אור ברסלב
שות מר ואהלות אבן העזר

שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי

אבן העזר

יורה דעה

שאלה א

ראובן ושמעון שותפים במשא ומתן ואוכלים :

. על שלחן אחד אמנם ראובן גדול הבית במשא ומתן והוא העקר ושמעון נלב"ע וחלי"ש והניח אשתו מעוברת וראובן הנז' אלמון ושמעון הנז' עשיר הוא וגם אלמנתו עשירה שהכניסה לו בנדונייא סך עצום שראוי לקנות כמה שפחות ובא ראובן וטען אם אפשר כשתלד האלמנה תתן בנה למניקה ולא תניק אותו כלל ועי"ז יהיה מותר לישא אותה תוך כ"ד חודש לפי שרוצה לישא אותה ויש תקנה לשניהם בזיווג. זה וזיוונם עולה יפה משא"ך אם לא ישא אותה יהיה ח"ו חרבן הבית לשניהם ואם ימתין עד כ"ד חודש תקיף יצרא דעבירה וחס ושלום יבא לידי מכשול באופן שמכל הצדדין קשיא דא"א לו ליקח אחרת שהדבר תקנה לשניהם לו ולה וא"א להמתין כ"ד חדש אלא זיווגם עולה מיד אחר שתלד גם האלמנה הנז' כשהיה בעלה קיים היה מביא לה מניקה קבועה שתניק והמניקה עקר והיא טפילה לה אם יכול בכה"ג . לישא אותה ושכמ"ה:

תשובה עייננו בדין זה אני וחבירי בכל . הפוסקים ז"ל ראשונים ואחרונים בפלפול וסברא ובמתון רב וראינו לז' קני מנורה גדולי הפוס' מסכימין בשריותא דהאי אתתא דכיון דהיא עשירה ובעלה עשיר דאינה מחוייב' להניק בנה אפי' בשכר והוי דינא כגרושה שלא התחיל' להניק דלס' הרשב"א ז"ל והר"ש הזקן ז"ל שיכולה לינשא אפי' בתוך כ"ד חודש ואלו הם כת המתירים הר'. אמונת שמואל והר"ש לוסאטו בסי' ג' וד' וכן יוצא מתוך דברי הר' חלקת מחוקק סי' י"ג ע"ש בדין האלמנה ובדין הגרוש' לס' הרשב"א שהוא מתיר וכן יוצא מדברי. הראנ"ח בתשו' סי' פ"ה וכן קצת מהמורים שהביא הרא"ם ז"ל בתשו' שפסקו להאי דינא גם הר' שבות יעקב וה' מקום שמואל שהמה בתראי הביאו דברי האוסרים ודחו אותם מהלכה והסכימו לדעת המתירים והאוסרים הר' בית שמואל סי' י"ג והר' כנסת יחזקאל בסי' יו"ד ומהר"א ברודו הובא בתשו' שבות יעקב והר' ט"ז הביא אותו הר' ב"ש דלכתחלה אוסר והר' בית יעקב והר' גבורת אנשים באופן שהרוב מסכימין בדעת הרשב"א להיתרא דכמו שמתיר בגרוש' שלא הניקה כלל לינשא תוך כ"ד חודש ה"ה באלמנה עשירה וילפינן לה בק"ו ומה גרושה כשהית' נשואה היתה מחוייבת להניק כיון שלאחר גרושיה פקע שעבודה דאינה מחוייבת להניק יכולה לינשא מיד אחר תשלום ג' חודשים אלמנה עשירה שלא נתחייבה מעולם אפי' בחיי בעלה לכ"ש שיכולה לינשא תוך כ"ד חודש ואפי' דלית ליה לולד אב למסמס ליה ביעי בחלבא לא חיישינן להכי מתרי טעמי חדא משום דאין אנו צריכין לה"ט אלא כשהיא משועבדת להניק מן הדין אבל כשאינה משועבדת מן הדין להניק לא משגחינן בהאי טעמא ואפילו אלמנה דלית ליה אב וכו' יכולה להנשא ועוד משום שפי' ר"ת דלא אמרינן האי טעמא דאב ממסמס וכו' אלא כשהוא עם אשתו ונתעברה אבל גרוש' כיון שאמרו בגמ' דבושה אלמנה לבא לב"ד ולתבוע מן היורשי' וכו' כ"ש גרוש' שבושה לבא לב"ד ולתבוע ממנו וכמ"ש הגהות אשרי בשם ר"ת עי"ע באופן שאין טעם זה מציל בגרושה לס' ר"ת ואם כן הרשב"א שפסק במכירה כר"ת לית ליה כהר"ש הזקן דאפי' מכירה יכולה להנשא משום ה"ט דהאב קיים וממסמס ליה וכו' אלא דוקא באינו מכירה ומשו' טעמא דלא משעבדא להניק דוקא ה"ט דאב אינו מועיל לסברת הרשב"א ור"ת כיון דבושה יותר מהאלמנה לבא לב"ד לתבוע לבעלה:

עוד יראה לו' דאפי' לס' הרא"ש ז"ל שכתב בפסקיו דאפי' לס' הר"ש הזקן ז"ל מודה באלמנה כיון דלית ליה אב עשו חכמים תקנה להניקו כ"ד חדש ולא תנשא אפי' היכא שאינה מחוייבת להניקו לא תידון מנה באלמנה עשירה דכבר פי' הפוס' ז"ל כוונת הרא"ש ז"ל היינו היכא דהאלמנה אינה נזונת ואינה עושה דאפ' דאינה מחוייבת עכשיו להניק עשו חז"ל תקנה וא"כ י"ל דדוקא באלמנה עניה דכשמת בעלה היה עליה שם מנקת חבירו ומחויי' מן הדין להניק עד סוף כ"ד חדש תקנו דאפ' כשתאמר איני נזונת דמחוייבת להניק כ"ד חדש ולא תנשא משא"כ באלמנה עשירה דמעולם אפי' בחיי בעלה לא חל עליה שעבוד הנקה ואינה נקראת מנקת חבירו מוד' הרא"ש ז"ל דלא עבוד בה רבנן תקנתא אלא יכולה לינשא תוך כ"ד חדש:

ומעתה כיון שרוב הפוסקים סוברים כדעת הרשב"א ז"ל דאף באלמנה עשירה ס"ל הדין כך דיכולה לינשא תוך כ"ד חדש בתר רובא אזלינן שכך היא ס' הרשב"א ז"ל ואם כן כיון שמרן לא הכריע בשה"ט בגרושה ואזלינן לקולא בד בדרבנן וכמו שפי' בבית יוסף להדיא וכמ"ש הרבנים המתירים גבי אלמנה עשירה נמי אזלינן לקולא ויכולה לינשא תוך כ"ד חדש ולכאו' היה נראה אף אם היה המחלוקת שקול בדעת הרשב"א אזלינן לקולא במידי דרבנן אמנם אחר העיון יראה דיש לדוחה לדחות אבל עכשיו דאיכא רוב בדעת הרשב"א דגם אלמנה עשירה יכולה לינשא בתר רובא אזלינן וכמ"ש:

עוד איכא טעמא אחרינא אע"ג דליכא רוב בדעת הרשב"א אלא אדרבא איכא רוב דאינה יכולה לינשא אפ"ה אנו פוסקים דיכולה לינשא כיון שהרב שבות יעקב והרב מקום שמואל בתראי נינהו שהביאו דברי האוסרים ודחו אותם והסכימו עם המתירים בודאי כוותייהו נקטי' דהלכתא כבתראי באופן דאנן ב"ד דח"ל עלתה הסכמתנו לענין דינא דשריא האי אתתא להתנסבא בתוך כ"ד חדש אך בתנאי אם לא תניק הולד כלל אלא תמסור אותו למנקת וזיווגם עולה יפה ואם עושים חזוק עם המנקת שלא תחזור בה מה טוב ומה נעים:

ודע שאחר שחתמו והסכימו עמי רבני הישיבה ראה ראיתי שמה שאמרתי מסברא בדעת הרשב"א כיון דאית ליה כדעת ר"ת במכיר' משמע דלית ליה ה"ט דממסמס וכו' גרושה משום דבושה יותר מהאלמנה שוב ראיתי להר"ן ז"ל בפ' אעפ"י שהביא בתחילה ס' הר"ש הזקן גבי גרושה דיכולה לינשא מהאי טעמא דאב ממסמס וכו' ואחר כך הביא דברי ר"ת שהקשה עליו דאף גבי גרוש' אינה יכולה לתבוע ממנו והוי דינא כאלמנה שבושה ומסיים וכת' הרשב"א ובגרושה וה"ד במכיר' אבל אינו מכירה לא דאי בעיא לא תניק ליה אפי' בשכר ותלי"ת שכוונתי בדעת הרשב"א כפי מה שהעיד משמו הר"ן ז"ל דלית טעמא דאב גבי גרושה כמו גבי אלמנה ועוד דמוכח הדבר דהרשב"א לית ליה ה"ט דאב גבי גרושה דאי אית ליה הו"ל להתיר אפי' במכירה וכס' הר"ש הזקן שהרי בפר' החולץ הקשו גבי אלמנ' אף שהיא משועבדת להניק ותתבע ליורשים למסמס וכו' ותי' בושה האלמנה לבא לב"ד הרי להדיא דאי לאו טעמא דבושה היתה יכולה לינשא אף שהיא משועבדת להניק בשכר. ומעתה גם דברי הר' המגיד שדרכו לקצר דעתו כדעת הר"ן ז"ל שהיו חברים דהרשב"א לית ליה טעמא דאב מועיל גבי גרושה נמי וכס' ר"ת ואף שהרשב"א כת' בתשו' שהביא הבית יוסף שלא נאמרו דברים הללו אלא בגרושה וכו' אבל אלמנה לעולם עד כ"ד וכו' ע"ש מוכרחים אנו לומר דלשיטת הר"ש הזקן קאמר דלא התיר בגרושה אלא משום שיש לו אב אבל באלמנה אפי' בלא מכירה אסור כיון דליכא אב וכו' אבל הרשב"א גופיה ככר גילה סברתו כפי מה שהעיד הר"ן ז"ל משמו דלית ליה כר"ת דגם גבי גרושה בושה כמו האלמנה אלא עיקר הטעם הוא בין היכא דמשעבדא ליה כשהוא מכירה ובין היכא דליכא משעבדא ליה כשאינו מכירה וא"כ לפ"ז בודאי יוצא הדין באלמנ' עשירה דאף בחייו לא חל עליה שעבוד הנקה מק"ו שיכולה לינשא תוך כ"ד חדש דאי לא אמרינן הכי בדעת הרשב"א הוו דבריו סותרים אהדדי והגם שנאמ' אין מקרא יוצא מידי פשוטו בדברי הרשב"א בתשו' כבר ידוע מ"ש הפוסקים על דברי הרא"ש כשהוא סותר בפסקיו לתשובה הפסקים עיקר כ"ש הכא בתשו' דלאו על דין גרושה נשאל דאזלי' בתר פסקיו שהעיד הר"ן ז"ל משמו דאית ליה כר"ת דגם גרושה בושה כמו אלמנה והוי כלית ליה אב:

ומעתה דברי הראנ"ח שרירים וקיימי' בדעת הרשב"א ז"ל דלית ליה טעם האב כמ"ש הרא"ש בס' הר"ש הזקן ז"ל אלא הטעם משו' דלא משעבדא ליה דוקא ודלא כהר' מחנה אפרים בהגהו' שדחה דבריו מדברי הרשב"א בתשו' דליתא דעקר חיליה דהראנ"ח מדברי הר"ן בפ' אע"פ שהבאנו והר' המגיד ז"ל דהרשב"א לית ליה ה"ט ובודאי לדברי הראנ"ח ז"ל שהוא שר וגדול שומעים שבודאי ראה להאי דהרשב"א בתשו' ולא חש לה מטעם דכתיבנא גם נמי נדחו דברי הר' כנסת יחזקאל שדחה דברי הרבנים מתשובה זו של הרשב"א וכדכתיבנא:

עוד יראה לע"ד דאף דהריב"ש שהוא מחמיר גבי אלמנה עשירה לאו מה"ט דלית ליה אב ויש' סכנה לולד שהמעיין שם בדבריו יראה דלית ליה ה"ט וכסברת ר"ת אלא קא יהיב טעמ' משום דהו"ל לתלמודא לבאר בהדיא דלא אמרו אלא בעניה אבל לא בעשירה ומדלא בארו ש"מ דלא פלוג דאף היכא דאינה משועבדת ואינה מחוייבת עכ"ז לא פלוג רבנן וכן גבי גרושה אפי' שלא התחילה להניק ואית ליה אב לא פלוג ולא מטע' דלית ליה אב אסר הריב"ש ז"ל באופן דגם הריב"ש ז"ל אלו היה ס"ל כהרשב"א בגרושה שאינו מכירה כיון דלא משעבדא ליה יכולה לינשא ואמרינן פלוג גם באלמנ' עשיר' היה פוסק דיכולה לינשא וכמ"ש הרבנים דהריב"ש לשיטתיה קא אזיל אבל אנן אזלינן בתר המכריע הרשב"א ז"ל ולס' הר"ש אפי' הר"ש הזקן לא אמר האי דינא דלא משעבדא ליה בגרושה ויכול' לינשא אלא באינו מכירה ואף שדבריו תמוהים בזה וכבר תמהו עליו שהר"ש הזקן ז"ל אמרה אף במכירה יע"ש מ"מ לענין דינא לא נ"מ בזה. ומעתה גם תלמידי הר"י שהביא בשיטה מקובצת דאית ליה דאפי' באלמנה עשירה אינה יכולה לינשא תוך כ"ד חדש י"ל דס"ל כהריב"ש דלא פלוג או משום דס"ל כדעת הרא"ש בדעת הר"ש הזקן ז"ל דגרוש' אית ליה אב ולא כן באלמנה אבל אנן על דעת הרשב"א סמכינן דלית ליה ה"ט דאב בגרוש' משום דגרושה כמו אלמנה ואף שהר' שבות יעקב כת' דלענין מעשה האי דינא באלמנה עשירה צ"ע לדינא משום דקצת דבריו של הר"ש אינם מוכרחים היינו משום דהר"ש עיקר יסודו שהכריע כהר"ש הזקן משום דלא משעבדא ליה דפלוג ולא כר"ת דאית ליה דלא פלוג בגרושה ומש"ה כת' אין דבריו מוכרחין ויש לחוש לס' ר"ת דאית ליה דלא פלוג וא"ך גם באלמנה עשיר' לא פלוג וכמ"ש הריב"ש אבל איהו מודה דלס' הרשב"א הכריע דאלמנה עשירה יכולה לינשא יע"ש שלא הקשה על הרבנים בהאי היקשה אלא אדרבא יישב מה שהק' האוסר עליהם דכשאינה משועבדת אין אנו צריכין לטעמא דאב והמעיין גם כן בדברי מהר"א כרודו שלא אסר אלא משום שהכריע כר"ת דאין לחלק בין מכירה לשאינו מכירה אף שאינה משועבדת אם כן ה"ה באלמנה עשירה אפי' לס' הר"ש הזקן וגם משום דבגרושה אית ליה אב אמנם לס' הרשב"א המכריע וגם נתבאר דלית ליה טעמא דאב דגם גרוש' בושה כמו אלמנה מודה האוסר דגם אלמנ' עשיר' יכולה לינשא ואנכי הרואה דגם הט"ז שאסר לכתחי' והתיר בדיעבד היינו משום שחשש לס' ר"ת אבל בדיעבד סומך על הרשב"א והר"ש הזקן באופן שגם הט"ז ומהר"א ברודו תנא דמסייעא לן דאנן דסמכינן על הרשב"א ז"ל אין לחלק בין גרושה לאלמנה עשירה וא"כ נוספו על שבע' פוסקים שהבאנו לעיל גם הט"ז ומהר"א ברודו ז"ל דלס' הרשב"א ז"ל דאנן סמכינן עליה דלית ליה טעמא דאב בגרוש' דגם היא בושה כמו אלמנ' וכמו שהעיד הר"ן בפ' אעפ"י גם הם מודים דגרוש' ואלמנ' עשיר' שוים בשעוריהן דגם אלמנ' עשיר' יכול' לינשא באינו מכיר' והו"ל ט' פוס' דמסכימין להיתרא לדעת הרשב"א ואף הר' מ"א אלו היה רואה דברי הר"ן ז"ל בפ' אעפ"י לא היה דוחה דברי הראנ"ח ז"ל ולא הוה חש להאי תשו' דהרשב"א ולא נשאר כי אם ארבע' פוסקים שהם אוסרים והרואה יראה שדבריהם תמוהים ואין להם על מה שיסמוכו וגם דעת חכמי הישיבה מודים דרבנן אחר שהכרחנו מדברי הר"ן דהרשב"א לית ליה טעמא גרו' דבוש' כמו אלמנה עושים הכרע' להתרא ותו דאיכא טעם מספיק ואין ראוי לעלותו בכת' ומצוה קא עבידנא שלא להמתין כ"ד חדש ולהשען על ס' הרשב"א דאפי' בעשיר' יכול' לינשא ותו לא מידי והוה י"א לחו' אדר ב' שנת התקנ"א ליצירה ושלום ע"כ דייני ישראל:

:

נאום הצעיר יצחק בכ"ר שבתי ענתיבי ס"ט

שאלה ב

מעשה שהיה ראובן נשא אשה וכ' לה כתובה ספרדית בתנאיה ושנים מהם הא' הירושה לחצאים כמנהג ק"ק דמשק יע"א והב' שלא יפתנה למחול לו מסך כתוב' ושום תנאי מהו"ז ואם מחלה אינו מחול ומתה אשתו בלתי זרע של קיימא ובאו יורשי האשה לתבוע חצי הנדוניא ותכף הוציא ראובן פתקא שחתומים עליה ג' עדים וז"ל בלשון ערבי קד אסתקרית ואעתרבית ואשהדית עלא נפסקא ניחנא אל פוקרא אלהי מזכור אסמנא אדנא מו'גיב קנין ושבועה פב"פ אשת ה"ר פב"פ אינהו קד אווהבת'גמיע רסקהא וכתובתה אלדי אצלהא סך פ' ואל 'גמיע אווהבתו ל'גוזהה הנז' ברצה'א ואיכתיירהא פי' חייאתא ובמ' בעד עומר אל טוויל אין היא תוו'פית הכל 'גוזהא אם יש לה בנים או אין לה בנים אל 'גמיע אווהבתו לגו'זהא הנז' ולם להו אחד תעלוק מן אביה ואמה ואחיה ו'גמיע קרוביה עלא 'גוזהא הנז' אפי' בפרוטה א' ואל 'גמיע אווהבתו בחסן רצאהא וא' בתרייתא פי' חייאתא וכער עומר אל טוויל ו'כדאליך קד קד ואעתרפ' ואשהד עלא נ'פסו פ' בעלה הנז'. מו'ניב קנין ושבועה חולזום יטעמי ויצקי ויכסי אלא אשתו הנז'עלא קדר מא יטלע מן ידו טול מא חינן מסתקימין מע בעצ'הום בע'ץ בקיד אל חייא וקד אווהבהא'גמיע דסקו'פי חייאתו ובחסן ר'צא וב"מ בעד עומר אל טוויל אין קדר שי עליה קודם אשתו הנ'ז אם יש לו בנים ואם אין לו 'גמיע דוסקו ומא תמלוך ידו פי' אר"ץ יע"א או בחו"ל 'גמיעא אווהבא לאשתו הנז' לחוד פק"ט ולם להו אחד תערי לא מן א' או א'כוואתו ולא מן 'גמיע אהלו אפ'י פ"ק עלא אשתו ועלא זאליך ווקע אל רי'צא וצח אל אשהד יום פ' ש"פ והכל שוב"ו והשתא ניחזי אנן אם עולה שטר זה עפ"י הדין יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה:

תשובה אשיב בקצרה כי אין הפנאי מסכים תחלה ראוי לדקדק בלשון המתנה הזאת באומרו פי' חייאתהא ובעד עומר אל טוויל אם פירושו כההיא דכת' מרן בש"ע ח"מ סימן רל"א וז"ל ואם כתו' בה בחיים ובמות הוי מתנה גמורה מחיים ומ"ש ובמות הוי פי' כמו שאמר מו"ע ע"ש וא"כ בנ"ד דהוי מתנה מחיים אם כן לכאורה יש לפשוט אין במתנה זו כלום דהא יכולה לו' נחת רוח עשיתי לבעלי וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"כ מה' אישות וז"ל האשה וכו' או נתנה לבעלה נכסי צ"ב וכו' לא קנה בעלה וכו' שלא נתנה אלא מפני שלום ביתה עכ"ל ע"ש וא"כ הראב"ד והרא"ש דפליגי עליה ל"פ אלא במחלה אבל נתנה במתנה כלהו מודו דאין במתנתה כלום. אמנם י"ל דאי מהא לא אריא דהא כבר כת' הכ"מ שם והב"י אה"ע סי' צ' דמדקדוק דברי הרמב"ם נראה דהא דלא מהני אלא דוקא כשטענה נ"ר ע"ל אבל כל זמן שלא טענה כן מתנתה ומחילתה קיימת וכו' ונ"מ וכו' ומתה ולא ערערה שאין מכירתה ומתנתה בטלים מצד זה עכ"ל וא"כ לפ"ז בנ"ד שמתה ולא ערערה מתנת' קיימת אכן עדיין יש דין לבעל לחלוק ולו' דהא כת' מרן ז"ל עצמו בתשו' לאה"ע בסימן ד' מדיני נשואין דף מ"ד שנדון שלו שנתנה מנכסי צ"ב לבעלה והן בעין ומתה וכת' שם בתחיל' הדיוק שדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל כמ"ש בכ"מ ובב' ועכ"ז סיים וכת' נמצא דבנ"ד אם לקח עמה נכסים ממש והיינו נכסי צ"ב שלה קיימי' אין מחילת כלום לדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ז"ל וכותייהו נקטינן שהם רוב וכו' עכ"ל ולכאור' קש' מאחר דבנדון דידיה דמרן שמתה האשה ולא ערערה איך כתב דאין מחי' כלום והלא קודם זה בתכ"ד כת' ומיהו מדקדוק דברי הרמב"ם יראה וכו' ואיך חזר בו תכ"ד וכן הקש' הר' כנה"ג שם בסי' צ' ע"ש ועם שאינה קושיא כ"כ דנהי שדקדק כן מדברי הרמב"ם מ"מ מודה שאין כן דעת הפו' שסתמו וכתבו דהמקח בטל ולא ירדו לחלק כמו שחלק מרן ז"ל וכן כתב מהרי"ט בח"ג סימן נ"ו והראנ"ח ח"א סי' כ"ד ע"ש וא"כ י"ל דאף שכת' מרן בתשובה ומיהו נרא' מדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל הכוונה כי יש לדקדק כן מדברי הרמב"ם אבל לא סמכינן על האי דקדוק נגד סתמיות כל הפוסקים כיון שהוא דקדוק בעלמא ואין לסמוך עליו וזהו שסיי'תכף נמצא וכו' דאין מחילתה כלום ור"ל דלא סמכי' על האי דקדוק וכן ראיתי למהר"ש גאון הובא בספר פמ"א בסימן קכ"א דלענין מעשה לא סמך מרן על. האי דיוקא ולפ"ז מצאה הקפידה מקום לנוח עמ"ש הראנ"ח שם בתשו' אחר שהקש' על דברי מרן על. מה שדייק בדברי הרמב"ם סיים וכת' לא בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה להוציא מיד הבעל בדבר שכבר הורה זקן ואין לנו אלא להשית לב לדעתו וכו' עכ"ל וקשה דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה דמרן בעצמו בעל האי דיוקא לא סמך עליו לענין מעשה והוציא מיד הבעל המוחזק חצי הנדוניא מה שהם בעין ליורשיה וכמ"ש לבסוף הכלל העולה וכו' ולא חש לסמוך על האי דיוקא שדקדק מדברי הרמב"ם ואם כן אם הראנ"ח היה מוציא מיד הבעל לא הוי נגד הוראת אותו זקן אלא אדרבא כוותיה:

ועוד קשיא לי דאי נימא דמרן לא סמך על האי דיוקא ומש"ה כתב תכף ומיד נמצא בנ"ד וכו' ואין מחילתה כלום א"כ היכי חזר אחר מ"ש נמצא בנ"ד וכו' ועוד דלפי מה שדקדקתי מלשון הרמב"ם וכו' מחילתה קיימת וה סותר למ"ש נמצא בנ"ד וכו' ועוד דלפי מה שדקדקתי מלשון הרמב"ם וכו' סיים וכת' הכלל העולה וכו' וזה סותר למ"ש קודם ועוד דלפי מה שדקדקתי וכו' ולהא י"ל בפשיטו' דהיכא דקבל מעות בנדונייא שס"ל למרן ז"ל דהדין הוא דהמחילה קיימת וכדכת' שם מרן וע"ז סיים ועוד דלפי מה שדקדקתי וכו' שעשה טעם זה סניף למ"ש דבלא ה"ט מחי' קיימת וכדכת' ז"ל וחזק דינו גם מטעם זה וסניף בעלמא הוא שעשאו אבל ה"ט לחודיה אינו סומך עליו לענין מעשה וכדכתיבנא לעיל:

והנראה לע"ד ליישב דברי הראנ"ח ז"ל על פי מה שידוע בפוס' ז"ל דכשהרא"ש ז"ל סותר מפסקיו לתשובותיו קי"ל דהפסקים עקר משו' דפסקיו קאי אסוגי' דתלמודא וא"כ אף אנן נימא לדעת מרן ז"ל דכשהוא סותר דבריו בב"י ובכ"מ למ"ש. בתשו' אנו תופסין עקר למ"ש בב"י ובכ"מ דשם קאי להורות על דברי הרמב"ם והטור מן הגמ' מש"ה לא מלאו לבו למהראנ"ח להוציא מיד הבעל המוחזק נגד מ"ש מרן בכ"מ ובב"י דשפיר יכול לומר המוחזק קי"ל כמ"ש בב"י ובכ"מ לדעת הרמב"ם דאם מתה ולא חזרה דמתנתה ומחי'קיימת ולא כמו שאסיק בתשו' ועי"ל דליכא סתירה מתשו' למ"ש בב"י ובכ"מ דגם בתשו' ס"ל דהאי דקדוק שדקדק מדברי הרמב"ם הוא אמת ונכון ואין להוציא מיד הבעל המוחזק נגד האי חלוקא ומה שאסיק שם בתשו' וכתב נמצא דאם הכניסה נכסים וכו' והן בעין דאין מחילתה כלום וכן מאי דאסיק לבסו' וכת' הכלל העולה וכו' דאין במחילתה כלום הוא מטעם ריעותא אחריתי שיש במחי' זו וקאי אמ"ש לעיל קודם זה דלישנא דמתנה לא שייך אלא בנכסים הקיימים דלא שייך בהו מחי' ואם אינם בעין לא שייך בהו לישנא דמתנה אלא לשון מחי' וא"כ כיון שנדון שלו היה על נכסים שהם בעין ע"ז אסיק וכת' הכלל העולה שאין מחילתה כלום משום דלא מהני לשון מחילה בנכסים שהם בעין אלא לשון נתינה ואה"נ דאי הוה כתוב לשון מתנה ומתה ולא ערערה לו' נ"ר ע"ל היתה המתנה קיימת מטעם שלא חזרה בה וכמו שדקדק מרן מלשון הרמב"ם וכן פס' בש"ע ח"מ סי' ע"ג דכשיש לו ביד חבירו חפץ לא שייך מחי' אלא מתנה ומעתה שפיר כת' מהראנ"ח ז"ל שכבר הורה זקן אכן לכאור' קש' ע"ז דאם כוונת מרן בתשו' משום דלא אמר לשון מתנה אלא לשון מחי' א"כ איך קאמר נמצא וכו' אין מחילתה כלום לדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א וכוותייהו נקטי' שהם רוב בנין ורוב מנין והיינו לאפוקי הרא"ש והראב"ד ז"ל דס"ל דמחילתה קיימת ואם הכוונה של מרן כדכתי' בהא ליכא מאן דפליג דאפי' הרא"ש יודה בזה וכ"ש דעיקר דין זה דלא מהני לישנא בדבר שהוא בעין הוא מתשו' הרא"ש ז"ל וכמ"ש הטור שם בסי' ע"ג ועוד דא"כ הוו דברי הרא"ש סתרן אהדדי דכאן ס"ל דמחילתה קיימת אפילו בנכסים שהן בעין דאע"ג דס"ל דבמחי' יכו' לומ' נ"ר ע"ל מ"מ היה לו לבטלה מהאי טעמא דס"ל דלא שייך לשון מחי' בנכסים שהם בעין ומוכרחים אנו לו' כדי שלא תקש' דברי הרא"ש אהדדי דלא קאמר שם בסי' ע"ג דלשון מחי' לא מהני לממון שהוא בעין אלא כעין שכת' שם דיש לו פקדון אצל חבירו והוא עומד בעין ורצה ליתן אותו לו במתנה ואמר לו בלשון מחי' דלא מהני אבל היכא דהוי כנ"ד שמכנסת לו הנדונייא וכות' לה שזקפם עליו במלוה שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ובאחריותו הם עומדים ושעבד לה לה כל נכסיו על חוב זה כמנהג כל כתובות הספרדים בכה"ג מהני לשון מחי' אף על נכסי צאן ברזל שהם בעין כיון שזקפן עליו במלוה וגם כללם עם כל סך כתובת' שייך שפיר בהם לשון מחי' שמחלה השעבוד שיש לה על נכסי' הללו אמנם מרן אליבא דהרמב"ם ס"ל דאף בכה"ג לא מהני לשון מחי' לנכסי צאן ברזל שהם בעין וזהו שדקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו הטהור דלגבי הנכסי' שהם בעין כת' לישנא דנותנת או מוכרת ובאבדו הנכסים כת' לשון מוחלת למימרא דא דאפי' בכנה"ג שזקפן עליו במלוה לא מהני בהו לישנא דמחילה כיון דהם בעין ואינו יכול למוכרם לכתחילה אכתי שפיר מקרו נכסים הללו דידה ולא יועיל בהם אלא לשון מתנה ולא מחי' ושיעור דברי מרן בתשובה דה"ק דאפי' נימא שהדקרוק מדברי הרמב"ם אמת מ"מ כאן בנ"ד אין בדבריו כלום משום ריעותא אחריתי שאמרה בלשון מחי' ולא בלשון מתנה אבל עדיין יש לדקדק דהא דקי"ל דלשון מחי' לא מהני בדבר שהוא בעין היינו בלא קנין אבל כשיש קנין בדבר אמרינן דמגופו של דבר קנו מידו ומהני וכמ"ש הר' פני משה ח"א סי' פ"ב והכא בנדון מרן הא איכא קנין כמבואר שם י"ל על פי מ"ש רשד"ם בחלק ח"מ סי' רע"ח שהאריך וכת' שפליגי הרשב"א והרא"ש בזה דלהרשב"א מהני ולהרא"ש לא מהני קנין וא"כ י"ל דמרן ס"ל כהרא"ש ז"ל ואע"ג דלהרא"ש דהיכא דלא הוי אלא שעבוד כמו כתוב' וכיוצא שהביא ראיה ממנה הרשב"א ס"ל דמהני וכדכתי' לעיל מ"מ הרי כבר כתבנו שדעת מרן לדעת הרמב"ם אינו כן ואפי' כשיש קנין לא מהני ועי"ל דהרי כבר כת' הר' פני משה שם דלכ"ע אם קנו ממנו על המחי' בפי' דלא מהני וא"כ הכא בנ"ד דמרן איירי שקנו ממנו בפי' על המחי' וכמבואר שם וא"כ בפקדון כה"ג צ"ע מודו דלא מהני בקנין אמנם בנכסים של הכתוב' לדעת מרן כיון דהוו בעין לא מהני בהו לישנא דמחילה אפי' בקנין ולהרא"ש אף בלא קנין מהני כיון דזקפן עליו במלוה ושעבודא בעלמא אית לה על הנכסי' הללו וכדכתיבנא:

ואם כן בנדון דידן דהוי לשון מתנה ולא בלשון מחילה אף דהוי מתנה מחיים יכול הבעל המוחזק בנכסים לומר קי"ל כמ"ש מרן בב"י ובכ"מ ומהראנ"ח ז"ל דאם מתה ולא חזרה בה מתנתה קיימת וזכה הבעל במתנתה זו ואין לומר בזה נ"ר ע"ל. ומכ"ש לפי מ"ש מהרד"ך ז"ל בבית י"ז חדר י"ג דהיכא שנשבעה תו לא מציא למהדר ולומר נ"ר ע"ל דהא דתנן קנה מן האיש ואח"כ קנה מן האשה דלא קנה היינו בלא שבועה אבל כשנשבעה קנה ואינה יכולה לחזור ולו' נ"ר ע"ל ואם כן כיון דבנ"ד איכא שבועה שוב אינה יכולה לחזור ולומר נ"ר ע"ל והנה ראיתי למהרי"ט בח"ג סימן כ"ו שכת' וז"ל ובנדון זה מה יועיל כי נפגע על דברת שבועה כי היא ודאי אינה חוזרת בה ולא תתבע תביעה זו אלא שאנו מבטלין אותה מטעם שרצתה להניח רוחו של בעל בכך עכ"ל ולכאורה דזה הפך מהרד"ך ז"ל אלא דיש לדחות דמהרי"ט לא כת' כן אלא משו' דאיהו אזיל לשיטתיה דלא ס"ל כדעת מרן ז"ל שכת' לדעת הרמב"ם ז"ל שכל עוד שלא חזרה מתנתה ומחילתה קיימת ונ"מ שאם מתה ולא חזרה בה מתנתה מתנה אלא דס"ל למהרי"ט ז"ל דבין חזרה ובין לא חזרה אין במעשיה כלום והמתנה והמחילה בטלים מעיקרא ואפי' אם מתה ולא חזרה לא יועיל כלום וכמו שהאריך שם לדחות דברי מרן במה שדקדק בדברי הרמב"ם בין חזרה ללא חזרה אבל אה"נ אלו היה מודה מהרי"ט למה שדקדק מרן בדברי הרמב"ם דכל עוד שלא חזרה דבריה קיימין הא ודאי הוא מודה דיש מקום לשבועה דכיון שנשבעה שום אינה יכולה לחזור אף שחזרה אח"כ לא מהנייא חזרתה כיון שנשבעה וא"כ י"ל דמהרד"ך ודאי הא דכת' דאם נשבע' שוב אינה יכולה לטעון נ"ר ע"ל משום דס"ל כסברת מרן ז"ל בדעת הרמב"ם דיש חלוק בין חזרה ללא חזרה וכל עוד שלא חזרה מעשיה קיימים מש"ה כת' דהיכא דנשבעה שוב אינה יכולה לו' נ"ר ע"ל אבל אי הוה ס"ל דמקח בטל ומ"ל אם חזרה ומ"ל אם לא חזרה אין במעשיה כלום כס' מהרי"ט ז"ל הוה שפיר מודה דלא תועיל השבועה לכלום ודברי' של טעם הם דמה מועילה השבועה וכו' ודברים של טעם הם ואין מי שיחלוק בהם וכן נראה להדיא מדברי מהראנ"ח ז"ל ח"א סי' כ"ה שכת' וז"ל אחר שהביא דברי מרן במה שדקדק מדברי הרמב"ם בין ה חזרה ללא חזרה סיים וכתב ולפי חלוק זה תוסיף תת כחה השבועה וכו' עש"ב הרי להדיא דלא יפה כח השבועה אלא אם נאמר כס' מרן שחלק בין חזרה ללא חזרה משמע דלשאר פוסקים דלא ס"ל האי חלוקא אין מקום לומר דאם נשבעה דיועילו מעשיה. דמה מועילה השבוע' וכדכת' מהרי"ט ז"ל והגם דלא נ"מ בנ"ד דאזלינן בתריה דמרן ז"ל ולדעת מרן אף אם לא נשבעה כל זמן שחזרה בה מעשיה קיימים ונ"מ שאם מתה ולא חזרה בה שוב ליכא טענת נ"ר ע"ל לגבי יורשי' י"ל דנ"מ טובא לדינא דאם יורשיה מוחזקים בנדונייא אם לא היה שבוע' היו יכולים לו' קי"ל כמ"ד דמרן ז"ל בתשו' לא סמך על האי חלוקא לענין מעשה ואדרבא כת' שם בהכלל העולה דאם הנדונייא בעין דאין מחילה כלום ויחזיר הבעל חצי הנדונייא ליורשיה אבל השתא דאיכא שבוע' הרי כת' תורת חסד בסי' פ"ב דבמקום שבוע' אינו יכול המוחזק לומר קי"ל ועוד הרווחנו בזה השתא דחזינא לגברא רבה הוא ניהו מהרד"ך ז"ל דהוא א' מהפו' הראשונים דמוכרח דס"ל כמרן ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דיש לחלק בין חזרה ללא חזרה וכל עוד שלא חזרה מעשי' קיימים דלא כמ"ש הראנ"ח ז"ל שחדוש זה שחדש מרן בדין זה לא אשתמיט שום אחד מהפו' חדשים גם ישנים שכתבו ע"ש דהרי מהרד"ך ז"ל מוכרח דס"ל הכי וכדכתיבנא:

ועוד דהכא בנ"ד אליבא דכ"ע אינה יכולה לטעון נ"ר ע"ל כיון שלאחר שנתנה לו כל נכסיה גם הוא נתן לה כל נכסיו אנן סהדי דלטובת עצמ' נתכוונה כדי לזכות בכל נכסיו ובודאי דמדעת' ורצונ' עש' זאת ולא בשביל נ"ר בעלה והגם דהדברים האלו אינם צריכים ראייה כי השכל והסבר' מחייבי' מ"מ יש להביא ראיה ממ"ש הריק"ש ז"ל בתשו' סי' ל"ו וז"ל ואינה יכולה לו נ"ר ע"ל לפי שעשתה נ"ר לעצמ' לתועלת' להעלות כתובת' מהד' מאות להחמש מאות והביא ראיה לזה מדברי רבינו ירוחם עש"ב ונדון דידן עדיף מנדון הרב ז"ל. וראיתי למהר"ש גאון ז"ל שהקשה על דברי מרן ז"ל דס"ל דאם מתה ולא ערערה מחילת' ומתנת' קיימת דאמאי לא טענינן ליורשי' נ"ר עשת' לבעל' על' דהא כל מאי דמצי טעין המוריש טענינן להו וכי היכי דאם אמר' היא נ"ר ע"ל שטעני' לה ה"נ נטעון ליורשים עכ"ל ע"ש וקשה דהא טענינן ליורשים היינו להחזיק מה שבידם אבל לטעון בעבורם נ"ר ע"ל להוציא מן הבעל המוחזק בנכסים זה לא אמר' אדם בעולם ואפי' תימה שכוונתו הוא היכא דהוו הנכסי' ביד היורשים מנ"ל דאינו מודה מרן בזה דאין מוציאין מידם ועוד מנ"ל אלו היתה קיימת היתה חוזרת בה ובודאי דבכה"ג לא מצינן למטען ליורשים ואיך שיהיה איכא למידק בדברי הש"ע בסימן קי"ח שכת' אם נתנ' וכו' אבל אם מחל' מעכשיו וכו' דלמה פתח במתנ' וסיים במחי' וליפלוג וליתני בדידה ויש ליישב ודוק כ"ז שכתבנו אם מתנ' זו דנ"ד הוי מחיים אמנם כד מעינינן שפיר יראה בנ"ד דאין הכוונה לתת זה לזה מתנה מחיים מעכשיו לגמרי אף על פי שכתו' בה פי' חייאתהא ובעד עומר אל טוויל וכל כוונתם בכאן אינו אלא להפקיע קרוביהם שלא יירשו אחר מות אחד מהם ומה שכתו' פי' חייתהא כלומר מעכשיו ולאחר מיתה שמה שישאירו אם היא ואם הוא אין ליורשיהם כלום אלא הנשאר מהם בחיים יירש הכל ותדע שזאת המתנ' הכי הוי שהרי אחר מ"ש פי חייאתהא ובעד עומר אל טוויל אין היא תווא'פית קבל 'גוזהא אל 'גמיע אווהאבתו ל'גוזהא וזהא ואם לזו אחד תעולוק מן אבוהא ואמהא ו'גמיע קרוביה על בעל' אפי' בפק"ט ולשון זה הארוך יורה כדכתיבנ' שכל כוונת מתנ' זו לבעל' לאחר מית' בעבור תנאי ההשבון שהיה ביניהם להחזיר חצי הנדוניא ליורשיה והוי כתנא והדר מפרש דאם לא כן הול"ל בקצור פי' חייאתהא ובעד עומר אל טוויל ותו לא דאז יתכן לפרשה כמו בחיים ובמות שפי' כמו שאמר מו"ע וא"כ ודאי האי לישנא דקאמר פי' חייתהא ובעד עומר אל טוויל אינו כההיא דמחיים וכמות דכת' הש"ע ועוד דאם איתא דהכוונ' לעשות מתנ' מחיים לגמרי והכוונ' שאם תתאלמן או תתגרש לא יהיה לה עוד כתוב' וכי שוט' היא שתתנ' על עצמ' שאם תתגרש תצא נקיה מנכסיה ותחזור על הפתחים ואיך לא תחוש לשמא היום ומחר יעשה לה עלילות דברים ויגרשנה וגם לגבי דידה אחר שנתנה אלו מעכשיו בקנין וקנה כל נכסיה ושוב אח"כ חזר הוא ונתן לה כל ממונו שיש לו בעולם ובודאי שנכלל בזה אף נכסים שלקח ממנה וא"כ בשופטני עסקינן שיצא נקי מנכסיו ויהיה עני ויצטרך להחזיר על הפתחים זה אין הדעת סובלו וגם מאחר שזיכה לה כל נכסיו למה הוצרך בתחי' לתת לו נכסיה אלא ודאי דמשמעות הענין דכל כח מתנ' זו אינה אלא שיירשו הם דוקא זא"ז ואין לאחרים אתם וליכא לאקשויי דהיאך מניחין לשון השטר והולכים אחר האומד דהא כת' הר' ב"ש באה"ע סימן ק"ז עמ"ש ש"ע שם לא עשאה אלא אפטרופ' זהו הלכת' בלי טעמא שאנו מניחין לשון השטר והולכין אחר האומד וכו' דדוקא חכמי התלמוד יש בהם יכולת לעשות כן אבל אנן אין בנו זה הכח להניח לשון השטר ולילך אחר האומדנא דיש לומר בפשיטות דהתם ההיא לא עשאה אלא אפטרופא דעקר כל השטר מפני האומדנא אבל הכא בנ"ד לא עקרינן לשון השטר בהאי אומדנא אלא אנו מפרשי' אותו דהכי הוא הכוונ' מכח האומדנא ועוד דהכ' מוכרח מתוך לישנא דשטרא דהכי הכוונ' 'ולא מחמת האומד לבד באופן דכל כוונת השטר בנ"ד הוא במעכשיו ולאחר מית' וכל כוונתם לחוב היורשים ולזכות לעצמן וכדאמרן ומאחר שכן ניחזי אנן אי מציא למחול או לתת לבעל' ולחוב ליורשי' בחצי הנדונייא שזכו בה מכח תנאי הכתוב' ולכאו' מדברי הרא"ש בתשו' כלל נ"ה הביא' הטור בסי' קי"ח מוכח שאין בידה לשנות כלל ואם נתנ' במעכשיו ולאחר מית' אין נתינת' כלום ופסק' בש"ע ע"ש וכת' הריב"ל ח"ב סי' כ"ד שה"ה בתנאי שמתנין בכתוב' ואף שאינ' תקנת ב"ד ואפי' יהיה מנהג בעלמא וכ"כ הרשד"ם בתשו' אה"ע סי' קנ"ד וכ"כ הר' מ"ץ ח"ב סי' ל"ב:

האמנם ראה ראיתי למרן בתשו' אה"ע סימן ד' מדיני נשואין ובתשו' ה' בצלאל אשכנזי ז"ל דלא ס"ל הכי אלא ס"ל דדוקא אם היה כתו' בכתוב' ומפורש בה עפ"י תקנת טוליטולא אינה יכול' לעקור התקנ' אבל אם אין כתו' בה על פי תקנת טוליטול' אלא שנהגו שמתנין בכתוב' והירוש' לחצאים כמנהג ק"ק דמשק ככתובות שלנו וכנדון דידן דלא זכו היורשים בחיי' ויכול' לעשות בנכסי' כטוב בעיני' כשאר המורישים וסיים הר' בצלאל וכת' ואע"ג שאנו נוהגים לכתוב בכתוב' כמנהג ק"ק דמשק ושמעתי מרבותי שאין בין מנהג דמשק ותקנת טוליטולא אלא קמעא מ"מ כלל זה בידינו כל דבר שאינו מפורש יד הדין על העליונ' ויד בעל התקנ' על התחתונ' ודברי מהר"י קארו ז"ל ככתובין וכמסורים מסיני דמו דאין ללמוד מתקנת טוליטולא לתקנה אחרת וכל שכן בתנאי בעלמא שמתנ' האיש על אשתו דלא זכו יורשיה בחיי' כלל עש"ב:

ואם כן בנ"ד זכה הבעל בהאי מתנ' מתרי טעמי אי מטעם שהוא מוחזק או מטעם דאנן בתריה דמרן גרירנן בכל אשר יאמר כי הוא זה ואפי' היו היורשים מוחזקים בנכסים מוציאין מידם עפ"י דעת מרן שקבלנו הוראותיו בין להוציא וכ"ש להחזיק:

ובזה שכתבנו דנ"ד לא הוי מתנ' מחיים א"כ מעקרא ליכא למימר בתקנ' זו טענת נ"ר ע"ל דלא שייך זה אלא במתנ' מחיים שהיא מפסדת במתנ' זו אבל כשאינ' מפס' במתנ' כגון בנ"ד שאינ' נותנת אלא מה שישאר אחרי' לא שייך בהא טענת נ"ר ע"ל וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובה הביאה בתשו' מרן אה"ע סי' הנז"ל עש"ב וכ"ת הא דיכול' לחו' ליורשי' וביד' לעשות בנכסי' כמו שתחפוץ היינו דוקא היכא דהכניסה לו מדיד' אז אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר וביד' לבטל התנאי שעשת' עם בעל' אבל היכא שהכניסה הנדוניא מאבי' ונעש' תנאי זה להחזיר החצי ליורשי' ועל תנאי זה נתן הנדוניא לבתו ומסתמא אפי' שלא אמר האב ע"מ כמאן דאמר דמי דודאי ע"מ כן נתן ואפי' שהר' בצלאל שס"ל כמרן שבידה לחוב ליורשי' לכאור' לא קאמר אלא היכא שהכניסה הנדונייא מדידה ולא מאבי' אבל אם אבי' הוציא לה הנדונייא אפי' רב בצלאל מודה דאינ' יכול' לחוב ליורשים וכמ"ש בסוף תשובתו וז"ל ודוקא בכתיבת הבעל לאשתו וכו' וכמ"ש הר"ן ז"ל וכך הבין הר' בתשו' דרכי נועם סי' כ"ח באה"ע עש"ב ואם כן בנ"ד דהנדונייא מן האב אין בידה לשנות זה התנאי כלל הא ליתא כלל דהא מבואר בתשובות שובות מרן ז"ל שהבאנו דאפי' הנדוניא מהאב הדין כן שיכול' לתת ולמחול למי שתרצ' ולחוב ליורשי' והביא ראי' מדברי הרשב"ץ ז"ל שכת' מקומות שיש להם תקנ' שאם תמות בחייו יחזיר המקצת ליורשי' שאם אותו מקצת רוצ' האש' למחלו לבעלה והוציא הבעל שטר מחי' מזה קיימת דכל טצדקי שאנו יכולים לעשות להעמיד הנחלה במקומה אנו עושים עכ"ל והרי דברים אלו לכל הנשים הם בין שאביהם נתן להם הנדונייא בין שהנדונייא משל עצמן דאל"כ הו"ל לפלוגי בהכי וכו' ובהכי נמי איתי' לדיוקא דדייקנא מהרא"ש ז"ל דבתקנ' שאינ' בסגנון טוליטולא מתנת' שנתנה לבעלה הוא מתנה בכל גוונא אפי' כשנתן לה אבי' הנדונייא עכ"ל וא"כ מבואר דל"ש אבי' נתן לה ול"ש מדיד' הנדונייא לדעת מרן ז"ל יכול' לתת לו ולמחול ולחוב ליורשי' וראיתי להרי"ט ז"ל שם בסי' נ"ו שכת' על דברי מרן ז"ל דליכא ראייה מדברי הרשב"ץ ז"ל דאיכ' למי' דהרשב"ץ איירי במוחלת לגמרי מחיים ע"ש ואחרי המחי' מכת"ר דליתא שהרי כת' הר' להדיא שם בתשו' סי' י"א וי"ז וז"ל ואין לדחות דההיא דהרשב"ץ במוחלת מעכשיו לגמרי דאין דבר זה נוגע לתקנה כלל דהא מסיק ואזיל דכל טצדקי וכו' להעמיד הנחל' במקומ' אנו עושים ואי מיירי במתנ' מחיים במעכשיו זה לא שייך כלל להעמדת נחל' כלל עכ"ל ומה שהכריח מהרי"ט ז"ל כן משום שלא יחלוק הרשב"ץ אתשו' הרא"ש ז"ל אינו מוכרח כלל דבלא"ה לדעת מרן ז"ל שכת' בדעת הרא"ש ז"ל דלא קאמר אלא בתקנת טוליטולא אבל בתקנ' אחרת גם הרא"ש מודה דיכול' לחוב ליורשי' וא"כ בלא"ה יכולים לומר דל"פ הרא"ש והרשב"ץ ז"ל דלא איירי הרשב"ץ בתקנת טוליטולא:

ומזה ג"כ יש לדחות מ"ש מהרשד"ם חאה"ע סימן קנ"ד ששאלתו היתה על ראובן שהתנ' עם אשתו שאם תמות בחייו שיחזיר ראובן חצי הנדונייא וכו' והשיב ז"ל כבר הארכתי במקום אחר על ענין זה דפשיט' דאין כח ביד האש' לשנות דבר מתנאי הכתוב' ודין זה כתבו הרא"ש ז"ל בתשו' והרשב"ץ ז"ל וז"ל ומיהו היכא שכתו' בתנאי שע"מ נתן הנותן נדונייא אין בידה לשנות התנאי עכ"ל ואחרי המחי' רבה מכת"ר דבריו תמוהים חדא דאיך נעלם מכבודו מ"ש מרן בתשו' ובב"י אה"ע על דברי הרא"ש ז"ל וז"ל אע"ג דכת' הרא"ש ז"ל וכו' נראה שלא כת' כן אלא עפ"י תקנת טוליטולא כמו שנר' מלשון התקנ' וא"כ אין ללמוד ממנה לתקנה אחרת שאינה כתוב' באות' סגנון וכן היא דעת הרשב"ץ ז"ל וכו' ובהכי ניחא נמי ואיכא לדקדק וכו' שמתנת' מתנ' בכל גוונא אפי' אם אבי' הכניס לה הנדונייא עכ"ל הרי מבואר מדברי מרן ז"ל דמלבד דליכא ראיה מדברי הרא"ש ז"ל אלא אדרבא דייק ממנו מרן להיפך דהיכא דהוי תנאי או מנהג או תקנ' אחרת יכול' לחוב ליורשי' ואיך במקום. אחר כת' דפשיטא דאין כח בידה לשנות אף שהבעל מוחזק ומאי פשיטותא כיון דאדרבא דמרן כתב להפך ואיך לא חש להוראת אותו זקן גם מה שהביא ראיה מהרשב"ץ ליתא דהתם לא קאמר הרשב"ץ אלא היכא דהתנא להדיא הנותן עם הבעל בע"מ שיחזיר ובכי הא ליכא מאן דפליג גם מ"ש דה"ט דאינ' יכול' ליתן חלק משום שבשע' שזכה הבעל בנכסי אשתו זכה גם כן בחלק הראוי ליורשים על פי התנאי וכ"כ הטור ח"מ סי' ק"ח דהמזכ' לחברו מתנ' ע"י אחר כיון שהחזיק במטלטלי וכו' וא"כ בנ"ד בשע' שהחזיק הבעל בנדונייא זו ע"מ שיזכו יורשי האשה ומגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' עכ"ל מה מאד דברים אלו תמוהים בעיני דמה ענין זה לזה דהכא בנ"ד ליכא זכיה לא לנפשיה ולא לאחריני דהרי הכא מן הדין יהיה הכל שלו אם תמות בחייו כדין בעל יורש את אשתו אבל הוא סלק עצמו מן החצי של הנדוניא קודם נשואין וכשנשא לא נשא אלא אדעתא שלא יזכ' בחצי הנדונייא ואם כן לא הוי בכה"ג דזכי לחברי' כלל וגם לנפשי' ליכא זכיה ברור' וגמור' בהם דאדרבא הוא זוקפן עליו במלו' ורשו ואחריותן עליו דאם מת או גרשה אין לו שום זכיה בהם ואדרבא אם נאבדו משלם לה מכיסו באופן דהא לא דמיא כלל לההיא דמגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ועוד דלפי טעם זה א"כ אפי' נתנה מחיים או מחל' מחיים לגמרי אינה יכולה למחול חלק יורשי' דהא כבר זכו בה לדעתו ז"ל והוי כנותן דבר שאינו שלו וזה לא אמר' אדם מעולם שאין שום פוסק שיאמר דאם נתנ' מחיים במקום דליכא למי' נ"ר ע"ל שאין מתנת' ומחילת' קיימים לגבי יורשי' דאפי' בתקנת טוליטולא דס"ל להרא"ש דאינה יכול' לשנות אפ"ה במתנ' מחיים מודה הרא"ש דיכולה ליתן שאינ' נוגעת לתקנ' וא"כ כ"ש שאינ' נוגעת לתנאי ומנהג בעלמא דהוא קיל מתקנת טוליטולא וכמ"ש מרן להדיא באופן דכל דברי הרשד"ם בכאן תמוהים ודברי מרן שרירים וקיימים ודבריו ככתו' וכמסורים מסיני וכמ"ש הר' בצלאל ז"ל

וכ"ת דסברא דקאמר הרשד"ם דבשלמא אם היא הוציאה הנדונייא ונייא שייך שפיר בידה לחזור וליתן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל היכ' שהנדונייא מהאב וע"ד כן נתן איך יכול' למחול בדבר שאינו שלה דברי טעם הם ושכן כ' ה' בצלאל משם הר"ן ז"ל דכשהאב נותן הנדונייא הוי כמו מתנ' ע"מ להחזיר ואיך יחלוק מרן על דברי הר"ן ופוסק דלא כוותי' מבלתי שיזכור אותו וידח' דבריו והנלע"ד ליישב דברי מרן כי הוא אדונינו ומחוייבים להעמיד דבריו ז"ל נאמר דס"ל למרן דלא כת' הר"ן ז"ל דהוי כמתנ' ע"מ להחזיר אלא דוק' כשהיה התנאי בין האב לבתו דבשע' שמסר והכין לה הנדונייא התנ' עמה להדייא שלא זיכה לה אלא בע"מ שאם תמות בחיי בעל' שתחזיר ליורשי' ובכי הא איירי הר"ן ז"ל וכן מדוקדק לישנא דה' בצלאל שכת' ודוקא בכתיבת הבעל לאשתו אבל בכתיבת האב לבתו הוי כמתנה ע"מ להחזיר דהול"ל בנתינת האב לבתו אלא מוכרחים אנו לומר דליכ' לפלוגי בהכי דאפי' הנדונייא היתה מן האב כיון שהוא לא התנה כלום עם הבעל ולא עם בתו אלא התנאי הוי בין החתן והכלה כמו כתובות דידן שכתו' בהם והתנו החתן והכלה ביניהם והאב יצא מן הכלל משום דהוא גמר ונתן לבתו בלתי שום תנאי עמה והתנאים הם בין החתן והכלה למימרא דסליק האב שכבר נתן לבתו והיא עושה התנאי לטובת' ורצונה וכך רצונה שיזכו יורשיה בחצי הנדונייא ובדידיה תליא מלתא א"כ ודאי בכה"ג דיכול' לחזור מתנאי זה דהפה שאסר הוא שהתיר ובידה לעשות מה שהיא רוצה ועדיין לא זכו היורשים בחצי וא"כ גם הרב בצלאל לא אמר אלא כשהיה התנאי האב עם הבת וכמ"ש להדייא בשם הר"ן ז"ל אבל היכא דהוי התנאי בין החתן והכלה יכולה למחול ולא חלק כן אם הנדונייא מאב או מדידה דאם עקר חלוקו בין כשהיו הנכסים מאב לכשהיו מדידה כך היה לו לו' וזה דוקא אם היו הנכסים מדידה ועוד איך יתכן שהר"ב ז"ל יסבור כן שלא כדעת מרן ז"ל כיון דבכל תשובתו אייתי דברי מרן ז"ל לסיועי כמ"ש דכל שאינו תקנת טוליטולא יכולה וכת' על דבריו שהם כמסורים מסיני איך פליג עליה כמ"ש שם מרן באותה תשובה דאפי' הנדונייא משל אבי' יכולה למחול ואם איתא דהרב בצלאל פליג עליה בזה איך לא הביא ודחה דבריו אלא ודאי דגם הר' בצלאל ז"ל אזיל ומודה למר"ן ז"ל דאפי' אם הנדוניי' מאבי' בידה למחול ולתת לבעלה ולא קאמר הר"ב ז"ל דאינה יכול' למחול אלא דוקא כשהיה התנאי בין האב לבתו דע"מ כן נתן לה דהוי כמתנה ע"מ להחזיר ובזה אפי' מרן מודה כנלע"ד ברור בדעת הרב ז"ל:

וראיתי להר' דרכי נועם שכת' שם שהרב בצלאל שזכה להקדש היינו משום שהנדונייא משל האשה מש"ה יכולה לתת ולהקדיש אבל כשהנדונייא מאב או מאחר אינה יכול' למחול ולתת עש"ב ודבריו תמוהים דמנ"ל דהרב בצלאל איירי בהכניסה מדידה הנדונייא הא בתשובתו לא הזכיר אם הנדונייא מדידיה דאב או מדיד' ואדרבא מדסתם ולא ביאר משמע דאיירי כסתם רוב בתולו' דהנדונייא מדידיה דאב ועוד דלדידיה דהר' דרכי נועם א"כ ר"ב פליג עם מרן ז"ל והוי ג"כ מרן הפך הר"ן ז"ל והא ליתא כדכתיבנא והא ודאי שזהו הטעהו ח"ו להר' ד"ן ז"ל שראה להר' ז"ל שחלק בין שהיה התנאי בין החתן והכלה ובין אם היה התנאי בין לאב לבתו וסבור הר' דעקר הדבר תלוי בין אם הנדונייא מדידיה דאב להיתה מדידה דאם היתה מדידה מוחלת ואם משל אב אינה יכולה למחול וליתא דעקר החלוק הוא בין התנה האב עם בתו להתנ' החתן עם הכלה דאם היה התנאי בין החתן להכלה אז אפי' הנדונייא מדידיה דאב יכולה למחול וכמ"ש מרן להדיא יא בתשו' הנז' וכ"כ ג"כ המבי"ט בח"א סימן של"ה להדיא כדכתיבנא בדעת הר' בצלאל ז"ל גם מ"ש הר' ד"ן דאם הכניס' מדידה כל אפייא שוין דיכולה לשנות ולמחול ליתא דהא מהרשד"ם והרבה פוסקים עמו ס"ל דאפי' אם הכניסה לו הנדונייא מדידה אינה יכול' לחוב במה ש שכבר זכו היורשי' באופן דגם בכה"ג אית' בפלוגת' ומ"מ אנן לדידן דגרירנן אחר הוראת מרן ז"ל לא נפקא לן מידי דלדידיה בין אם היתה הנדונייא מאביה בין מדידה הדין שוה דיכולה למחול ולתת ולחוב ליורשי' כשאר מורישים ואין לזוז מדבריו ואפי' נשבע החתן להחזיר אין בכך כלום דכיון דבידה למחול תנאי זה שוב אין חשש עליו מהשבוע' שלא נשבע אלא כל זמן שתנאי זה קיים אבל אם מחלה לו הרי מחלה לו גם השבועה שנשבע על דעתה שהדבר תלוי בדעתה וכ"ת הרי קי"ל ספק שבוע' להחמיר דשמא הלכתא כמ"ד אינה יכולה למחול וכמ"ש הר' תורת חסד בסימן פ"ב הא לך כלל דאנו קבלנו הוראות מרן ז"ל בכל הלכותיו בין להקל בין להחמיר בין להחזיק בין להוציא ומוציאין מיד המוחזק עפ"י הוראותיו ז"ל אם כן לגבי דידן ליכא ספק שבועה כלל דהא מעקרא כשנשבע אדעתא דהכי נשבע עפ"י הוראותיו של מרן ז"ל וכיון דאליבא דמרן אין מקו' לשבועה שבידה למחול לו ליכא למימר ס' שבועה להחמיר וזה החילוק ברור לע"ד ואפילו המתעקש וסובר דיתכן דגם בכה"ג אמרי' ס' שבועה להחמי' עם שאינו אמת:

אף אתה אמור לו הרי כבר כת' מהרי"ט ז"ל חי"ד סי' כ"א והר' פרח מ"א ז"ל בסימן קכ"א וז"ל אבל בנ"ד דמעקרא היה החיוב ברור ולא היה ספק בדבר ובאותה שעה נשבע ליתן ואחר כך מחמת המחי' שהיה אחר זמן רב ועתה בעת הצוואה נפל הספק אי מהניא המחי' אי לאו וכו' אבל מכיון שיש לו טעם לפטור עצמו ממה שאירע לו אח"כ בדין זה לכ"ע פטור עכ"ל עש"ב וה"נ בנ"ד שנתחדש' אח"כ המחי' לא אמרי' בכה"ג ס' שבוע' להחמיר ותמהני מהר' תורת חסד שכתב שם בפשיטות דאפי' בכה"ג דאין לומר קי"ל ספק שבועה להחמיר דאין ספק נעלם מכת"ר דברי מהרי"ט הללו שכת' דבכה"ג לא אמרינן ס' שבועה להחמיר ואת"ל דאם היה רואה דברי מהרי"ט הוה פליג עליה מ"מ באיסור' קי"ל אחרי רבים להטו' והא איכא מהרי"ט והר' פמ"א כנגדו:

ועוד האיכא ס"ס ספק אם כמהרי"ט ז"ל או כתורת חסד ז"ל ואת"ל כהרב תור' חסד שמא הלכתא כמ"ד דיכולה למחול ולתת ולחוב ליורשיה ומעקרא שבועה ליכא:

האמנם מה שנשאר לנו ספק בנ"ד הוא משו' שכותבין בכתוב' ונשבע שלא יפתנה למחול שום סך מסכי כתובתה לא כולה ולא מקצתה ואם מחלה מסך כתובתה או לשום תנאי מתנאים הנז' לא יהיה מחול וכבר כת' מרן בתשו' הנז' וז"ל ומ"מ אם מנהג פשוט וכו' לכתוב בכתובה תנאי שלא יוכל לפתותה למחול ואם מחלה לא יהיה מחול וכו' וא"כ אין מחילתה כלום אעפ"י שיש לו גמגומי דברים על מי שעבר ופתה את אשתו אם אותה מחי' בטלה מפני תנאי זה דאיכא למימר מחילתה קיימת דהיאך אדם מתנה דאם ימחול לא הוי מחילתו מחילה אם כפי הדין הויא מחי' ואפשר דבקנין מצי לסלוקי נפשיה מההיא מחילה וכו' מ"מ בנדון זה בלא"ה יש לחלק ולו' דאין ענין אותו תנאי לכאן דבאותו תנאי לא מיעט אלא שלא יפתנה למחול אבל אם היא תבא ותמחול מעצמה אינו בכלל ובנ"ד משמע שהוא לא פיתה אותה למחול אלא אדרבא היא פתתה אותו למחול לו כדי שלא ישא אחרת עליה ואם כן פשיטא שאין זה בכלל התנאי עכ"ל הרי שכת' ובנ"ד משמע שהוא לא פתה אותה אלא אדרבא וכו' משמע דבעי' משמעות הענין שיוכיח שלא פיתה אותה אבל מן הסתם חיישי' לשמא פיתה אותה דמסתמא בלי שום טעם אינה חוזרת ומוחלת לבעלה בלי שום פתוי וריצוי וחששה קרובה היא והוי ספק הרגיל דהיינו כודאי ויש ליישב בזה בכמה אופני' חדא דנהי דאנו חוששין לשמא פיתה אות' כיון דהוא עומד וצווח שלא פיתה איך נוכל להוציא ממנו ממון בעבור האומד הזה ובפרט למ"ש הרא"ש בתשובותיו דבזמן הזה אין להוציא ממון מכח האומדנא הא עלינו לומר לו הוי יודע שאם פתית אותה מלבד שעברת על השבועה אלא גם הנכסים של ההשבון הם גזל בידך ודינך מסור בידי שמים ואם הוא ירא שמים יחוש לעצמו ועוד דהכא בנ"ד נמי יש רגלי' לדבר שמרצונה עשתה זאת מבלי פתוי דודאי כיון שראתה שמצאה חן בעיניו שנתן לה כל נכסיו ואין לשום יורש מיורשיו כלום גם הוא מצא חן בעיניה ונתנה היא לו ג"כ מבלי פתוי ורצוי כלל ועי"ל כשנדקדק תחלה בדברי מרן ז"ל שכת' אעפ"י שיש לו גמגומים וכו' ואפשר דבקנין מצי לסלוקי נפשיה וכיון דמרן ז"ל לא אמרה אלא בדרך אפשר ובבעל התרומות מבואר בשם העטור דלא מהני תנאי ומשמע שם אפילו בקנין ע"ש בתשו' הר' תורת חסד שהאריך בזה א"כ איך נוכל להוציא מיד המוחזק הוא הבעל מכח ספיקא כיון דמרן בדרך אפשר אמרה והעטור ברירא ליה דלא מהני תנאי וא"כ הוי שבוע' בטעות כי הוא סבור שיכול להתנות בכך ונשבע לחזק הענין אבל אם היה יודע שאין בתנאו כלום לא היה נשבע וקנין אין כאן שבועה אין כאן ואת"ל דהוי זה בכלל ס' שבועה להחמיר אין כופין אותו להוציא ממנו וכדכת' מהראנ"ח ז"ל דמשום ספק שבועה להחמיר אין מוציאין מיד המוחזק וכ"ש בנ"ד דאין אנו צריכין לזה דודאי הכא מסתמא קא עבדא מבלי פיתוי ורצוי כדכתיבנא:

וראיתי להרב פמ"א בסימן קכ"א וז"ל ועוד דדל מהכא וכו' בנ"ד דהוי מחי' מחיים שאם תתאלמן או תתגרש אינה גוב' כתובת' זו לא נכנסה בתנאי זה דהתנאי אינו אלא כשבאה היא למחול לאחר מיתה מה שחייב בעל' להחזיר חצי הנדונייא על זה היה תנאי ביניהם שלא יפתנה למחול דעל מה שכתו' בכתובה קאי דהיינו להחזיר החצי אבל במחילה זו דהיינו מחילה מחיים לא התנו מעיקרא על זה דלא הוצרכו להתנות על זה משום דודאי דהאשה אינה מוחלת זכותה לאחרים והיא תשאר עניה מחזרת על הפתחים ובזה אין צורך לשו' תנאי ובין כך ובין כך לא הוזכר תנאי זה בכתובה וכבר למדנו מדברי הרא"ש דמחילה זו לא נכללה בכלל התקנה נמצא דמין הדין דמחילתה מחילה עכ"ל ואני אומר אחר המחילה מכת"ר חדא דהא כתו' בכתובה שלא יפתנה למחול שום סך מכתובת' ואפי' מקצת ומכ"ש כולה וג"כ כתו' שנשבע ג"כ להחזיר ליורשי' חצי הנדונייא נמצא דשני תנאים הוו בכתובתה אחד שלא יפתנה למחול מסך כתובת' ותנאי השני להחזיר החצי התנאי הראשון שלא יפתנה למחול כתובת' כשתתאלמן או תתגרש שתצא בלא כתובה והתנאי הב' שחייב להחזיר ליורשיה ואם כוונת התנאי שלא יפתנה למחול כתובתה הוא על חצי הנדונייא שחייב להחזיר א"כ ל"ל ב' תנאים אלו בכתובתה היה די בתנאי שחייב עצמו להחזיר והיה די לכתוב וחייב עצמו שלא יפתנה למחול שום תנאי מהכתובה ומה לו לעשות תנאי בפני עצמו שלא יפתנה למחול לו מסך כתובת' והא ודאי דאפכא מסתברא דעל זה קאי התנאי שלא יפתנה למחול לו סך כתובתה ויוציאה חלק בגרושין דמ"ש דעל זה לא הוצרכו להתנות וכו' זה אינו הכרח כלל דדילמ' מה שהוצרכו להתנות היינו על אפי' קצת מכתובתה דאפילו היתה נדונייתה סך עצום ורב לא יפתנה למחול ממנה אפילו קצת ואגב כותבין ולא כולה דמשום המקצת הוצרכו להתנות ועוד דמעקרא לא שייך לו' דעל זה לא הוצרכו להתנות דודאי הוצרכו והוצרכו משום שידוע דדעת נשים קלות ופרש"י ונוחות להתפתות וחששו לכל יבא ויסיתנה שמרוב שמראה לה אהבה היא מתפתת ואינה משגחת על העתידו' ודבר זה מצוי הוא באשה וא"כ שפיר הוצרכו ג"כ להתנות ע"ז ומה שהביא ראייה מהרא"ש ז"ל ראייה זו איני מכיר דהתם אינו כתוב שלא יסיתנה למחול ואם מחלה אינו מחול מש"ה יכולה למחול מחיים ואינה נוגעת מחי' בתקנה כלל אבל בנ"ד שפיר נוגעת מחילה בתנאי שנשבע שלא יסיתנה למחול גם מ"ש דלא כת' מרן שם דבעינן ברצונה בלא פתוי אלא משום דעדיין לא אסיק אדעתי'לחלק בין מחיים בין לאחר מיתה אמנם אחר כך כשחדש שיש חלוק בין מחילה מחיים לבין אחר מיתה ור"ל ואין בו צורך לאותו חלוק בין נתנה מחמת פתוי או מעצמה עכ"ל ואין דברים אלו אלא דברי נביאות שנאמר שמרן חזר בו ממה שחלק לעיל וחדוש כזה לא הוה שתיק מניה מלכתבו בהדייא ומכ"ש לפי מה שכת' עליו דאינה ראיה מהרא"ש כלל אם כן לא שייך לומר מ"ש ור"ל ואין צורך לאותו חלוק וכו' דמה ענין זה לזה באופן דכל דבריו בזה תמוהים וצ"ע:

שוב עיינתי וראיתי שבנ"ד אין אנו צריכין לכל זה ומעקרא המתנה הזאת שכתבו לו לא נכנסה כלל וכלל בתנאי הכתובה שהוא לא נשבע לה אלא שלא יפתנה למחול לו מסך כתובתה והכא בנ"ד לא מחלה אלא נתנה לו והוא נתן לה והוא לא נשבע אלא שלא יפתנה למחול אבל לפתות אותה לתת לו מתנה ע"ז לא נשבע ואדרבא כל טצדקי דמצינן למעבד להעמיד הנחלה במקומה אנו עושים וכמ"ש מרן בתשו' בשם הרשב"ץ הבאנו דבריו לעיל וממילא ג"כ יצא לנו נפקותא אחרת בנ"ד בכתובות שלנו שאין כותבין שחייב הבעל להחזיר החצי ליורשיה אלא כך כותבין והירושה לחצאין כמנהג ק"ק דמשק וכותבין כן בשעת נשואין ועל זה הלשון נשבע כלומר שמעקרא לא נכנס אלא ע"ד שיירש החצי וישאר החצי ליורשיה וא"כ עתה שנתנה לו החצי הנשאר במתנה לא בא לידו מתורת ירושה אלא מכח המתנה שנתנה לו וזאת המתנה לא נכנסה לא בתנאי ולא בשבועה דהתנאי שהתנה והירושה לחצאין ושלא יסיתנה למחול ונשבע וע"ז השבועה קיימת שהמתנה שנתנה לו פנים חדשות באו לכאן שהרי לא ירש ולא פתה למחול אלא פתה לתת לו ועל זה לא נשבע ומנא אמינא לה ממה שראיתי להר' המבי"ט ז"ל ח"א סי' ב' הביאו הרב כנה"ג אה"ע סי' צ' שכתב וז"ל ראובן שנתחייב לאשתו שלא יוכל להפקיע שום דבר מסך כתובתה ושלא יפתנה למחול שום סך מכתובתה אפי' מכירה בכלל עכ"ל הרי מבואר דתנא מסייע לן דהיינו טעמא שכת' אפי' מכירה בכלל משום שכתו' בכתוב' שלא יוכל להפקיע שום דבר מסך כתובת' והמכירה והמתנה הם בכלל התנאי שלא יפקיע הא אלו לא כתב שלא יוכל להפקיע אזיל ומודה המבי"ט ז"ל דאין המכירה בכלל תנאי שלא יפתנה למחול:

ואם כן בנ"ד שהיא מתנה אפי' ע"י פיתוי וריצוי לית לן בה דעל המתנה לא נשבע כנלע"ד ונכון:

איברא מה שיש עוד להסתפק בנ"ד הוא , בשטר מתנה זה נעשה בהדיוטות ולא ע"י סופרי הדיינים וא"כ כיון דלא כתוב בה מתנה גלוייה ומפורסמת רסמת חיישינן בה למתנ' טמירתא ואע"ג דכתב הש"ע בח"מ דבזמן הזה אין לחוש למתנתא טמירתא מ"מ הרי כת' הר' כהונת עולם סי' ס"א בשם הרשב"א דכשהנותן אשה ולא ידעה הרגילות א"כ דון מנה ג"כ לענין מתנה טמרתא דקי"ל דלא מגבינן ביה ע"ש ואם כן כ"ש בנ"ד דאשה היא הנותנת ועדים הדיוטות דאיכא למיחש למתנת' טמירתא אמנם יש לדחות דלא כ' הרשב"א ז"ל אלא דלא מגבינן ביה דהיינו להוציא בכח שטר זה אבל להחזיק מודה הרשב"א זלה"ה וא"כ איך נוציא מיד הבעל המוחזק בעבור חששא זו ועוד מבואר בדברי הכנה"ג שהביא שם פלוגתא דרבוות' דאם נעשית מתנה טמירתא בקנין איכא מאן דס"ל דקנה המקבל וא"כ יוכל הבעל המוחזק בנכסים לו' קי"ל כמ"ד. קנה וגם לחששא דלא עשאה אלא אפוטרופא כיון שנתן לה כל נכסיו לא חיישינן דהא כבר מבואר שם דהיכא דיש הוכחא מלשון השטר דלא נתכוון לאפוטרופא אלא למתנה גמורה לא אמרי' לא עשאה אלא אפוטרופא והכא גם כן יש הוכחה גמורה מלשון השטר שהיא ג"כ נתנה לו כל נכסיה ומש"ה ג"כ הוא נתן לה כל נכסיו ודאי לא משום אפוטרופא אלא למתנה גמורה אכוון ועוד הרי כתו' בשטר המתנה שאין להם ליורשיה וליורשיו שום תעדו עליהם מזה מוכח גם כן שלמתנה גמורה נתכוונו וכדכת' מהרש"ך בתשוב' הביאו הר' כנה"ג שם:

הכלל העולה בנ"ד דאיך שתהיה מתנה זו מחיים בין שהכוונה לאחר מית' מתנ' זו שרירא וקיימת ואין ליורשיו כלום מנדונייתה ואין על הבעל שום חשש מהשבועות שנשבע בתנאי הכתובה זהו הנראה לע"ד להלכה ולמעשה וגם רבני הישיבה הסכימו כן ה' יעמידנו על האמת:

כ"ד העבד לישראל אנכי הצעיר מבית אבי

אברהם בכמהר"ר יצחק ענתיבי ז"להה ס"ט

שאלה ג

אם כתוב בכתובה והירושה לחצאין וכו' ועמדה ומחלה לו כל נדוניית' מעכשיו לאחר מיתה ואחר כך גרשה ומתה תכף קודם שגבתה כתובתה ובאו היורשין שלה לירש כתובתה אי מהנייא מחילה זו לזכות לבעל בנכסים הללו:

תשובה ראיתי להרב משפט צדק בח"ב סי' ל"ב שנשאל על זה והעל' כיון דנתגרש' נתבטל התנאי על ההשבון ולא היה צריך להחזיר אלא לה ולא ליורשיה וכבר היא זכתה תה בנדוניית' וכו' וא"כ היורשין באים מחמתה וכבר היא מחל' לבעל' מקודם דכל טצדקי שאנו יכולים לעשות להעמיד הנחלה במקומה אנו עושים כמ"ש הרשב"ץ ז"ל אם לא שיש לספק דמחמת דבשעת המחי' לא היתה יכולה למחול התנאי שחייב להחזיר החצי ולגבות כמאן דליתיה למחילה ולכך לא יועיל בחצי האחר דזה נראה טעמא דמסתבר ולא יכולתי להביא ראיה לזה וכו' עכ"ל ולפי דבריו כיון דלא מצא ראייה לחלוקו אין להוציא מיד הבעל שהוא מוחזק:

וא"כ אנן בדידן דקי"ל כמרן ז"ל שכת' בתשו' אה"ע סי' ד' אחר שהאריך שם והעלה דיכולה לחוב ליורשיה וידה למחול לבעלה וכמש"ל באורך בסי' ב' ע"ש אם כן יוצא לפי דברי הרב ז"ל דכיון דמחלה לבעלה מקודם אין להם ליורשים כלום:

ואנכי העבד אברהם נרא' לע"ד דאחרי המחי' מכת"ר של הר' ז"ל אלא אדרב' היורשי' זכו בכל נדונייתא דכיון דנתגרשה רשה בטלו כל התנאים והמחילות שכל התנאים והמחילות אינם אלא אם תמות בחייו תחתיו אבל מכיון דנתגרשה נעשית הנדונייא כולה שלה ואין לו עוד שייכות לבעל בהם והם יורשיה מדאורייתא והוא יורש מדרבנן אליבא דהרמב"ם ז"ל שפסק מרן בש"ע כוותיה ואם כן אדרבא כל טצדקי דמצינן למעבד ולהעמיד נחלה דאורייתא במקומה אנו עושים ועוד דהמחילה שעשתה ונתגרשה ספק אם זוכה הבעל בה ולגבי היורשים ודאי לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי ומה שהביא ראיה מהרשב"ץ ז"ל אינה ראיה כלל דהרב לא קאמר אלא להעמיד הנחלה של בעל שהוא היה היורש מן הדין א"כ נעשה כל טצדקי להחזירם לו אבל הכא שכבר נתגרשה ושוב לא נשאר לו לבעל שום ירושה ואדרבא הנחלה במקומה היינו יורשית בנ"ד שכבר נתגרשה וא"כ אדרבא מהרשב"ץ איכא ראיה להפך וכדכתי' ועוד דלדידיה דהרב דיש לו ספק מחמת החצי של ההשבון שאינה יכול' למחול וכו' א"כ כיון דלגבי הבעל אם ספק זוכה ויורשיה הם ודאי לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי:

באופן דלעד"ן דכיון דגרשה בטלו כל התנאים והמחילה שעשה והרי היא כאשה אחרת דנכסיה ליורשיה ואין לבעל בהם כלום זהו הנ"ל להלכה אמנם לא מלאני לבי להוציא מיד הבעל המוחזק כיון דיכול לו' קי"ל כהר' מ"ץ ז"ל אם כן ודאי ממונה היכא דקאי ליקום:

ובאמת שחזות קשה אני רואה בתשו' הלזו וכולה מקש"ה מתחילתה ועד סופה תחילה מ"ש מאחר שהרא"ש וכו' יוכל הבעל וכו' לו' קי"ל כהראב"ד והרא"ש ז"ל דמחילה קיימת וכו' כלומר דאם נתאלמנה וכו' אין לה עוד וכו' דמחילתה קיימת אליבא דהרא"ש ואינה יכולה לומר נ"ר ע"ל ומחילתה מחילה אם כן שתהיה המחילה מעכשיו לאחר מיתה וכו' וקשה דמאי אפ' דקאמר אדרבא כיון שהמחילה בשביל אחר מיתה בזה לכ"ע ליכא טענת נ"ר ע"ל וכמבואר בתשו' הרא"ש ז"ל הביאה הרב תורת חסד בסימן פ"א פ"ב ע"ש. ועוד דכיון דקאי עתה בכתובתה שאין בה תנאי ההשבון וכו' וכמ"ש אח"ז איברא דזה יהיה וכו' א"כ מאי נ"מ אם המחילה קיימת אם לאו הא בלא"ה הוא יורשה דבעל יורש דליכא למימר דמ"ש מעכשיו לאחר מיתה היינו ר"ל מהיום ולאחר מיתה דגופה מהיום וכו' דהא ליתא דסיים לזה והביא תשובת הרא"ש וכו' וההיא דהרא"ש מבואר בלשונו דאיירי במתנה לאחר מיתה ואולי לדעת הר"ב דנ"מ במחי' זו היכא דגרשה ומתה בנדון דידיה וכמו שסיים וז"ל אבל החצי האחר זכה בו וכו' ועפ"י שטתיה אזיל אבל קשה דא"כ היכי כת' הרא"ש בתשובה שהביא הר' ז"ל וז"ל אבל מעכשיו וכו' אלא משום התקנה עשתה זאת וכו' עכ"ל דמנ"ל דמשו' התקנה עשתה זאת אימא משום האי נפקותא עשתה זאת שאם תתגרש ומתה שאין יורשיה יורשים כלום דכבר מחלה לו לאחר מותה וזה אינו נוגע בתקנה ואולי י"ל דכשאין תנאי ההשבון. עכ"ל שמחלה אחר מיתה משום נפקותא זאת אבל היכא דאיכא בכתו' תנאי ההשבון פשיטה שעשתה זאת להפקיע כח התקנה או התנאי ועוד ק' במ"ש עוד הר' ואין לחלק וכו' דמה סברא היה דיש לחלק בין מתנה למחילה עד שאמר ואין לחלק וכו' וע"ק במ"ש וכן מהר"י קארו וכו' דאדרבא מהר"י קארו כת' להפך שבידה חוב ולתת ולשנות התנאי וכן הקשה עליו הר' כנה"ג באה"ע סי' צ' עש"ב וכדי שלא נעשה להר' ז"ל שטעה טעות גדולה מוכרח לומר שטעות נפל בספרים דבמקום אכן כתבו צ"ל וכן והלשון זה ג"כ אין כאן מקומו אלא למעלה שכתב הרב הנז' והנה מהרי"ק בסימן צ' כת' לדעת הרמב"ם וכו' ועל זה סיים אכן בתשו' אה"ע האריך ור"ל שלא סמך על מה שסיים האי דיוקא שדקדק מדברי הרמב"ם אלא ס"ל דהמתנה בטלה ומוציאין מיד הבעל:

אמנם מה שסיים איברא דאם היה מקצת מהנכסים אבודים וכו' כמש"ל בשם הרמב"ם ז"ל דמאי בא הר' לאשמועינן בדין זה שהוא מוסכם ומפורש בדברי הרמב"ם ובכל הפוסקי' ז"ל ואי אשמועינן דאפי' יהיה תנאי בכתוכ' להחזיר החצי המחילה קיומת קשה דאי באבדו בלא"ה אינו מחוייב להחזיר דדין ההשבון אינו אלא אם היו הנכסים בעין כידוע מדברי מרן בתשו' הנז' ואם מנהג מקומו להחזיר אפי' אם אבדו הנכסים א"כ מאי נ"מ במה שאבדו דנהי דליכא טענת נ"ר ע"ל אפי' אליבא דהרמב"ם מ"מ איך יכולה לחוב ליורשיה אליבא דידיה דס"ל כהרי"בל כל ומהרשד"ם דס"ל דאינה יכולה לשנות ממה שזכו יורשיה וכמו שכתב הרב כנה"ג עליו שם עש"ב גם מ"ש ואין לומר דמ"ש הרמב"ם הוא כשאין תנאי וכו' שהרי מהרי"ק וכו' ואעפ"י כן השיב אם אבדו וכו' ע"ש ולא ידעתי מאי קאמר דמאי מייתי ממהרי"ק דהתם מבואר דאם אבדו מעקרא אינו מחוייב להחזיר אלא המצוי ומ"ש ואם בשעת המחילה וכו' היינו ר"ל דאם נתאלמנה וכו' אין לתבוע מה שאבדו על פי התנאים שביניהם דאם פחתו פחתו לו וזקפן על עצמו כמלוה ורשו דהא כיון שמחלה לו ואין במחי' זו. טענת נ"ר ע"ל אליבא דכ"ע ואפילו הרמב"ם מש"ה מחילתה קיימת אבל ליורשיה בלא"ה כיון שאבדו שוב אין עליו תנאי ההשבון ואינה חייבת להחזיר החצי אלא מה שנשאר בעין שלא מחלה עליו א"נ אפי' מחלה עליו לא מהני אליבא דהרמב"ם דס"ל דיכולה לטעון נ"ר ע"ל ואה"נ במקום דליכא לטעון נ"ר ע"ל יכולה למחול ולתת חלק יורשיה היכא דלא הוי כתקנת טוליטולא וכמ"ש אח"כ וגם מ"ש ואין לו' דנדון מהרי"ק אפשר שהיה מחיים תמה עליו הר' כנה"ג שם דהיכי כתב ואפ' דהא מבואר בתשו' מרן דנדונו היה מחי' מחיים ע"ש ולהא י"ל דמ"ש הרב ואפשר אין הכוונה שמסופק בנדון מרן אלא הכוונה לו' שאפשר שמרן כתב כן משום שהיה נדונו מחי' מחיים והאי אפשר קאי אלפיכך כתב כן ושיעור לשונו שמרן כתב כן משו' שהיה מחי' מחיים:

אמנם הא קשיא דהיכי אפשר לו' משו' שנדונו היה מחי' מחיים מש"ה כתב מחי' קיימת אפי' לגבי החצי של יורשיה והא מבואר שם כדברי מרן ז"ל שהביא תשו' הרא"ש ז"ל תקנת טוליטולא וסיים וכת' ואין ללמוד מתקנ' זו לתקנה אחרת ויכולה למחול חלק יורשיה ובודאי דההיא תשובה איירי בלא מחלה מחיים דאי מחיים הרי כתב מרן סמוך ונראה בשם הרא"ש דאם היתה המחי' מחיים אפי' אם היה כתוב בכתובה עפ"י תקנת טוליטולא גם מ"ש זהו שמחל מעכשיו לאחר מיתה אבל אם המחי' מחיים וכו' וכמ"ש הרא"ש וכו' וקשה שזה סותר מה שהביא למעלה מתשובות הריב"ל והרשד"ם דכשנתחייב החתן להחזיר אפילו מחי' מחיים לא מהני ואם כן מאי מייתי ראיה מדברי הרא"ש דהתם טעם אחר יש לה משום | דלא שייך לתקנה:

ועל כן הנראה ליישב כל זה וממילא גם כן יתיישב מה שהקשה עליו הרב כנה"ג שם והוא כשנאמר מר כי בודאי שיודה הר' בכל מה שכתבנו דאפי' נאבדו והיה התנאי שיחזיר אפילו במקום דנאבדו לדידיה דהר' אליבא דהריב"ל והרשד"ם אינה יכולה להפקיע התנאי על חלק יורשיה אלא שהרב לא פרש דברים אלו כולם אלא על פי נדון דידיה כשנתגרשה ומתה דהעלה בתחי' שאם אבדו הנכסים בשעת המחי' וכשנתגרשה לה היה חייב להחזיר ולא ליורשיה דהמחי' קיימת וכבר מחלה לו ומכיון שנתגרשה התנאי פקע וכמו שסיים אחר כך לאפוקי אם היה בעין דאינם יכולים לזכותו אלא בטענת שיכול לו' קי"ל כהרא"ש והרבא"ד דבמחי' אינה יכולה לטעון נ"ר ע"ל וא"כ היכא דהוי הנכסי' בעין ביד יורשי האשה אדרבא הם אומרים קי"ל כהרמב"ם דיכולה לומר נ"ר ע"ל אמנם היכא דאבדו דלכ"ע לא יש טעות נ"ר ע"ל אז אפי' תפסו יורשיה מוציאים מידם והמחי' קיימת כיון דנתגרשה ולא הוא צריך להחזיר והיא כבר מחלה ולבסוף חדש היו הנכסים בעין כיון דנתגרשה וכו' מחי' קיימת דכיון דהיתה המחי' משום אחר מיתה ליכא למימר בה נ"ר ע"ל וכדכתי' בשם הרא"ש גם מה שסיים וכל זה וכו' אבל מחיים היינו ג"כ על נדון דידיה קאי שנתגרשה ועדיין כל דבריו הס מגומגמים וצריכין אצלי תלמוד ודרך אגב ראיתי להראנ"ח ז"ל בח"א סי' כ"ה שכת' על דברי הב"י בסי' צ' ונפקא מינה לדידן שכותבין וכו' ופלפל בזה מאד בהאי לישנא דמרן ז"ל ולא ידעתי על מה עלה אליהו בסערה השמימה וירד דנראה בתכלית הפשיטות דכוונת מרן ז"ל דאפילו נימא דדל מהכא טענת נ"ר ע"ל מאחר שמתה ולא חזרה בה מ"מ מטעם אחר אם מעקרא יכולה לחוב ולמחול חלק יורשיה ובידה לעשות מה שתרצה ע"ז קאמר יתבאר בסי' קי"ז ור"ל ששם מבואר שיכולה למחול כל עוד שהיא בחייה וכדידה דמו וכשאר מורישים כי הם עתה שלה ודוקא כתובה הנעשית על פי תקנת טוליטולא אינה יכולה למחול לאחר להפקיע התקנה אבל מחי' מחיים אפילו שכתוב על פי תקנת טוליטולא יכולה למחול שאין זה נוגע בתקנה כמבואר כל זה שם משם תשו' הרא"ש ז"ל לאפוקי מס' הרשד"ם והריב"ל שכתבו שאינה יכולה למחול ולשנות התנאים דליתא:

נאום אבי"ע ס"ט

שאלה ד

ראיתי ונתון אל לבי לכתוב בדרך קצרה כיצד נוהגים באר"ץ יע"א בענין ההשבון שמתנין בכתובה והירושה לחצאין כמנהג ק"ק דמש"ק תחילה אין חולקים כי אם מה שישאר מנדונייתה בעין הכתובים "פיל אסווריה יען שאחר שכותבים המסווריה כותבים הכתובה בסתם סך הכל כו"ך וא"כ נכסי מלוג שהכניסה לו ולא נכתבו בכתובה עליו או אח"ך בא לה ירושה מאביה או מקרוביה וכיוצא או בא לה מתנה מאחרים כל זה נכסי מלוג מקרו ואינם בכלל ההשבון אלא הבעל יורש הכל ואם נתאלמנ' נוטלת אותם יתר על כתובת' כידוע בפוסקים ז"ל:

ב' אם אבדו מהנכסים של הנדונייא או לקחם הבעל והוציאם באכילה ושתיה וכיוצא או במשא ומתן הפסיד אותם ולא נשאר מהם כלום ולא מחליפיהן ולא מחליפי חליפיהם אינו חייב להחזיר מממונו כלום אלא דוקא חולק מה שנשאר בעין מהנדוניא ויש להחרים על הבעל ח"ס שאלו הם הנכסים שנשארו והשאר אבד ואם טענו עליו טענת ודאי שכו"ך יש נכסים והוא אומר לא כי אלא כו"ך נשבע היסת כך כתב מרן בתשובת אה"ע סי' ד' מדיני נשואין ע"ש ולכאורה קשה למה לא יתחייב שבועה דאורייתא כדין מודה במקצת וי"ל בפשיטות משום שמסתמא באין לב"ד לחלוק הנכסים הנשארים בפניהם וא"כ הוי כמו | הילך וק"ל:

ג' וכן אם היו הנכסים ממושכנים עד כדי דמיהן הוי כמאן דליתנהו דמי ואינם בכלל החלוקה וכן אם לקח אותם להסתחר בהם ונאבדו והעשיר אח"ך אינו חולק כי אם מה שהיה נשאר ואם הפסיד כולם בטלה חלוקה אפי' אח"ך העשיר והחזיר לה במקומם כידוע מהפוסקים ז"ל:

ד' אם לא הכניסה לו נדונייא כלל כמו שא מרי אנשי שלקחה מן הגורן ואף על פי כן כתב לה בכתובתה שהכניסה לו כו"ך וכו"ך והירושה לחצאין בזה אנו נוהגים פ"צ דאם בשעת הנשואין יחד לה מלבושים כנגד סך הכתו' בכתובה או תכף שנכנסה לחופה היה מזומן אצלו מלבושים ותכשיטין כשיעור הסך הכתו' בכתובה גם זה בכלל תנאי ההשבון וחולקין דכל מה שהזמין הוא בתורת נקד כידוע כ"ז מדברי מהריק"ש על ש"ע סי' צ"א וקי ח עש"ב:

ה' כל המתנות שנותנים לכלה בין מקרוביו בין מקרוביה ואפי' אביה ואמה בין בשע' הנשואין בין אח"כ בין צבאחייה שנותנים לה אביה ואמה בין עזובייה שנותנים לה אביה ואמה ולא נכתבו בכתובה דין נכסי מלוג יש להם והבעל יורש אותם כמ"ש מהריק"ש דלא כהרשב"ץ ז"ל שכת' שכל אלו יחזירום ליורשיה שכבר ידוע שדבריו אינם מוסכמי' ואיכא מאן דפליג עליה ואנו פצ"י מנהגנו שהכל יחזור לבעל כמ"ש מהריק"ש וכך ראיתי לאדוני אבי הרא"ש ז"ל שכך היה מורה על פי הוראת הריק"ש ולא היה משגיח על החולקים עליו למימרא דפצ"י נהגו כהריק"ש ז"ל:

ו' אם היה חייב להוציא איזה תכשיט ונכתב בכתובה ועדין לא הביאו וביני ביני מתה הוי ג"כ דינו כמי שהביאו ונאבד כיון דסוף סוף עכשיו אינו בעין:

ז' אם היה החפץ שנכתב בכתובה שוה ד"מ אלף גרוש וכתבו עליו בכתובה בסך חמש מאות אין חולקים אלא שיעור הסך הכתוב פיל מסווריה והכתובה והשאר הוא לבעל ואין ליורשיה לטעון שרוצים לחלוק חצי חפץ דהיתר הוי כמי שנתנו לה במתנה והוא יורשו:

ח' אעפ"י שכתוב בכתובות שלנו והירושה לחצאין ולשון זה מורה שכל מה שהיה ראוי לירש ממנה יהיה לחצאין לא השגחנו על האי לישנא ואין חולקים אלא הנדונייא ונייא הכתובה בכתובה דוק' שהרי נ"מ שבאו לה אליבא דכ"ע הבעל יורשם ולפי לשון הכתובה משמע דאפי' נ"מ יחלוקו אלא ודאי דהמנהג עיקר ואין משגיחים על לשון הכתובה ומכ"ש די"ל שפיר דמ"ש ירושה לחצאין אמה שכתוב בכתובה קודם ודא נדונייא וכו' וע"ז בא התנאי והירושה לחצאין ולא על דבר שאינו כתוב בכתובה וכך קבלנו מקדמונינו ואין לשנות:

נאום אבי"ע ס"ט.

שאלה ה

אלמנה שהיה לה שני בנים אחד בן י"ח ואחד בן ט"ו והבנות קטנות עדיין לא הגיעו לעשר שנים ולא יש לה להתפרנס היא ובניה ובנותיה ויש לה חצר ובתים ומערה אחת ועמדה ומכרה המערה כדי ליקח המעות וליתנם לריוח היום כדי להתפרנס מהריוח ומכרה בקגו"ש וש"ח וכן בנה הגדול מכר עמה בקגו"ש ויצא ערב בעד אחיו הקטן ממנו ועשתה מכירה זו כראוי וכדת ובאחריות והקונה החזיק כדת וכהלכ' ועתה רוצה האלמנה לחזור בה משום שבניה אינם בין כ' ואינם יכולים למכור בקרקע אביהם מה דינה של מכירה ושכמ"ה:

תשובה אעיקרא דמלתא צריכין אנו לידע אי מכירה זו מקרייא כדי להניח דאז אין במכירה זו כלום או דילמא להאכיל מקרי כיון דצריכה המעות להתפרנס מהם ולכאור' נראה דמקרי' להניח כיון שאינה צריכה להוציא מעט מעט אלא להניחם בהכשר על הקרקע וכמ"ש מרן בש"ע סי' ר"ץ וז"ל יש לאפטרופוס למכור שדות וכרמים להאכיל להיתומים וכו' אבל אין מוכרים ומניחים המעות וכתב שם הסמ"ע דחיישינן שמא יגנבו המעות א"נ משום שבח בית אביהם ועפ"ר שם כתבתי דמ"ש רש"י שמא יגנבו נראה דר"ל קודם שינתנו לאיש נאמן חיישינן ביני ביני לשמא יגנבו דאלו אח"כ המקבל חייב באחריותם עכ"ל א"כ ה"נ בנ"ד שמכרה כדי ליתן ליד נאמן חיישינן ביני ביני שמא יגנבו וכ"ש לטעם ב' של רש"י ז"ל:

אמנם אחר העיון יראה דנ"ד מקרי להאכיל דודאי מ"ש הסמ"ע דחיישינן שמא יגנבו היינו במכרה להניח כדי להרויח בהם ולהוסיף על קרנם של היתומים אבל בנ"ד שהמכירה היתה על צד ההכרח דלא סגי בלא"ה שצריכה למכור כדי להתפרנס היא ובניה ואם לא ימצא לה איש נאמן להתעסק באלו המעות בודאי דכלה קרנא שאוכלת את המעות בזה אח"ז והיא רוצה לעשות טצדקי כדי להיות הקרן קיים אין לך להאכיל יותר מזה דבשלמא אם יש לה מטלטלין ומכרה קרקע זו י"ל דמכרה בטל שעברה על דברי חכמים ואת"ל דיש לה קצת מטלטלין והם קודמין לקרקע לימכר מ"מ הרי מור"ם כתב דהכל לפי ראות עיני האפטרופוס שהיא תועלת היתומים ואם כן גם בנ"ד נתכוונה לתועלת היתומים כדי ליזון מהם והקרן יהיה קיים לא כן במוכרת המטלטלין דאין בהם שיעור להיות מהם ריוח וצריך לאוכלם כולם ולמחר תחזור ותמכור הקרקע ומנא אמינא לה דכל שהיא מוכרת על צד ההכרח תו לית לן למיחש להני טעמי שכתבו רש"י והסמ"ע ז"ל הוא ממ"ש מהרש"ך ז"ל ח"ב סימן ע"ה וז"ל והנה וכו' עד דכמו שהתירו להאכיל ולא חששו לשמא יגנבו לפי שהדבר הכרחי וכו' ואפי' אי חיישינן אין מניחין משום ספקא דשמא יגנבו תועלת הודאי והברור וכו' עש"ב. והנה מבואר בדבריו שכל שהמכירה היא על צד ההכרח תו לית לן למיחש להני טעמי ועוד הוסיף מהרש"ך ז"ל דאף אם היתה המכירה שלא על צד ההכרח אלא משום תועלת מבורר להרויח ממונם אפ"ה לא חיישינן להני טעמי וא"כ בנ"ד אפי' את"ל דמקרי להניח אף שאין האמת כן דלא מקרי להניח ולא מקרי להאכיל מ"מ נ"ד דומה לנדון מהרש"ך ואף על גב שסיים מהרש"ך דיש כח וכו' התם משום מטלטלין אבל הכא בנ"ד דלא יש לה מטלטלין כדי למכור ולהרויח מודה מהרש"ך דנאמנת לו' משום טובת היתומים מכרתי קרקע זו כדי להרויח דמלבד דבריה דאנו רואין שזאת המכירה תועלת ברור להיתומים שלקחה דמי המערה שלא יש לה שום הנאה ותועלת ממנה כי אשה עניה היא ואין לה דבר להניח בה ואינה מוכרחת לה ועכשיו ע"י המכירה ימשך לה הנאה ממנה דמרויחים היתומים במעות הללו וכבר מבואר בגמ' בההוא אפטרופא וכו' שהביא שם מהרש"ך וממנה למד דמותר למכור קרקע ולקנות מטלטלים דיש לו ריוח מהם יותר ואף על גב דע"י מכירת המערה זו יהיה הזק לדמי החצר דכל חצר שאין בה מערה לא קפצי לא זביני ולא שוכרין מ"מ לא מקרי הפסד לגבי התועלת הנמשך לה ממנה ועוד אדרבא מכירת מערה זו היא סבה להיות החצר והבתים קיימים ביד היתומים כי מסתמא בזמן הזה שהפועלים ביוקר וההוצאה גם היא מרובה בעבור הבתים מכמה סיבות כידוע ואין לאל ידם לתקן כי עניים הן ועי"ז יצטרכו למכור החצר והבתים כולם ועל ידי מכירת מערה זו יהיה להם ריוח במעות להוציא על החצר והבתים הנז' וא"א אין לך תועלת גדול מזה ואפילו אם יאמר האומר דלא מקרי תועלת ברור מ"מ כבר כתבנו לעיל שכיון שמוכרת כדי להתפרנס היא ובניה הו"ל כדין מוכרת להאכיל דמכר' קיים ואין לבטל מכיר' זו מטעם שכת' מהרש"ך שם דאם היא אפטרופא מחמת שבניה סומכין על שולחנה אין לה דין אפוטרופא לענין זה עש"ב דהוא לא כתב כן אלא משום דס"ל דסברת הרמ"ה ז"ל שהביא הטור עיקר עש"ב א"כ אנן לדידן דקי"ל כהרא"ש ז"ל דס"ל דיש לה דין אפוטרופא אפילו למכור קרקע וכמו שפסק בש"ע שם ועיין בספר פני משה חלק א' סימן ס"ט:

אמנם מה שעומד לנגדנו כאן בנ"ד דהיתומים הם גדולים יותר מבן י"ג ודאי דאין לה דין אפוטרופא מדין יתומים שסמכו על שלחנה דההיא ביתומים קטנים איירי כמבואר בש"ע בסי' ר"ץ ע"ש וליכא למימר כיון דלגבי מכירת קרקעות אביהם לא חשיבי גדולים עד שיהיו בני עשרים א"כ גם לגבי סמיכתם על שלחן אמם דין קטנים יש להם דהא ליתא דכבר מבואר בתשו' ריב"ש סי' תס"ח להדיא דכיון דהוו בני י"ג לא הוו קטנים מדין יתומים קטנים שסמכו של שולחן אמם וכ"ת דהכא בנ"ד ניהי דמצד הבנים לא הויא אפטרופא מ"מ מצד הבנות שהם עדיין קטנים הויא אפטרופא הא ליתא דעיקר הנכסים הם של האחים ואין להם לבנות כי אם מזוני וההיא דהרש"ך שם והרשד"ם ח"א סי'קכ"ב נדון שלהם שהיו בנות דוקא ולא בנים עמהם כנ"ד:

איברא אכתי יש לקיים מכר זה אף על פי שאינה אפטרופא יען שהיא אומרת שמכרה כדי להתפרנס מריוח שלהם ונכסי היורשי' משועבדים למזון האשה והבנות והרי כתב בש"ע סי' פ"ג דאם מכרה בינה לבין עצמה בשוה מכרה קיים ואע"ג דמסיים שם דמוכרין למזונות כדי לזון מהם ששה חדשים שים ולא יותר כבר כתב המבי"ט ח"א סי' רל"ט דאם מכרה ליותר מששה חדשים מכרה קיים בדיעבד אם לא היתה מוצאת למכור מן הבית לשיעור ו' חו' שאין מי שיקנה בית לשליש ולרביע עכ"ל ועוד נלע"ד דכיון דכל טעמא דמוכרת לו' חדשים הוא משום שמא תנשא א"כ היכא דמכרה ליותר מששה חדשים והיו היורשים גדולים כנ"ד וראו ולא מיהו ואדרבא הגדול מכר גם כן עמה בקגו"ש אע"ג דאין מכירתו כלום משום שהוא פחו' מבן עשרים מ"מ בר מחילה הוא והסכים למעשה אמו ודאי דמכרה קיים אפילו ליותר מו' חדשים ועוד דמכ"ש הכא דלא חיישינן לשמא תנשא דאפי' תנשא לא חיישינן לאבוד המעות כיון דהם ביד איש נאמן לריוח היום ולא בידה תו לא חיישינן ובודאי דבכה"ג שמכרה למזונות אפי' אם יש לה קצת מטלטלין דבדין זה לא מצינו שחלקו בזה ועוד דכבר אמרנו דהיכ' דלטובת היתומים ולתועלתם נתכוונה דלית לה מטלטלין כדי שיהיה מהם ריוח מכר' קיים ואפי' את"ל שעשתה פשיע' בזה דלא מכר' המטלטלין עם שאין האמת כן הרי ראו היורשי' ולא מיחו בידה והוי כאלו נתנו לה רשות למכור קרקע למזונותיה אפי' ליותר מו' חדשים דלכ"ע בכה"ג מכירת' קיימ' ואין בחזרתה של עכשיו כלום:

ועוד מלבד כל האמור דהכא בנ"ד שנשבע האח הגדול ויצא ערב בעד אחיו כבר כת' הר' כנה"ג ח"מ סי' רל"ב דאם נשבע המוכר היורש שהוא פחות מבן עשרים לקיים המכר חייב לקיים שבועתו ואע"ג דהריב"ל כת' דקנין אין כאן שבועה אין כאן וכו' והאריך ואסיק דהכא אפילו הריב"ל מודה עש"ב ואפי' את"ל דלדעת מהריב"ל כיון דדין זה שנוי במחלוקת אמרינן קנין אין כאן שבועה אין כאן מ"מ בנ"ד דליכא מאן דפליג דהא דפליגי הרא"ש והטור דס"ל דפחות מעשרי' ממכרו ממכר אלא דוקא כשהוא בקי וחריף אבל כשאינו בקי וחריף כנ"ד לכ"ע אין מכירתו כלום וכיון שנשבע אפי' מורה דחייב לקיים שבועתו ולא אמרינן בכה"ג קנין אין כאן שבוע' אין כאן ועוד אעיקרא דמלתא רוב הפוסקים נחלקו על הריב"ל בזה הדין וס"ל דחייב לקיים שבועתו ולא יהיה אלא מחלוקת שקול הא קי"ל ספק שבוע' להחמיר וכ"ת הניחא לחלקו על חלק אחיו מאי מצי למעבד הרי יכול לו' דאפייסנא ליה ולא אפייס אטו תרקבא דדינרי בעי למיהב ליה וכמו שכת' הרשב"א ז"ל י"ל דהכא בנ"ד דיש לאח הגדול ממנו חצי החצר והבתים והמערה הנז' א"כ יש לו בכללות חצר הנז' שיעור דמי המערה הזאת וא"כ שפיר שבועתו חלה והכי כוונת שבועתו דאם לא יתרצה אחיו יחשוב מערה זו מחלקו ויקח אחיו הקטן חלקו בבתים כנגד חצי המערה דהכי כוונת שבועתו לקיים המכר ביד הקונה ואם עדיין אינו חפץ אחיו בזה אלא רוצה חלקו גם במערה אין בדבריו כלום מכיון שכבר ראה שמכרו אחיו ואמו ולא מיחה הרי מחל ומכל שכן שהוא עומד וניזון עם אמו מהריוח המעות של המערה דודאי שוב אין בידו לחזור ולערער כנלע"ד. וצור ישראל יצילנו משגיאות:

נאום אבי"ע ס"ט

שאלה ו

מעשה שהיה שמזה כמה שנים היה רעש גדול באר"ץ יע"א ונחרבו רוב הבתים של העיר וברחו כל בני העיר המדברה והניחו בתיהם חרבים ובאותו העת שאין איש בארץ ובעה"ב בחוץ נתרבו הגנבים והשוללים וכמה בתים נשללו לתפ"ץ ובאו כמה נשים לתבוע כתובתם ואין שטר כתובה יוצא מתחת ידם באמרם שאבדו בעת החרבן של הרעש עם שאר נכסיהם וגם תובעים מזונות אם יש ביד הב"ד לגבות להם כתובתם ע"פ המסוודיה המצויה תמיד אצל סופר הכתובות ואם יש להם ג"כ מזונות או לא:

תשובה לכאור' נרא' שדין זה פשוט הוא. ופסקו מרן ז"ל בש"ע סי' ק' דכל אשה שאין שטר כתובת' בידה אין לה לא כתובה ולא מזונות לא לאשה ולא לבנות ופשט לשון הש"ע דאין לה לא נדוניא ולא תוספת ואפי' אם הנדוניא בעין וכמ"ש כמה מהפוסקים ז"ל עי"ע ואפי' אם תמצא לו' דהיכא דהוי הנדוניא בעין בזה לא דבר מרן ז"ל ואפשר דס"ל דגובה מה שהוא בעין מ"מ דבר זה תלוי בפלוגתא דרבוותא דלמהרש"ך ז"ל ח"ב והרב המגיד הביאו הר' חלקת מחוקק והרב"ש ז"ל בסי' הנז' דגובה הנדוניא אם היורשים מודים שלא נפרע' ולשאר רבוותא אפי' בכה"ג אינ' גוב' וגם מזונות אין לה מטעמא דכת' הש"ע דשמ' מחל' או משכנ' או מכר' כתובת':

תוכן העניינים

שות מר ואהלות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה