אור ברסלב
שות מר ואהלות חשן משפט › שאלה לג

שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי

חשן משפט · שאלה לג

שאלה לא

טופס מעשה ב"ד וז"ל בהיות ראובן תושב סינא בא לאר"ץ יע"א ועשה משא ומתן עם שמעון ואח"כ עברו ביניהם דין ודברי' והוא ששמעון טוען על ראובן שכר הספינה שקורין נולו כידוע ועולה לו עמו סך עצום ורב כפי המנהג שנותנין כו"ך למאה ומחמת תביעה זו הוכרח ראובן ליתן לשמעון אבן טובה אחת שהיתה לו ונתנה במתנה לשמעון בעבור אותה התביעה שתבע ממנו ובלשון הזה א"ל ראובן הילך אבן טובה זו במתנה ממני לבנך לוי הי"ו והיה זה בפני עדים כשרים וראובן קם והלך וחזר לעירו ואחר ב' שנים בא ח' א' שהיה בשליחות מפה צובה לערים אחרות ואייתי בידו הרשאה מראובן ואחר עמו על שמעון הנז' וטוענים שאותה אבן טובה שנתן ראובן לשמעון בפקדון הניח' אצלו והיא אינה שלו אלא. לגוי אחד שהוא שר ומושל על אותה העיר ודבר אתו קשות לראובן ומבקש האבן ממנו ואינו מתרצה בשום אופן שבעולם כי אם בהאבן הזאת ע"כ הגבירים הנז' מחלים פני שמעון למסור את האבן הזאת ביד המורש' הנז' למהר לשלחה ועמד הח' המורשה ושמעון לפני ב"ד של ג' וטען המורשה כנז' ושמעון משיב שנתנה במתנה לבנו והביא שני עדים כשרים על זה שאיך ראובן מסר את האבן לשמעון וכך היה אומר הרי זו מתנה לבנך ונתנה בעבור אותה תביעה של שכירות הספינה כנז"ל ופסקו להם . עפ"י הדין כיון שהעידו. העדים כן לא כ"כ השתא לראובן לומר שמסרה לשמעון בתורת פקדון ואפי'. אם יטעון עכשיו שהאבן אינה שלו כדי ליתנה במתנה אלא של אחרים היא ואין אדם מוכר או. נותן דבר שאינו שלו והשתא אמר יאמר אפילו . אי יהבינן ליה. לשמעון שיטתיה שבמתנה נתנה לו אעפ"י כן אינה מתנה ולא זכה בה כיון שמעקרא אינה שלו. אין טענה זו טענה דאין אדם נאמן . בדבר שכבר הוציאו מידו ונתנו לאחרים לומר . עכשיו שאינו שלו אלא של אחרים דהוי חב לאחרים . שהם מקבלי המתנה והביאו כמה ראיות על זה וכתבו פס"ד בידו לראיה ואחר כמה שני' נלב"ע שמעון וחלי"ש. והניח בנים אחרים חוץ מלוי הנז' ויהי אחר כך הלך לוי ולקח דמי האבן הנז' מאת הפקיד של אביו שלפי דעתו שהאבן הזאת היא נתונה לו במתנה מאת ראובן הנז' בשביל התביעה הנז"ל ואביו נתרצה בזה שתהיה המתנ' לו ולשמו ולא ערער על זה בעת קבלת המתנה מיד ראובן וא"כ זכה במתנה זו והיורשי'. טועני' אף שניתנה במתנה האבן הזאת על שמו כיון שבשביל התביעה נתנה לו לא היתה כוונתו ממש ליתנה לבנו אלא משום שאין כבודו של שמעון אביהם לומר לו בפי' הרי זו לך במתנה בשביל התביעה משום שהיה שמעון אדם גדול כידוע ובודאי שלא היה מתרצה לומר לו בפי' הרי זו לך במתנה בשביל התביעה. ומשום הכי בחר לו ראובן לומר לו בלשון כבוד ה"ז מתנה לבנך בשביל התביעה אבל בודאי הכוונה היא לתת אותה לשמעון בעצמו בשביל התביעה ובלשון כבוד נקיט לה ועכשיו לשאול הגיעו שהדין עם מי ושכמ"ה:

תשובה לכאורה יראה שזאת הטענה של היורשים אין בה ממש דאף ע"ג דבשביל התביעה נתן המתנה הזו לבנו בשביל תביעתו אפ"ה כיון שלא ערער אביהם על זה אלא נתרצה ולקח אותה מידו על תנאי זה הרי נתרצה במתנה זו לבנו בשביל תביעתו וא"כ זכה בנו לוי במתנה זו ומנ"ל לומר מדעתין שלא נתרצה בזה והרי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אמנם תחילה צריכין אנו להבין האי לישנ' דמתנ' שהעידו העדים שאמר ה"ז מתנה לבנך ונתנה בעבור התביעה אם הוא לשון זיכוי או לשון שליחות כמו הולך דקי"ל במתנה דלא כזכי ויכול לחזור בו ואף שבתחלת הפס"ד תרגמו להאי בלשון הילך מתנה זו שהוא לשון זיכוי בין במתנה בין בגט וכמו שמבואר באה"ע סימן ק"מ מ"מ בלשון העדים שפסקו הדין עליו לא אמרו ה"ז לך מתנה לבנך ואם כן צריך להבין האי לישנא שהוא סתם שלא הזכיר לא לשון הילך שהוא זיכוי ולא לשון הולך שהוא לשון שליחות אם במסירה זו שמסר את האבן בידו סתם על פי הדברים האלה אם דיינינן ליה כזיכוי או לאו ולפי הסברא לעת כזאת יראה לע"ד דלא דמי להולך שהוא לשון שליחות דשאני היכא דאמר הולך להדייא שבפיר' אמר בפיו שדעתו לעשות אותו שליח הולכה ולא קבלה אבל מן הסתם אמרי' שדעתו לעשותו שליח קבלה שאלו היה דעתו לעשותו שליח הולכה כדי שיוכל לחזור בו קודם שתגיע המתנה ליד המקבל היה מפרש דבריו להדיא ולא היה מניח הדבר על הסתם אלא ודאי שדעתו מן הסתם שבמסירה זו שמוסר ליד השליח שיזכה בה מעכשיו בעד המקבל ואין לי להאריך עכשיו בברור ספק זה מדברי הפוסקים משום דלפי דעתי היא משנה שאינה צריכה לנ"ד דאף שיהיה הדבר הזה בא מבואר דהאי לישנא בסתם לא הוי כזיפוי עדיין יש לחלק ולומר דהיינו דוקא במי שנתן מתנה לחבירו ע"י שליח מרצון נפשו בתור' נדבה אבל בנ"ד שנתן מתנה זו עבור התביעה הנז"ל כדי לסלקו מעליו שהיה טוען עליו שיש לו אצלו סך עצום הרבה ובנתינת מתנה זו לבנו הרי הוא מוחל לו את התביעה הנז' א"כ ה"ז דומה לפשרה שהוא מקבל על עצמו בלי מכריח מרצון נפשו שנתן זאת לפרעון התביעה ומיד שמסר האבן הזאת ביד בע"ד במתנה לבנו זכה בה לענין שאינו יכול לחזור בו ממתנה הזאת ולבטלה ולחזור מפשרה שקיבל על עצמו ויש להביא ראיה על זה ממ"ש הרשב"א ז"ל הביאו מרן בב"י ח"מ סימן י"ב מחודשין י"ג בפשרה כל שלא קנו מידו ואפי' שנתנו המשכון ביד הפשרנים וכו' שזו אסמכתא היא וכו' וכתב על זה הר' כנה"ג בהגהת ב"י אות מ"ט משם הר"ש הלוי שבעל העטור סובר דמשכון כפרעון ואינו יכול לחזור בו גם הרשב"א ז"ל לא כתב דיכול לחזור בו אלא כשנתנו קודם שיגזרו הפשרנים אבל אם אחר שנודע הגזרה והפשרה נתן הנתבע משכון אפשר דאפילו הרשב"א יודה דאינו יכול לחזור בו וכו' ע"כ א"כ כ"ש בנ"ד שברצון נפשו בלי גזרת מכריע ופשרן נתן אבן טובה זו במתנה ולא בתורת משכון אלא בתורת פרעון ממש לתביעת בעל דינו גם נמי נתן אותה בידו במתנה לבנו שאין יכול לחזור בו ולבטל המתנה אלא אומר לו בע"ד התובע שכבר זכיתי במתנה זו לבני בשביל תביעתי וקרוב הדבר לע"ד לומר שנ"ד דומה למ"ש הרב כנה"ג שם בהגהת הטור אות י"ו שאם כבר נתן מה שגזר הפשרן אף עפ"י שלא נטל קנין אינו יכול לחזור בו והביא כמה פוסקים אחרונים דסברי הכי וילפי לה מדברי הרשב"א והריטב"א ז"ל הביאם מרן הב"י שם וחזר ושנה דברותיו בהגהת ב"י אות ל"ו והביא כמה פוסקים אחרים דכברי הכי שאינו יכול עוד לחזור בו ואם נפשך לדחות ולו' דלא כתב מהר"ש הלוי ז"ל גבי משכון ביד הפשרני' דלאחר הפשרה אינו יכול לחזור בו אפילו להרשב"א אלא. כשביאר להדיא בשעה שמסרם לידם בלשון זיכוי ולא כשמסרו בסתם לזה יש להביא ראיה מדברי הרשב"א ז"ל גופיה בתשובה הביא הב"י שם מחודשים יו"ד שנשאל על ראובן ושמעון שהיו מהעצמים על ענין בנין אחד וכו' וחייבו עצמם בשטר וכו' ונהנו משכונות ביד האומנים וכו' וחייבו לשמעון וכו' טוען דאסמכת' היא וכו' ואחד מן הטעמים שחייבו הרשב"א ולא הוי אסמכתא משום דכאן שנתן המשכון ביד האומנים וידוע באמת שיפרע חלק בנין העיר ולא יתנצל מצד האסמכתא א"כ בדוקא התנה ואין לומר שבמחצית התנה בדוקא ובמחצית באסמכתא שבדבור א' נאמרו ואין דיבור מהחלק לשנים וסיים וכתב וא"ת במה קנה זה ובמה נתחייב לחבירו דאי משום משכון שמסר ביד האומנים והם זוכין לו הא קי"ל דאין שליחות לגוי וקנין ג"כ אין כאן אין זה כלום שהרי נתקיימו תנאיהם וחיובם בשטר אעפ"י שהוא נעשה בגופן של גוים דקי"ל כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא עכ"ל והוצרכתי להאריך בהסברת תשו' זה משום דיש לי ללמוד ממנה תרתי חדא דדייקינן בלשונו לשון הזהב שכתב דאי משום משכון שמסר ביד האומני' והם זוכין לו ולא קאמר וזוכה לו על ידם משמע להדיא שהוא מסר המשכון ביד האומנים בסתם בשביל חבירו ולא זיכה לו בהדיא אלא מן הסתם במסירה זו הם זוכין לו וכן יראה מן השאלה שכתוב ונתנו משכונות ביד האומנים ולא פירש להדיא שנהגו אותם בתורת זיכוי ואלו יש חלוק בין סתם למפרש הו"ל להרשב"א ליכנס בחקירה זו אם הזכירו זיכוי להדיא או בתורת סתם נתנו אותם ואיך מסתם לה סתומי הרב ז"ל אלא ודאי יראה דאף מסירה בסתם ליד האומנים הוי כזיכוי אלו היו בנדון דידיה ישראלים שהם בתורת זיכוי ושליחות כ"ש הכא בנ"ד שהוא בתורת פרעון ממש וביד התובע גופיה שהוא הבע"ד דאף בסתם דהוי כזיכוי ואינו יכול עוד לחזור מפשר' ומתנה זו שקיבל על עצמו וכיון שזכינו לדין שאינו יכול לחזור בו אם כן איפה י"ל שגם התובע אינו יכול לחזור בו אח"כ ולו' שהריני חוזר בי ומקבל מתנה זו לעצמי בפרעון חובי ותביעתי דכיון שאנו מקיימין דברי הנתבע במתנה זו שאינו יכול לחזור בו ולבטלה ה"נ צריכין אנו לקיים דבריו במה שסיים ואמר שתהיה מתנה זו לבנו שאין לו' שתחלת דבריו הוא קיים וסוף דבריו הוא בטל ואינו תלוי בדעתו כיון שהכל בדיבור אחד נאמרו אין דבורו מתחלק לשני' וכמ"ש הרשב"א בנ"ד והריני כמתלמד מדבריו בנדון דידן שהוא עדיף מנ"ד בהא מלתא שחדש לן שאין דבורו מהחלק לשנים וכמבוא' למבין בחלוק הנושאים כנלע"ד:

עוד יראה לומר דזכה לוי בנו בלאו טעמא דהרשב"א דכיון דלפי הדין במסירה זו אינו יכול לחזור בו אם כן הוי כאלו אמר זכה במתנה זו לבנך וכיוןשמשכה ושמשכה אדעתא דהכי ונתרצה מיד זכה בנו ואינו יכול לחזור בו אח"ך ולבטל זה ולעכבה לעצמו לפרעון תביעתו שכבר זכה בנו ונסתלקה תביעתו אף שלא אמר זכה להדיא סתמו כפירושו כיון שבמסירה זו זוכה שמעון בקיום פשרה זו במה שאמר ראובן:

עוד יראה לומר דאפי' היה בנ"ד לשון הולך להדיא שהוא לשון שליחות ויכול לחזור אפ"ה לא מפקעא מהנה זו מיד בנו עכשיו שהוא תפוס בה שהרי כל עוד שלא חזר בו הנותן יכול הוא לזכות בה ואפי' שנאמר דכיון שהיה יכול הנותן לחזור בו גם התובע יכול לחזור בו לזכות בה לעצמו בפרעון תביעתו היינו דוקא אם חזר להדיא וראינו שנהפכה דעתו מהחלה אבל עכשיו שראינו שקבל אותה מידו על דעת בנו ונתרצה בזה מנ"ל לומר שאח"ך נהפכה דעתו מזה וזכה בה לעצמו וחזקה הוא דאוקמינן ליה אחזקתיה ודעתו הראשונה שעדיין הוא מרוצ' ותופס במתנה זו לבנו עד שיבא בנו ויזכה בה וכיון שנלב"ע שמעון ולא גילה דעתו שחזר בו עדיין הדבר בחזקתו וא"כ בודאי כיון שאח"כ בא בנו המקבל המתנה ותפס אותה לא מבעיא שזכה בה לגבי הנותן שאינו יכול לחזור בו עוד וכמו שמבואר להדיא בח"מ בסימן קפ"ג וסי' רמ"ג ע"ש אלא דאף לגבי היורשים זכה דמנ"ל לומר שנהפכה דעת אביהם ממה שהיה בתחילה בעת קבלת המתנה:

עוד יש לצדד ולומר דאפשר לומר בנ"ד דאפי' אומר הולך להדיא כיון שנתן מתנה זו כדי לסלק מעליו תביעת הממון שהיה תובע ממנו ולמחול לו על השאר בזה אמרינן דהולך כזכי דמי כמו פריעת חוב שהרי כתב הסמ"ע בסימן קפ"ה ובסימן רמ"ג דה"ט בהלואה או בפקדון אינו יכול לחזור בו משום דהממון שנתן ביד השליח הוא מחוייב ליתנו ליד המקבל בקל יצאה מרשותו דמשלח ואמרינן דזכה השליח להמקבל ואין המשלח יוכל לחזור בו מה שא"כ במתנה ומצינו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכו' מכירה דפשרה דינה כמכר ופי' הב"י סי' ר"ה לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו בדין ולכן הוא מתפייס ליטול קצת בפשרה והיינו מכר ממש וכן הנתבע ירא שמא יחייבוהו לשלם כל מה שתובע ממנו ולכן מתפייס לשלם קצת בפשרה והיינו מכר ממש שהוא מוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביע' זו בסך שמפשרים ביניהם אם כן איפה י"ל דמי שנתן ממון לשליח להוליכו לבע"ד לפרעון הפשר' שנתרצו ביניהם ועשאו התובע שליח לקבל הממון מיד הנתבע אף שהיה יכול לחזור מקודם אבל כל זמן שהוא מרוצה בפשרה ורוצה לקנות ממנו תביעתו בזה הסך הרי הוא מחוייב ליתנו לו כמו הלואה וא"כ אף כשאומר לו הולך לפלוני בע"ד יש לומר דהוי כזכי ואינו יכול לחזור בו ולא עוד אלא דגבי פשרה עדיף טפי מחוב ברור דהתם לית ליה הנאה לנתבע אי אמרינן כזכי דמי דעדיין הוא באחריותו כבתחלה וכמו שפסק מרן בסימן קנ"ה וקרוב להפסד הוא ורחוק לשכר אבל הכא גבי פשרה אית ליה הנאה אי אמרינן כזכי דמי דכיון דנתקיימה הפשרה לגבי דידיה שאינו יכול לחזור בו הנתבע הה"נ שאין יכול לחזור בו התובע מן הפשרה וסרה מעליו תביעה שלו. אחרי כתבי זה ראיתי להרב העטור באות פשר' שכתב וז"ל ומסתברא פשרה בלא קנין ופרע ליה ההוא פשרה כקנין הוא לגבי נתבע וכו' אבל התובע מצי הדר ביה עכ"ל. . וכן נראה מדברי הכנה"ג דס"ל בפשיטו' להאי דינא דאף לאחר פרעון הפשרה יוכל לחזור בו התובע מפשרה לדין וא"כ כ"ש במי שנתן לשליח פרעון הפשרה דאף שנאמר שאינו יכול לחזור בו הנתבע אבל התובע יוכל לחזור בו מיהו אף לפי"ז עדיין יש לצדד ולומר שהנתבע אפי' אמר לשליח הולך הוי כזכי ואינו יכול לחזור בו כיון שמוכרח היה בנתינה זו לחלק תביעתו של בע"ד וא"כ כ"ש הוא היכא דהשליח הוא הבע"ד כנ"ד ונתן מתנה זו לבנו בשביל תביעתו מרצון נפשו מפחדו שלא יחייבנו בדין בכל הסך שתבע ממנו בודאי אמרינן דזיכה לו מתנה זו לבנו כדי שלא יחזור בו קודם שתגיע ליד בנו ויתבענו בדין שהרי בזכיית בנו במתנה זו נסתלקה תביעתו ממנו וק"ו בנ"ד שלא אמר לו הולך להדיא אלא מסר לו המתנה בסתם בשביל בנו בודאי אמרי' שדעתו היה לזכות לבנו ולא ישאר עליו שום. ערעור מן התביעה:

ואף ע"ג דבנ"ד לא היה מוכרח לתת מתנה זו לבנו שהוא המקבל אלא היה יכול לתת אותה לתובע גופיה לפרעון תביעתו אפ"ה למאי דסליק אדעתין השתא למימר ששמעון נתרצה במשיכת מתנה זו לבנו לסלק הימנו תביעתו ואיהו גופיה נעשה שליח לבנו לקבל מתנה זו ולהוליכה לבנו ולסלק תביעתו א"כ ראובן שהוא הנתבע היה מוכרח במסירת מתנה זו לידו בשביל בנו כדי לסלק ממנו תביעתו ותו דאעקר' דמלת' הכא בנ"ד טובת הנאה של המקבל מתנה לא באה לו מן הנתבע ראובן אלא מן התובע שהוא שמעון שנתרצה במתנת בנו ולסלק תביעתו אבל הנתבע היה מוכרח בנתינת מתנה זו אפי' לבנו כדי לסלק ממנו התביעה ואף שכתבתי כל. זה בדרך אפשר בין בנ"ד בין במי שנתן ממון לשליח של התובע להוליכו לו בשביל פשרה שנתרצו ביניהם דאמרינן בית הולך כזכי משום דסוף סוף לא דמי לפרעון חוב ממש לשליח דהתם לא היה לו צד התנצלות ממנו כלל אבל הכא כל זמן שלא נטל קנין היה יכול לחזור בו מפשרה לדין ואם כן עדיין יש לו' דדינו כמתנה:

שוב זכיתי וראיתי ראיה על זה ממה שהקשו ר"ת והרשב"א והרא"ש ז"ל בפ"ק דגטין עפ"י סברתם דאית להו במתנה דתן לא הוי כזכי משום דתן והולך חד דינא אית להו שהרי גבי גט שחרור אמרינן דכל האומר תנו כאומר זכו דמי ותי' דשחרור עבד הוי כמלוה דאמרינן בה תן והולך כזכי דמי דבמתנה לא הוי כזכי דשחרור אי לאו דעבד ליה נייחא לנפשיה לא הוה משחרר ליה מש"ה חשיב כחוב דאמרינן ביה תן כזכי ועפ"ז אני דן ק"ו למ"ש שהרי התם גבי עבד לא היה מוכרח כלל בנתינת הגט שחרור לעבדו ואפ"ה כיון דלאו על חנם יהיב ליה אלא בשביל דעביד נייחא לנפשיה הוי דינו כחוב א"כ כ"ש במי שנותן לשליח ממון להוליכו לבע"ד לפרעון הפשרה שנתרצו ביניהם שהיה מוכרח בזה כדי לסלק ממנו התביעה אף שהיה יכול לחזור בו מפשרה לדין דודאי הוי דינו כחוב דהוי הולך כזכי ונעקר מדין מתנה וכ"ש בנ"ד שהבעל דין גופי' נעשה שליח להוליך מתנה זו לבנו ולחלק תביעתו דאפי' דיינינן האי לישנא דסתם כהולך אפי' הכי הוי כזכי כיון שמוכרח במתנה זו אפילו לבנו כדי לסלק ממנו התביעה:

עוד ראיתי בהג"א פ"ק דגטין שכתבו משם אביאסף על מאי דאמרינן במתנה הולך לאו כזכי וז"ל וטעמא כיון שבחנם נתן לו אין דעתו שיצא מכוחו עד שיגיע ליד המקבל המתנה והובאו דברים אלו במרדכי וא"כ מכאן אתה דן נמי למ"ש בין בנ"ד בין במי שנותן לשליח ממון לפרעון הפשרה כיון דלאו על חנם יהיב ליה אלא כדי לסלק ממנו התביעה לא הוי דיניה כמתנה אלא כעין מלוה דאפילו הולך כזכי דמי:

עוד מצאתי ראיה בנ"ד מדברי הרשב"א בחי' למסכת גטין פ"ק בירושלמי א"ר אילא המעשר בחוב והרי הכא גבי מעשר אע"ג שלא היה מוכרח ליתנו לזה שנתנו לו דטובת הנאה שיתנו לכל מי. שירצה אפ"ה כיון שהיה מוכרח בנתינת המעשר לא' מן הכהנים הוי כחוב א"כ הה"נ בנ"ד אע"ג שלא היה מוכרח בנתינת מתנה זו לבנו שהיה יכול ליתנה לתובע גופיה כיון שסוף סוף הוא מוכרח בהוצאת מתנה זו מרשותו לסלק ממנו התביעה הוי דינו כחוב כמו גבי מעשר:

אמנם לטעמא קמא שכתבנו דכיון שבמסירה זו לידו בסתם זכה שמעון בקיום פשרה זו לתת מתנה זו לבנו בשביל תביעתו ואינו יכול לחזור בו ראובן שהוא הנתבע מפשרה זו לדין הה"נ דאמרי' שזכה בנו מעכשיו במתנה זו אע"ג שלא אמר זכה להדיא הוי דיניה כזכה כיון שאינו יכול לחזור בו הנתבע וממילא זכה המקבל מתנה במסירה זו והוי כאלו אמר זכה להדייא ונתרצה התובע שמעון ומשך אדעתא דהכי שבתי וראיתי שסבר' זו במחלוקת היא שנויה גבי עבד דאמרינן ביה תן כזכי דמי ואינו יכול לחזור בו שהרא"ש והר"ן גם ר"ת והרשב"א בחי' פ"ק דגטין ס"ל דהא בהא תליא כיון שאינו יכול לחזור בו ממילא יצא העבד לחרות בה שעת' וזכה בעצמו ואפי' אם מת האדון קודם שיגיע הגט שחרור לידו אמנם הרי"ף בפ"ק דגטין והרמב"ם בפ"ו מה' עבדים ס"ל דאף שאינו יכול לחזור בו אפ"ה לא יצא העבד לחרות עד שיגיע הגט לידו ואם מת האדון לא יתנו לאחר מיתה וא"כ אנן דקי"ל כס' הרי"ף והרמב"ם ז"ל ה"נ בנ"ד י"ל דאף שלא יוכל לחזור בו הנתבע בנתינ' זו מפשר' שקבל על עצמו לתת מתנה זו לבנו אפ"ה לא זכה בנו במתנה זו עד שתגיע לידו ואם כן יכול התובע שמעון לחזור ממתנ' זו לבנו בשביל תביעתו אלא שיזכה הוא בה לעצמו:

אמנם ראיתי להר' לח"מ שהקש' על ספק הרמב"ם ז"ל כיון דס"ל דתן כזכי אפי' במתנה למה בזכי אפי' לא יגיע הגט לידו משוחרר ובהן בעינן שיגיע הגט לידו ותי' דאף ע"ג דתן הוי כזכי לענין שלא יוכל לחזור בו אבל מדאפקיה בלשון נתינה רצה לומר עד שיגיע הגט לידו הוי גט אע"ג דזכות הוא לו א"כ איפה בנ"ד דלא אמר לשון תן להדיא אלא מן הסתם דדיינינן ליה כזכי י"ל דאפי' הרי"ף והרמב"ם מודו שכוונתו במסירתו מתנה זו ליד התובע שיזכה בה בנו מעכשיו אפילו קודם שתגיע לידו :

עוד יראה לחלק באופן אחר בנ"ד מההיא דהעבד דשאני התם ה"ט דאמרינן דעתיה בהכי שלא יזכה בעצמו עד שיגיע הגט לידו משום דיש לו נפקותא בזה שלא ליתנו לאחר מיתה אבל הכא בנדון דידן לא שייך ה"ט דאפילו מת הנתבע קודם שתגיע המתנה ליד בנו של שמעון עדיין הפשרה במקומה עומדת שכבר זכה שמעון במתנה זו לבנו לפרעון תביעתו וכיון דלית ליה נפקותא והנאה לנתבע בזה בודאי אמרינן שדעתו שבמסירה זו יזכה בה בנו מעכשיו ותסתלק תביעתו ממנו לגמרי ואית ליה הנאה בזה שאינו יכול לחזור בו התובע ולבטל זכיית בנו כדי בו לחזור בו מפשרה לדין:

שוב ראיתי שדברי הרמב"ם ז"ל צריכין אצלי | תלמוד שהרי בפ"ד מה' זכיה בתחלה פסק שאם א"ל לשליח זכה במאה זוז לשמעון או תן מאה זוז לשמעון אינו יכול לחזור בו אבל אם. א"ל הולך יכול לחזור בו שיגיע המאה ליד שמעון וסיים וכתב הלך לו במאה זוז שנשתלחה עמו להוליכם לשמעון ובקש שמעון ולא מצאו יחזור לראובן וכו' ואם מת ראובן בחיי שמעון יתן המאה לשמעון או ליורשיו שמצוה לקיים דברי המת. וכתב ע"ז הרב המגיד וז"ל פשוט הוא שדבריו דוקא כשאמר ראובן ללוי הולך יראה להדיא דס"ל להרמב"ם גבי מתנה דתן כזכי שאם מת הנותן זכה המקבל מן הדין כמו זכה ולא משו' מלד"ה וכן נמי אם מת המקבל בחיי נותן נמי זכו בה יורשיו של המקבל ואם כן צריכין אנו להבין דעתו של הרמב"ם דמנ"ל האי חלוקא ומה חילוקא איכא בין תן דמתנה לתן דעבד ותו קשיא לי דמדברי הרמב"ם גבי עבד יראה דהאומר תנו ומת לא יתנו לאחר מיתה ואפי' משום מצוה לקיים דברי המת לא מחייבינן ליורשים אלא דוקא באומ' שחררו פסק הרמב"ם שם דכופין היורשים לשחררו ויראה דס"ל כס' ר' דאית ליה בהירושלמי ופליג על רבנן דאית להו דהאומר תנו כאומר שחררו. ועיין בהר"ן ז"ל שהביא האי פלוגתא דר' ורבנן של הירושלמי הנז' ואלו גבי מתנה ס"ל דאפילו אומר הולך לפ' ומת יתנו לאחר מיתה משום מלד"ה :

ולכאורה עלה בדעתי ליישב דעת הרמב"ם ולומר דס"ל שדוקא גבי עבד שגופו קנוי להאדון אינו קונה גופו בלישנא דתן עד' שיגיע הגט לידו אבל לגבי מתנה כיון שאנו אומרים שאין יכול לחזור בו ממילא זכה המקבל מתנה אף שלא הגיעה לידו אבל עדיין קשה דאמאי גבי עבד אפי' בלשון תנו לא אמרינן ביה מלד"ה וגבי מתנה אפי' לשון הולך אמרינן ביה מלד"ה ותו קשיא לי על דעת הרמב"ם בדינא דמתנה שהרי עקר הכרחו של הרי"ף דקאי כס' הרמב"ם גבי' עבד בהאי חילוקא ממאי דתנן התם אח"כ בספ"ק דגטין שהאומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה ושזה דייק הרי"ף ז"ל דלחזרה הוא דזכין לו לעבד אבל מיפק לחירות לא נפיק עד דמטא גיטא לידיה א"כ יראה דלסברת הרי"ף והרמב"ם מתני' דאומר תנו מיירי במוסר מיד ליד. ופליגי על רש"י ור"ת והרא"ש עי"ע. וא"כ סיפא דמתני' דמסיים ותני תנו מנה לפ' ומת יתנו לאחר מיתה איירי בהכי נמי שמוסר ליד השליח המנה ואפ"ה פריך על זה תלמודא והא לא משך ובמה קנה המקבל מתנא ומחמת קושיא זו אוקי לה רב זביד בבריא ובמעמד שלשתן ורב פפא אוקי לה בש"מ שדבריו ככתובין ומסורין דמו והשתא לפי סברת הרמב"ם דתן כזכי במתנה לגמרי שאינו יכול לחזור בו ואף לאחר המיתה זכה המקבל מן הדין א"כ מאי קא פריך תלמודא והא לא משך והוצרך לשנויי והא מתניתין איירי במסר ליה השליח ואמר הכי דומיא דריש' גבי עבד. לסברת הרמב"ם ומה שנלע"ד ליישב בדוחק ולומר דס"ל להרמב"ם דרישא דתנו דתנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי איירי בתרתי בין כשמוסר מיד ליד השליח בה שעתא בין כשמראה לו להשליח וציוה ליתנו ושליח לא נטלו אלא לאחר מיתה וכמו שפי' הר"ן בשם ר"ת שמפרש המתני' בהכי שאינו מוסר מיד ליד אמנם לסב' הרמב"ם י"ל שהוא מפרש מתני' איירי בתרי גווני ואם כן סיפא דקתני מנה לפ' ומת יתנו לאחר מיתה איירי נמי בתרי גווני בין כשמוסר מיד ליד בה שעתא בין כשמראה לשליח בלבד ומנהו ליתן לו ועל זאת החלוקה לבד הוא דפריך בגמרא והא לא משך והוצרך לשנויי אבל על חלוקת כשמסר מידו ליד השליח לא קשי' כלל דמין הדין זכה במסיר' זו כאלו משך:

ואיך שיהיה ראה ראינו שהרמב"ם ז"ל לא ש דמה דינא דמתנה לעבד אלא גבי מתנה ס"ל דתן הוי כזכי ואינו יכול לחזור בו ובה שעתא זכה המקבל מתנה ואפי' מת הנותן קודם שהגיעה לידו זכה בה מן הדין וכן נמי אם מת המקבל זכו בה יורשיו אחריו מן הדין בלי משך מחיים א"כ איפה בנ"ד בין לטעמא בתרא דאפי אמר הולך להדיא הוי כזיכוי שאינו יכול לחזור בו דהוי כעין מלוה כיון שאינו יכול לחזור בו ולבטל מתנת בנו ולזכות בה לעצמו אם אנו אומרים שבמסירה זו בה שעתא הסכי' לדבריו של הנתבע ומשכה אדעתא דהכי עוד זכיתי ללמוד מדברי מור"י מהרש"ל נר"ו שיש ללמוד מדברי הרשב"א באופן אחר דלא פלגינן דבוריה והוא דכיון דלגבי שמעון התובע אינו יכול לחזור בו ראובן הנתבע ולו' שהריני חוזר בי מפשרה שנתתי לבנך לדין שכבר זכה במסירה זו לידו הה"נ במה שאמר שמתנה זו לבנך אינו יכול לחזור בו הנתבע ולומר שהריני חוזר בי ממתנת בנך והריני נותנה לך לפרעון תביעתך כיון שהכל בדבור א' נאמרו אין דבורו מתחלק לשנים דלגבי דידיה הוי קיים ולגבי בנו יוכל לחזור בו וכיון שאינו יכול לחזור בו אפילו לגבי בנו ממילא זכה בנו במסירה זו ואינו יכול אח"כ שמעון לחזור ולבטל זכיית בנו ולעכבה. לעצמו באופן דמי שרוצה לזכות ליורשים מטענה זו שלא נתכוון הנותן בנתינתו זאת המתנה לאביו שיזכה בה בעד בנו ויכול לחזור בו כל זמן שלא הגיעה מתנה זו לידו עליו להביא ראיה ברורה מן הדין ולסתור כל מה שכתבנו שהרי כבר המקבל מתנ' הוא מוחזק במתנתו ואין יכולים היורשים אחיו להוציא ממנו בספיקא דדינא וכמו שנבאר פרט זה לקמן בס"ד עוד אמינא מלתא רבתא בנ"ד שהרי מצינו כתוב בפס"ד שטרחו להביא ראיות דאפי' יטעון ראובן דאפי' לדברי העדי' שבמתנ' נתתיה לבנו הריני חוזר בי שאינה שלי אלא פקדון שאינו נאמן בזה כדי לחזור בו ואם איתא דזה הלשון שאמר בפני עדים אין בו זיכוי א"כ הרי יכול לחזור בו מאיזה. טעם שיהיה הדין עמו שהרי עומד וצווח חוזרני בי משום שהיא פקדון אצלי כיון שלא זכה בה עדיין בנו ובשלמא אם לא היו נכנסים הב"ד בחקירה זאת אלא היו מזכין לשמעון מטעמא קמא שהוא אומר בפקדון והעדים אומרים במתנה ניחא שהרי אינו חוזר להדיא ממתנתו ואומר דאפי' שתהיה מתנ' הריני חוזר בי אלא מכחיש הענין ואומר להד"מ אבל עכשיו שעיקר פס"ד שלהם על טענה שנית איך זיכו לשמעון שהרי הוא חוזר להדיא אלא ודאי מזה יראה שהלשון של העדים היה בו לשון זיכוי או מהטעמים שביארנו לעיל או משום שקרוב הדבר להיות דהאי לישנא דעדות המועתק בפס"ד יש בו חסרון לשון שלשון העדות היה הרי זו לך במתנה והסופר שכח תיבת לך בתחילה בעת הכתיבה וידים מוכיחות שתרגמו להאי לישנא בלשון הילך ואלו היה לשון העדות לשון הרי זו מתנה איך טעו לתרגם אותו בלשון הילך ולא עוד אלא שאין דינם שפסקו לו עולה על פי הדין אלא אם הוא לשון זיכוי ובודאי דלב"ד טועין ח"ו לא חיישינן אלא מוכרחים אנו לומר דאינהו הוו בקיאי מנן וידעי בטוב הענין שהיה בו לשון זיכוי שאינו יכול לחזור בו וא"כ חזר הדין שאינו יכול אביהם לעכבה לעצמו בשביל תביעתו אחר כך כיון שכבר זכה בה בנו בעת קבלתו אותה מאת הנותן וכ"ש שלא מצינו שחזר בו להדיא דאמרינן עדיין עומד על חזקתו ודעתו הראשונה וכמו שנתבאר לעיל:

אע"כ יראה לע"ד לפנות לדרך אחרת ולהפך ך בזכות היורשים והוא דאף ע"ג שזה הלשון של העדים הוא לשון זיכוי והוי כאלו אמר ראובן להדיא זכה במתנה זו לבנך בשביל תביעתך אפ"ה לא זכה בה בנו וקודם זה צריכין אנו לחקור ולהבין דאע"ג דמה שלא נתנה במתנ' זו לשמעון בעצמו בעבור תביעתו משום שבודאי לא היה מתרצה לקבל להדיא במתנה משום תביעתו ומש"ה נתנה לבנו מ"מ היה לו לתת אותה לו בתורת פרעון בעד כל תביעותיו בתורת פשרה ומה לי שתהיה בתורת מתנ' לבנו בעד התביעות ומה לי שתהיה בתורת פרעון לו ולשמו דא ודא אחת היא ומידי פשרה לא נפקא אלא ודאי מוכרחים אנו לו' דאית ליה נפקותא בזה לפי דעתו והוא שחשב שאם אני נותנה לו בתורת פרעון אחר שיקח אותה יחזור לבא עמי לדין בדינא ובדיינא שאתן לו השאר של כל התביעות ויאמר מה שנתרצתי בזה כדי להציל קמא קמא דמטי לידי ולא אצטרך לטרוח עמך בדינא בזה הסך שאני תפוס בו מה שא"כ אם אני נותנה לו בתורת מתנה וזיכוי לבנו מיד שהוא לוקח אותה מידי זכה בה בנו ונסתלקה תביעתו ונמחלה ואינו יכול לחזור בו ולתבוע שום דבר שכבר זכה בנו במתנה זו בדינא אי נמי יש לפרש שדעתו הוא להחזיק לו טובה ולו' אף שלפי דעתי אין לך עלי כלום בזאת התביע' הריני נותנה במתנה לבנך בשביל התביעה מה שא"כ אלו היה נותנה בתורת פרעון אין לו עליו שום טובה אלא מחמת פחדא הוא דקא יהיב ליה בתורת פשרה דשמא יחייבו אותו בכל התביע' באופן דאף לפי טעם זה אין נפקותא מתורת מתנה לתורת פרעון ממון אלא טובת הנאה איכא בנייהו ואף זו אינה כשאר טובת הנאה דעלמא שהרי מוכרח היה לתת מתנה זו לבנו כדי לסלק מעליו התביעה איכו השתא אף שדעתו הוא של ראובן במתנה זו שיזכה בה שמעון בלקיחה זו לבנו אין הדבר תלוי בדעתו לבד אלא צריך שיתרצה בהדיא שמעון קודם לקיחה שהוא מסכים ורוצה בפשרה זאת שיזכה הוא בה לבנו ולפי הנראה מלשון העדות שלא בא הדבר מבואר שנתרצה להדיא בקבל' זו דקאזיל ומודה שהוא מסכים בזיכוי זה לבנו אלא קבל את האבן בשתיקה ממנו על פי דבריו של ראובן גם נמי אחר שקבל האבן בידו לא ביארו העדים דקאזיל ומודה שזכיתי לבני במתנה זו בשביל תביעתי אלא באו הדברים בסתם ולא גילה דעתו אלא בשעת קבלת המתנה ולא אחר קבלתה וא"כ יכול שמעון לטעון דאף שהוא נתן לי בתורת זיכוי לבני בשביל תביעתי אני בשעה שקבלתי המתנה היה בדעתי לזכות בה לעצמי בתורת פרעון בשביל תביעתי ושתיקתי לאו כהודאה שאין הדבר תלוי בדעתך לזכות מתנה לבני בשביל תביעתו ומה ששתקתי בשעת קבלה פקח הייתי כדי לתפוס שאלו הייתי אומר לו איני מתרצ' אלא בתורת פרעון ופשרה שמא לא היה מתרצה והיה חוזר בו ואומר לי חות עמי לדינא ואית לי פסידא בזה דאפי' יתחייב לי בדין כל סך התביעה שמא ביני ביני עד שיפסק הדין יבריח את האבן א"נ יצאו עליו חובות אחרים ויחזיקו באבן הזאת א"נ שאצטרך לטרוח עמו בדין נמי שיוציאו את האבן מידו מה שאין כן עתה שאני תפוס ואומר שהריני זוכה בה לעצמי בפרעון כל תביעותי אם יתרצה ניחא ואם לאו יבא עמי לדינא ואם יתחייב הרני תפוס לעצמי מקצת פרעון חובי והשאר אוציא אותו ממנו בכח ב"ד יפה ואף שבא בשאלה כשטען המורשה על שמעון הקריב עדיו למשפט שבמתנה נתנה לבנו אין מזה גילוי דעת שנתרצה לזכות בה בנו אלא קושטא קאמר כדי לסלקו מעליו שכך היה המעשה לסלקו מעליו בעדות זו ומה לו עכשיו לגלות דעתו למורשה שנתכוון לזכות לעצמו זה הוי מדברים שהם בלבו לגבי בנו עד שיגדיל ויבא לתובעה וקרוצ הדבר לע"ד ואומדנא דמוכח הוא שאם יטעון לגבי ראובן אחר שהיא בידו שזכיתי בה לעצמי בעד כל התביעה שבודאי אינו בא עמו בדינא והוא מתרצה בזה ריצוי גמור דלפי טעמא קמא שפירשנו בדעתו של ראובן אזיל ליה כיון שעכשיו אומר בפי' אחר שהוא תפוס בה הריני מוחל לך כל התביעה וזכיתי לעצמי ואף לטעם הב' שרוצה להחזיק לו טובה דאף שלפי דעתי שאין לך עלי כלום הריני נותנה לך במתנה לבנך אין ן הפסד כ"כ שאם יזכה לעצמו מיד בעד כל התביעה שלא יתרצה בזה ויחזור לבא עמו בדינא דשמא יתחייב לו כל התביעה והוי קרוב להפסד ממון ממש ואיך יכנס בספק זה בשביל דעתו שהוא רוצה לפי דעתו לעשות עמו טובת הנאה שנותנה במתנה לבנו אף שלפי דעתו אין לו עליו כלום מן התביעה. קורא אני על דעת כזה ניצול מס' ארי ופגעו הרוב ואפי' שבטענה הזאת של תביעת ממון היתה הכחשת ברי בניהם הוא צריך לישבע להכחישו ואיך הוא מכניס עצמו בשבועה אחר שכבר יצא הממון מתחת ידו בשביל התביעה משום טובת הנאה לפי דעתו ולא עוד אלא לפי דעתי בנדון זה אלו היתה טענת ברי היה שמעון שהוא תפוס באבן נשבע ונפטר וכמו שנבאר לקמן בס"ד באופן דבודאי היה ראובן מתרצה אם טוען שמעון אחר שהוא תפוס לעצמי נתכוונתי בשביל כל תביעתו:

ושורש דבר זה נמצא פתוח אלי מים מתשובת הרשב"א הביאה מרן בב"י בקוצר בסי' נ"ח ובסי' קכ"ה ופסקה בש"ע בסימן נ"ח ומור"ם בהגה בסי' פ"ג והובאה באורך בתשובת מהר"א ששון בסימן רכ"ז והיא בח"ב מתשובת הרשב"א סימן כ"ג ומוכרח אני להביא כל התשו' משום שאני צריך לישא וליתן בה ועפ"י זה יוצא הדין בנ"ד וז"ל שאלת ראובן היה חייב מנה לשמעון ונתן ראובן לאותו שמעון מנה וא"ל הן מנה זה ליאודה ב"ח של לוי בני וקבלו שמעון דרך שתיקה ועכבו לעצמו מחמת אותו מנה שהיה ראובן חייב לו וכשבא יהודה ותבעו ממנו א"ל לא זכיתי בו מחמתך אלא מחמת חובי הדין עם מי אמרינן שתיקה כהודאה דמיא א"ד בכל כי האי לאו הויא כהודאה תשו' הדין עם שמעון שאעפ"י שא"ל לראובן להוליכו ליאודה או שיזכה בו ליאודה כיון שקבלו הוא בשתיקה והיתה לו מלוה אצל ראובן יכול הוא לומר אני זכיתי בה תחי' לעצמי דומה למ"ש היה רכוב ע"ג בהמה יראה אח המציאה ואמר לחבירו ונטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה ואקשינן מנה לעולא דאוקי פלוגתייהו דר"א ורבנן במי שלקט את הפיאה בעשיר שלקט לעני אבל מעני לעני ד"ה קנה וא"א מעני לעני ד"ה זכה בו מני לא רבנן ולא ר"א ופריק מתניתין דאמר החלה כלומר כשטען המגביה כשהגבהתיה לא לזכות בה לעצמך כמו שאמרת נטלתיה אלא תחילה נטלתיה לזכות בה לעצמי אלמא אין שתיקה כהודאה דמיא בכל כי האי גוונא זו היא הראייה הראשונה שהביא הרשב"א ז"ל:

וראיתי למהר"א ששון בסימן הנז' שהקשה על זה דמאי ראיה דבשלמא התם היינו במציאה לא זכה בה מעולם ולא היה לו בה שום זכות ולפי השתיקה אינה כהודאה משום דהרוכב לא זכה בה ולפי' הוא יזכה אבל מנ"ל דהנותן לחבירו בידים וא"ל זכה לפ' בפי' דשתיקתו לא הויא כהודאה כיון שנתנה לו ופירש לו זכה לפ' ונדחק לפרש דברי הרשב"א בדרך אחרת ולבסוף דחאו והניחו בתימא יעויין שם באורך:

ואנכי צעיר לא זכיתי להבין קושייתו של הר' דשפיר מייתי הרשב"א ז"ל כמו דגבי מציאה משום דקרוב אדם אצל עצמו שתיקה לאו כהודאה ואנו מאמינים אותו במה שאמר שלעצמי נתכוונתי לזכות בהגבהה ה"נ גבי ב"ח נאמן לו' שלעצמי נתכוונתי לזכות במנה זו בלקיחתי מידך לפרעון חובי ולעצמי הצלתי דכל אשראי בספק סכנה הוא ואדרבה מק"ו יליף לזה הרשב"א דהשתא ומה התם שהיה יכול לגלות דעתו בשעה שהוא מגביה שלעצמי אני מגביה עכ"ז אמרינן מן הסתם דשתיקה לאו כהודאה משום דמן הסתם קרוב אדם אצל עצמו הכא שאינו יכול לגלו' דעתו מקודם שרוצה לזכות לעצמו שלא היה נותן לו לכ"ש דמן הסתם אמרינן דשתיקה לאו כהודאה וכ"ת דקושייתו של הרב היא דכיון שהממון היה לנותן בעינן דעתו שיזכה למלוה בפי' בשביל פרעון חובו ואין הדבר תלוי בדעתו ותפיסתו של המלוה שאין יכול לזכות לעצמו בלי דעת הנותן שהוא הלוה הא נמי ל"ק לע"ד שהרי קי"ל בדין בטח"מ סימן ק"ד ומרן ז"ל שאפי' ב"ח מאוחר שקדם וגבה מעות אפי' מעצמו זכה לעצמו ובלוה ולוה ואח"כ קנה אפי' תפס מטלטלין בלא דעת הלוה זכה לעצמו ע"ש בב"י שדין זה הוא מוסכם לדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרמב"ן והרשב"א עיין בהש"ך ס"ק י"ד:

שוב ראיתי שבא הדבר מבואר להדיא בתשו' הרשב"א ח"א סי' אלף ורכ"ז שכ' להדיא דה"ט דאמרינן גבי קדושין שאם נתן לה סלע בתחלה לשם פרעון וחזר ואמר לה לשם קדושין שיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי לשם פרעון והיא. ראיה השניה שהביא הרשב"א בחלק ב' לדינו ונביא אותה לקמן בס"ד וז"ל לפי שאפילו לא אמר לה לפרעון ומסר לה סלע בפקדון או להוליכו אצל אחד וקבלתו היא דרך שתיקה אפ"ה יכולה היא לומר שלא לדעתך קבלתיו אלא לדעת פרעוני והוא שהגיע זמנה של מלוה ולא עוד אלא אם קדמה ותפסה מעצמה משלו קדמה וזכתה עכ"ל. ועפ"ז תמיהא לי עמ"ש הרדב"ז ח"א סימן קצ"ח שבתחלה הביא סברת הרמ"ה שהביא הטור בסימן קכ"ה שאם רוצה השליח להחזיק במעות בשביל החוב שיש לו אצל המלוה או המפקיד אינו יכול דכיון דא"ל הולך כמאן דא"ל זכי דמי או הולך ע"מ שתתנו לפ' דמי ואי מקיים תנאיה זכי ואי לא לא זכי וכאלו לא יצא מיד הלוה או הנפקד ואחר כך הביא הר' תשובה זו של הרשב"א בשם יש מי שכתב בקוצר וסיים וכתב דודאי הרמ"ה פליג אהאי דינא דהרשב"א דכד דייקת שפיר תשכח דכ"ש הוא וכו' וזה טעם ברור וכו' ואותה תשובה איני יודע מי שנאה ומהך דמציאה אין ראיה כלל לדעתי וכו' עד סוף לשונו עש"ב. וקצרה דעתי להבין דבריו דהאי ק"ו אית לה פרכא דשאני התם שאם נתבטלה השליחות וחזר בממון להיות אצלו בפקדון ברשות המשלח אינו יכול לתפוס מעצמו ממון המשלח בשביל חוב שיש לו אצל המלוה שהמשלח אינו חייב לו כלום ואפי' אין לו נכסים אחרים למלוה והחוב ברור דוקא כח ב"ד יפה שמוציאין מזה ונותנים לזה מדר"נ אבל הוא אין לו כח מעצמו לתפוס ממון אחרים בשביל חוב שיש לו אצל המלוה של המשלח משא"כ בנדון הרשב"א שאף שנעשה פקדון אצלו יכול לתפוס שלא מדעת המשלח ולזכות בו בשביל חוב שיש לו אצלו ומה שסיים וכתב שהרשות בידו ליתנו לכל מה שירצה מבעלי חובותיו היינו דוקא אלו היה תפוס בממונו המשלח אבל עכשיו שהשליח הוא תפוס יכול לזכות בה לעצמו אף בלי דעתו וכמו שנתבאר לעיל משם הראשונים ומכללם הרשב"א דאיהו מאריה דהאי דינא שכת' הכי להדיא בתשו' ואף שכתב הב"ח הביא דבריו הש"ך ז"ל בס"ק כ"ג דלסבר' הרמ"ה נ"מ אם היה חייב המלוה גם לאחרים דכיון דלא זכה בהן השליח וכאלו לא יצא מיד הלוה או הנפקד א"כ כל בעלי חובות חולקים בשוה היינו היכא שרוצה לתפסם בשביל חוב המלוה כיון שלא זכה בהם המלוה שחזרו אצלו פקדון גם השליח לא יזכה בהם אבל היכא שהוא תפסם בשביל שיש לו חוב שיש. לו אצל המשלח גופיה זכה בהם ואין בשעה שלקחם לעשות שליחותו של ראובן אינו יכול שאר ב"ח של המשלח יכולים לחלוק עמו כיון שכבר קדם וגבה לעצמו ודו"ק:

ושוב ראיתי שבא הדבר מבואר להדיא בתשו' מהרי"א סימן ש"ך שהבין בפשיטות דלדעת הרמ"ה ז"ל נתבטל השליחות והוי פקדון אצלו יכול לתופסו בשביל חוב שיש לו אצל המשלח וקא יליף לה מהאי דינא דהרשב"א ז"ל באופן דפשיטא ליה דהרמ"ה מודה לדין הרשב"א יעש"ב:

אמנם ראיתי לו להרדב"ז שסיים וכתב וז"ל ולה"ט נמי אין טעין שמעון שקודם שבאו המעות לידו וכו' או שיש עדים וכו' מהטעם שכתבנו עכ"ל. ולכאור' יראה ש שכוונת חילוק הרב ז"ל דהיכא שטוען שאני כוונתו היתה בשעת לקיחה לזכות לעצמי אף שהוא קבל בשתיק' מה שתפס תפס אבל היכא שמודה שכוונתו היתה אח"כ להחזיק בהם ולזכות לעצמו מן הטעם שכתב לעיל לפי סברת הרמ"ה דהוי אצלו כפקדון וכן יראה קצת מתחלת דבריו באותה תשובה שכתב ואם יטעון שמעון שקודם שבאו לידו המעות לא קבלם אלא לעצמו לבד ולא להיתומה אעפ"י שבשעת הקבלה קבל סתם ישבע על זה או יקבל חרם סתם כי בשעה שקבלם לא קבלם אלא לעצמו ועפ"ז אפשר למצוא ישוב למה שהקשינו עליו דס"ל להרב ז"ל דה"ד היכא שבשעה שתפס כוונתו היתה לתפוס בפרעון חובו הוי תפיסה אף שלא מדעת הלוה אבל היכא שבשעה שקבל אותם כוונתו היתה. לעשות שליחותו של. ראובן ועכשיו רוצה לחזור בו ולתפסם בעבור חוב של המשלח חוזרים אצלו המעות בפקדון ואינו יכול לתופסם עכשיו בדבור בעלמא כיון שאינו עושה עכשיו תפיסה בידים לשם פרעון שכבר הוא תפוס ועומד הוי כפקדון והוי כאלו לא יצא מיד ראובן וכאלו הם מונחים ביד ב"ד וכמ"ש שם הרב ז"ל ובאמת שאף לפ"ז עדיין יש להקשות עליו דמנ"ל הא דכיון שהוא תפוס ועומד אף דהוי אצלו כפקדון יכול לתפסם בדבורא בעלמא ולומר הריני זוכה בהם לעצמי בפרעון חובו ותו קשיא לי עליו טובא א"כ היתה כוונתו בחלוקו גם הרשב"א מודה להאי דינא דאינו יכול לזכות לעצמו וכמו שהביא ראיה ממ"ש בגמ' על מתניתין דמציאה אי אמרי' גבי מציאה חן כזה שאומר דאמר תחילה כלומר כשטוען המגביה לא לזכות בה לעצמך כמו שאמרת נטלתיה אלא נטלתיה תחלה לזכות לעצמי וכ"כ להדיא מהרי"א בסימן ש"ך לסב' הרשב"א דמיד שמודה שכיון לזכות למלוה אינו יכול עכשיו לחזור ולעכבם בעבור חוב המשלח שכבר זכה המלוה ואין לדחוק ולומר שלפי שהרב ז"ל מצא האי תשוב' בקוצר בשם ויש מי שכתב דילפי האי דינא ממתני' גופה דאמרינן ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי ונטלה ואמר זכיתי בה זכה בה ולא ממה שפירשו עלה בגמ' דאמר תחילה הבין דכוונת. יש מי שכתב שאף עכשיו יכול לחזור ולזכות לעצמו כמו דמשמע מפשטא דמתני' גבי מציאה דלא אמר תחלה דאיך הרב ז"ל דכל רז לא אניס ליה לא הקשה על סברא זו דבהדיא אמרו בגמ' אי אמרינן תנה לי כזכי לי. דמי דאמר תחילה ולס' ר"י דמשמע ליה דאמר עכשיו הריני זוכה בה ס"ל גבי מציאה תנה לי לאו כזכי לי וכמ"ש בגמר' להדיא ואם כן גבי חוב דהולך ותן כזכי דמי בודאי שצריך שיטעון שמתחלה לקחתי לעצמי וזכיתי אבל עכשיו אינו יכול לחזור בו שכבר זכה המלוה בממון ואמאי הוצרך הרב להקשות על סברא זו מס' הרמ"ה וגברא אגברא קא רמי ולא הקש' עליו מהתלמוד ערוך דאינו יכול עכשיו לחזור בו ולבטל זכיית חבירו המלוה שכבר זכה בהם ולתפשם בחוב שיש לו אצל המשלח שכבר זכה בהם חבירו כמו גבי מציאה דאי אמרינן תן כזכי דמי או דאמר זכה לי אינו יכול עכשיו לחזור ולזכות לעצמו שכבר זכה חבירו ומחמת זה עלה בדעתי לפרש כוונה אחרת בחילוק הרב שהחילוק הוא בין היכא שטוען ואומר שלהדיא אמרתי בשע' לקיח' מן השליח אמרתי בשעת לקיחה מן השליח שלעצמי אני לוקח וגובה לעצמי בין היכא שקבל בסתם על. דעת לעשות שליחותו של ראובן ולא פי' דעתו להדיא שאינו יכול עכשיו לומר שדעתי היתה להחזיק לעצמי בפרעון חובי מן הטעם שכתב לעיל דכיון דנתבטלה השליחות הוי כאלו המעות לא יצאו מיד הלוה והם אצלו בפקדון ואינו יכול לזכות לעצמ' אמנם יקשה עליו מה שהקשינו לעיל דכיון שהוא טוען שדעתו. היתה בשעת לקיחה לגבות לעצמו אמאי לא זכה אף שנתבטלה השליחות ואין דעתו של המלוה לגבות לו יכול הוא לגבות לעצמו בתפיסה ולקיחה זו אף שלא מדעת המלוה דהוי תפיסה וגביה וכמ"ש הרשב"א להדיא בסי' אלף ורכ"ז שיכול לו' לעצמי נתכוונתי לגבות בלקיחה זו ויליף לה במכ"ש היכא שתפס שלא מדעת המלוה דהוי תפיסה וגבייה באופן שדברי הרדב"ז לכל הפירושים קשיא לי בגווייהו וצריכין אצלי תלמוד:

נחזור להאי דינא דהרשב"א שלכאור' עדיין יראה שהוא במחלוקת שנוי שהרי הרב קא יליף לה להאי דינא מדינא דמציא' ובהאי דינא דמציאה ראינו להטור שפסק בסימן רס"ט וז"ל ראה את המציאה ואמר לחבירו זכי לי כיון שהגביה לצרכו אף עפ"י שלא הגיעה המציאה לידו הרואה קנאה ואין המגביה נאמן לו' לצרכי הגבהתי עכ"ל. וא"כ יראה דהטור פליג אדינא דהרשב"א וס"ל שאם אמר זכי בחוב זה לפ' או הולך דהוי כזכי בב"ח וקיבלו בשתיקה אינו נאמן לומר לעצמי זכיתי שהרי עקר דינו של הרשב"א קא יליף ליה מהאי דינא דמציאה והן אמת שלכאורה נראה שלס' הטור היא צריכה תלמוד שהרי מצינו להדיא שאמרו בגמרא למאן דס"ל תנה לי לאו כזכי לי גבי מציאה דאמר תחלה ונאמן לומר לעצמי הגבהתי וא"כ אף לס' ר"י דאית ליה תנה לי לאו כזכי לי ויכול לחזור בו אפי' עכשיו מ"מ י"ל דמודה הוא דאפי' אומר זכי לי אם טען הגבהתי תחלה לעצמי נאמן דשתיקה לאו כהודאה וה"ט דלא אוקי מתניתין בהכי משום דס"ל דקושטא דמלתא ודינא הכי הוא דתן לאו כזכי ויכול לחזור בו אפי' עכשיו וכמ"ש הרשב"א בחי' הביאו בשטה מקובצת עוד תור' דבעי לתרוצי מתני' אפי' למ"ד דמתניתין בדלא אמר תחלה וכן פרש"י ז"ל על סברת ר"י. משום דמשמע ליה בדאמר עכשיו אני זוכה בה גם הריטב"א והרמב"ן ז"ל פי' הכי יע"ש בשטה מקובצת הנז' ומנ"ל להטור דפליג. ר"י על האי סברא דאמרינן לעיל בפשיטות דאפי' תנה לי כזכי לי שתיקה לאו כהודאה ויכול לטעון תחלה זכיתי לעצמי:

שוב ראיתי שנתעורר בזה הש"ך ז"ל בס"ק וז"ל אע"ג דבש"ס מעיקרא הוה ס"ל דתן כזכי והוה ס"ל דבתן נאמן מכל מקו' לענין נאמנות אף מעקרא ס"ל להש"ס דזכי לי עדיף דאינו נאמן לומר לי כוונתי דמסתמא עשה כדעת חבירו רק היכא שכיון באמת לצורך חבירו הם שוים עכ"ל. ובאמת תי' זה הוא דוחק להטור להמציא האי חילוקא כיון דתנה לי כזכי לי תרוייהו חד דינא אית להו אמנם יראה לע"ד ליישב במה שמצאתי בשי' מקובצת להר"ב ז"ל שהביא משם ר"ח שפיר' וז"ל דאמר תחלה פי' קודם שיגביהנה אמר לעצמי אני מגביהה כדי שאזכה בה אני עכ"ל. הרי דר"ח ס"ל להדיא דאף לפי קס"ד שתנה לי כזכי לי אינו נאמן לומר אם לקחה בשתיקה שכוונתי היתה לעצמי לזכות בה משום דשתיקה כהודאה. אלא כשטוען שבפי' אמרתי קודם שאגביה אותה שלעצמי אני מגביה ולא על פי דבורו הגביה סתם אם כן איפה בסברא זו של ר"ח וכפירושו קאי הטור ז"ל:

ואיך שיהיה עלה בידנו לפ"ז דר"ח והטור פליגי אהאי דינא דהרשב"א ז"ל דקא יליף ליה ממציאה לפי שטתו ופירושו ז"ל גם הרמ"ה הובא בשיטה מקובצת כתב וז"ל א"ל זכי לי לא מצי האיך למזכי בה לנפשיה מיהו אי מקמי דאגבהה אמר לא ניחא לי למזכי בה בדילך אלא לנפשאי אי זכי בה טענתה טענה דהא אפיק נפשיה משליחותיה יראה דקאי בשיטת ר"ח והטור ז"ל ואף דאנן לא נפקא לן לענין דינ' בזה דאנן בתריה דמרן גרירנן שפסק כהרשב"א ז"ל מ"מ לכאורה יראה דבמקומות שנוהגי' לו' קי"ל אם עבר הרואה את המציאה ותפס מרשות המגביה וכן אם עבר המלוה שנשתלחו המעות לו ותפס מרשות השליח יכולים לומר קי"ל כר"ח והטור והרמ"ה וכסברת הרמב"ם ז"ל וסייעתיה דאית ליה דתפיסת ספק בפלוגתא דרבוותא הויא תפיסה וכמו שנבאר לקמן בס"ד:

אמנם אחר העיון יראה דהא ליתא דאם כן לפ"ז קשה על מרן ז"ל שפסק להאי דינא דהרשב"א בסימן נ"ח איך לא פירש להדיא גבי מציאה בסימן רס"ט דאם אמר זכי לי יכול לטעון ולומר לצרכי הגבהתי תחלה ולאפוקי מס' הטור ויותר יגדל התימא על מור"ם ז"ל בסימן פ"ג שפסק להאי דינא דהרשב"א ואלו גבי מציאה בסימן רס"ט פסק להאי דילא דהטור בסתם ולא פסק כהרשב"א דפליג על הטור במציאה וס"ל דאפילו אמר זכי לי נאמן לומר תחלה הגבהתי לעצמי ואיך מזכה מור"ם שטרא לבי תרי. אשר ע"כ יראה לע"ד לומר דס"ל למרן ומור"ם ז"ל דאף דהטור פליג על הרשב"א גבי מצאה ופסקי' כוותיה מ"מ אפשר דיודה להאי דינא דהרשב"א דאמרינן דשתיקה לא הוי כהודאה גבי נותן לשליח לפרוע לו חובו וטוען שלעצמי לקחתי בשביל חוב שיש לי אצלך אי משום דגבי מציאה ליכא הפסד ממון ממש אלא מניעת הריוח שמציאה זו לא זכה בה עדיין מעולם בזה אמרינן דשתיקה כהודאה אבל גבי שליח שטוען שבשביל חובי קבלתיה ולעצמי הצלתי משום דכל אשראי בספק סכנה ויש. לי חשש הפסד ממון ממש אפי' הטור יודה דשתיקה לא הוי כהודאה א"נ גבי מציאה יכול לגלות דעתו להדיא קודם הגבהה ולומר שלעצמי אני מגביה ומיד יגביהנה קודם חבירו ומש"ה אמרינן דשתיקה הוי כהודאה אבל בדינא דהרשב"א אלו היה מגלה דעתו להדיא קודם לקיחה לא היה נותן לו ופקח היה שתפס בשתיקה כדי לטעון אח"כ האי טענה ובזה אף הטור מודה דשתיקה לאו כהודאה שוב ראיתי למהרש"ח בביאורו בסימן נ"ח דקא אזיל בתר אפכא דאדרבה הקשה על הרשב"א גבי מציאה דמנ"ל להאי דינא כיון שר"י פליג ואית ליה דתנה לי לאו כזכי לי והאריך בזה והוצרך ליישב דברי הרשב"א עפ"י פרש"י ז"ל דס"ל הכי יעש"ב ולפע"ד יראה דאדרבה מסתברא להקשות על הטור וכמו שנתבאר לעיל וישבנו דעתו. עוד סיים וכתב בפשיטות דהטור יודה לדין הרשב"א מטעם בתרא שכתבתי מן הסברא ותלי"ת שכוונתי לדעת עליון ולא עוד אלא אני בעניי עשיתי לו סמוכות מדברי מרן ומור"ם ז"ל עוד יש להכריח שהטור מודה בדין הרשב"א מתשו' הרא"ש ז"ל שיראה מדבריו שמודה לדין הרשב"א ז"ל גבי נותן לשליח לפרוע לו חובו ולקמן נביא אותה באורך בס"ד באופן דהאי דינא דהרשב"א לא אשכחן מאן דפליג עליה ופסקו מרן ז"ל ואם כן מניה נילף לנ"ד בק"ו דאית ליה הפסד ממש שמן. הדין היה צריך ליתן מתנה זו לו ולשמו לפרעון תביעתו ואי אמרינן דזכה לבנו אזלא לה תביעתו לגמרי ופסידא דלא הדר הוא בודאי אמרינן דשתיקה לאו כהודאה וה"ט שלא גילה דעתו מקודם דחש ליה שמא יחזור בו ויצטרך לקום עמו בדינא ובדיינא ויש לחוש אם יהיה תפוס באבן שמא יבריח אותה וכמו שנת' לעיל בכמה טעמים שונים ופקח היה שתפס בשתיקה כדי שיהיה תפוס ועומד ובריא לבו כאולם במכל שכן מדינא דהרשב"א דלא בריא הפסד שחובו במקומו עומד וליכא אלא ס' אשראי ואפ"ה אמרינן לאו כהודאה ועיין בדברי הטור בסימן י"ב סעיף ט' ובדברי מרן הב"י שיראה דהרמב"ם והרא"ש ז"ל ס"ל דאפילו התובע כל זמן שלא נטל קנין יוכל לחזור בו משום דהוי דומה למחילה בטעות כשידע אחד מהם הדין עמו כי יאמר אלו הייתי יודע זה לא הייתי מוחל:

עוד ראיתי לה' העטור באות מחיל' שהביא משם תשו' הרי"ף ז"ל שכתב להדיא אבל מחי' שהיא דרך פשרה צריכה קנין אפילו משנים ותו דאיכא טעמא אחרינא בנ"ד כמו שנת' לעיל דשמא דעתו של הנתבע היתה שרוצה לתת לו בתורת מתנה כדי להחזיק לו טובה לפי דעתו ואינו מתרצה בתורת פרעון ופשרה וא"כ אלו היה מגלה שמעון דעתו מקודם שיקחנה יש לחוש דשמא לא היה מתרצה כיון שעדיין הממון ברשותו מה שאין כן השתא שכבר הוא תפוס התובע קרוב הדבר שיתרצה בזה הנתבע וכמו שנתבאר לעיל:

:

עוד הביא הרשב"א ראיה לעקר דינו מדתניא בפ"ק דקדושין א"ל כנסי סלע זו שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת ואוקימנא רצתה דאמרה אין לא רצתה דשתקה משום דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי וההיא לכאורה שחזר בו ממה שאמר לפרעון וא"ל לקדושין ואפ"ה אמרינן דכל שקבלתו בסתם אינה מקודשת דיש לה לומר אין שקלי ודידי שקלי אף עפ"י שהרמב"ם ז"ל פירשה בע"א והקשה ע"ז מהר"א ששון ז"ל דמאי מייתי ראיה שאני התם משום דמתחלה א"ל לשם פרעון ומש"ה אף עפ"י שחזר ואמר לה התקדשי לי נימא דהשתיקה לאו כהודאה דמיא דאי לא תימא הכי אמאי הוצרכה הבריית' לאשמעינן היכא שהזכיר מתחי' פרעון ליאשמעינן רבותא טפי אפילו היכא שלא הזכיר מתחלה הפרעון וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון היכא שהזכיר לו מתחלה טול מנה שחייב אני לך וחזר ואמר לו זכי ליאודה ושתק שמעון דאז יכול לומר דלעצמי נתכוונתי אבל היכא שלא הזכיר לו חובו מנ"ל דשתיקה דלאו כהודאה דמיא ומתוך קושיא זו רצה לומר לדעת הרשב"א ז"ל דלגבי קדושין נמי אף שלא הזכיר מתחלה פרעון יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ואח"כ דחה זה מדברי הרב המגיד והר"ן ז"ל דמשמע להדיא דהרשב"א ס"ל הכי ואזיל ומודה כפשטה דברייתא דאם לא הזכיר מתחלה פרעון דמקודשת עש"ב שאסיק בצ"ע:

ואנכי איש צעיר בלמדי קושיא זו של הרב על ענין אחר קמיה שמיא גליא שעלה בדעתי לתרץ דודאי הרשב"א אזיל ומוד' כפשט' דברייתא וה"ט משום דהתם שאני משום שאם לא הזכיר מתחלה לשם פרעון לא אמרינן דקפידה היא וקבלתו לשם פרעון כיון דאף אם קבלתו לשם קדושין הוי הדבר להנאתה דקניא ליה וניקנית לבעל ואתתא בכל דהו ניחא לה דטב למיתב וכו' וחובה הוי עדיין קיים בחזקתו מש"ה אמרינן בהא מן הסתם שתיקה כהודאה אבל היכא שהזכיר לה מתחלה לשם פרעון בה שעתא אמרי' דמצאה מקום הקפידא לנוח שהיא מקפדת שנרא' כמהתל בה ואמרינן דאף ע"ג שחזר וא"ל לשם קדושין ושין שתיקה לאו כהודאה ומזה יליף הרשב"א דבאומר זכה במנה זו לב"ח יאודה והשליח נמי הוא מלוה שלו מן הסתם אית ליה קפידא בזה דמאי איכפת ליה שיזכה ליאודה וישאר חובו בס' אשראי בודאי אמרינן דשתיקה לא הוי כהודאה ואחר כך בלמדי בענין זה זכיתי וראיתי תשובת הרשב"א בח"א סימן אלף ודכ"ז. . וראיתי שכתב להדיא דהברייתא כפשטה שדוקא בהזכיר תחילה לשם פרעון ועשה הכרחו של מהרא"ש ז"ל וסיים וכת' וטעמא דמלתא משום דסתם אשה ניחא לה להתקדש מטעם טב למיתב טן דו וכו' והיינו דכל דשדך אפילו א"ל מעקרא כנסי סלע זה שאני חייב ליכי מקודשת ואפילו קדשה בגזל דידה עכ"ל ושמחתי שכוונתי לדעת עליון ודעת קדושים מצאתי:

עוד ראיתי לו להרשב"א באותה תשובה על נדון שלו שראובן אמר לאשה הלויני דינר על משכון זה ונתנה לו הדינר ובשע' שנתן לה המשכון א"ל התקדשי לי בזה וקבלתו ושתקה נאמר שיכולה לומר שקלי ודידי שקלי כיון שיחדו לה למשכון ואינה מקודשת ודמי לכנסי סלע זה שאני חייב ליכי או לא והשיב ז"ל דלא דמי ולבסוף כתב דהתם אפילו תפסה מעצמה סלע משלו קדמה וזכתה מה שאינה יכול' לעשות כן במשכון זה שלא משכה אותו מקודם וזכתה בו להדיא לשם משכון שאעפ"י שא"ל מעיקר' הלויני על משכון זה ונתנה היא הדינר על כן מ"מ משכון זה אינו קנוי לה ולא משועבד לה יותר משאר נכסים ואינה יכולה להכניסו אלא כשאר נכסיה וכ"ש כשקבלתו בשתיקה הרי זו כמודה ואינה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי והגע עצמך היה חייב לאשה מנה והגיע זמנה של מלוה ונתן לה כלי וא"ל התקדשי לי בזה מי נימא שתוכל לומר מחמת משכון דידי שקלי ומה בין משכון זה למשכון דעלמא דא ודא אחד הן לענין הדין עכ"ל:

והנה לכאורה יראה מדבריו שכתב משכון זה עצמו אינו קנוי לה ולא משועבד לה יותר משאר נכסיו ואינה יכולה להכניסו אלא כשאר נכסיו וכו' דס"ל דכל זמן שלא משכה משכון מדעת הלוה אין לו דין משכון כלל והרי הוא אצלה כפקדון ודינו כשאר נכסיו שהם ברשות הלוה וא"כ סברא זו של הרב צריכה תלמוד שהרי מצאנו ראינו. להרב בעה"ת בשער מ"ט שהביא משם הרמב"ם והראב"ד ורבי' האי גאון ורבינו יעקב ז"ל דאפי' תפס אחד כלים של חבירו שלא מדעתו או היו אצלו בפקדון וטען שיש לו עליו כדי דמיהן הרי זה נשבע ונוטל כדין מלוה על המשכון שהוא קנוי לו ליפרע ממנו עד כדי דמיו ולא עוד אלא שאם אינו רוצה לפרעו הרי זה נשבע היסת וזוכה במה שתפוס ודוחק לומר דהרשב"א ס"ל כס' הרז"ה ז"ל דפליג על זאת הסברא ואית ליה שאינו יכול לתפוס כלים של חבירו בתורת משכון ליפרע עד כדי דמיהן שלא מדעת חבירו עד שיתפיסנו הלוה לשם משכון והניח כל סברת הראשונים ז"ל דודאי זהו דבר תימא ולכאורה היה נ"ל ליישב דהתם. שאני שחלוקים בעקר החוב בזה אמרי' שנאמן לטעון עליו עד כדי דמיו כדין משכון במגו דלקוח אבל אה"נ שאם הוא מודה בעקר החוב והוא רוצה לתפסו מדעתו בתורת משכון והלוה אינו רוצה אף שאינו יכול להוציא אותו ממנו עד שיתן לו חובו מ"מ אין לו דין משכון אצלו שהוא קנוי לו לענין שיכול לקדש בו אשה ולשאר דיני משכון אלא הרי הוא אצלו בפקדון כשאר נכסיו של לוה שהם ברשותו עד שיתרצה הלוה להדיא ויאמר לו זכי בתורת משכון. שבת' וראיתי דמאי ליתא שהראשונים ז"ל. דפליגי על הרז"ה ז"ל הביאו ראיה מהנהו בקרא ומלוגמא דשטרי בפ' הכותב והכי איתא התם ההיא בקרא דיתמי דתפסי תורא מניה ב"ח אמר מחיים תפסנא וכו':

עוד איתא התם ההיא אתתא דהוו מפקדי גבר מלוגמא דשטרי וכו' ופרש"י הוי תפיסה דלאחר מיתה שכל זמן שהוא חי היו בפקדון בידך והרי הם כמונחים ברשותיה וכי אמרינן תפיסה מחיים כגון שראהו קרוב למות ותפס מטלטלין לשם חובו ולא היו פקדון בידו עכ"ל. הרי להדיא מהני תרי עובדא דאם תפס לשם משכון אפי' שלא מדעת הלוה ואפילו היו אצלו מתחילה לשם פקדון ותבעו הלוה מחיים ולא הביא ניהלייהו ותפסם לשם משכון אף שלא נתרצה הלוה להדיא קנה אותם כדין משכון שאם מת הלוה לא היו מטלטלין אצל בניו אלא הרי הם אצלו וזכה בהם שנפרע מהם כדי דמיהם ולא אמרינן כיון שלא נתרצה הלוה בתפיסה זו לשם משכון עדיין הוא פקדון דליתא והרא"ש קא מוסיף בה שיראה מדבריו ז"ל בפסקיו קא מוסיף בה שיראה מדבריו בדיו שאם היו מטלטלין מופקדים בידו נאמן לומר שהיה בדעתי מחיי אביהם לתבוע אותם בתורת משכון במגו דלקוחים אף על גב שלא גילה דעתו אצל הלוה מחיים ולא זיכה לו לתפסם בתורת משכון עי"ע:

אשר ע"כ יראה לפרש דברי הרשב"א דודאי קאזיל ומודה שכל זמן שאינו פורעו החוב והניח הכלים ברשותו הרי הם קנויים לו בתורת משכון אף שלא התפיסו לשם משכון אבל כוונת דבריו הוא שאם תפס מרשות חבירו לשם משכון שלא מדעתו אינו זוכה בכלים אלו שיניחם אצלו לשם משכון אלא יכול הלוה להוציאם ממנו ולתת לו משכון אחר כיון שלא משך מדעת הלוה לשם משכון והיינו דקאמר משכון זה עצמו אינו קנוי לה משום שיכול להקנות לה משכון אחר. ומש"ה לא שייך לומר אין שקלי ודידי שקלי לשם משכון שהרי. אינו דידה שיהיה קנוי לה לשם משכון לפי דעתה שיוכל להוציאו ממנה וליתן לה משכון אחר כיון שלא משכה מדעתו מש"ה אמרינן דשתיקה כהודאה:

איכו השתא יש לדון ולומר בעקר דינו של הרשב"א ז"ל דלא אמרינן גבי נותן לשליח לפרוע חובו שיוכל לתפוס לעצמי משום דשתיקה לאו כהודאה אלא דוקא בנותן לו ממעות שיוכל לזכות בהם לפרעון חובו שלא מדעת הלוה אבל אם נתן לו מטלטלין לפרוע ב"ח אינו יכול לזכות בהם לעצמו דלא שייך לומר שקלי ודידי שקלי שהרי כיון שלא זיכה לו הלוה מטלטלין אלו לפרעון חובו הרי הם אצלו בפקדון ויכול לסלקו במעו' כדינו שהרי מצינו להרב בעהת"ר שהביא משם רבינו האי גאון ז"ל דאפי' נתן סחורה לחבירו המלוה שימכור אותה לו וישגר לו דמיה אם. אח"כ חזר ותבעה. ממנו שאינו יכול לזכות בה לפרעון חובו אלא אם רוצה הלוה לשלם לו חובו ישלם לו ייטול ייטול מה שתחת ידו ממה ששלח לו אף שמתחלה התפיסה לו לעשותה דמים לא אמרינן שסחורה זו יש לה דין דמים א"כ ה"נ אף ע"ג שזיכה לו סחורה זו לפרעון חוב אחר אם לא נתכוון לזכות לו הרי היא אצלו פקדון ויכול לסלקו בדמים וא"כ לא שייך לומר דידי שקלי לזכות בה לפרעון חובי דמי זיכה לו כמו גבי משכון שפסק הרב ז"ל דכיון שיכול ליתן לה משכון אחר אמרינן שתיקה כהודאה א"כ ה"נ גבי מטלטלין וסחורה לפ"ז יוצא הדין דשתיקה כהודאה ואף שנתבאר לעיל דאפילו מטלטלין בלוה ולוה ואחר כך קנה ותפס שלא מדעת הלוה זכה בהם לפרעון חובו ואין שאר ב"ח חולקים עמו היינו היכא שלא. נשאר לו נכסים אחרים ולא מעות הרי זה זוכה בהם אבל כשיש לו הלוה מעות בודאי שיוכל לסלקו במעות:

ותו שהרי הרשב"א קא יהיב טעמא גבי אשה שחזר ונתן לשם קדושין שיכולה לומר לפרעון קבלתיו משום שאפי' נתן לה לשם פקדון או קדמה ותפסה מעצמה סלע משלו קדמ' וזכת' והני טעמי לא שייכי במי שנותן מטלטלין לשלוח לפרוע חובו שיוכל לזכות בהם לפרעון חובו אף בלא דעת הלוה שהרי אלו היה נותנם בתורת פקדון לו או קדם ותפסם לזכות בהם לפרעון חובו אינו זוכה ויכול לסלקו במעות וא"כ חזר הדין דבזה אמרי' דשתיקה כהודאה:

ואף שמצינו למהרא"ש ז"ל בסי' רכ"ז שהיה נדון שלו שמסר לו סחורה ודן את הדין עפ"י דברי הרשב"א ז"ל ולא ירד לחלק בין מעו' לסחורה הדבר פשוט הוא שיש לדחות שהרב ז"ל לא ראה האי תשובה של הרשב"א גבי משכון וכמו שנת' לעיל ואעקרא דמלתא הוא תמה על דינו של הרשב"א אפי' במעות דמי זיכה לו ומש"ה לא שת אל לבו לחלק בעקר הדין בין מעות. לסחורה אבל בודאי אלו היה. רואה האי תשובה של המשכון היה מחלק בין מעו' למטלטלין וסחורה:

אמנם כדי. לקיים דינו של מהרא"ש ז"ל צריכים אנו לומר דכיון שנתן לו סחור' זו לפרעון תביעה אחרת של ב"ח אחר הויא לה מעכשיו כדמים ממש שאם רצה לזכות בה לעצמו שאינו יכול לסלקו בדמים מה שא"כ אם נתן לו סחורה למכור אותה לו ולהחזיר לו דמיה כיון שלא נתן. אותה לו לפרעון שום תביעה כל זמן שלא מכר אותה אינו יכול לזכות בה לעצמו אלא. עדיין דינה כפקדון ומה שהוצרך הרשב"א בתשו' למיהב טעמא גבי אשה שחזר ונתן לה לשם קדושין. שיכולה לזכות בה לפרעון משום דאפי' נתן לה לשם פקדון או קדמה ותפסה זכתה משום דלגבי אשה כשנותנו לה לשם קדושין אינו פרעון כלל אלא הוא. רוצה לקנות גופה בסלע זה משא"כ היכא שנותנו לפרעון תביע' אחרת אפי' מטלטלין נמי הוו להם כדמים ממש יוכל לזכות בהם לעצמו ואינו יכול לסלקו בדמים. ושוב ראיתי להרשד"ם בסימן קכ"ה שהביא תשו' הרשב"א על נדון דידי' וסיים וכתב ולא מהני האי טענ' שחובות ראובן הגיע זמן הפרעון קודם דקי"ל דב"ח מאוחר שקדם וגב' מה שגב' אפי' במטלטלין וכ"ש אם היה מעות ובזה אין צורך להאריך עכ"ל יראה דגם הרב ס"ל דהאי דינא בין במעות בין במטלטלין:

ָ

ועפ"י כל זה נבא לנ"ד דק"ו בן בנו של ק"ו שנתן מתנ' זו לבנו בשביל תביעתו ממש שאם רצה לזכות בה לעצמו לפרעון תביעתו שאם גם הוא ראובן יתרצ' בזה לקיים הפשר' שאינו יכול ליקח האבן ממנו ולסלקו בדמי' דודאי הויא לה דמים לגבי' שיכול לזכות בה בתור' דמי' אפי' בלא דעתו כיון דמעקרא ניתנה בתורת דמים ופרעון לשם תביעתו ממש בודאי אמרינן בזה דשתיק' לאו כהודאה ויכול לומר אין שקלי ודידי שקלי:

נחזור לדברי הרדב"ז שהארכתי בהם לעיל שהם צריכים אצלי תלמוד דמהני סוגיי שהבאנו לעיל להקשות על דברי הרשב"א יש להקשות על דברי הרדב"ז דאיך ס"ל לחלק בין היכא שתפס מתחל' מעות לשם פרעון ובין היכא שהיו בידו מתחי' לשם פקדון שאינו יכול לזכות בהם לשם פרעון בלא דעת הלוה שהרי מההיא דמלוגמא דשטרי יראה להדיא שאפי' היו מתחי' בפקדון אצלה אם אית לה סהדי דתבעינהו ניהלה ולא יהב' ליה ותפס' אותם בתורת משכון בדבורא בעלמא שהם קנויים לה למשכון אם כן כ"ש במעות שהיו בידו בפקדון שיוכל לזכות בהם בפרעון חובו בלא דעת הלו' ואינו יכול לסלקו מהם וליתן אותם לשאר ב"ח ומה שעלה בדעתי עתה ליישב דברי הרדב"ז בדוחק ולומר דודאי מודה הרדב"ז שאפי' היו מעות אצלו בפקדון וגילה דעתו שהוא רוצה לזכות בהם לפרעון חובו כבר זכה בהם ואינו יכול אחר כך הלו' ליתן אותם לשאר ב"ח אבל בנדון הרדב"ז שאני שמתחילה קודם שנתן אותם לשליח א"ל שהוא רוצה לפרוע אותם לב"ח אחר וכשהוא משנ' השליחות ונעשים אצלו כפקדון אינו יכול לזכות בהם לעצמו שכבר דעתו של לוה קדמה לדעתו שהוא רוצה ליתנם לב"ח אחר ואין הדבר תלוי עכשיו בדעתו לזכות בהם לעצמו ולבטל דעתו של לוה שקדמה לדעתו זה מה שנרא' ליישב בדוחק ועדיין צ"ע:

עוד הביא הרשב"א ראייה שלישית לעקר דינו מההיא דאבימי בריה דר"א בפ' הכותב דהוו מסקו ביה זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד חמא בריה דרבה ב"ח אזל פרעינהו א"ל הבו לי שטרא א"ל סטראי נינהו ואסיקנא דכל שפרעם שלא בפני עדים נאמן לומר סטראי נינהו וההיא לכאור' בשא"ל אבימי שקול שטרא וכשהזכיר להם את השטר בשעת פרעון הוא מדא"ל לבסוף הבו לי שטרא ואפ"ה יכולים לומר סטראי נינהו כלו' לא לשם פרעון אותו השטר שאמרת קבלנום אלא לפרעון אותם שהוא חייב מצד אחר בע"פ ומגו דקאמר התם שהם נאמנים לומר שהוא חייב להם בע"פ מצד אחר שאלו פרע בפני עדים לא היו נאמנים לומר שחייב בע"פ מצד אחר אבל כל זמן שמביא ראיה שחייב לו מצד אחר אפי' פרעם בפני עדים יכולים לומר לא לשם חוב זה שאמרת אלא לשם אותם שחייב מצד אחד בע"פ קבלנום עכ"ל:

והנה לכאור' ירא' מדבריו דקא יליף לדיניה מההיא דאבימי דה"נ אם החוב ברור וידוע אפי' נתנם בפני עדים דליכא מגו נאמן לומר בשביל חובי קבלתים ואם אין החוב אלא עפ"י דבורו שאומר יש לי חוב עליו וזכיתי לעצמי אם נתנם לו בפני עדים דליכא מגו אינו נאמן ושתיקה כהודא' וכן פי' הש"ך בסימן פ"ג סק"ב וכן יראה מהרא"ש בסימן קכ"ה שכך הבין בדברי ך הרשב"א ז"ל:

ואנכי הצעיר ראיתי להרא"ש בתשוב' כלל פ"ו שהביא האי סוגיא דאבימי על נדון שלו דאם פרעו בפני עדים דתו ליכא מגו לא מהימן לומר סטראי נינהו וסיים וכתב אמנם זה הדין שכתבתי לא שייך אלא היכא ששתי התביעות היו שלו מנה שבשטר ומנה ע"פ אז לא מצי למימר סטראי נינהו אם פרעו בעדים מטעם שכתבתי למעלה שיותר ברצון אדם פורע מלוה שבשטר ממה שפורע מלוה ע"פ בעדים אבל בנדון זה שעל השטר בא בהרשאה ועל ממון שהודה שקבל הוא בא מכח עצמו לא שייך האי דינא משום דאי בעי מהדר הרשאה למארי' ולא נשאר אצלו אלא תביעת הממון שקבל ועל אותו ממון שהודה שקבל הוא בא מכח עצמו נאמן בשבועתו לומר קבלתי בשביל ממון שהיה חייב לו המת אעפ"י שאין כאן מגו עכ"ל ומרן בב"י הביא האי תשו' בסתם בסימן נ"ח הרי להדיא שהרא"ש ס"ל להדיא כהאי דינא דהרשב"א דלא אמרינן שתיק' כהודא' שקבל בשביל חוב הבא עליו בהרשאה ואפי' קבל בפני עדים דליכא מגו ואף שבעקר דינא דאבימי איכא פלוגתא בין. הרא"ש להרשב"א דהרא"ש ס"ל שאין הדבר תלוי בדעת המלוה מן הטעם שכתב והרשב"א ס"ל שהדבר תלוי בדעת המלוה וכמו שהאריך בזה מהרש"ח בביאורו בסימן נ"ח ע"ש:

אמנם בהאי דינא דהרשב"א שאין שתי התביעות שלו אזיל ומודה דשתיקה לאו כהודאה ואין הדבר תלוי בדעת הלוה אלא בדעת המלו' ומהאי תשו' דהרא"ש יש לי לתמוה עוד על הרדב"ז שאיך עלה בדעתו דהרמ"ה פליג אדינא דהרשב"א והטור מסכים לס' הרמ"ה כיון שהביא אותה אחרונ' דאיך נאמר דהטור פליג על ס' אביו הרא"ש בסתם ולא כן דרכו בכל מקום ועפי"ז מוכרחים אנו לחלק בין דין המציאה לס' הטור ז"ל וכן רמז בפשיטות הרשד"ם בסימן קכ"ה על האי תשוב' דהרא"ש דס"ל כהרשב"א ואין לדחות ולומר שנדון הרא"ש היה חוב של המורשה שטוען על המת היה מבורר וידוע שהמעיין בתשוב' הרא"ש יראה שהוא טען שיש לו חשבון ממון על המת ועשה חשבון. עם האפטרופוס מכל הממון שגבה שלא נשאר לו אצלו כלום והאפטרופוס אינו בעולם שכבר נלב"ע וחלי"ש:

וא"כ היאך אנו מאמינים בדברים אלו כיון שיש כתב ב"ד מקויים שקבל כל זה הממון בעד הרשאה שתבע בעד אשתו ולית ליה מגו דלהד"מ גם נמי לית ליה מגו דהחזרתי הממון ממקום שקבלתי אותו כיון שכבר זכה בהם לאשתו וכמ"ש הטור בסימן קכ"ה באופן שהוא מוכרח להודות בסך הממון שקבל בהרשאת אשתו שהיא בידו וא"כ איך יהיה נאמן לומר לפי דבריו שיש לו חוב על המת וקבל הממון בשבילו כיון שאין לו עדים על הממון של. החוב אלא ודאי יראה דהרא"ש ס"ל דאפ"ה נאמן בשבועתו שיש לו חוב וקיבלו בשביל חובו מן הטעם שכת' דהוי להחזיק וטעמא דמלתא יראה לע"ד משום שאינו מכחיש העדים בטענ' זו שטוען שהאמת הוא נתן לי בשביל חוב של הרשאה אבל אני נתכוונתי לזכות בשביל חוב שיש לי עליו ואינם יכולין העדים להכחישו בטענ' זו שאין לו עליו חוב מש"ה נאמן להחזיק המעות שבידו וה"ז דומה למ"ש הטור בסימן ע"ט שאם נתן לו בפני עדים מנה ולא ידעו אם דרך הלואה או מתנה ה"ז נאמן לומר שבמתנה נתנם לי או בפרעון חובי בלי שום מגו והוא תלמוד ערוך פ' שבועת העדות ומזה דן ה"ר יוסף הלוי גבי סשראי דהיכא שנתן המעות בפני עדים ולא ידעו לשם מה נתנם דיכול לומר במתנה נתנם לי ולכך כשאמר סטראי נינהו נאמן במגו דהיה יכול לו' במתנה נתנם לי ופסקו מרן ז"ל בסימן נ"ח והקשה על זה מהרא"ש חיון ז"ל דאמאי אינו נאמן לומר בפרעון אחר קבלתיו בלא שום מגו אלא דצריך או מגו דלהר"מ או מגו דמתנ' ולע"ד יראה לתרץ עפ"י סברתו של הרא"ש ז"ל דיותר ברצון אדם פורע חוב שיש עליו בשטר ממה שפורע מלו' ע"פ ואין הדבר תלוי בדעת המלוה אלא בדעת הלוה ומש"ה כשמודה בתורת פרעון קבלם אלא שטוען בשביל מלו' ע"פ נתן לו אינו נאמן מהאי סברא דאנן סהדי שלא נתן לו אלא על פרעון מלוה בשטר וטענת הלוה יותר מסתבר' ומש"ה צריכין אנו להאמין למלו' מטעמא דמגו דמתנ' או להד"מ משא"כ בההיא דנתן לחבירו מנה בפני עדים סתם דליכא שום סברא לומר יותר שנתן לו בהלואה לפי טענת התובע ממה שנאמר שנתן לו במתנה או בפרעון חוב לפי דברי הנתבע:

עוד יראה לע"ד לתרץ אפי' לדעת הרשב"א דלית ליה האי סברא דהרא"ש במה שמצאתי להרב בעה"ת בשער ב' חלק ב' דה"ט בדאיכא סהדי שנתן לו בתורת פרעון וקא טעה סטראי נינהו אתרע שטרא דריע טענתי' ומחזי כמאן דקא טעין שקרא משום דהו"ל פרעון ודאי והטענה שטוען על ענין אחר שהוא נפרע ואינו מבררה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ולפי טענתיה סטראי נינהו ואינו מברר שהיה לו עליו חוב אחר לא ברירא מלתא ואתרע שטר' דמחזקינן ותלינן דמהא אתפרע כדקאמרי סהדי עכ"ל. . הרי להדיא שכתב הטעם כיון דהוי פרעון ודאי והתביעה שתובע ספק אין ספק מוציא מידי ודאי להוציא ממנו תביעת השטר א"כ הה"נ היכא שנתנם לו סתם בפני עדים אלו לא היה לו מגו דמתנה אלא היה מוכרח שיודה שנתנם לו בתור' פרעון וכן נמי היכא דליכא עדים כלל אלו לא היה לו מגו דלהד"מ אלא היה מוכרח שיודה בתורת פרעון לא הוה נאמן לו' סטראי נינהו כיון דהפרעון הוי ודאי ומוכרח שיודה בו אין ספק מוציא מידי ודאי שיכול להוציא ממנו תביעה אחרת שאינה ברורה ומש"ה אנו צריכין למגו דמתנה או להד"מ דהשתא אין הפרעון שהודה בו הוי ודאי אלא עפ"י הודאתו ואלו הוה בעי היה טוען במתנ' היכא דאיכא עדים או להד"מ היכא דליכא עדים ומש"ה הפה שאסר הוא הפה שהתיר שיכול לומר בתורת פרעון שקלי ולשם חוב אחר שקלי מה שא"כ בנותן לו מנה סתם בפני עדים וטוען שלפרעון נתנם לי שאינו רוצה להוציא ממנו תביע' אחרת נאמן בלי שום מגו ואף שמהרש"ח תי' לקושייתו כעין תי' זה המעיין בדבריו יראה שאין דרכי דרכו ולע"ד יראה שזאת היתה דעתו של הרשד"ם בח"מ סי' ס' שכתב על נדון דידיה דהוי לאוקמי ממונא כ"ע מודו דנאמן לומר דבשביל חובי קבלתים אפי' אותם דפליגי על ס' ה"ר יוסף הלוי ז"ל וס"ל דאפילו נתנם סתם אתרע שטרא היינו היכא שבא להוציא והביא דבריו מהרש"ח והקש' עליו שהרי בההיא דסטראי נינהו ס"ל להר"י הלוי דלא מקרי מגו להוציא א"כ אותם דפליגי עליה ס"ל דאפי' להחזיק אינו נאמן ע"ש שהאריך דאף דלא מקרי מגו להוציא משום דאיכא שטר אבל סוף סוף כיון שהוא רוצה בטענ' זו להוצי' ממנו תביעת השטר בזה דוקא ס"ל להרב מהרשד"ם דפליגי על ס' הר"י הלוי דעבדינן עקר מהעדי' ולא מוקמינן ליה בתורת מגו אבל היכא שהוא בא להחזיק כ"ע מודו שנאמן בלא תורת מגו כיון שאין טענתו מכחשת העדים וכמש"ל בשם תשו' הרא"ש ז"ל:

ה

ושוב ראיתי להר' החבי"ב בסי' נ"ח בהגהת ל ב"י אות ט"ו שהאריך בפלפולו הזך והטהור ובתוך דבריו הביא דברי הרשד"ם הנז' וסיים וכת' שגם המבי"ט בח"ג סי' ק"ס כת' דהא דצריך מגו לטענת סטראי נינהו היינו דוקא היכא דהמלוה בא להוציא מן הלוה מלו' אחרת אבל היכא שטוען הלוה שפרע יותר מהחוב והמלוה טוען אמת שפרעתי יותר אבל היה על חוב אחר שהיית חייב לי נאמן בלא מגו וצירף לזה דעת מהרי"ט בח' אה"ע סימן מ"ג ע"ש. איכו השתא בודאי י"ל דגם הרשב"א ז"ל ס"ל כהרא"ש והמבי"ט והרשד"ם ומהרי"ט ז"ל בעקר דינו שאינו בא להוציא ממנו תביעה אחרת אלא שזוכה לעצמו והוא מוחזק דאף בפני עדים ואין החוב ברור כיון שאינו מכחיש העדי' בהטענתו אף דלית ליה מגו ה"ז נשבע על טענתו שזכ' לעצמו והוא נאמן ולא יליף הרשב"א לעיקר דינו מההיא דסטראי אלא דלא אמרינן שתיק' כהודא' אבל אה"נ בדיני' שהוא בא להחזיק א"צ מגו אפי' שאין החוב ברור ולא עוד אלא שמצינו למרן בב"י שהביא האי תשוב' דהרא"ש בסתם וסמוך ונרא' אח"כ הביא האי תשו' דהרשב"א ז"ל ואלו הוה ס"ל דפליגי בהאי דינא לא הוה שתיק מלבאר ואף לפי תי' של מהרש"ח ז"ל יוצא הדין בהאי דינא דהרשב"א שנאמן לומר בפרעון חובי קבלתים בלא שום מגו דליכא ריעותא בהאי טענ' וכמו שירא' המעיין שם:

ש

ועל פי כל זה נבא לנ"ד דלפי מ"ש אפי' נימא דתביעתו הית' כתוב שאינו ברור יכול לטעון דלזכות לעצמי. לפרעון תביעתי נתכוונתי אף שנתן לו מתנ' זו לבנו בפני עדים ולית ליה מגו דלהד"מ ואפי' שהיה ביניהם טענת בריא ויחזור ראובן לבא עם שמעון בדינא ובדיינא שלא נתכוונתי לזכות לך ה"ז נשבע היסת שמעון על טענתו ונפטר כיון שאינו רוצה להוציא ממנו תביעה אחרת אף דלית ליה מגו ואפי' שיהיה הדבר במחלוקת כיון שהוא מוחזק יכול לומר קי"ל דלהחזיק אפי' שאין החוב ברור וליכא מגו ה"ז נשבע ונפטר:

עוד יראה לע"ד דהכא דאפי' לס' הש"ך ומהרש"ך ז"ל לא אמרינן שתיק' כהודא' משום דנותן לשליח לפרוע חובו בפני עדים היכא דלית ליה מגו ה"ט דאמרינן דשתיק' לאו כהודא' דכיון שהוא חוזר ומוציא הממון ממנו ונשבע היסת ונפרע א"כ לא אהנייא כלל זאת התפיס' שאפי' היה מתכוין לזכות לחבירו עדין דינו קיים שחוזר ומשביעו על טענתו ומשום הכי אמרינן דשתיק' כהודא' שאין אדם חוטא ומונע טוב' מחבירו בלי הנא' כלל אבל הכא בנ"ד אית ליה הנא' בתפיס' וזכי' לעצמו שאלו היה מתכוין לזכות לבנו בשביל תביעתו אזל' תביעתו לגמרי ואינו יכול עוד לתבוע אותו בדין כלל אבל השתא דתופס לעצמו יחזור לבא עמו בדינא אם יערער עליו ואם לא ישבע ראובן על תביעתו יחזיק באבן לו לעצמו ויתבע ממנו השאר והוי קרוב לשכר ורחוק להפסד כ"ש לפי מה שהוגד לי שלא היה ביניהם טענת בריא אלא טענת ספקא דדינא איכא בנייהו אם חייב לו ראובן זאת התביעה דודאי אית לי' הנא' בזכייתו ותפיסתו לעצמו שאם יבא ראובן לערער עליו שמא יתחייב לו בדינא ובדיינא וכמו פשר' הוא שרוצ' לקנו' ממנו תביעתו ומחוייב הוא ליתנ' לו כדי לקיים פשרתו בודאי ה"ז מקרי חוב ברור שצריך ליתן לו סך זה כדי לסלק ממנו תביעתו וא"כ אין הדבר תלוי בדעתו של ראובן הנתבע לזכות מתנ' זו לבנו של שמעון ולסלק תביעתו עד שיתרצ' להדיא ש שמעון בזה וכיון שקבל ממנו בסתם בודאי יוכל לומר לא לדעתך נתכוונתי ונתקבלתי אלא זכיתי לעצמי כדי לסלק תביעתי ואם לא תרצ' חות עמי לדינא ולא עוד אלא שכבר ביארנו לעיל דאומדנ' דמוכרח הוא שאם יזכ' בה לעצמו לפרעון כל תביעתו שהוא מתרצ' ולא יבא עמו לדינא דלית לי' פסידא כלל וא"כ בנ"ד כ"ע מודו דשתיק' לאו כהודאה. ותו דכד דייקינן שפיר בהאי לישנא דפסק דין שרוצה לזכות בנו במתנ' זו מכחו לא בא הדבר להדיא מה היתה תשובת ראובן על טענת שמעון שיש לו עמו סך תביע' גדולה על ששלח לו סחורו' לליוורנו ועולה לו שכר הרבה בעד שכר הספינה שקורים נאולו אם כפר לו בזאת התביעה או א"ל שאין עולה לך עלי בדין זאת התביע' אלא דוקא טענת שמעון ועל פי טענה זו נתן לו מתנה לבנו בשביל התביעה וא"כ י"ל דקא אזיל ומודה ראובן בזאת התביע' אבל היה רוצ' שבמתנ' זו לבנו יסלק ממנו תביעתו וימחול אותה לו והוי ודאי כחוב ברור. לשמעון בזאת התביעה שיוכל לומר דלעצמי נתכוונתי לזכות ומה לי לתת נכסי לבני בחיי ומנ"ל למימר ולהוציא מהאי לישנא דבי דינא שהעידו בדברים הללו שלא היתה תביעתו וחובו ברור משום שהיה מכחיש ראובן לתביע' זו כיון שלא בא הדבר מבואר מה היתה תשובתו כן יראה לע"ד:

והשתא לפי צד זה בודאי אפילו נימא דדיינינן להאי לישנא בסת' כהולך אפ"ה אינו יכול לחזור ולבטל מתנה זו מלזכות בה בנו כיון שנתן אותה לבנו לפרעון חוב ברור הרי היא כפרעון חוב דאמרינן הולך כזכי וא"כ בודאי שאינו יכול אח"ך שמעון לחזור ולזכות בה לעצמו שכבר זכה בה בנו משעת משיכ' אם לא מטעמא דקא אתינא עלה דשתיק' לאו כהודאה ויכול לטעון שמתחל' נתכוונתי לזכות לעצמי לפרעון חובי ותביעתי:

עוד יראה לע"ד לומר דאפי' נימא שהיתה ביניהם הכחשה וטענת ברי בעקר החוב והתביעה ויחזור ראובן לבא עמו בדינא ודיינא על שזכה לעצמו אפ"ה נאמן לו' שמעון שיש לי חוב ברור לדעתי נלך. ונשבע ונפטר אפי' לסב' הש"ך ז"ל ומהרא"ש ז"ל שהרי כתב הש"ך דאפי' קבלם בעדים ואינו יודע שהוא חייב לו אם הוא בענין שיוכל לומר החזרתי נאמן מטעם מגו אם כן איפה בנ"ד אף על. גב שנתנה לו בפני עדים וליכא מגו דלהד"מ מ"מ היה שמעון יוכל לטעון שהאמת הוא שקבלתי וזכיתי באבן לשם בני וכבר נתתי אותה לו לאחר שהגדיל ואין בידי. כלום ונשבע ונפטר כיון דליכא עדים וראה אחר כמה ימים ושנים משעת מסירת האבן לידו שהיא ברשותו וא"כ עכשיו שטוען נמי שיש לי חוב ברור עליך ולעצמי זכיתי נאמן במגו דנתתיה לבני ואף שהמגו הוא לגבי בנו. נאמן בו לגבי ראובן שהוא המשלח שיש לו עליו חוב ברור לפי דעתו ולעצמו זכה ויש להביא ראיה ע"ז ממ"ש הרב בעה"ת הביאו הטור בסימן קכ"ה שאם רוצה השליח לתפוס המעות בשביל חוב שיש לו אצל המלוה ואין המלוה מודה שחייב לו אף על פי שהוא נאמן נגד המלוה לומר אני תופסם בחובי במגו דפרעתיך הואיל וכל זמן שלא באו ליד המלוה לא. פקע שליחותו. ונמצא שהשליח בעל דינו של המשלח וכנגד המשלח אין לו מגו שאינו נאמן לומר החזרתי לך הואיל והולך כזכי. דמי עכ"ל יראה להדיא מפשט לשונו דס"ל דאלו הוה ליה מגו דהחזרתי לגבי המשלח הוה נאמן מגברא לגברא שהוא המלוה שיש לו חוב עליו ותופסם בחובו גם הסמ"ע שם פי' כן להדיא דאם היה לו מגו דלהד"מ כנגד המשלח כגון דמסרם לו בלא עדים נאמן בשבועת היסת שהמלוה חייב לו במגו דלהד"מ:

אמנם ראיתי להש"ך שם שהקש' על הסמ"ע וכי בשביל שיש לו מגו נגד המשלח נאמן לומר שהמלוה חייב לו הלא נגד המשלח אין לו שום טענה ואם כן כיון שלא נפטר המשלח מהמלוה עד שיתנם למלוה כופהו המשלח לעשות שליחותו דכל זמן שלא נתנם לו לא עשה שליחותו ומחמת זה פי' בסוף דבריו דהטור מיירי היכא שטוען שהמשלח חייב לו שאם רוצה לטעון הכי אינו נאמן במגו דהחזרתי. ובכה"ג נאמן במגו דלהד"מ אבל אם טוען שהמלו' חייב לו אינו נאמן בשום מגו שיש לו נגד המשלח עש"ב. ועפ"י שטתו הקשה בסימן פ"ג סק"ב על דינא דהרשב"א דאפי' קבל בפני עדי' יכול לומר לעצמי זכיתי אף דלית ליה מגו מהאי דינא דבעה"ת והוכרח לתרץ דהאי דינא דבעהת"ר מיירי כשאומר אחר כך אמת קבלתים מתחילה להוליכם לפ' אבל לא אעשה כן אלא אעכבם לעצמי והילכך כיון שמתחלה זכה בהם לפ' שוב אינו יכול לעכבם לעצמו אבל בדינ' דהרשב"א מיירי שאומר מתחלה נתכוונתי לזכות לעצמי יעש"ב:

תוכן העניינים

שות מר ואהלות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה