שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי
חשן משפט
שאלה א
הא דקי"ל דבזמן הזה אין דנין אלא מידי דשכיח ואית ביה ח"כ אם נזקי אש ובור שכיחי ודנין בזמן הזה או לא שכיחי ואין דנין ועוד הא דקי"ל דגזלות דנין אי דוקא גזילות דשכיחי לאפוקי גזלות שע"י חבלות א"ד ל"ש ובכל גזילות דנין:
תשובה קודם שנבא לפרק נגמר הדין בתחי' נבא להבין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' סנהדרין מי שגנב וכו' ותמהו בדבריו חכמי לב הרלח"מ ומהרש"ל והר' גידולי תרומה דאיך כת' דגובין ממנו הקרן דייני ח"ל והלא בהלכה ח' כתב דגזלות וחבלות אין דנין אותם אלא מומחין והלח"מ והג"ד הניחו בצ"ע ומהרש"ל תי' דמ"ש הרמב"ם גזלות וחבלות היינו גזלות שעל ידי חבלות ע"ש וכן נראה מדברי מרן בכ"מ דאוקי למתני' דבעי מומחין בגזלות וחבלות היינו בגזלות שעל ידי חבלות וכמו שפי' התוספות בסנהדרין ובהחובל ע"ש:
והנה לכאור' יש לתמוה דהיכי מצינן לאוקמי מתני' דסנהדרין דקתני גזלות וחבלות בגזלות שע"י חבלות והא מבואר בגמ' שם דהאי דקתני גזלות וחבלות משום דעקר ג' דכתיבי וכו' גזלות דכתי' ונקרב בעל הבית אל האלהים ופרש"י דהאי קרא בש"ח שזה טוענו ששלח יד בפקדון דהיינו גזלות ע"כ הרי מבואר בגמרא דגזלות דמתני' דבעי מומחין היינו בגזלות שלא ע"י חבלות וכן יש לתמוה על הנ"י דאוקי למתני' דבעי מומחין לגזלות היינו כעין ויגזול את החנית מיד וכו' אבל בכופר בפקדון דשכיח דנין א אפילו בזמן הזה דמה יענה בסוגיא זו דמבואר ממנה דאפי' גזלה דפקדון בעי מומחין:
וראיתי להגאון מהרש"א שכתב על דברי התו' וז"ל ודוקא גזילות שע"י חבלות ר"ל גזלות וחבלות דנקט בכל מקום בתלמוד איכא לפרושי הכי גזלות שע"י חבלות מיהו גזלות וחבלות דמתני' דהכא ע"כ גזלות וחבלות ממש כדקאמר גזילות דכתיב ונקרב וכו' עכ"ל ולכאו' דבריו אינם מובנים דהא כל עיקר קושייתם של התו' הוא מדאמרינן הכא במתניתין דסנהדרין רין דגזלות וחבלות בעו מומחין ובתחלה הקשו וא"ת מה"ט לא ליבעו מומחין ור"ל ואיך קאמר הכא דבעו מומחין ותי'וכו' ולבסוף הקשו דבכמ' מקומות וכו' ועל זה תי' היש מפרשים דהא דבעי הכא מומחין היינו בגזילות שע"י חבלות וכן בגטין סוף פ' המגרש דקאמר אי הכי גזלות וחבלו' נמי וכו' ופרש"י ואנן קי"ל בשמעתא קמייתא דסנהדרין דבעו מומחין ועיין ג"כ שם בתו' שתי' ר"י דהא דבעי מומחין היינו בגזלות שע"י חבלות ובסנהדרין מיירי בגזילות שע"י חבלות וכן בהחובל מבוארים דבריהם ע"ש דפ"ד בד"ה א"נ וכו' ע"ש ועוד מה יענה המהרש"א בלשון מרן כ"מ שכתב להדייא דמתני' דסנהדרין בגזילות שע"י חבלות הרי דדברי הי"מ שהביאו התו' קאי אמתני' דסנהדרין ועוד אפי' יהיבנא ליה שיטתיה להגאון ז"ל דהי"מ קאי אשאר מקומות מ"מ מה הקנו בזה הי"מ דאכתי הקושיא עומדת דהכא בסנהדרין מוכח דאפילו גזילות לחודייהו בעו מומחין ולא עבדינן בהו תקנתא דהא מתני' דסנהדרין בתר תקנתא שתקנו בהודאות והלואות דליסגי בג' הדיוטות דליעבוד שליחותייהו דמומחין ולא תקנו הכי בגזילו' וחבלות ואלו בכמה מקומות מצינו שדנין דיני גזילות ומה תי' בזה הי"מ לכן נרא' לע"ד בכוונת הגאון מהרש"א ז"ל דודאי אזיל ומודי דגזלות דקתני במתני' היינו ע"י חבלות אבל כוונת דבריו למעיין שפיר בדבריו דה"ק דבכ"מ דנקט בתלמוד כמו בפ' המגרש דקאמר א"ה גזלות וחבלות נמי ה"ק גזילות שע"י חבלות וחדא קתני דפי' גזלו' וחבלות דהיינו גזלות שבאין ע"י חבלות וכל פרכת הש"ס מגזילות שבאו ע"י חבלות ולא מעקר חבלות אבל ההיא מתני' דסנהדרין דקתני גזלות וחבלות ע"כ תרתי קתני ור"ל שאין אנו יכולין לפרש המשנה דחדא קתני גזלות שע"י חבלות ועיקר חבלות לא קתני במתני' דזה א"א מדאמרינן בגמרא גזלות דכתיב וכו' חבלות מה לי חבל וכו' הרי מוכח דלא מצינן לפרושי מתני' דחדא קתני אלא תרתי קטני גזילות חדא בבא ופי' דגזלות דמתני' ני' דבעי מומחין בגזלות שבאו לו ע"י חבלות שאלו לא שכיחי ובעו מומחין אף לאחר תקנה דתקנו בהוראות והלואות אבל בגזלות לחודייהו דייהו מבלי הכאה ולא באו ע"י חבלה נהי דבעו מומחין מדין תורה וכדמוכח בגמ' דיליף מש"ס דהתם כתוב מומחין מ"מ בגזלות כה"ג עבדינן שליחותייהו דהוי שכיח ואית בהו ח"כ וא"כ מתני' דאיירי בהך תקנת' לא איירי אלא במידי דלא שכיח דהיינו בגזילי' שע"י חבלות וכן וחבלות דקתני במתני' היא בבא בפני עצמה והיינו בחבלות דלא שכיחי אבל בחבלות דשכיחי כגון נזקי אדם בשור וכיוצא בהם דנין בזמן הזה אע"ג דמ דמדאורייתא בעו מומחין דמ"ל חבל בגופו וכו' מ"מ כיון דיש מנייהו שכיח ואית ביה ח"כ עבדינן שליחותייהו לא כמו חבלו' דמתני' דלא שכיחי נזקי אדם באדם באופן דמעולם לא עלה ע"ד הגאון ז"ל לומר דמתני' איירי בסתם גזילה אפי' שלא ע"י הכאה דזה לא אפ' וכדאקשי' עליו אלא כל כוונתו לומר דמתני' תרי בבי קתני גזלות וחבלות וגזלות דקתני היינו ע"י חבלות וחבלות דקתני היינו עקר חבלות אבל בעלמא דקתני גזלות וחבלות היינו חדא קתני גזלות שע"י חבלות ולא איירי בחבלות לחודייהו והאי דחד בבא של התלמוד היא גזלות דקתני בסנהדרין שפי' גזלות שבאו ע"י חבלות ושפיר מקש' בגטין מגזלות דמתני' דסנהדרין רין שפי' שבאו ע"י חבלות אבל סתם גזלות שלא באו ע"י חבלו' שכיחי ועבדינן שליחותייהו כהודאות והלואות אף דמן התורה בעו מומחין ובזה עלו דברי הנ"י והמהרש"א כהוגן ומעת' מ"ש בש"ך בסי' זה ובהכי מיירי מתני' ודלא כמהרש"א אחרי המחי' הראוייה מכת"ר שלא ירד לעומק דברי הגאון מהרש"א דגם המהרש"א מודה דמתני' דסנהדרין דקתני גזלות היינו שבאו ע"י חבלות לא בסתם גזלה לדעת הי"מ שכתבו התו' אלא כוונתו כדכתיבנא והם דברים ברורים ונכונים וראויים אליו ודו"ק:
איך שיהיה מוכח בבירור דס"ל להכ"מ לדעת הרמב"ם כדעת הי"מ שהביאו התו' ומזה איירי בתחלת הפרק וכמ"ש מהרש"ל ז"ל ומה שהקש' הג"ת דאטו הרמב"ם תנא הוא דליקום אוקמתא בדבריו ל"ק דהרמב"ם העתיק המשנה כצורתה כמנהגו וכמו שנפרש המשנה יתפרשו פרשו דבריו וא"כ לכאו' מ"ש בש"ע לשון הרמב"ם מי שגנב וכו' היינו בסתם גזלה דלשיטתיה אזיל וכמ"ש בכ"מ וכ"כ הסמ"ע ז"ל אבל הש"ך כת' עליו דא"כ הו"ל להמחבר לכתוב דגזלות שע"י חבלות אין דנין וע"ק שהרי בב"י לא הביא דברי התו' לכך נראה וכו' ע"ש והנה מ"ש דדעת המחבר כהרמב"ם וכו' לכאו' קשה דהא ביאר להדיא בכ"מ דדעת הרמב"ם דגזלות ע"י חבלות אין דנין ואדרב' רצה לחלק כחילוק הש"ך ודחה אותו ואף דלדעת הש"ך דלק"מ מה שהקש' מרן ז"ל דשייך שפיר תשלומי כפל בגזלות כגון בליסטים מזויין דהוא גנב וכן מדוקדק לשון הש"ך שכת' קודם לזה כגון שגזל בענין דמתחייב כפל וכוונתו ברורה במ"ש בענין דמתחייב היינו ר"ל במקום דמחייב כפל כגון בליסטיס מזויין וגם קושיא א' של הכ"מ דתאה הש"ך בחכמתו עש"ב מ"מ היה לו להביא דבריו ולדחותם אלא ודאי שמזה מוכח דלא ראה הכ"מ וכ"כ איהו גופיה לקמן בסי' ג' שבשעה שלמד אלו העניינים לא היה לפניו ס' הכ"מ ז"ל ואח"כ בא לידו וא"כ י"ל דלאחר שראה דברי הכ"מ חזר בו ושפיר מודה דכוונת המחבר בש"ע דגזלות שע"י חבלות אין דנין גם מ"ש קנס דגזלות כגון תשלומי כפל דהו"ל לא שכיח דבריו תמוהים דהרי מבואר כדברי הרמב"ם דתשלומי כפל מצויין תמיד ע"ש ויש ליישב לפי שיטתו דכפל דגזלה לא שכיח אבל אבל כפל דכופר בפקדון בההוא קאמר הרמב"ם דשכיח אבל ע"ז קשה א"כ דכפל זה לא שכיח א"כ גם עיקר גזלת לסטיס מזויין לא שכיח ואין דנין אותו דבעינן תרתי שיהיה שכיח ואית ביה ח"כ אז הוא דעבדינן שליחותייהו וכדאמרינן בהחובל ע"ש וא"כ איך כתב הש"ך דכפל שלו אין דנין אבל עקר גזלה דנין וי"ל דס"ל להש"ך שזה דינו כרפוי ושבת שפסק בהם הרמב"ם שדנין בזמן הזה וכמו שיש ליישב בטעם רפוי ושבת שפסק הרמב"ם שדנין כמבואר בב"י ושאר מפרשים ה"נ בגזל של לסטיס מזויין גם מ"ש ואה"נ דהוה מ"ל בהמגרש וכו' קשה לי כיון דהרמב"ם ז"ל ס"ל דחבלות חוץ מרפוי ושבת הם קנס ואם הודה מעצמו פטור א"כ אמאי לא משני כי עבדינן שליחותייהו בממונא אבל בקנסא לא וכדשני בהחובל אלא ודאי דלא איירי בפרק המגרש מקנס דגזלות כל זה היה נראה לכאורה:
אמנם אחר העיון יראה דסתמות לשון מרן הש"ע מורה כמ"ש הש"ך דבכל גזלה דנין ובב"י חזר בו ממ"ש בס' כ"מ ז"ל ותחל' וראש נבא ליישב דברי הרמב"ם דסתרן אהדדי דבתחיל' כת' דיני קנסות כגון גזלות וכו' ודייני ח"ל אין להם וכו' ולבסוף כת' מי שגנב וכו' וכמו שתמהו עליו והניחוהו בצ"ע ולעד"ן ליישב על פי מה שראיתי שכתב הר"ן ז"ל בחידושיו למס' סנהדרין בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל וקאמר תלמודא משו' דר"ס וכו' ומשנתנו שנוייה בא"י אבל שבבבל שאין שם מומחין וכו' נפתח דלת בפני הגזלנין אלא במה שיש בו בג"ד כהודאות והלואות וכו' ע"ש וכעין זה כתב ריב"א הובאו דבריו בשטת ר"ב למסכת קמא וז"ל ודאי חבלות לא שכיחי כלל וגזלות שכיחי קצת אבל לא שכיחי ממש וכו' וכ"כ ה"ר ישעיה וכו' עש"ב ועפ"י דבריהם הללו מיושבת שפיר קושיית התו' שהקשו בריש סנהדרין בד"ה כדי שלא תנעול דלת וכו' וא"ת מה"ט וכו' ועפ"י דברי ריב"א א"ש ול"ק:
ומעתה יתיישבו שפיר דברי הרמב"ם דבתחי' בה' ח' כתב דיני קנסות וכו' דהיינו דין המשנ' וכצורת' דבכולהו בעו סמוכין מדין תור' אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות וכו' אינם צריכין מומחין אפי' בא"י ומ"ש ולפי' דנין בהודאות וכו' וכיוצא בהם בח"ל ר"ל כיוצא להודאות כמו גזלות דשכיחי קצת ויש בהם ח"כ דנין אותם בח"ל אבל לא בא"י כי אם דוקא הודאות והלואות ומה שסיים ואין להם רשות לדון דיני קנסות בשליחותם לאו אגזלות קאי אלא אשארא דדין הגזלות כבר סמך אדלקמן שביאר להדיא שדנין דיני גזלות ועלו דברי הרמב"ם כהוגן מבלי שיהיה בהם עוד פקפוק:
ובזה ג"כ יתיישב שפיר לישנא דהרא"ש ז"ל בסנהדרין וז"ל אבל גזלות וחבלות בעו מומחין וכו' ובפ' החובל מסיק דכל מידי דשכיח וכו' משמע דגזלות שכיחי הילכך כל מידי בר מחבלות עבדינן שליחותייהו עכ"ל וכל נושאי כלי הטור תמהו בדבריו דבתחלה כתב המסקנא דריש סנהדרין דגזלות וחבלות בעו מומחין ואח"כ הביא המסקנא דפ' החובל דגזלות לא בעו מומחין:
אמנם כלפי האמור משמיה דריב"א והר"ן ז"ל שהבאנו יובנו דבריו שפיר דבתחלה כתב דין המשנה כצורתה דבכולהו בעינן מומחין ולבסוף הביא המסקנא דהחובל דבכולהו עבדינן שליחותייהו בר מחבלות משום דכל גזלות שכיחי והמשנ' נשנית בא"י לא עבדי' שליחותייהו כמו הלואות אלא דוקא בח"ל וכדאסיק בהחובל מטעם שכת' ריב"א והר"ן ז"ל ומה שיישב הב"ח דברי הרא"ש ע"ש דבריו לע"ד אינם מבוררין דבהדיא כתב הטור לקמן כל דין גזלה ושבח שלפני יאוש ולא כתב שאין דנין בזמן הזה ונ"מ שתפס כמ"ש הטור ז"ל בשאר דיני קנסות ובכל דבר הצריך מומחים ועיקר הקושיא לק"מ עפ"י מ"ש בשם הר"ן בפי' הסוגיא ע"ש. ואיך שיהיה עפ"י דברי הב"ח נתיישבו ג"כ דברי הרמב"ם דבתחילה כתב דין המשנה בזמן שיש סמיכה כמנהגו לכתוב כל הדינין ולבסוף כתב מסקנא דפ' החובל דבכל גזלות דנין איך שיהיה מבואר מדברי הרא"ש דכל גזלות שכיחי ודנין בזמן הזה ולא חלק בין גזלה לגזלה ומאי דקאמר בתחיל' דבעו מומחין היינו שמתחלה כתב דין המשנ' כצורת' או כמ"ש הר"ן או כמ"ש הב"ח וא"כ בב"י אחר שראה דברי הרא"ש והביאם לפרש דברי הטור שכתב שכל גזלות דנין ואחר כך הביא הטור דברי הרמב"ם וכתב עליו בבית יוסף כבר נתבאר שדנין דיני גזלות בח"ל והיכן נתבאר אם לא בדברי הרא"ש שהביא לעיל בסמוך דכל גזלות שכיחי הרי משמע להדיא דס"ל שדעת הרמב"ם כהרא"ש ז"ל ול"ק ממתני' דסנהדרין דההיא בא"י נשנית ושם לא עבדינן שליחותייהו אבל בח"ל עבדינן שליחותייהו וכדכתב הר"ן שם וא"כ בודאי שחזר בו בב"י ממ"ש בכ"מ לדעת הרמב"ם ומש"ה סתם המחבר וכתב מי שגנב וכו' ולא חלק בין גזיל' לגזיל' וכמ"ש הש"ך ז"ל אך מה שהוצרך לפרש ההיא דגטין דהיינו תשלומי כפל אין צורך לידחק בזה דעפ"י דברי הר"ן ז"ל אתי שפיר ומעקרא לא ק"מ גם מ"ש בהגהת ש"ך שדברי הב"ח בדעת הרא"ש מעורבבים וכו' אין כאן ערבוב כלל שמתחלה כתב לדעת הרא"ש דבכל גזילות דנין כהרמב"ם והקשה על עצמו מההיא דגטין ואמטו להכי הביא ר"י אבל אח"כ חזר ויישב ההיא דגטין וחזר לדעתו הראשונ' דס"ל להרא"ש דכל גזילות דנין דלא כס' ר"י וראיתי להר' גידולי תרומ' שכת' על דברי הכ"מ שכת' משמע ליה וכו' דאם דקדוקו דקדוק א"כ לאו על הרמב"ם תלונותיו כי אם על המשנה וכו' עש"ב ולע"ד דלק"מ דאה"נ דבעלמא דקאמר כפל לחוד יש לדיוקי הכי אבל במתני' ליכא למידק הכי דאתי לאשמעינן דבקרן בעי ג' מומחים וגם בכפל בעי ג' מומחים ועוד דכוונת מרן הוא מדפריך בהחובל מתשלומי כפל ולא פריך מעקר גזילות וגניבות ש"מ דהנהו דנין דלא מצית למימר דהקש' מכפל וה"ה מעקר גזילה וגניבה דא"כ מאי משני שאני כפל דקנס אכתי ליקשי ליה מעקר גזילות אלא ודאי דמשמע ליה דעקר גזילות דנין ושוב הקשה על עצמו בזה ממתני' דסנהדרין דמשמע מינה דאפילו גזילות בעו מומחין גם מה שהקשה על חי' התו' והנ"י דאמאי מפלגינן בגמ' וכו' י"ל דאה"נ דלבתר דידע טעמא דרבי חנינא וקאמר רבא תרתי קתני וכו' היינו כמו גזלות דשכיחי ומכ"ש הודאו' והלואות ולא קאמר אבל גזילות דשכיחי משו' דאתי לאשמעי' פלוגתא דרבא ור' אחא בדיני הודאות והלואות אי בעו ג' מן התורה או לאו גם מ"ש דמצינו לפרש לדעת הרא"ש דטעם הודאות לאו משו' דשליחותיהו וכו' הנה מלבד דלשון התלמוד דסוף המגרש וריש החובל מוכח דאף בהודאות והלואות טעם שדנין אותם משו' דשליחותייהו קא עבדינן וכמו שהוכיחו הראשונים מהני סוגיי דאזלי כרבא דמדאורייתא בעי ג' מומחים אף בהודאות והלואות אלא גם לישנא דהטור מורה ג"כ דגם בהודאות והלואות צריכין לטעמא דשליחו' קא עבדינן וראיתי להרב בני שמואל שכתב ג"כ על דברי הכ"מ וז"ל ולא הבנתי את דבריו דהיכן הקשו התו' בפרק החובל וכו' ע"ש ונראה ליישב דכוונת הכ"מ דמתחילה לא אסיק אדעתי' ההיא דסנהדרין שהרי לבסוף הזכירה וכוונתו עמ"ש התוס' בגטין על מאי דאמרי' התם א"ה גזילות וכו' פי' ואמאי אמרי' בסנהדרין רין דבעו מומחין וכדפרש"י שם וכן הקשו התוס' בהחובל דכמה מעשים שדנין וכו' ועל זה כתב הכ"מ דלדברי הרמב"ם לק"מ ושוב דחה זה ממתני' דסנהדרין אבל מעולם לא נתכוון הכ"מ לו' שהתו' הקשו גבי תשלומי כפל ממה שדנין גזילות וחבלות וזה ברור:
והנה עמ"ש הרמב"ם ז"ל דרפוי ושבת דנין עיין בב"י ובכ"מ ותמהו בדבריו הרב לח"מ והרב ג"ת ע"ש ועוד אני תמה לכאו' על מרן ז"ל ממאי דאמרינן שם בהחובל שמקשה שם ושור בשור גובין בבבל והא אמר רבא וכו' ולפי דברי מרן ז"ל מאי מקש' הא אפי' אינה שכיחא כיון דאית בה ח"כ ואינו נישום כעבד דנין כח"ל מידי דהוי ארפוי ושבת דאף ע"ג דלא שכיחי ואיך אמרו שם דאין דנין כיון דלא שכיחי וסבור הייתי לתרץ כל זה במ"ש הרב הדרישה רישה בכוונת מרן ז"ל וז"ל ונראה וכו' וכן צער ובשת צריכי נמי שומה רבה וכו' עש"ב ועפ"י זה א"ש מה שמקש' בגמ' מ"ש נזקי אדם מנזקי שור דלא מצי לשנויי דזה נישום וזה אינו נישום דאין הדבר תלוי בנישום דוקא אלא ה"ה בכל דבר שצריך שומה רבה וא"כ נזקי אדם אית בהו תרתי לגריעותא דצריכי שומא וגם לא שכיחי ושור בשור נמי. לא שכיח דמעקרא היה סבור בשור מועד דקרן וגם צריך שומא:
אבל באמת דעקר דבריו תמוהים דאיך קאמר דצער ובשת תרתי לגריעותא כמו נזק הא לא דמי כלל דזה נישום כעבד וצריך שומא רבה לא כן צער ובשת דאינם צריכין שומה רבה כעבד ואדרבה הם דומים ממש לרפוי ושבת דצריכי שומא אבל לא כעבד ויש בהם ח"כ וכן הבשת שכיח ואין בה שומא רבה והרי בהו תרתי למעליות' ואיהו בעצמו כת' בפרישה דה"ט דנזק משו' שצריך אומדנא רבה ואין הכל בקיאים בשומא זו וכאלו היא מילי דשררה לפי' אין דנין ואם כן בודאי דבשת וצער אינם דומין להם ועוד דהרי מרן קאמר ואין לך נישום כעבד אלא נזק בלבד הא שאר דברים דאינם נישומין כעבד וכו' ומ"מ צער ובשת וכו' הרי מבואר מלשונו דבשת וצער אינם צריכין שומה רבה כעבד והיה מן הראוי לגבותם בבבל אלא משום דלית בהו ח"כ אבל בענין השומא דומין הם לרפוי ושבת ואיך מבין מדברי מרן דטעם צער ובשת משום דצריכי שומא הפך המובן מדבריו ולולי דבריו ז"ל הייתי אומר דהיכא דליכא ח"כ יהיה מה שיהיה אפי' שיש בו כמה דברים למעליותא לא עבדינן ינן שליחותייהו כיון דליכ' טעמ' דנעילת דלת והיכא דאיכ' ח"כ אי הוי חד למעליות' עם הח"כ כגון שאינו צריך לשומא רבה כעבד כמו רפוי ושבת דנין אע"ג דלא שכיח כולי האי אבל אי ליכא תרתי למעליותא כגון נזק אף ע"ג דאית ביה ח"כ כיון דאית ביה תרתי לגריעותא דנישום כעבד ולא שכיח והגמ' דקאמר דבעינן ח"כ ושכיח לאו דוקא הני תרי אלא ה"ה אם יש עם ח"כ חדא אחריתי למעליותא סגי אע"ג דלא שכיח כנלע"ד גם מ"ש הרב ראש יוסף בכוונת דברי מרן ז"ל אין במשמעות דברי מרן כן וע"ק על דבריו ממאי דאמרינן בגמרא אמרי כי וכו' אלא פוק חזי ומאי קושיא לימא דזה צריך אומדנא רבה וזה אינו צריך ויש ליישב בדוחק ועוד קשה כיון דעקר הנזק שכיח ויש בו ח"כ ליעבוד שליחותייהו משום כדי לנעול דלת בפני עושה עולה ומ"ל דבר שצריך אומדנא נא רבה או אין צריך אלא ודאי דעקר הנזק לא שכיח:
והב"ח כתב דנזק בעי אומדנא רבה הו"ל קנסא דאין גובין בבבל ולא משום דלא שכיח וכו' אדם באדם וכו' היינו נזקי אדם באדם בלחוד דומיא דשור בשור ובסי' צ' כת' דהו"ל קנסא גם לענין הודאה וכתב כל זה כדי ליישב תמיהת הר' המגיד שתמה הרבה על הרמב"ם מברייתא דר' אושעיא דקרי לנזק ממונא ע"ש בפ"ז דחובל ובא הב"ח לתרץ דכיון דבעי אומדנא רבה ואין דנין אותו הו"ל קנסא גם לענין הודאה ואנכי העבד לא ידענא מאי קאמר דאם כוונתו לו' דכמו דמטעם דבעי אומדנא רבה חשוב קנס ואין דנין אותו ה"נ לענין הודאה חשוב קנס ואה"נ דאפילו במקום ובזמן דאיכא מומחין ודנין אותו אעפ"י כן לענין הודאה חשיב קנס ועל זה סמך הרמב"ם וקראו קנס לענין הודאה זה תימא וכי רבא פליג אברייתא שהביא הרב המגיד שממנה מוכח שהוא ממון ואם כוונתו לו' דכיון דנישום כעבד ואין דנין ה"נ לענין הודאה אבל אה"נ דבזמן דאיכא מומחין ודנין אותו יש לו דין ממון ואינו נפטר בהודאתו גם זה א"א שהרי הרמב"ם בפ"ה דחובל איירי מדין תורה בזמן דאיכא מומחין ועכ"ז כת' דאם הודה מעצמו פטור וכמ"ש איהו גופיה לקמן בסעיף יו"ד ומוכרח לו' כן דאי איירי הרמב"ם בזמן הזה דליכא מומחין איך כתב דאם הורה פטור והרי צריך הודאה בב"ד ודייני ח"ל אינם ב"ד לענין הודאה כמ"ש הטור ועוד דהו"ל להרמב"ם לאשמעינן תחלה דין תור' היכא דאיכא מומחין דאינו פטור בהודאתו ואח"כ לישמעינן דין. זמן הזה דפטור בהודאתו אלא דמוכרח לומר דהוי קנס אפילו בזמן דאיכא מומחים וא"כ הדרא קושיית הר' המגיד לדוכתה ועוד דקאמר אדם באדם דממונא וכו' הרי אע"ג דרבא קאמר כל הנישום ואין דנין אותו עכ"ז קרי ליה ממונא ובשלמא להר' המגיד כבר כתב ז"ל דמשאר שהם ממון קא פריך אלא להב"ח שפי' אדם באדם היינו נזק דוקא קשה כדכתיבנא באופן שלא העלה מזור לשום קושיא מקושיות הרב המגיד ז"ל:
איברא דעקר דברי הר' המגיד שכתב דמאי דפריך אדם באדם דממונא משאר קא פריך שהם ממון ולא מן הנזק שהוא קנסא ולא ממונא ופי' דבריו הר' לח"מ מפני שאדם באדם איכא בשת ורפוי ושבת שהם ממון ולא עבדינן שליחותייהו פריך מנייהו דליעביד שליחותייהו ותי' זה נפלא ממני שהרי רפוי ושבת מבואר בדברי הרמב"ם בפ"ז מה' סנהדרין דעבדינן שליחותייהו דשכיחי ויש בהם ח"כ וכת' שם הרב הכ"מ דמדינא קאמר הרמב"ם דנין לרפוי ושבת ולא מן התקנה ע"ש וא"כ לא נשאר הפרכא כי אם מבשת ואי מבשת פריך מאי משני אדם באדם דלא שכיח והרי בשת שכיח ושכיח וכדפריך בתר הכי ש"מ דס"ל דבשת שכיח ועוד מאי פריך בתר הכי הרי בשת דשכיח והיא בעצמה קושיא קמייתא וצ"ע והנה הרב לח"מ בפ"ג דחובל הקשה על דברי הרמב"ם דס"ל דנזק הוי קנסא מדאמרינן בגמ' והרי בשת ופגם דשכיח וכו' ופגם היינו נזק ולפי דברי הרמב"ם דהוי קנסא מאי פריך מניה הא בקנסא לא עבדינן שליחותייהו עכ"ל:
ותמה אני עליו דאע"ג דס"ל להרמב"ם דנזק הוי קנסא מ"מ בפגם דבתולה פסק להדייא בפ"א דהלכות נערה שהוא ממון ואם הודה אינו פטור ובודאי שלפי דעת הרמב"ם דיש לחלק בין נזק דאדם לנזק דבתולה דהוי היזק ניכר דמעקרא היה לוקח בה אביה מאה כסף ועכשיו חמשים אבל נזק דאדם אינו ניכר כ"כ דאינו רוצה למכור עצמו ואפי' שאין זה חילוק אמתי מ"מ לדעת הרמב"ם שפיר פריך מניה והרי בשת ופגם וליכא לאקשויי על דברי הרמב"ם אלא מאי שנא נזק אדם מנזק דבתולה וזה כבר הקשה אותה הרב המגיד עם שאינה כל כך קושייא לדעת הרמב"ם ואם כן מה חדש הרלח"מ אדברי המגיד גם מה שתי' הר' ז"ל דכי שני כי עבדינן שליחותייהו וכו' אפשר דהדר משנוייא דשני וכו' גם בזה דבריו תמוהים חדא דא"כ אמאי לא חזר והקשה לו מכפל וד' וה' דהם מצויין ושכיחי תמיד לדעת הרמב"ם בפ"ה מה' סנהדרין ואמאי שתק לו מכפל שכבר הקשה אותה ועוד אמאי לא קאמר אלא כדאמר בתר הכי ועוד דאמרינן בהחובל ושור בשור גובין וכו' ופרש"י התם דקי"ל פלגא נזקא קנסא בפ"ק דבב"ק מש"ה אין גובין בבבל והשתא לפי דברי הלח"מ מה בכך אי הוי קנסא כיון דשכיח ואית ביה ח"כ ליעבו' שליחותייהו אלא ודאי דלא הדר משנוייא דבקנסא לא עבדינן שליחותייהו מטעמא דאין רשות לדון ש דיני קנסות בח"ל:
וראיתי להט"ז ז"ל שהקשה וז"ל דבפרק החובל פריך והרי בשת דשכיח וכו' ומסקינן וכו' משמע דבפגם קיימא ס' המקשן דשכיח הוא ותי' דהאי פגם שכתו' בגמ' הוא ט"ס דאי פריך מפגם מי הגיד לו באמת שאין דנין עכ"ל וקשה דהא רש"י גריס ליה ופי' דפגם שייך באונס ומפתה ומה יענה רש"י ז"ל בהכרח הרב ז"ל ועוד דלפי דברי רש"י שגריס ליה א"כ יוצא הדין דדנין אותו בזמן הזה דהא לא פריך אלא מבשת אבל בפגם קיימא ס'ה מקשן וזה הפך כל הפוסקים ולא מצינו לשום אחד מהפוסקים שהביא דברי רש"י ודחה אותם ומ"ש הסמ"ע דהגמ' לא קאמר דשכיח אלא דוקא בשומה מה בין בתולה לבעולה דהכל בקיאים בה אבל המעשה מצד עצמו לאנוס הבתולה זה לא שכיח עכ"ל דבריו אינם מובנים לי חדא דאמאי לא שני דפגם לא שכיח אלא אדרבה קאמר ה"נ והדר הקשה לו מבשת משמע דפגם כדקאי קאי ועוד מה יושיענו אם בקיאים בשומה כיון דעיקר הפגם לא שכיח ומאי מקשי מעיקרא דניעבוד שליחותייהו לכןנלע"ד בהכרח שמלת ופגם גרסינן לה לעיל בפרכא הסמוכה לה דפריך אדם באדם דממונא הוא ופגם נמי דממונא הוא ניעבוד שליחותייהו ועל זה בא רש"י לפרש דפגם דבתולה כמו נזק באדם דבתרוייהו אפחתיה מכספיה ושני ליה התרצן דלא עבדינן שליחותייהו אלא במלתא דשכיחא אבל הני לא שכיחי:
וראיתי להרב גידולי תרומה בדף שמ"א שכתב וז"ל ואולם משום דחזי' בהחובל וכו' אלא כדכתבו התו' וכו' אלמא דטעמא דקנס דלא עבדינן שליחותייהו משום דלא שכיח עכ"ל. ונוראות נפלאתי כדבריו דהא מבואר בגמ' דבשת שכיח אלא משום דלית ביה ח"כ לא דייני' בזמן הזה והתו' לא כתבו אלא משום דלית בהו ח"כ קרי ליה קנס אבל לא משום דלא שכיח וע"כ מ"ש בקצת נוסחאות בתו' משום דלא שכיח טעות סופר הניכר כמבואר בגמ' דבשת שכיח ואפי' לפי נוסחתו אין ראייה מדברי התו' דהתו' לא כתבו דטעמא דקנס משום דלא שכיח כמו שהבין הוא חוץ מכבודו אלא כוונת התו' מבוארת משום דלא שכיח נתנו לו דין קנס שאין דנין אותו ועקר טעם הקנס שאין דנין הוא משום דאין לנו רשות לדון דיני קנסות דהוו מילי דשררה וצריכין מומחין גם מה שהביא ראייה מתו' דסנהדרין אינה ראייה כלל והוא על פי מ"ש דכוונת התו' דכל מילי דצריכין מומחין ואין דנין בזמן הזה מקרי קנס כלומ' דין קנס יש להם וזה ברור ופשוט:
וראיתי להרדב"ז בחדשות סי' שכ"ט שכתב וז"ל שהרי הוא פורע לה הקנס והוא מפני הבשת שאין חפץ בה כי מזה הטעם כתב הרא"ש שגובין קנס השדוכין בזמן הזה אף על גב דאין דנין דיני קנסות בבבל וכו' משום דדמי הבשת הוא נותן והבשת ממון ולא קנס עכ"ל :
ולכאורה דבריו תמוהים דהרי מבואר בגמ' להדיא דבשת אע"ג דממונא הוא ושכיח אין גובין אותו בבבל משום דלית בזה ח"כ וא"כ מה יועילו אם נאמר דהקנס בשביל הבשת:
האמנם ראיתי בשיטת ר"ב אשכנזי ז"ל למס' קמא שהקשו על הא דאמרי' קנסא קא מגבית בבבל מהא דאמרינן בפ"ק גבי ר' אושעיא דבשת לא הוי קנס ותי' דהתם בבשת בלא היזק עכ"ל וא"כ לכאורה לפ"ז א"ש דברי הרדב"ז אמנם אחר העיון יראה דאכתי קשיא דהא מסיק בהחובל דלא עבדי' שליחותייהו אלא במידי דשכיח ואית ביה ח"כ אבל אי חסר חד מנייהו אפילו בממונא לא עבדינן שליחותייהו וסיים התם בשת אף על גב דשכיח ח כיון דלית ביה ח"כ לא עבדינן שליחותייהו וא"כ אפי' בבשת דאינו מחמת ההיזק דהוי ממונא לא עבדינן שליחותייהו אע"ג דשכיח ועוד דההיא דר' אושעיא דקרי ליה ממונא משמע דאיירי ע"י חבלה דהא קתני נזק וצער ובשת ועוד דכיון דקתני נזק נכללו כל ה"ה דברים וקאמר דבממונא קא מיירי ועוד שהקשו שם בפ"ק דליתני נזק דהאונס ומפתה ומשני אי נזק הא תני ליה אי בשת הא תני ליה אי פגם היינו נזק הרי מוכח דאפי' בשת דע"י חבלה הוי ממונא דאי קנסא מאי קאמר הא תני ליה הא לא תני אלא ממונא ובקנסא לא איירי ועוד דהרא"ש עקר טעמו משום שלא תאמר דקנס דשדוכין הוי אסמכתא מש"ה קאמר דהקנס משום בשת ולא משום דדנין בזמן הזה נ"ט הרא"ש ע"ש בדבריו בכלל ל"ד:
שוב ראיתי בטור י"ד סימן רס"ו שכתב בשם הרא"ש וז"ל וכתב רב אלפס וכו' ותמהני על הגאון דמה ענין זה לקנסות וכו' אבל קנסות שתקנו חז"ל לעשות סייג לתורה למה לא יגבו בבבל וא"כ מכ"ש קנס דשדוכין דנהגו להתקשר בקנס משום בנות ישראל שלא יתביישו ואין לך גדר גדול מזה ועוד דכיון דמאליהם באים ומחייבים עצמם בדבר שאינם מחוייבים והוי כמו חוב עש"ב ובזה עלו דברי הרדב"ז כהוגן אמנם מה שהביא מהרשד"ם בי"ד משם קצת פוסקים דס"ל דאפי' בשת דחבלה דנין בזמן הזה ועבדינן שליחותייהו וכתב עליהם מהרשד"ם שאין כן דעת רוב הפוסקים הנה בעל ס' זו הגהות אשרי ולא ידעתי מה יענה בסוגיא ערוכה שהבאנו שמבואר להדייא דבשת אף ע"ג דשכיח לא עבדינן שליחותייהו ופסקוה כל הפוס' ולמה לא דחה דבריו מסוגיא זו וצ"ע ועיין להרב לח"מ מה שישב לדברי הרמב"ם שפסק שדנין בזמן הזה רפוי ושבת ועיין מ"ש עליו הרב ג"ת ודבריו לא יכולתי להולמם במ"ש ובכל אלו וכו' דאי כוונתו ליישב דברי הלח"מ דמ"ש הלח"מ אין לך דבר וכו' הוא במתכוין ועל זה דחה ואמר כי כבר קדם וכו' איני מבין דחייתו דלא אמרינן מתכוין ואינו מתכוין שוים אלא דוקא בנזק אבל בשאר הארבעה עה דברים בהדייא אמרו בפרק כיצד הרגל דיש חלוק וא"כ נוכל לומר דכוונת הלח"מ דלא משכחת לה חיוב נזק בלא ד' דברים הוא במתכוין דוק' והשתא כיון דכל טעמא דשליחותייהו עבדינן משום כדי לנעול דלת בפני עושי עולה א"כ ודאי דהרמב"ם מיירי במתכוין אבל באינו מתכוין דהיינו נפל ברוח הא ודאי לא שכיח כלל ואין דנין אותו וא"כ הרמב"ם דאיירי בחיוב רפוי ושבת הא ודאי במתכוין הוא ועל זה קאמר הלח"מ אין לך דבר שחייב נזק וכו' ומש"ה שכיחי טפי הני ארבע דברים מהנזק ודברי הלח"מ נכוני' בטעמם ועמ"ש הטור דשליחותייהו דקמאי עבדינן ראיתי לה' גינת וורדים בא"ח סי' ט"ו כלל ג' שהקשה על הטור דכיון דכבר מתו הדיינים הסמוכים בא"י פסק שליחותייהו ובכל מקום שהוזכר בתלמוד לישנא דעבדי' שליחותי' באותו הזמן היו בחיים אבל השתא דליכא שום מומחים כלל איך יצדק לומ' דעבדינן שליחותייהו דקמאי וצ"ע עכ"ל ותלונה זו לאו על הטו' אלא על התו' שכ"כ להדיא בסוף פרק המגרש ע"ש עם שאינה קושיא כלל עפ"י מה שראיתי להר"ן בחי' למס' סנהדרין שכתב בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל ואותה סוגיא וכו' או כדי שלא ישתמשו ההדיוטות בכתר המומחין אסרה תורה שלא לבא לפני הדיוטו' וזהו שאלתו של אביי לרב יוסף כלו' אפי' שתקנו חז"ל שיהיה הדין כשר בהדיוט עדיין איסור זה במקומו עומד ואין בכח החכמים לבטל זה הענין ליטול כתרן של מומחים ותי' לו דשליחותייהו קא עבדינן והם שנתנו כח לדון בהדיוטות הם עצמן מוחלים על כבודם בזה עכ"ל הנה מבואר מדבריו דהם תקנו בהדיוטות ומחלו על כבודם עד סוף הדורות וא"כ אפי' שכבר מתו לא פסקה תקנתם ומחילתם ופירוש שליחותייהו עבדינן ר"ל רצונם וגזרתם ותקנתם קא עבדינן ודו"ק:
ומעתה נבא לשאלה דידן אי נזקי אש ובור בכלל מילי דשכיחי ואית בהו ח"כ ודנין אותם בזמן הזה או לא והנלע"ד בפשיטות דהוו בכלל הני דשכיחי ואית בהו ח"כ ודנין בזמן הזה כנראה מסתמיות הרי"ף והרא"ש והטור ז"ל שהרי הביאו כל הדינין דשייכי לנזקי בור ואש בארוכה ולא כ כתבו האידנא אין דנין כמו שהביאו דין התם והמועד בקצרה וכתבו דהאידנא אין דנין ונ"מ דאי תפס ש"מ דס"ל דאש ובור שכיחי ודנין אפי' בזמן הזה:
שוב ראיתי להרמ"ה בחידושיו שכתב להדייא דהוו כמו הודאות והלואות דאש דרכו לילך ולהזיק בור נמי תחלת עשייתו לנזק וכן כתב ה המרדכי בשם אבי העזרי וכן כתב הגהות אשרי בשם ר"ח וכ"כ המאירי ואף שמהרי"ח נסתפק מ"מ אין ספיקו מוציא מידי ודאי של אלו:
ומהתימא מרש"ל ז"ל שכתב בפשיטות דאין דנין אותם בזמן הזה משום דלא שכיחי דמה יענה בכל האי דכתיבנא שוב ראיתי בתשו' הר' שבות יעקב סי' קל"ו שדחה דברי מהרש"ל בראיות עצומות עש"ב:
אמנם מה שהביא ראייה ברורה מהא דאיתא בהגוזל גבי רב אשי ששרף שטר וכו' ומסוגיא זו למד הטור דדנין דינא דגרמי בזמן הזה ומהא שמעינן דגם דיני האש דנין וכו' עש"ב. ראייה זו איני מכיר דהתם ה"ט שחייבו לאו מטעם האש אלא מטעם שהוא הזיקו בידים ומה לי שישרוף השטר באש או יאבדנו או יקרענו ביד או בכלי ואדם מועד לעולם ואדם המזיק דנין בזמן הזה ואף דקי"ל דאשו משום חיציו וכר"י מ"מ מודה ר"י דחייב נמי משום ממונו היכא דכלו חיציו כמבואר בגמ' גם מה שהביא ראיה ממאי דק"ל אשו משו' חיציו יש לדחות דאה"נ דכל היכא דהוי מכחו הוי בכלל האדם המזיק אבל היכא דכלו חיציו והוי משום ממונו אה"נ דאין דנין בזמן הזה והא דלא קאמר איכא בינייהו הא י"ל דאיכא בינייהו נמי טובא כמבואר בפרש"י ותו ולא קאמר ואיכא למימר דזה נמי בכלל א"כ י"ל דזו נכללת במאי דקאמר אפי' ד' דברים ור"ל דהוי כמו אדם המזיק דחייב בד' דברים וממילא משמע דדנין בזמן הזה ולמ"ד משום ממונו א"כ לא הוי כמו אדם המזיק מש"ה פטור מה' דברים וממילא אין דנין בזמן הזה דלא שכיח ואיך שיהיה שאר ראיותיו הם אמת וצדק דנזקי בור ואש שכיחי ודנין בזמן הזה דלא כמהרש"ל ז"ל ולענין שאלה השנית אי דנין בזמן הזה גזילות הבאות ע"י חבלות הא ודאי דיכול המוחזק לו' קי"ל דדעת מרן דגזילות ע"י חבלות אין דנין וזה פשוט:
והנה אף לדברים שאין דנין בזמן הזה מ"מ מנדין וכמו שפסק שם הש"ע כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בתשובה סי' ק"א וכתב המבי"ט בח"ב סי' ל"ה וצ"ג דמנהג זה נוהג אפי' בזמן הזה ומביא ראיה מהרא"ש והרשב"א וכן מתבאר מדברי הרדב"ז בח"א בסי' ר"ך:
וראיתי להרב כנה"ג ז"ל שכת' וז"ל ויש לתמוה עליהם אין לא השגיחו בדברי רבי' בעל הטורים בסי' ת"ך ור"ל שמשם נראה דהרא"ש ס"ל דאין לנהוג כן ע"ש עכ"ל ולא ידעתי תמיהא זו דאע"ג דאפשר דהרא"ש חזר בו בפסקיו מ"מ כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש בתשו' ס"ל כמנהג ב' ישיבות בודאי למ"ש הרא"ש בתשובה אנו שומעין ולא כמ"ש בפסקיו ומכ"ש דהרשב"א ג"כ הכי ס"ל והראייה על זה שהרי מהרשד"ם בי"ד סי' רי"ב הבין שהרא"ש חולק עם הרי"ף ועכ"ז כתב דמאחר דדברי הגאונים הם מן התקנה וכו' ע"ש הרי שהסכים לנהוג כהרי"ף והגאונים דלא כהרא"ש וכן בסי' ק' וסי' ק"ץ הביא ס' הרי"ף של מנהג ב' ישיבות ומכ"ש שנוכל לו' דס"ל דלא פליגי הרא"ש והרי"ף כמו שכתב הרב בדרישה ומ"ש הטור ואני כתבתי למעלה דעת א"א הרא"ש י"ל דכוונתו אמה שהביא תשובת רבינו האי גאון דס"ל דרפוי ושבת דנין אפלו בזמן הזה ועל זה כתב ואני כתבתי למעלה כלו' שהרא"ש חולק וס"ל שאין דנין רפוי ושבת בזמן הזה א"נ מ"ש הטור ז"ל ולא נהירא קאי גם לדברי הרי"ף ואע"ג שכתב הרא"ש דאפש' דמתקנת הגאונים בדרך אפשר אמרה אבל האמת אינו כן דנהי דתקנת הגאונים לנדות וכו' מ"מ לא כמ"ש. הרי"ף דבעי ליתן שיעור מאי דחזי דמשמע דצריך ליתן כל ההזק אלא דתקנת הגאונים דבעי ליתן שיעור קרוב ולא כל הנזק דאם כן אין לך גוביינא גדולה מזו אבל בקרוב לשיעור ההזק מודה הרא"ש וכמו שהביא הרא"ש אח"ך דברי רב שרירא וגם הטור אחר שכתב ולא נהירא הביא דברי רב שרירא משמע דבזה כ"ע מודים ואם כן בין שנאמר דהרי"ף והראב"ד ז"ל מדינא קאמרי בין שנאמר מתקנתא מ"מ הרא"ש ס"ל כדברי רב שרירא וס"ל להרא"ש שמנהג ב' ישיבות כמ"ש רב שרירא ולפ"ז אינו סותר הרא"ש בתשובה למ"ש בפסקיו דאף דהביא דברי הרי"ף הוא ללמוד ממנו דמנדין לגבות ולפייס אבל אה"נ כמו שביאר בפסקיו דבעי ליתן שיעור קרוב לא שיעור שלם כפשט לשון הרי"ף וא"כ מ"ש ואני כתבתי למעלה דעת הרא"ש ר"ל דמנדין אותו עד שיתן קרוב לשיעור ולא כדמשמע מתשו' רבי' האי ורב צמח דמנדין אותו עד שיפייס דמשמע דבעי ליתן כל שיעור הנזק גם מ"ש הרב כנה"ג שהרא"ש לא כתב על דברי הראב"ד וכו' אתמהא שהרי בהדיא הרא"ש בפ"ק דבב"ק הביא דברי הראב"ד ז"ל ודחה אותם עש"ב:
וראיתי למהרש"ל ביש"ש בפרק החובל שכתב וז"ל דאף דרב שרירא סתמא קאמר דיני קנסות וכו' אבל קנס דכפל דלא אחסריה מדי וכן חצי נזק דקרן דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי כה"ג לא תקנו חכמים דמזה לא יבא תקלה וכו' תדע דהרא"ש לא הביא דברי הרי"ף בפ"ק גבי ח"נ ומש"ה לא כתב הרא"ש על דברי הראב"ד ואפשר דתקנת הגאונים משום דתקנת הגאוני' לא היתה אלא כמו שפי' ואפי' שאר מילי כגון אש ובור וכו' גם מ"ש רב צמח גאון דבאונס וכו' דבריו תמוהים דהא קנס דאונס לא שייך אלא בעדים דאל"ה מודה בקנס פטור וכו' ואם כן לאנוס בעדים לא שכיח כלל ואין שייך תקנת הגאונים בזה עכ"ל:
ואנכי העבד אברהם רואה שכל דבריו תמוהים בעיני מאד כי מ"ש לא תקנו לנדות בנזקי אש ובור הוא משום דלשיטתיה אזיל דס"ל דנזקי בור ואש לא שכיחי וכבר דחינו דבריו לעיל מכמה ראיות ועוד הרי מהרי"ח נסתפק אם דנין אם לאו אבל בודאי משום ספק מודה שלפחות מנדין גם מ"ש דח"נ דקרן וכו' אתמהא דהא כתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ק"א להדייא ייא וז"ל סוס שבעט וכו' וגם ח"נ קנסא והרי"ף כתב מנהג ב' ישיבות וכו' עש"ב הרי מבואר להדיא שהרא"ש הבין בדעת הרי"ף דאפי' מנדין דלא כמהרש"ל ז"ל גם מ"ש דלמה לא כת' הרא"ש על דברי הראב"ד ואפשר דתקנת הגאונים הנה מבואר בפסקי הרא"ש של הטור שכתב כן על דברי הראב"ד ע"ש וא"כ מזה מוכח דתקנת הגאונים אפי' בשאר קנסות ועוד דהרא"ש לא השיג על הראב"ד אלא משום שהוסיף הראב"ד לומר שמנדין לתת אותה קצבה אבל לנדות לתת שיעור קרוב לנזק מודה הרא"ש להראב"ד ומה שהביא ראיה מפי' המשנה של הרמב"ם אינה ראיה אלא אדרבה מתוך חבורו משמ' אפכא שהרי כתב מנהג ב' ישיבות לנדות וכו' או למיסק לארעא דישראל וכו' עכ"ל וא"כ כמו שהנדוי למיסק לא"י בכל קנסות איירי ה"נ נדוי של ב' ישיבות כן דבחדא מחתא מחתינהו גם מ"ש דאונס דבתולה וכו' דאי בלא עדים מודה בקנס פטור לכאורה דבריו תמוהים דהיכי קאמר מודה בקנס פטור הא בזמן הזה קיימינן דליכא ב"ד מומחין ליפטר מן הקנס בהודאתו כדכתבו כתבו הרמב"ן והרא"ש והטור והב"י לדעת הרמב"ם ז"ל וא"כ שייך שפיר אונס בתולה בלא עדים דהשתא אינו נפטר בהודאתו וכ"ת דס"ל דכיון דלא חשיבא הודאתו ליפטר אם כן הו"ל כאלו לא הודה כלל ובממ"נ פטור דאי חשבת ליה הודאה א"כ הו"ל מודה שקנס דפטור ואי לא חשבת ליה כהודאה א"כ במה אתה מחייבו דבשלמא בממונא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אבל הכא בקנסא פטור בממ"נ וכמ"ש הפרישה בסימן שמ"ח והש"ך בי"ד סימן רס"ו וכתב שכן מוכח בב"י ע"ש הא ל"ק דאימא דרב צמח גאון קאי כשיטת הפוסקים שהביא הש"ך שם דס"ל דניהי דלא הויא הודאה ליפטר מן הקנס מ"מ הויא הודאת בעל דין כמאה עדים ועוד דאפי' תימא דרב צמח גאון ס"ל דאין בהודאתו כלום כס' הש"ך ודעמיה מ"מ הרי כתב מהרש"ל ז"ל ואין לומר שראו הגאונים שהעם פרוץ ומשום בנות ישראל שלא יתביישו ראו לתקן משום מגדר מלתא ומשום שלא יהיה חוטא נשכר דהא ליתא דלאנוס בערים לא שכיחא כלל עכ"ל ואם כן אף אנן נימא דתקנו הגאונים לנדות משום קנס דאונס בלא עדים והודה מעצמו דזה שכיח לאנוס בלי עדים דאף ע"ג דבזמן התלמוד פטור מ"מ עכשיו שראו שהדור פרוץ משום מגדר מלתא ושלא יהיה חוטא נשכר תקנו לנדות ות באופן דכל דברי מהרש"ל מראשם ועד סופם לא נהירים לי ולא שרירים ולא קיימין והנלע"ד כתבתי להלכה ולמעשה וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ה' צבאות בארץ הצבי:
נאום הצעיר אבד אברהם בכמהר"ר יצחק ענתיבי זלה"ה ס"ט
שאלה ב
על מה סמכו האידנא לדון ביחידי ובכפיה כיון דליכא האידנא מומחה שיוכל לדון בכפיה ואם כן איך רב העיר שמינוהו הקהל לדון יחידי שיושב ודן בכפיה וגם לא חשש למצות ח' שאמרו אל תהי דן יחידי ועוד אם טעה ואינו יכול להחזיר אי משלם מביתו או דינו כדין מומח' שקבלוהו דפטור מלשלם ועוד אם ההודאה בפניו חשיבא הודאה או לא על הכל יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה:
תשובה עיקרא דהאי מילתא אם המומחה דן בכפיה הוא מדאמרי' בסנהדרין רין ד' ה' ע"א ת"ר דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי א' ר"ג כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי וכתבו התו' שם בד"ה דן אפילו יחידי ויכול לכוף וכו' ומכאן דג' הדיוטות יכולין לכוף דבמקום יחיד מומחה קיימי ע"כ. וראיתי להגאון מהרש"א ז"ל שהקשה על דבריהם דאמאי לא הוכיחו התוס' מגופה דרישא כן וכו' ותי דאיכא לאוקמא בדקבלוהו וכו' עכ"ל ולכאורה אין דבריו מובנים בזה דא"כ מאי מוכיחי התוס' מעיקרא דיחיד מומחה כופה דאי בדקבליה אפילו הדיוט דלעולם אימא לך דיחיד מומחה אינו כופה והא דקתני אנא דן אפי' יחידי היינו נמי בכי האי גוונא דאתו בי תרי ואמרו לו דון לנו כמו שרגילין לעשות הדין דמומחה יוכל לדון אבל הדיוט לאוע"ק ג"כ דמאין מכריחים התו' דלשמואל מואל יכולים השנים לדון בכפיה דילמא מודה שמואל דאינם יכולי' לכוף ושמואל איירי דאמרי להו דונו לנו כמו שרגילין וכו' כמ"ש התו' לקמן דבכי האי גוונא ס"ל לר' אבהו דאין דיניהם דין ושמואל פליג וס"ל דדיניהם דין והרב הדרישה תי' דהא דלא הוכיחו התוספות מגופה דרישא משום די"ל דרישא איירי בזבל"א ע"ש וק' דא"כ מאי מוכחי התו' דשמואל ס"ל דיכולים הב' לדון בכפיה דילמא איירי בזבל"א ואולי יש ליישב דס"ל להרב ראי בזה איירי שמואל לא הוה פליג ר"א עליה וראיתי להרא"ש ז"ל שכת' דשמואל מואל לא איירי בכפיה אלא איירי בדאמר להו דונו שנקראים ב"ד מן התורה עש"ב והשתא א"ש מה שמוכיח הראש אליבא דשמואל . דיחיד מומחה כופה דאי כדא"ל דונו וכו' א"כ אפי' הדיוט סגי בכה"ג ואמאי נקט מומחה אלא ודאי דיוכל לכוף וא"כ השתא תחזור קושיית הגאון מהרש"א על הרא"ש דאמאי לא הוכיחו התו' מגופה דרישא וכו' ואי א"ל דינו וכו' א"כ אפי' א' הדיוט סגי מן התורה אליבא דשמואל ואי איירי גם כן כמ"ש המהרש"א אפילו הדיוט הריוט יחיד יוכל לדון אליבא דשמואל אלא שנקרא ב"ד חצוף וע"ק מג"ל להרא"ש דיחיד מומחה יוכל לכוף דילמא הא דנקט מומחה משום דיכול לדון לכתחילה אבל הדיוט לכתחילה לא כדכתב הרא"ש ז"ל ואם נפרש דס"ל להרא"ש דיחיד הדיוט אפי' לכתחילה מצי למידן ולא נקט שמואל דיעבד אלא משום דאיקרי ב"ד חצוף א"ש הוכחת הרא"ש ז"ל אבל לפי מה שפירשו בדעתו דדוקא דיעבד אבל ע"י כפיה אפי' דיעבד אין דינו דין א"כ קשה דמאין הוכיח הרא"ש המומחה יכול לכוף ואיך שיהיה מבואר בדברי התו' שהבאנו דס"ל דלשמואל דשנים יכולים לכוף דלא כהרא"ש וא"כ יש מן התימה על הגאון הרב הדרישה שהדחיק עדיו והוצרך לדקדק ק מדברי התוס' דפרק השולח דיוק קל והניח דברי התו' דהכא דס"ל להדיא להיא דלא כהרא"ש ז"ל ועיין בספר הרב בני שמואל בסוף סי' מ' שעפ"י דבריו נוכל להשוות דברי התו' עם הרא"ש ז"ל אלא דלישנא שכתבו התוס' דנין לאדם בע"כ משמע לכתחי' יכולין לדון בכפיה ועפ"י זה נוכל ליישב שפיר קושיית מהרש"א ז"ל דהא דהוכיחו התו' מיחיד מומחה ולא מרישא דמתניתא משום דבעו לדייוקי דיחיד מומחה ן בכפיה ואפי' לכתחילה אבל ברישא לא קתני לישנא דלכתחילה אפשר דמיירי בדיעבד אם דנו בכפיה דיניהם דין אבל בסיפא דקתני דן לישנא דלכתחילה מדייקי התוס' דלכתחילה יכול לכוף וא"כ ממילא ג"כ דג' הדיוטות ג"כ יכולים לכוף דסתם ג' וכי' כדכתבו התוס' כנז"ל נכון גם מהרי"ק בש"ע מוכח מלשונו יחיד מומחה דן לכתחילה בכפיה שהרי בב"י הביא דברי התוס' והרא"ש שכתבו על הא דתניא דן אפי' יחידי ויכול לכוף וכו' ומכאן יש ללמוד וכו' עכ"ל וא"כ ממ"ש מרן בתחילת לשונו אלא א"כ קבלום וכו' או שהיה מומחה משמע דמומחה דן בכפיה דאל"כ מאי או דקאמר וכן ממה שהביא בב"י דברי התוס' ולא הביא שהרמב"ם חולק עליהם משמע דס"ל דגם הרמב"ם מודה בזה ולא כתב הרמב"ם דיחי' מומחה אינו כופה כ"א בנטילת רשות היינו דוקא כשאין הנתבע מסרב לדין אלא שאינו חפץ במומחה זה אלא באחר אבל אם הנתבע מסרב לירד לדין אפי' הרמב"ם מודה דיכול המומחה לדון בכפיה וא"כ ע"כ מ"ש או שהיה מומחה ר"ל שלא קבלוהו אלא שהיה מומחה ודן בכפיה ועוד דעיקר ג' הדיוטות דיכולים לכוף הוא מומחה דיכול לכוף דסתם ג' במקום יחיד מומחה קיימי וכדכתבו התו' וא"כ כיון שפסק מרן להדיא דג' דנין לאדם בע"כ א"כ כ"ש מי שהוא מומחה לדעת התוס' והרא"ש שהביא בב"י וכן הבין הב"ח בסי' י"ג שכתב וז"ל ויש כאן מקום עיון בש"ע וכו' דמשמע מינה וכו' ע"ש וכן הבין מור"ם ז"ל שכתב על דברי הש"ע או וכו' ובזמן הזה ע"ש ועפ"י זה תימה עמ"ש הרב כנה"ג בסי' זה בהגהת ב"י אות ג' על דברי הב"ח וז"ל ואני בעוניי לא ראיתי לרבינו ז"ל בסי' זה דבר שיחוייב ממנו דס"ל דהמומחה דן את האדם בכפיה עכ"ל דהא מבואר ממ"ש או שהיה מומחה ור"ל דלא קיבלוהו אלא שדן בכפיה ואין לדחוק ולומר דלא משמע מדברי הש"ע אלא דדינו דין בדיעבד אם דן בכפיה אבל לא לכתחילה דהא ליתא דהא דברי התו' והרא"ש אברייתא קיימי דקתני דן אפי' יחידי לכתחילה כמ"ש בב"י בלתי חולק ועוד להרמב"ם אליבא דהבית חדש אפילו בדיעבד אין דינו דין אם דן בכפיה דהא בהדיא כתב הב"י בסימן י"ג אדברי הטור דברי' נכונים וכו' ע"ש ולדידי קושית הב"ח מעיקרא ליתא דהא מדכתב הרמב"ם האחד שבירר דמשמע דוקא כשהוא רוצה לברור אבל כשאינו רוצה לבא לדין יכול לכופו וכמ"ש איהו גופיה בשם הגהות מימון ואע"ג שכתב דהך דיוקא קאי אסמוך ונטל רשות היינו לפי שכך ס"ל להרמב"ם דבעינן סמוך ונטל רשות וכמ"ש במקום אחר אבל מכיון שכבר מרן ס"ל דיחיד מומחה כופה וכמ"ש בסי' ג' א"כ שפיר העתיק לשון הרמב"ם למידק מיניה דאם הוא בורר אינו יכול לכופו וממילא משמע דאם אינו רוצה לברור יכול לכופו וכמ"ש בסימן ג' באופן דבדברי הרמב"ם עצמו שפיר מדייקינן דיחיד סמוך ונטל רשות כופה משום דאיהו גופיה הכי ס"ל וא"כ ממילא מרן דס"ל דבמומחה אפילו בלי נטילת רשות כופה א"כ כד דייקינן הכא מלשונו שהעתיק לישנא דהרמב"ם דמשמע דאם אינו בורר כופה היינו כמ"ש במקום אחר דמומחה דן בכפיה אפי' בלי נטילת רשות ובכל אחד נדקדק מלשונו לפי שיטתיה ודוק ומ"ש הב"ח דדעת הרמב"ם בזה בטלה ברוב ע"ש כתב עליו הרב הגדול כמהר"ר צדקיה חוצין ז"ל בכ"י בגיליון ב"ח וז"ל ושאריה ליה מריה להב"ח שכתב דהרמב"ם חלוק ע"כ הפוסקים ז"ל דמ"ש אף עפ"י שלא רצו וכו' כלומר אעפ"י ששניהם אינם רוצים לדון לפניו יש לו. רשות לדון אותם בע"כ ואם לא נטל רשות אין יכול לכופם לדון לפניו כששניהם אינם רוצים לדון לפניו אלא בפני האחר אך אם האחד רוצה לדון והב' אינו רוצה לא דיבר הרמב"ם בכאן בדין זה ואפשר שמודה לדברי הטור דס"ל דאם האחד בא לפני הדיין ורוצה לדון לפניו אין כח ביד בעל דינו לומר. איני רוצה לדון לפני זה וכו' וכפי"ז מ"ש הטור בסי' י"ג אבל כל זמן וכו' ר"ל כל אחד משניהם דלפעמים אף התובע יכול לכוף וכדכתב בסימן י"ד דאין יכולים לפרש שיוכל לכוף את שניהם אף אם שניהם לא רצו דזה אינו שזה אינו יכול לכוף אלא א"כ נטל רשות מר"ג ובכן עלו דברי הטור והרמב"ם כהוגן ואין מחלוקת ביניהם וזה כפתור ופרח עכ"ל ולענ"ד אחרי המחילה נעלם מכבודו מ"ש הרשב"ץ בתשו' סי' ק"ס שכתב להדייא דאין שום דיין יכול לכוף שניהם יחד לדון לפניו אם שניהם אינם רוצים לדון לפניו אלא לפני אחר והביא דבריו בסימן זה הכנה"ג ע"ש וא"כ נפל כל בניינו ארצה:
וראיתי להכ"מ שכתב דמ"ש הרמב"ם או שנטל רשות במומחה איירי אלא שאינו מומחה לרבים וכו' ע"ש והרב כנה"ג הכריח דלא בקיבלוהו עליהם איירי ע"ש ולענ"ד דאין זה הכרח דהירושלמי איירי במומחה לרבים כמו ר"א אבל אם אינו מומחה אפ"ה קיבלוהו איכא עליו מצות חכמים וכ"כ הרא"ש בפרק אד"מ ע"ש גם מ"ש שדעת רש"ל בתשובה וכו' אחרי המחי' ליתא דהמעיין בתשו' רש"ל סי' ל"ה יראה דס"ל להדיא דאפי' מומחה לרבים איכא עליו מצות ח' ואפילו קיבלוהו לדעת הרמב"ם גם מ"ש הב"ח דלתוספות והרא"ש דבמומחה וקבלוהו עליהם לא הוטל עליו מצות ח' קשה לי לפ"ז מאי מוכחי התוספות בריש סנהדרין בד"ה דן אפי' יחידי דיכול לכוף דאי בדקבלוהו וכו' דאימא דאיירי שפיר בדקיבלוהו עלייהו וקמ"ל הדן אפי' לכתחילה ואפי' מצות ח' ליכא עליו לא עשה כן בהדיוט דאפי' אם קיבלוהו עלייהו איכא עליו מצות ח' כדכתב הרא"ש ז"ל:
באופן דהמורם מכל זה דדעת מרן הש"ע דיחיד מומחה דן אפילו לכתחי' בכפיה אמנם כבר כתב מהר"ם דליכא האידנא מומחה שיוכל לדון בכפיה וא"כ איך דיין העיר שולח אחר הבע"ד ודנו בכפיה ואע"ג דאיתא בירושלמי פ"ק דסנהדרין דרבי אבהו וכו' במד"א בשלא קבלוהו עליהם אבל אם קבלוהו עליהם דן אפילו יחידי ואם כן ה"נ כיון שהצבור בוררין אותו הוי כאלו קבלוהו עליהם כולם הא ליתא דלא קאמר הירוש' דמהני קבלה אלא במומחה לרבים כר"א אבל מי שאינו מומחה אפי' קבלוהו אכתי איכא עליו מצות ח' וכמ"ש הש"ך ז"ל ולפ"ז לא שפיר עבדי עכ"ל וא"כ כ"ש בנ"ד שיושב וכופה לאו שפיר עביד:
ובעומדי ע"ז חפשתי ומצאתי להרדב"ז בח"ג בסי' תקנ"ה שנשאל ע"ז וז"ל על מה סמכו במצרים להיות להם נגיד אחד או דיין אחד והשיב כיון שהוברר מטובי העיר במעמד אנשי העיר הוי כאלו קבלוהו עליהם כולם וכו' עד שחזר הדבר לדין תורה ע"ש בדבריו שספרו מצוי והנה מתוך מ"ש שהרי הוברר וכו' והכי איתא בירוש' וכו' משמע דלא שרי אלא בכה"ג דהירוש' דהם באים מאליהם אבל אם בא בע"ד אחד לתבוע חבירו אין יכול הדיין להזמינו ולכפותו לבא לפניו וכמו שסיים הרדב"ז עצמו ולמד מהירוש' הזה דיכולין לדון בלילה אם באו שניהם יחד ע"ש בסוף תשו' וא"כ קשה לע"ד חדא דא"כ מה הועיל טעמא משום דהובררו מהצבור הא אפילו לא הובררו נמי כיון שדין זה עושה כר' אבהו ובאין לדון מאליהם לפניו הוי כמי שקבלוהו ועוד כיון שכתב שהכל חוזר לעיקר אחד וכו' וכיון שהובררו וכו' שחזר הדבר לדין תורה א"כ ודאי זה שהוברר מן הציבור יכול לכוף ולדון בכפיה שהרי אליבא דר' אחא בר איקא לשמואל בריש סנהדרין דס"ל דאחד מות' לדון מן התורה הוא אפי' על ידי כפיה כמבואר בפוסקים ז"ל במרדכי ורי"ו ובטור ובאגוד' ובסמ"ג ומקור דבריהם מדברי התוס' שם בריש סנהדרין בד"ה ואם היה מומחה וכו' ואף דשמואל ס"ל דנקראו ב"ד חצוף היינו משו' דעבר אתקנת' דרבנן דתקינו ג' אבל היכא דליכא תקנה דרבנן כגון שקבלוהו הרבים דחזר הדבר לדין תורה דיחיד דן אפי' בכפיה לר' אחא דקי"ל כותיה אליבא דהרמב"ם והסמ"ג ואפי' ר' אבהו דפליג שם אר' אחא מודה דבדקבלוהו הציבור דיכול לדון ביחידי ע"י כפיה וכ"כ הש"ך בסי' כ"ו בשם ראב"ן ז"ל וז"ל וכיון דנבררו וכו' הוי כמו שקיבלוהו עלייהו שיכול לדון בכפיה ע"ש וא"כ ה"נ כיון שהקהל ביררוהו ומינוהו ומינוהו לראש הו"ל כקבלוהו שידון ג"כ בכפיה ואם כן דברי הרדב"ז אינם מובנים לכאורה דלאו רישיה סיפיה:
:
והנראה בודאי בכונתו דודאי גם הרדב"ז אזיל ומודה שמי שהוברר מן הקהל ע"ד כן הוברר שיושב ודן בכפיה ומ"ש וכיון שהוא יושב ודן וכו' והכי איתא בירוש' על כרחין שאינו מדוקדק לשונו כל כך וכל כונתו ללמוד דין מי שהוברר מן הציבור מהירוש' מדין מי שיושב ודן מעצמו ובאין לדון לפניו דהוי כמי שקבלוהו דה"נ מי שהוא נברר מהצבור הוי כמו שקבלוהו. והראיה על זה כשלמד מדין הירוש' למה שנהגו לדון בלילה כתב ומיהו אם בא אחד מבעלי הדין וכו' אין מזמנים וכו' ולמה לא כתב זה החילוק ג"כ בדין שמינוהו הציבור שאינו יכול לשלוח ולהזמין חבירו אלא ודאי דס"ל דקבלת ציבור הוי כאלו קבלוהו להדיא לדון ג"כ ע"י כפיה ואין לדחוק ולומר דהרדב"ז איירי במומחה וכמ"ש בשאלתו וכ"ת וכו' וכן ממה שהביא מהירוש' והירושלמי איירי במומחה וכר' אבהו וכן ממה שסיים תדע וכו' ובזמן הרדב"ז ודאי איכא מומחה ואם כן עכשיו בדורותינו דליכא מומחה מנ"ל דמהני קבלת הציבור להיות דן ע"י כפיה וגם ליכא תו עליו מצות חכמים די"ל דאע"ג דנדון הרדב"ז במומחה מ"מ אפי' מי שאינו מומחה הדין כן שהרי כתב שהכל חוזר לעיקר אחד שמן התורה וכו' ומד"ס הוא דבעינן ג' וכיון שכן אם קיבלוהו הציבור וכו' ע"ש והדבר ברור שמה שמותר לדון יחידי מן התורה הייני היינו אפילו הדיוט כמבואר בחידושי הר"ן בריש סנהדרין באורך וכיון שע"י קבלה חזר הדבר לדין תורה אם כן אפילו מי שאינו מומחה נמי יכול לדון ע"י כפייה:
האמנם קשה לי על זה שהרי יחיד מומחה שיוכל לדון יחידי אף אחר שתקנו רבנן בג' משום דביחיד מומחה אוקמוה אדאורייתא ועכ"ז כתב הרמב"ם שמצות חכמים עליו הרי שאין הדבר תלוי בחזרת הדבר לדין תורה ואם כן י"ל דוקא גבי מומחה מהני קבלה ואין עליו עוד מצות ח' וכההיא דהירוש' דר' אבהו שהיה יושב ודן יחידי אבל מי שאינו מומחה מנ"ל דאין עליו מצות ח' אפי' אם קבלוהו וא"כ בזמן הזה דליכא מומחה אף שקבלוהו הקהל מ"מ אכתי לא פקע מיניה מצות ח' ואיך יעבור אדבריהם גם מ"ש הרדב"ז דאם קבלוהו עליהם הבע"ד או שבררוהו הקהל וכו' ההודאה בפניו היא הודאה דלכל דבר בררוהו וכו' דאי לא תימה הכי למאי קיבלוהו תדע דהא מומחה שטעה משלם מביתו ואם קבלוהו פטור מלשלם מפני שע"מ כן קבלוהו אף לענין הודאה וכפירה נמי ע"מ כן קבלוהו וכן מעשים בכל יום וכן מדברי הטור סי' ג' ע"ש עכ"ל כל דבריו הללו אינם מוכרחים כי מה שהכריח דאי לת"ה למאי קבלוהו אין זה הכרח כלל דאימא דה"ט שקבלוהו משום שלא יהיה עליו עוד מצות ח' וכדא"ל לרבי אבהו לא למדתנו רבינו אל תהי דן יחידי והשיב להם כיון שהם באים מאליהם וכו' ועוד דאהני נמי מה שקבלוהו כדי שאם יטעה יפטר מלשלם וכמ"ש אח"כ ומ"ש ה"נ לענין כפירה והודאה דאף לענין זה קבלוהו וכן נהגו במצרים הנה באמת כיון שנהגו כך הוי כמי שקבלוהו בפירוש לענין כפירה והודאה אבל מן הדין י"ל דהיכא דקבלוהו לא מהני אלא שאם טעה יפטר מלשלם אבל לא לענין כפירה והודאה והראיה דלגבי מומחה לרבים שטעה חילק הרמב"ם בין קבלוהו ללא קבלוהו ולגבי מומחה שכתב הרמב"ם דאינו חשוב ב"ד לענין הודאה לא חלק בין קבלוהו ללא קבלוהו ועוד שהרי ס"ל להרמב"ם דנטילת רשות לא מהני אלא לענין שיכול לכוף ולפוטרו מן התשלומין אבל לא מהני לענין הודאה וכפי' וכמ"ש הפרישה בד"ה אינו חשוב ב"ד ע"ש וא"כ גם הקבלה לא מהני אלא לענין שאם יטעה פטור מן התשלומין ומה שהביא ראייה מהא דתנן נאמן עלי אבא וכו' אינה ראיה דהתם קיבלו בפירוש אפי' שהוא קרוב אבל קבלה בסתם לא מהני וא"כ ה"נ אם קיבלוהו הקהל בסתם מנ"ל דמהני לענין כפירה והודאה ומה שהביא ראיה מדברי הטור וכו' ראיה זו איני מכיר דהטור אזיל לשיטתיה דס"ל כדעת הרא"ש דיחיד מומחה כי היכי דיכול לכוף ה"נ ההודאה בפניו חשיבא הודאה דלדידיה אין הפרש בין ג' הדיוטות ליחיד מומחה וס"ל דהא בהא תליא דכיון דיוכל לכוף לכ"ע ה"נ חשיבא ההודאה לפניו הודאה מש"ה אם קיבלוהו ליחיד אף שאינו מומחה כיון שקיבלוהו חזר דינו כדין מומחה ומש"ה חשיבא ההודאה בפניו הודאה אבל הרמב"ם דס"ל דלאו הא בהא תליא דהא ס"ל אע"ג דיחיד מומחה דן לכתחילה מ"מ אינו חשוב ב"ד להיות ההודאה בפניו הודאה אם כן מנ"ל להרדב"ז דהרמב"ם בקיבלוהו מסתמא הויא ההודאה בפניו הודאה וכ"כ הרא"ם בח"א סי' כ"ד דלהרמב"ם ליכא חלוק בין קיבלוהו ללא קיבלוהו עש"ב. איך שיהיה למדנו מדבריו דשפיר מצי לדון יחידי בזמן הזה ע"י ברירת הקהל:
שוב ראיתי ג"כ שבא הדבר מפורש בתשובה ב"ח בסי' מ' שכתב בדין הרב שדן יחידי שאסיק וכתב שבארצות אלו שנהגו לקבל הרב ואם התנו שידון יחידי רשאי לדון יחידי ואפי' הדיוט יכול לדון יחידי אם קבלוהו עלייהו וכו' ועכשיו בדורותינו ליכא מומחה לרבים וכו' והילכך אינו רשאי לדון יחידי בע"כ אלא א"כ קבלוהו עלייהו אלא שמהרש"ל הפריז על המדה וכתב דאפילו קבלוהו עלייהו אין לו לדון יחידי מדכתב הרמב"ם אחד שהיה מומחה לרבים וכו' ואין זה סותר למ"ש המרדכי בשם הירוש' ר' אבא וכו' הרי אתה מקובל עלינו כדי שתדיננו דין תורה וכו' שחייב לשלם מפני שהגיס דעתו לדון דין תורה יחידי ואין דן יחידי אלא א' וכו' דשאני דשאני התם שבקשו ממנו דין תורה והגיס דעתו לדון דין תורה יחידי אבל אם קבלו. אותו סתם דלא מצו למימר ליה כי קבלוהו אדעתא למידן להו דין תורה קבלנוך אין כאן הגסת דעת ומותר לו לדון יחידי ותדע שכן הוא הפירוש דאל"כ סתרי הני תרתי מימרי דהירוש' אהדדי וכו' עכ"ל עש"ב והנה באמת דבריו קשים לשמוע בממ"נ דאם ס"ל דהירוש' הזה בהדיוט א"כ לא יש סתירה ממנו להירוש' האחר שהיה ר' אבהו יושב ודן וכו' דהתם איירי במומחה דרבי אבהו מומחה לרבים היה ואי ס"ל דגם הירוש' האחר דקאמר מפני שהגיס וכו' ג"כ איירי במומחה א"כ איך למד ממנו להדיוט דמהני בסתם קבלה הפך דברי הרא"ש שכת' דסתם קבלת יחיד הדיוט הוא לדון דין תורה אכתי איכא הגסת דעת לזמן הזה דליכא מומחה ומה שירד לחלק בין הני תרי מימרי דהירושלמי דבפ"ק דסנהדרין ובפרק זה בורר חלוק זה איני מכיר דהא הירוש' דבפ' ז"ב הוא קאי אמתניתין דדן את הדין דאיירי באינו מומחה וכדאית' בפ"ק דסנהדרין אמר שמואל שנים שדנו וכו' ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו אין דיניהם דין תמן תנינן דן את הדין וכו' עד שאין דן יחידי אלא אחד עכ"ל הירוש' וכיון דאיירי בהדיוט הרי כתב הרא"ש דסתם קבלה למי שאינו מומחה הוא אדעת' לדון דין תורה וא"כ אפי' בסתם נמי עדיין הוא בכלל הגסת דעת ועבר אמ"ש אל תהי דן יחידי וכ"כ הש"ך להדיא דליכא לפרש התם טעמא משום שהתנה כן להדיא שידין דין תורה דא"כ מעיקר' לא יש סתירה מהירוש' הזה של ר' אבהו שהיה יושב ודן להירוש' האחר דהחילוק מבואר לעין כל דהתם איירי במומחה דר' אבהו מומחה הוה מש"ה מהני מה שבאו לדון לפניו אבל ההיא דהירוש' דאיירי בהדיוט מש"ה יש עליו מצות ח' אף דקבלוהו ואף דיהיבנא ליה שיטתיה דהתרי מימרי דהירוש' איירי במומחה מ"מ יגדל התימה עליו דהיכי פשיט לזמן הזה דליכא מומחה דמהני קבלה סתם וליכא עליו מצות ח' מהירוש' דרבי אבהו דהתם איירי במומחה מש"ה מהני קבלה סתם דלא הגיס דעתו אבל באינו מומחה דאף בקבלה סתם יש בו הגסת דעת וכדכתב הרא"ש ויש עליו מצות ח' הדרא קושיא לדוכתה דעל מה סמכו האידנא ולא חשו להאי מתני' דאל תהי דן יחידי על כן הנראה לע"ד לומר דודאי דעל זה סמכו האידנא להושיב דיין יחידי דודאי איכא מומחה גם בזמן הזה ובקי בדינין ובפרט רב העיר דמסתמא אין ממנין אלא ח' גדול וחריף ובקי בפלפול וסברה ישרה ואדרבה יותר מצוי מומחה בדורותינו יותר מדורות הראשונים שהיה כל לימודם ע"פ וקבלה איש מפי איש באותו זמן אין המומחה שכיח הרבה אבל לא כן בדורותינו שהכל כתוב בספרים ולא הניחו דבר גדול וקטון וא"כ תכף שיהיה החכם מעיין טוב ורגיל בלימוד הפוסקים הא ודאי אין לך מומחה כמוהו ובודאי דאם קיבלוהו הקהל לדון יחידי אין עליו עוד מצות חכמים ומ"ש מור"ם בשם מוהרי"ו דאין מומחה בזמן הזה היינו שאין מומחה לכוף שהוא מילי דשררה אבל לענין הבקיאות והעיון איכא טובא אף בזמן הזה והראיה שכתבו הפוסקים דהאידנא ליכא טעות בשקול הדעת אלא הוי טועה בדבר משנה שהכל כתוב בפוסקים ואם טעה ופסק נגד הפוסקים הוי טועה בדמ"ש ולמדתי חלוק זה ממ"ש מהרשד"ם על הא דקי"ל דת"ח אל יורה עד שיהיה כן מ' שנה כתב וז"ל מ"מ יש לחלק בין זמן התלמוד לזמננו זה שהספר הוא הדיין והוא המורה ובזמן זה אף שלא הגיע לארבעים כיון שהוא גדול בחכמים יוכל לדון אף שיש גדול ממנו עש"ב אף אנו נאמר דלענין הלמוד בודאי איכא מומחין טובא אף בזה"ז וא"כ בזמן שהוברר מהקהל הח' הבקי הוי כדין מומחה שקבלוהו דליכא תו עליו מצות ח' דאל תהי דן יחידי וכיון שקיבלוהו בסתמ' מהנייא קבלתו דלא מצו למימר ליה אדעתא למידן דין תורה קבלנוך ואין כאן הגסת דעת דהא לא א"ל בפירוש ע"מ שידון דין תורה ואע"ג דכת' הרא"ש בהדיוט שקבלוהו בסתם הוא ע"מ לדון דין תורה היינו בסתם דגמיר ולא סביר אבל אם גמיר וסביר ובקי בדינין כרב העיר ודאי דמודה הרא"ש דקבלתו בסתם מהני כדין מומחה של התלמוד ודוקא לענין שיכוף ליכא בזה"ז אבל לענין הבקיאות והתלמוד. איכא מומחה בזה"ז וכדכתיבנא וגם הש"ך בסימן כ"ה כתב להדיא דלא כתב מהרי"ו דליכא מומחה בזמן הזה אלא דוקא לדון בכפייה אבל לענין אם טעה דקי"ל אם קיבלוהו בסתם פטור מלשלם גם האידנא מומחה לענין זה ומדבריו אני לומד ג"כ לומר ולחלק דגם בזה"ז יש מומחה לענין שאם קבלוהו תו לא הוי עליו מצות ח' וכמ"ש ר' אבהו כיון שהם באים הוי כקבלוהו דתו ליכא עליו מצות ח' וברירת הקהל הוי כמי שקיבלוהו לדון ובכלל קבלתם קבלוהו ג"כ לכוף וע"ד כן הוברר לעמוד ולכוף ואע"ג דליכא האידנא מומחה לכוף היינו לעמוד מעצמו ולכוף אבל ע"י ברירת הקהל יכול לכוף ולפי זה גם אם טעה פטור מלשלם כדין מומחה שקבלוהו וכדכתב הרדב"ז ז"ל דברירת הקהל הוי כקבלוהו וכן ראיתי לראב"ן פ"ק דסנה' דף קי"א ע"ב שכתב וז"ל וה"ה אם הקהל בוררין להם אחד וממנין אותו לדון להם אם טעה אינו משלם וכן נהגו פה אר"ץ יע"א ולא שמענו מעולם ששילם הדיין מביתו וגם ההודאה בפניו חשובה הודאה מאחר שכן נהגו וכמ"ש הרדב"ז ז"ל וכ"כ הש"ך בסימן ס"ה ס"ק י"ג וז"ל דאף בזה"ז יש מומחה לענין פטור התשלומין וכו' ולכך סתמו הפוסקים ולא כתבו דהאידנא ליכא מומחה וכו' דדוקא לענין שידון לכתחילה בע"כ הוא דליכא מומחה אבל לענין פטור התשלומין יש מומחה עכ"ל:
ולכאודה דבריו תמוהים דהא מבואר בהרא"ש פ"ק דסנהדרין ובפרק אד"מ היחיד מומחה שקיבלוהו בסתם דפטור היינו משו' דכיון דאף דלא קבלוהו היה יכול לכופם א"כ אהניא קבלתו למפטריה דקבלת מומחה בסתם הוי כאלו פריש להדיא בין לדין בין לטעות וכן ביאר הרא"ש עוד כן בדין ג' הדיוטות דאם קיבלום בסת' פטורי' מלשלם וא"כ לפי"ז דהא בהא תלייא אם כן בזה"ז דליכא מומחה לדון בכפייה אם כן אם קבלוהו בסתם מצו למימר אדעתא דלדון דין תו' קיבלנוך ולא לטעות דהשתא ליכא למימר דבלאו הכי יכול לדונם בע"כ ולא אצטריך שיקבלוהו דבזה"ז צריך שיקבלוהו דבע"כ אינו יכול לדון ואפילו את"ל דגם האידנא דינו דין בדיעבד אם דן בכפיה מ"מ היכא דקבלו בסתם הוא יכול לומר לו אדעתא דלדון דין תורה והיכי כתב הש"ך בפשיטות דהאידנא יש מומחה לענין פטור מתשלומין והנה באמת דהש"ך אזיל לשיטתיה לקמן בס"ק ט"ו אות ד' דלא ס"ל כהרא"ש אלא טעמא דמומחה דפטור משום דהוי כאנוס בטעותו וכמ"ש בשם המאור ז"ל והביא ראיה מדאמרינן גבי טבח אומן שקלקל וכו' וכן גבי מראה דינר לשולחני מומחה דפטור והתם לא שייך לומר דמומחה משום שהוא אנוס ולא אסיק אדעתיה שיטעה וכן פירש"י התם להדיא והרשב"א וכו' וא"כ ה"ה הכא עכ"ל ולעד"ן שאין ראייה מההיא דהתם לא עביד המומחה שיטעה בדינר אבל לגבי הדין אפי' מומחה עביד למטעי והטעות שכיח בדין יותר מהשולחני והראייה דהא רש"י כתב להדיא דטעמא בשולחני דפטור משום דהוי אנוס ואלו במומחה וקבלוהו סתם דפטור מוכח מדברי רש"י דפטור מטעמא דהרא"ש דקבלתו בסתם הוי כאלו פרשו להדיא בין לדין בין לטעות שהרי כתב רש"י בפ"ק דסנהדרין ד"ה אי קיבלוך עלייהו לא תשלם אי קבלו לילך אחריך בין לדין בין לטעות ולא יתבעוך לא תשלם ואי לא כגון דאמרי לך דיינת לן דין תורה זיל שלים ופירש הש"ך גופיה לקמן בסעיף ל' כוונתו דהיינו אם קיבלוך בסתם דהוי קבלה לגמרי בין לדין וכו' והכריח שם כוונה זו משום דק"ל לרש"י דילמא דוקא דיעבד דיניה דינא ומנ"ל דיחיד מומחה דן לכתחי' אלא ודאי משום דסתם קבלה לפני מומחה הוי כאלו פירש להדיא בין לדין וכו' וא"כ שפיר מוכח מכאן דיחיד מומחה דן אפי' לכתחילה בע"כ דאל"כ אפי' לא א"ל בפירוש בשעת קבלה דיינת לן דין תורה אלא קיבלהו בסתם הו"ל לשלם דהא י"ל אדעתא דלידון דין תורה קבלוהו וכו' אלא ודאי דמומחה דן אפילו בע"כ עכ"ל. הרי מבואר מדברי רש"י ז"ל דס"ל כטעמא דהרא"ש ז"ל וא"כ ע"כ דיש לחלק בין מלאכת דשולחני לדין גופיה ועוד דלפי טעם אנוס אפי' יאמרו לו בשעת קבלה דיינת לן דין תור' אפ"ה פטור מה"ט שהוא אנוס דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה שיטעה וכמו שמבואר כן בירוש' שהביא הוא מעצמו לקמן ע"ש אלא דלרש"י טעמא דפטור כמ"ש הרא"ש ז"ל ואיך כתב הש"ך גבי שולחני על דברי רש"י וה"ה כאן דמשמע דס"ל בדעת רש"י דטעמא דמומחה שטעה פטור משו' שהוא אנוס כמו שולחני דהא ליתא דמבואר מדברי רש"י ז"ל דטעמיה כמ"ש הרא"ש ז"ל וגם מדברי מרן בב"י ומור"ם בהגה"ה מוכח להדייא דטעמא דפטור מטעמא דהרא"ש שהרי כתב בבדק הבית וז"ל כתב הרב נר"ו בב"י והי"ל לכתוב בבא ו' ג' הדיוטות שטעו ונראה שדינם כיחיד מומחה וכו' עכ"ל. הרי מבואר להדיא דס"ל בדעת הרי"ף דטעמא דמומחה דפטור לאו משום שהוא אנוס דאי משום אנוס אם כן בג' הדיוטות וקבלום הול"ל דחייבים לשלם שאינם אנוסים בטעותם אלא ודאי דטעמא כמ"ש הרא"ש דלהאי טעמא גם כן ג' הדיוטות פטורים וכמ"ש הרא"ש להדיא וכן כתב מור"ם ז"ל דג' הדיוטות דינם כיחיד מומחה וא"כ תמיהתנו קיימת על הש"ך דאיך כתב בפשיטות בסתם דאף בזמן הזה יש מומחה לענין פטור מהתשלומין כאלו הוא דבר מוסכם אליבא דכ"ע ואפי' לסברת מור"ם כיון דלטעמא דרש"י והרא"ש והב"י ומור"ם לא הוי הכי וכדכתיבנא לעיל וגם הב"ח כת' להדיא לדעת הגאון דג' וקיבלו' פטור מלשלם ש"מ דס"ל כטעמא דהרא"ש:
איברא דיש לחלק ולדקדק מדברי הרי"ף דלא כמ"ש הב"י וע"כ דס"ל דג' הדיוטות וחד הדיוט דינם שוה לתשלומין וכמ"ש הש"ך ז"ל והוא מדחזינן להרי"ף ז"ל שהקשה על הגאון ז"ל וז"ל דכי אית ליה לר"מ דינא דגרמי היינו דוקא לגבי ניזקין אבל לא לגבי דייני דא"כ אין לך אדם שאינו מומחה שיעשה דין לעולם עכ"ל ור"ל כיון דהמומחה אינו מצוי כ"כ וההדיוט אינו יושב לעולם בדין א"כ איכא נעילת דלת שאין מוצא מי לדונו ולכאורה מאי קושייא שהרי ימצא ג' הדיוטות שידונו אותו ופטורים מלשלם אם קיבלו אותם אלא ודאי דמזה מוכח להדיא דס"ל להרי"ף דקבלת יחיד וקבלת ג' הדיוטות שוים הם דכי היכי דלא מהני קבלה ליחיד הדיוט ה"נ לא מהני קבלה לג' בסתם מש"ה מקשה הרי"ף בכח אם איתא דיחיד שאינו מומחה. וקבלוהו חייב לשלם מדינא דגרמי א"כ גם ג' הדיוטות כן וא"כ אין לך אדם שאינו מומחה שיעשה דין לעולם ואפי' ג' הדיוטות ואם כן לפי. זה היינו טעמא דפטור המומחה משום שהוא אנוס וכדכתב המאור ז"ל ועפי"ז לא קשה עליו מ"ש עליו הש"ך בסעיף י"ד אות ב' דלא קאמר דלא יעשה דין לעולם וידונו ג' הדיוטות או יחיד מומחה דהרי לפי מ"ש בדעת הרי"ף וגם איהו בעצמו הכי ס"ל בדעת הרי"ף א"כ גם ג' הדיוטות לא ידונו לעולם דג' הדיוטות ויחיד שוים הם לעולם בקבלה לענין תשלומין גם מ"ש או יחיד מומחה כבר כתבנו דהיחיד מומחה אינו מצוי כל כך ואכתי איכא הג"ד גם מ"ש דלאו הוכחה היא דאל"כ תיקשי ליה אמאי דבעי לאוקמי בש"ס בפרק הגוזל קמא ובבכורות פרק עד כמה כר"מ דמחייב מדינא דגרמי אעפ"י שלא נשא ונתן ביד א"כ אין לך אדם שאינו מומחה וכו' אלא ודאי דלאו קשיא היא וכו' עכ"ל נלע"ד דלאו קושיא זה הוא בעצמו כוונת התלמוד במאי דקאמר נימא מתני' כר"מ דהא כתבו הרמב"ן והר"ן ז"ל דה"ק נימא תנן סתמא כר"מ דאי רבנן אפי' בנזיקין לא דיינינן דינא דגרמי כ"ש בדייני אלא ע"כ ר"מ דאי לא מתני' אמאן תרמייד והשתא ק' כיון דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי אמאי נייד מלאוקמא כר"מ ואוקמא בנשא ונתן ביד וכרבנן אלא דצ"ל דלפום מסקנא גם לרבי מאיר בעינן לאוקמא מתני' בנשא ונתן ביד דאם לא נשא ונתן ביד אפילו ר"מ מודה דלית דינא דגרמי בדייני דאל"כ לא ימצא דיין לדון לעולם וכמ"ש הרמב"ן ז"ל ואם כן זהו בעצמו דקאמר תלמודא נימא כר"מ ואית ליה אפי' בדייני דינא דגרמי ואם כן קשה דלא ימצא אינו מומחה לדון אליבא דר"מ ומשני דמתני' ע"כ בנשא ונתן ביד דאל"ה אפי' לר"מ פטור מה"ט דלא ימצא לעולם דין באופן דתלמודא דשני בנשא ונתן ביד משום ר"מ עצמו דאל"כ יקשה עליו כקו' הרי"ף דלא ימצא וכו' וכמ"ש הרמב"ן בס' המלחמות ע"ש גם מ"ש הש"ך והרי ג' הדיוטות הכשרי' לכ"ע ואם טעו משלמין ולא חיישינן אם כן לא ידונו לעולם עכ"ל לא ידעתי ראיה זו ומה יש ממנה דחייה לדברי הרי"ף דהא לפי האמת לשי' הרי"ף ז"ל דמ"ל א' הדיוט ומ"ל ג' הדיוטות שקבלום ולא נשא ונתן ביד דפטורים אליבא דהרי"ף דהא הדר דינא אליבא דהרי"ף דלא קבלום אלא אדעתא דלידון דין תורה והיכא דנשאו ונתנו ביד הוא מה שעשה עשוי וחייבים לשלם ואם כן מש"ה לא חיישינן שלא ידונו לעולם דידונו ולא ישאו ויתנו ביד ואפי' נימא דס"ל להרי"ף כטעמו דהרא"ש דבג' הדיוטות שקבלום פטורים מלשלם ולא מחייבי אלא היכא דדנו בע"כ דבע"ד ואם כן שפיר מחייבי ולא חיישינן שלא ידונו לעולם דאה"נ שלא ידונו בכפיה לעולם אלא ע"י קבלה גם מ"ש והכי משמע נמי ממ"ש התוס' בפ"ק דסנהדרין ד"ג אמאי דפריך אלא מעתה טעו לא ישלמו וכתבו התוס' שם דהכי פריך וכו' וא"כ למאי דמשני כ"ש וכו' לא וכו' ע"ש הנה למאי דס"ל להתוס' דבשלשה הדיוטות וקבלום פטורים מלשלם כמו יחיד מומחה וקבלוהו וכטעמא דהרא"ש ז"ל וכמ"ש שם הר"ן ז"ל בחדושיו להדיא לדעת התו' א"כ מה"ט לא חיישינן להכי דלא ידונו בכפייה כיון דיכולין לדון ע"י קבלה תו ליכא למיחש שלא ירצו לדון וכ"ת דהא ע"כ דמ"ש הרי"ף דא"כ אין לך אדם שאינו מומח' שיעשה דין לעולם אינה הוכחה כלל דאל"כ תיקשי האי קושיא אליבא דרב ששת דס"ל דטעה בשקול הדעת קם דינא וחייב לשלם אעפ"י שלא נשא ונתן ביד אם כן אין לך אדם שאינו מומחה שיעשה דין לעולם אלא דכ"ע לא חיישינן להכי י"ל דס"ל להרי"ף דדינא דגרמי דחייב אינו אלא מקנסא וכמ"ש הש"ך בסימן שפ"ז ע"ש אבל לרב ששת דס"ל דקם דינא חשיב דבור כמעשה ומחייב מדין מזיק וכמו שמבואר כ"ז בתו' והרא"ש ואפילו אליבא דרבנן מחייב ואם כן שפיר הוכיח הרי"ף דע"כ לית ליה לר"מ דינא דגרמי בדיינא דאי אית ליה אם כן אין לך אדם שיעשה דין לעולם וכיון דכל. דינא דגרמי אינו אלא קנסא אם כן מחמת חששא זו שלא יהיה דין לעולם ראוי שלא לקנסו אבל לר"ש דאית ליה קם דינא ודבורו כמעשה ומחייב מדינא משום מזיק א"כ אין ראוי לפטרו מהך חששא שלא יהיה דיין כיון דמדינא מחייב אין אנו חוששין להך חששא דלא וכו' וכ"ת הניחא טימא את הטהור וזיכה את החייב אבל טיהר את הטמא דאיך אפשר לומר קם דינא ומ"ש עשוי והיאך אפשר שיהיה טהור בשביל טעותו דליכא לשנויי השתא כמ"ש התו' שערבן בה"ב עם פירותיו דא"כ צ"ל דמחייב מדינא דגרמי וא"כ הדרא קו' הרי"ף לדוכתה ונראה ליישב דס"ל להרי"ף אליבא דר"ש כמ"ש הר"ן ז"ל בחדושיו בפ' אד"מ וז"ל הדברים כפשטן משום כיון דטהר את הטמא הרי זכה לו הדבר ההוא עפ"י דינו והרי הוא שוה ממון וכשיודע אח"כ שטעה בשקול הדעת שהיה טמא הרי הוא כדן את הדין וזכה את החייב שאף על פי שמן הדין היה לו לשלם כיון שזיכהו בדינו זכה ולא הדר דינא ומשלם להאיך מביתו ה"נ כיון שטעה בשקול הדעת שטהר את הטמא הרי זכה בו בעה"ב לא שישאר הטמא טהור ומה שעשה עשוי דקאמרן היינו לענין תשלומין שכל מקום שההוראה קיימת הוא חייב בתשלומין עכ"ל והגם שדבריו אלה אינם ברורים לע"ד ואין דמיונו עולה יפה ח"ו דלא דמי לזכה את החייב דכיון שהוא תופס בממונו ומוחזק בו ועל ידי טעותו חסרו ממון לחבירו מש"ה ראוי להתחיי' בתשלומין אבל טיהר את הטמא ולא חסרו כלום לחבירו והוי טמא מעיקרא ומה הפסידו עד שנחייבו בתשלומין והרי עינינו הרואות שיש כאן טעות ומה שפסק בטעות פסק ומה גרמי יש בזה וזה דומה ממש לחייב את הזכאי ועדיין לא זכה התובע במעות שכתב הרמ"א ז"ל דחוזר הדין ופטור וכתב הש"ך ז"ל שדין זה של הרמ"א מוסכם מכל הפוסקים ואפי' הרא"ש זולת הטור ע"ש איך שיהיה על פי דברי הר"ן אלו נתיישב שפיר אליבא דרב ששת:
האמנם ק"ל על זה דאם כן היכי אמרינן >בבכורות בפרק עד כמה לימא תנן סתמא כר"מ והא אפי' כרבנן אתייא ואפי' לא נשא ונתן ביד אליבא דרב ששת דדיבורו חשיב מעשה וי"ל דאה"נ וסוגייא דהתם אליבא דר' חסדא דלא ס"ל כרב ששת דס"ל דטעה בשקול הדעת לרבנן חייב דלא חשיב דבורו כמעשה כיון דאליביה חוזר הדין כשלא נשא ונתן ביד וכמו שתי' הרא"ש ז"ל בתי' שני ע"ש:
הכלל העולה דלתוס' והרא"ש והר"ן משם צ האחרונים והב"ח לדעת הגאון והב"י לדעת הרי"ף ומור"ם ז"ל ולדעתי גם רש"י הכי ס"ל וכמש"ל דלכולהו טעמא דמומחה שקיבלוהו דפטור מתשלומין הוא מטעמא דהרא"ש ז"ל דכיון דבלא קבלוהו יכול לכוף אהני קבלתו דהוי כאלו פירש בין לדין בין לטעות ונפקא מינה בזה לזמן הזה דליכא מומחה שיוכל לכוף א"כ אם קבלוהו אינו פטור מתשלומין דיכול לומר לו לא קבלנוך אלא לדון דין תור'וגם כלהו פוס' הנז"ל ס"ל דבג' הדיוטות וקבלום פטורים מלשלם מה"ט של הרא"ש וכן כתב הרב בעל העיטור להדיא דג' הדיוטות וקבלום פטורים מלשלם כדין מומחה שקבלוהו דלא כהש"ך שהכריע בזה כדעת המאור ז"ל ומהר"ם ז"ל דס"ל דחייבים לשלם נגד כל הני רבוותא שהבאנו ומי יוכל להוציא ממון מהדין שהוא מוחזק נגד כל אלו הפו' דשפיר יכול המוחזק לומר קי"ל כותייהו ומכ"ש לדידן שדעת מרן כן דפטורים אליבא דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל ולפי זה גם במומחה בזמן הזה שקיבלוהו אע"ג דאינו יכול לכוף ויוצא לפי דעת הרא"ש ודעמיה שחייב בתשלום אם טעה דהא הרא"ש לא פטרו אלא משום דבלאו הכי יכול לדון בכפיה מש"ה אהנייא קבלתו בסתם שאם טעה פטור מתשלו' אבל היכא דא"י לכוף כמו בזמן הזה אם קבלוהו וטעה חייב בתשלום וכדכתיבנא לעיל דהא בהא תלייא מ"מ יכול המוחזק לומר קי"ל כהמאור והש"ך ודעמייהו דטעם המומחה דפטור הוא משום אונס א"כ ה"ט שייך אף בזמן הזה אמנם אנן בדידן דבתר מרן גרירנן והוא ס"ל כדעת הרי"ף שטעם המומחה שקבלוהו דפטור מטעמא דהרא"ש ז"ל וכדכתיבנא א"כ חזר הדין דבזמן הזה דאינו יכול לכוף המומחה ולדון בע"כ של חבירו אם קבלוהו בסתם חייב בתשלו' וכדכתי' דלא כהש"ך ז"ל שפסק בפשיטות דפטור אלא אדרבא דחייב בתשלומין:
אמנם עדיין אנו צריכין להבין אליבא דהרא"ש דס"ל דאם הוא מומחה וקבלוהו דפטור משום דהוי כאלו פירש בין לדין בין לטעות אי הוי טעות משנה ג"כ בכלל ואם אי אפשר להחזיר פטור המומחה מן התשלום או נימא דלא קבל טעותו כי אם דוקא היכא דטעה בשקול הדעת והנה ראיתי להרדב"ז ז"ל בח"א סי' שכת' דאפי' פירשו שקבלוהו:
בין לדין בין לטעות בכלל קבלה זו לא נכנס מי שטעה בדבר משנה דלא קבל טעותיו כ"א דוקא היכא דטעה בשקול דעת אבל לא טעות משנה ולכאורה דבריו תמוהים דאם הוא מומחה וקבלוהו בפירוש בין לדין בין לטעות לפי טעם הרא"ש ז"ל יוצא אפי' אם טעה בדבר משנה פטור דהא כל טעם דפטר הרא"ש במומחה בדקבלוהו הוא משום דל"ל שקבלוהו דהא בלא קבלוהו יכול לכוף ולדון בע"כ ול"ל קבלוהו אלא ודאי דאהני קבלה בסתם כאלו פירשו בפירוש בין לדין בין לטעות ובודאי שאם שקלוהו בסתם שפיר מצינן למימר דלא קבלו טעותו כ"א טעה בשקול דעת דוקא אבל לא אם טעה בדבר משנה אבל היכא שקבלו למומחה בפירוש בין לדין בין לטעות פשיטא דקבלוהו אף אם טעה בדבר משנה דהא אם איתא דקבלתם היתה דוקא אם טעה בשקול הדעת ל"ל לפרושי בהדיא שקבלוהו בין לדין בין לטעות הא בלא"ה אפילו. קבלוהו בסתם הוי כאלו פירשו בין לדין בין לטעות אלא ודאי מדהוצרכו לפרושי לאורויי שקבלתם היתה אפי' לטעה בד"מ כעין מ"ש הרא"ש בטעם פטו' המומח' מן תשלומין וא"כ איך כתב הרדב"ז דאפילו פירש בהדיא בין לדין בין לטעות לא הוי טועה בד"מ בכלל הקבלה ואולי יש ליישב דלא כתב הרדב"ז כן אלא בסתם דיין שאינו מומחה אבל במומחה מודה הרדב"ז דאם קבלוהו בפי' בין לדין בין לטעות אף טעות ד"מ בכלל וכדכתי' ולפי"ז לא הו"ל להרדב"ז לסתום אלא לפ' דהיינו באינו מומחה אבל במומחה ישתנה הדין דהא אף בזה"ז איכ' מומחה לענין פטור מהתשלו' וכדכתב הש"ך ז"ל שוב עיינתי ודקדקתי וראיתי דשפיר סתם הרדב"ז ואינו יכול לחלק דהא כבר כתבנו לעיל דמ"ש הש"ך דיש מומחה בזה"ז לפטור מהתשלומין הוא נגד הרא"ש ודעמיה דהא כיון דכל טעמא דהרא"ש ז"ל דבמומחה וקבלוהו פטור הוא משום דבלא"ה אין צריך קבלה דיכול לכוף ול"ל קבלה אלא ודאי דאהנייא קבלתו להיות כאלו פירשו בין לדין וכו' וא"כ בזמן זה דאינו יכול לכוף אפי' קבלוהו לא אהניי' קבלתו לפוטרו מתשלומין דשפיר מצו ל"ל אדעתא דלדון דין תורה קבלנוך וכמש"ל באורך כי כל עוד שלא פירשו בהדייא בין לדין וכו' וא"כ בזה"ז אפי' פירשו שקבלוהו למומחה בין לדין וכו' מצו ל"ל דלא קבלו טעותו כ"א טעה בשקול הדעת אבל לא טעות ד"מ דליכא למימר ל"ל לפרושי בין לדין וכו' משום דאם קבלוהו סתם מצו. ל"ל אדעתא לדון ד"ת קבלנוך כיון דבלא קבלה לא מצי לכוף א"כ אהניא קבלה להיות דן דין תורה ואם פירשו בין לדין בין לטעות מצו ל"ל דקיבלו טעות שקול הדעת ולא טעות ד"מ ומש"ה סתם הרדב"ז ולא חלק בין מומחה לשאינו מומחה וכדכתיב' ועפ"י דברי הרדב"ז הללו שכתב אפילו פירשו בין לדין וכו' לא נכנס טעות ד"מ בקבלה זו הנה מקום אתי ליישב מה שתמה הש"ך על הסמ"ע והב"ח ז"ל שכתבו על דברי מור"ם שכתב בסעיף ב' ויש חולקים פי' דאפי' ג' מומחין וקבלוהו עליהם חייבים לשלם וכת' עליהם הש"ך דזה כשגגה דיוצאה על פניהם דודאי ליכא מ"ד הכי דהא טעה בשקול הדעת כ"ש בד"מ וכו' ע"ש שהאריך בדחיותיו ואני אומר שדבריהם טובים ונכוחים וק"ו זה אית ליה פירכא והוא שכבר כתבנו להרא"ש סתם קבלת מומחה הוי כאלו פירשו בין לדין וכו' וכמ"ש איהו גופיה בכ"מ לדעת הרא"ש וכבר כתבנו משם הרדב"ז דאין בכלל קבלה זו טועה בד"מ ואם כן מה ענין טעה בשקול הדעת שמביא ממנה הש"ך ק"ו דשאני התם ע"ד כן קבלוהו אפי' שיטע' מש"ה פטור דכל שהתנה בממון תנאו קיים אבל טועה בד"מ שלא קבלוהו ע"ז פשיטא דלדעת הרא"ש ודעמיה דמחייבי אפי' אם לא נשא ונתן ביד מדינא דגרמי דהא דאמרינן בגמ' כיון דאלו הוה קמן היה חוזר השתא נמי לאו כלום עבד היינו אליבא דרבנן דלא מחייבי דינא דגרמי אבל לדידן דקי"ל כר"מ לא אמרינן לאו כלום עבד וכדכתבו התוס' והרא"ש וא"כ לדידהו פשיטא דמומחה וקבלוהו כמומחה שלא קיבלוהו דכי היכי אם לא קבלוהו אם טעה בשקול הדעת חייב ה"נ במומחה וקבלוהו וטעה בד"מ הדין כן שחייב כיון שאין קבלתו על טעות ד"מ וא"כ ליכא לא ראיה ולא קו' גם מה שהביא ממתני' דקתני ואם היה מומחה לב"ד פטור דההיא בשקול הדעת איירי וההיא דפטרו ר"מ אפי' טועה בד"מ אינה ראיה די"ל דהתם ה"ט דפטור אפילו טעה בד"מ משום דמלבד שהיה מומחה וסמוך וקבלוהו עלייהו אלא גם נקט רשותא מריש גלותא דכיון דנקט רשותא מר"ג ובלא"ה פטור מלשלם אם טעה בשקול הדעת א"כ כשקבלוהו ג"כ אפילו טועה בד"מ קבלוהו ודמי ממש למ"ש הרא"ש דה"ט דמומחה וקבלוהו סתם דהוי כאלו פירש בין לדין וכו' ולא אמרינן אדעתא דלידון דין תורה קבלוהו משום דא"כ בלא קבלה נמי הדין כן במומחה ול"ל קבלה ואם כן הכא נמי ל"ל קבלוהו כיון דנקיט רשותא מר"ג אלא ודאי ע"מ כן קבלוהו אפילו לטעות בד"מ: