שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי
יורה דעה · שאלה ג
אנשי ק"ק אר"ץ יע"א צרות רבות סבבום הן מכובד המס הן מעלילות רשע ומט' ידם לפרוע הנטל הכבד הזה ויש להם תיקין ורימונים כסף וזהב של ס"ת אשר המה מוקדשים לק"ק הי"ו והן עת' שאלו אם יכולין למכור אותם כדי לפרוע חובות אלו אם לאו ואת"ל שיכולין למכור אותם בצרכיהם אם יכולין למכור אותם אפי' שיצאו לחולין לגמרי או דילמא שיכולים למכור אותם שישארו עדיין בקדושתם דהיינו שימכרו אותם ליסידי ק"ק ויניחו אותם בקדושתם כמו שהיו ואת"ל שאין יכולין להוציאם לחולין בחובות אשר עליהם אם אירע להם מצו' רבה כמו פדיון שבויים אם יכולין להוציאם לחולין או לאו ועל הכל יורנו ושכמ"ו:
תשובה גרסי' בפ' בני העיר במתני' בני | העיר שמכרו וכו' ואמרינן בגמ' אמר רבא ל"ש שלא מכרו זט"ה במא"ה וכו' עש"ב והנה בפי' למשתי ביה שכרא פירש"י לקנות בדמים שכר לשתות דהיינו שיכולין להוציא המעות בכל מה שירצו וגם יכולים להפקיע הקדוש' מב"ה שהלוקח יעש' בה כל מה שירצה וכן דעת התו' והרמב"ן גם הרא"ש הכי ס"ל והוסיף לומר וה"ה בבה"כ יכול לעשות בה הלוקח כל צרכו אפי' דברים שאסרו חכמי' כגון מרחץ וכו' וכן פסק הטור א"ח סי' קנ"ג ועפ"ז למד הרא"ש דה"ה יחיד שמכר ס"ת יכול להשתמש בדמיו כי לדעתו הוא מוכר' ודינו כמו שמכרו זט"ה במא"ה גם הראב"ד הכי ס"ל שיכולי' להשתמש בדמים בכל מה שירצו גם הלוקח יכול להשתמש בב"ה אמנם חוץ מד' דברים כגון מרחץ וכו':
אמנם הרמב"ם בפי"א מה' תפלה יראה דס"ל דלא מהני תנאי זט"ה אלא לענין ב"ה שיכול להשתמש בה הלוקח אפי' ד' דברים אבל לא לענין שיכולין להוציא כל הדמים לחולין אלא לענין המותר שאם הקנו מן הדמים קדושה אחרת כגון ב"ה והותירו הדמים יכולין להוציא המותר בכל מה שירצו וכן פי' שם מרן בכ"מ דעת הרמב"ם והכריע מרן שם בדעת הרמב"ם דהא דאמר רבא שם למשתי שכרא אינו לענין להוציא הדמים לחולין משום דא"כ מה שאמר כי אמר רבא למשתי ביה שכרא ש"ד ליכא מאן דפליג עליה וכי קאמר דמהני תנאי למותר אותביה אביי עש"ב ודבריו נפלאו ממני ולא ידעתי מאי ראיה איכא דהמעיין שם בסוגיא יראה דלא אמר רבא דמהני תנאי למותריהן וע"ז אותביה אביי אלא רבא קאי אמתני' שמכרו בני העיר בלא זט"ה או איפכ' שאין יכולין להוריד הדמים מקדושתן אלא לעלויינהו וע"ז קאמר רבא ל"ש אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר מש"ה אותבי' אביי מברייתא דתני שלא התנו וכו' היכי דמי אלימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוי אלא שגבו והותירו והוכרח לתרץ לעולם שמכרו והותירו וה"ק שלא התנו זט"ה במא"ה וכו' באופן שאביי הבין דהבריתא מיירי בשלא מכרו זט"ה במא"ה ומש"ה אותבי' אביי לרבא דאיך קאמר דאף זט"ה שלא במא"ה אם גבו והותירו יכולין להוציא המותר בכל מה שירצו וא"כ מה שייך לאותוביה אביי על דברי רבא שאמ' בשמכרו זט"ה במא"ה אפילו למשתי שכרא בדמים ש"ד מן הברייתא דמיירי כשלא מכרו זט"ה במא"ה בזה דוקא י"ל דבעינן תנאי אפי' כשגבו מעות והותירו משא"כ כשמכרו זט"ה במא"ה שפיר אמר רבא דמותר למשתי ביה שיכרא בכל הדמים וצ"ע:
היוצא מזה שדעת הרמב"ם שאין יכולים זט"ה ' במא"ה להוציא כל הדמים לחולין אלא דוקא המותר וא"כ לפי דעתו ה"ה יחיד המוכר את שלו כגון ב"ה או תיבה או מטפחות שאין יכול להוציא כל הדמים לחולין אלא צריך שיקח מהדמים קדושה אחרת והמותר יעשה בו מה שירצה דודאי דין היחיד בשלו כמו זט"ה במא"ה כמו שיראה מדברי הרא"ש להדייא וכן בא הדבר מפורש בדברי הריב"ש בתשו' וכ"כ ב"י בסי' קנ"ג להדיא:
והנה בפ"י מה' ס"ת כתב כלשון הזה וכן רמוני כסף וכו' עש"ב וכת' עליו הטור בי"ד סי' רפ"ב ומהו בפ' בני העיר דקאמר וכו' ולפ"ז התפוחים יוכל לעשות בהם כל מה שירצה ע"ש:
וכת' עליו מרן בכ"מ שם ובב"י וז"ל ואני אומר שאין זה סותר וכו' עש"ב:
ואנכי העבד לא זכיתי להבין דברי מרן הללו שאם כוונתו לו' דהרמב"ם לא איירי אלא כשמכרו התפוחים זט"ה שלא במא"ה בזה דוקא צריך לקנות בדמיהן ס"ת אבל כשמכרו זט"ה במא"ה וכן יחיד בשלו יכולים למכור אותם להשתמש בדמיהם וכס' הרא"ש ז"ל הנה מלבד דלישנא דהרמב"ם גופיה לא אתי לפ"ז דמדכת' אא"כ מכר אותם לקנות בדמיהן וכו' דמשמע דאיירי ביחיד המוכר את שלו ואפ"ה אין יכול להוציאם לחולין אלא כדי לקנות ס"ת אלא מוכרח הדבר מדברי הרמב"ם בעצמו מדין ב"ה דנתבאר דעתו דס"ל דאפי' מכרו זט"ה במא"ה אין יכולין להוציא כל הדמים לחולין אלא דוקא המותר ובודאי דלפ"ז דינא נמי הכי ביחיד המוכר ב"ה שלו דשוים הם בדיניהם וכמו שנתבאר וא"כ כ"ש רמוני כסף שתשמיעו קדושה הם בודאי בין יחיד המוכר את שלו בין זט"ה במא"ה אין יכולי' להוציאם לחולין ולהשתמש בדמיהם לדעת הרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל לשיטתי' אזיל דאית ליה שיכולין זט"ה במא"ה למכור ב"ה ולהשתמש בכל הדמים ומש"ה אית ליה דה"ה יחיד המוכר את שלו דינא הכי אפילו בס"ת וכמו שנת' וא"כ איך משוה מרן דעת הרמב"ם עם הרא"ש חוץ מס"ת והלא מוכרח הדבר שהם חלוקים אף ברמוני כסף מדין ב"ה:
ותו קשה שהרי מרן בעצמו בש"ע י"ד סי' רפ"ב כת' כלשון הזה יחיד שמוכר ס"ת שלו וכו' ויש מי שאוסר ע"ש ובודאי דהאי מי שאוסר היא ס' הרמב"ם הרי מבואר מזה להדיא דס"ל דהרמב"ם פליג אפי' ביחיד המוכר תכשיטי ס"ת דאין יכול למוכרו להשתמש בדמיו וא"כ דבריו סתרי למ"ש בכ"מ ובב"י ואם כוונת מרן לומר דלעולם ודאי הרמב"ם פליג על הרא"ש ביחיד המוכר את שלו וכן זט"ה במא"ה אבל הרא"ש מודה להרמב"ם דוקא בב"ה של כפרים ולא מכרוהו זט"ה במא"ה וכו' ודייק לישני' דמרן שלא כת' דרבי' איירי בב"ה של כפרים ולא מכרוהו זט"ה וכו' אלא דדינו של הב"י איתיה גם לדברי הרא"ש בב"ה וכו' דמשמ' דלעולם הרמב"ם איירי אפי' ביחיד אבל הרא"ש מודה לדינא של רבי' בב"ה וכו' עדיין קשה דלא שייך למימר ע"ז שאין זה סותר דברי רבי' כיון שהאמת הוא דביחיד המוכר את שלו וזט"ה במא"ה פליגי הרמב"ם והרא"ש דלהרמב"ם אין יכול להוציאם לחולין ולהשתמש בדמיהם ולהרא"ש יכול א"כ שפיר כת' הטו' דהרא"ש פליג אהרמב"ם ז"ל ובדוחק י"ל דלעולם מרן בכ"מ הבין דהרמב"ם ל"פ אמנם בש"ע חזר בו והסכים לדעת הטור מטעמא דכתי' דמוכרח לומר שכך היא דעת הרמב"ם מדין ב"ה וכ"ש הוא וצ"ע:
שוב ראיתי להר' מגן אברהם בסי' קנ"ג ס"ק כ"ג עמ"ש מרן שם י"א וכו' וז"ל ויש מי שאוסר ולדבריו אף זט"ה במא"ה וכו' קאי רק אס"ת עכ"ל עש"ב ותמהני עליו דאיך החליט לומר דאף לדעת הרמב"ם תשמישיה מותר היחיד למכרן וכו' והא אפי' בב"ה אית ליה דאין יכולין זט"ה במא"ה להשתמש בכל הדמים ולפ"ז יוצא בודאי דה"ה יחיד בשלו דדינם שוה כמ"ש הריב"ש והרא"ש א"כ כ"ש בתשמישי קדושה דאין היחיד יכול למוכרם ולהשתמש בדמיהם וה"ה זט"ה וכו':
מיהו יראה בלא"ה דברי מרן בי"ד שם שכתב הפלוגתא גם בתשמישי' המה תמוהים אף שבאמת הרמב"ם הכי ס"ל והנה מצאנו למרן בש"ע א"ח סי' קנ"ג פסק כדעת התו' והרא"ם וכל הפוס' דס"ל בב"ה אם מכרו זט"ה במא"ה רשאין להוציא המעות לכל מי שירצו אבל של פרים אינו נמכר וכו' וסיים וכת' וה"ה לכל דברי קדושה דכולהו גרירי בתר ב"ה ומפשט לשון זה משמע דס"ל דכל דברי קדוש' שהזכיר לעיל כגון תיבה ומתפחת וחומשי' וס"ת אם מכרו בני הכפרים זט"ה במא"ה יכולין להשתמש בכל הדמים כמו ב"ה ולא כת' ע"ז פלוגתא כלל וא"כ איך בדין היחיד בשלו בס"ת כת' הדבר בפלוגת' ולא עוד אלא שכת' יש מי שאוסר באחרונה דמ"ש דהכי ס"ל והרי כללא כייל לן הרא"ש והריב"ש ובב"י עצמו דלא עדיף זט"ה במא"ה מיחיד ומוכר את שלו מיהו להא יש ליישב בדוחק ולו' דמ"ש מרן וה"ה לכל דברי קדושה וכו' לבר מס"ת אמנם בי"ד שכת' הפלוגת' גם בתשמישי דבר קדוש' דהיינו ס"ת וכת' יש מי שאוסר באחרונ' קש' הדבר לשמוע והרי בא"ח כתב להדיא דכל דברי קדוש' דינם כמו ב"ה דאם מכרו זט"ה וכו' יכולין להשתמש בדמים ולא חש לס' הרמב"ם ואיך בדין היחיד בשלו חש לס' הרמב"ם והא לא עדיף זט"ה במא"ה מיחיד המוכר את שלו ואם כן לפי זה מוכרחים אנו לו' כמ"ש המ"א דהיש מי שאוסר קאי רק אס"ת ולאו מטעמיה דבאמת הרמב"ם אסר בזה אלא מטעמא דכתב דמרן לא חש לס' הרמב"ם אלא דוקא בס"ת ולא בתשמישו כמו היכא שמכרום זט"ה וכו' וכן יראה מדברי מור"ם שהרי סיים וכת' ואם היו בה טעיות לכ"ע שרי הוא מדברי הריב"ש שכת' דהוי כחומשים וימכרוהו זט"ה במא"ה וקש' הרי החומשי' קדושתן למעלה מתשמישי ס"ת דקי"ל דמוכרין מטפחת לוקחין בדמיה ספרים וא"כ אמאי בתשמישי ס"ת איכא פלוגתא אם יוכל להשתמש בדמיהן ובספרי' לכ"ע שרי אלא ודאי מזה יראה שמור"ם נמי מפרש דלא קאי יש מי שאוסר רק אס"ת והנה מרן בי"ד סי' רפ"ב ס"ט הביא האי לישנא דהרמב"ם תפוחי כסף וכו' ואח"כ כתב כל מה שאסור וכו' אם מכדו' זט"ה כמא"ה מותר:
ולכאודה מזה יראה דס"ל למרן דתשמישי קדושה יוצאין לחולין אמנם אם לא מכרום זט"ה צריך לקנות בדמיהם ס"ת וכו' ואם מכרום זט"ה במא"ה מלבד מה שיוצאין הם לחולים אלא הדמים יכולין להוציא אותם בכל מה שירצו וכדין ב"ה וא"כ יש לתמוה על הר' מג"א בא"ח סי' קנ"ג שעל מ"ש מרן וה"ה לכל דברי קדוש' וכו' כתב וז"ל פי' דאם מכרו וכו' בשם הרמב"ן עכ"ל ע"ש דאיך פי' כוונת מרן על ס' הרמב"ן דאית ליה דתשמישי קדושה אין יוצאין לחולין והרי מרן פסק כהרמב"ם דאית ליה דאף תשמישי קדושה יוצאין לחולין:
ולכאורה עלה בדעתי לומר דמ"ש המג"א דלדעת הרמב"ן וכו' היינו היכא שרוצים להשתמש אבל אם מכרום כדי לקנו' בדמיהם דבר עלוייא פקעה קדוש' מנייהו וחיילא אדמי' וכס' הרמב"ם ולפ"ז מה שסיים מרן בי"ד וכת' כל מה שאסור וכו' לאו למימרא דתשמישי קדוש' יוצאין לחולין וכן הדמים נמי אלא לענין הדמים דוק' קאמ' שמותר להשתמש בהם:
אמנם אחר העיון בדברי הר"ן משם הרמב"ן נראה דס' הרמב"ן היא דתשמישי קדוש' א"א לעולם שיצאו לחולין אפי' היכא שרוצה לקנות דבר עילוייא וכן ראיתי להר' מחנה אפרים בסימן י"ב ל"ו ה' צדקה עש"ב שעשה פלוגתא בין הרמב"ן והרמב"ם דלדעת הרמב"ן אינם יוצאין לחולין אפי' לקנות בדמיהם דבר עלויא ולדעת הרמב"ם יוצאין בתנאי שיתנו בדמיהם קדושה חמורה ואם כן הדרא קושיא לדוכתה על המג"א ז"ל שאיך פי' כוונת מרן על דעת הרמב"ן כיון שמרן פסק כהרמב"ם דאין תשמישי קדושה יוצאין לחולין:
אמנם כדי לעמוד על אמתת הדבר תחיל' יש לדקדק דמאי מייתי המג"א ראייה ממ"ש מרן בסימן קנ"ד דתשמישי קדושה נגנזים דאינם יוצאין לחולין והרי דין זה תלמוד ערוך ופסקו הרמב"ם בפ"ו מהס"ת ואפ"ה כת' אח"כ שיכול להוציא רמוני כסף וכו' לקנות בדמיהם ס"ת אע"ג דתשמישי קדוש' הם ותו קשה לי בלישנא דהרמב"ם דאמאי לא כייל דין רימוני כסף וכו' עם דין התיקין והמטפחות בחדא בבא והו"ל לסיים ולו' ואסור להוציאם לחולין וכו' דמזה הוה משמע דאף התיקין וכו' יוצאין לחולין לקנות בדמיהם ס"ת ותו ק"ל על הטור ז"ל שאיך למד מדברי הרא"ש שהתיר ליחיד למכור ס"ת דהתפוחין וכו' דאימא דהרא"ש לא התיר אלא בס"ת שבכל מקום בקדושתו עומד ולא ילפינן מזה אלא היכא שהתפוחים נשארים בקדושתם אצל הלוקח שיכול המוכר להשתמש בדמים אבל היכא שהוא רוצ' להוציאם לחולין אימא דגם הרא"ש מודה דאין המוכר יכול להשתמש בדמים ואע"ג שהרא"ש ס"ל בדין ב"ה שיכול היחיד להוציאה לחולין לגמרי וישתמש בדמים שאני ב"ה דלא הוי תשמישי קדושה ויותר יגדל התימ' על מ"ש הרב מחנה אפרים דאף הרמב"ם מודה בתפוחי כסף וכו' דכל שאין המוכר מוציאן לחולין אלא שמוכר אותם לנהוג בהם קדושה שרי לאשתמושי בדמייהו א"כ י"ל דגם הרא"ש הכי ס"ל ולא קאמר אלא דוקא בס"ת שיכול למוכרו ולהשתמש בדמיו משום דכל היכא דאיתיה בקדושתיה קאי:
אשר ע"כ יראה לע"ד לומר דגם הרמב"ם ס"ל דתשמישי קדושה כגון תיקין ומטפחות אינם יוצאין לעולם לחולין ואין להם תקנה אלא גניזה ויש סעד לס' זו בדעת הרמב"ם מדלא פי' בפי"א מהלכות תפלה אלא דוקא בב"ה שיכולין להוציאו לחולין ולא סיים וכת' וה"ה לענין מטפחות וכן יש לדייק מדברי הטו' והש"ע סי' קנ"ג דלא פירשו דבריהם אלא דוקא בב"ה שיכול הלוקח וכו' ולא בתשמישי ס"ת ואם איתא דאית להו דגם אלו שהם תשמישי קדושה יוצאין לחולין אדרבה הו"ל לפרש כדי לאפוקי מס' הרמב"ן אלא ודאי משמע שגם הם מודים דא"א שיצאו לחולין אמנם דוקא ברמוני כסף שהם עשויין לנוי דוקא קאמר דאפשר להוציאם לחולין לקנות בדמיהם ס"ת והוי דינם כמו ב"ה לפי שיטתי' דאע"ג שיוצא לחולין מ"מ צריך שתחול הקדוש' על הדמים לקנות בהם קדושה חמורה והשתא י"ל דלא פליג הרמב"ן ע"ז דגם איהו מודה בהני שיוצאין לחולין וליכא פלוגת' בינייהו כלל ומש"ה יליף הטור מדברי הרא"ש דיכולים בעליהם למוכרם והלוקח יעשה בהם כל מה שירצה דכיון דהרמב"ם עשה דינם כמו ב"ה א"כ לסבר' הרא"ש דאית ליה בב"ה שיכולים זט"ה וכו' והיחיד בשלו להוציאו לחולין לגמרי ולהשתמש בדמיו א"כ ה"ה בתפוחים גם מרן נמי כיון שפסק בדין ב"ה כסב' הרא"ש וכל הפוס' מש"ה כתב סמוך להאי דינא כל שאסור לשנותו אם מכרוהו זט"ה וכו' מותר לו' שיכולים להוציאם לחולין ולהשתמש בדמיהם ובודאי דלפי זה הה"נ ביחיד בשלו יכול להוציא התפוחים לחולין ומשתמש בדמיהם דשוים הם ובזה עלו דברי הרב המגן אברהם כהוגן דשפיר פירש דברי הש"ע בא"ח עפ"י דע' הרמב"ן דתשמישי קדושה בקדושתייהו קיימי דהיינו דוקא תיקין ומטפחות וכדומה שאינם עשויין לנוי אבל התפוחים אליבא דכ"ע יוצאין לחולין שאין להם אלא דין קדושת ב"ה גם נמי יתיישב מ"ש דתשמישי ס"ת אף לדעת הרמב"ם יכול היחיד למוכרם ולהשתמש בדמיהם כיון שבכל מקום בקדושתייהו קיימי ודוקא בב"ה שמוכר אותו לחולין קאמ' דאינו יכול להשתמש בכל הדמים אלא מן המותר ודומיא דידיה התפוחין שעושים לנוי שיוצאין לחולין:
היוצא מכל הני שקלא וטריא דלדעת מרן לפסק הלכה הני תפוחי כסף שעושים לס"ת לנוי הוי. דינם כמו ב"ה שיוצאין לחולין ואם לא מכרום זט"ה וכו' חלה הקדושה על הדמים וצריכין ליקח בהם ס"ת או חומש ואם מכרום זט"ה וכו' וכן היחיד בשלו יכולין להוציאם לחולין ולהשתמש בכל הדמים כמו שירצו ולפי מה שדייק הרב מחנה אפרים מלישנא דהרמב"ם דכל שאין המוכר מוציאם לחולין אלא שמוכר אותם לנהוג בהם קדושה שרי לאשתמושי בדמייהו ופסק מרן להאי לישנ' דהרמב"ם לענין שלא מכרו זט"ה וכו' וכמו שפי' הט"ז אם כן לכ"ז יוצא הדין אם מכרו הרמונים והתיקין ליחידי סגולה באופן שישארו עדיין בקדושתן אף אם לא מכרו זט"ה וכו' יכולין להשתמש בדמים בכל מה שירצו וכן הדין בב"ה אם אינם מוציאין אותו מקדושתו ודוקא בתשמישי מישי קדוש' כגון תיקון וכו' אע"ג שבכל. מקום בקדושתם הם עומדים אם לא מכרו זט"ה וכו' אינם יכולין להשתמש בדמים אלא צריכין ליקח בהם קדושה חמורה כגון חומש או ס"ת אחרי כתבי זה ראיתי בספר פרח מטה אהרן סי' קי"ח שכתב בתחל' דבריו דס"ל בכל דבר של תשמישי קדוש' כגון ב"ה של כפרים ותיבה ומטפחות ספרים וכיוצא אם מכרו זט"ה וכו' יש כח בידם להוציא המעו' לחולין והלוקח יעשה בהם מה שירצה והביא ראיה מדברי רש"י ע"ש וסיים וכ"כ הרמב"ם והרא"ש והריב"ה סי' קנ"ג עש"ב ותמוהים דבריו דאיך זיווג דעת הרמב"ם עם הרא"ש והטור לענין שיכולין להוציא כל המעות לחולין והרי הרמב"ם אית ליה אפי' בב"ה אינם יכולין להוציא כל המעו' לחולין אלא דוקא המותר וכ"ש המטפחות שהם תשמישי קדושה וכמו שנתבאר לעיל גם מ"ש נמי דמטפחות ספרי' וכדומה יש כח בידם וכו' לע"ד יראה כמ"ש דאף הרמב"ם והרא"ש מודו לס' הרמב"ן ז"ל דאלו אינם יוצאין מקדושת' לעולם וכל היכא דקאי בקדושתייהו קיימי ודוקא רמונים שהם עשויין לנוי אית להו שיוצאין מקדושתן ואף הרמב"ן מודה לזה ול"פ שוב ראיתי ג"כ בתשובו' הר' משפטי שמואל סימן ט"ו שיראה מדבריו דאף המטפחו' דינם כמו ב"ה והביא ראיה מלישנא דהרמב"ם גופיה עש"ב ולא ידענא מאי ראיה איכא דדוקא לענין כלי ב"ה כגון הבימה והלוחו' כמו שפי' כ"מ יש ראיה שיוצאין לחולין ע"י זט"ה כמו ב"ה אבל המטפחו' וכדומה שהם קדושתם למעלה מב"ה מאי ראיה איכא מלישנא דהרמב"ם דס"ל שיוצאין לחולין ואדרבה אי איכא למידק אפכא הוא דמדלא פי' הרמב"ם גם במטפחו' ס"ת שיוצאין לחולין דהוי רבותא יותר משמע דס"ל דאינם יוצאים לחולין לעולם וכמו שנתבאר לעיל וכנראה ששני הרבנים הללו לא ראו ס' הרמב"ן ז"ל דאית ליה דתשמישי קדושה לעולם בקדושתם עומדים ומש"ה כתבו בפשיטו' דדין המטפחו' כדין ב"ה:
עוד ראיתי להר' הנ"ל שפי' דברי הרמב"ם בדין רמוני כסף וכו' דאיירי דלא מכרו זט"ה וכו' ולא ביחיד המוכר את שלו ותמה על הטור שאיך הבין דבריו ביחיד יעש"ב גם בזה דבריו תמוהים שהוא הביא הגירסא פמו שהיא לפנינו ואסו' להוציא' לחולין אלא א"כ מכר אותם לקנות בהם ס"ת וכו' דמלשון זה יראה דאיירי ביחיד המוכר את שלו וכמו שדייק הב"ח והרב מחנה אפרים ואע"ג שמרן עלה על דעתו לפרש כך יש לו' שהיתה גירסתו כמו שה שהביא אותה בש"ע ואסור להוציאם לחולין אלא א"כ לקנות בהם ס"ת וכו' דלשון זה אפשר לפרשו דלא איירי ביחיד המוכר שלו אבל איהו שהביא הגירס' אא"כ מכר אותו וכו' קשה דאיך אפשר לפרש דלא איירי ביחיד גם מ"ש נמי דהרמב"ם ס"ל שאם בדיעבד וכו' בודאי דבריו דחויים מקמיה הריב"ש ומרן הב"י ז"ל שהם פרשו דלהרמב"ם א"א למכור היחיד ספר תורה שלו ואם עבר ומכר צריך ליקח בדמיו ס"ת | אחר:
ואיך שיהיה לא נפקא מנה לענין דינא בנ"ד שהם רמוני כסף שעשויין לנוי דודאי אליבא דמרן לפסק הלכה יכולין זט"ה וכו' אבל אם מכרו זט"ה שלא במא"ה או איפכא אמרינן במתני' ומרן פסקה בסימן קנ"ג שאם מכרו ב"ה יש להן ליקח בדמיו דבר עילוייא דהיינו תיבה מכרו תיבה יש להם ליקח בדמיה מטפחות או תיק לס"ת מכרו מטפחות לוקחים בדמיהם ספרים ספרים לוקחין בדמיהם ס"ת באופן שאין להם להפקיע הקדושה מהדמים להוציא אותן לחולין ואם רצו ליקח מן הדמים דבר השוה לקדושה הא' כת' מרן בב"י לדעת הר"ן אסור כל היכא דאפשר לעלויי ומהרי"א כת' דלדעת הטור שרי לקנות דבר השוה לקדושה א' ושכן מצא כתוב בשם רבי' יונה ועפ"ז כתב מרן בש"ע יש אוסרין ויש מתירין וראיתי למרן בכ"מ שפי' דעת הרמב"ם כהר"ן ע"ש ולכאורה דבריו תמוהים שהרי הרמב"ם אח"כ כתב בני הכפר וכו' או לקנות בדמיה ס"ת וכו' הרי מלשון זה משמע דס"ל דיכולין לכתחי' למכור ב"ה כרי לקנות ב"ה אחר וכבר עמד על זה הרב בעל תי"ט ומחמת זה דחה דברי מרן בדעת הרמב"ם גם המג"א הבין מדברי הרמב"ם הללו דס"ל דמותר ליקח מן הדמי' וכו' ע"ש ולע"ד יראה ליישב והוא במה שתחילה יש להקשות דבלא"ה דברי הרמב"ם תמוהים דאיך מתיר לכתחי' למכור ב"ה כדי לקנות ב"ה אחר והרי קי"ל בדין ופסקו הרמב"ם שם בפי"א מהל' תפלה דאין סותרין ב"ה כדי לבנות אחר במקומו וכו ואפי' יש להם ב"ה אחר וכמו שפי' שם מרן בכ"מ ואפי' גבו זוזי וקנו מהם לבני אין סותרין איתא וכו' דילמ' מתרעי להו פדיון שבויים וכו' ואם כן איך מתיר הרמב"ם למכור ב"ה ולהוציאו לחולין כדי שאח"כ יבנו ב"ה אחר בדמיו או לקנות תיבה או ס"ת והלא איכא למיחש דילמא מתרמי להו פדיון שבויים ואזלי הדמים ואין לו' דמיירי הרמב"ם שמוכרים אותו על תנאי שאם לא יבנו בדמיו ב"ה אחר אי לא קנו תיבה וס"ת שיחזרו מן המכר דודאי לא משמע הכי מדבריו אלא שמוכרים אותו מעכשיו ללוקח ממכר עולם כדי שאח"כ יבנו בדמיו ב"ה אחר או לקנות ס"ת אשר על כן יראה לע"ד דהרמב"ם מיירי בב"ה דחזו ביה תיוהא שחרבו יסודותיו או נטו כותליו ליפול שבזה סותרין אותו כדי לבנות אחר במקומו והה"נ שיכולים למוכרו כדי לבנות בדמיו ב"ה א"נ דמיירי שאין יכולים להתפלל בו מחמת גזרת המלכות שבזה נמי יכולים למוכרו לכתחילה כדי לבנות בדמיו אחר דזה נמי הוי כמו תיוהא וכמ"ש כל זה הרב משפטי שמואל שם סי' י"ד ע"ש וא"כ ז"ל דדוקא בכה"ג הוא דהתיר הרמב"ם ומה שפי' מרן בכ"מ דלדעת הרמב"ם כל היכא דאפשר לעלויי וכו' היינו בב"ה דלא חזו בו תיוהא שיכולין להתפלל בה כנלע"ד ליישב דעת מרן נאמן ביתו של הרמב"ם דאיך אפשר לו' שלא דייק בדברים הללו שהם בתכ"ד לדבריו ועפ"ז יתיישב נמי מה שיש להקשות מהאי לישנא על הרמב"ם מרן בכ"מ בב"י שפי' דעת הרמב"ם דס"ל דאפי' לקדושה חמורה אין יכולים למכור וכמו שיבא לקמן בע"ה דמהאי לישנא משמע דאפי' לכתחי' יכולים למכור אמנם לפי מה שפרשתי ניחא וממוצא דבר זה הנך רואה שדברי המג"א שפי' דמ"ש בש"ע ויש מתירין הוא דעת הרמב"ם עש"ב המה תמוהים וכבר עמד עליו בס' יד אהרן והניח דבריו בצ"ע והנראה לע"ד ליישב דמ"ש המג"א ולהכי כתב הרב"י כאן ויש מתירין אין כוונתו לו'שמרן ז"ל גופיה היתה כוונתו על הרמב"ם ז"ל דודאי דבר זה לא יתכן בדעתו שהרי בב"י ששם מקור דבריו לא כת' אלא שהר"ן ס"ל דאסור והטור אליבא דמהרי"א ס"ל שמותר ושכן מ"כ בשם הר"י ולא הביא כלל דעת הרמב"ם מה היא סברתו ואם איתא דכוונת מרן בש"ע על הרמב"ם בודאי היה מביא דבריו בב"י ומפרש שכך היא דעתו כמנהגו בכל מקום אלא כוונ'הר'המג"א המג"א היא לפי שבתחי' כתב והב"ח כתב וכו' וא"כ לפ"ז היה עולה על הדעת דאין מקום לפלוגתא זו שכת' בש"ע דליכא יש מתירין כלל וע"ז סיים וכ' דמלשון הרמב"ם משמע דלכתחי' מותר למכור ב"ה כדי לקנות בדמים ב"ה אחר ולהכי כתב כאן ויש מתירין דהיינו לפ"ז יש מקום ליש מתירין דכתב מרן שהיא דעת הרמב"ם אף על גב שמרן בודאי לא כיון על הרמב"ם אבל קושטא דמלתא לפי דעת המג"א שהיש מתירין שכתב מרן יש לפרש אותה על דעת הרמב"ם כנלע"ד ברור:
איברא דדברי מרן תמוהים שאיך הסכים לדברי מהרי"א שפי' דעת הטו' דס"ל דלקדושה אחרת כיוצא בה שרי ופליג על הר"ן והא איהו גופיה בי"ד סי' ע"ד פי' כוונת הטור כדעת הר"ן ז"ל וכיון דאפי' בס"ת שא"א לעלויי ס"ל להטור דאסור למכור ישן כדי לקנות חדש א"כ בודאי דכ"ש בשאר קדושות דאפשר לעלויי בהו דאסור למוכרם כדי לקנות כיוצא בהם וכבר עמד ע"ז הט"ז בס"ק א' ולבסוף הניח קושיא זו בצ"ע עש"ב ולכאו' עלה בדעתי ליישב לפי הצעת דברי מרן הב"י שם בי"ד שכתב ומ"ש אפי' למכור וכו' שם בעיא וכו' וכתב הר"ן וכו' לחומרא וכו' וכן פסק הרמב"ם וכת' ה"ר מנוח דטעמא וכו' עכ"ל הנה מפשט דבריו שכתב וכתב ה"ר מנוח וכו' משמע דס"ל דה"ר מנוח לא פליג על מ"ש בתחיל' בדעת הטור והרי"ף והרמב"ם והר"ן אלא דס"ל שהטעם שאסור למכור ס"ת ישן וכו' הוא משום פשיעותא וכל היכא דליכא למיחש לפשיעותא מותר וא"כ לפ"ז י"ל דמה שפי' מהרי"א בדעת הטור דמותר למכור וכו' הוא בגוונא דליכא למיחש לפשיעותא:
אמנם אחר העיון בסוגיא שם לד' דהיכא דאיכא למיחש לפשיעותא לא הוי הבעיא דודאי אסור אלא הבעיא הוי כגון דכתיב ומנח לאפרוקי דליכא למיחש לפשיעותא וא"כ אם כוונת מרן הב"י במ"ש וה"ר מנוח וכו' הוא דלא פליג אמ"ש בתחי' בדעת הטור והר"ן וכו' שפסקו בהאי בעיא לחומרא בודאי שדבריו תמוהים שהרי הבעיא היא בגוונא דליכא למיחש לפשיעותא וה"ר מנוח מוכרח דס"ל דפסקינן בהאי בעיא לקולא וכמו שהאריך בזה הב"ח ע"ש אלא ודאי מוכרחים אנו לו' שט"ס נפל כדברי מרן וכצ"ל וה"ר מנוח כתב וכו' והיינו שה"ר מנוח פליג אמה שפי' מרן דעת הטור והרי"ף והרמב"ם שפסקו בבעיא דלא אפשיטא לחומר' אלא הוא מפרש דעתם דפסקו בהאי בעיא לקולא ומה שאסרו למכור ישן וכו' הטעם משום פשיעותא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שאיך הסכים מרן לדברי מהרי"א שפי' דעת הטור דס"ל דלקדושה כיוצא בה שרי וכדי ליישב דעת מרן בטוב טעם תחיל' יש לדייק בדברי מרן בש"ע אם מותר לקנות וכו' יש אוסרין ויש מתירים דאמאי כתב האי לישנא דמשמ' דאיירי בדיעבד שכבר מכרו ובזה הוא דפליגי אם מותר לקנות וכו' הכי הול"ל אם מותר למכור קדוש' א' כדי לקנות כיוצא בה יש אוסרים ויש מתירין דמזה הוא משמע דאפי' לכתחי' מתירין וכוחא דהתירא עדיף למנקט אלא ודאי מזה יראה לע"ד דדעת מרן כך היא דלכתחילה למכור קדושה א' כדי לקנות כיוצא בה ליכא מאן דפליג דאסור דכיון דפסקינן בבעיא דס"ת לחומרא דלכתחלה אסור למכור ישן כדי לקנות חדש משום דא"א לעלויי בודאי דכ"ש בשאר קדושות דאפשר לעלויי שאסו' לכתחי' למכרם כדי לקנות כיוצא בהם אמנם פלוגתא דהר"ן והטור לדעת מהרי"א הוא דוקא לענין דיעבד שכבר מכרו הקדושה הר"ן ס"ל דאפי' בדיעבד אסו' לקנות מן הדמים קדושה אחרת כיוצא בה אלא צריך לעלויי בדמים וכן יראה מדברי הר"ן להדיא בפי' ההלכות על מתני' מכרו ספרים וכו' עש"ב ודעת מהרי"א לדעת הטור דבדיעבד מותר לקנות בדמים קדושה אחרת כיוצא בה וטעם פלוגתייהו הוא במה שאמרו בתלמודא מתני' דיעבד כי קא מבעיא לן לכתחי' דהר"ן מפרש כפרש"י שפי' מתני' דיעבד שמכרוהו כבר כדקתני מכרו תורה וכו' מש"ה מותר ליקח בדמיה ס"ת דמזה יראה דס"ל דדוק' ס"ת דא"א עוד לעלויי מש"ה בדיעבד יקחו בדמיו ס"ת אחר אבל בשאר קדושות דאפשר לעלויי אפי' בדיעבד לא יקחו כיוצא בהן וכן דעת הרמב"ם שכת' כדברי רש"י שכתב וז"ל אבל אם מכרו וכו' ומזה דייק מרן בכ"מ דס"ל כהר"ן ז"ל ומתני' איידי דנקט אם מכרו. תורה לא יקחו ספרי' בגרוע נקט ה"נ בכולהו ואה"נ דבשוין ג"כ אסור ודעת הטור אליבא דהרי"א והר"י הוא דס"ל דמאי דקאמר תלמודא מתני' דיעבד אין הכוונה אין הטעם משום שא"א לעלויי אלא יש חלוק דבדיעבד מותר לקנות ס"ת אחר והה"נ בשאר קדושו' בדיעבד מותר לקנות כיוצא בהם וא"ש לפ"ז לישנא דמתני' דנקט בכולהו בגרוע ולא נדחוק לו' דנקט אגב ס"ת ובזה עלו דברי מרן כהוגן שהסכי' לדברי מהרי"א לדעת הטור ואין בהם נפתל ועקש ומ"ש המג"א משם הב"ח דל"פ הר"ן והטו'אליבא דמהריא שהר"ן מיירי בלכתחי' ומהרי"א איירי בדיעבד באמת שדבריו תמוהים שהרי המעיין בדברי הר"ן יראה להדייא דאפילו בדיעבד אין לקנות קדושה אחרת כיוצא בה אמנם שוב עיינתי בדברי הכ"מ וראיתי דכוונתו היא כמו שפירשתי בדע' מרן דלכתחי' דוקא הוא דמודה מהרי"א לדעת הר"ן אבל בדיעבד ודאי גם הב"ח מודה דפליגי הר"ן ומהרי"א וא"כ דברי המג"א תמוהים שהביא דברי הב"ח בלישנא דליכא פלוגתא כלל בנייהו וצ"ע היוצא מזה לדעת מרן לפסק הלכה דאסיר למכור לכתחי' שום קדושה כדי לקנות כיוצא בה וליכא מאן דפליג בזה וא"כ בודאי בנ"ד הני רמוני כסף אם לא מכרום זט"ה במא"ה אסור למוכרם ולהוציאם לחולין אפי' לקנות בדמים כיוצא בהם כ"ש אם מוכרי' אותם כדי לפרוע חובות' מן הדמים דודאי ישתקע הדבר ולא יאמר דאפילו בדיעבד אסור וליכא מאן דפליג בזה כלל אמנם אם רוצים למכור אותם בשביל פדיון שבויים שהיא מצוה רבה שאין למעלה הימנה הנה לכאו' יראה מדברי מרן בש"ע סימן קנ"ג דמותר שכתב וז"ל מוכרים וכו' להספקת תלמידים וכו' ע"ש וא"כ כ"ש פדיון שבויים וכ"כ שם המג"א להדייא דה"ה דמוכרי' ס"ת בעבור פדיון שבויים:
אמנם הרמב"ם כתב בפ"ח מה' מ"ע ופסקו בש"ע סי' קנ"ג ובי"ד ריש סימן רנ"ב וז"ל גבו מעות וכו' אלא יגבו לפדיון מן הצבור והקשה על זה מרן בב"י דהיכי קאמר הרמב"ם דאין מוכרים אותו לשום מצוה חוץ מפדיון שבויים דהא משמע במתני' שמותר למכור ב"ה כדי לקנות תיבה ותי' דשמא הוא סובר דמכרו דמתני' דיעבד היא אבל לכתחי' אין מוכרים ב"ה וכו' וא"כ לפי זה יש לתמוה על מרן דאיך נקט האי לישנא דלכתחי' מוכרים ב"ה וכו' להספקת תלמידים וכו' והרי הדין יוצא לדע' הרמב"ם דאפי' אבנים וקורו' לא ימכרום לכתחי' לדבר מצוה חוץ מפדיון שבויים וב"ה שהוא בנוי אפי' לפש"ב לא ימכרו אותו כמ"ש להדיא. וראיתי להט"ז שתי' לקושית מרן דמאי דפסקינן דימכר ב"ה להספק' וגו' י"ל דמיירי שיש להם ב"ה אחר והרמב"ם איירי שאין להם וכו' עש"ב ודבריו תמוהים מאד דאיך כ' דבחנם כ' ב"י בזה ענין אחר שהרי מרן לשיטתיה אזיל שפי' בסימן קנ"ב דדע' הרמב"ם והרי"ף והרא"ש הוא דלטעמא דפשיעות' דקי"ל כוותיה לא ליסתור איניש ב"ה אפי' יש להם ב"ה אחר וכו' וא"כ לפ"ז מוכרח מרן לתרץ דע' הרמב"ם דס"ל דלכתחלה אין למכור שהרי לשיטת הרמב"ם מוכרח דהאי דינא איירי אפי' להם ב"ה אחר ואע"ג שהט"ז שם נחלק על מרן והעלה דליכא פלוגתא עש"ב מ"מ כיון שמרן לא ס"ל הכי איך כ' עליו דבחנם כ' ב"י בזה ענין אחר ועוד דאעקרא דמלתא שכתב דליכא פלוגתא בין הרא"ש והר"ן דבריו תמוהים שהרי מדב' הרא"ש דמרימר ומר זוטרא דסתרי וכו' משום דסברי טעמא משו' צלויי ולא קי"ל כוותייהו א"כ מזה יראה דס"ל דלטעמא דלפשיעותא אפי' יש להם ב"ה אחר לא ליסתור איניש בי כנישתא דאל"כ הול"ל משום שיש להם ב"ה אחר וכמ"ש הר"ן ז"ל דמזה הכריח דאף לטעמא דפשיעותא כל שיש להם ב"ה אחר שרי וכן יישבו התו' דעת מרימר ומר זוטרא ע"ש ואמאי הרא"ש הוכרח לומר דסברי טעמא משום צלויי ולא קי"ל כוותייהו אלא ודאי מזה יראה דהרא"ש פליג עם הר"ן וס"ל דלטעמא דפשיעותא אפי' יש להם ב"ה אסר לא סתרינן ומש"ה הוכרח לו' דס"ל משו' צלויי ולא קי"ל כוותינו ואם כן בודאי לפ"ז גם הרי"ף והרמב"ם שסתמו דבריהם משמע דס"ל כהרא"ש וגם הטור אזיל ומודה לאבא ז"ל באופן שדברי מרן ברור מללו ומוכרח הוא ליישב דע' הרמב"ם דס"ל דיש חלוק בין דיעבד לכתחי' אבל עדיין קשה מה שהקשינו דאיך פסק דמוכרים לכתחי' ב"ה להספקת תלמידים וכו':
עוד ראיתי להט"ז בי"ד סי' רנ"ב שפי' דמ"ש הרמב"ם שאם בנו וגמרו וכו' לאו משום איסורא וכו' אלא דרך העולם וכו' ועפ"ז יישב קושיית הדרישה שהקשה על מרן הב"י עש"ב והנה גם לתי' זה צריכים אנו לו' לפי דעתו דדוקא בשאין להם ב"ה אחר אמרינן דאין דרך למכור אבל כשיש להם ב"ה אחר לא אמרי ה"ט ומש"ה פסק מרן בא"ח דמוכרי' ב"ה להספקת וכו' דאיירי כשיש להם ב"ה אחר אמנם לפי מה שנתבאר לעיל דלדעת מרן ז"ל האי דינא נמי מיירי דאפי' יש להם ב"ה אחר א"כ הדרא קושייא דאיך פסק מרן בא"ח דלכתחילה מוכרים ב"ה להספקת וכו' ויותר יגדל התימא על המג"א שכתב בס"ק ה' דמ"ש הרב"י דלהרמב"ם לכתחילה אין מוכרים וכו' היינו כשאין להם ב"ה אחר והיינו מ"ש סי"ג שהרי איהו גופיה בסי' קנ"ב פי' דהאי דינא דאין סותרים ב"ה אפי' יש להם שני וכו' וא"כ מוכרח לפי זה דהרמב"ם איירי אפילו יש להם ב"ה אחר דבהכי איירי תלמודא וראיתי להש"ך בי"ד שדחה דברי הרב הדרישה וכתב דפשט דברי התו' משמע דקאי אפדיון אחרים ועוד וכו' ואהא כתבו התו' וכו' עש"ב ולדידי אי מהא לא ארייא כלל דלעולם אין מוכרים שום קדושה בשביל פדיון יון אחרי' אלא דוקא בשביל פדיון נפשיה ואפ"ה שפיר קא מקשו התו' דכיון דחזינא דקאמר תלמודא דכשיש בידם מעו' ורוצים להוציאם במצוה רבה אין לך מצוה רבה יותר מפדיון שבויים דאחרים א"כ הא דאמרי' אין מוכרים ס"ת אלא ללמוד תורה וכו' ומוכרח דהאי דינא הוא בת"ת דנפשיה ומש"ה הותר לו למכור ס"ת א"כ אמאי לא קאמר נמי פדיון שבויים דנפשיה ומש"ה הוכרחו לתרץ דמלחא דפשיטא היא אבל לעולם בשביל פדיון אחרים י"ל דודאי אין מוכרים ס"ת דכ"ש הוא מב"ה עוד הביא ראיה מדברי ה"ר מנוח שהביא רבי' בסי' ע"ד שכ' דרבים וכו' וכ"כ הריב"ש והמחבר בא"ח סי' קנ"ג ס"ו ע"ש ומהא נמי לא ארייא לע"ד די"ל דדוקא רבים יכולי' למכור ס"ת ללמוד תורה ליתום משום שהוא מוטל עליהם וכדיהיב טעמא ה"ר מנוח אבל יחיד אינו מחוייב למכור ס"ת שלו ללמד לאחרים שאין הדבר מוטל עליו לבדו אלא מצוה דרבים היא באופן שלע"ד שאין מכל זה הכרח לדחות דברי הדרישה והש"ך שם תי' דברי הב"י עש"ב ולכאו' עלה בדעתי לו' שגם תי' זה לא יתכן שהרי כיון דפ"ש מצוה רבה א"כ כמו דקי"ל שמוכרים ב"ה בשביל תיבה ובודאי דהאי דינא איירי אפי' אפשר בענין אחר לגבות מן הצבור ולקנות דברים אלו וכן יראה מדברי הב"י בקושייתו על הרמב"ם והוכרח לתרץ דס"ל דיש חלוק בין דיעבד לכתחי' ואם איתא דהאי דינא איירי בא"א בענין אחר א"כ הו"ל לתרץ דשאני דין הרמב"ם דמיירי דאפשר בענין אחר ותו דא"כ אמאי סתם מרן בא"ח וכתב מוכרים ב"ה וכו' הו"ל לפרש דהיינו דוקא דא"א בענין אחר:
אמנם שוב ראיתי למרן הב"י בסי' ע"ד שפירש כוונת ה"ר מנוח דלפי מאי דאין מוכרים ס"ת וכו' אלא כשאין לו דבר אחר למכור א"כ נראה דבכרכים נמי לא שרי אלא א"כ אין להם על מה שיסמוכו והם עניים איכו השתא יש לי לחבר תי' מרן הב"י ותי' הש"ך דאלו ואלו דברי אלהים חיים ויתיישב הכל בטוב טעם והוא דהיכא דאפשר בענין אחר אין מוכרים לכתחי' אפי' מקדוש' קלה לקדושה חמורה אבל היכא דא"א בע"א בה שעתא יכולים למכור אפי' לכתחי' קדושה קלה לחמור' ומש"ה סתם מרן בא"ח דלכתחילה מוכרים ב"ה ותשמישי קדושה משום הספקת תלמידים וכו' דודאי איירי דא"א בענין אחר ולא הוצרך לפרש זה כיון דכייל דין ב"ה ותשמישי קדושה עם הס"ת ובס"ת הדין פשוט דאין יכולים למוכרו אלא היכא דא"א בענין אחר הה"נ ב"ה ותשמישי קדוש' בהכי איירי היוצא מכל האמור שזכינו לדין לדעת מרן דכל היכא דאפשר בע"א אין יכולים לכתחי' למכור אפי' ב"ה בשביל פדיון שבויים אלא דוקא היכא דא"א בענין אחר שהרבי' הם עניים הרבה בה שעת' יכולים לכתחי' למכור ב"ה ואפילו ס"ת להספקת תלמידים וכו' וכ"ש פש"ב שהיא מצוה רבה וא"כ בנ"ד בהני רמוני כסף דליכא למימר על כל הצבור שהם עניים ואין להם על מה שיסמוכו בודאי שאין יכולים לכתחי' למכור ואפילו בשביל פ"ש אמנם בדיעבד שכבר מכרו יכולין להוציא הדמים בשביל פ"ש אפי' אפשר בע"א:
עוד ראיתי להש"ך שכ"כ משם רבו דודאי ס"ת מותר למכור לצורך פ"ש משום דכל היכא דקאי בקדושתיה קאי וכו' וסיים וכתב שאם עפ"ז דברי הב"י נכונים וכ"נ נכון הוא ובשטה זו הלוך הלך הר' מחנה אפרים בה' צדקה סי' י"ב שכתב וז"ל אם יכולים למכור רמונים וכו' לכאורה וכו' דהוי עלוייא וכו' עש"ב כל לשונו ולע"ד יראה שהמעיין בסדר דברי מרן בש"ע א"ח סימן קנ"ג יראה דפליג על ס' זו שהרי בתחילה כת' מוכרים ב"ה להספקת תלמידים וכו' ואחר כך פירש והא דב"ה נמכר הני מלי של כפרים וכו' ובסעיף ט' פירש כשמוכרים אנשי כפר ב"ה יכולים למכרו ממכר עולם וכו' חוץ ממרחץ וכו' הרי מפשט דברים הללו יראה דס"ל דיכולין להוציא ב"ה חולין ביד הלוקח חוץ מ"ד דברים כשרוצים למוכרו להספקת תלמידים ובודאי דכ"ש לפ"ש וא"כ הה"נ רמוני כסף שנתבאר לעיל בדברינו שדינם שוה לב"ה שיכולין ולין להוציאם לחולין בשביל ת"ת ופ"ש ומה שנ"ט הר' מ"א לס' זו דבמאי תפקע הקדושה לא ידענא מאי קאמר שהרי הקדושה פקעא וחיילא אדמים כמו ב"ה שהוא יוצא לחולין והקדוש' חיילא אדמים ואף על גב שהמעות קדושה חיילא עלייהו יכולים להוציאם בת"ת דהוי עלוייא וכ"ש פ"ש ומה שהכריח לזה מדברי הרא"ש ע"ש אנכי הרואה שמדברי הרא"ש בתשו' משמע להפך שהרי בתחי' כתב וכיון שמוכרים ספרים ללמוד תורה כ"ש פ"ש וכ"ש מעות שהתנדבו לצורך ב"ה ומשום הזמנה אין לאסור וכו' ע"ש הרי שאפי' ב"ה דחיילא קדושה עילויה מתיר למכור אותו ולהוציאו לחולין כדי ללמוד תור' מק"ו דס"ת וא"כ מה שסיים וכתב במעות ומשום הזמנה אין לאסור וכו' לאו למימרא דאם חיילא קדושה על המעות אין יכולים להוציאם בת"ת אלא קושטא דמלתא קאמר דבמעות אין בהם קדושה כמו ב"ה וכ"ש הוא שיכולים להוציאם בת"ת אבל ודאי אה"נ אף אם חיילא קדושה עלייהו יכולים להוציאם בס"ת כמו ב"ה ואין לדחות ולומר דהא דמתיר הרא"ש למכור ב"ה מק"ו דס"ת היינו היכא שאין מוציאין אותו לחולין דומיא דס"ת שהרי מתחלת דבריו כת' דכיון שמוכרים ב"ה ליקח ספרים כ"ש שמוכ רים אותה ללמוד תורה וכשמוכרי' ב"ה ליקח תורה וספרים בודאי הדין הוא שמוכרים אותם לחולין וכמו שנתבאר להדייא בדברי הטור ומרן בש"ע וא"כ בודאי דומה לזה קא יליף מק"ו שמוכרים ב"ה לחולין ללמוד תורה באופן דמדברי הרא"ש אין ראיה לס' זו ואדרבה מסתמיות דבריו מש' איפכא ואין לנו אלא תירוץ הש"ך לפסק הלכה לדעת מרן וממנו נקח להורות את הדרך אשר ילכו בה וכפי מה שנתבאר לעיל כנלע"ד ברור:
איברא דלכאורה יראה דכל זה לא שייך בנ"ד דודאי ארם צובה יע"א דין כרך יש לה ובגמ' אמרינן על מתני' ל"ש אלא ב"ה של כפרים אבל של כרכים כיון דמעלמא קא אתו לה לא מצו מזבני דהו"ל דרבים ופי' רוב המפרשים ומכללם הרמב"ם והרא"ש דאפי' בנו אותה בני הכרך משלהם אפ"ה אינם יכולים למוכרה מפני שהם בונים אותה ע"ד כל העולם והרי הם כמקדישים אותה לכל העולם וכן פסק מרן בש"ע וכתב הר"ן ומסתבר' וה"ה לכל מה שנשנ' במשנתנו כגון תיבה וכו' וכן פסק הש"ע אם כן לכאורה נראה דהה"נ רימוני כסף כנ"ד שדינם כמו ב"ה ואם כן אפי' אם מכרו אותה זט"ה במא"ה שהרי הם מוקדשים לכל העולם ולא בדידהו תליא מלתא . והנה לכאור' יש לדקדק בדברי הר"ן שהרי תיבה ומטפחו' כל היכא דקיימי בקדושתייהו קיימי ואמאי אינם יכולים למוכרם בני הכרך והרי אינם מפקיעין אותם מקדושתם במכירה זו ודוקא ב"ה שמוכרים אותה והיא יוצאה לחולין ביד הלוקח להשתמש בה איכא למימר שאינם יכולים בני הכרך למכור שאינו שלהם אבל תשמישי קדוש' שבכ"מ בקדושתייהו קיימי אמאי אינם יכולים למכור ואפי' נימא דהר"ן פליג עם הרמב"ן ואית ליה דאף תשמישי קדוש' יוצאין לחולין ביד הלוקח עדיין קשה מספרים וס"ת דודאי כל היכא דקיימי בקדושתייהו קיימי אמנם התי' מבואר לזה דאע"ג דכל הני תיבה וספרי' כל היכא דקיימי בקדושתייהו קיימי מ"מ כיון דהם מוקדשי' לרבים אינם יכולים להפקיע קדושת רבים מעליהם ולמכרם ליחיד ואפי' לבני כפר שאינם קדושים לכל העולם כמו שהיו בתחי' שהיו מוקדשים לכרך שהיו קדושים לכל העולם אבל אם רוצים. בני הכרך למוכרם לכרך אחר בודאי גם הר"ן מודה שיכולים למוכרם והה"נ בבית הכנסת וכן בא הדבר מבואר להדיא בדברי הר' המבי"ט ח"ב סימן כ"ח אמנם מ"ש בתחילת דבריו דה"ט משום שהם בונים אותה וכו' לא שייך אלא כשהם מוכרים אותה לחולין דנתפס קדושת בדמי המכירה דבריו תמוהים שהרי מה שחלק תלמודא בין כפרים לכרכים הוא על מתני' שמכרו זט"ה שלא במא"ה ובזה אין יכולין להוציאו לחולין כמו שכת' לעיל מכל הפוס' ותו קשה שהרי מטפחות והספרים אינם יכולים למוכר' לחולין ואפ"ה כת' הר"ן ז"ל שאינם יכולים בני הכרכים למוכרם כמו ב"ה אמנם מה שיראה לע"ד מדברי הר"ן הוא דמ"ש דאין בני הכרכים יכולים למכור ב"ה ומטפחות וס"ת אלא דוקא לרבים שהם בני כרך כמותם שעדיין תשאר קדושת רבים עליהם וא"כ לכאו' גם הרמוני כסף כן הדין אמנם אחר החפוש ראיתי להרב פרח מטה אהרן ח"ב סי' נ"ה שהיה נדון שלו כנ"ד שרצו למכור רימוני כסף וכ' שלא נאמר חלוק זה דבין כפרים לכרכים אלא דוקא לאותם דברים שנשנו במשנה כמו ב"ה ותיבה וכו' אבל רמוני כסף דלנויי ס"ת נעשו ואין הנאה וכבוד זה לאורחים המתפללים שם אלא לתושבי העיר ומעקרא אינם עושים אותם לכבוד האורחים וכו' וסיים וכתב ולפ"ז יכולין למכור אותם זט"ה במא"ה זת"ד עש"ב:
עוד ראיתי להר' הנז' שדן את הדין עפ"י דברי הרב משאת בנימין הביאם המג"א בס"ק י"ז עש"ב איכו השתא גם באר"ץ יע"א עינינו הרואות שאין באים סוחרים להתיישב תדיר לסחורה אלא דרך עראי הם באים הוי דינא ככפר וא"כ חזר הדין למש"ל דאם מוכרים אותם בהסכמת כל העיר יכולין להוציאם לחולין ויפרעו חובותם מן הדמים אבל אם רוצים למוכרם זט"ה שלא במא"ה או איפכא לכתחי' אינם יכולים למכור אותם אפי' אם רוצים להוציא הדמים בדבר עילוייא כגון ת"ת ופ"ש כל היכא דאפשר בענין נין אחר שיגבו מן הצבור אבל בדיעבד שכבר מכרו אותם יכולין להוציא הדמים בפ"ש וכיוצא דהוי דבר עילוייא אבל להוציא המעות לחולין ישתקע הדבר ולא יאמר נשאר לנו לבאר מה שנוהגין הצבור שממשכנים הרמונים והתיקין על חובותם הנה ראיתי להרב מחנה אפרי' שכתב וז"ל ולכאו' דטעות היא בידם דאפי' זט"ה במא"ה וכו' אבל אגורי ומשכוני אסיר אבל מדברי הרמב"ם וכו' נראה דכל שאין מוציאם לחולין שרי ה"נ שרי למשכוני וכו' ודוקא לגוי אסור משו' שנוהג בהם בזיון עכ"ד עש"ב והרואה יראה דמדברי התו' נמי משמע דהכי ס"ל ע"ש בדבריהם אמנם מרן בב"י בסי' קנ"ג כתב על דברי התו' הללו אבל לא ראיתי לאחד מהפוסקים שחלק בכך משמע דס"ל דאפי' ממשכנים ב"ה לרבים להתפלל בו אסור וטעמא דמלתא יראה לע"ד דס"ל דאף על גב דבקדושתיה קאי אצל הרבים כמו שהיה שמתפללין בו אפ"ה אסור משום דשכירות ומשכנתא גופייהו הם זלזול בדברי קדושה שאינם עושים דברים אלו אלא בחולין וכן יראה להדיא מדברי אורחות חיים בשם בעל ההשלמה הביאם מרן בסי' קנ"ג ומוכרחי' אנו לפרש הטעם כמ"ש:
וא"כ מה שהביא הרב מחנה אפרים ראייה מדברי הרמב"ם בודאי שדחוייה היא דדוקא מכר יכול למוכרה לנהוג בהם קדושה ולאשתמושי בדמייהו אבל אגורי ומשכוני י"ל דגם הרמב"ם מודה שאסור דזה הוי זלזול וכמו שכתבנו וכמ"ש הארחות חיים לא נשאר לנו כי אם דברי התו' והרי מרן פליג עלייהו מסתמות כל הפוסקי' ז"ל גם הב"ח דחה דברי התו' ע"ש ובודאי דלענין הלכה אנן בתריה דמרן גרירנן:
וממוצא דברים הללו צריכים אנו לפרש דמ"ש מור"ם בהגה ודוקא בדרך שמורידין אותם וכו' היינו דוקא לענין שאלה אבל להשכיר ולמשכן אסור דהא דברי מור"ם לקוחים מדברי אורחות חיים שהביא הב"י ושם מבואר להדייא דאסור וראיתי להמג"א שהביא דברי התו' וכו' וכ"כ הב"י מדסתמו הפוסקים עש"ב יראה מדבריו שהבין דברי מור"ם דלאו דוקא להשאיל אלא ה"ה לאגורי ולמשכוני מותר כל שאינו מפקיעם מקדושתם ודבריו תמוהים וכמו שנתבאר דדוקא שאלה מותר אבל למשכן אסר הא"ח להדייא גם מ"ש וכ"כ הב"י מדסתמו הפוסקים לא ירדתי לסוף דעתו בזה דכוונת הב"י מבוארת דכוונתו שרוצה להחמיר ולאסור אפי' דרבים לרבים לא להקל מדברי התו' אתא וכמו שנתבאר זהו מה שעלתה במצודת שכלי להלכה ולמעשה:
נאום יצחק בכ"ר שבתי ס"ט זלה"ה: