני' דס"ל דאינו מחלל דלא כר"י והרי י"ל דאף ר"י ס"ל שאינו מחלל עבודה כמו היין דאף דשוו בשיעוריהן כיון דלא שוו בעונשין שהיין במית' ושאר המשכרים באזהרה וקרא דלהבדיל לא קאי אלא על היין דוקא וכמו שאנו צריכין לו לס' ר"א ותו קשה עדיין לס' ז"ל בכ"מ והשואל שהובא בהרשב"א דס"ל דר"א ס"ל כס' ר"י לגמרי בשאר המשכרים וליכא חלוקא כלל בינייהו בין היין לשאר המשכרים בשיעורא אלא שהיין במית' והשאר 'והשאר באזהרה והרמב"ם פסק לגמרי כר"י א"כ איך פסק שאינו מחלל עבודה ולא חש לסתמא דתלמודא דבכורות דאמרי להדייא דלס' ר"י מחלל עבודה אמנם יראה לתרץ זה לדעת מרן והשואל הנז' במה שתחלה צריכין אנו להבין דברי מרן ז"ל שכת' ומשמע לרבי' שהל' כר"י מדאמרי' מרי' התם בכריתות כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית וכו' ונכנס למקדש ושמש לוקה כמאן כר"י ואע"ג דבסוף פ' מומין אלו אמרינן דמתני' דהתם דלא כר"י הא דקאמר בדוכתה כמאן אזלא הא דתניא וכו' כר"י עדיף עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהים דאיך אפשר לו' דכוונת הסוגיא דקאמר כמאן אזלא וכו' כר"י ולמפסק כוותיה והרי קי"ל הלכת' כסתם משנה וכיון דסתם משנה דבכורות אית לה דשאר משכרין לא מחללי עבודה ומשמע דס"ל דלא לקי ופליגא אר"י וא"כ איך פסק תלמודא בכריתות כר"י משום דאיכא תניא כוותיה והרי איכא סתם משנה דלא כוותיה אלא יראה בודאי שהדבר ברור שכוונ' מרן היא דסוגייא דכריתות שהיא בדוכתה פליגא אסוגיא דבכורות וס"ל דסתם מתני' דבכורות דאית לה דשאר משכרים לא מחילי עבודה אתיא אפילו כר"י דאע"ג דלר"י לוקה אפ"ה אינו מחלל עבודה דלא קאי קרא דלהבדיל אלא על היין דוקא שהוא במיתה ולא שאר המשכרים שאינם אלא באזהרה ופסקינן כסוגיא דכריתות שהיא בדוכתה זהו מה שנ"ל ליישב לפי דברי מרן שכתב שרבי' דחה סוגיא דבכורות מקמי סוגיא דכריתות:

אמנם אחר העיון בדברי הרשב"א יראה ליישב בדרך אחרת ואין אנו צריכין לדחו' סוגי' דבכורות מהלכתא אלא תרוייהו עולים בקנה אחד ותחילה אודיע לך שהרי מצינו לרבי' שפסק בפ"ו מה' ביאת מקדש דמי שיש בו מומין המיוחדים לאדם ועבר שהוא לוקה ואינו מחלל עבודה גם הרע"ב בפ"ז דבכורות משנה ג' פי' הכי שלוקה אם עבר וכתב ע"ז הרב בעל תי"ט דמוכרח דהוו גרסי בגמ' בריש פרק מומין אלו דלוק' א"כ דבר שאינו שוה בזרעו של אהרן לקי ודבר שהוא מדברים שהם מפני מראית העין לא לקי עלייהו וכבר יישב הרב שם טעמא דלקי לדעת רבי' והרע"ב ודבריו פשוטים דלא מקרי זה לאו הבא מכלל עשה ומעתה לפי זה מוכרחים אנו לו' דסתם מתני' דבכורות דמני השכור עם הכושי וכו' דאיהו נמי ס"ל דלקי על שאר המשכרי' כמו הנך איכו השתא יש להקשו' דמנ"ל לתנא דמתני' דלקי על שאר משכרים אם נאמר מקרא דאיש איש מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן ושכור אינו שוה בזרעו של אהרן כמו שאר מומין זה רחוק מן הדעת שהשכור יקרא שאינו שוה בזרעו של אהרן כיון דליכא שינוי בגופיה כמו המומין הכושי וכו' אלא דוקא שנשתבשה דעתו קצת וכמ"ש הרמב"ם להדיא גבי הוראה הלכ' ג' ולא דמי לשוט' שאין בו דעת כלל והוא פטור מכל המצות ואף קדושיו אינם קדושין זה ראוי ליאמר עליו איש שאינו שוה בזרעו של אהרן ובאמת דלכאורה היה קשיא לי אף לס' רש"י ז"ל דליכא אלא עשה דוקא במומין הפוסלים באדם דמדקתני השכור גבי אלו המומין משמע דפסיל משום דהוי מום ממש מי שהוא שכור ולא מפני מראית העין דמנ"ל להתנא שהשכור הוא פסול משום דהוי כמום ותירצתי זה עם מ"ש התו' בסוגיא דכריתות על הא דאמר רב הלכה כר"א וא"ת והא אמר רב אכל תמרים אל יורה וי"ל דהתם מדרבנן אבל מן התורה יין דוקא עכ"ל א"כ איפה לס' רש"י ניחא דמאי דפסיל התנא שכור משאר המשכרים משום דהוי כמום מדרבנן ולא מפני מראית העין פסלו אותו אלא מדינא דכיון שנשתבשה דעתו אינו ראוי לעבודה ולהורות:

אמנם. לס' הרמב"ם והרע"ב דס"ל דלקי קשה :

דמנ"ל להתנא דלקי ומוכרחי' אנו לומר דתנא דמתני' ס"ל נמי כר"י דלקי נמי אשאר משכרי' מקרא דאל תשת וס"ל כר"א דלא לקי אלא עד שיהיה שכור דוקא וכמו שפי' הרשב"א בס' ר"א שהרי תלה הדבר תנא דמתני' בשכור דוקא ואלו לס' ר"י לפי' קמא דהרשב"א בין יין בין שאר המשכרים אף בפחות מרביעית חייב והו"ל להתנא למימר והשתוי דהוה משמע אף בפחות מרביעית ולפי' בתרא היין דוקא ברביעית וכן משאר המשכרים נמי הדבר תלוי ברביעית דוקא אף שאינו משתכר והו"ל להתנא למימר והשתוי רביעית ואמאי תלה הדבר בשכרות דוקא אלא ודאי ס"ל כר"א דאף דלקי אשאר משכרים היינו דוקא עד שישתכר וע"ז הוא דקאמר תלמודא מתני' דלא כר"י דתניא אכל דבילה וכו' דלס' ר"י לא תלי הדבר בשכרות והיינו ממש כמו שפי' הרשב"א גופיה כמאן אזלא הא דתניא וכו' בסוגייא דכריתות דמפקא מס' ר"א דתלי הדבר בשכרות בין לפי' בין לפי' בתרא בס' ר"י ה"נ אנו מפרשין האי סוגיא דבכורות דקאמר ודלא כר"י דתניא וכו' דמפק' מתנא דמתני' דתלי הדבר בשכור דוקא אבל לענין חלול עבודה בין תנא דמתני' בין ר"י י"ל דבחד סברא אזלי שאינו מחלל עבודה ולא קאי קרא דלהבדיל אלא אקרא דולא תמותו דסמיך ליה שהוא על היין דוקא שהוא במיתה והשתא לפי פי' זה שפירשנו הסוגיא אליבא דהרשב"א ז"ל א"ש מאי דהוצרך תלמודא להביא הא דתניא אכל דבילה וכו' משום דמזאת הברייתא ילפינן אליבא דר"י שאין הדבר תלוי בשכרות אבל לפרש"י ז"ל קשה דהו"ל להביא ברייתא דר"י שאמר להדיא יין במיתה ושאר המשכרים באזהרה ומה לו להביא זאת הברייתא ומה חדוש יש בה יותר מברייתא דר"י ועפ"י דרך זו יראה לע"ד לו' הכרח אחר בס' הרמב"ם שהוכרח לפרש דאף ר"א מודה לס' ר"י דלקי אשאר משכרין מקרא דאל תשת מלבד כמה הכרחות שהכריח הרשב"א מן הסוגיא גופה שהרי קי"ל הלכה כסתם משנה ומדקתני בבכורות השכור. גבי מומים שאינם שוין בזרעו של אהרן משמע דלקי כוותייהו והיינו מקרא דאל תשת וא"כ איך פסק תלמודא כר"א דלא ס"ל כר"י דלקי אשאר משכרין ומש"ה הוכרח לפרש דאף ר"א מודה לס' דלקי אשאר משכרין נמי ועפ"ז ניחא לי נמי מאי דהוה קשיא לי דאמאי רב יהודה פסק כר"א והניח ר"י ות"ק דתרוייהו פליגי עליה כפי מה שפיר' הרשב"א דלת"ק אף אם הפסיק בו ונתן בו מים שאינו משכר חייב וכן לס' ר"י אין הדבר תלוי בשכרות דלפי' קמא אף בפחות מרביעית ולפי' בתרא ברביעי' דוקא אף בשאר דברים שאינו משתכר בשתיית רביעי' אבל לפי דרכנו ניחא משום דסתם מתני' דבכורות דקתני השכור דוקא אתיא כר"א ומש"ה פסק רב יהודה כר"א באופן דלפי דברי הרשב"א שני הסוגיות עולים בקנה אחד ותרוייהו אזלי ומודו דאף לס' ר"א ור"י דלקי לא מחלל עבודה כסתם מתני' דבכורות דאף דס"ל דלקי לא מחלל עבודה:

שבתי וראה דמה שפי' לדעת הרמב"ם דטעמא דסתם מתני' דקתני שכור בהדי מומין שאינם שוים בזרעו של אהרן דלקי על השכור מקרא דאל תשת וכס' ר"א דס"ל דלקי כר"י וכמו שפי' הרשב"א זה א"א ליאמר לדעת הרשב"א ז"ל שהרי הרשב"א כת' שהוכרח הרמב"ם לפ' דר"א מודה לר"י דלקי אשאר משכרין מקרא דאל תשת כדי שלא להוציא סתם מתני' דנזיר לבר מהלכתא דלכאורה סתם מתני' דנזיר לפי התי' הא' שאמרו שם אתיא כר"י דלא יליף שכר שכר מנזיר וכמו שיראה המעיין שם בדבריו באורך וא"כ אם איתא כמו שפירשנו אמאי הוצרך להוכיח מסתם מתני' דנזיר דלא קיימא במסקנא מה"ט הו"ל להוכיח מהאי סתמא דמתני' דבכורות שהיא בדוכתה דקתני להדיא שאר משכרין בהדי כושי וכו' משמע דלקי והיינו מקרא דאל תשת כר"י ותו שהסברא נותנת מדקתני השכור גבי מומין הפסולים שאינם שוין בזרעו של אהרן משמ' דפסולא דידיה מה"ט כמו השוטה גם הרב רע"ב פי' להדיא בפי' המשנ' דבכורות וז"ל והשכור ולא מיין הוא דחשיב כבעל מום מן המומים היתרים באדם שאם עבד לוקה ואין עבודתו מחוללת אבל השכור מיין ושכר אם עבד חלל דבפרשת שתויי יין כתיב להבדיל בין הקדש ובין החול ושכור דמתני' אינו אלא ששתה חלב הרבה או רוב דבש ונתבלבלה דעתו שאלו חשובין כבעלי מומין ואין מחללין עבודה עכ"ל. ושוב ראיתי שבא הדבר מבואר להדיא בתורת כהנים דמרבי מקרא דאיש איש אשר בו מום וכו' הכושי והגיחור וכו' והשוטה והשכור ובעלי נגעי' טהורים והוא כלשון האי סתמא דמתני' דבכורות ממש ולפ"ז הדרינן לו' לס' רש"י השכור דפסיל במתני' היינו מקרא דאיש מזרע אהרן וכו' כמו שאר מומין ואיכא עשה בשכור לס' רש"י ז"ל מיהו אף לפ"ז א"ש האי פי' שפירשנו פירשנו בסוגיא לדעת הרשב"א דה"ט דמני תנא דמתני שכור גבי אלו משום דאיירי בשאר דברים המשכרי' דפסולא דידהו מקרא דאיש איש מזרע אהרן ומש"ה בעינן שיהיה שכור ממש (אף לפי' בתרא דהרשב"א ז"ל ( דהוי כבעל מום כמו שוטה וע"ז הוא דקאמר תלמודא מתני' דלא כר"י דתניא וכו' דכיון דר"י מפיק שאר המשכרים מקרא דאל תשת לא בעינן שיהיה שכור ממש אף לפי' בתרא דהרשב"א הדבר תלוי ברביעית דוקא אבל לענין חלול עבודה אף ר"י מודה שאינם מחללין עבודה לדעת הרמב"ם ומה שהכריחו להרמב"ם לפרש הכי היינו עפ"י מה שביאר הרשב"א בכמה הכרחות שהוכרח הרמב"ם לפרש דר"א מודה לר"י דלוקה אשאר משכרי' מקרא דאל תשת:

אמנם מוסיף עליו דבעינן עד שישתכר ממש וקפסיק תלמודא הלכתא כר"א ואם כן אם איתא דלס' ר"י ור"א דשאר משכרים נמי מחללי עבודה א"כ איך פסק תלמודא כר"א והניח סתם מתני' דבכורות דמשמע להדיא דאינם מחללי עבודה אבל אי אמרינן דאף לס' ר"י ור"א אינו מחלל עבודה ניחא דליכא בינייהו אלא משמעות דורשין דר"י ור"א מפקי שאר משכרים מקרא דאל תשת וסתם מתני' דבכורו' מפקי להו מקרא דאיש איש מזרע אהרן וליכא בנייהו לענין דינא ומה"ט פסיק תלמודא הלכתא כר"א משום דאיהו שוה ממש כסברתו לענין דינא כסתם מתני' דבכורות משא"כ לס' ר"י אבל לענין חלול עבודה כולהו מודו דשאר משכרי' אינם מחללי עבודה וכ"ת א"כ מי הכריחו להרשב"א ז"ל לומר שדעת הרמב"ם דר"א מודה לר"י דלקי אשאר משכרי' מקרא דאל תשת הו"ל לומר דלעולם ר"א לית ליה ס' ר"י דלקי אשאר משכרים מקרא דאל תשת משום דשכר אתי דבעינן שישתה בדרך שכרות שלא יפסיק בו ושלא יתן לתוכו מים וע"ז הוא דקפסיק תלמודא הלכתא כר"א דבעינן שלא יפסיק בו אבל בשאר משכרים אינם יוצאין מקרא דאל תשת לס' ר"א אבל אה"נ מודה הוא לענין דינא דלקי עלייהו כסתם מתני'דבכורו מתני' דבכורו' מקרא דאיש איש מזרע אהרן וכמו שאנו צריכים לו' הכי לפי' הרע"ב שהרי קי"ל הלכה כסתם משנה דלקי אשאר משכרים ואיך פסיק תלמוד' הלכת' כר"א דאית ליה דשכר אתי דבעינן שישתכר בדרך שכרות ולא נפיק מניה שאר המשכרים אלא ודאי דגם ר"א אפשר דמודה לסתם מתני' דלקי עלייהו מקרא דאיש איש מזרע אהרן מש"ה פסק הרמב"ם דשאר משכרים לוקה ואינו מחלל עבוד' כסתם מתני' דבכורות והיינו משום דילפינן להו מקרא דאיש איש מזרע אהרן כמו שאר מומים הכושי וכו' דלקי עלייהו לס' הרמב"ם ואינם מחללי עבודה:

הא ודאי דל"ק כלל חדא שהרי הרמב"ם ז"ל פי' להדיא במנין המצות דלקי אשאר משכרים מקרא דאל תשת יין ושכר לרבות שאר המשכרים ותו דממקומו הוא מוכרע בחבורו דמדכת' האי דינא דשכור משאר דברים המשכרים גבי האי דינא דשתויי יין משמע דס"ל מקרא דשתויי יין נפיק דאל"ה הו"ל לכתוב האי דינא דשכור בפ"ח מהלכות ביאת מקדש גבי החרש והשוטה שמנה ד' מומים הפוסלים באדם כמו תנא דמתני' דבכורות דמני השוטה והשכור גבי שאר מומין דפסילי משום שאינם שוים בזרעו של אהרן אלא ודאי מזה יראה בברור שדעת הרמב"ם דלקי אשאר משכרים מקרא דאל תשת ומש"ה הוכרח הרשב"א להאריך ולישב שדעת הרמב"ם ז"ל דאף ר"א מודה לר"י דלקי מהאי קרא דאל תשת מכמה הכרחות שעשה והשתא ניחא שלא הכריח הרשב"א שהוכרח הרמב"ם לפרש דר"א מודה לס' ר"י דלקי אשאר משכרים מסתם מתני' דבכורות דס"ל דלקי שאלו מה"ט הוכרח הרמב"ם לפרש הכי בס' ר"א א"כ הו"ל למנות דינא דשכור בפ"ז גבי החרש והשוטה דמזה הוה משמע דנפיק מקרא דאיש מזרע אהרן ומש"ה הכריח מסתם מתני' דנזיר דלכאור' משמע דס"ל הלכתא כר"י דמפיק שאר משכרים מקרא דאל תשת וא"כ י"ל דגם ר"א ס"ל הכי ומש"ה פסיק תלמודא הלכתא כר"א דלדידיה שהדבר תלוי בשכרות לא מפקא סתם מתני' דבכורות מהלכתא דליכא נפקותא לענין דינא בין ס' ר"א וסתמא דמתני' דנזיר לכאו' לסתמא דמתני' דבכורות דכולהו סברי דלא לקי אלא עד שישתכר וליכא בנייהו אלא משמטות דורשין דוקא משא"כ לס' ר"י ראיכא בנייהו נפקותא לענין דינא אבל אה"נ דבין לס' ר"י בין לס' ר"א דס"ל כוותיה דלקי אשאר משכרי' מקר' דאל תשת מוכרחים אנו לו' דמודו דלא מחללי עבודה מחמת סתמא דמתני' דבכורות דס"ל דלקי ולא מחלל עבודה וקי"ל הלכה כסתם משנה בדוכתה עדיפא ולא הוצרך להרשב"א לבאר זה בדעת הרמב"ם דמלתא דפשיטא היא שאנו צריכין לומר כך לדעת הרמב"ם ולא נחית להכי הרשב"א אלא דמנ"ל לפרש דאף ר"א מודה דלקי אשאר משכרים מקרא דאל תשת וע"ז הוא שהוצרך להאריך בהכרחות מן הסוגיא גופה ומסתם מתני' דנזיר דלכאור' דר"א דהלכתא כוותיה מודה לס' ר"י באופן שהפי' שפי' בסוגיה לדעת הרשב"א הוא פשוט ונתרצה שפיר שאלת הח' הנז"ל ומעיקר' קושיא ליתא ואחד מיקירי ירושלים תובב"א בעוברו דרך אר"ץ יע"א שמעתי מפיו בע"פ מה שתי' לקושיא זו הנז"ל בפתח דברינו והוא דלעולם הרמב"ם גריס בריש פ' אלו מומין עשה איכא בנייהו כגירסת רש"י ז"ל והוא מפרש הסוגייא דבכורות כך בשאר דברים המשכרים דליכא בהו אלא עשה משום דנפקי מקרא דאיש איש מזרע אהרן וכס' ר"י בראש הפרק ומתני' דלא כר"י דתניא אכל וכו' דאית ליה שלוקה מקרא דיין ושכר אל תשת על שאר המשכרים אבל לענין חלול עבודה אף ר"י מודה שאינו מחלל עבודה ומאי דפסק הרמב"ם בפ"ו דאם יש בו מומין המיוחדים לאדם ועבד הרי זה לוקה ועבודתו כשרה היינו משום שסמך על תורת כהנים דמפיק להו לאלו המומין דפסילי באדם מרבוייא דאיש איש אשר בו מום לא יקרב זהו תורף תרוצו עכ"ל והרואה יראה שפרץ לעשות לו דרך בדעת הרמב"ם ז"ל הפך רבותינו הראשונים מרן בכ"מ והרב בעל תי"ט שמרן ז"ל ציין ע"כ דברי הרמב"ם מתחל' דבריו כל המומי' כולם וכו' עד ואם היה בו מדברים שהם מפני מראית העין אינו לוקה הכי איתא בריש פ' אלו מומין אשר יראה להדיא מדברי מרן דגריס להדיא לוקה א"ב וכ"כ להדיא הר' תי"ט בפשי' דהכי גרסי הרמב"ם והרע"ב ותו שהדבר ידוע שהרע"ב דרכו לפרש המשנה עפ"י מה שפי' אותה בגמרא לא עפ"י ת"כ וא"כ מוכרחים אנו לו' לדעתו דהוה גריס לוקה א"ב וא"כ אף אנן נמי נימא הכי לדעת הרמב"ם ותו קשה על דבריו דאיך אפש' לו' על ר"י וסתמ' דתלמוד' דבכורות דקאזיל לשיטתי' דלא שמיע להו האי דרשא דת"כ ואי הוה שמיע להו הוו הדרי בהו עד שבא איהו בחכמתו ואשכח אותה כדי ליישב דעת הרמב"ם שעליה קא סמיך ודחה דברי ר"י וסתמא דתלמודא צא וראה מ"ש הרא"ש בחולין הביא דבריו בס' גופי הלכות בכללי התי"ו וז"ל מסתבר טפי למימר שלא ראה בעל הגמ' להביא הברייתא השנוייה בתוספתא ולפשוט את הבעיא משום דקים ליה משו' דלא מתנייא בי ר"ח ור"א אין לסמוך עליה יותר משנאמר שלא ידע לה בעל הגמרא ומסתבר שכל תוספתא שלא נתפשטה עד אחר סדור הגמרא לאו דסמכא היא דמסתמא כיון שרצו חכמי התלמוד לחברו חקרו ודרשו לידע כל הספרים שנכתבו על דברי חכמים ובררו אותם שהם בר סמכא ועל ידם סדרו הגמרא הילכך אין לסמוך על תוספתא זו עוד הביא שכן הביא הרי"ץ ן' גיאת דמשבשתא היא מדלא הביאה התלמוד א"כ איפה ק"ו בנ"ד דסברי להדיא ר"י וסתמא דתלמודא דליכא אלא עשה לפי שיטתיה הפך ת"כ איך נאמר שהרמב"ם סמך על הת"כ ודחה סתמא דתלמודא וס' ר"י דאינהו ידעי האי דרשא ולא ס"ל ואדרבה עדיף טפי למימר מחמת זה דהרמב"ם והרע"ב הוו גרסי לוקה א"ב ולהשוות סתמ' דתלמודא עם הת"כ וא"כ אזיל ליה פירושו שפיר' בסוגיא דמוכרחים אנו לו' לדעת הרמב"ם ז"ל דאף סתם מתני' ס"ל דלוקה על שאר המשכרי' נמי כמו הכושי והגיחור וכו' ותו כד דייקינן שפיר צריכין אנו להבין דאמאי ר"י וסתמא דתלמודא ניידי מדרשא דת"כ דמפקי לשאר המומין שפוסלים באדם מרבוייא דאיש איש ודרשי להו מקרא ומשמעותיה דכל איש מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן לאפוקי פוקי אלו המומין דבלא"ה פסילי משום שאינו שוה בזרעו של אהרן ומה שיראה לע"ד לתרץ בזה ולומר הוא משום דעל פי דרשא זו המציא ר"י דאינו מחלל עבודה דלא מקרי מום ממש כמו דקאמר להדיא מום בו ולא יחלל שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחלל עבודה וה"ט שנראה לו לו' דכך ס"ל לתנא דמתני' דאיכא חלוקא בנייהו לענין חלול דכיון דמני מומין הפוסלי' באים לחודייהו משמע דס"ל דחלוקים בדינם לענין חלול אמנם לדרש' דת"כ דמפיק לה מייתור' דכל איש אשר יהיה בו מום לא יקרב דכוליה קרא יתירא הוא וכמו שפי' הרא"ם בפי' עה"ת וז"ל דאל"כ כל איש אשר בו מום שנית ל"ל הא לעיל מניה כתיב איש מזרעך לדורותם אשר בו מום לא יקרב א"נ מייתורא דכל קא דייק לה לפי גירסתו ברש"י ז"ל ע"ש א"כ לפ"ז יוצא דמחלל עבודה נמי דמנ"ל למימר שאינו מחלל עבודה כיון דקרא מרבי ליה דהוי מום א"כ קרא דכתיב לבסוף מום בו ולא יחלל אף ע"ז במשמע ומנ"ל לפלוגי בנייהו ותדע שהרי הרמב"ם דייק מהאי ייתורא בתרא והוא לקוח מהת"כ שזה אזהרה לבעל מום עובר וכן נמי דייק מייתור' דכל איש כל המומין הנראים בגוף אף שאינם כתובים בתורה והרי התם אם היו מומין הפסולים באדם ובבהמה אף שהם עוברים ואינם כתובי' בתור' בודאי דמחללי עבודה אף דנפקי מייתורא דקרא או מרבוייא דכל א"ב ה"נ אנו אומרים במומין הפוסלי' באדם בלבד דנפקי מיתורא דקרא או מרבוייא דכל דמחללי עבודה וא"כ י"ל דה"ט דר"י וסתמ' דתלמוד' ניידי מהאי דרשא דת"כ ואגב אבאר מאי דקשיא לי בדברי הרא"ם דאיך תפיס בלישניה דאל"כ כל איש אשר בו מום שנית ל"ל והא קרא תניין אינו מיותר דאצטריך למום עובר באזהרה וכן תיבת כל אצט' לרבות כל המומין הנראין בגוף אף שאינם כתובים בתור' אמנם בפרש"י שעל התור' שבידנו פי' זה על קרא תליתאה כל איש אשר בו מום מזרע אהרן שהוא לרבות שאר מומין וכעת אין בידי ספר ת"כ לראות על איזה קרא הוציא האי דרשא לרבות שאר המומין דפסלי באדם ולא בבהמה:

ואיך שיהיה מעתה הרמב"ם שפסק לוקה ואינו מחלל עבודה במומין הפוסלים באדם אם עקר סמכיה הוא על פי דרשא של ת"כ ודחי סתמא דתלמודא וס' ר"י אם כן מנ"ל למימר שאינו מחלל עבודה אלא ודאי מוכרחים אנו לו' דגריס בגמ' לוקה א"ב ודין זה פסקו עפ"י התלמו' דקאמר להדיא דלוק' ואינו מחלל עבודה וא"כ הפי' שפי' הר' הנז' אין לו קיום והעמדה כלל ומעתה נבא לישא וליתן בדעת הרמב"ם ורש"י ז"ל דמאי דעתיה דהרמב"ם ז"ל דאף דשאר משכרים לקי לס' ר"י אפ"ה אינו מחלל עבודה ואף שכבר הכרחנו שהוכרח הרמב"ם לפרש הכי בס' ר"י כדי שלא להוציא סתם מתני' דבכורות מהלכתא דאית ליה שאינו מחלל עבודה מ"מ עדיין צריך להבין דמאי דעתיה דר"י לסברת הרמב"ם דלא קאי קרא דוהבדלתי אלא על שתויי יין שהם במיתה והרי הסברא היא נותנת כמ"ש רש"י ז"ל דכיון דשאר המשכרים ה"ז באזהרה קרא דולהבדיל נמי קאי עלייהו שאם עבר חלל ומנ"ל למפסקיה להאי קרא בסכינא חריפא ולמימר דלא קאי אלא אולא תמותו דסמיך ליה שבתי וראה שלכאו' דברי רש"י צריכים תלמוד שהרי בפ"ב דזבחים עלה י"ז אמרינן דמחוסר בגדים מנ"ל דמחלל עבודה אמר קרא וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבגדיה' עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם וכו' ופרש"י דהוו להו כזרים ובזה אשכחן דמחלל עבודה ופריך ע"ז והא מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא מנין לשתוי יין שאם עבד חלל ת"ל ולהבדיל בין הקודש ובין החול מחוסר בגדים וכו'מניין ת"ל חוקה חוקה לג"ש ומשני אי מהתם הו"א ה"מ עבודה דזר חייב עליה מיתה אבל עבוד' דאין זר חייב עליה מיתה אימא לא ופרש"י אי מהתם משתויי יין הו"א דמחללי עבודה בעבודה שהזר חייב עליה מיתה כדכתיב בההוא קרא בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו בעבודה שיש בה חיוב מיתה הכתוב מדבר ואינה אלא ד' עבודות שהם עבודה תמה אבל עבודה שאינה תמה שאין זר חייב עליה מיתה דלא קאי בה קרא דלא תמותו אימא לא מחללי לה קמל"ן קרא דוהיתה להם כהונת עולם לשוויינהו כזרים ובזר אשכחן חלול ואין חלוק בין עבודה שיש בה מיתה לעבודה שאין בה מיתה זהו היוצא מתוך דברי רש"י והדר פריך אשכחן מחוסר בגדים שתויי יין מנל"ן אתיא חוקה חוקה ממחוסר בגדים ופריך והא תנא מחוסר בגדים הוא דקא יליף משתויי יין ה"ק מנין שלא תחלק בין מחוסר בגדים לשתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים ת"ל חוקה חוקה לג"ש ופריך אלא להבדיל למה לי לכדרב דרב לא מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחבריה משום שכרות זהו הצעת הסוגיא יא והשתא קשיא לי על רש"י ז"ל בתרתי חדא דכיון דאסיקו בזבחים דשתויי יין דמחללי עבודה מג"ש דחוקה וקרא דלהבדיל אצטריך להוראה א"כ איך תפס רש"י ז"ל האי קרא בלישניה שהוא דחוי ולא נקט ג"ש דחוקה חוקה ותו קשיא לי דמהאי קרא יש לדחות ולו' דלא קאי קרא דוהבדלתי אלא אולא תמותו בעבודה שיש בה מיתה והיינו שתויי יין בעבודה תמה אבל בעבודה שאינה תמה אף שהיא באזהרה לא קאי קרא עילוה וכמו שאמר תלמודא להדיא ורש"י ז"ל בעצמו פי' הכי א"כ הה"נ בשאר משכרים אף שהם באזהרה יש לומר דלא קאי קרא דוהבדלתי עלייהו אלא אולא תמותו דסמיך ליה שהוא בשתויי יין ואחר העיון נראה ליישב דלא דמי דשתויי יין בעבודה שאינה תמה שאינם חייבים מיתה לא כתיבי בקרא כלל שהרי כשבא הכתוב להזהיר על שתויי יין הוא בעבודה תמה שהיא במיתה וע"ז קאי קרא דולא תמותו אבל עבודה שאינה תמה שאינה במיתה לא קאי בה עכשיו האי קרא ומש"ה אמרינן דלא ילפינן מהאי קרא שהוא מחלל אבל שאר המשכרי' דכתיבי בקרא להדיא שהוא לוקה אף בעבודה תמה בודאי אמרינן דקרא דלהבדיל קאי נמי עלייהו שאם עבד חלל:

ודעת הרמב"ם יראה ליישב במ"ש בפ"א מה' ביאת מקדש הט"ו וז"ל ויראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים שתוי יין או שכור משאר המשכרי' אעפ"י שלא עבד עבודה ה"ז לוקה והרמב"ן בס' המצות חולק וסובר דליכנס בלבד בלא עבודה אינו אסור אלא מדרבנן ובכסף משנה הביא דבריו עש"ב עוד הקשה עליו דמנ"ל להרמב"ם להוציא האי דינא דאם משמע לן האי קרא בבואכם אפי' בלא עבודה א"כ יתחייב מיתה ג"כ בשתויי יין אף שלא עבד אבל מוכרחים אנו לומר שדעת הרמב"ם היא כך והכי משמע ליה קרא יין ושכר אל תשת בבואכם אל אהל מועד אף בביאה בלבד בלא עבודה בשעת עבודה ה"ז באזהרה ולוקה וקרא דלא תמותו דמשמע דחייב מיתה היינו דוקא כשעבד בשתויי יין אבל שאר המשכרים לא יש הפרש ביניהם אם עובד אם לאו שאף בכניסה בלבד בלא עבודה כלל ה"ז לוקה לדעת הרמב"ם ז"ל איכו השתא עפ"ז י"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דאף דשאר משכרים ה"ז באזהרה קרא דוהבדלתי לא שייך למימר דהוי נ"ט נמי עלייהו דהכי קאמר קרא דה"ט שאני מזהירך בשאר משכרים שלא תעבוד משום והבדלתי בין הקדש ובין החול שתדע להבדיל בין עבוד' קדוש' למחוללת שהרי אזהרת שאר משכרים בלא עבודה נמי והעבודה אינה מעלה ומורדת ובע"כ צ"ל דה"ט כמו שסיים הרמב"ם ז"ל הואיל והוא ראוי לעבוד' ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה והרי הוא מוזהר שלא יכנס והאי טעמא קאי נמי אשתויי יין או שכור משאר המשכרים נמי שה"ז מנוול שיכנס לפני ממ"ה הקב"ה והוא מנוול ומבולבל בדעתו וכמ"ש התו' דה"ט דס"ל לר"י דאף שאר משכרים באזהרה ע"ש ביומא. דע"ו ומש"ה ס"ל להרמב"ם דקרא דהבדלתי שהוא נ"ט אולא תמותו דסמיך ליה דיהיב קרא טעמא ואמר דמש"ה חייבתי אתכם מיתה בשעת העבוד' אשתויי יין כדי שתדעו להבדיל בין הקדש ובין החול ובזה דוקא אנו לומדים שאם עבד חלל:

אמנם רש"י ז"ל י"ל דס"ל כהרמב"ן ז"ל דליכא אזהרה כלל בכניסה בלא עבודה וקרא לא קאי בין בשתויי יין שהם במיתה בין בשאר משכרי' שהם באזהרה אלא דוקא בעבודה ממש ואם כן שייך שפיר למימר דקרא דהבדלתי קאי נמי אשאר משכרים נמי זהו מה שנלע"ד להסביר פלוגתא דהרמב"ם ורש"י ז"ל אמנם עדין קשה לי על דברי רש"י דאמאי שבק ג"ש דחוקה חוקה ותפס האי קר' דוהבדלתי שהרי מהאי ג"ש נמי איכא למילף נמי שאר המשכרי' נמי דכתיבי בקרא ואיכא נמי חוקה עלייהו דמחללי עבודה אף שאינם אלא באזהרה בלבד ולא במיתה כמו שתויי יין בעבוד' שאינ' תמה דאף שאינו חייב מיתה ילפינן ממחוסר בגדים דהרי הם מחללי כמו זר ובשלמא אלו היו שוים לענין דינא י"ל שדרש' פשוט' נקט רש"י בדבריו אף שהיא דחויה דמסקנ' דתלמודא דזבחים אבל לפי האמת דיש נפקותא לענין דינא דמקרא דהבדלתי לא משמע אלא עבוד' תמה שהיא במית' בשתויי יין ובאזהרה בשאר משכרי' אבל עבוד' שאינ' תמה לא ילפינן מהאי קרא שהוא מחלל אלא דוקא מג"ש דחוק' חוק' וכמו וכמו שאמרו בזבחים וא"כ איך רש"י הניח האי ג"ש ונקט קרא דוהבדלתי שהוא דחוי ועפ"ז יש לי לתמוה ג"כ בדעת הרמב"ם ז"ל דאיך סתם וכתב ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה בר"ש וחזר ושנה בסוף דבריו שאין חייבים מיתה אלא על היין בשעת עבודה ואין מחלל עבודה אלא שכור מן היין אשר מדברים אלו יראה להדיא דחייב מיתה ועבודתו פסולה והיינו בעבוד' תמה אבל עבוד' שאינ' תמה שאינו חייב עליה מיתה לא משמע מדבריו שמחלל עבוד' ואיך לא ביאר הרמב"ם דאף בעבוד' שאינו חייב מית' ה"ז מחלל כמו דאסיקו בזבחים דילפינן חוקה חוקה והן אמת שלא ביאר בפ"ט אם שתויי יין שחייבים מיתה היינו דוק' בעבוד' עבוד' שהזר חייב עליה מיתה כמו שביאר שם הטמא ובעל מום וכו' וכבר נתעורר הר' מ"ל וכת' שרבי'לא ביאר אמנם מסוגיא דזבחים משמע שהוא שוה לזר ולזה י"ל דלא הוצרך לבאר זה דמלתא דפשיטא היא דקרא דלא תמותו היינו בעבוד' שהזר חייב עליה מיתה ותלמודא בזבחי' לא נחית לאשמעינן האי דינא גופי' אלא בדרך פשיטו' אתמר דקרא לא איירי אלא בעבוד' תמה אבל האי דינא דמחלל עבוד' אף בעבוד' שאין בה מיתה הו"ל להרמב"ם להזכירו להדיא והרי מצינו להרמב"ם בפ"ה מה' ב"ה שהביא האי ג"ש דחוקה גבי שאינו רחוץ ידים למילף מניה דמחלל עבודה כמו מחוסר בגדים ואמאי שבקה הכא ולא נקטה כדי ללמדנו האי דינא דאף בעבודה שאינה תמה שאינו חייב מיתה ה"ז מחלל ופטמה לחצאין דוקא ולא עוד אלא שיותר מגדיל עלינו התימא מרן ז"ל שהביא דברי רש"י שפי' בפ' כ"ג דשתויי יין מחללי עבודה ממאי דסמיך ליה ולהבדיל וכו' בסתם דמשמ' דאף הרמב"ם סבר הכי לענין דינא דמהאי קרא נפיק דמחללי עבודה ואיך שביק ג"ש דחוקה דאסיקו להדיא הכי בזבחים ובאמת שכן יראה מסתמות דברי הרמב"ם כמו שביארנו וכן יראה ג"כ מדבריו לקמן הלכ' ג' דיליף דינא דשתוי ושכור אל יורה מקרא דלהורות את בני ישראל ולא מרישי' דקרא דוהבדלתי כמו שאסיקו בזבחים וא"כ צריך להבין דאמאי דחה מסקנא דתלמוד' בזבחים דיליף מחוק' ולא מוהבדלתי דאיכא נפקותא בזה לענין דינא:

מיהו דברי רש"י ז"ל אפשר ליישב שהוכרח לפרש הכי דתלמודא ס"ל בס' רבי יהודה דילפינן חלול מקרא דוהבדלתי עפ"י שטתו ופירושו בסוגיא משום דקשיא ליה דאם סברת התלמוד בבכורו' דר"י יליף חלול בשתויי יין מחוק' חוק' א"כ מנ"ל לתלמודא לומר בס' ר"י דאף בשאר משכרים יליף חוקה חוקה והרי כיון שלא מצינו שאמר תנא דברייתא האי ג"ש אלא על שתויי יין דוקא אם כן י"ל דר"י ס"ל דאף דשאר משכרים לקי עלייהו מהאי קרא אפ"ה לא יליף ג"ש דחוק' אלא אשתויי יין דוקא וטעמא רבה איכא לחלק במלתא דשתויי יין דדמו למחוסר בגדים דעבוד' תמ' חייב מית' נאמר' ג"ש דחוקה עליהם דמחללי אבל שאר משכרים דאפי' בעבוד' תמ' ליכא אלא אזהרה בלבד לא נאמר' ג"ש דחוק' עליהם ולא מחללי ומש"ה הוצרך רש"י לפרש דתלמודא ס"ל בס' ר"י דעקר חלול ילפינן ליה מקרא דוהבדלתי דלפ"ז אף שאר משכרים מחללי אמנם לס' הרמב"ם דאית ליה דאף לס' ר"י אינו מחלל עבוד' ומפרש פי' אחר בסוגייא אם כן מי הכריחו לדחות האי ג"ש דחוקה דנפיק מנה לענין דינא דאף בעבודה שאין בה חיוב מיתה בשתויי יין מחלל ותו עדיין קשה אף לדברי רש"י על תלמודא גופיה דמנ"ל דר"י יליף חלול מקרא דוהבדלתי ולא מג"ש דחוקה ואחר העיון יראה ליישב דברי הרמב"ם ורש"י ז"ל בקנה אחד על פי דברי התו' ז"ל בפ"ק דשבועות דכ"ג בד"ה גמר שכר שכר מנזיר שהקשו לר"י דמחייב באכל דביל' קעילית ונכנס למקדש ולא גמר שכר שכר מנזיר מנ"ל דשתיי' בכלל אכילה ותי' דגבי מקדש דוקא לא גמר שכר שכר מנזיר לפי שהכתו' תלה בטרוף הדעת כדכתי' להבדיל ולהורות ולפי' סברא הוא קצת לרבות שאר משכרים אבל לענין מעשר יליף שפיר מנזיר איכו השתא עפוז דברי התו' מוכרחים אנו לו' דר"י ס"ל דילפינן חלול מקר' דוהבדלתי שהוא ג"ש לאזהרת יין ושכר אל תשת דאי לאו הכי אלא דר"י יליף חוקה לענין חלול וקרא דוהבדלתי הוא להוראה כמו דאסיקו בזבחים אם כן לא הוי נ"ט אלא הכי קאמר קרא יין ושכר אל תשת בבואכם אל אהל מועד וכן יין ושכר אל תשת בשעה שאתה בא להבדיל בין הקדש ובין החול שהוא ההוראה וכמו שפי' הרא"ם ז"ל בפי' עה"ת עש"ב וא"כ מנ"ל לרבות שאר המשכרים אלא ודאי מוכרחים אנו לו' דר"י לא יליף חוקה אלא יליף מקר' דוהבדלתי ומש"ה. רבי אף שאר משכרים כמ"ש התו' ז"ל והשתא דברי רש"י עלו כהוגן גם דברי הרמב"ם באו אל מכונם דכיון דפסק כר"י דה"ז לוקה בשאר המשכרים א"כ ילפינן רמחלל מקרא דוהבדלתי ולית לן ילפינן ג"ש דחוקה בשתויי יין ומש"ה לא ילפינן מאי קרא דמחלל אלא בעבודה שחייב עליה מית' וכמו שאמרו בזבחים ואף שהתו' בשבועות תי' תי' אחרינא וכן ביומא תרגמו לתי' בלשון אחר שאינו מוכרח לומר דר"י יליף חלול מקרא דוהבדלתי מ"מ י"ל דהרמב"ם ורש"י ז"ל אזלי בהאי תרוצא:

אמנם עדיין יש מן הדוחק קצת על דברי רש"י דאמאי בכל המקומות שהובא האי דינא דשתויי יין דמחללי הוא מפרש מקר' דוהבדלתי כיון שאין אנו צריכים לו' זה אלא דוקא לס' ר"י:

ויראה ליישב בדרך אחרת דברי הרמב"ם ורש"י ז"ל והוא יותר חרוץ עפ"י תורתם נמי של רבותי' בעלי התו' בזבחים שהקשו דבפ' הנשבעין בעי שתויי יין ושלא רחוץ ידים מנ"ל וקאמ' בגופייהו כתב בהו מיתה בהדיא והשתא ל"ל למכתב מיתה ת"ל מג"ש דחוק' ממחוסר בגדים כדילפינן בהו חלול מהתם ותי' דלקמן בפרקין אמרינן דהוו ג' כתובים הבאים כא' דאינם מלמדין מחוסר בגדים ושתויי יין ושלא רחץ ידים ורגלים והשתא א"ש גם קושיית הר"י דהשתא בשלשתן כתוב מיתה מיותרת למימר דבהני זרים דוקא דמקרו זרים בג"ש דחוקה איכא מיתה אבל יושב אע"ג דקרוי זר אינו במיתה עכ"ל והנה התם בפ"ד דזבחים דכ"ג ע"ב הכי איתא א"ל רבא לר"נ מכדי יושב כזר דמי ומחיל עבודה אימא מה זר במית' אף יושב במיתה ותי' משום דהוי מחוסר בגדים ושלא רחץ ידים ב' כתובים הבאים כא' שאין מלמדין ולמ"ד מלמדין שתויי יין הו"ל ג' כתובים וג' כתו' אין מלמדין וגם התו' שם האריכו בזה והיוצא מדבריהם הוא דה"ט ב' או ג' ואין מלמדין משום דבחנם נכתב' מית' ברחוץ ידים ושתוי יין דכיון דילפי' בהו חוקה לג"ש דמחללי הה"נ דילפינן בהו מית' אלא למימרא שדוקא בהני איכא מיתה לאפוקי יושב אף דהוי זר לא הוי במיתה והשתא יש להקשות אליבא דמ"ד דב' כתובים הבאים כא' דאין מלמדין אם כן אמאי נכתבה מיתה בחנם בשתויי יין כיון דילפינן להו דמחללי מחוק' חוקה ממחוסר בגדים הה"נ דילפינן נמי מיתה אלא ודאי מוכרחים אנו לו' דמאן דאית ליה ב' כתובים אין מלמדין לית ליה האי ג"ש דחוקה גבי שתויי יין אלא ס"ל דילפינן חלול מקרא דוהבדלתי וכפשטא דברייתא שהובאה בזבחי' ולא ילפינן חוקה חוקה אלא גבי מחוסר בגדי' ושלא רחוץ ידים וכמו דאי' בזבחי' כן להדיא איכו השת' א"ש דברי הרמב"ם ורש"י ז"ל שלא כתבו האי ג"ש דחוקה גבי שתויי יין משום דסוגיין דעלמא אזלא הלכתא כמ"ד דב' כתובים הבאין כא' אין מלמדין וכן ראיתי למרן בכ"מ בריש פ"ח דהלכות ע"ז שכתב בפשיטות. דהכי אזלא סוגיא דעלמא דאין מלמדין ותמה שם על דברי הרמב"ם שפסק דיניה שם כמ"ד מלמדין והניח בצ"ע וכעת אין בידי ס' יבין שמועה לראות ש אם דבר בזה:

ומעתה נחזור לדברי הרשב"א ז"להה לבאר מאי דקשיא לי בגוייהו שפי' בס' ת"ק דכל ששתה כדי רביעית אפי' הפסיק בו ואפי' נתן לתוכו מים חייב שהרי שתה שיעור הראוי לשכר מיין שממשו ראוי לשכר תוך שיעור שתייה דהיינו תוך שיעו' אכילת פרס אשר מדברים אלו יראה לפע"ד שיוצא מדברי הר' דכשהוא שותהו בכדי א"ף אף אם הפסיק בו ה"ז משכר ודוקא אם הפסיק בו ושהה בו יותר מכדי א"ף שאינו משכר ובזה פליגי ת"ק ור"א דת"ק ס"ל דחייב אף שאינו משתכר כיון ששתה שיעור הראוי לשכר בכדי אכילת פרס ור"א ס"ל דפטור כיון שאינו משתכר בשתייה זו:

ותמיהא לי מלתיה דרב שהרי במשנ' דכריתו' הכי איתא וכמה ישהה באוכלין וכו' וחכ"א עד שישהה מתחלה ועד סוף כדי א"ף וכו' שתה רביעית ונכנס למקדש ושהה כדי א"פ ר"א או' אם הפסיק בה או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור הרי להדיא דחכמים ס"ל דאם שהה בכדי א"פ חייב אבל יותר מודו דפטור ואם כן ר"א דפליג עלייהו ואית ליה דאם הפסיק בו פטור היינו פחות מכדי א"פ דמיד שהוא מפסיק בו ה"ז אינו משכר וכן פי' הרע"ב להדיא וכן יראה מדברי הרא"ם עה"ת ע"ש וכן יראה מסתמיות דברי הרמב"ם דאם הפסיק בו אפי' פחות מכדי אכילת פרס ה"ז פטור וכעת הדבר צריך תלמוד זהו מה שעלתה מצודתי בענין זה וה' אלהים אמת ינחני בדרך אמת:

נאום יצחק בן שבתי ס"ט

תוכן העניינים

שות מר ואהלות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה