אור ברסלב
שות מר ואהלות חשן משפט › שאלה כו

שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי

חשן משפט · שאלה כו

שאלה כה

ראובן ושמעון נשתתפו באומנותם וקנו מידם ואח"כ אמר ראובן לשמעון אני מוחל לך השותפות ונתרצה שמעון ולא קנו מידם ואח"כ נתחרט ראובן ושמעון אומר כבר מחלת לי השותפות ומחילה אינה צריכה קנין אי מהני מחילה או דילמא כיון דשעבד עצמו לשותפו' לא זכי לנפשיה באמירה לבד:

תשובה אלהים ראיתי לאחד מן קמיא הוא ניהו הרדב"ז בחדשות בח"א סימן ש"ן שנשאל על זה והשיב בפשיטות דלא נמחל השעבוד באמירה דשותפות זו לא נתקיים אלא מדין שכיר ופועל וכיון שכן לא נמחל השעבוד באמירה לבד דהא מדמינן פועל לעבד עברי בפ"ק דקדושין והתם אמרינן דגופו. קנוי ולא זכי נפשיה באמירה אלא א"כ קנו מידם אף ע"ג דקי"ל פועל חוזר הני מילי בלא קנין אבל אם קנו. מידו אינו יכול לחזור בו וכו' וזה ברור עכ"ל ואנכי העבד אברהם לא ידעתי בירור זה כי מ"ש דלא נמחל השעבוד באמירה כדין שכיר ופועל תמה אני בדברים הללו שהרי כתב הטור י"ד בסי' רס"ז בדין עבד עברי וז"ל וכ' הרמ"ה נכרי דשבייה לישראל וכו' ה"מ למקני לגופיה אבל למעשה ידיו וכו' וכי היכי מצי מהדר ומהדר ליה זוזי וכו' עכ"ל. וכתב שם הפרישה דדוקא היכא דגופו קנוי לא סגי במוחל לו רבו על הדמים שנתן בעדו אבל היכא דלא קני ליה לגופו אלא למעשה ידיו כפועל סגי ליה במחילה וא"כ ע"כ מאי דמדמינן פועל לעבד עברי לאו לענין זה מדמינן ליה ואדרבה סוגיא דקדושין שהביא ממנה ראיה מוכח מנה אפכא שהרי אמרו שם ולימא ליה באפי תרי זיל ומשני משום דגופו קנוי וכו' ואם כן משמע היכא דאין גופו קנוי כפועל ושכיר דלא שייך בהו שחרור אלא מחילת ממון סגי באמירה בעלמא שימחול לו וכן בת' שם התו' להדיא בד"ה והרב שמחל וכו' אבל אם לא היה גופו קנוי היתה מחילה מועלת ויש לדקדק מכאן דמחילה לא בעיא קנין ומיהו יש לדחות דכיון שהוא מוחזק בגופו אין לך קנין גדול מזה עכ"ל:

הרי מבואר להדיא דכל שאין גופו קנוי לגמרי סגי ליה במחילה בעלמא בלא קנין אע"ג דדילמא אפשר דבעי קנין הכא דהוא מוחזק בגופו לא בעי קנין אלא במחי' בדברים סגי וא"כ היכי כתב הרב ז"ל בנדון דידיה וגם בשכיר ופועל לא סגי במחי' בעלמא וע"ק דהיכי כתב על נדונו דהוא ברור ואיך לא זכר שר סברת הרמב"ם ודעמיה דס"ל דאם נשתתפו באומנות אפי' קנו מידם אינו מועיל ויכול לחזור בו ואם כן בודאי. שלא יוכל ראובן לכפות לשמעון שיחזור להשותפו' נגד דעת הרמב"ם ודעמיה כיון דיכול שמעון לו' קי"ל כהרמב"ם ודעמיה דיכול לחזור אימתי שירצה אפי' בלא מחילת חבירו גם מ"ש דפועל בקנין אינו יכול לחזור בו תימא עליו דגם זה במחלוקת שנויה דהריטב"א הביאו הב"י בסימן של"ג ס"ל דאינו יכול לחזור בו והריב"ש בסימן תע"ו ס"ל דאף בקנין יוכל לחזור בו מטעמא כי לי ב"י עבדים ולא עבדים לעבדים. וכתב הש"ך דהכי משמע מהרא"ש והטור ז"ל דס"ל כהריב"ש וכן משמע מדברי הגהות אשירי עש"ב וא"כ שפיר מצי המוחזק ראובן הפועל בעצמו לומ' קי"ל כהריב"ש ודעמיה ואעפ"י שראיתי בתשובה מהראד"ב סי' פ"א שכתב דאין המוחזק יוכל לומ' קי"ל כהריב"ש נגד הריטב"א ורבותיו ע"ש:

אחרי המחי"ר מכת"ר דאה"נ דאלו היה הריב"ש לבדו בסברא זו יתכן דהוי יחיד כנגד רבים הריטב"א ורבותיו ואין לו' קי"ל כפוסק היחיד נגד הרבים וגם יתכן לומר שאלו ראה הריב"ש דבריהם היה חוזר בו וכמ"ש המבי"ט ז"ל אבל מכיון שגם מדברי הרא"ש והטור והגהות אשירי משמע דס"ל כהריב"ש וכמ"ש הש"ך ודאי דיוכל המוחזק לומר קי"ל כוותייהו ומכל שכן לפי מה שדחה הש"ך דברי הריטב"א מהגמרא והביא דברי הריב"ש ופסק כוותיה דלא. כהריטב"א עיין שם:

:

אחר שכתבתי כל זה ראיתי להרדב"ז עצמו בסימן של"ג שכתב וז"ל אם נמחל השעבוד באמירה בלא קנין נמצא בתשו' הרשב"א למהר"ם בר ברוך שאינו נמחל וראיה מפ"ק דקדושין וכו' וה"ה לפועל וראיה זו איני מכיר דא"כ מלמד וכו' עד סוף דבריו עש"ב. הרי לך דהרדב"ז עצמו דחה דברי האומרים דצריך קנין מכמה טעמים ואיך כאן ח"ו שכח תלמודו וכתב להפך ובודאי שדבריו הראשונים עקר ואין לסמוך על תשובה זו דסימן ש"ן כי כולה מקשה:

איברא מה שהקשה בסימן של"ג על מהר"ם אי מדמינן פועל לעבד וכו' לק"מ שכבר מהר"ם בעצמו הרגיש בזה וכתב אף על גב דפועל חוזר עבד עברי נמי יוצא בגרעון כסף גם מה שהקשה עליו דאם כן ליבעי גט שחרור גם זו ל"ק דהא בלא"ה יש להקשות על מהר"ם שכתב דמדמינן פועל לעבד. א"כ כשם שאסור למכור עצמו לעבד כן יהא אסור להשכיר עצמו מדקרי ליה עבד ואחר כך ראיתי להר"מ עצמו שהקשה כן ותי' דפועל לא מקרי עבד אלא שכיר והא דילפי' ליה מעבד היינו לקולא והיינו דכתי' כי משנה שכר שכיר וגו' ומה"ט לא ישכיר עצמו יותר מג' שנים דכל דטפי מג' שנים נפק ליה מתורת שכיר ואף ע"ג דלא הוי עבד גמור לכל הלכותיו מ"מ כיון דנפק מתורת שכיר קא עבר על כי לי בני ישראל עבדים עכ"ל הביאו הש"ך בסימן של"ג ע"ש. וא"כ אע"ג דמדמינן ליה לעבד לאו שמו עבד שיצטרך שחרור כשאר עבדים ועכ"פ גופו קנוי כעבד ואינו יוצא באמירה בעלמא אלא צריך קנין ואם כן גם מה שהקשה עליו עוד הרדב"ז וז"ל ותו דמחל השעבוד והוי מחול באמירה בעלמא דאין גופו קנוי כעבד עברי לק"מ דהר"ם לשיטתיה אזיל דס"ל דפועל גופו קנוי. וכבר האי מלתא פלוגתא דרבוותא דהריטב"א בחי' מציעא פ"ק גבי יד פועל כב"ה ס"ל דפועל גופו קנוי לבעל הבית כע"ע וזה נראה דעת הרמב"ם בפי"ג מה' מכירה וכמ"ש הרב מחנה אפרים בה' פועלים סימן יו"ד ע"ש. אבל התוס' ס"ל בפ"ק דקדושין דאין פועל גופו קנוי וכן כתב המרדכי ואם כן כיון דהר"ם סבירא ליה דגופו קנוי שפיר כתב דאינו נמחל באמירה:

ואגב אורחין ראיתי להרב משנה למלך בפ' ט' מהלכות שכירות בד"ה אבל אם הנחיל וכו' וז"ל נראה בעיני דאפי' הקדים לו שכרו חוזר וכו' וכן בדין וא"כ נתינת השכר לא תוסיף תת כח השוכר וכן משמע קצת מדברי הרשב"א עכ"ל. ולא ידעתי מה חדש לנו הר' מדנפשיה בדין זה שזו תשו' מהריק"ו בשורש קפ"ב ופסקה בש"ע בסי' של"ג ואדרבה הוסיף מהריק"ו וביאר דאפי' לא החזיר לו הדמים יכול לחזור והמעות חוב עליו ואלו הרב מ"ל לא ביאר זה אלא כתב דחוזר ומחזיר הדמים. ולכאורה משמע כל עוד שלא החזיר הדמים אינו יכול לחזור בו וזו היא ס' הרבה מהפוסקים הביאם הרב מ"א שם ע"ש אמנם ממ"ש הרב מ"ל וא"כ נתינת השכר לא הוסיף תת כח להשוכר משמע דס"ל כמהריק"ו דאל"כ הרי יש נתינת כח להשוכר בניזונת הדמי' דכל עוד שלא החזיר אינו יכול לחזור בו וכן ממ"ש וכן משמע קצת מדברי הרשב"א משמע דס"ל דהמעות הוו הלואה גביה איברא מ"ש וכן בדין וכו' אינה סברא ברורה ופשוטה דהא במה פוסקים ראשו' ז"ל ס"ל דכל עוד שלא החזיר הדמים אינו יכול לחזור בו ועוד דלפי הכרח של הרב ז"ל מוכרח ג"כ דס"ל דאנה"נ דאפי' בקנין נשכר אצל בעה"ב דהשתא אין בעה"ב יוכל לחזור בו וה"ה פועל אלא דגזרת הכתוב דפועל חוזר מדכתיב כי לי בני ישראל וגו' והא ליתא דהא כתב בב"י בסימן של"ג בשם הריטב"א ורבותיו דאם נשכר בקנין דשוב אין הפועל יוכל לחזור בו וכ"כ הרדב"ז בהדיא ולא הביא מרן חולק בזה ועוד דלפי דבריו הוו פסקי מרן ז"ל סתרן אהדדי דאלו בב"י הביא ס' הריטב"א בשם רבותיו בלתי שום חולק ואלו בש"ע פסק אפילו הקדים לו שכרו וגם התחיל במלאכה דכל אלו הם כקנין לגבי בעה"ב ואפ"ה פועל חוזר מגזרת הכתוב והמעות חוב עליו מש' דס"ל דלא מהני קנין לגבי פועל ויוכל לחזור בו:

אמנם כבר ראיתי להש"ך בסי' של"ג שכתב כהרב מ"ל ודחה מכח ס' זו סברת הריטב"א בשם רבותיו והביא תשו' הריב"ש דסימן תע"ו דס"ל להדיא דלא כהריטב"א ע"ש. ועיין בהרב מ"א בה' שכירות שנראה מדבריו דל"פ הריב"ש והריטב"א וליתא שכל הפוסקים הבינו דהריב"ש והריטב"א פליגי אהדדי באופן אם הפועל נשכר בקנין הוי פלוגתא והפועל שהוא מוחזק יכול לומר קי"ל כמ"ד דאפילו בקנין חוזר וכן היכא דנשתתפו בקנין כנ"ד ומחלו זה לזה באמירה הוי מחול מה"ט דיוכל המוחזק לומר קי"ל דהויא מחילה דלא כהרדב"ז ז"ל שהבאנו לעיל:

פש גבן לברר ולבאר המוחל ללוה מלוה שבשטר ולא החזיר לו השטר אם נמחל החוב באמירה בעלמא וכן המלוה על המשכון ומחל לו את החוב ולא החזיר לו את המשכון אם נמחל באמירה בעלמא בלא חזרת שטר ומשכון

ולכאורה דדין זה פשוט ומבואר בסימן רמ"א שכתב מור"ם שם וי"א אפי' היה לו שט"ח או משכון עליו אפ"ה הויא מחילתו מחי' בדברים ע"כ ומדכתב וי"א וכו' ש"מ אליבא דמרן הש"ע לא מהני עד שיחזיר לו השטר או המשכון דכלל מסור בידנו דכל היכא שכתב מור"ם וי"א אתי לאפלוגי על האמור קודם וכיון שכן הרי נתבאר לדעת מרן דקי"ל כוותיה דאם לא החזיר המשכון או השטר דלא הוי מחילה דאלו מחל לו לגמרי היה מחזיר לו השטר או המשכון וכ"כ הסמ"ע להדיא לעיל בסימן י"ב אמ"ש הש"ע שם דמחילה אינה צריכה קנין כתב וז"ל דהיינו דוקא בדלא נקיט המוחל עדיין השט"ח דכל זמן שאינו מחזירו לו לא מהני אפי' מחילה גמורה בלא קנין ועיין לקמן סימן רמ"א עכ"ל ור"ל דלקמן בסי' רמ"א לא ס"ל למור"ם הכי אלא דס"ל דאפי' לא החזיר השטר הוי מחי' ופליג אש"ע דסביר' ליה דאם לא החזיר השטר לא הוי מחילה:

האמנם דברי מור"ם בעצמו שכתב וי"א דאפילו וכו' אינם מובנים אצלי דבשלמא אלו מבואר בש"ע קודם זה דלא מהני מחילה כי אם בחזרת השטר או המשכון שפיר כתב מור"ם ז"ל וי"א דאפי' לא החזיר השטר וכו' אבל השתא אדרבה מרן סתם וכתב מחל לחבירו חוב שיש לו עליו וכו' בדברים בלבד וכן בסי' י"ב סתם וכתב דמחילה אינה צריכה קנין ולא חלק בין תפיס שטרא ללא תפיס משמע לדעת מרן ל"ש החזיר לו השטר ל"ש לא החזיר לו השטר הוי מחילה והיכי כתב וי"א וכו' הא אפי' מרן מודה בזה ואולם דמ"ש וי"א וכו' לאו דוקא וכאלו כתב י"א בלא וי"ו:

והנה הש"ך בסי' י"ב כתב על דברי הסמ"ע וז"ל וצ"ע דלקמן בסי' רמ"א לא כתב מור"ם כן ולכאורה קשה כיון דלשיטת הסמ"ע אליבא דמרן בש"ע דאם אינו מחזיר את השטר לא הוי מחילה מאי מקשי הש"ך מדברי מור"ם שכתב וי"א דאפי' לא החזיר השטר הוי מחילה דהרי גם הסמ"ע מודה בזה דלדעת מור"ם הכי הוי דלא כש"ע ואדרבה כיון שכתב מור"ם וי"א וכו' משמע דאזיל ומודה מור"ם שלדעת הש"ע דלא מהני מחילה בחזרת השטר וכמו שהבין הסמ"ע בדעת הש"ע והיינו ממש דכתב סמ"ע ועיין בסימן רמ"א שר"ל שדעת מור"ם אינו כן ופליג אדברי הש"ע וכתב וי"א וכו'. הרי. שהבין בדעת מרן כמו שהבין הסמ"ע ומש"ה כתב וי"א וכו':

ולפי זה חזות קשה אני רואה בדברי הסמ"ע שם בסי' רמ"א שכתב על דברי מור"ם ז"ל וז"ל פי' וצריך להחזיר השטר או המשכון אחר שמחל לו עכ"ל ולכאורה דהכוונה הוא דלא הוי מחילה עד שיחזיר לו המשכון או השטר אבל אם לא החזיר לא הוי מחילה וכדעת ה"ר ישעיה שהביא הטור בסי' י"ב וכד וכדעתו של הסמ"ע שכת' שם אדברי הש"ע דדוקא אם החזיר לו השטר הוי מחילה וכך הבין הרב בני חיי והרב דרכי נועם בח"מ סי' ג' והרב כנה"ג בח"מ בסימן י"ב ורמ"א עש"ב וא"כ אתמהא אליבא דהסמ"ע חדא דא"כ היכי כתב מור"ם וי"א וכו' הא אפי'. מרן מודה בכה"ג וליכא מאן דפליג בזה דאם החזיר השטר לכ"ע הוי מחיל' ואם לא החזיר לכ"ע לא הוי מחילה ועוד מאי אפילו דקאמר מור"ם דכיון דאיירי שמחזיר לו השטר בשעת המחילה או אח"ך א"כ אין לך מחילה גדולה מזו והרי מחל לו בפועל ועביד מעשה בחזרת השטר והיכי מסיים מור"ם אפ"ה הויא מחילתו מחילה בדברים בעלמא והא לא הוי דברים בעלמא וזה עדיף מקנין וכה"ג אפילו בפשרה מהני והוי ממש כמי שגזרו עליו ליתן כו"ך ונתן דלכ"ע אינו יכול לחזור בו ועוד מאי מקשה הש"ך על הסמ"ע דמור"ם לא כתב כן והא אליבא דהסמ"ע גם מור"ם ס"ל הכי דבעי חזרת השטר ואי כוונת הש"ך לומר במ"ש דמור"ם לא כתב כן ר"ל דפשטא דלשון מור"ם משמע דלא בעי חזרת השטר דלא כמו שהבינו הסמ"ע זה דוחק עצום דשם בסי' רמ"א עמ"ה שכתב הסמ"ע פי' וצריך להחזיר השטר שם היה לו להש"ך להשיג עליו ולומר דלישנא דמור"ם לא משמע הכי ויותר וגדולה מזו הו"ל להקשות על הסמ"ע מלשון המרדכי שלקוחים משם דברי מור"ם ז"ל דהתם במרדכי מבואר להדיא דאינו צריך להחזיר את השטר או המשכון אלא דהוי מחי' בלי חזרת השטר או המשכון ובעמדי על זה ראיתי להרב קול אליאו. בחלק ח"מ סימן כ"ב שכתב על דברי הרב דרכי נועם שהבין מדברי הסמ"ע דלא הוי מחילה עד שיחזיר השטר ותמה עליו מדברי המרדכי ומבואר להדיא דהוי מחילה מבלי חזרת השטר ופי' דברי הסמ"ע במ"ש פי' וצריך להחזיר השטר דהכוונה מאחר דהוי מחילה אפילו בדברים בעלמא אם כן צריך להחזיר לו השטר בע"כ של מלוה ואינו יכול לעכבו בידו עש"ב:

ולפי זה נחה תמיהתנו מעל הש"ך דיתכן דס"ל דכוונת הסמ"ע כאן אליבא דמור"ם ז"ל כמו שהבין הרב קול אליאו ז"ל וא"כ מ"ש סמ"ע בסימן י"ב ופסק בסי' רמ"א ר"ל שמור"ם לא ס"ל הכי אלא ס"ל דהוי מחילה אפילו בדניקט שטרא בידיה ולא החזירו וממילא אין הכרע בדברי הש"ע במ"ש מחילה אינה צריכה קנין ואם כן ממילא ג"כ אין מקום לקושיית הש"ך במ"ש וצ"ע דלקמן לא כתב מור"ם כן דמאי קושיא ומה חדש בזה כיון דהסמ"ע קאמר ועיין בסימן רמ"א ור"ל דמור"ם לא ס"ל הכי:

שוב ראיתי להרב כנה"ג בח"ב סימן י"ב וסי' רמ"א ש שהאריך והבין מדברי הסמ"ע של סימן רמ"א דאם לא החזיר השטר אחר שמחל לא מהני מחי' והקשה עליו מדברי המרדכי שמבואר שם דמחילה מהני אף בלי חזרת השטר ומתוך קושיא זו כתב ואולי דכוונת הסמ"ע במ"ש פי' וצריך להחזיר השטר ר"ל דכיון דהוי מחילה אפי' בדברים אם כן חייב להחזיר השטר בע"כ ואינו יכול לעכבו אצלו ושוב חזר בו מפי' זה מכח דברי הסמ"ע של סי' י"ב ומה שהוקשה מהמרדכי תירץ דכל כוונת המרדכי לומר דאף על גב דנקיט שטרא בידו או משכון מהני לשון מחילה ולא לשון מתנה דהמחילה קאי החוב וכו' ואה"נ שצריך להחזיר המשכון בשעת המחילה ואי לא אהדר לא הוי מחילה עכ"ל עש"ב ואין ספק ששתי לשונות אלו של הרב כנה"ג נעלמו מעיני הרב קול אליאו ז"ל וע"ק על הרב קול אליאו דהיכי כתב בפשיטות דכוונת הסמ"ע דצריך להחזיר השטר בע"כ וקשה דמאי בא לאשמעי' הסמ"ע בזה פשיט' כיון דהוי מחי' ודאי דאינו יכול לעכבו בידו ונראה ודאי דמשום קושיא זו כתב הכנה"ג פי' זה בדרך ואולי והיינו שעל צד הדוחק נפרש כן ודו"ק דכל דבריו שכתב על הרב דרכי נועם כולם נדחו מתוך דברי הרב כנה"ג ואם לא נראו לו דבריו הי"ל להביאם ולדחותם:

אכן אעקרא דמלתא דברי הרב כנה"ג תמוהים בעיני דאיך חזר ממה שפי' דכוונ' הסמ"ע במה שפי' דצריך להחזיר השטר היינו דחייב להחזירו בע"כ וכו' ממ"ש בסי' י"ב דמ"ש בסימן י"ב הוא אדברי מרן בש"ע אבל לדעת מור"ם שפיר מודה הסמ"ע דמהני מחי' בלא חזרת השטר וזו היא שסיים סמ"ע בסי' י"ב ועיין בסי' רמ"א ור"ל שמור"ם לא ס"ל הכי וגם מור"ם בעצמו הבין מדברי מרן דס"ל דבעי להחזיר השטר כדי שתועיל המחילה ולכך כתב עליו וי"א וכו' בלשון פלוגתא:

איך שיהיה דברי הסמ"ע דסי' י"ב תמוהים לע"ד דהיכי פשיט ותני אליבא דמרן ז"ל דאם לא החזיר השטר בשעת המחילה דלא הויא מחילה דמשמע דסברא זו מוסכמת ומודה בה מרן ז"ל והא הרב העטור הביא ירושלמי וז"ל הדין דמחל שטרא לחבריה רבי חנינא ורבי מנא ח"א מחל וח"א לא מחל עד דהדר ליה שטרא וההיא דירוש' ליתא בגמ' דידן ולקולא ומוחלה כתובתה אין ראיה ממנה דיש לו' דאיירי שהחזיר' הכתוב' עכ"ל והביאו הש"ך בסי' רמ"א וכיון שבעל העטור הכריע לקולא כמ"ד דמחל אף עפ"י שלא החזיר השטר מי יוכל להוציא מיד המוחזק ואיך כתב הסמ"ע ודוק' שהחזיר השטר ולא שם על לבו דברי הרב בעל העטור שכתב ולקולא ומכ"ש דיכולין לו' דגם רבי' ישעיה מודה בזה ודוקא. בפשרה הוא דקאמר דבעי חזרת השטר גם מ"ש הרב כנה"ג דלסמ"ע גם המרדכי מודה דבעי חזרת השטר והמשכון כדי להיות שתועיל המחילה וכל עצמו של המרדכי לא בא אלא לומר דמהני לשון מחילה ולא לשון מתנה ע"ש דבריו תמוהים מאד דהא כתב להדיא המרדכי ז"ל וז"ל ה"נ כי מחיל ליה המלוה המשכון למאריה כל היכא דאיתיה דידיה הוי עכ"ל. הרי דקרי בחיל דאף על גב דעדיין לא החזיר המשכון הוי מחילה וגם ממ"ש המרדכי קודם זה דאם מחל החוב בין בע"פ בן בשטר אינו צריך קנין וכו' אבל המוחל ע"י הפשרנין בעי קנין ויכול לומר משטה וכו' ע"ש מבואר דאתי המרדכי לאשמעי' דאפי' אם היתה המלוה בשטר ומחיל הוי מחילה ולא אמרינן משטה ואי איירי דהחזיר השטר בשעת המחי' פשיטא דלא בעי קנין ואינו יכול לומר משטה כיון דהחזיר לו השטר פשיטא דלמחילה גמורה נתכוון אלא ודאי דס"ל להמרדכי דאפילו אם לא החזיר השטר הויא מחילה ודברי הכנה"ג צ"ע ולולי דמסתפינא הייתי אומר בכוונת הסמ"ע במ"ש ועיין בסימן רמ"א שר"ל ששם כ' מור"ם. . בשם המרדכי להפך דמהני מחילה אף בלי חזרת השטר ור"ל וא"כ אינו מוכרח לפרש דברי מרן בשלחן ערוך שכתב דמחילה אינה צריכה קנין דאיירי בדלא תפיס שטרא אלא אפילו בתפיס שטרא:

:

וראיתי להרב חלקת מחוקק באה"ע סימן ק"ה אמ"ש הש"ע והוא ל' הרמב"ם וז"ל המוחלת כתובתה אינה צריכה קנין וכו' והוא שיהיו הדברים שהדעת סומכת עליהם ולא יהיו דברי שחוק וכו' וכתב הרב שם משמע אף שלא החזירה לו הכתובה מהני מחילה וכן משמע לעיל סימן צ"ו דאף שהכתובה בידה מהני מחי' דהא צריכה לישבע שלא מחלה הכתובה אף היכא שהוציאה הכתובה בידה ש"מ דמהני מחיל' אף דנקיטא הכתובה בידה עכ"ל ולע"ד אחרי המחי"ר דליכא מהתם ראיה מידי די"ל דמה שצריכה לישבע אפי' כשהכתובה בידה היינו משום שחיישינן שמחלה באופן שמועיל או בקנין או בשובר שהודית שאין לה אצלו כלום דומיא מ"ש הטור על דברי הרמב"ם ז"ל שם בסימן צ"ו וז"ל ונראה שאם כתובתה בידה אין צריכה לישבע שלא מחלה שאלו מחלה היתה מחזרת הכתובה וכתב עליו מרן שם בב"י שאינו מוכרח דאפשר שכתבה לו שטר מכר או שטר מחילה ולפי' חשש ליקח הכתובה מידה עכ"ל וא"כ ה"נ אין ראיה מדחייבינן לה שבועה שלא מחלה אפילו שהיתה הכתובה בידה ש"מ דמהניא מחי' אפילו בלא חזרת השטר כתובה די"ל דאה"נ דבעינן חזרת השטר כתובה כדי להיות מחילה ואי לא לא אבל הכא חיישינן שמא מחלה באופן המועיל כגון בקנין או בשובר דבכה"ג אפילו השטר הכתובה בידה הויא מחילה:

גם מ"ש הרב ז"ל ובמרדכי מביא ראיה דמחול לך ותפיס שטרא מהני מהא דאמרינן המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול אעפ"י שמסר השט"ח לקונה בכתיבה וכו' עכ"ל גם בזה דבריו תמוהים דכוונת המרדכי מבוארת דכל ראיה שלו היא דמחילה לא בעי קנין הוא מדאמרינן המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול דע"כ איירי שמחלו בלא קנין דאי בקנין לא מצי מחיל שכבר הקנהו ללוקח ומכר לו השטר ור"ל וקנין הלוקח קדם לקנין המוחל אבל לא אתי המרדכי לדיוקי מהא דאפילו תפיס שטרא ולא החזירו דמהני מחילה דלזה אין ראי' מההיא דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר וכו' כלל וכמו שכ' הרב העטור הביאו הש"ך בסימן רמ"א וז"ל ירוש' הדין שמחל שטרא לחבריה וכו' ח"א מחל וח"א. עד דהדר ליה שטרא והא דידן ד"ה דהא ליתיה שטרא בידיה דליהדר ליה וכו' עכ"ל וכוונתו מבוארת שהוקשה לו מההיא מימרא דשמואל שאמר המוחל שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול אלמא אע"ג דלא החזיר ללוה את השטר שהרי נתנו ללוקח אפ"ה הוי מחילה ותו' הא דידן ד"ה הוא כלו' הך דשמואל ד"ה היא ואימור דכ"ע מודו בה דהויא מחילה כיון דליתיה שטרא בידיה דליהדר ליה שהרי הוא ביד הלוקח ומאן דאמר דלא הוי מחילה היינו כל זמן שהוא בידו שהיה יכול להחזירו ומדלא החזירו עדות יש דאין כאן מחילה מלב ומנפש ומשטה בו הרי דהרב העטור קאמר להדיא דליכא ראיה מההיא ואם כן מוכרח ראיית המרדכי מההיא כמו דכתיבנא:

איברא הראיה שהביא מדברי הרמב"ם והש"ע שכתבו המוחלת כתובתה וכו' דמשמע אף שלא החזירה לו הכתובה ראיה נכונה היא דאע"ג דלכאורה יש לדחות ולומר דאפשר דאיירי בהיכא דאינו יוצא שטר כתובתה מידה וכגון או במקום שאין כותבין כתובה או שאבדה כתובתה ומודים היורשים שלא נפרעה מש"ה הויא מחילה אבל היכא שכתובת' בידה ולא החזירה אותה לא מהני מחילה לחודה מ"מ מדסתמו הרמב"ם והש"ע ולא חלקו בין היכא שהכתובה בידה לאינה בידה ואדרבה הרוב הכתובה. בידם וכיון שלא חלקו ש"מ דס"ל דבכל גוונא מהני מחי' אף שהכתובה בידה ולא החזירת' וכן. הרב ב"ש הסכים בראיה זו של הרב חלקת מחוקק ועל הראיות האחרות שהביא כתב בקיצור ויש לדחות והיינו ודאי שנתכוון לכל מה שכתבנו אבל להסמ"ע גם זו אינה ראיה לדידיה דהא גם בח"מ סי' י"ב סתם מרן הש"ע וכת' דמחילה אינה צריכה קנין ולא חלק בין תפס שטרא ללא תפיס ועל כל זה כתב שם הסמ"ע על דברי. השלחן ערוך. ודוקא היכא דלא תפיס שטרא וכו' עש"ב וה"נ מפרש לה הסמ"ע דדוקא בדלא תפסה הכתובה בידה:

אמנם אין להביא ראיה דמרן ס"ל דמהני מחילה אף דתפיס שטרא ולא החזירו והוא ממ"ש בסימן צ"ו על דברי הטור והבאנו דבריו לעיל וז"ל ואינו מוכרח דיש לומר שכתבה לו שטר מכר או שטר מחילה ולפי' לא חשש ליקח השטר כתובה מידה וכו' עכ"ל. הרי מבואר דאפי' היה שטר כתובה בידה וכתבה לו שטר מחי' מהני אפי' שלא החזירה לו שטר הכתובה דאיכא למימר דשטר שאני דכיון דכתב' לו שטר מחילה מסתמא דלמחילה נתכוונה ולא להשטות משום דאלימא מלתא דשטרא אבל בדברים בעלמא בלי שטר אה"נ די"ל דלא מהני בלא חזרת השטר והוצרכתי לזה לאפוקי ממ"ש הרב קול אליאו בחלק ח"מ בסימן כ"ב וז"ל דלכאורה נראים הדברים דלדעת הטור כל שהשט"ח עדיין ביד המלוה אעפ"י שמחל לו בשטר או בעדים לא הויא מחילה מטעמא דמשטה וכו' ע"ש. והם דברים תמוהים דאיך עלה על דעתו מעיקרא לומר הכי דהא ודאי כל שכתב לו שטר מחילה תו ליכא טענת משטה. אף שהשט"ח עדיין בידו דאתי השטר מחילה ומבטל לשט"ח ואפי' הטור מודה וכל כוונת הטור כאן לומר דלא חיישינן לשמא כתב לו שטר מחילה כל היכא דלא ראינו השטר מחילה אבל לא נתכוון לומר דאפילו כתב לו שטר מחילה לא מהני וזה ברור:

עוד כתב ואני בעוניי תמהתי ע"ד מרן ז"ל דדברי הטור הם גמ' ערוכה בסוף פ' הנושא וכו' אלמא שמעינן דכל ששטר כתובה בידה אין חוששין למחילה וכו' וכדברי הטור והוא פלא עכ"ל:

ולק"מ כלל דהא מבואר בדברי הרמב"ם דכל שהשטר כתובה בידה גובה בשבועה אבל כשאין הכתובה בידה ושהתה כ"ה שנים ולא תבעה ודאי מסתמא מחלה ואינה נאמנת שלא מחלה אפי' בשבועה דחזקה כל ששהתה כ"ה שנים ולא תבעה מחלה משא"כ כשהשטר הכתוב' יוצא מתחת ידה דלא אמרינן מסתמא מחל' ובשבועה מיהא דלא מחלה נאמנת ועכ"פ כשהכתוב' בידה שגובה לעולם אפי' אחר כ"ה שנים היינו בשבוע' שלא מחלה משום דלהרמב"ם חיישינן שמא מחלה וכתבה לו שטר מחילה ומש"ה לא חשש ליקח הכתובה מידה וכמ"ש מרן ז"ל לאפוקי אם אין השטר בידה ושהתה כ"ה שנים ודאי מסתמא מחל' ואינה נאמנת שלא מחלה אפי' בשבועה ואלו דברים ברורים ולא ניתנו ליכתב:

עוד כתב הרב הנז' וחזי הוית וכו' נראין הדברים דס"ל וכו' דדוקא בשטר כל שלא החזיר את השטר לא מהני מחילה אבל במשכון אעפ"י שלא החזיר המשכון הוי מחיל' ולא ידעתי מה סברא זו וכו' עכ"ל. גם זה לק"מ ולא הבין כוונת דברי המאירי שכתב שהם מפרשים שמה שאמרו בירוש' דין דמחל שטרא לחברי' ח"א אמר מחל וח"א דלא מחל עד דהדר ליה שטרא שזה שאמר שלא מחל הוא מפני שהם דמדמין מין למשכון שאינו נמחל עד שיחזירנו ואין הדברים נראין לי עכ"ל כוונתו שחכמי דורו הם סוברים דהב"ח קנה המשכון ואינו נמחל בדברים כמו שכתב הריטב"א והר"ן ז"ל וס"ל דה"ה שטרא כל זמן שאינו מחזירו אינו נמחל החוב בדברים ועל זה כתב המאירי עליהם דאין הדברי' נראין לי כמו דס"ל דלא הוי מחילה אלא בחזרת המשכון אלא אפי' בלא חזרת המשכון הוי מחילה וא"כ כ"ש דבלא חזרת השטר דמהני מחילה ואם כן ע"כ דמ"ד בירוש' דבעי חזרת השטר על כורחין אינו טעמא משום דמדמין חזרת השטר לחזרת המשכון אלא טעמא דידיה דכל שלא החזיר השט"ח גילה דעתו שהוא משטה במחיל' שלו ומכל שכן גם כן כל שלא החזיר המשכון דיכול לטעון שמשט' במחי' זו והראיה שלא החזיר המשכון ואדרב' יש מקום לומר דאם לא החזיר המשכון לא הוי מחיל' בדברים ובשטר חוב אפי' לא החזירו הוי מחיל' דשט"ח אין גופו ממון אלא לראיה בעלמא שיש לו חוב עליו ונכסיו הוא שמשועבדים לב"ח וכיון דמחל החוב ממילא מחל לו גם כן השעבוד דפקע משא"כ משכון דגופו ממון ואליבא דרבי יצחק דס"ל דב"ח קונה משכון וכיון דבתוך ימי ההלואה גופו קנוי לו לא סגי במחיל' באמיר' בעלמא אבל אי אמרינן דלא בעי חזרת משכון כ"ש דלא בעינן חזרת השטר אבל איפכא ליכא למ"ד והמאירי שכתב ואין הדברים נ"ל ר"ל דהדימוי הזה אינו יפה ובין במשכון ובין בשטר לא בעי חזרה וכמו שכתבנו לעיל בשם המרדכי בפ"ק דסנהדרין ע"ש וא"כ מזה ג"כ נדח' מ"ש על המאירי וז"ל ואני תמה וכו' דלפי מ"ש אין כאן תימא לא מנה ולא מקצת' גם מ"ש והריני חוזר על עקר דברי הרב העטור וכו' ומאן יהיב לן מעפרי' וכו' נ"ל להוכיח ממוחלת כתובת' ממ"ש הרמב"ם וכו' כבר כתבנו לעיל דלהסמ"ע אין ראי' כ"כ מדברי הרמב"ם דאפשר דהרמב"ם מיירי או במקום שאין כותבין כתוב' או בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה והיורשים מודים שלא נפרעה אבל היכא דיש בידה שטר כתובה אפשר שמודה הרמב"ם דבעיא להחזיר בשעת המחילה ואי לא לא ואפי' דיהיבנא ליה שטתיה. מ"מ הרב העטור לא קאמר אלא דליכא ראיה מן התלמוד מההיא דמוחלת כתוב' דיש לאוקמא בדהחזירה הכתובה ומה לנו בדברי. הרמב"ם אטו הרמב"ם אמורא הוא אע"ג לשיטתו דיש לדייק כן מדברי הרמב"ם יתכן משום דס"ל כחד מ"ד דהירושלמי דס"ל דמהני מחילה אף על פי שלא החזיר השטר ושפיר קאמר הרב העטור דמן הגמרא דידן ליכא לאוכוחי מידי גם מה שהביא ראיה מדברי הרא"ש בתשובה דאף ע"ג דלא החזיר' הכתוב' יש כאן מחי' וכו' עש"ב. ליכא ראיה כלל דדילמא איירי התם הרא"ש בדלא נקיטא שטר כתובה בידה ומה שרוצה לגבות כתובתה משום דמודים היורשים שלא נפרעה כתובתה אבל אה"נ אם היה השטר כתוב' בידה מעיקרא לא הוי מחילה דכל עוד שלא החזירה. השטר כתובה לא מהני מחילה גם מ"ש שוב מצאתי הדבר מפורש יותר להריב"ש וכו' שהרי כתב שאם החוב קודם למחילה נכלל החוב בכלל המחי' אעפ"י שהשטר יוצא מתחת ידו של מלוה וזה מבואר עכ"ל גם זו אינה ראיה של כלום דבההיא דהריב"ש איכא שטר מחילה והיכא דאיכא שטר מחילה כ"ע מודו דלא בעי להחזיר השט"ח גם מה שהביא ראיה מההיא דהרשב"ץ ח"ב סימן רע"ח אינה ראיה דהתם ליכא שטרא אלא כתב יד בעלמא והמחילה גם כן נעשית בערכאות ואם כן בודאי דמהני מחילה ולא חש לקחתו דיכול לטעון פרעתי ובודאי שנאמן לומר מחלת לי במגו דפרעתי:

וראיתי להרב דרכי נועם בחלק ח"מ בסימן ג' שכתב וז"ל חדא דהכא ראובן תפיס שטרא בידיה שטר השכירות המחייב את שמעון וכדי לקיים המחילה היה צריך להחזירו ואם לא החזירו אינה מחי' כדכתב הטור בסימן י"ב בשם הר"י וכו' ואע"ג שכתב על זה וא"א הרא"ש לא חלק וכו' לא מפני שלא חלק אלא כתב סתמא מחילה אינה צריכה קנין לא מפני כך נאמר דס"ל דלא שינא תפיס שטרא וכו' אלא שלא גילה דעתו מה יהיה בדין זה וכו' דאפשר דס"ל כה"ר ישעיה וכו' עכ"ל מוכח מדבריו שהבין דמ"ש הטור וא"א הרא"ש לא חלק דהיי' שסתם וכתב דמחילה אינה צריכה קנין דמשמע דבכל גווני לא בעי קנין וגו' ושגגה יצאה מלפניו דמ"ש הטור וא"א הרא"ש לא חלק היינו ר"ל שס"ל דפשרה בעי קנין בין במחול ואפילו לא תפיס שטרא וכמ"ש ג"כ בפרק המקבל דשאני מחילה דפשרה ממחילה דעלמא דמחי' דפשרה דומה למחי' בטעות מש"ה בעי קנין וכן הבינו הב"י והפרישה והב"ח ע"ש ותמהני עליו איך למד וקרא לשון הטור ולא ראה דברי הב"י שהם נגדו בהבנה זו וע"ק לפי הבנתו מאי אתא הטור לאשמעינן דהרא"ש לא גילה דעתו בזה כיון דיש מקום לומר דמודה לה"ר ישעיה ועוד דבכל מקום שכותב הטור וא"א וכו' לא חלק הכוונה דבא לומר דאביו חולק בדבר גם מה שהביא ראיה מדברי הרא"ש דס"ל כרבינו ישעיה וסיים וכתב אם כן ה"נ כשכתב הרא"ש בתשו' דלעיל בענין משכון דלא שייך ל' מחיל' אלא נתינה הה"נ כי תפיס שטרא וכו' עכ"ל. גם בזה דבריו תמוהים ולא ידענא מאי קאמר דבשלמא משכון שהוא בעין לא שייך ביה לשון מחילה אבל שט"ח שייך שפיר מחילה שמוחל החוב שיש לו עליו וממילא השטר חספא בעלמא ואפשר דס"ל להרא"ש דהויא מחילה ולא בעי חזרת השטר אם לא שנאמר דס"ל להר' דטעם רבי' ישעיה משום דס"ל. דשטר העומד ליגבות כגבוי דמי והוי כאלו המלוה מוחזק במעות 6 מש"ה לא מהני ביה לשון מחילה בלי חזרת השטר ובחזרת השטר הוי כאלו חזר ונתן לו המעות במתנה ללוה וכמו שהבין הב"ח בדעת רבינו ישעיה אבל באמת זה לא אפ' שכבר תמהו עליו במאי דאוקי לרבינו ישעיה כב"ש דלית הלכתא כוותייהו וא"כ ניקום אנן וגומר דהרא"ש הכי ושנה משנתו כב"ש דלא כהלכתא הכלל העולה דאם מחל ולא החזיר השט"ח במחלוקת היא שנויה ואין הכרע מדברי מרן להיכן דעתו נוטה ויותר מסתברא שלדעת מרן שסתם בח"מ ובאה"ע ולא חלק בין תפיס שטרא או לאו ולא יהיה אלא ספק ודאי דהנתבע יכול לומר קי"ל כמ"ד דאפילו לא תפס החזיר השטר הוי מחילה וכלל גדול הוא המע"ה:

'

אמנם במלוה על המשכון דפלוגת' דרבוותא דהריטב"א והר"ן ז"ל ובע"הע ודעמייהו כמה מהראשונים שהובאו בספר שטת ר"ב אשכנזי למסכת קמא בפרק הפרה ע"ש דס"ל דאם לא החזיר המשכון בשעת מחילה דלא הויא מחילה ולהמרדכי ודעמיה דלא בעי חזרת המשכון הדין הוא להפך דיכול המחזיק במשכון לומר קי"ל כמ"ד דבעי חזרת המשכון בשעת מחי' ואי לא החזירו לא הוי מחילה:

ובזה הונח לי מאי דהוה קשה לי לכאורה על דברי הרב העטור שהביא הירושל' ההיא דפ"ק דגטין ששם פליגי אם מחל לחבירו חוב שבשטר דלמר מהני מחי' אף בלי חזר' השטר ולמר עד דמחזיר לו שטר וכתב הרב ז"ל ולקולא כלומר דלא בעינן חזרת השטר וא"כ אמאי פסק. הרב העטור דאם מחל לו חוב שיש עליו משכון דבעי קנין דמשמע דלא מהני מחי' בדברי' בלא חזרת המשכון דהא כיון דלא בעינן חזרת השטר ה"נ לא נבעי חזרת המשכון וכמו שכ"כ המרדכי בפ"ק דסנהד' דלא בעי לא חזרת השטר ולא חזרת המשכון ועם כי יש לחלק ולומר אליבא דהר' העטור ז"ל דשאני שטר ממשכון דמשכון קני ליה מדרבי יצחק משום הכי לא מהני ביה מחילה משא"כ בשט"ח דאין גופו ממון ודלא כהמרדכי ז"ל שהשוה אותה אמנם היותר נכון דגם הרב העטור ס"ל דשניהם שוים מלוה בשטר ומלוה שיש עליה משכון דבתרווייהו לקולא לנתבע וכי היכי דהמוחזק יוכל לומר קי"ל דהויא מחילה ולא בעי חזרת השטר ה"נ בהלואה שהיא כמשכון יוכל לומר המחזיק במשכון קי"ל דבעי חזרת המשכון ואם לא החזיר לא הוי מחילה כרבותיו של הרב ל המאירי ז"ל:

.

אמנם עדיין נשאר לנו לברר דין מחילה דפשרה אי צריכא קנין אף ע"ג דלא תפיס המוחל שטרא ודעת מרן מה היא הנה הש"ע בסימן י"ב כתב וז"ל אף על פי שנתרצו הבעלי דינין בפשרה בב"ד יכולין לחזור בהם כל שלא קנו מידם וכתב עליו הסמ"ע וז"ל כן כתב הטור והתו' והמרדכי ולאפוקי ראבי"ה וראב"ן דס"ל דאם שתקו אחר ששמעו הפשר' אין צריך קנין עכ"ל ולכאורה אין דבריו מוכרחים די"ל דהש"ע לא איירי אלא שנתרצו לעשות פשר' וקודם שהגידו להם הפשרה איירי אבל אם שמעו הפשר' ושתקו מזה לא דבר מרן ז"ל ואפ' שיודה לראב"ן והנה מדברי הרמב"ם נראה דלא ס"ל ההיא דראב"ן שהרי כתב בפכ"ב מהלכות סנהדרין דרין וז"ל אעפ"י שרצו וכו' ואם עשו פשרה וקנו מידם אינם יכולין לחזור בהם משמע דאם לא קנו מידם אעפ"י ששמעו הפשרה ושתקו יכולין לחזור בהם. דאל"כ ל"ל וקנו מידם הול"ל יותר רבותא דאם עשו פשרה וקבלו אותה או שתקו אינם יכולין לחזור בהם אלא ודאי דס"ל להרמב"ם דאפילו שמעו הפשרה ושתקו יכולין לחזור בהם כל עוד שלא קנו מידם וגם הרא"ש נראה דס"ל הכי לפי שסתם הדברים בפסקיו וכן כת' מהריב"ל בח"א סי' צ"ו דהרא"ש נראה דס"ל כדעת בה"ג דאפי' מחל אחר הפשרה כמו שגזרו עליו יוכל לחזור כל עוד שלא קנו מידו וגם מלשון הש"ע לקמן בסעיף י"ג מוכח דהכי ס"ל שהרי כת' וז"ל פשר' בלא קנין וקבל הנתבע גזרתם ועשה שטר הן בלשון הודאה הן בלשון חיוב אינו יכול לחזור בו עכ"ל משמע להדיא דאם קבל גזרתם לחוד בלי שטרא לא מהני ויכולין לחזור בהם שוב עיינתי וראיתי דאי מהא לא אריא דיש לו' דמה שהצריך שטר וכו' היינו משום הנתבע שחייבוהו לתת וכמ"ש וקבל הנתבע גזרתם אבל אה"נ להתובע שגזרו עליו למחול כו"ך וקבל גזרתם או שתק סגי בזה. ואינו צריך לעשות שטר או קנין דכיון שקבל עליו גזרת הדיינים למחול כו"ך זכה הלה במה שבידו. וכן ראיתי ליש מפרשים שהביא דבריהם הרב כנה"ג בח"ב סימן י"ב שכתבו דההיא דהריטב"א דוקא בנתבע ור"ל דדוקא בנתבע בענין אחר שיקבלו גזרתם שטר הודאה או בלשון חיוב אבל בתובע דקבל גזרתם למחול סגי בהכי ולא בעי שטרא או קנין כנ"ל בפשיטות כוונת היש מפרשים שהביא הרב כנה"ג ומהשתא נוראות נפלאתי על מה שתמה עליהם הר' כנה"ג וז"ל וחס ליה לזרעא דאבא דלימא הכי דאם בנתבע דלכ"ע לא מהני בלא קנין קבלה בשטר מהני כ"ש תובע דאיכא פלוגתא דאיכא מ"ד דאפילו בלא קנין מהני כ"ש דמהני בקבלת שטר והא הריטב"א מסיים והא עדיפא מקנין וכו' עש"ב. כנראה שהבין מדברי הי"מ דדוקא בנתבע מהני שטר אבל לא לתובע דלא מהני שטרא ואני אומר דחס להו לזרעא דאבא שיבינו כך דבר שלא יסבלהו רעיון ובודאי שכוותם כמ"ש דודאי מודו הי"מ דכ"ש בתובע דמהני שטרא ואדרבה באו לחדש דסגי בקבלת גזרתם ולא בעי שטרא גם מ"ש הרב כנה"ג וז"ל גם מ"ש דרב צמח גאון מדבר בשתיקה לחודיה ולא שקבל בשטר תדע וכו' דבריו אינם מובנים דמה כוונתו בזה ומה בא להשיג עליהם בזה שאמרו המפרשים דרב צמח גאון מודה להריטב"א דבשטר מהני אף על גב דבשתיקה לא מהני ואדרבה אתו המפרשים לאשמעינן דכיון דהריטב"א איירי בנתבע אבל בתובע סגי בקבלת גזרתם ששתקו על גזרת הפשרנים והרב צמח גאון ס"ל דאפי' התובע לא מהני שתיקה לא תימא דפליג על הריטב"א לגמרי ואפי' קבל גזרתם בשטר לא מהני דליתא דכיון דמודה רב צמח גאון דאם מחל בפי' מהני אם כן.. גם בשטר מהני דלא גרע שטרא ממחל בפי' ולא פליגי אלא בשתק התובע אחר הפשר' דלהריטב"א דוקא נתבע בעי שטר אבל תובע סגי בשתיקה ולרב צמח גאון אף דשתק התובע לא מהני שתיקה אלא א"כ מחל בפי' גם מ"ש ועוד ראיה דלפי דבריו דרב צמח וכו' פליג עם הריטב"א א"כ כ"ש דלבה"ג דס"ל דאפילו מחל בפי' לא מהני פליג על הריטב"א הנה לפי הבנתו בדברי המפרשים דס"ל בדעת הריטב"א דבתובע אפי' קבל גזרתם בשטר לא מהני אלא דוקא בקנין אדרב' השת' יש מקום לו' דלא פליג בה"ג עם הריטב"א דכמו דס"ל לבה"ג דאפי' מחל בפי' אחר הפשר' לא מהני ה"נ בשטר דמ"ל שטר ומה לי מחל בפני הדיינים בפי' ולא פליגי אבל לפי מה שפרשתי בכוונת המפרשים דס"ל בדעת הריטב"א דדוקא בנתבע בעי שטרא אבל בתובע אפילו בקבל גזרתם בשתיקה ומכ"ש אם מחל בפי' אחר ששמע הפשר' דמהני אם כן בה"ג דס"ל דלא מהני פליג עם הריטב"א ז"ל אבל היכא דמחל בשטר או קבל הנתבע גזרתם ועשה שטר הודאה בזה כ"ע מודו להריטב"א וליכא מאן דפליג בזה באופן דכל דברי הכנה"ג שכתב כאן אינם ברורי' ומובני' וצריכין אצלי תלמוד:

ואיך שיהיה שאם שמע התובע מה שגזרו עליו למחול ושתק לדעת הסמ"ע בדעת הש"ע דיכול לחזור בו וכן ממה שהביא בב"י פלוגתא דרבוותא דלמר דהתובע אינו צריך קנין ולמר אפי' התובע המוחל צריך קנין ובש"ע סתם וכתב דפשר' צריכ' קנין ולא עלה על דעתו לחלק בין תובע לנתבע ש"מ דס"ל כמ"ד דאפי' שתק על המחיל' שגזרו עליו יכול לחזור בו אבל אם מחל בפי' אחר ששמע הפשר' אליבא דהסמ"ע בדעת מרן הש"ע דס"ל כס' בה"ג דלא מהני ולדעת הד"מ דבכי האי גוונא שמחל בפי' לכ"ע אינו יכול לחזור בו אם כן ודאי הנתבע שהוא מוחיק בממונו יוכל לו' קי"ל כהרב ד"מ דהיכא דמחל בפי' אחר הפשר' דאינו יכול לחזור בו אליבא דכ"ע ואף דהריב"ל ס"ל דלדעת בה"ג אפי' מחל בפי' לא מהני הנתבע מצי למימר קי"ל כמ"ד דאפילו בה"ג מודה היכא דמחל בפי' דמהני ומזה לא איירי מרן ז"ל ומ"ש הר' כנה"ג דהמוחזק יוכל לו' קי"ל כהריב"ל שס"ל בדעת בה"ג דאפי' מחל בפי' לא מהני מחילה לכאור' דבריו תמוהים דהרי הנתבע הוא המוחזק ואדרבא הוא היכול לו' קי"ל דבה"ג מודה דאם מחל בפי' מהני ויעמוד בשלו ואי כוונת הרב דלאחר שמחל לנתבע חזר ותפס מהנתבע שיעור מה שמחל דיכול לחזור ולומר קי"ל כהריב"ל דס"ל אליבא דבה"ג דאפילו מחל בפי' לא מהני הא ליתא דהא כבר הר' כנה"ג בעצמו בחלק א' סימן כ"ה אות ל"ג משם הר"ש יונה כת' אבל אם מי שזכה בטענת קי"ל ל להיותו תפוס מעיקרא לכ"ע אם חזר ותפס הב' מוציאין ממנו עש"ב. וה"נ בנדון דידן שזכה הנתבע במה שהיה בידו מעקרא בטענת קי"ל אם חזר ותפס מהנתבע מוציאין מידו ואולי משום שהתם כתב כן בלשון ואפשר אבל לפי האמת לדעת המבי"ט שהביא שם לא שנא והיותר נכון להגיה בדברי הכנה"ג וכצ"ל דהמוחזק דהיינו הנתבע יוכל לומ' קי"ל דלא כהריב"ל שדעת בה"ג שאפי' מחל בפי' לא מהני אלא שדעת בה"ג שאם מחל בפי' מהני וכדעת הר' דרכי משה ז"ל:

נאום הצעיר אברהם בכמהר"ר יצחק ענתיבי זלה"ה ס"ט

תוכן העניינים

שות מר ואהלות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה