אור ברסלב
שות מר ואהלות חשן משפט › שאלה לה

שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי

חשן משפט · שאלה לה

שאלה לד

יעקב שהיה מוחזק מאבותיו לכתוב שטרי כתובות ושידוכין לק"ק מסתערבים יזיי"א ומת יעקב ועמדו ראובן ושמעון בניו וחלקו החזקה הנז' וראובן לקח חזקת שטרי כתובות ושמעון לקח שטרי שידוכין ואחר שחלקו ראה שמעון שלא עלה חלקו כחלק אחיו כי אחיו בכתובו' היה מרויח יותר והיה מריב עם אחיו בזאת החלוקה ולא עלתה לו ארוכה ואח"כ מת ראובן ובא לוי בנו והחזיק בכתובות כאשר היה אביו נוהג ושמעון הנז' גם עם לוי בנו של אחיו היה מריב עמו על החלוקה הנז' ויום אחד נתרצה לוי עם שמעון בכתובות אלמון שאינו שידוכין וגם בחור. שלא עשה שידוכין שיחלוק עמו בכתובות הנז'. וכתב לו לוי שטר בחיוב ובקגו"ש וש"ח שמעתה ומעכשיו אני מחייב עצמי לחלוק עם שמעון בכתובות אלמון וגם בחור שלא עשה שידוכין בכל מה שירויחו מהכתובה ההיא חלק כחלק יאכלו והלכו על זה האופן זה כמה שנים ואח"כ מת שמעון ועמד בנו יהודה והחזיק במקומו וגם בחזקה הנז' היה חולק עם לוי כמו שהיה עם אביו מבלי פוצה פה ומצפצף ונתנהג עמו בזאת החלוקה קרוב לשנה והן עתה לסיבת מה טען לוי כי איני חולק עמך בחזקה הנז' כמנהגנו כי לא נתחייבתי אלא לאביך ולך אי אפשי ליתן ואף שלא כתבתי בשטר שלא נתחייבתי אלא דוקא כל ימי חייו של מר אביך מ"מ הא נמי לא כתבתי שאחלוק בחזקה הנז' גם עם באי כחו ואם תשאלהו ללוי א"כ למה חלקת עם יהודה זה קרוב לשנה מאחר שאתה יודע שלא נתחייבת כ"א לשמעון ולא ליאודה בנו לא היה בפיו מענה והן עתה יהודה ועוד לקרא אם יש ממש בדברי לוי או לא ויבוא שכמ"ה:

תשובה איתא בפ' מי שאחזו דף ע"ד תניא ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת נתנה אין זקוקה ליבם לא נתנה זקוקה ליבם רשב"נ אומר נותנת לאביו או לאחיו או לא' מן הקרובים ע"כ לא פליגי אלא דמר סבר לי ולא ליורשי ומ"ס לי ואפילו ליורשי ע"כ בגמ' ודקדק מהראנ"ח ז"ל בח"א סימן ס"ו וז"ל י"ל אמאי איצטריך לומר נותנת לאביו או לאחיו או לא' מן הקרובים לא הו"לל אלא נותנת ליורשים סתם לכן נר' לומר דתלמודא דידן סבר דע"כ לא פליגי ת"ק ורשב"א אלא אם נותנת לאביו או לאחיו אבל אם נותנת לבנו כ"ע מודו דלי ואפילו לבני משמע דברא כרעא דאבוהי והיי' דנקט ת"ק נתנה אינה זקוקה ליבם לא נתנה זקוקה ליבם משמע דשלא במקום בן מיירי אבל אי איכא בן יהבה לבן אבל אי ליכא בן נתנה אין זקוקה ליבם לא נתנה זקוקה ליבם ורשב"ג פליג אהא ואמר דלאו דוקא בן אלא נותנת לאביו או לאחיו או לא' מן הקרובים דלי ואפילו ליורשי משמע כדס"ל ת"ק לגבי בן אבל לגבי שאר יורשים לי ולא ליורשי וכו' זה נ"ל חילוק נכון בסוגיא איני מוצא בו שום חסרון אלא שלא פי' הגדולים ולפ"ז יוצא לי דהבן לכ"ע לי ואפילו ליורשי משמע ולפ"ז אפשר לומר כן בבן הבן גם כן דבני בנים הרי הם כבנים ע"ש וראיתי למהרי"א בספר שארית יעקב פרשת בהעלותך שהקשה על דברי מהראנ"ח וז"ל ואנכי תולעת דבריו נפלאו ממני דאיך כתב שזה ענין נכון איני מוצא בו שום חסרון ולא זכר שר הסוגיא דבפרק המפקיד אהא דאמרינן ש"ח שחייב שבועה שלא פשע אם אמר אני משלם ואיני נשבע אם נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לנפקד ופרכינן דהיאך הקנו לו הבעלים הך כפילא והא אין אדם מקנה דשלב"ל ופרקי' נעשה כאומר לו לכשתנגב פרתי ותרצה לשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו ועלה איבעיא לן התם אם מת הנפקד ולא אמר הריני משלם ושלמו בנים מהו שיקנו הכפל מי אמרינן מצי א"ל כי אקנאי כפילא לאבוכון דעביד לי נייחא דנפשאי לדידכו לא ל"ש ולא אפשיטא ופסק הרמב"ם פ"ח מהלכות שאלה דאם תפס המפקיד אין מוציאין מידו הבנים ולפי דעת מהראנ"ח דלשון לך. אינו מיעוט לבנים דברא כרעא דאבוהי מאי מספקא ליה להש"ס דילמא מצי א"ל כי אקנאי כפילא לאבוכון לדידכו לא אלא ע"כ משמע ליה להש"ס דאף על גב דברא כרעא דאבוהי מ"מ כל דאיכא למיתלי ולומר שמא לאבוהון דעביד ליה נייחא דנפשיה אקני ליה לדידהו לא אקני אמרינן ולא זכו בו ואם תפס המפקיד לא מפקינן מיניה עכ"ל ולי הדל נ"ל דלא חילק מהראנ"ח דבבן אמרינן לי ואפילו לבנו משמע משום דברא כרעא דאבוהי אלא כההיא דגיטין דנתן לה גט ע"מ שתתן ר' זוז ואמדינן דדעת האב לגבי בנו שהוא כמותו והוא כאחד מאיבריו ודאי שדעתו שתתן המעות בין לו ובין לבנו לפי שרוצה שיזכה בנו במקומו וכך אמרינן דעת האב שרוצה בזה ודבר זה אנו רואים בחוש הריאות שאם אדם יורש אותו בנו אין לך שמחה גדולה מזו ואילו יירשנו אחר ואפילו אחיו אין צרה כיוצא בה וה"ה בן הבן שהוא כמו בנו אבל ההיא דהמפקיד רוצה להקנות להם הכפל לבעלים אז אמרינן כי יש מקום לומר שלא הקנה להם הכפל אלא לאביהם שעשה לו נח"ר בשמירתו אבל לגבי הבן שלא עשה הוא שמירה לבעלים לא הקנו לו הכפל או דילמא ל"ש ר"ל שנמוד דעת המפקיד שאף לבנים מקנה כפילא בשביל אביהם שעשה לו נח"ר בשמירתו אבל ודאי היכא דהאב הוא המקנה כההיא דגיטין שא"ל הכי זה גיטיך ע"מ שתתני ר' זוז אז אמרינן שגם. לגבי בנו רוצה הוא שתתן ותהא מגורשת ואם כנים אנחנו בזה סרה מהר ג"כ תלונתו בספר קהלת יעקב בדף קמ"ח שכתב וז"ל. ואני תמיה עמ"ש מהראנ"ח והוא חילוק נכון אלא שלא פי' הגדולי' ואדרבא הפך מזה משמע מדבריהם דמרן ז"ל בסימן ר"נ מחו' י"ד כתב בשם הרשב"א דהאומר שרה זו נתונה לך ע"מ שתתן לי ר' זוז ומת בניו של המקבל נותנים לו לאחר מותו שלא היתה ההקפדה שיתן הוא אלא שינתנו ע"כ ולפי דברי מהראנ"ח התם בבניו ממש היה הנדון ומאי אירייא שלא היתה ההקפדה ותיפוק ליה דאפילו את"ל דלשון תתן הקפדה מ"מ ברא כרעא דאבוהי הוא וגם הקשה עליו מההיא שכתב מרן משם חזה התנופה שם מחודש' י"ד שאם כתב בשטר שישתמש שמעון ואשתו בחצר מעתה ועד עולם אם מת שמעון לא זכו בניו בדירה דלשון שמעון ואשתו הוי מיעוט בניהם אחריהם ולא זכו בניו בדירה הוי תיובתיה דהא לא זכו בניו בדירה קאמר עכ"ל:

ועפ"י דברינו ל"ק דההיא דהרשב"א שמת המקבל מתנה אז אמרינן שלא הקנה הנותן לבניו אחריו אלא לו דוקא דמסתמא לא נתן לו המתנה אלא לפי שיש לו איזה אהבה עמו אבל לבניו אחריו לא הקנה להם וכן ההיא דס' חזה התנופה שהביא מרן ז"ל שנתן להם אחד מתנה אז אמרינן דלו הקנה ולאשתו אבל לבניו אחריו לא אבל ודאי דאם אביהם נתן מתנה לאחר וא"ל ע"מ שתתן ר' זוז ומת הנותן מתנה זכו בניו אחריו משום דברא כרעא דאבוהי ובמקום אביהם קיימי ולא מטעם משום שלא היתה ההקפדה דאדרבא מדברי הרשב"א אפשר לדקדק בהיפך דמדכתב ומת המקבל מתנה ובניו זוכים משום שלא היתה ההקפדה משמע דאם מת הנותן מתנה ובאו בניו לזכות בר' זוז זוכים לפי שהם כרעא דאבוהי ובמקום אביהם קיימי ואפשר עוד לומר דהן אמת דאפילו שאין אביהם מקנה להם אלא איש אחר שמקנה להם אפ"ה בזה ג"כ אמרי' ברא כרעא דאבוהי ודעת הנותן להקנות אף לבניו אחריו ומאי דאמרינן לי ולא ליורשי אמרי' ג"כ אתה ולא יורשיך ונוכל לת' ההיא דפרק המפקיד דאדרכא יש לדקדק ממנה כס' מהראנ"ח דאם באמת דלא אמרי' ברא כרעא דאבוי אלא לי ולא ליורשי ואפילו בבן אם כן אמאי איצטריך דמצי א"ל כי אקנאי כפילא לאבוכון דעביד לי נייחא דנפשאי אבל לדידכו לא לא הו"ל אלא שלמו בנים אין קונים. את הכפל לפי דקי"ל לי ולא ליורשי וגם כן קי"ל אתה ולא יורשיך ואמאי מספקא להו בש"ס ועוד אף את"ל דקי"ל לי ואפי' ליורשי עכ"פ פליגי תנאי בהא ואמאי מספקא ליה בש"ח אלא ודאי נראה דהספק נפל בכאן לפי דקי"ל ברא כרעא דאבוי והבן קם תחת אביו לפי שהוא גופו ולי אפילו ליורשי בבן דוק' משמע וע"ז נפל הספק דאימא דהא דאמרינן לי ואפילו. ליורשי בבן דוקא היכא שנתן לו מתנה בלתי שעשה לו שום טובה ועכ"ז נתן לו מתנה וא"כ כיון שנתן לו מתנת חנם מסתמא לא חשיבא בעיניו המתנה ולא נחית לחלק בין בנו להמקבל אבל אם עשה לי שום טובה וע"ז הטובה נתן לו מתנה כההיא דהכא אפשר לומר כי אקנאי כפילא לאבוכון דוקא דעביד נייחא לנפשאי ולא מתנת חנם לדידכו שלא עשיתם לי טובה לא או דילמא ל"ש דבין שעשה לו טובה ובין שלא עשה. לו טובה דין אחד להם דבבן אמרינן לי ואפי' ליורשי ואסיק בתיקו וגם למה שהקשה על הרשב"א בההיא דשדי נתונה לך ע"מ שתתן ר' זוז ומת בניו של המקבל נותנים שלא היתה וכו' והקשה עליו דמסוגיא זו נראה דהכא דקא"ל לכשתרצה לשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו דכל עיקרו משום הפסד בהמתו ואפילו הכי מצי א"ל לבניו כי אקנאי כפילא וכו' ואע"ג דאינהו נמי בעו לשלומי והיכי כתב שלא היתה ההקפדה וכו' ע"כ וע"פ מ"ש ל"ק דהכא דנסתפק לי משום ששמר לו שמירה מעולה ומשו"ה מצי א"ל כי אקנאי כפילא וכו' וגם הרשב"א בעצמו הובאו דבריו בש"מ כתב וז"ל דהא המפקיד לא אקני פרתו ממש אלא דנעשה כאומר אמרו לומר דלב ב"ד מתנה בכך משום דירדו חכמים לסוף דעתן של בריות דכל דאית ליה בהמה או כלים ביד שומר ניחא ליה דלא נטרא בבי דינא וליקנו שומרים כפולא דאתי מעלמא ע"ש:

ש

וא"כ ודאי גבי שומר דכיון דכולא אומדן דעתא ולא שנתן לו ממש אז אמרינן דעתיה דוקא לשומר דעביד ליה נייחא דנפשיה הקנה לו הכפל אבל לבניו לא אבל בנדון הרשב"א דנתן לאביהם מתנה בפי' אמרינן דבין להם ובין לאביהם נתן המתנ' ומה שאמר שיתן לאו דוקא אלא ר"ל שינתנו וגם למה שהק' הק"י על מהראנ"ח מההיא דהרשב"א שהבאתי לעיל י"ל דהן אמת דלפי דברי מהראנ"ח אין צריך לטעם זה דכיון דהם בניו הרי ברא דאבוי אלא דנקט הרשב"א טעם זה כדי שלא תחלק בדין זה בין בניו לשאר יורשים דאפי' בשאר יורשים נמי כעין נדון זה בניו. של המקבל נותנים ומשו"ה נקט טעם זה אפי' דהתם דבניו ממש איירי וגם מה שהק' שם מההיא שכת' מרן שאם כתוב בשטר שישתמש בו שמעון ואשתו מעתה ועד עולם ואם מת שמעון שלא זכו בניו בדיר' דלשון שמעון ואשתו הוי מיעוט ע"כ ול"נ דודאי ברא כרעא דאבוהי אלא הכא שאני לפי שיש יתור דלמאי איצטריך לו' שמעון ואשתו דפשיטא שאשתו דרה עמו זוכה במתנ' שכל מקום שהולך ביתו עמו וכי ס"ד שישב לבדו בבית בשביל המתנה ואי לאפוקי שאר יורשי' דלא זכו במתנ' הנז' גם זה פשיטא שלא ירשו כלום דהא קי"ל לי ולא ליורשי אלא ודאי. מדהזכיר שמעון ואשתו לאפוקי בא שדוקא שמעון ואשתו יזכו אבל בניו. לא ואדרבא נר' דיש סייעתא מזה לדברי מהראנ"ח דאם איתא דלי ולא ליורשי בין בבן בין בשאר יורשים אם כן אמאי איצטריך מיעוטא דאשתו דאפי' לא יש מיעוט אלא שמעון סתם כיון דקי"ל לי ולא ליורשי ואפי' גבי בן ממילא משמע דהבנים אין יורשים הדירה אלא ודאי מזה נרא' דלפי דקי"ל ברא כרעא דאבוהי והבנים יורשים הדיר' משו"ה הוצרך לו' שמעון ואשתו כדי למעט הבנים אבל בלא"ה לא היו מתמעטין הבנים ובהיותי בזה ראיתי להר' פמ"א ח"א סי' ז' כת' וז"ל ונ"ל דאפי' לא היה כתו' שישתמשו שמעון ואשתו בחצר מעכשיו מעתה ועד עולם אם לא הזכיר אשת שמעון היו זוכים הבנים בתשמיש החצר לפי שהתשמיש דבר מסויים הוא וכבר כתבנו דאם שייר דבר מסויים יורשיו יורשים אותו ע"כ וא"כ מדבריו אלה נר' דדוקא הכא שיש מיעוט דאשתו משו"ה לא זכו הבנים. וא"כ לפי דברי מהראנ"ח היו זוכים אילו לא יש מיעוט דאשתו מצד דברא כרעא דאבוהי ואם כן מזה מוכח דאזיל ומודה כדברי מהראנ"ח אלא שדברי הפ"מא לא זכיתי להבינם דאיך כ' דהתשמיש הוי דבר מסויים והרוא' ירא' בהריב"ש סימן רנ"ז שכת' להדיא דהתמיש הוי דבר שאינו מסויים שכ' וז"ל אבל אם אינו משייר דבר מסויים אלא במה שמכר משייר איזה תשמיש ע"ש:

הרי להדיא דהתשמיש הוי דבר שאינו מסויים וכ"כ מהראנ"ח בסי' פ"ח וא"כ ק' דאיך כת' דהתשמיש הוי דבר מסויים עוד ראיתי להק"י שהק' עוד על דברי מהראנ"ח מהא דאיתא בב"ב פ' המוכר את הבית דף ס"ג דאמרינן התם בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שהמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לי ולבני מת יתן לבניו ופי' רשב"ם אבל אם לא פי' לי ולבני אינו מוריש כדבר זה זכותו לבניו דכיון דמשום יתור לשון הוא דאמר דשייר מקום מעשר די לנו אי אהני יתורא למאי דפי' דהיינו לעצמו ע"כ והק' עליו וז"ל ומדלא קאמר שאם לא פי' אינו מוריש לבניו זכותו משום דלשון מעשר א' שלי מש' לי ולא ליורשי ש"מ דס"ל דהכא דבבניו ממש עסקינן בניו נמי בכלל דברא כרעא דאבוהי עכ"ל:

והרואה ירא' דדבריו מעלומי העין ולא ידענא מאי קא' בלתי שנא' דט"ס נפל בדבריו וכצ"ל ומדקא' שאם לא פי' אינו מוריש זכותו לבניו משום דלשון מעשר א' שלי מש' לי ולא ליורשי ש"מ דלא ס"ל דהכא דבבניו ממש עסקינן בניו נמי בכלל משום דברא כרע' דאבוהי כמ"ש מהראנ"ח ואם זה כוונתו להקשות יש לתרץ לזה עפ"י מה שראיתי להרמ"ה בחי' לבתרא שכת' וז"ל וה"מ גבי מעשר דכי שיירי' למקום מעשר לאו לגמרי שיירי' דאם כן במה נפיק האי לוקח ידי חובתי' מחובת מעשר אי בהאי מעשר דיהיב ליה ללוי כי קא יהיב ליה פירי דההוא פיסקא דארעא דשיירי' לוי לנפשי' הוא דיהיב לי' אלא ע"כ כיון דכי שיירי' למקום מעשר למיפק ביה האי לוקח ידי חובתי' הוא דשיירי' ולאו לגמרי שיירי' אלא שיעבוד בעלמא הוא דשייר בי' וטובת הנא' אינ' ממון להוריש' לבניו אלא היכא דשיירא לבניו בפי' אבל היכא דשייר מידי לגמרי הו"ל ממון להורישם לבניו ואף על גב דלא אמר לבני אם מת ירתי לו בניו עד כאן. אם כן משמע מדבריו אלה דוקא גבי מעשר לפי שהוא טובת הנאה ואינה ממון להורישם לבניו משום הכי דוקא אם פי' אבל במקומות אחרים ודאי שהם יורשים מקומו אעפ"י שלא פי' ואדרב' אפשר דיש סייעתא מזה לדברי מהראנ"ח מדברי הרמ"ה שכתב אבל שייר מידי לגמרי הו"ל ממון להוריש' לבניו ואע"ג דלא אמר לבני אם מת ירתי לה בניו ובודאי דהטעם הוא כמ"ש מהראנ"ח. והנה אף לדברי רשב"ם ל"ק ולא מידי דדוקא הכא ושיש לישנא יתיר' ועיקר התנאי אינו כלום דכיון דאין אדם מקנ' דשב"ל וכיון שהוא עשה התנאי די לנו אי אהני יתורא למה שפי' דהיינו לעצמו דוקא ולא לבניו אבל במקום שלא יש לישנ' יתיר' והוא התנ' ודאי שזוכים בניו אחריו וכדברי מהראנ"ח:

ולפי זה נוכל לו' דלא כמ"ש לעיל שט"ס נפל בדברי הק"י אלא הכי כוונתו ומכאן יש יש לדקדק כדברי מהראנ"ח מדלא קאמר שאם לא פי' אינו מוריש לבניו זכותו משום דלשון מעשר א' שלי משמע לי ולא ליורשי וכו' וכוונתו. דאם איתא שאף בבנים אמרינן לי ולא ליורשי אם כן כך הו"ל ע"מ שהמעשר א' שלי ולא פי' בניו אינו מורישו לבניו ואם אמר בפי' לי ולבני בניו יורשים זכותו אלא ודאי משמע שמוריש זכותו לבניו אפי' שלא פי' אלא הכא דוקא משום לישנא יתירה בעינן דוקא אם פי' וכדאמרן אלא שזה נרא' לי דוחק בדבריו:

והנה עפ"י דברי הרמ"ה הנז' הנה מקום אתי ליישב תמיהת מרן למה שמקש' בכ"מ פכ"ג מהלכות מכיר' ה"ד עמ"ש שם הרמב"ם שאם מכר אילן לא' ופירות לא' לא שייר מקום מפירות ואין לאחר כלום אבל מכר אילן ושייר פירותיו לעצמו הרי שייר מקום הפירות אף עפ"י שלא פי' דלגבי עצמו בעין יפה הוא משייר וכתב מרן בכ"מ דנרא' דס"ל לרבי' דשייר לעצמו וירשו בניו או יורשיו אחריו וק' לי ברייתא דבן לוי שמכר שדה ע"מ שהמעשר א' שלו דאיתא בפרק המוכר דאם לא אמר לי ולבני אין בניו יורשים זכותו ופסקו דבי' פ"ו מהלכות מעשר ותי' שסמך רבי' עמ"ש ע"ש:

ועל פי דברי הרמ"ה ל"ק ולא מידי דבן לוי שאני דלא שייר אלא שעבודא בעלמא וטובת הנאה הוא דשייר וטובת הנאה אינ' ממון להורישה לבניו אלא א"כ פי' אבל היכא דשייר מידי לגמרי כההיא דכתב הרמב"ן ודאי דממון הוא להורישה לבניו ואע"ג דלא אמר לבני והר' מחנה אפרים בהלכות זכיה סימן כ"ג תי' לקו' מרן וז"ל ולעד"ן דרבי' מיירי במכר לו אילן חוץ מפירותיו ולא הוצרך לומר לי וע"כ לא אמרינן ולא ליורשי אלא בהתנה ואמר לי דבתנאי לי ולא ליורשי משמע ע"כ. ולי הדל אחרי הס"ר נראה דדבריו הם הפך דברי הריב"ש שכתב בסימן רנ"ז וז"ל והוא שכל מי שמוכר או נתן לאחר ומשייר לעצמו במכירתו או במתנתו איזה דבר אם משייר דבר ידוע ומפורסם כגון שנתן שדה ושייר אילנות לפניו או ששייר בית בבירה גדולה או שמכר בית וא"ל ע"מ שדיוטא העליונ' שלי בכגון זה יורשיו כמוהו אף על פי שלא פי' ע"כ:

הרי להדיא בההיא דדיוטא אעפ"י שאמר שלי . אפ"ה בניו בכלל ואיך כתב דמילת לי הוי מיעוטא ואין בניו בכלל ואין לחלק ולומר דמילת שלי לחוד ומילת לי לחוד דז"א דהא בגמ' בב"ב משמע דאין לחלק בהכי ועוד קשה לי עלי מדברי מרן שהרי כתב בכאן ומדסתם ולא פי' נר' שיורשיו כמוהו וא"כ גבי דיוטא נמי נראה ג"כ דסתם רבי' ולא פי' ומשמע דיורשיו בכלל והתם קתני ע"מ והתם קתני ע"מ שדיוטא העליונה שלי ואיך כתב הוא ז"ל דמילת לי הוי מיעוט ובעיקר דברי הריב"ש יש בהם מן הדיוק במה שכתב גבי דיוטא שאם מכר בית על מנת שדיוטא העליונה שלו בכגון זה יורשיו כמוהו אף עפ"י שלא פי' שהרי הוא כאילו לא נכנס כלל בכלל המכירה המשוייר אלא כל אחד חלוק לעצמו המכור לבד והמשוייר לבד ע"כ וק' לי דאם כן כששאלו בש"ס גבי דיוטא דמאי קמ"ל ותי' לו רב זביד שאם רצה להוציא בה זוזין מוציא הול"ל דקמ"ל דדיוטא העליונה שלו ויורשיו יורשים ' הדיוטא וטעמא לפי שמכר דבר מסויים ומש"ה יורשיו כמוהו ואין זה דומה לבן לוי שמכר שדה לישראל ע"מ שהמעשר שלו דאין בניו בכלל דהתם שאני לפי שמכר דבר שאינו מסויים ואפש' דהא מילתא דפשיטא היא כיון דמעיקרא אמרי' דלא נכנס המשוייר בכלל המכירה וכאילו לא מכר אותו מקום ודאי שיורשיו כמוהו:

וראיתי להרב החבי"ב בסימן ר"ז הגהב"י אות ג' שנשאל על יתומה שהיתה. סמוכה אצל אמה והיה ליתומה בית אחד ואם היתומה השכירה הבית הנז' לראובן בעד שתי שנים והתנית עם ראובן שאחר עבור ב' שנים אם ירצה ראובן לשבת בבית בסך הנז' הרשות בידו ומת ראובן ורוצים היורשים שלו לזכות באותו זכות ולדור בבית הנז' והשיב דיכולי' האם והבת לסלק היורשים הנז' מהשכירות והביא ראיה מדברי הריב"ש שכתב דבדבר שאינו מסויים אמרינן לי ולא ליורשי וסיים ואעפ"י שיש לחלק בין נדון דידן לנדון הריב"ש דבנדון הריב"ש הוא בתנאי ששייר לעצמו דכל לגבי דידיה בעין יפה הוא משייר ונ"ד אם זיכה ליורשים או לא גם מדברי מהרי"ו בסימן יו"ד חולק על הריב"ש מצאתי ראיתי להראנ"ח בסימן פ"ח שהוא כנ"ד למד כן מדברי הריב"ש לנדון שלו דלו ולא ליורשיו ואף עפ"י שלבסוף רצה לחלק בין נדון דידיה לנדון הריב"ש החילוק שחלקתי הנה מסיק שם הרב דכל שיש שם ספק יד ראובן על העליונ' שהחצר בחזקתו ועל היורש להביא ראיה והנה דברי הרב החבי"ב וגם דברי הראנ"ח באו כס' החתום וכבר עמד עליהם מו"ר בספר קרבן אשה דף ג"ן שהקשה וז"ל ותימה כיון דנדון הריב"ש במשייר לעצמו דקי"ל כל לגבי דידיה בעין יפה הוא משייר ואפ"ה פסק דאין יורשיו כמוהו כ"ש במשייר לאחרים וא"כ מה הוק' לו מדברי הריב"ששאדרבא דברי הריב"ש הוו סייעתיה ע"כ:

ולעד"ן לפ' דברי מהראנ"ח וממילא יתפרשו דברי ה' החבי"ב והוא במה שכ' ומ"מ עדיין נשאר לחלק בין נדון שלנו שהספק אם זכה הזוכה לו וליורשיו או לא ור"ל דבשלמא בנ"ד דין הוא שנאמר שזוכים בניו אחריו לפי ששמעון הזוכה בעצמו כבר כתוב בידו שטר שזכה בתשמיש החצר ולא יש לנו שום צד ספק לו' אם הוא בעצמו זכה אם לאו וכל ס' שלנו ביורשים שלו אם נאמר דכיון דכבר זכה שמעון יש סברא. לומר שזכו בניו אחריו זכות שכבר זכה בו הוא עצמו אבל בנדון הריב"ש בההיא דדקל לאחד שמכר הדקל לאחר ושייר פירותיו לעצמו דכתב עלה הריב"ש דכיון דדבר שאינו מסויים הוא אינם זוכים בניו אחריו דשם נפל הספק בעיקר זכייתו והראיה דכתב הרמב"ם דאם מכר אילן לא' ופירות לא' דאין זוכה הב' בפירות אלא דאם שייר לעצמו אמרינן לגבי דידי' בעין יפה משייר אבל לגבי בניו אין סברא שיזכו בזה דהא דכיון דמת חזר' דינם להיות כמו אם מכר אילן לא'. ופירות לא' דלא זכה האחר בפירות וגם בניו לא זכו בזה ודי לנו שנאמר דוקא לגבי עצמו בעין יפה הוא משייר אבל לגבי בניו לא ועמ"ש הרב החבי"ב ונסתייע מדברי מהראנ"ח שגם הוא חולק בהכי ראיתי לה' הנז' שהקשה עליו בזה וכתב דמ"ש מהראנ"ח ומ"מ נשאר לנו לחלק קצת בין נדון שלנו וכו' דזה לא קאי לדברי הריב"ש דאדרבא הוי במכ"ש רק לא קאי אלא לדברי מהרי"ו שכתב בשמו שחולק על הריב"ש שכתב שהמשייר תשמיש יכול למכור ולהשכיר אותו זכות ולכאורה רצה הרב לו' דאפ' דמודה הרב בירושה דלי ולא ליורשי דלדידיה מכר עדיף מירושה ולבסוף אסיק דאפש' דאית ליה בין מכר ובין ירושה שוין דלו וליורשיו ס"ל וע"ז קאמר ומ"ש יש לחלק קצת דהיינו אפילו תימא דמהרי"ו לא מפליג בין מכר ובין לירושה וכו' יש לחלק דלא קאמר הרב אלא בנדון דידן במשייר לעצמו אבל במשייר לאחרים לא ע"כ. ולא ידעתי היאך עלה על לבו לומר שמהראנ"ח סבר כדעת מהרי"ו דבין מכר ובין ירושה שוין דלי וליורשי משמע דאם כן חזרה הקו' למקומ' מההיא דבן לוי שמכר שדה לישראל דמשמע מינה דבירוש' אין זוכים בניו אחריו דהא מהראנ"ח הוק' לו בתחי' זה על דברי מהרי"ו וכתב דאפ' דמהרי"ו יודה בירוש' ובזה ל"ק עליו מההיא דבן לוי אבל אם נימא שאינו מוד' בירוש' וכולם שוים בין מכר ובין ירושה אם כן הדרא. קושיא לדוכת' לכן נר' דודאי לא חזר בו מהראנ"ח מלחלק בדעת מהרי"ו בין מכר לירושה אלא דמ"ש לבסוף שאין זה מוכרח בדברי הרב אלא שלשופרא דשטרא כת' כן אין הכונ' שחזר בו ממה שחילק בתחילה אלא שבתחיל' רצה להכריח חילוק שחילק בדעת מהרי"ו ממה שנרא' מתוך דבריו שמה שפי' באותו שטר שיהיה לקונה ולבני ביתו רשות להלוך הוא ליפות כוחו של הקונ' שיהיה אותו זכות לו וליורשיו משמע שאעפ"י שלענין מכירה לא הוצרך לפ' לפי שמן הדין אפי' בלתי תנאי יכול למכור לענין ירוש' הוצרך לפ' וע"ז סיים שאין זה מוכרח מדברי מהרי"ו ע"ש. אבל ודאי שבעיקר שחילק בדעת מהרי"ו לא חזר בו מזה דא"כ הדרא קושיא לדוכת' על מהרי"ו מההיא דבן לוי אלא ודאי נרא' פשוט דלא חזר בו מלחלק בין מכר לירוש' ועמ"ש מהראנ"ח בסי' פ"ח דנ"ד היה שראובן נתן לשמעון רשות להשתמש ולצאת ולבוא דרך הפתח הפתוח' לחצירו ולהשתמש בחצר לכל הצריך לו ושאל אם יורשים של שמעון זוכים באותו זכות והשיב דלא זכו יורשי שמעון בחצר:

וראיתי למהריט"א בספר שמחת יום טוב דף ס"ח ע"ד שהק' על דבריו מההיא שכת' מרן בספר חזה התנופ' שהבאתי דבריו לעיל דמפורש יוצא דדוקא בכה"ג שהזכיר שמעון ואשתו בנתינת הרשות להשתמש בחצר אמרינן שאעפ"י שנתינת החדר הית' מתנ' גמור' לשמעון ובניו נתינת הרשות להשתמש בחצר לא היה אלא לשמעון ולאשתו אבל לא לבניהם אחריהם אבל אם לא היה כתו' האי לישנא דשמעון ואשתו היינו אומרים דזוכים בניו אחריו אף דתשמיש החצר הוי דבר שאינו מסויים וזה דלא כדברי הראנ"ח ולי הדל אחרי הס"ר רב המרחק ביניהם דהתם שאני לפי שנתן לו דירה בבית והקנ' לו גם כן תשמיש החצר וכיון שקנ' הבית לגמרי לפי שהוא דבר מסויים וקנה עמו ג"כ תשמיש החצר ודאי בכה"ג זוכים בניו אחריו והוי כמו מכר אילן עם פירותיו שודאי זוכה בפירות דלא אפ' לו' שלא יזכו בפירות לפי שהוא דבר שאינו מסויים וא"כ גם בזה כיון שזכ' בדיר' היה ראוי שיזכ' גם בתשמיש החצר גם לזרעו אחריו אלולי שכתו' שמעון ואשתו מיעוט אבל בניו אחריו לא בנדון מהראנ"ח שלא הקנה לו אלא תשמיש החצר דוקא ולא הקנ' לו שום דבר מסויים עמו. בכה"ג ודאי שלא זכו בניו אחריו לפי שהקנ' לו דבר שאינו מסויים והוא ז"ל תי' דהתם שאני לפי שהיה כתוב שישתמש בחצר מעתה ועד עולם דכיון דכתו' עד עולם משמע לו וליורשיו אחריו דבכי הא הוי לעולם משא"כ נדון הראנ"ח ע"כ ול"ן דחילוק זה יש בו מהדיוק דא"כ דלשון מעת' ועד עולם הוי משמע דגם בניו אחריו א"כ הוו תרתי דסתרן בשטרא דלשון שמעון ואשתו הוי מיעוט לבניו אחריו ואילו מלשון מעתה ועד עולם משמע דגם בניהם זוכים בזה כיון דכת' מעתה ועד עולם ומ"ש דסמכת אהאי לישנא דשמעון ואשתו ולא סמכת אהאי לישנא דמעת' ועד עולם שהוא לשון אחרון ואדרבא הס' נותנת לילך בתר לשון אחרון ונראה לו' דהן אמת דלשון מעת' ועד. עולם נרא' שגם בניו בכלל זכו בדיר' אלא היכא דכתו' זה הלשון עם מיעוט כההיא דהכא דכתו' בו שמעון ואשתו אז מפרשי' דמעת' ועד עולם שכתו' בשטר ר"ל עולמו של המקבל דהיינו זמן חייו שהוא חי אבל ודאי היכא דכתו' מעתה ועד עולם בלתי שום מיעוט בצידה ודאי דאמרינן לי ואפילו ליורשי:

ומעתה לפ"ז מ"ש לעיל מה שהק' הק"י על מהראנ"ח מההיא דספר חזה התנופ' וכתבנו דאדרבא נרא' סייעתא מדבריו מדכת' שמעון ואשתו דהוי מיעוט משו"ה אין בנו כלל הא אי לא הוי האי מיעוט הוה אמרינן דזוכים בניו אחריו משום דברא כרעא דאבוי אינ' ראי' דהתם דאמרי' אילו לא הוה מיעוט היו זוכים בניו אחריו התם דוקא לפי שכתו' מעתה ועד עולם ומשמע גם בניו אחריו אבל אי לא הוי האי לישנא לא היו זוכים בניו אחריו דלא כהראנ"ח אלא שעדיין ק' לי מהא דכת' הרמב"ם פ"ו מה' מעשר הי"ט כהן שמכר שדה לישר' וא"ל ע"מ שהמעשר שלי לעולם וכו' ואם מת הרי בנו כשאר הכהנים הרי להדיא דאעפ"י שאמר לעולם אפ"ה לא זכו בניו אחריו ואמרינן דהאי לעולם פי' כל ימי חייו אלא שזה נרא' דוחק דא"כ הו"ל לרבי' למינקט רבותא ולימא הכי דאף על פי שאמר לעולם דמשמע גם בניו אחריו מ"מ כיון שאמר שלי דהוי מיעוט לא זכו בניו ובשלמא לפי' רשב"ם דפי' דכולא משום לישנא יתיר' ודי לנו אי אהני יתורא למאי דפי' דהיינו לעצמו שפיר דאף דאמר לעולם דמשמע גם בניו אחריו מכל מקום כיון דכולא משום יתור לשון די לנו אי אהני יתורא למה שפי' דהיינו לעצמו ועכ"פ נמצינו למדין מדברי הראנ"ח דתפס במושלם דגבי בן דאיהו כרעא דאבוי אמרי' לי וליורשי משמע ואם כן בנ"ד שיהודה ירש מקום אביו שמעון ודאי שיורש בנו זכותו אף שכת' בשטר שהחיו' לשמעון ולא פי' בניו דלי וליורשי משמע גבי בן ואף שהוא עצמו כתב שחילוק נכון הוא אלא שלא פי' הראשונים כנראה שאין לסמוך על זה וכן כתב הרב החבי"ב מ"מ נראה דאהניא לן להיות סניף בעלמא בהקבץ יחדיו עם שאר הסניפים דאי לא תימא הכי ק' על הרב החבי"ב שהביא דבריו מאחר דלא קי"ל הכי ולא עוד אלא שהבי' החילוק האחר דה"ה בן הבן אלא ודאי אהני לסעיף בעלמא ועל מ"ש הריב"ש סי' רנ"ז האמור לעיל הק' הרב התנא בפכ"ד מה' מכיר' הט"ז שהק' עליו דדבריו הם הפך דברי רשב"ם שכ' על ההיא ברייתא דבן לוי שאם אמר לי ולבני מת יתנו לבניו משום דכל מילתא דדייקינן מיתורא די לנו אי אהני יתורא למה שפירשנו דהיינו לעצמו וכו' עיין שם:

ולכאורה לא ידענא מאי קא מתמ' שהרי הרמב"ם בפכ"ג מהלכות מכירה והרשב"א הובאו דבריו בש"ע והריטב"א והר"ן כולם כתבו כהריב"ש והרמב"ם נתן טעם בההיא דמכר אילן ושייר פירותיו לעצמו דכל לגבי דידיה בעין יפה הוא משייר ולאו משום יתור לשון כרשב"ם וא"כ מאי קא מתמה דדברי רשב"ם הוי תיובתיה מאחר דסבר ככל הני רבוותא ונרא' דזוהי קושית הרמב"ן שהק' עליו דאין הטעם משום יתור הלשון אלא משום דמאן דמשייר בעין יפה הוא משייר ע"כ והיינו ההיא דתנן התם אילן לא' ופירות לעצמו דמשם ג"כ למדה הרמב"ם וכבר הושג בזה ה' התנא מהרב פה"א דף מ"ט ורשב"ם עצמו בדף קמ"ח בההיא דדקל לא פי' שם שעיקר הנוסחא חוץ מפירותיו מהו מי אמרינן כיון דמעיקרא הדקל לבדו בלא פירות נתן לו ולא הוזקק לו' בו לישנא יתיר' חוץ מפירותיו אלא לשייר לעצמו מקום אמר ופשט לו חוץ מפירותיו הוי שיור דכל לשון מיותר לשייר קצת מן המתנ' לעצמו בא וכו' ע"ש:

ומעתה לפי. זה ודאי דל"ק על רשב"ם מה שהק' עליו הרמב"ם משום דלא גרס התם משום דכל המשייר בעין יפה הוא משייר והתם נמי מטעם יתור כדכת' הכא ולעיקר מה שהשיג הפה"א על ה' התנא לפקד"ן דהמדקדק בדבריו ירא' דאין כוונתו להק' על הריב"ש מדברי רשב"ם דודאי ידע דסבר לה מר דהריב"ש כדעת הרמב"ן ואם כוונתו להק' על הריב"ש כך הול"ל דדבריו הם הפך דברי רשב"ם אלא כתב רשב"ם לא ס"ל הכי ונרא' דכוונתו לו' דרשב"ם פליג על האי דינא ומ"ש וצ"ע ר"ל צ"ע לענין דינא הילכתא כמי אי כרשב"ם או כהרמב"ן או יתכן לו' וצ"ע על הריב"ש שהביא הדבר בפשיטות בלתי שום חולק ולא חש להזכירו ולהכריע כהרמב"ן דכל כי האי הו"ל להריב"ש לאודעי ואי משום דהרמב"ן דח' לדברי רשב"ם אפי' הכי הוא ליה למיחש לדבריו ובפרט שכבר כתבנו דרשב"ם לא גריס כגי' הרמב"ן והתם נמי משום יתור לשון הוא וכת' עוד ה' התנא ומה שדימה נדון זה לההיא דאם אמר לי ולבני וכו' דמשמע דסתמא אין בנו בכלל וה"ה גבי לוקח איכא לחלק ולומר דהתם כיון דזכה הוא כל ימי חייו דין הוא דהבא מכחו יהיה כמוהו משא"כ גבי יורשים דסתמא לדידיה שייר ולא ליורשיו עכ"ל. ולעד"ן דחילוק זו אפ' לדקדקו מדברי הרמב"ם ממ"ש בפ' כ"ג מה' מכירה מכר אילן לא' ופירותיו לאחר לא שייר מקום הפירות ואין לאחר כלום אבל מכר אילן ושייר פירותיו לעצמו הרי שייר מקום הפירות אעפ"י שלא פי' דלגבי דידיה בעין יפה הוא משייר ואם איתא לדעת הריב"ש דאם מכר אילן לא' ושייר פירותיו לעצמו וזכה בהם אם רצה למוכרם אחר שזכה אינם מכורים א"כ הו"ל לרבי' לאשמעינן רבותא דאפי' אחר שזכה בהם אין יכול למוכרם וממילא משמע דלעצמו זכה בהם אלא שלאחר אינו יכול למוכרם ואפ' דעכ"פ צריך להודיענו תחיל' דין דלעצמו וליתן . טעם משום דכל לגבי דידיה בעין יפה הוא משייר אכן מדברי הרמב"ן עצמו בחי' לבתרא נראה כדעת הריב"ש דבין לוקח ובין בניו שוים שכת' על ההיא דדקל לא' ופירות לעצמו שאף על פי ששייר בגוף קנין גמור לפירות מיהו גוף ודאי דלוקח הוי כדקי"ל וכו' וכיון שכן הו"ל כתנאי לי ולא ליורשי משמע ע"ש:

הרי מדבריו אלה נראה דהגוף ודאי דלוקח הוי וא"כ ודאי כיון שהגוף ללוקח אינו יכול למכרו לאחרים ואף שהוא כבר זכה בו יאמר הלוקח לא יש לך בו גוף כ"א תנאי בעלמ' וכיון שנתתי לך הפירות הרי קיימתי לך תנאך ונראה שזה דוחק אכן יש לדחות קצת דברי ה' התנא דהא בדבר שאינו מסויים דאמרינן דלא זכו בו יורשיו כולא אומדן דעתא הוא דהא אמרי' לגבי עצמו בעין יפה הוא משייר ואם כן הול"ל דיורשיו יורשים אותו זכות אלא דאמדינן דעתיה דאף דלגבי עצמו בעין יפה הוא משייר מ"מ אין כוונתו בשיור אלא לי דוקא ולא ליורשיו ומשו' הכי אין יורשיו יורשים אותו ואם כן גבי מכר נמי אמרינן דעתיה דלא שייר אלא כדי לאכול הפירות הוא עצמו אבל אם מכרן לאחר שאינו אוכל הפירות הוא עצמו אמדינן דעתיה דלא שייר. בזה ואפ' שהוא נהנה שהוא לוקח המעות מ"מ כששייר אין דעתו בשיור כ"א בעת אשר הוא אוכל הפירות דוקא אבל אם מכרן שאינו אוכל הפירות לא דאלת"ה אלא כל שנהנה במעו' דעתו אף בזה לשייר בעין יפה א"כ גם אם מכר הדקל לא' ופירות לאחר הו"ל כיון שנהנה שלקח המעות דמי הפירות דעתו בשיור אף בזה ואמאי אמרי' דאין לאחר כלום אלא ודאי נראה שדוקא לעצמו ממש דהיינו הנאת גופו בפירות אמרינן בעין יפה הוא משייר אבל לאחר בין לוקח ובין יורש שוין דלא. זכו ועל מה שסיים הרב התנא וכן ראיתי להרשב"א חזה הוית להרב הגדול מהר"א סיתהון ז"ל הובאו דבריו בספר קרבן אשה הנז' דף ג"ן שתמה עליו דמאי קשיתיה על הריב"ש מדברי הרשב"א והוא בר פלוגתיה הביאו מור"ם ח"מ סי' שי"ו ע"כ ול"ן דודאי אין כוונת ה' התנא להקשו' על הריב"ש מדברי הרשב"א דודאי בכגון דא אמרינן גברא אגברא קא רמית ומה גם כי הרמב"ן קאי כוותיה אלא כוונתו להביא סייעתא מדברי הרשב"א למה שחילק בין יורש ללוקח דגבי לוקח כיון דזכה הוא כל ימי חייו דין הוא דהבא מכחו יהיה כמוהו. וע"ז סיים וכן כתב הרשב"א דמבואר מדבריו דאם זכה יכול למכור זכותו לאחר שכן כתב בסי' אלף קמ"ה ואף דלגבי יורש לא ידענו דעת הרשב"א בזה מ"מ גבי לוקח מצאנו ראינו דיכול למכור זכותו לאחר ובודאי הטעם כיון דזכה הוא דין הוא דהבא מכחו יהיה כמוהו ומשום הכי יכול להשכיר ועוד נראה שדקדק כן מדברי הרשב"א דמדכתב בין להשאיל ובין למכור כל ימי חייו משמע דוקא כל ימי חייו יכול למכור ולהשכיר אבל אינו יכול להוריש' לבניו וכעת אין בידי ס' הרשב"א לראות הדברים בשורשן עוד הק' הר' התנא מההיא דפרק י"נ דתנן הכותב נכסיו לבניו מהיום ולאחר מיתה וכו' מכר האב מכורים לפירות משמע דהמשייר פירי לעצמו יכול למכור זכותו לאחר ומ"ש בן לוי ומוכר דקל ושייר פירי דלא שייר אלא לעצמו עיין שם:

והנה לפי מ"ש דכל ענין של השיור כולא אומדן דעתא הוא נר' דל"ק דבשלמא גבי אב שנתן מתנה שיזכו בה בניו לאחר מותו והוא יאכל הפירות כל ימי חייו כדי להתפרנס מהם א"כ סברא היא דגם אם מכר לאחרים הפירות ממכרו ממכר כיון דגם ע"י מכירה זו נעשה לו הנאה שיתפרנס ממנה ואין סברא לו' שלא הניח הפירות כ"א לעצמו דוקא אבל גבי ההיא דדקל לא' ושייר פירותיו יש סברא לומר שלעצמו דוקא שייר חדא דאין דרך למכור הדקל ולהניח הפירות אלא מוכרים דקל עם פירותיו וכיון שזה שינה ומכר הדקל לבדו בלא פירות די לנו שיהנה שיורו לגבי עצמו דוקא. ועוד כיון שמכר השדה והדקל ושייר הפירות הו"ל הפירות כדבר שאינו מסויים ואינו זוכה אלא לעצמו דוקא ועוד אפ' לחלק ולו' דהיינו טעמא דגבי אב אם מכר מכורים משום דכל מתנ' האב משום כדי שלא ישתעבדו הנכסים לאשתו כמו שפי' רשב"ם ואין דעתו בשום אופן שיאכלו הבנים הפירות ולא יזכה בהם והוי כמי שהתנ' שאם ירצה למכור הפירות שיהיו מכורים כיון שעשה כל זה להבריח הנכסים מאשתו השניה ואה"נ אלו היה מוצא תקנה אחרת כגון שתחייב עצמ' אשתו שלא תגבה מאלו הנכסים היה עושה וכיון שכן הוא דין הוא שאם רצה למכור שיכול למכור אבל גבי דקל לא ידענו דעתו דאפ' דהא דשייר הפירות כדי לאוכלם הוא דוקא ואפ' לומר שלא הניח מקום לפירות והראיה שאם מכרן לאחר דלא שייר מקום ולא זכה האחר ודוקא אם משיירן לעצמו אמרינן כל לגבי דידיה בעין יפה הוא משייר וכיון שכן די לנו אם נאמר זה לגבי עצמו דוקא שרוצה לאכול הפירות אבל למכרן לאחר לא ועמ"ש רשב"ם די"מ דיתור לשון דע"מ קא דייק וסתר דבריהם והביא דבריהם מרן וכ' ה' החבי"ב בסי' ר"ט הגהב"י אות ט"ו וז"ל אבל שם בברייתא הנז' גבי ואם אמר לי ולבני כתב רשב"ם דמשום יתור לשון הוא דאמרינן דשייר מקום מעשר ודי לנו אי אהני יתורא למה שפירשנו דהיינו לעצמו:

וראיתי להרב ק"א הנז' שתמה עליו וז"ל ולע"ד ל"ק דמ"ש לעיל משו' יתור וכו' לאו יתור לשון דע"מ אלא כולא לישנא יתיר' שאין אדם מוציא דבריו לבטלה כמ"ש בגמרא לפי שאין אדם מקנה דשב"ל ואנן הוא דאמרינן דלא נתכוון אלא למקום פירי וכו' ע"ש. ולעד"ן דאם כוונת הרב החבי"ב להק' מדברי רשב"ם אהדדי כמו שהבין הוא ז"ל קושיא זו שרשב"ם סתיר דידיה אדידי' משיט' לשיט' לא יכלה מלו' וק' או וצ"ע דקו' עצומה כזו לא היה מניחה. באבל ועוד תימה על ה' הנז' שכתב כעין תי' על הרב החבי"ב ולא כתבה כעין קושיא לכן נרא' דכוונת ה' החבי"ב אדרבא בא לאפוקי מזאת הסברא שהבין ה' ק"א בדבריו וכוונתו שלא תטעה לו' דכאן גבי י"מ משום יתור לשון דע"מ סתר דבריהם ולעיל הוא עצמו פי' משוה לישנא יתירה ולזה בא ואמר אבל בברייתא גבי וכו' פי' משום לישנא יתירה משום ששם לא תפול הסתירה ולרוב פשיטותא לא הוצרך לבאר למה לא תפול הסתירה וכל עצמו לא בא אלא להודיע לנו שרשב"ם לא סתיר דידיה אדידיה:

ואיך שיהיה נמצינו למדין לדעת כל הני רבוותא דכל המשייר דבר מסויים לו וליורשיו משמע וא"כ בנ"ד שנתחייב לוי לחלוק בחזקה הנז' עם שמעון ודאי שמתחייב לחלוק גם עם בן שמעון דהוי דבר מסויים והוי כמוכר חצי שדה דודאי זכו בניו אחריו דהוי דבר מסויים הגם הלום יש להביא עוד ראיה מפורשת לנ"ד ממה שראיתי להרב בני אברהם בח"מ סימן ב' שנשאל על נדון כיוצא בנ"ד על ראובן שהיה לו חזקת פתח סוחר אחד ומכרה לשמעון ובשבילה נתחייב שמעון לתת לראובן כ"ב גרוש בכל שנה עד חמשים שנה ועתה מת ראובן ובאים יורשי ראובן ותובעים משמעון מה שנתחייב לאביהם ושמעון משיב כי לאביהם דוקא נתחייב ולא לבניו אחריו הדין עם מי ובתחילה עלה על דעת הרב להביא ראיה ממה שכתב מהרימ"ט חלק ג' סי' מ' שכתב וז"ל דלא אמרינן לי ולא ליורשי אלא גבי תנאי שאינו לא חיוב ולא זכיה כגון הרי זה גיטך ע"מ שתתני ר' זוז דאינו חיוב דרצתה אינה נותנת אלא שהוא תנאי ומבטל מעשה הגט הילכך כי בעיא לקיומי תנאה כדי שלא לבטל המעשה אין לנו אלא לשון התנאי דוקא לי ולא ליורשי דיורשיו לאו מכוחו ירתי דהא איהו גופיה לא זכה ביה ובלשון התנאי אין יורשים במשמע אבל בכל חיוב דעלמא שמתחייב אף במה שאינו חייב אע"ג דאמר אני מתחייב לך אם מת המקבל חייב לתת לבניו דמכוחו ירדתי ע"כ:

הרי משמע להדיא דאם חייב עצמו בלשון חיוב מתחייב אף ליורשיו אחריו אכן אח"ז הרב הנז' ראה לדברי מהרש"ך בנוספות ח"ב סי' כ"ו וגם להראנ"ח דנראה דפליגי על מהרי"ט. גם הרב מחנה אפרים בה' זכיה סי' כ"ב דחה דברי מהרי"ט מדברי הרא"ש דבפרק הנושא וגם מדברי הריטב"א בחי' לגיטין וא"כ בנ"ד יכול המוחזק לו' קי"ל:

שוב ראיתי שדבר זה נפתח בגדולי אחרונינו ה"ה מהר"י נבון בס' דין אמת ס"ד דף נ"ו גם מהריט"א בס' שמחת יום טוב סי' ט"ז דף ס"ז וגם הרב מהר"י מיוחס בס' דין אמת שנשאלו על נדון בכיוצא בזה והעלו הלכ' למעשה לזכות ליורשים כדעת מהרי"ט ודחו דברי הרב מח"א הנז' ומהריט"א דחה דבריו ממה שמצא להריטב"א בחי' לכתובות בפ' מ"ש נשוי גבי מתני' דכתבה ללוקח דין ודברים אין לי עמך הביא דבריו הא"ז וז"ל והאומר דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו כבר קנו מידו מגופה של קרקע וכיון שכן אף עם יורשיו אין לו דין ודברים כי בכל דברים של זכיה ושיעבוד כיון שזכה חבירו כראוי הרי יורשיו עומדים במקומו וכן אני אומר בא' משני לווין או משני ערבים דמי שנשתעבד שיפרע המלוה ממנו המלוה תחילה דה"ה ליורשיו שגובין ממנו דכיון שנשתעבדו נכסיו ללו' בכל החוב לגבות ממנו ה"ה שזכו בשיעבוד ההוא יורשיו שהאומר אני חייב לך מנה הרי הוא חייב ליורשיו נמי וכו' ולבסוף תמה על המח"א ועל ה' עדות ביעקב שאיך לא ראו דברי הריטב"א הללו ולפי דבריו אילו היו רואין דברי הריטב"א היו מודין לדברי מהרי"ט אלא שמדברי הריטב"א אלו תמה עמ"ש הוא עצמו בתשובה הביאה מרן בב"י סימן קס"ג וז"ל כתב הריטב"א אהא דאמרינן בירו' גבי פוסק לזון את בת אשתו מתה כבר מתה מורי הרשב"א בתשובה היה לומד מהירו' הזה שאם הסכימו ציבור עם אדם אחד שיפטרו אותו לזמן קצוב ממס כדי שיבוא לדור אצלם או משום הנאה אחרת שעשה להם אם בנתיים חייבים היורשים לפרוע מס על אותן נכסים ומורי חלק בזה דשאני התם שהוא פיטור נכסים ונתקבלו שכר ונפטרו הנכסים ממס לכל אותו זמן ע"כ. והקשה דלפי מ"ש לעיל דלא אמרינן לי ולא ליורשי כ"א בתנאי או בפיטור נראה דס"ל דפיטור נמי לי ולא ליורשי דהאי פיטור שכתב כאן הוא פיטור ממס דאילו מיירי בפיטור אחר כגון אם ראובן פטר את שמעון מחוב שהיה חייב לו מהיכא תיתי לחייב ליורשיו על אותו חוב ואם נפטר גוף הלוה איך אפשר לחייב לנכסים ע"ש ולפק"ד יש מקו' לומר דלאו בפיטור מס מיירי אלא שפטרו מחיו' וכגון שראובן השכיר ביתו לשמעון לעשר שני' דמתבאר לקמן דאף בשכירות לו וליורשיו ואח"כ פטרו מלתת שיעור שנתחייב לו אלא פחות ודר בו כמה שנים ואח"כ מת השוכר ובאו יורשיו לדור בפחות כשיעור שהיה אביהם נותן והוא אומר לא פטרתי שלא יתן כשיעור שנתחייב לי אלא לאביכם אבל לכם איני רוצה לפוטרכם אלא שתתנו כשיעור הראשון שנתחייב לי אביכם דאף דבאמת איני יכול להפטר מחיוב שנתחייבתי להשכיר לאביכם וגם אתם ירשתם מקומו כדקי"ל בדין דהבנים יורשים השכירות מ"מ בשטר השני שפטרתי דוקא לאביכם ולא לכם אלא שלא מצאתי דין זה מפורש בפוסקים. וראיתי לו עוד שם שכתב עפ"י הנחתו דפי' פיטור ממס תי' לההיא שכתב הריטב"א דבפיטור הנכסים מן המס נפטרו גם היורשים ובפ' מ"ש נשוי כ' דבפיטור המס לו ולא ליורשיו ותי' דמ"ש בתשובה מיירי שפטרו אותו ע"י הנאה שקבלו ממנו ומשו"ה נפטרו גם הנכסים אבל בפ' מ"ש נשוי מיירי שפטרו אותו בחנם ע"כ ולעד"ן שזה דוחק לומ' שפטרו אותו בחנם וכי בשופטני עסקינן ואי משום שאין לי כ"כ נכסים זה לא מיקרי פיטור ודי משום כדי שיבוא לדור אצלם אין לך הנאה גדולה מזה לכן נראה לי דלעולם דבין מ"ש בפ' מ"ש נשוי ובין ההיא שכתב בתשו' תרווייהו מיירי שקבלו ממנו הנאה אלא שחילוק יש ביניהם דאם ירשו אותם נכסים עצמם כיון שהציבור קבלו הנאה על אותן נכסים ופטרו אותם ודאי שגם יורשיו כמוהו והכי דייק בלישניה שכתב דהתם שאני שהוא פיטור נכסים ונתקבלו שכר על אותן נכסים אבל אם פטרו לאדם א' ע"י הנאה שקבלו ממנו ומת והיורשים יש להם נכסי' מצד עצמן ואותן נכסים שירשו כבר נאבדו על כיוצא בזה כתב שלי ולא ליורשי או אפשר דההיא דפ' מ"ש נשוי מיירי שפטרו אותו מכרג' דמלכ' שהוא אקרקפתא דגברי כי ודאי לא נתחייבו אלא לו ולא ליורשיו אבל ההיא שכתב בתשובה מיירי שפטרו אותו על ממונו וכיון שנפטר ממונו גם היורשים נפטרו אחריו:

עוד ראיתי להרב הנזכר שתירץ לההיא דהריטב"א שצריך לחלק או כחילוק הרב מח"א דיש לחלק בין מתחייב בדבר קצוב כגון אני חייב לך מנה דבכה"ג לו וליורשיו קאמר ובן מתחייב כדש"ק כגון מתחייב ליתן בכל שנה דהכא בפ' מש"נ במתחייב בדבר שא"ק ע"ש ואני הדל לא הבנתי את דבריו דאיך אפשר לומר דההיא דפ' מש"נ מיירי בדבר ש"ק והרי כתב שם הריטב"א להדיא אבל במתחייב לתת לחבירו כו"ך לשנה לו ולא ליורשיו קאמר וכזה יש לתמוה על המח"א שיצא לחלק דאם נתחייב לתת לו מנה בכל שנה עד ה' שנים לו וליורשיו במשמע ואפשר לומר דהריטב"א מיירי שקצב לו המעות ולא קצב לו השנים והוי כמו דבר שא"ק אבל אם קצב לו השנים והמעות אז הוי דבר קצוב ועמ"ש לעיל משם ה' בני אברהם שכתב דמהרש"ך נראה דפליג ונדון מהרש"ך היה שראובן היה גבאי הקדש שהשכיר בית א' לשמעון עד ק' שנה ונפטר ש' והגבאי היה תובע הבית באומרו שלשמעון השכיר ולא ליורשיו ופסק שם הרב כיון דהשכירו עד ק' שנה מוכחא מילתא דלו וליורשיו השכיר שהרי אי אפשר שיחיה ק' שנה מעת השכירות נראה דאי לאו האי טעמא אמרינן לו ולא ליורשיו השכיר ע"כ:

ואני הדל לא זכיתי להבין דברי מהרש"ך דהרואה יראה דדין פשוט הוא דאם השכיר בית א' לחבירו היורש קם כמוהו וכן מצינו להרשב"א ח"א סימן אלף כ"ח שכת' כן משם הראב"ד וכן כתבו התו' בפ' חזקת דף נ"א ומהתימה ממהרשד"ם ח"מ סימן קט"ו שהביא דברי הראב"ד והרשב"א ולא זכר שם שגם התו' כתבו כן וכתב שם מהרשד"ם שגם רבי' יואל הכי ס"ל ומעתה דברי מהרש"ך הם הפך דברי התו' ור"ת והרשב"א והראב"ד ורבי' יואל וגם הפמ"א בסימן זה הקשה עליו שדבריו הם הפך דברי הרמב"ם. ומה שרצה לתרץ דבריו מהריט"א שהוא כדעת מהר"ם שהביא בב"י עדיין הדבר ק' דהא מרן בעצמו כתב שכן כתב הראב"ד והרשב"א והתו' ולאפוקי דעת מהר"ם ואיך יניח סברת רבים ועצומים ויתפוס ס' יחיד ומעתה מצינו סעד וסמך לס' מהרימ"ט שמצינו גבי שכירות דלי ואפי' ליורשי ואפשר לו' הטעם גבי שכירות משום שהיה הענין בלשון חיוב כס' מהרימ"ט:

וכן מצאתי להרב נאמן שמואל סימן ק"ח שסבר לה מר כ כדעת מהרי"ט שכל שהוא בלשון חיוב מתחייב אף ליורשיו וכן הוכיח מדברי הרשב"א שהובאו ביתה יוסף סימן רמ"ח וסיים וכן מוכיחים דברי כל הפוסקים ומהרי"א בס' קהלת יעקב דף קמ"ח כתב בשם הרשב"א ח"ב סימן ש"א וז"ל פלוגתא דרשב"ג ורבנן היי' דוק' בדברים שאינן באים דרך מתנה ומכירה אלא דרך תנאי או האמנה שאדם בוטח ומפקיד ומאמין אצל א' ואין מאמין ומפקיד אצל אחר ובעניינים אלו אין לומר מה שעשה עם האב יעשה עם הבן וזוהי משנתנו דפ' הכותב נדר ושבועה אין לי עליך וכו' אבל האומר לחבירו שדה זו נתונה לך ע"מ שתתן ר' זוז ומת המקבל בניו של המקבל נותנים שלא היתה ההקפדה שיתן הוא אלא שינתנו וכל כיוצא בזה שכל מה שזכה הזוכה בין במתנה בין במכר זכו יורשיו אחריו והיורש קם תחת מורישו לנחול כל אשר לו בלא תנאי עכ"ל:

הרי להדיא ראיה גדולה לנ"ד דהוא מתנה כיון שזכה הזוכה מורישה לבניו אחריו אותו זכות ועיין להפמ"א ח"א סימן ס"ט וח"ב סימן א' שגם הוא בהסכמה עלה כס' מהרימ"ט שכל שהוא בלשון חיוב מתחייב אף ליורשיו אחריו. ונראה דבנ"ד אף אם אינו כתוב בלשון חיוב אלא שקבל על עצמו בשבועה לחלוק עם דודו אעפ"כ השבועה עדיפא מחיוב וראיה לזה ממה שמצינו למרן בסימן ד"ט שכת' שהמוכר דשב"ל או שאינו ברשותו דלא קנה ויכול כל אחד מהם לחזור בו:

וכתב בסימן ס' דאם נתחייב בלשון חיוב מתחייב אף בדשב"ל או שאינו ברשותו וכתבו הפוסקים והביאם הרב חשק שלמה סימן ס' הגה"ט אות ל"א דחיוב דשב"ל אף שנא' שהוא מחלוקת אם נשבע חייב לקיים שבועתו ע"ש. הרי להדיא דהשבועה עדיפא מחיוב ואף שהרב החבי"ב בהגה"ט אות ל"ז כתב אם נשבע על החיוב חייב לקיים שבועתו משמע דוקא אם נתחייב והוסיף עמה שבועה אבל שבועה לבד אינה מועלת לאו דוקא נקט אלא ה"ה אם נשבע בלתי שום חיוב וכן נר' מדברי הפוסקי' שהעתיק הרב ח"ש את דבריהם ע"ש:

ועוד יש להביא ראיה דהשבועה עדיפא מחיוב ממה שכתב הרמב"ם בפ"ד מה' שותפים דאומנים שנשתתפו באומנותם אף על פי שקנו מידם אינם שותפים כיצד ב' שותפים או ב' אורגים שהתנו ביניהם שכל מה שירויחו זה וזה במלאכתן יהיה בשוה הרי זה אינו שותפות שאין אדם מקנה דשב"ל ופסקה מרן בשה"ט סימן קע"ו וכתב הרב החבי"ב הגה"ט אות כ"ז משם הרב שארית יהודה שהרא"ש סבר כדעת הרמב"ם שכתב בתשובה שבסוף כלל ח' במי שהתנה לתת לחבירו מחצית מה שירויח אעפ"י שאין אדם מקנה דשב"ל אם נשבע חייב לקיים שבועתו ונראה דדוקא משום דנשבע חייב לקיים שבועתו הא אם לא נשבע אלא שנשתעבד בקנין לא וכו'. וסיים הרב החבי"ב שהדברים ברורים דאע"ג דהשיעבוד מחמת עצמו לא חל מחמת שבועה חל וחייב לקיים שבועתו ע"כ. הרי להדיא שהשבועה עדיפא מחיוב עוד יש להביא ראיה דהריב"ש בסימן ע"א יחס ס' זו להרשב"א וכתב הרב החבי"ב דט"ס הוא וצ"ל הרא"ש. . וראיתי להרב פרי הארץ ח"ב סימן ח' שכתב דסברא זו להרשב"א כמ"ש בסימן ע"א והיא מתשובות שהביא מרן בב"י סימן ס' ס"ק י"א וז"ל כתב הרשב"א שאלת מי שחייב עצמו ליתן לחבירו מחצית מה שירויח מכאן ועד שלשים יום וכו' תשובה דבר ברור הוא שחייב דלא אמרו אין אדם מקנה דשב"ל אלא כגון פירות דקל אבל המחייב עצמו ליתן מה שמוציא הדקל דבריו קיימין שזה אינו מקנה הפירות אלא מחייב עצמו ליתן והגם דהך תשובה מדין חיוב הוא שאדם מתחייב בדשב"ל מינה נשמע דה"ה לנשבע דנמצא מחייב עצמו בשבועה ע"כ. הרי להדיא דהשבועה היא כמו חיוב ויותר ובחיוב לכ"ע מתחייב אף ליורשיו ובר מן דין לית אנחנו צריכי' לכל זה דהא לוי אזיל ומודה דהיה הענין בחיוב ולא נחית לחלק אלא שלא היה החיוב כ"א לשמעון דוקא ולא ליהודה בנו וכבר כתבנו לעיל דהסכמ' כל הפוסקים דבחיוב אמרינן לי וליורשי אכן לכאורה היה נראה לומר דבנ"ד שכתוב לאמר שקבלו על עצמן שמעון ולוי לחלוק החזק' ההיא הו"ל כההיא שכתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות שותפין וז"ל מת א' מן השותפים או אחד מן המתעסקים בטלה השותפות או העסק אעפ"י שהתנו לזמן קבוע כבר יצא הממון לרשות היורשים וכזה הורו הגאונים עד כאן. והוא מוסכם מכל הפוסקים ופסקו מרן בשלחן ערוך ' סימן קע"ו:

אמנם כד דייקת שפיר נראה דאינו ענין לנ"ד שלא כתב הרמב"ם דאם מת א' מן השותפים דבטלה השותפות אלא דוקא בשותפין שהניחו קרן לכלל השותפות או במתעסקי' שלא הניחו קרן אלא אחד מהן הניח והב' מתעסק או משעבדין גופן לכל מה שירויחו כגון ב' אורגין אבל בנ"ד שלא הניחו מעות ולא עסק שותפ' וגם לא שעבדו גופן לכל מה שיטרחו וירויחו יהיה לאמצע כההיא דנשתתפו בסרסרות אלא שמכאן ולהבא יתחלקו ביניהם החזקה הנז' ולוי אף שהיה מוחזק מקודם לקחת אותה חזקה לו לעצמו עכשיו קבל על עצמו בקג"וש וש"ח לחלוק עם שמעון מרצונו דהא הטעם דאם הניחו מעות דאם מת א' מהם דנתבטלה השותפות כתב מרן בב"י הטעם דיאמר להם השותף ליורשים שהם אינם יודעים להשתדל כמו אביהם וגם הרב הלבוש נ"ט שיאמר השותף את לא מהימן לי או אינך חריף כמורישך ובנ"ד לא שייך האי טעמא. ועוד דכתוב בשטר לאמר שנתחייבו שמעון ולוי יחד לילך שניהם יחד לנשואין וכל אותו זמן שהיה שותף גם עם יהודה היו הולכים יחד ולוקחים דמי הכתובה. ועוד לא שייך לומר את לא מהימן לי או אינך חריף כיון שהולכים שניהם ביחד ועוד דבענין שכירות הכתובה אינו עיקר שכר הטורח אלא דרך מתנה וכבוד לפי מה שהוא אדם ובנ"ד ידוע דשניהם שוים בזה. ועוד דאדרבא כשיראו שנים שהם שותפים אדרבא יוסיפו עוד לשפוך דמי"ם יותר ממה שהיה לוי לבדו וכן מצאנו להרב החבי"ב בח"מ בתשובות סימן מן קל"ב ח"ב שכ' דהרמב"ם מיירי דוקא שנשתתף במעות או בעסק והניח האחר קרן והשני מתעסק וראיה שכתב שכבר יצא הממון ליד היורשים ע"ש:

ואם כן בנ"ד שלא יש זה המציאות לא נכנס דין רבי' בנ"ד ועוד דאפי' אם נימא דיש הפרש בין היודע להשתדל למי שאינו יודע מ"מ לא מפני זה אנו נאמר שיפסיד יהודה חלקו דהא אם נפריד השותפות בניהם עי"ז יהודה יעלה מהחזקה ויפסיד הכל ובודאי דזה לא ניתן ליאמר דבשביל קיצורו מעט יפסיד הכל ומה גם כי בנ"ד לא שייך כל זה וראיה לזה ממ"ש הב"ח והש"ך שכתבנו על ההיא דאם מת א' מן השותפים כתבו ז"ל דוקא בשותפות כגון שנים שהטילו לכיס או נשתתפו במלאכה וכן המקבל עיסקא אבל שנים שחכרו חכירות מן השר או מן המלך כגון אורנדא או רחיים וכיוצא בזה הדין הוא שהשותפות קיים ודמי למי שהניח פרה שאולה שמשתמשין בה כל ימי שאלתה ואם טוען שהבנים אינם יודעים להשתדל בחכירות הנז' הרי הדין ביניהם עכ"ל:

ואם כן גם בנ"ד שאם יטעון לוי שיהודה אינו יודע להשתדל כמו אביו הרי הדין ביניהם ולא בשביל זה יאכל לוי לבדו הכל וכל שכן כי כבר כתבנו דכל זה לא שייך בנ"ד שהם שוים בזה ועוד דאף את"ל דאם מת א' מן השותפין דבטלה השותפות מ"מ כל שיש עסק שבוע' ביניהם איכא להחמיר שלא להפריד השותפות אפילו לגבי יורשין כיון דאיכא סברת מהר"ם ב"ב דס"ל דאפי' גבי יורשים לא נתבטלה השותפות ואם כן מידי ספקא לא יצאנו וספק שבועה להחמיר הרי דסבר דבמקום שבועה אפילו לגבי יורשים לא נתבטלה השותפות וכ"ת דאם נימא דנ"ד היא שותפו' במה ישתעבדו זל"ז הרי קי"ל בדין ופסקה מרן בשה"ט שם דאומנים שנשתתפו באומנו' אף על פי שקנו מידם אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנ' לדשב"ל הא ליתא דהא עלתה הסכמת כל הפוסקים דאם נשתתפו בלשון שיעבוד וחיוב לכ"ע השותפות קיימת והביא כל הדעות הרב החבי"ב בסימן ס' הגה"ט אות פ"ט ובסימן קע"ו הגה"ט אות י"ו יע"ש וכ"ש בנ"ד דאיכא שבועה וחומר השבועה עדיפא מחיוב וכמש"ל ואף דבמהריב"ל כתו' בקצת תשובותיו דבקנין איכא פלוגתא אם תועיל השבו' אם לאו דכיון דקנין אין כאן שבועה אין כאן מ"מ רבו עליו חביריו וס"ל דכופין אותו לקיים שבועתו כמו שיראה הרואה בספרי האחרונים וכמ"ש ה' פ"מ ח"ג סי' י"ד ע"ש:

אכן נ"ד נראה לי פשוט דאינו דומה כלל לההיא דאם מת א' מן השותפי' דהתם בעשו זמן לשותפותם מיירי ואם מת א' מהם בתוך זמן השותפות אז מתבטלת השותפות אבל בנ"ד לא עשו זמן לשותפות אלא שנשתתפו סתם אלא דאם נאמר זה א"כ לגבי שמעון אילו היה רוצה להפריד השותפות היה יכול דהא כתב מרן שם נשתתפו סתם ולא קבעו זמן הרי אלו חולקים כל זמן שירצו ויטול כל אחד מהם חלקו וכ"ש דגם לגבי יהודה בנו דיכול להפריד השותפות אכן נר' העיקר כמש"ל דבאמת אין דומה נ"ד לשותפות. כלל דדוקא ההיא דשותפין שכל אחד מניח קרן לכלל השותפות וגם אם הם סרסורים אילו היה אחד לבדו לא היה מרויח כ"כ אבל עכשיו שהם שנים מרויחים אבל בנ"ד לוי. אילו היה עוסק לבדו היה מרויח כן וגם עכשיו ששמעון עוסק עמו אין לו שום הנאה ע"י שותפותו כ"א ששמעון אוכל מה שביד לוי ולוי הן נגרע חלקו וא"כ כל מה שיש בידו דעת נכונה ישפוט אמת שאין זה דומה לשותפות כלל ועיקר אלא שהיא מתנה גמורה כיון שלוי חייב עצמו במה שלא היה חייב בו ודאי שלא היתה כוונתו אלא למתנ' גמורה וכן ממ"ש מור"ם בסימן ר"א סי"א בשם הרשב"א שאם הודה בדבר שאינו חייב בו הוי כמתנה גמורה לכל דבר ע"ש:

הרי להדיא כיון דהודה וחייב עצמו בדבר הרי היא כמתנה גמורה וא"כ דל מהכא ההיא דשותפין אלא נ"ד הוא מתנה בחיוב וא"כ הוא ניהדר למש"ל משם מהרי"ט והסכימו עמו כל הפוסקים האחרונים דכל שהוא בלשון חיוב מתחייב אף ליורשיו אחריו ועיקר הראיה בנ"ד ממ"ש הרשב"א ח"ב סימן ש"א וז"ל כבר ידעת שכל מה שיזכה הזוכה בין במתנה בין במכירה ש זכו יורשיו אחריו והיורש קם תחת מורישו לנחול כל אשר לו זולתי אם זכה המוריש לזמן או בחייו וכיוצא בדברים אלו אבל אם זכה לו בלא תנאי זוכים אף יורשיו והבאים מכוחו ואין צריך לפנים לרוב פשיטותו עכ"ל:

הרי להדיא דמפשט פשיטא ליה להרשב"א ז"ל דכל שזכה הזוכה יורשיו זוכים אחריו וא"כ בנ"ד שזה כמה שנים זכה שמעון בחזקה הנז' ודאי שיורשיו זוכים אחריו בלי ספק וכ"ש בנדון דידן דאיכא שבועה דודאי חומר השבועה מחייבתו ללוי וכן נר' ממ"ש מור"ם בי"ד סימן רכ"ח ס"ך שכתב משם הרמב"ן בסימן רמ"ט וז"ל אם השבועה היתה לתועלת חבירו כגון שנשבע לתת לו איזה דבר או שלא לעסוק בסחורה בלתי רשותו והיה לתועלת חבירו ב"כ ויורשיו הם במקומו וא"כ גם בנ"ד שהיא לתועלת חבירו יורשיו במקומו ועוד נראה כיון דלוי אחר מת שמעון קרוב לשנה היה חולק כפי תנאי וחיוב אביו אלא שעכשיו לסיבת מה כנודע טוען שלא חייב עצמו אלא לשמעון ואם תשאלהו אם כן למה חלקת עמו זה קרוב לשנה אין בפיו מענה וכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד ולפי הנראה מפסקי מהר"ם בן חבי"ב ומהר"ם הררי ז"ל ז"ל הנמצאים בכ"י פה אר"ץ דחזקת שירות המכס הוי כמו קרקע וכיון שאפי' חזקה על גוים שאם ירצה הגוי תכף יוציאו מאצלו אף על פי כן דינה כקרקע וכל שכן חזקה הנז' שהיא על ישראל וכיון שהיא כקרקע הרי מצינו למרן בכמה מקומות ואחד מהם בסימן קמ"ב סעיף ראשון וזהו לשונו אף על פי שאין חזקה בפחות מג' שנים אם הביא עדים המחזיק שהמערער הגביה פירות משדה זו על כתיפו של המחזיק להוליכם לביתו המחזיק הוי חזקה מיד וכתב עוד מור"ם וי"א דה"ה דאם המחזיק שלח דורון פירות שהוא אוכל וקבלן ממנו הוי חזקה מיד שאם היה הקרקע שלו לא היה לו לקבלו בתורת דורון והיה לוקח הכל ע"כ וא"כ כ"ש בנ"ד דהמערער עצמו היה בא אצלו ואומר לו קום אכול כי זה היום יש לנו לכתו' כתובה וגילה דעתו לוי להדיא שהחזקה והחיוב שחייב עצמו לשמעון חייב עצמו גם ליורשיו וכן כתב ג"כ מרן בסימן קמ"ז שאם היה חתום על השדה ואח"כ מערער אין שומעין לו ואף שיביא ראיה על השדה שהיא שלו אין שומעין לו ואם כן גם בנדון דידן אף שיביא ראיה על החזקה כי היא שלו ואין לשמעון בה כלום אין שומעין לו וכ"ש שיש שטר ביד יהודה שחצי החזקה חייב עצמו לחלוק אותה לשמעון ועוד שאחרי מות שמעון סייע בעד בנו יהודה ודאי שאין יכול לטעון על יהודה כלום וכ"ש שלא כתב בשטר שום מיעוט כגון שחייב עצמו כל ימי חייו של שמעון דוקא ואם כן צריך לחלוק עם יהודה חלק כחלק זוהי מה שהשיגה ידי להלכה ולא למעשה עד אשר יסכימו עמי בעלי ההוראה שמהם תורה יוצאה וב ובפרט אחר המיוחד ר"מ ור"מ מו"ר הרב המופלא אברהם בראש נר"ו ראש על אר"ץ רבה עוד ינובון בשיבה כן יהי רצון:

כה דברי עבד נרצע כורע ומשתחוה על הברכים ועל השוקים נער ובער יליף ריקם ריקם כלא חשיב וכשחק מאזנים והדברים מוכיחים אך למחסור ודבר שפתים זעירא דבריין. אברהם דיין ס"ט

ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת מעלת הרב הפוסק עליון למעלה ושלחה אלי לחוות דעי גם אני להלכה ולמעשה:

והנה קודם שנבוא לפסקא דדינא נעמוד על דבריו במה שנשא ונתן בדברי הפוסקים זה יצא ראשונה מה שרצה לחלק בדעת מהראנ"ח שלא חילק ואמר דלי ואפילו לבני אלא דוקא בההיא דגיטין שהיא לגבי בנו שהוא כמותו אבל בההיא דהמפקיד וכו' ומזה נמשך גם כן ליישב מה שהקשה הק"י מההיא דהרשב"א וכו' ע"כ תי' זה לא שמיע לי דמהראנ"ח קרי בחיל מטעמא דבן כרעא דאבוי ובאומרו מילת לי לא נתמעט הבן שלו והוא בכלל אביו אלא למעט שאר יורשים וכשאמר לי הוי כאילו אמר לי ולבני משום שהוא אחד מאיבריו ואם כן לא יש חילוק בין אם אמר האב לי ובין אחרי' שאמרו ע"מ שאתן לך דלהראנ"ח שניהם שוים דנכלל הבן עם האב ולא נתמעטו אלא שאר יורשים ועוד דלפי דבריו הו"ל להראנ"ח לחלק ולומר דדוקא במקום שלא יש טובה וכו' אבל היכא דאיכא טובה ויש לתלות לא אמרינן לי ואפי' לבני והיכי פסיק ותני מהראנ"ח בסתם דלי משמעה אפילו לבני אלא ודאי שאין לחלק בזה. לדעת מהראנ"ח והנראה לי ליישב ההיא דהמפקיד הוא דלכאורה יש להקשות איפכא דכיון דקי"ל לי ולא ליורשי ואפי' הבנים היכי מסתפק תלמודא ומסיק בתיקו ומאי ספיקא איכא הרי קי"ל כרבנן דלי ולא ליורשי ואליבא דרשב"א דס"ל לי ואפילו ליורשי יש להקשות איפכא דמאי מסתפק תלמודא אבל הנראה בפשיטות שמהאי סוגיא ליכא הוכח' מידי ולא נכנסה בפלוגתא דרבנן ורשב"ג ולא בפלוגת' דמהראנ"ח והוא עפ"י הרשב"א ז"ל הביאו הפוסק נר"ו לקמן וז"ל דהא המפקיד לא הקנה פרתו ממש אלא דנעשה כאומר לו וכו' משום דירדו ח' לסוף דעתן של בריות דכל דאית ליה בהמה אצל שומר ניחא ליה דלא נטרא בב"ד וליקנו שומרים כפילא ור"ל דכיון דאמדינן דעתי' דניחא ליה למיקני כפילא א"כ בזה יש להסתפק בדעתו אם גם כוונתו להקנות לבניו מאחר שמשלמים דמי הפרה או דוקא לאב שטרח ועבד ליה נייחא דנפשיה וכו' ועלתה בתיקו אבל היכא דאמר להדיא אני מקנה לך כפילא מעכשיו בהא לדעת מהראנ"ח אפילו הבן בכלל דברא כרעא דאבוי ובזה הוא דנחלקו רבנן ורשב"ג. ובזה נחה שקטה תמיהת הק"י מעל הרשב"א גם מ"ש הפו' נר"ו דנקט הרשב"א טעם ההקפדה וכו' ע"כ ליתא דא"כ ל"ל למינקט בניו הול"ל יורשיו ואדרבא נקט בניו לרבותא לאשמעינן דלולי טעמ' דליכא הקפדה אפילו בניו אינם בכלל תיבת לי דלא כהראנ"ח גם מה שתירץ ההיא דס' חזה התנופה משום דאיכא לישנא יתירה דלמאי איצטריך לו' שמעון ואשתו וכו' ועוד דהא קי"ל לי ולא ליורשי ע"כ יש לדחות דהתם שאני שהיה כתוב בשטר שישתמשו בחצר מעתה ועד עולם דכיון דכתוב עד עולם משמע לו וליורשיו אחריו דבהכי הוי לעולם וכמ"ש ה' שמחת י"ט בסימן י"ז ע"ש. . וא"כ אימא דנקט שמעון ואשתו למעוטי שאר יורשים ולא בניו ומדקאמר אפילו בניו ש"מ דלא כהראנ"ח שמחלק בין שאר יורשים לבניו ומכ"ש לפי מ"ש הפמ"א דהיכא דשייר דבר מסויים לעצמו יורשיו כמוהו ותשמיש החצר והבור הוי דבר מסויים וא"כ שפיר הוצרך לכתוב בשטר שמעון ואשתו דאל"ה היו כל יורשיו יורשים זכותו וא"כ שפיר י"ל דאשתו אתי למעוטי שאר יורשים ולא בניו והיכי מיעט הרא"ש אפי' בניו ש"מ דלא כהראנ"ח ומה שהקשה על הרפמ"א מדברי הריב"ש דתשמיש וכו' אפשר. לומר כיון דא"ל בור הוי דבר מסויים והבור נמכר בפ"ע גם מה שישב קו' הק"י מההיא דבן לוי ע"פ דברי הרמ"ה וכו' עד כאן הא ודאי לפי דברי הרמ"ה א"ש:

אמנם כל קו' הרב היא עפ"י מ"ש רשב"ם שפי' טעמא משום יתורא והיתור לא אהני אלא לו לעצמו וכפי דברי מהראנ"ח דמשמעות לי הבן בכלל ואינו ממעט אלא שאר יורשים א"כ גם הכא הו"ל לתלמודא למעט שאר יורשים ולא בניו דהבן בכלל לי ומדמיעט בן ש"מ דלי ואפילו הבן דלא כהראנ"ח וכ"ת דאדברי רשב"ם ק' דל"ל טעמא דיתורא הא אפילו לא הוי יתורא הא קי"ל לי ולא ליורשי ואם נאמר דרשב"ם ס"ל כהראנ"ח א"ש דאי לא הוי משום יתור הוי הבן בכלל לי קמ"ל. בכאן דלא זכי אלא מכח יתורא ואפילו הבן נתמעט וי"ל דה"ט דאי לא הוי יתור לשון הוי דינא לרשב"ם לי וליורשי משום דכיון דמשום יתור לשון קא אתי ליה שיור המקום א"כ היכא דשייר המקו' להדיא בלתי משום יתור לשון הוי כמכר לו חצי השדה וחצי האידך אינו בכלל המכירה משום הכי הוי המשוייר לו וליורשיו דמעיקרא לא יצא המשוייר מרשותו אבל אם מכר לו שדה וא"ל ע"מ שתתן לי חלק בה הוי דינא נמי לי ולא ליורשי כההיא דגיטין ואף ע"ג דהש"ס איירי בבנו ש"מ דלא כהראנ"ח שמחלק בין שאר יורשים לבנו גם מ"ש הפוסק ויש לדחות וכו' אלא ששייר מקו' בקרקע ובזה הוא דאמרינן לי וכו' ע"כ. אם כוונתו ששייר מקום להדיא בקרקע ושייר מידי לגמרי דבזה יורשים אחריו א"כ אף בכה"ג אפי' לגבי מעשר שהיא טובת הנאה אם שייר בפי' ואמר ע"מ שמקום מעשר שלי דזכו בה היורשים כיון שהזכיר מקום בקרקע בשיורו הוי כדבר מסויים וכדמשמע בדברי הנ"י וכמו שכן דקדק מדבריו הרפמ"א שם אלא דכוונת הרמ"ה דלא הזכיר להדיא מקום בקרקע בשיורו אלא דאנו דנין כן מכח דלעצמו בעין יפה הוא משייר ואפי' הכי ס"ל להרמ"ה דאף בכה"ג אם שייר מידי לגמרי כגון פירות דקל לעצמו יורשים בניו אחריו וזה דלא כהרמב"ן והרשב"א והטור דס"ל דכל שזוכה מחמת דלעצמו בעין יפה הוא משייר לא זכו יורשיו אחריו ומה"ט גופיה לא רצה הכ"מ לתרץ בעד הרמב"ם על פי מ"ש הרמ"ה ולעשות הרמב"ם הפך כל הני רבוותא שזכרתי. ומה שהקשה עוד הפוסק הי"ו על המח"א מדברי הריב"ש מההיא שכתב ע"מ שדיוטא העליונה שלי דאפ"ה מבואר דאמרינן דיורשיו בכלל לק"מ דהא מבואר בהריב"ש ז"ל טעמא דכיון דשייר דבר ידוע ומפורסם וכו' שהרי הוא כאילו לא . נכנס כלל המשוייר בכלל המכירה אלא כל א' חלוק לעצמו המכור לבד והמשוייר לבד משו"ה אעפ"י שאמר ע"מ שהוא שלי זכו יורשיו אחריו דבכה"ג לא אמרי' לי ולא ליורשו מה שאין כן. בההיא דשייר פירות שהוא דבר שאינו מסויי' כההיא דבן לוי אז אם אמר לי כוונתו לעצמו ולא ליורשיו דבכה"ג קאמר המח"א דאם היה בתנאי לי ולא ליורשי משמע ג"כ וכמבואר ג"כ בדברי הרמב"ן ז"ל אבל אם אמר חוץ מפירותיו ולא אמר לי זכו היורשים וכבר המ"א תבריה לגזיזיה מל' הטור דמבואר ממנו דאפילו אם אמר חוץ מפירותיו כיון דלא זכי אלא מכח דמה ששייר לעצמו בעין יפה הוא משייר לא אהני אלא לעצמו ולא ליורשיו ומה שהקשה הב"י אדברי הרשב"א דלמה לא אמרינן בעין יפה הוא משייר גם לבניו וכו' עפ"י דברי הרמ"ה שהביא הפוסק מתורץ שפיר ובלא"ה ג"כ מתורץ עפ"י דברי הר' שי למורא ומהר"ש הלוי שכתבו דההיא דמעשר שאני ע"ש באורך. ועל מה שעמד בדברי הראנ"ח והכנה"ג בס' קרבן אשה עי"ע וכתב הפוסק הנז' ול"ן לפ' דברי הראנ"ח וכו' אין זה פי' דהא לגבי הב' שנים האחרות שנתנה רשות לדור בהם ועדין שמעון לא דר בהם ומת קודם שזכה בהם יש סבר' לומר דאדרבא לא זכו היורשים משום דקי"ל לי ולא ליורשי ומ"ש יש סברא לומר שיזכו בניו אחריו זכות שכבר זכה בו סברא הזאת אינה אלא אם מת תוך הב' שנים הראשונים שכבר זכה בהם ודומה למי שהשכיר לזמן ומת תוך הזמן שיורשיו יורשים זכותו לכל הפוסקים זולתי למהרש"ך שהוא יחיד בס' זו נגד כל הפוסקים אבל הב' שנים האחרות שעדין לא זכה בהם אדרבא הס' נותנת שאין יורשיו יורשים זכות זה דקי"ל לי ולא ליורשי. ועוד אפילו לשיטתיה היכי כתב דנפל הספק בעיקר זכותו ומאי נ"מ בזה כיון דסוף סוף לעצמו זוכה בפשיטות דלעצמו בעין יפה הוא משייר ועוד דהספק שנפל בעיקר הזכייה משום דהוי כדשב"ל וכיון דלעצמו בעין יפה הוא משייר הו"ל כאילו הזכיר מקום דהוי דשב"ל וליכא ספיקא כלל עוד בזכייתו ועוד דכל קושיית הרב ק"א דמה הוקשה לו מדברי הריב"ש וכו' והיכי כתב הכנה"ג דבנדון הריב"ש בתנאי ששייר לעצמו דכל לגבי דידיה בעין יפה הוא משייר אדרבא טעם זה יועיל להיות יורשיו יורשים זכותו לא להפך ואלו הקו' לא תי' הפוסק מידי אבל הנ"ל בפשיטות בזה כפי שטח הלשון והבנתו כך הוא ונפל ט"ס בד בדפוס וכצ"ל גם הריב"ש וכו' ולא ליורשיו אף עפ"י שמהר"י ווייל חולק עליו יש לחלק בין נדון שלנו לנדון הריב"ש דנדון הריב"ש בתנאי ששייר לעצמו דכל לגבי נפשיה בעין יפה הוא משייר ור"ל דמש"ה נחלק עליו מהרי"ו אבל בנדון שלנו אם זכה ליורשיו אם לאו גם מהרי"ו מודה דלא זכו היורשים באופן דמ"ש הרב החבי"ב גם מהרי"ו חולק על הריב"ש צריכה להיות לעיל בתחלת הלשון וזה ט"ס הניכר לעין כל והראיה שגם לעיל העתיק הרב החבי"ב דברי הריב"ש. וכתב משמו דהדין עם לוי ואדרבא שם מבואר להפך ומוכרח שט"ס נפל וצ"ל אין הדין עם לוי באופן דלשון הכנה"ג מוכרח הדבר מעצמו שט"ס נפל בספרים דאל"ה אין קשר והבנה בלשונו ומ"ש הפוסק על ס' הק"א דאיך אפשר לומר דאסיק מהראנ"ח כדעת מהרי"ו דס"ל דלא שנא ירושה וכו' דלו וליורשיו דא"כ מה יענה בההיא דבן לוי דמוכח מינה דלי ולא ליורשי עד כאן:

והרואה יראה דמהראנ"ח מסתפק בדעת מהרי"ז והיינו שכת' בל' ואפשר ור"ל דאפילו את"ל דמהרי"ו משוה ירושה למכר ומישב איזה ישוב לההיא דבן לוי מ"מ בנ"ד יודה גם מ"ש הפוסק נר"ו במה שהקשה הרב שמחת יום טוב על הראנ"ח מההיא דספר חזה התנופה וכו' דיש לחלק דהתם שאני וכו' דירה בבית היא ותשמישה וכיון שקנה הבית לגמרי לפי שהוא דבר מסויים זוכה גם בתשמיש לזרעו אחריו והוי כמו מכר אילן עם פירותיו ע"כ. ותמהני עליו בזה דהא משנה ערוכה שנינו דאם מכר לו בית לא מכר תשמישיו ואין תשמיש הבור והחצר בכלל המכר או הנתינה ואם כן בשלמא אם מכר לו הבית עם תשמישיו ניחא אבל הכא לא היתה הנתינה אלא לחדד ולא הזכיר. תשמיש עמו ובתשמיש החצר והבור נתן רשות לשמעון ואשתו ובודאי שנתינת החדר לדור בו זוכים בניו אחריו אבל הרשות שנתן אחר כך לתשמישי החצר הוא דבר שאינו מסויים והיה מורישו לבניו אילולי שכתוב האי לישנא דשמעון ואשתו גם מה שהקשה הפוסק מההיא שכתב הרמב"ם בההיא דבן לוי שאמר ע"מ שהמעשר שלי לעולם ואפ"ה לא זכו בניו. אחריו ותיר' משום דאמר שלי שהיא מיותרת וכו' וסיים וכ' דזה דוחק דא"כ הו"ל לרבי' למינקט רבותא ע"כ דברים אלו אינם מובנים דהא נקט רבי' רבותא שאמר ע"מ שהמעשר שלי ואפ"ה לא זכו בניו משום שאמר לי ועיין בתשובה הרפמ"א דף כ"ו שכתב להדיא דאיכא שאמר לי אע"ג דאמ' לעולם אין בניו בכלל ועוד כתב דהרמב"ם מפ' כרשב"ם דטעמא הוי משום דכיון משום יתור לשון קא אתי דוקא במה שפי' זוכה ולא ליורשיו ואף שאמר לעולם אינם זוכים אם לא נתפרשו בפי' וכו' ע"כ איברא דדברי הרפמ"א קשים במ"ש שהרמב"ם מפ' כרשב"ם דטעם ההיא ד"ן לוי משום יתורא והא ליתא דמבואר בהרמב"ם פכ"ג מהלכות מכירה בההוא דמכר אילן ושייר פירותיו דטעמא דכל לגבי דידיה כעין יפה הוא משייר:

וראיתי לה' התנא בפ' כ"ה מהלכו' מכירה ד"ה המוכר וכו' שהביא דברי הריב"ש ודקדק מהם דאפילו שייר בפי' דקל לפירותיו או בית לדירה דלא זכו יורשיו וסיים וכתב ולכאורה רשב"ם פליג על זה וכו' דמשמע מדבריו דאם שייר בפי' מקום מעשר וכן לגבי דקל יורשיו יורשים אותו וצ"ע ע"כ:

ולדידי אין כאן מקום עיון ולא פליגי בזה הריב"ש והרמב"ן עם רשב"ם וכלהו מודו דאם פי' מקום מעשר או מקום צימוח הפירות הוי כמי ששייר דבר מסויים דהא דברי הריב"ש לקוחים מדברי הרמב"ן ז"ל והנ"י הביא כל דברי הרמב"ן וסיים וכתב אבל לענין שיהא משייר לבניו אחריו לא כיון שלא הזכיר מקום השדה בשיורו וכו' ע"כ:

הרי שדקדק לומר כן כיון שלא הזכיר מקום המעשר משמע הא אם הזכיר מקום השדה כמי ששייר דבר מסויים וכ"כ להדיא הרב מ"א בדף כ"ד ע"ב שדקדק כן מדברי הנ"י ומה שהקשה הפוסק והרב פה"א דהרמב"ן דחה דברי רשב"ם ומאי מתמה מדברי רשב"ם וכו' ע"כ שניהם לא דקדקו יפה דבהא דשייר דבר מסויים בודאי דפליגי רשב"ם והרמב"ן דההיא דע"מ שדיוטא העליונה שלי וכו' דלרשב"ם הזיזין שיוציא בה לא זכה אלא לעצמו ולא ליורשיו ולהרמב"ן ולהריב"ש לא זכו היורשים ובהא לא איירי המ"ל אבל היכא דשייר מקום השד' להדיא בהא אפשר דלא פליגי רשב"ם והרמב"ן ז"ל דיתכן דמודה הרשב"ם לרמב"ן בזה דזכו היורשים דלרשב"ם כה"ג ודאי דזכו יורשים דלאו מטעמא דיתורא זכה האב שהרי פי' מקום השדה וא"כ אפשר דהרמב"ן יודה בזה ולדידיה הוי כשייר מקום מסויים או דילמא לא הוי כמו דבר מסויים ועל ספק זה הוא דאסיק בצ"ע וכבר כתבנו דאין כאן מקום עיון וכמ"ש בשם הנ"י עוד כתב ה' התנא ועל מה שדימה וכו' איכא לחלק וכו'. וכתב שחילוק זה מוכרח מדברי הרמב"ן וכו' ע"כ אין זה כלום דהרמב"ם דרכו להבי' לישנא דתלמודא ואין לדקדק ממנו כלום גם מ"ש דמדברי הרמב"ן נראה כדעת הריב"ש ליתא דהרמב"ן לא קאמר אלא לי ולא ליורשיו כדין הגמ' של בן לוי אבל אם יכול למכור מה ששייר לעצמו בזה לא דיבר הרמב"ם כלל כי יתכן דס"ל בזה כמהרי"ו שחולק על הריב"ש וס"ל דיכול למכור ובודאי הוא שטעם מהרי"ו מטעם שחילק ה' התנא והביא ראיה לחילוקו מדברי הרשב"א ור"ל דהא ודאי אי אפשר שהריב"ש יכחיש חילוק . זה דמלבד הרשב"א ס"ל הכי גם מפ' י"נ משמע הכי דאם יחלוק הריב"ש על הרשב"א על הש"ס לא יחלוק והניחה בצ"ע ובודאי הריב"ש אילו היה רואה דברי הרשב"א היה מבטל דעתו ומודה לדבר מהרי"ו ומ"ש בס' ק"א משם מהר"א סיתהון דמאי קשיתיה להמ"ל לדברי הריב"ש מדברי הרשב"א והוא בר פלוגתי' הביאו מור"ם בסימן שי"ו אינה. קושיא כלל דודאי היא קושיא אלימתא על הריב"ש שיצא לידון בדבר חדש הפך מה שמפורש בדברי הרשב"א והא ודאי שלא ראה דברי הרשב"א דאילו היה רואה אותם היה חש לו ומביאו ודוחה את דבריו או היה מודה לו ומבטל דעתו נגד דברי הרשב"א. ומה שישב הפוסק ההיא דהכותב נכסיו בג' חילוקים נראה דלא ישב מידי דכל טעמא דהיכא דשייר לעצמו להרמב"ן ולהריב"ש משום ששייר דבר שאינו מסויים משו"ה הוי כתנאי לי ולא ליורשי ולאו מטעמא דאומדנא ואם כן גם הכא שנתן נכסיו מהיום ולאחר מיתה שהכונה גופא מהיום ופירא לאחר מיתה א"כ הפרי ששייר לעצמו כל ימי חייו הם דבר שאינו מסויים כההיא ד"ן לוי ממש גם מ"ש דזה שינה דדרך למכור הדקל עם פירותיו זה לא מיקרי שינוי דיש מוכרים כך ויש מוכרים כך גם מ"ש דכל מתנת האב כדי להבריח הנכסי' שלא ישתעבדו לאשתו והוי כמי שהתנה וכו'. אדרבא יש סברא להפך שכיון שהוא חפץ בטובת עצמו ובניו ורוצה להתפרנס בפירות הוא ובניו כל ימי חייו ואין דעתו אלא על עצמו שיזכה בהם אבל לא למכרם ולהפסיד אשתו ובניו מהם כל ימי חייו שיהיו ניזונים עמו בהם ואם כן הסב' נותנת דהיכא דשיירם לעצמו אינו יכול למוכרם ועכ"ז קאמר דמכורים לפירות א"כ גם ההיא דבן לוי שיכול למכור ומנ"ל להריב"ש ללמוד מכורה מירושה:

אמנם עפ"י מה שחילק המ"א דבההיא דבן לוי משום שאמר לי א"כ י"ל דהכא ה"ט דיכול למכור משום שלא אמר לי והוי כמי שנתן נכסיו עכשיו חוץ מפירותיהם דשפיר בכה"ג דיכול למכור ואף הריב"ש יודה בזה ועדין צל"ת עוד כתב וראיתי להרב ק"א וכו' דמ"ש וכו' לאו משום יתור לשון דע"מ וכתב עליו ולפק"ד וכו' לא היה מניחה באבל וכו' ע"כ הנה באמת על פי הבנת הק"א שפיר כתב עליו לא היה מניחה באבל אבל במה שפי' בכוונת הר' החבי"ב אין זה פי' אבל הנראה לע"ד דשניהם לא ירדו לעומק דברי הרב החבי"ב וכוונתו מבוארת דה"ק דבשלמא גבי ע"מ שדיוטא העליונה שלי שפיר יקרא לישנ' יתירה כיון דבלא"ה אפילו בלא זה התנאי הדיוטא שלו שמעיקרא הכי קי"ל דאם מכר הבית לא מכר הדיוטא ואמאי הוצרך לומר ע"מ שדיוטא העליונה שלי אין זה אלא יתור לשון ממש ומהאי יתורא שהוצרך לומר ע"מ שדיוטא העליונה היינו ששייר לעצמו שיכול להוציא בה זיזין וכיון דמחמת דיתור הלשון אנו מביאים הזיזין היתור לא אהני אלא לעצמו ולא ליורשיו אבל הכא גבי מעשר בההיא דדקל וכו' אינו משום יתור הלשון אלא משום דהתנאי אינו מועיל אלא אם כן שייר מקום אמרינן שיורי שייר מקום והברייתא אשמעינן דכל תנאי שאינו מעלה ואינו מוריד אלא אם כן שייר מקום אמרינן שיורי שייר לעצמו זהו כוונת רשב"ם. ואם כן ע"כ מ"ש לעיל דכיון דמשום יתור לשון הוא דאמרינן דשייר מקום מעשר די לנו אי אהני יתורא למה שפי' דהיינו לעצמו אינו מדוקדק כ"כ לשונו דלאו משום יתור לשון דייקינן גבי מעשר אלא משום דהתנאי אינו :מועיל ואין אדם מתנה בחנם דרוצה הוא בקיום התנאי ולדעת כן מכר שיקנה המעשר הילכך שייר בידו קרקע הראוי לגדל המעשר וכמבואר כ"ז ברשב"ם אבל הי"מ שהביא דיתור לשון דע"מ וכו' היא ממ"ש כההיא דדיוטא דלא היה צריך לומר וכו' וכן כאן הו"ל חוץ מפירותיו ולמה האריך לומר ע"מ וכו' כי זהו יתור לשון באופן דכל כוונת הר' החבי"ב ז"ל דבתחילה הביא לשון הב"י שכתב לשון רשב"ם ואית דמפרשי יתור לשון דע"מ וסתר דבריהם רשב"ם דלאו משום יתור לשון דע"מ אלא משום דהתנאי מועיל ועל זה קאמר אבל שם בברייתא וכו' כתב רשב"ם וכיון דמשום יתור לשון הוא דאמרינן דשייר וכו'. . ובאמת דאינו מדוקדק שפיר לשון זה דלאו מחמת יתור לשון אלא מחמת שאין התנאי מועיל וסמך רשב"ם אדבריו דלקמן אבל בכאן אינם מדוקדקי' כ"כ וכל כונת הרב החבי"ב באבל וכו' לומר דלשון רשב"ם בברייתא אינו מדוקדק יפה באומרו משום יתור דמעיקרא אינו מועיל הול"ל וזה דקדוק קל מאד שודאי סמך על מה שמפרש אחר כך ומשו"ה קאי באבל ולא הקשה בכח ומהתימה מהק"א שלקח הדברים כפשטן גם מ"ש לדחות קושית הרמב"ן מעל רשב"ם משו' שרשב"ם גופיה בההיא דדקל ל"א וכו' ומעת' ל"ק על רשב"ם וכו' דלפי מאי דגריס לשם וכו' ע"כ. דבריו תמוהין דכוונת הרמב"ן ז"ל בקושיתו לומר שהנסח' האמתית הוא כגי' דידן שכתוב כל המשייר לעצמו בעין יפה הוא משייר ושפיר ידע דרשב"ם גריס גי' אחרות ולא נראו בעיני הרמב"ן ז"ל שהרי בפ' מ"ש שכתב על דברי רשב"ם וז"ל ולא ידעתי מי הזקיקו לרשב"ם לערבב את השיטה ולפ' דאמתני' קאי שהרי כל פי' רשב"ם שם לא זכו בעיניו ומ"ש דלא ירד לדעת מהרש"ך וכו' וצ"ע הנה כבר קדמך הרב שמחת יו"ט שהקשה על דברי מהרש"ך מדברי התוספו' ומדברי הרשב"א דמבואר להדיא דלא כמהרש"ך ואתמהא שדברי ה' שמחת יו"ט ז"ל הביאם כבודו באורך ואם כן מה חידש בקו' זו יותר ממנו שהרי כתב ומה שרצה לתרץ מהריט"א לדברי מהרש"ך שהם כדעת מהר"ם וכו' ולא ידעתי מאי קא מתרץ וכו' כוונת מהריט"א לומר שהב"י הבין דמהר"ם הפך דברי התו' וא"כ גם מהרש"ך ס"ל הכי דמהר"ם חולק על התו' לאפוקי ס' הב"ח שכתב שגם מהר"ם מודה להתו' וכיון שמהר"ם חולק אם כן שפיר כתב מהרש"ך טעם דשכירות שהיתה לק' שנה לצאת חובת ידי מהר"ם למימרא דנ"ד דמהרש"ך כ"ע מודו בו ומ"ש דהא מרן בעצמו כ' לאפוקי סברת מהר"ם הרי דלא ס"ל כמהר"ם ל"ק מידי דמהרש"ך אינו מחוייב לפסוק כמו שפוסק מרן אלא מהרש"ך ס"ל כדעת מרן דס"ל דמהר"ם חולק על התו' וכתב נדונו שם שהוא אליבא דכ"ע גם מה שתי' קו' מהרי"ט מעל הרשב"א בתשובה למ"ש בפרק מי שהיה נשוי דתרווייהו היה הפיטור ע"י הנאה וכו' והיורשים הם עשירים מצד עצמם וכו' ע"כ. לא ידעתי איך ניתרצה בזה קו' מהרי"ט מעל הרשב"א דבתשובה כתב דפטורים היורשים מצד שכבר נפטרו מחיי אביהם ובפרק מש"ן דבפטור המס אמרי' לי ולא ליורשי דמשמע דאותן נכסים שפטרו כבר לאביהם דוקא פטרו ולא ליורשים ואם בתרווייהו קבלו הנאה למה כתב לו ולא ליורשיו ואם על הנכסים שיש להם זה אינו בסוג לי ולא ליורשי ואיך כתב הרשב"א לי ולא ליורשי דאם הם עשירים אפילו בחיי אבוהון ופטרו לו מחוייבים על ממונם:

תוכן העניינים

שות מר ואהלות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה